א כל בתולה שכתובתה מאתים יש לה טענת בתולים וכל שכתובתה מנה או שלא תקנו לה כתובה אין לה טענת בתולים וכל המתייחד עם ארוסתו קודם נישואין אין לו טענת בתולים אבל בכל מקום שאין מתייחדין יש טענת בתולים אפילו אין מעמידין להם עדים למשמש שלא ינהנו מנהג רמאות בד"א שאין מנהג המקום להעמיד עדים אבל אם מנהג המקום להעמיד עדים ואירע הדבר שלא העמידו עדים אז אינו יכול לטעון מה היא טענת בתולים שנושא אשה בחזקת בתולה ואומר לא מצאתיה בתולה ושני סימנים יש לה לבתולה האחד שהדם שותת ממנה בסוף ביאה ראשונה בשעת תשמיש והשניה שימצא דוחק בביאה ראשונה בשעת תשמיש וכשאינו מוצא דוחק זהו שנקרא פתה פתוה וטענת דמים ישנה בין בקטנה בין בגדולה שכל בתולה יש לה דמים בין קטנה בין נערה או גדולה לפיכך אם בא ואמר לא מצאתי דם אם תאמר עדיין בתולה אני בודקין אותה שמושיבין אותה על פי חבית של יין אם היא בתולה אין ריחה נודף ואם היא בעולה ריחה נודף והרמ"ה כתב שאין לבדוק בבנות ישראל תחלה אלא בתחלה בודקין בשתי שפחות בתולה ובעולה אי סלקא מילתא על בורייה עבדינן מעשה בבנות ישראל או חוזר ובועל בפני עדים ואם תאמר ודאי נבעלתי ומה שלא מצא דם מפני שכך דרך בנות משפחתי שאין להן דם נדה ולא דם בתולים בודקין בנות משפחתה אם מוצאין כדבריה היא בחזקתה ואם אין מוצאין כדבריה רואין אם יש בה צד חולי או רעבון שאפשר לתלות בו שמחמתו יבש ליחלוחית שבה מאכילין ומשקין אותה עד שתבריא ותיבעל פעם שנייה ונראה אם יוצא דם אם לאו אין שם שום דבר ליתלות הרי זה טענת בתולים אפילו לא מצא פתח פתוח כיון שלא מצא דם שכל בתולה יש לה דם בין גדולה בין קטנה לפיכך יש להן טענת דמים אפי' סומא או אילונית ויש שאין לה טענת פתח פתוח כגון בוגרת שמתוך שהיא גדולה נתרפו איבריה לפיכך אם בא ואמר פתח פתוח מצאתי אם היא בוגרת אין טענתו טענה ואם אינה בוגרת שואלין אותו שמא הטית ומתוך כך נראה לך כפתוח או שמא לא בעלת בנחת אלא בכח ומתוך כך לא הרגשת בדוחק ונראה לך כפתוח ואם אומר לא כי ודאי פתח פתוח מצאתי הרי זת טענת בתולים לכל בתולה שלא בגרה בין קטנה בין גדולה בין בריאה בין חולה שכל נערה פתחה סתום אף על פי שמצא דם הואיל ולא מצא פתח סתום אין כאן בתולים ור"י פי' כיון שמצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוה וחרשת ושוטה ומוכת עץ אין להן טענת בתולים כלל וכשטוען טענת בתולים אם הוא כהן שאשתו אסורה עליו אפילו באונס או אם הוא ישראל וקבל בה אביה קידושין פחות מג' שנים ויום אחד שודאי היה תחתיו אסורה עליו שאין כאן אלא חדא ספיקא שמא באונס היה או ברצון ובחדא ספיקא הולכין להחמיר כשל תורה ואפי' נתיחדה עמו תחלה אסורה לו כיון שאומר שברי לו שלא בא עליה הרי שויתה לנפשיה חתיכה דאיסורא אבל בישראל וקבל בה אביה קידושין יתירה מבת ג' שנים ומעלה אינה אסורה עליו דהוי ליה ספק ספיקא שמא לא היתה תחתיו ושמא אנוסה היתה וכתב ה"ר יונה הא דנאמן לאוסרה עליו דווקא במכחישתו ואומרת שהיתה בתולה או שותקת אבל אם אומרת אמת הדבר שלא מצאתני בתולה אבל נאנסתי תחתיך אם ישראל הוא מותרת לו מפני שהיא טוענת טענת ברי והוא טוען טענת שמא שאינו יודע אם באונס אם ברצון וברי ושמא ברי עדיף ולענין להפסידה כתובתה אין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל וכן אם קבל בה אביה קידושין קטנה או גדולה אלא בכל ענין האמינוהו חכמים דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ודווקא שהיא מכחישתו ואומרת שמצאה בתולה או שותקת אבל אי אומרת תחתיו נאנסתי והוא אומר קודם לכן נאנסה או אחר כן נבעלה במזיד נאמנת ולא הפסידה כתובתה וכן אם היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מנה והוא אומר בעולת איש את ואין לך כלום נאמנת וכתב הרמב"ם והוא מחרים סתם על מי שטוען שקר לחייבו ממון כתבו הגאונים שאין נאמן להפסידה אלא מנה ומאתים אבל תוספת שכתב לה מדעתו אינו נאמן להפסידה וכ"כ הרמב"ם שאינו נאמן להפסידה התוספת אא"כ נודע לו בראיה ברורה שהיתה בעולה קודם שתתארס והטעתו לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדרך כל הנשבעים ונוטלין ואח"כ תגבה התוספת אבל היא אין להשביעו שלא מצאה בתולה ואח"כ תפסיד והעיקר שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אלא היא תחרים סתם על מי שטוען עליה שקר ואם רוצה לקיימה אחר שהפסידה כתובתה חוזר וכותב לה מנה לפי שאסור לשהות עם אשתו שעה א' בלא כתובה ע"כ אין טענת בתולים אלא כשטוען מיד אחר שנסתרה עמו אבל אם אינו מערער מיד בין אם טוען בעלתי מיד ולא מצאתיה בתולה או אם טוען לא בעלתי עד עתה ולא מצאתיה בתולה אינו נאמן בד"א שב"ד מצוי לו כל שעה אבל אינו מצוי וטוען בב"ד הראשון שמצא שבעל מיד ולא מצא בתולים נאמן ואין טענת פתח פתוח אלא בנשוי שהוא בקי אבל בבחור לא מיבעיא שאינו נאמן אלא שמלקין אותו אם טוען טענת פתח פתוח מצאתי:
א סָעִיף א כל בתולה שכתובתה ק"ק יש לה טענת בתולים וכל שכתובתה ק' או שלא תקנו לה כתובה אין לה טענת בתולים כ"כ הרמב"ם בפי"א מה' אישות וכן משמע במתניתין פ"ק דכתובות (דף י:)
ב סָעִיף א וכל המתיחד עם ארוסתו קודם נשואין אין לו טענת בתולים שם במשנה (דף יב.) האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתייחד עמה:
ג סָעִיף א ומ"ש אבל בכל מקום שאין מתייחדין יש טענת בתולים אפילו אין מעמידין להם עדים למשמש שלא ינהגו מנהג רמאות בד"א שאין מנהג המקום להעמיד עדים וכו' שם ביהודה בראשונה היו מיחדין את החתן ואת הכלה וכו' בראשונה היו מעמידין ב' שושבינים אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה ובגליל לא היו עושים כן וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים אהייא אילימא הרישא וכו' אלא אסיפא כל שלא מושמש מיבעי ליה אמר אביי לעולם ארישא וכו' רב אשי אמר לעולם אסיפא ותני כל שלא מושמש ופרש"י למשמש. לפשפש ולמשמש במעשיהם באותו הלילה שלא יקלקלו זה את זה במעשיהם בתרמית שלא יראה דם בתולים ויאבד וזו לא תביא מפה שיש עליה טיפי דמים: כל שלא מושמש מיבעי ליה. דהטוען טענת בתולים הוא הבעל והוא אינו נוהג משמוש שבו אלא על אבי הכלה למשמשו שלא יאבד הבתולים ומשמוש בכלה שלא תביא דם מן החוץ תלוי בבעל והיכי תני כל בעל שלא נהג משמוש אינו יכול לטעון טענת בתולים כ"ש דאם לא נהג למשמש והם משמשו אותו דיכול לטעון הכי איבעי ליה למיתני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים דשמא ראה ואבד וכתב הרא"ש פירש הריב"ם דלית ליה חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ור"ת פירש שאני הכא כיון שנהגו למשמש ונשתנה המנהג אנו תולים שבגרמתו נשתנה המנהג ורמאי הוא ואין לסמוך אחזקה:
ד סָעִיף א ומה היא טענת בתולים וכו' ושני סימנים יש לה לבתולה וכו' זה פשוט ומתבאר פ"ק דכתובות (דף ה:)
ה סָעִיף א ומ"ש וטענת דמים ישנה בין בקטנה בין בגדולה וכו' בפרק אלו נערות (כתובות דף לו.) תניא הבוגרת אין. לה טענת בתולים ומקשי והבוגרת אין לה טענת בתולים והאמר רבא בוגרת נותנין לה לילה הראשון ופריק אי דקא טעין טענת דמים ה"נ הב"ע דקא טעין טענת פתח פתוח ופירש"י אי דקאמר בעלתי ולא מצאתי דם ודאי טענה מעליותא היא והכא דקתני אין לה טענת בתולים דקא טעין ואמר פתח פתוח מצאתי ודם לא בדקתי אם נמצא בה אם לאו בנערה וקטנה טענה היא כדאמרינן בפ"ק ואע"פ שאין יכול לברר דבריו בפנינו אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל משבגרה אין רחמה צר כבתחלה ודומה לו כאילו פתח פתוח ואע"פ שהרי"ף גורס איפכא אי דקא טעין טענת פתח פתוח ה"נ הב"ע דקא טעין טענת דמים כמבואר בדבריו פ"ק דכתובות כבר כתבו הרא"ש והר"ן וה"ה שהרמב"ן הכריע כגרסת רש"י מכח הירושלמי וגם הרמב"ם כתב בפי"א מהלכות אישות יש גאונים שהורו שהבוגרת אין לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח ואין דרך התלמוד מראה דבר זה טעות היה בנוסחאות שלהם וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים ומצאתי שהדבר כמו שביארנו שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד עכ"ל:
ו סָעִיף א מ"ש לפיכך אם בא ואמר לא מצאתי דם אם תאמר עדיין בתולה אני בודקין אותה ע"פ חבית של יין אם היא בתולה אין ריחה נודף וכו' בפ"ק דכתובות (דף י:) ההוא דאתא לקמיה דר"ג בר' א"ל בעלתי ולא מצאתי דם א"ל רבי עדיין בתולה אני א"ל הביאו לי שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעולה הביאו לו והושיבן על פי חבית של יין בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף אף זו הושיבה ולא היה ריחה נודף א"ל לך זכה במקחך ונבדוק מעיקר' בגווה גמרא הוה שמיע ליה מעשה לא הוה חזי וסבר דילמא לא קים לי בגווה דמילתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל ופרש"י ריחה נודף. מפיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח: גמרא הוה שמיע ליה. שעשו כן לבנות יבש גלעד במסכת יבמות (ס:) וכתבו הרי"ף והרא"ש עובדא זו: ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שאין לבדוק בבנות ישראל תחלה וכו' טעמו דאין לנו לעשות אלא כדאשכחן דעבד ר"ג וטעם סברא קמייתא שכתב רבינו מבואר דלא עבד ר"ג הכי אלא משום דלא הוה קים ליה במילתא שפיר אבל השתא דקים לן במילתא תו ליכא זלזולא בבנות ישראל וש"ד למיעבד הכי: והרמב"ם כתב פי"א מהלכות אישות כלשון הזה טען ואמר לא מצאתיה בתולה והיא אומרת לא בא עלי ועדיין אני בתולה בודקין אותה או חוזר ובועל בפני עדים וכתב ה"ה שם ההוא דאמר בעלתי ולא מצאתי דם אמרה היא עדיין בתולה אני ואמרו שם דר"ג בדקה ושם ביארו כיצד בדקה שהושיבה ע"פ חבית של יין וכו' ורבינו לא כתב בדיקה זו בביאור משום דלאו דוקא זו דה"ה לאחרת:
ז סָעִיף א ומ"ש או חוזר ובועל בפני עדים ר"ל שמכינים הסודר בפני עדים ומתיחד עמה בפניהם אבל לבעול ממש בפניהם אסור שאסור לבעול בפני כל בריה כנזכר פי"ד:
ח סָעִיף א ומ"ש ואם תאמר ודאי נבעלתי ומה שלא מצא דם מפני שכך דרך בנות משפחתי וכו' ואם אין מוצאין כדבריה רואין אם יש בה צד חולי או רעבון שאפשר לתלות בו שמחמת' יבש לחלוחית שבה מאכילין ומשקין אות' עד שתבריא וכו' מעשה בפ"ק דכתובות (דף י:) והביאה הרמב"ם בפי"א מהלכות אישותודע דהיכא דאיכא למיחש שיבש לחלוחית שבה אמרינן בגמרא הכניסוה למרחץ וגם הרמב"ם כתב מרטיבין אותה:
ט סָעִיף א ומ"ש ואם אין שם דבר לתלות ה"ז טענת בתולים אפילו לא מצא פתח פתוח כיון שלא מצא דם שכל בתולה יש לה דם בין גדולה בין קטנה לפיכך יש להם טענת דמים ויש שאין לה טענת פתח פתוח כגון בוגרת וכו' כבר נתבאר בסימן זה.
י סָעִיף א ומ"ש אפילו סומא או אילונית הכי אמרינן בפרק אלו נערות (כתובות דף לו:) ור"מ פליג ואמר סומא אין לה טענת בתולים מפני שכשהיא נחבטה ע"ג קרקע אינה רואה אם נשרו בתוליה כדי שתגיד לאמה וקי"ל כת"ק:
יא סָעִיף א ומ"ש ואם אינה בוגרת שואלין אותו שמא הטית ומתוך כך נראה לך כפתוח או שמא לא בעלת בנחת אלא בכח ומתוך כך לא הרגשת בדוחק ונראה לך כפתוח בפ"ק דכתובות (דף י.) מעשה דר"ג אמר לההוא דהוה טעין טענת פתח פתוח שמא הטית ואיכא דאמרי הכי אמר לו שמא הטית מזיד ועקרת לדשא ועברת ר"ל שלא בעל בנחת.
יב סָעִיף א ומ"ש ואם אמר לא כי ודאי פתח פתוח מצאתי ה"ז טענת בתולים לכל בתולה שלא בגרה וכו' שכל נערה פתחה סתום אע"פ שמצא דם הואיל ולא מצאה פתח סתום אין כאן בתולים כ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות אישות וכתב ה"ה אין כן דעת הרבה מן המפרשים אלא כל שמצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח ומה שאמרו בגמרא בפתח פתוח שנאמן להפסידה כתובתה דוקא כשנאבדה המפה או כיוצא בזה אבל בידוע שיצא דם לא וזה נראה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל:
יג סָעִיף א ומ"ש רבינו ור"י פירש כיון שמצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח כבר נתבאר בסמוך שהרבה מן המפרשים סוברים כן:
יד סָעִיף א וחרשת ושוטה ומוכת עץ אין להם טענת בתולים כלל בפרק אלו נערות (כתובות דף לו.) תניא החרשת והשוטה ומוכת עץ אין להם טענת בתולים: וכשטוען טענת בתולים אם הוא כהן שאשתו אסורה עליו אפילו באונס או אם הוא ישראל וקבל בה אביה קידושין פחות מג' שנים ויום אחד שודאי היה תחתיו אסורה שאין כאן אלא חדא ספיקא וכו' אבל בישראל וקבל בה אביה קדושין יתירה מבת ג' שנים ויום אחד אינה אסורה עליו דה"ל ספק ספיקא וכו' בפ"ק דכתובות (דף ט.) אמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון לא צריכא באשת כהן ואיבעית אימא באשת ישראל וכגון דקביל בה אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד וכתב הרי"ף גבי אשת כהן דליכא אלא חד ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ולא מצית אמרת אם תמצא לומר תחתיו ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש דמוכת עץ פתחה סתום וכ' הר"ן דאין זה מעיקר נסחאות ההלכות ולא נהירא דבגמרא אמרי' אף אנן נמי תנינא וכו' ועוד דבירושלמי אמרינן שהפתח פתוח בין בעץ בין באדם אלא יש לומר דמוכת עץ מלתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה והכי איתא בירושלמי וכן כתב ה"ה בפרק י"ח מהלכות אסורי ביאה בשם המפרשים ופירש רש"י אאומר פתח פתוח מצאתי. וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים או שאבדה ממנו מפה ולא ידע אם היה דם אם לאו אבל זאת ברורה לו שפתח פתוח מצא נאמן לאסרה עליו ואע"פ שאין הדבר יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפשיה הוי מהימן לשוייה חתיכה דאיסורא עכ"ל וכתב הר"ן נראה מדבריו דאי איכא דמים לא מיתסרא ואחרים כתבו שאין הדמים ראיה דהא אפשר שדם צפור הכניסה ואפילו במשמש נמי אפשר דדם הצדדים הוא דמ"מ איהו קום ליה דפתח פתוח מצא והכי מוכח בירושלמי ע"כ וכן דעת הרמב"ם שכתב בפי"א מהלכות אישות שואלין אותו ואומרין לו מה היה הדבר שאמרת שאינה בתולה אם אמר מפני שלא מצאתי לה דם בודקין במשפחתה שמא אין להם דם כלל וכו' ואם אמר מפני שלא מצאתי לה דוחק אלא פתח פתוח מצאתי שואלין על שנותיה שמא בוגרת היא שרוב הבוגרות אין להם דוחק שמרגישים בו הרבה שהרי גדלה ונתרפו איבריה וכלו בתוליה ואם לא בגרה עדיין אומרים לו שמא הטית או לא בעלת בנחת ולפיכך לא הרגשת בדוחק אם אמר לא כי אלא ודאי פתח פתוח מצאתי ה"ז טענת בתולים לכל בתולה שלא בגרה בין קטנה בין נערה בין בריאה בין חולה שכל נערה בתולה פתחה סתום הוא ואע"פ שיצא הדם הואיל ומצא פתח פתוח אין כאן בתולים עכ"ל וכתב הרב המגיד אין כן דעת הרבה מן המפרשים אלא כל שמצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח ומ"ש בגמרא בפתח פתוח שנאמן להפסידה כתובתה דוקא כשנאבדה המפה או כיוצא בזה אבל בידוע שמצאה דם לא וזה נראה דעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל עכ"ל ואהא דאמרינן באשת ישראל וכגון דקביל בה אביה קדושין פחות מבת ג' שנים ויום אחד פרש"י פחותה מבת ג' שנים. ועכשיו שהיא גדולה ופיתויה פיתוי ואינו אונס הילכך חד ספיקא הוא ספק אונס ספק רצון אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרין וכתב הר"ן שטעמו מדאמרינן בס"פ ד' אחין (יבמות לג:) פיתוי קטנה אונס הוא ואונס בישראל מישרא שרי אבל הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות סוטה קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה אסורה על בעלה וכתב גם בפ"ג מה' איסורי ביאה הבא על הקטנה אשת הגדול אם קדשה אביה ה"ז בחנק והיא פטורה מכלום ונאסרה על בעלה וכבר השיגו הראב"ד בשני המקומות מזו שאמרו דפיתוי קטנה אונס הוא ובירושלמי פ"ב דסוטה נמי אמרינן קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה עכ"ל וה"ה בפ"ג מהלכות איסורי ביאה יגע ליישב דעת הרמב"ם ולא הונח לו ומ"ש רבינו ואפילו נתיחדה עמו תחלה אסורה לו כיון שאומר שברי לו שלא בא עליה הרי שויתיה לנפשיה חתיכה דאיסורא פשוט הוא:
טו סָעִיף א וכתב ה"ר יונה הא דנאמן לאוסרה עליו דוקא במכחישתו וכו' עד ברי עדיף כתב הרא"ש בפ"ק דכתובות כך מצאתי כתוב בשם ה"ר יונה וטעו תלמידיו לכתבו בשמו כי לא אמרה מעולם דכיון דליכא אלא חד ספיקא אזלינן לחומרא ובדיבורה לא מהימנא דהא אמרינן לקמן דקי"ל כרב נחמן דלא אמרינן ברי עדיף אפילו היכא שהברי הוא טוב והשמא גרוע כ"ש היכא שהברי גרוע שיודעת שאינו יכול להכחישה והא דקי"ל כר"ג דאמר ברי עדיף היינו דוקא היכא דאיכא מגו כדמפרש לקמן והכא ליכא מגו א"נ היכא דאיכא חזקה כדלקמן דהיתה בחזקת בתולה ואוקמה אחזקתה אבל הכא ליכא חזקה דתחתיו נבעלה שהרי קיבל אביה קדושין פחות מג' שנים ויום אחד ואין לומר הא דלא אמרינן ברי עדיף היינו כנגד חזקה לאפוקי ממונא מחזקתיה אבל היכא דליכא חזקה לא גרע כח הברי אלא אדרבה יש חזקה עם הברי דאוקי אתתא בחזקת היתר וצדקת ונאנסה ואמרינן ברי עדיף לא היא דאיכא הכא כנגד הברי רוב הרצון דאונס לא שכיח ויש קול לאונס ורובא עדיף מחזקה הילכך לא סמכינן אברי דידה ואסורה ומיהו נ"ל לקיים דבריהם מההיא דהיתה מעוברת דאלים ליה לר"ג ברי ומכשיר העובר ואע"ג דלית ליה חזקת כשרות ואפילו ברוב פסולין וכן בההיא דמשאירסתני נאנסתי אע"ג דחזקת ממון מסייעת לרוב דרצון אפ"ה אלים ליה ברי ומהימנא עכ"ל וז"ל הר"ן ודאמרינן נאמן לאסרה עליו דוקא במכחישתו שאומרת בתולה שלימה נבעלתי א"נ בשותקת ולא טענה מידי דבכי הא הוא דאמרינן דכיון דקים ליה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם מודה לדבריו שפתח פתוח מצא אלא שאומרת שתחתיו נאנסה או שהיא מוכת עץ לא מיתסרא דהא קי"ל כר"ג ור"א דאמרי לקמן דבכה"ג נאמנת ואע"ג דההיא דלקמן לענין כתובה איתניא אפ"ה לענין איסורא נמי כיון דאיהי טוענת ברי ואיהו לא מצי למטען איפכא אלא בשמא לא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם רבי ירמיה בעי עלה דההיא מעתה אין טענת בתולים כר"ג ור"א וכו' אלמא כי אמרינן דנאמן (לאסרה) דוקא במכחישתו ומיהו אפילו בכה"ג דוקא באומר ברי לי שלא הטיתי הא לאו הכי לא מתסרא דשמא הטה ולאו אדעתיה והכי מוכח לקמן מעובדא דרשב"ג דההוא דאתא לקמיה וא"ל שמא הטית ולא אשכחן דאהדר ליה ההוא גברא מידי דלא אשכחן נמי שאסרוה עליו דמשום דההוא גברא תש למילתא לא איתסרא עליה ומיהו ללישנא בתרא דאיתמר בגמרא שמא הטית במזיד כל היכא דאמר שלא הטה במזיד מיתסרא אלא שהרי"ף לא כתבו לההוא לשון בהלכות עכ"ל. וה"ה כתב בפי"ח מהלכות א"ב דע ששם בפי"א מהלכות אישות נתבאר שהאשה נאמנת לומר מוכת עץ אני או משאירסתני נאנסתי לענין ממון הכתובה ויש מן המפרשים סבורים שה"ה להיותה נאסרת עליו שאם טענה בברי דבר המתירה שהיא מותרת ולא אמרו נאמן לאסרה עליו אלא במכחשת וטוענת בתולה שלימה נבעלתי א"נ בשותקת אבל במודה וטוענת שנאנסה קודם שנתארסה באשת כהן א"נ שנאנס' אח"כ באשת ישראל או שטוענת בשתיהן מוכת עץ לא ויש מן המפרשים חלוקים בזה ואומרים דלענין איסורא בכה"ג דליכא אלא חד ספיקא אסורה היא ואין משגיחין על דבריה וזה נראה דעת רבינו והראשון דעת הר"מ והרשב"א ז"ל עכ"ל :
טז סָעִיף א ולענין להפסידה כתובתה אין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל וכן אם קבל בה אביה קדושיה קטנה או גדולה אלא בכל ענין האמינוהו חכמים דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה בפ"ק דכתובות (דף ט:) אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה ומפרש טעמא משום דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ופרש"י חזקה אין אדם טורח בסעודה וכו' אין לחוש שיטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונא אותה מתחלה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא היה מגרשה מתחלה וכתבו הר"ן והרב המגיד בשם הרשב"א דמשמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן דהא ליכא חזקה וחזקה דגופא עדיפא מחזקת ממון ואפילו בברי וברי דהולכין אחר הרוב דבתולות נשאות וחזקה דגופה וכתב הרא"ש אהא דנאמן להפסיד כתובתה הכא ודאי מיירי במכחישתו או בשותקת אבל אם אמרה ודאי פתח היה פתוח ונאנסה תחתיו בהא מהימנא כר"ג לקמן ואין להאמין בתולה הייתי במגו דנאנסתי דלא בעיא למיפסל נפשה לכהונה ואין להאמין במגו דמוכת עץ לא שכיח אי נמי לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא וכ"כ הר"ן:
יז סָעִיף א ומ"ש רבינו וכן אם היא אומרת מוכת עץ אני נאמנת פלוגתא דתנאי שם והלכה כר"ג ור"א דאמרי הכי וכתב עוד הר"ן אהא דנאמן להפסידה כתובתה משמע דדוקא בשלא מצא דם אבל מצא דם אפילו אמר פתח פתוח מצאתי אינה מפסדת כתובתה דהא אמרינן בירושלמי דאם היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הורע כחו וכו' ואם היה יכול לטעון טענת פתח פתוח ולתלות הדם בדם אחר כשהוא טוען בברי שהוא דם צפור ואיני יודע בפתח פתוח אמאי אינו נאמן אדרבה היה לנו להאמינו שהיא טענה יותר בריאה מפתח פתוח אלא ודאי להפסידה כתובתה אינו נאמן אלא לאסרה עליו נראה דנאמן וכמו שכתבתי למעלה וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרמב"ם כתב בפי"א מהלכות אישות שאע"פ שיצא הדם הואיל ונמצא פתח פתוח נאמן להפסידה כתובתה וכתב הרמב"ם והוא מחרים סתם על מי שטוען שקר לחייבו ממון בפרק י"א מהלכות אישות כתב כן בין בטוענת מוכת עץ אני בין בטוענת תחתיך נאנסתי וכתובתי ק"ק כמו שהיתה והוא אומר שמא עד שלא אירסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות או אחר שאירסתיך נבעלת ברצונך וכתב ה"ה שאין כאן חיוב שבועה לה כיון שהוא אינו טוען טענת ברי אבל מחרים סתם מתקנת הגאונים ז"ל:
יח סָעִיף א כתבו הגאונים שאין נאמן להפסידה אלא ק' וק"ק וכו' פשוט הוא דארישא דמילתא קאי דקתני שהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה וקאמר השתא דה"מ ק' וק"ק אבל לא תוספת וכ"כ הרי"ף אהא דנאמן להפסידה כתובתה חזינן לגאון דקאמר ה"מ לענין ק' וק"ק אבל לענין תוספת לא מהימן וטעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא ק' וק"ק אבל תוספת איהו כתב אנפשיה הילכך לא מהימן וכתב הרא"ש על זה איני כחולק על דברי הגאון אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה וכי היכי דאמרינן לענין ק' וק"ק חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אף על פי שמרויח בטורח הסעודה פטור מק"ק של כתובה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת חופה היאך נאמר שמשעת חופה כתב לה ולמחר בבקר נתחרט ומגרשה אלא ודאי טענתו אמת ולהכי מגרשה ואדעתא דהכי לא הוסיף לה עכ"ל ואע"פ שכתב הרא"ש דמתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת מאחר שכתב איני כחולק על דברי הגאון סתם רבינו דבריו כדעת הגאון ולענין מה שהוקשה להרא"ש פסק הגאון נ"ל דלא קשיא דהא בגמרא אמרינן חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה ק"ק ולאלמנה ק' והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי מהימן משמע בהדיא דלא האמינוהו חכמים לומר פתח פתוח מצאתי אלא משום דהם תקנו לה כתובה והם אמרו והם אמרו וא"כ בתוספת שאינו מתקנת חכמים לא האמינוהו וכתב ה"ה בפי"א מהלכות אישות יש מי שכתב שאין זה אלא בטוען פתח פתוח שאינה טענה ברורה כ"כ אבל בטוען טענת שלא מצא דם נאמן אפי' להפסידה תוספת אע"פ שהיא מכחשת ואומרת מצא ואבד וזה דעת הרשב"א ז"ל ואין כן דעת רבינו אלא אינה מפסדת תוספת אלא בראיה ברורה וכן נראה עכ"ל והר"ן הסכים לדעת הרמב"ם דתוספת יש לה אא"כ נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודית לו: ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפרק הנזכר וכתב ה"ה מ"ש רבינו שיש לו להשביעה בנקיטת חפץ כן כתבו הגאונים וכבר נתבאר מהלכות מלוה ולוה פי"ד שהלזה שטעון פרעתיך שטר זה ואמר למלוה תשבע לי שלא פרעתיך שאינו גובה אלא בשבועה אלא שאין זה דומה לטענת פרעון משום דשטרא לפרעון קיימא:
יט סָעִיף א ומ"ש שהיא אין לה להשביעו כן כתבו הגאונים ז"ל עכ"ל וגם הר"ן כתב שאין זה דומה לגמרי לשטר משום דשטר לפרעון קאי ועל מ"ש הרמב"ם הרי שרצה לקיימה וכן כתב ה"ה כבר כתבתי שיש צד שאסור' עליו ויתבאר בדברי רבינו בפי"ח מהא"ב עכ"ל והצד זה היינו אם היא אשת כהן או אם היא אשת ישראל שקבל בה אביה קדושין פחות משלשה שנים ויום אחד וכמו שנתבאר בסימן זה:
כ סָעִיף א אין טענת בתולים אלא כשטוען מיד אחר שנסתרה עמו וכו' כ"כ הרא"ש בפרק קמא דכתובות אהא דטוען טענת פתח פתוח הא דנאמן להפסידה כתובתה היינו כשערער מיד אחר בעילה ראשונה אבל אם שתק ואח"כ ערער לא מהימן כדאיתא בירושלמי טענת בתולים עד ל' יום רבי יוסי אומר נסתרה מיד ולא נסתרה אפילו לאחר שלשים יום אף על גב דביבמות פרק ב"ש (יבמות קיא:) מייתי הך ברייתא אהא דקאמר עד ל' יום מוקי איניש אנפשיה וקאמר דר"מ היא דאמר טענת בתולים כל ל' יום אבל רבי יוסי סבר דלא מוקי אנפשיה ואם אמר לא בעלתי מיד אלא אחר ג' ימים או ד' בעלתי ולא מצאתי בתולים לא מהימן מכ"ש שמעינן דאם בעל ולא ערער ואחר זמן ערער דלא מהימן דהא דלא מהימן כשאמר לא בעלתי מיד אלא לאחר זמן היינו משום דאמרינן דלא מוקי איניש אנפשיה ושקורי משקר אלא בעל ומצא בתולים ואחר כך נהפך לבו לשנאתה ואמר שלא בעל עד עתה כדי שיאמינו לו עכ"ל וידוע דהלכה כרבי יוסי וכ"כ הוא ז"ל בתשובה כלל ל"ז: ומ"ש בד"א שב"ד מצוי לו כל שעה אבל אינו מצוי וטען בב"ד הראשון שמצא שבעל מיד ולא מצא בתולים נאמן פשוט הוא וז"ל הרשב"א בתשובה הנזכר אינו נאמן אלא בב"ד הראשון שימצא אם הב"ד קבוע בעיר מב"ד ואם אין קבוע ב"ד אי שתיק בכל יום (אם יש זמן קבוע לישיבת ב"ד ואם אין זמן קבוע) אינו נאמן אלא אם כן השכים בבקר לב"ד או אם אמר בבקר בפני עדים לא מצאתי בתולים אפילו לא בא לב"ד מיד נאמן לטעון לפני ב"ד לאחר זמן עד כאן לשונו והרמב"ם בפי"א מהלכות אישות כתב סתם ועד כמה יש לו לטעון טענת בתולים אם נסתרה מיד ואם לא נסתרה אפילו לאחר ל' יום:
כא סָעִיף א ואין טענת פתח פתוח אלא בנשוי שהוא בקי אבל בבחור ל"מ שאינו נאמן אלא שמלקין אותו וכו' פרק קמא דכתובות (דף י.) ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן אמר פתח פתוח מצאתי א"ל רב נחמן אסבוהו כופרי מברכתא חביטא ליה והא רב נחמן הוא דאמר מהימן ומסבינן ליה כופרי רב אחאי משני כאן בבחור כאן בנשוי ופרש"י אסבוהו כופרי הלקוהו מלקיות במקלות חריות של דקל: מברכתא חביטא לה. זונות העיר הזאת ששמה מברכתא חבוטות ושוכבות תמיד לפניו לזנות מאחר שהוא בקי בפתח פתוח: בחור. לא מהימן מסבינן ליה כופרי על שמעיז פניו נשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי: והרא"ש כ' המקשה הבין דברי ר"נ דהכי קאמר להו הלקוהו לפי שמוציא שם רע על בנות ישראל שהרי משקר וכי הזונות חבוטות לפניו שהוא בקי בפתח פתוח הילכך לא מהימן ופריך והא ר"נ הוא דאמר מהימן ומשני מהימן ומסבינן ליה כופרי והא דמסבינן ליה כופרי לאו משום דלא מהימן אלא שראוי להלקותו לפי שחשוד על העריות ורב אחא משני כדסבר מעיקרא דלא מהימן ואיירי בבחור וי"מ אסבוהו כופרי אע"פ שהוא נאמן חשוד על העריות מיהא הוי והא רב נחמן הוא דאמר מהימן ולא אמר שיש להלקותו ומשני מהימן ומסבינן ליה כופרי רב נחמן לא איירי במלקות רב אחא אמר לעולם הא דאמר רב נחמן נאמן היינו בלא מלקות ובנשוי אבל בחור מהימן ומלקינן ליה והרי"ף כתב בחור לא גמיר נשוי גמיר והיינו כפירושא קמא וכן מסתבר דרב נחמן צוה להלקותו משום דלא קים ליה והוא מוציא שם רע על בנות ישראל אבל לא מיקרי חשוד על העריות להלקותו דשמא קים ליה מתוך השמועה וכן פרש"י עכ"ל והרמב"ם סתם דבריו בפרק י"א מהלכות אישות ולא חילק בין בחור לנשוי נראה שהוא תופס עיקר כשינויא קמא דלא מפליג בין בחור לנשוי א"נ כשינויא בתרא אלא שהוא מפרש כפירוש שני דבחור מהימן אלא דמסבינן ליה כופרי:
א סָעִיף א כל בתולה שכתובתה מאתים וכו' כלומר כולן שוות ולא מפלגינן בין קידש ובעל לאלתר ללא קידש ובעל לאלתר וכבר הארכתי בזו בס"ד בסי' ס"ז ס"ב:
ב סָעִיף א אבל אם מנהג המקום להעמיד עדים וכו' פי' עכשיו שאירע הדבר שלא העמידו עדים חיישינן שמא ראה דם בתולים על הסדין ואיבדו ואע"ג דבסמוך בסימן זה כתב לענין כתובה דפטור מלשלם חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכדאיתא בגמרא שאני הכא כיון שנהגו להעמיד עדים ולא העמידו אנו תולין שבגרמתו נשתנה המנהג ורמאי הוא ואין לסמוך אחזקה כ"כ הרא"ש ע"ש ר"ת ומש"ה בדוכתא דאין מנהג להעמיד עדים מצי טעין טענת בתולים דסמכינן אחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה:
ג סָעִיף א אם תאמר עדיין בתולה אני בודקין אותה וכו' פ"ק דכתובות איתא דהכי עביד ר"ג עובדא בב' שפחות תחלה ואח"כ בדק בת ישראל וס"ל לרבינו דדוקא ר"ג דגמרא הוה שמיע ליה דעבדי הכי לבנות יבש גלעד ומעשה לא הוה חזי וסבר דילמא לא קים ליה בגווה דמילתא שפיר כי היכא דקים להו לזקנים דקבלו תורה מיהושע ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל הלכך עביד בשתי שפחות תחלה אבל השתא דחזינן דהוה קים ליה לר"ג שפיר ה"ה לכל החכמים שבכל הדורות ולא בעינן למיבדק בב' שפחות תחלה והרמ"ה ס"ל כי היכא דר"ג היה חושש דילמא לא קים ליה בגוה דמילתא שפיר כיון דמעשה לא הוה חזי א"כ כל חכם דלא חזי מעשה אין לו לבדוק בבת ישראל תחלה ומדברי הרמב"ם שכתב בסתם בודקין אותה נראה דס"ל כרבינו דא"צ ב' שפחות תחלה דא הוה ס"ל כהרמ"ה היה מפרש דצריך תחלה ב' שפחות ומדכתב בסתם בודקין אותה אלמא דא"צ לבדוק אלא אותה בלבד: ומ"ש רבינו או חוזר ובועל בפני עדים אינו מדברי הרמ"ה אלא מדברי רבינו דלאחר שכתב תחלה דבודקים אותה ומחלוקת הרמ"ה בבדיקה זו כתב אח"כ או חוזר ובועל בפני עדים ורצונו לומר דלכתחילה ודאי אם אפשר לבדוק אותה להושיבה על החבית אין לומר להם שיחזור ויבעול אותה דשמא אמת הוא דלא ה"ל בתולים ותחתיו זינתה ואסורה לו והיאך יבעול לכתחלה ספק בעילת איסור אלא דאם אי אפשר לבדוק מאיזה סיבה דלא מסתייע מילתא אז יעשה דרך זה שחוזר ובועל בפני עדים כלומר מכינין הסודר בפני עדים ותתייחד עמה בפני עדים אבל לבעול ממש בפניהם אסור. וכן פי' ה' המגיד ופשוט הוא:
ד סָעִיף א ואם תאמר ודאי נבעלתי ומה שלא מצא דם מפני שכך דרך משפחתי וכו' ואם אין מוצאין כדבריה רואין אם יש בה צד חולי ורעבון וכו' איכא למידק דברישא מצריך שתהא היא טוענת שכך דרך בני משפחתי אבל אם לא טענה היא אנן לא טענינן לה וגבי טענת חולי ורעבון כתב רואין אם יש בה צד חולי וכו' דאלמא דאפילו לא טענה היא אנן טענינן לה אבל ברמב"ם פי"א כתב ז"ל אם אמר מפני שלא מצאתי לה דם בודקין במשפחתה וכו' לא נמצאו בני משפחתה כן בודקין אותה שמא חולי גדול יש בה וכו' אלמא דס"ל דבטענת משפחתה נמי טוענין לה אע"ג דהיא לא טענה ונראה דרבינו דקדק יפה דבהך עובדא דטענת משפחה הכי איתא ההוא דאתא לקמיה דר"ג הזקן א"ל בעלתי ולא מצאתי דם א"ל ר' ממשפחת דורקטי אני שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים בדק ר"ג בקרובותיה ומצא כדבריה ואילו בטענ' רעבון אמרו ההוא דאתא לקמיה דר' א"ל ר' בעלתי ולא מצאתי דם א"ל ר' עדיין בתולה אני ושני בצורת הוה ראה רבי שפנידם שחורי וכו' הרי דבטענת משפחה טענה היא בעצמה ממשפחת דורקטי אני ובטענת רעבון לא טענה כלום אלא אמרה עדיין בתולה אני דמ"ש אח"כ ושני בצורת הוה הוא לישנא דתלמודא דקאמר הכי לתת טעם לדבר דלמה צוה רבי להכניס שניהם למרחץ ולהאכילה ולהשקותה דהרבה נמצאים דפניהם שחורים ובריאים וחזקים ואמר דלפי ששני בצורת הוה הבין רבי דהאי שחרות אינו אלא מפני חולי הרעב והכי ודאי מסתברא דבטענת משפחה דלא שכיחא ואנן לא ידעינן והיא יודעת במשפחתה טפי מינן אם היא לא טענה אנן לא טענינן לה אבל בשני בצורת דאנן ידעינן ורואין בפניה הלכך אע"ג דאיהי לא טענה אנן טענינן לה דאנן ידעינן טפי מינה דבשביל צד חולי יבש לחלוחית איברים וכן מפני שמתענת ברעב צריכה להרטיב אותה ולהאכילה ולהשקותה עד שתבריא והרמב"ם ס"ל דבטענת משפחה נמי אנן טענינן לה ומה שהזכיר בהך עובדא דהיא טענה ואמרה ממשפחת דורקטי אני וכו' מעשה שהיה כך היה ולעולם אפילו לא היתה היא טוענת אנן טענינן לה ודברי רבינו עיקר דבדוקא נקט בהך עובדא דהיא טענה ובאידך עובדא נקט דאנן טענינן:
ה סָעִיף א ואם אין שם שום דבר לתלות ה"ז טענת בתולים אפילו לא מצא פתח פתוח כלומר אף על פי שמצא דוחק בשעת תשמיש תלינן הדוחק בשום סיבה שדבקו דופני הרחם זו בזו וא"ת אמאי לא תלינן דטיפי הדמים מכוסים בשכבת זרע דה"א בעובדא דאתא לקמיה דר"ג בר ר' וי"ל דכיון דאיכא לברורי ע"י כבוס שמעביר השכבת זרע ויתגלו הטיפית כדאיתא התם בהך עובדא הלכך על האשה מוטל הדבר לברורי וכיון דאי אפשר לה לברורי וכדאיתא התם דקא"ל הונא מר בריה דרבא מפרזקיא לרב אשי אנן נמי נעביד הכי א"ל גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואי אמרת ניעבד גיהוץ מעבר' ליה חומרתא אלמא דאנן בני בבל אי אפשר לן לברורי מ"נ דאי ע"י כיבוס גרידא אין הבגד מלובן ולא יתגלה הטיפוח ואי ע"י אבן שפשוף האבן מעביר את הדם הלכך לא אפשר לברורי ומצי טעין איהו טענת בתולים:
ו סָעִיף א או שמא לא בעלת בנחת כו' הכי משמע בלישנא בתרא בעובדא דאתא לקמיה דר"ג דא"ל שמא הטית במזיד ועקרת לדשא ועברה ר"ל שלא בעל בנחת אבל בספרי הרמב"ם כתוב או בעלת בנחת כו' ואין ספק דט"ס הוא: ומ"ש ואעפ"י שמצא דם הואיל ולא מצא פחח סתום אין כאן בתולים ואיכא לתמוה דאי איתא דנבעלה כבר דם בתולים דנמצא עכשיו מנין הוא לה וי"ל דתלינן דדם צפור הדומה במראיתו לדם בתולים הכניסה ואפילו מנהג המקום להעמיד עדים אפשר דדם הצדדים הוא כיון דקים ליה דפתח פתוח מצא כך פי' הר"ן ז"ל ודעת ר"י דכיון דמצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח דלא תלינן לא בדם צפור ולא בדם הצדדים אלא בדם בתולים והא דקאמר פתח פתוח מצאתי מיקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פתח פתוח ואינו כן: ומ"ש רבינו סברא זו ע"ש ר"י כפירש"י אהא דאמר רבי אלעזר האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו דכתב וז"ל וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי וכו' אלמא דאי איכא דמים לא מיתסרא וכך הבין הר"ן מפי':
ז סָעִיף א וחרשת ושוטה ומוכת עץ אין להם טענת בתולים כלל פרק אלו נערות (כתובות דף לו) ופירש"י חרשת ושוטה דאי הוה פקחת לטעון הוה טענה משארסתני נאנסתי ומהימנא כר"ג השתא דלא טענה אנן טענינן לה כגון זו פתח פיך לאלם הוא והתוס' בשם ר"י פרשו דחרשת ושוט' בחזק' מוכת עץ היא ואע"ג דכולהו נמי מיחבטן בקרקע מ"מ שאר נשים יש להן טענת בתולים מדלא קאמרי שהן מוכת עץ אבל חרשת ושוטה דלא מצו אמרי בחזקת מוכת עץ נשאת ומלשון רבינו משמע דמפרש כפר"י דכתב אכולהו אין להם טענת בתולים כלל דמשמע דאתא לאורויי דלא מצי טעין לא טענת דמים ולא טענת פתח פתוח דמוכת עץ נינהו:
ח סָעִיף א כשטען טענת בתולים אם הוא כהן וכו' הקשה במרדכי אשת כהן נמי איכא ס"ס ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק מוכת עץ היא וי"ל דמוכת עץ לא שכיחא והכי משמע בירושלמי פ"ב עכ"ל וכן פי' הר"ן והרב המגיד בפי"ח מהא"ב אבל התוס' (דף ט) בד"ה ואיבעית אימא כתבו דמדפריך בפרק אלו נערות כולהו נמי חבוטי מיחבטן א"כ שכיחא אלא י"ל דאי איתא דמוכת עץ הויא טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה אין להסתפק בכך עכ"ל כתב עוד במרדכי וא"ת בישראל וקיבל בה אביה קידושין פחות מג' שנים אעפ"י דליכא אלא חדא ספיקא ה"ל לאוקמא אחזקה דבאונס הוי וי"ל דבירושלמי מפרש אונס יש לו קול עכ"ל:
ט סָעִיף א הרי שויה לנפשיה חתיכה דאיסורא ה"א פ"ק דכתובות סוף (דף ט) דאי טעין טענת בתולים לאוסרה עליו אפילו ביהודה שמתייחד עמה ובא עליה בימי אירוסין מ"מ כיון שזה טוען דפשיטא לי שלא באתי עליה ובודאי זינתה שויא עליה חתיכה דאיסורא וכן פירש"י לשם אבל בלא נתייחד עמה בלאו הך טעמא אסורה לו דאנן סהדי דזינתה שהרי לא מצא לה בתולים והקשה במרדכי דהא אין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה או עד שיראו כדרך המנאפים אבל ראה שנתייחדה עם הכותי קיי"ל אין אוסרין על היחוד ואפי' אם יראה כדרך המנאפים אין נאמן להפסידה מכתובתה כדאיתא סוף פ"ב דיבמות עכ"ל. ולא תירץ כלום ואפשר לתרץ הקושיא הראשונה דהאי שטוען טענת בתולים וברי לו שלא היתה בתולה והיא מכחשתו לא גרע מאילו א"ל ע"א אשתך זינתה דאי מהימן ליה כבי תרי צריך להוציאה כההוא עובדא דההוא סמיא וכאילו ראה כדרך המנאפים ומה שקשה לו דאפי' אם יראה כדרך המנאפין אמאי יהא נאמן להפסידה כתובתה הלא מפורש בגמ' דטעמא דמשום דחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכיון דכתובה תקנת חכמים היא הם אמרו והם אמרו כדאיתא להדיא התם:
י סָעִיף א ולענין להפסידה כתובתה כו' כ"כ הרא"ש דהא דנאמן להפסידה כתובתה איירי במכחישתו אבל אם היתה מודה אלא דטענה נאנסתי תחתיך נאמנת כר"ג ואין להאמינה בתולה הייתי במגו דנאנסתי דלא בעיא מיפסלא נפשה מכהונה ואין להאמינה במגו דמוכת עץ דלא שכיחא א"כ לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא עכ"ל והמרדכי תירץ דלא אמרינן מגו במקום חזקה דאין אדם טורח וכו' ובפ"ק דב"ב איבעיא ולא איפשטא ואמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא א"נ לא טענינן מוכת עץ אלא בחרשת כדמוכח באלו נערות עכ"ל והאי שינויא בתרא הוא מדברי התוס' שכתבתי בסמוך:
יא סָעִיף א ומ"ש והוא אמר קודם לכן נאנסתי וכו' פי' השתא היא טוענת ברי והוא טוען שמא ומקחי מקח טעות ולפיכך היא נאמנת דקי"ל כר"ג לגבי ר' יהושע וכדכתב הרא"ש שהבאתי בסמוך ואיכא לתמוה דמשמע מדכתב רבינו דבכל ענין האמינוהו חכמים וכו' אלמא דאפי' נתייחדה עמו תחלה נמי האמינוהו להפסיד כתובתה מטעם חזקה דאין אדם טורח וכו' והלא בנתייחד עמה איתרע לה חזקה שהרי ע"ד כן מתייחד עמה כדי לבא אליה כמו שפי' התוס' סוף (דף ט) בד"ה מאי לאו ותו קשה דלמ"ש הרמב"ם דאם רוצה לקיימה וכו' חוזר וכותב לה מנה וכו' כמ"ש רבינו בסמוך א"כ לא הפסיד סעודתו אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה ואמאי מהימן ונראה דאה"נ דבהני תרתי מילי אינו נאמן להפסיד כתובתה ועיין במ"ש התוספות ריש (דף י' בד"ה חזקה):
יב סָעִיף א כתבו הגאונים וכו' כ"כ הרי"ף פ"ק דכתובות ע"ש רבינו האי גאון וכתב במרדכי לשם דהגיה רשב"ם על דבריו ק"ו מה דתקינו אמרינן חזקה אין אדם טורח מאי דיהיב לה לא כ"ש עכ"ל גם הרא"ש ז"ל כתב מתוך הסברא נראה דמהימן אף לענין תוספת וכו' עכ"ל ולפע"ד נראה ראיה ברורה מדתנן ס"פ אלמנה ניזונית הממאנת והשנייה והאיילונית אין להם כתובה ולא פירות וכו' ואמר שמואל עלה לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש להן וכו' פרש"י אבל תוספת יש להן דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה עכ"ל והשתא התם נמי איתא לחזקה גמורה דאילו הוה ידע שתמאן או שתהא איילונית לא הוה נסיב לה ואפ"ה אמרינן דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה בשביל חיבת ביאה משא"כ בעיקר כתובה דאיהו לא קיהיב לה אלא שהם תיקנו והם אמרו א"כ ה"ה הכא הוא הדין והוא הטעם דבטוען פ"פ מצאתי והיא מכחישתו דנאמן להפסידה עיקר כתובתה מטעם דחזקה דאין אדם טורח וכו' והם תקנו והם אמרו אבל לא התוספת ודברים ברורים הן ומ"ש וכ"כ הרמב"ם שאינו נאמן וכו' נראה דאין החלוקות שכתב הרמב"ם שוות דהיכא דנודע בראיה ברורה שהיתה בעולה קודם לכן אלא מביא ראיה שהיתה בעולה כגון בטענת דמים וע"י עדי משמוש סגי בהכי אבל כשהודית לו שהיתה בעולה צריך שתודה שהיתה בעולה קודם לכן דאל"כ אין בהודאתה כלום וא"כ מ"ש הרמב"ם קודם שתארס והטעתו לא קאי אלא אמ"ש בסוף או שהודית לו שהיתה בעולה ולפי זה נמי צריך לבאר דבנודע בראיה ברורה שהיא בעולה צריך לפרש דהיא היתה כופרת אבל אם היתה מודית אלא שאמרה תחתיו נאנסתי נאמנת ל"מ על התוספת אלא אפילו על עיקר כתובתה היתה נאמנת כדלעיל:
א ומשמע מדברי הר"ן פרק המדיר ע"ב דף תק"ו הא דבעינן שהיא טוענת ברי היינו שלא נוכל לומר שמשנשאת נאנסה אבל אם נוכל לומר משנשאת נאנסה אפילו אם היא טוענת שמא תחתיו נאמנת דהואיל ונוכל לומר דבבית בעלה נאנסה אמרינן כאן נמצא כאן היה וע"ש שהאריך ולענין הפסד כתובה מיירי אבל לענין איסורא לא דאדרבא גרע טפי אם היא תחתיו קודם נשואין:
ב סָעִיף א ודלא כמרדכי בפרק קמא דכתובות שכתב בשם רשב"ם דכל שכן דנאמן על התוספת. וזהו דלא כהגה"ת אלפסי פרק קמא דכתובות דאם רוצה לקיימה צריך לכתוב לה מאתים דהא לא האמינוהו אלא משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואי מקיימה ואין כותב לה אלא מנה אינו מפסיד כלום עכ"ל:
א סָעִיף א כל בל בתולה שכתובתה מאתים כו' הואיל שכתובתה מאתים בודאי בחזקת בתולה נושאה (ובאם שלא מצא לה בתולים אין לה כתובה אפילו מנה כמ"ש לעיל סימן ס"ז סעיף ח' כ"פ) אבל אם כתובתה מנה בחזקת בעולה נושאה לכן אין לה טענת בתולים:
ב סָעִיף א וכל המתייחד עם ארוסתו קודם כו' פירוש אפילו אם כתובתה מאתים הואיל שמתייחד עמה מסתמא בא עליה וק"ק דבסמוך כתב רבינו ז"ל וכשטוען טענת בתולים אם הוא כהן כו' עד ואפילו נתייחדה עמו תחלה אסורה לו וצ"ל דלענין איסור החמירו כיון דשווי אנפשיה חתיכה דאיסורא ואומר ברי לי שלא באתי עליה משא"כ לענין ממון דדלמא כדי לאפסודה ממאתים קאמר לה הכי וק"ל:
ג סָעִיף א למשמש שלא ינהגו כו' פירש רש"י למשמש לפשפש ולמשמש במעשיהם באותו הלילה שלא יתקלקלו זה את זה במעשיהם זה בתרמית שלא תראה דם בתולים ויאבד (ברצון המפה) וזו שלא תביא מפה שיש עליה טיפי דמים והטעם שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:
ד סָעִיף א אז אינו יכול לטעון (אע"ג דעליה היה מוטל להעמיד עדים אמרינן דהאמין לה לבועלה בלא עדים כ"פ) כיון שנהגו למשמש ונשתנה המנהג אנו תולין שבגרמותו נשתנה ורמאי הוא ואין לסמוך אחזקה:
ה סָעִיף א בין נערה בין גדולה פירוש בוגרת ואע"פ שאין לבוגרת טענת פתח פתוח כדלקמן בסמוך ואם אמר בעלתי ולא בדקתי אחר דם אינו יכול לטעון כלום אבל טענת דמים יש לו:
ו סָעִיף א אם תאמר עדיין בתולה אני ובעל אותו בהטייה או שלא בעלני כלל:
ז סָעִיף א ריחה נודף פירוש מפיה מריחין ריח יין הנכנס דרך פתח הפתוח:
ח סָעִיף א והרמ"ה כתב שאין לבדוק בבנות ישראל כו' וסברת מחלוקתם עיין בדרישה:
ט סָעִיף א אי סלקא מילתא על בורייה פי' שבעולה ריחה נודף ובתולה אין ריחה נודף:
י סָעִיף א בפני עדים ל"ד לפניהם שאסור לבעול בפני כל חי כדלעיל בסי' כ"ה וכדלקמן ס"ס ע"ז אלא ר"ל שמכניסין בחדר (ומכינים המפה שאין בו טיפי כ"פ) בפני עדים ומתייחד עמה בפניהם:
יא סָעִיף א רואין אם יש בה צד חולי כו' בגמרא בפרק קמא דכתובות דף י' ע"ב איתא שכך הוה מעשה באשה אחת שבעלה ולא מצא דם בתולים ואמרה שעדיין בתולה היא ושני בצורת הוי. ורבינו שכתב ואם אין מוציאים כדבריה רואין אם יש כו' רבותא קמ"ל שאע"פ שמתחלה אמרה שכך דרך משפחתה ולא נמצאת כדבריה ואפ"ה אם יש לתלות בצד חולי או רעבון תלינן ולא אמרינן שהוחזקה כפרנית:
יב סָעִיף א מאכילין ומשקין אותה ובגמרא איתא שמכניסין אותה גם למרחץ וגם הרמב"ם כתב מרטיבין אותה:
יג סָעִיף א אפילו סומא לאפוקי מדר' מאיר דאמר סומא אין לה טענת בתולים מפני שכשהיתה נחבטת ע"ג קרקע אינם רואה אם נשר בתולים כדי שתגיד לאמה:
יד סָעִיף א או אילונית פי' והכיר בה כדפרישית בסי' ת"ו: (נתרפו איבריה ונתרווח ודומה כאילו פתחה פתוח כ"פ). אע"פ שמצאה דם דשמא נבעלה ולא נשרו כל בתוליה כבר כ"פ):
טו סָעִיף א ור"י פירש כיון שמצא דם אינו יכול לטעון כו' ולא יכול לטעון אלא כשאינו מוצא דם וא"ת תיפוק ליה משום דלא מצא דם יש לומר כגון שמשפחתה אין להם דמים או שאמר לא דקדקתי לראות אחר דם ונאבד השמלה ואע"פ שאינו יכול לברר אם אמר אמת שפתח פתוח מצא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכמ"ש בסמוך:
טז סָעִיף א וחרשת כו' ברייתא היא בגמרא החרשת והשוטה ומוכת עץ אין להם טענת בתולים וכגון שכתב להן כתובה: (ואם הוא כהן שאשתו אסורה אפולו באונס דמיירי בבתולה שנתארסה זמן מה קודם שהכניסה לחופה וטוען שזינתה ודאי בין אירוסין לנישואין דהכי מיירי קרא לא מצאתי לבתך בתולים ונמצא דליכא אלא חד ספיקא שמא תחתיו זינתה או לא והולכין להחמיר וא"ל והלא איכא ספק ספיקא ספק תחתיו או לא ואם תמצא לומר תחתיו ספק דרוסת איש או מוכת עץ דמוכת עץ לא שכיח כדבסמוך (כ"פ):
יז סָעִיף א שודאי היה תחתיו ר"ל נבעלה תחתיו אחר שנתקדשה לו דאי נבעלה קודם שנתקדשה לו היו בתוליה חוזרין הואיל שפחות מבת שלשה היתה:
יח סָעִיף א שמא באונס שמא ברצון אבל לא תלינן במוכת עץ שהוא לא שכיח וכ"כ בד"מ. והא דנאסרה עליו ואינה נאמנת במיגו דהיתה מודית לי והיתה מתנצל לומר תחתיך נאנסתי משום דהוא מיגו בטענה גרוע לפגום כבודה (דלא בעי למפסלה נפשה מכהונה כ"פ) לענין הפסד כתובתה בלא"ה לק"מ משום דהוה מיגו להוציא וכ"כ בד"מ ע"ש:
יט סָעִיף א אינה אסורה עליו פי' אפי' אם אמת הוא שהיתה בעולה:
כ סָעִיף א הא דנאמן לאוסרה פי' אם הוא ישראל שנתקדשה פחות מבת שלשה: (אבל נאנסתי תחתיו פי' ומזלך גרם דנסתחפה שדהו ויש לי כתובה מאתיים משעה שארסני כ"פ):
כא סָעִיף א והוא טוען טענת שמא שאינו יודע אם באונס אם ברצון כו' נקוט האי כללא בידך דכל שמכחישתו לומר בתולה נבעלתי הרי גם טענתו ברי שהוא יודע האמת שבעלה ולא היתה בתולה וכל שהיא מודית לו שלא מצאה בתולה אלא שמתנצלת בטענה אחרת טענתו שמא ומש"ה מ"ש רבינו אח"כ בסמוך בענין הפסד כתובתה ז"ל והוא אומר קודם לכן נאנסה או אח"כ במזיד ר"ל שטוען בשמא. וכ"כ במיימוני פי"א ובש"ע בכל טענות אלו לשון שמא ע"ש ולענין תוספת כתב בסמוך דאינו נאמן אלא בראית ברורה ר"ל אף שמכחישתו וטענתו ברי אפ"ה לא האמינהו בטענתו בתוספת כ"א שיברר דבריו ע"י פרישת שמלה ומשמש וכמ"ש בסמוך:
כב סָעִיף א ברי עדיף אע"ג שהברי הוא טענה גרוע שיודעת שהוא אינו יכול להכחישה וגם אין כאן חזקה ולא מיגו מ"מ נאמנת ומביא הרא"ש ראיה מההיא דהיתה מעוברת דאלים ליה לרבן גמליאל ברי ומכשיר העובר ואע"ג דלית ליה חזקת כשרות ואפילו ברוב פסולין:
כג סָעִיף א או גדולה פירוש אפילו היא גדולה (דהיינו משלשה שנים ויום אחד ומעלה כ"פ) דאיכא ס"ס ואינה אסורה על ישראל מכל מקום מפסיד כתובה:
כד סָעִיף א דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ופירש"י אין לחוש שיטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונא אותה מתחלה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא היה מגרשה מתחלה ועד"ר: עיין בב"י וד"מ דאיכא מ"ד (הרשב"א ומ"מ פי"א דאישות כ"פ) דדוקא כשטרח הוא ולא כשלא טרח הוא בסעודה ע"ש:
כה סָעִיף א קודם לכן נאנסה כו' והוה מקח טעות וכ"ה במיימוני פי"א בהדיא. אבל אין לומר שטענתו לענין מנה ומאתים (וכן פירש רמ"י בלבוש כ"פ) שהרי טענה השנייה או ברצונה נבעלת במזיד אחר שארסתיך טענתו שלא יתן לה כתובתה כלל ה"ה טענה ראשונה וכבר כתבתי שטענתו בזה טענת שמא וטוען שני הטענות יחד ואומר יכול להיות שקודם לכן נבעלה או אח"כ ובמזיד וק"ל:
כו סָעִיף א בעולת איש את בלא אונס והוה מקח טעות כדלעיל בסימן ס"ז:
כז סָעִיף א נאמנת ואפילו אם הוא כהן אינו יכול להפסיד כתובתה דלענין כתובה ישראל וכהן שווין הן:
כח סָעִיף א והוא מחרים סתם כו' אבל אינו יכול להשביע כיון שאינו טוען טענת ברי ה"ה:
כט סָעִיף א כתבו הגאונים שאינו נאמן להפסידה ארישא דמלתא קאי דאם אמר פתח פתוח מצאתי דנאמן להפסידה כתובתה:
ל סָעִיף א וכן כתב הרמב"ם שאינו נאמן להפסידה התוספת פירוש אם מכחישתו וכ"ה בהדיא במיימוני בפי"א מה"א:
לא סָעִיף א אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודה לו שהיתה בעולה קודם שתיארס כו' כן צריך להיות וכ"ה במיימוני וכתב מור"ש וז"ל שאינו נאמן להפסידה התוספת פיריש והיא כופרת אבל אם היא מודית רק שאומרת שתחתיו נאנסה נאמנת אפילו על העיקר כדלעיל והיכא שהיא כופרת נ"ל שאין צריך ראיה שהיתה בעולה קודם לכן אלא כשמביא ראיה שהיתה עכשיו בעולה כגון בטענת דמים וע"י משמוש סגי בהכי ודוקא כשהודית לו שהיתה בעולה צ"ל שהיתה קודם לכן (באונס או אח"כ במזיד כ"פ) דאל"כ אין בהודאתה כלום ודו"ק עכ"ל ועיין בדרישה. ומ"ש בספרים אא"כ נודע לו בראייה תיבת לו היא ט"ס דודאי אין מאמינים לו אא"כ בפרישת שמלה לפנינו. גם במיימוני ליתא ע"ש סוף פי"א:
לב סָעִיף א לפיכך יש לו להשביע בנקיטת חפץ כו' וכתב ה"ה דהוי כשאר מלוה ולוה שאם טוען הלוה פרעתיך שטר זה ואמר השבע לי שצריך המלוה לישבע עכ"ל (ועיין בח"מ סי' פ"ב כ"פ) ולכן דוקא הכא כתב הרמב"ם שצריכה לישבע משום שהיא גובה מכח השטר אבל גבי ק' ור' שהיא נוטלת מכח תנאי כתובה אפי' לא כתב לה שום שטר אינו יכול להשביעה בטענת שמא:
לג סָעִיף א ואם רוצה לקיימה אחר שהפסידה כתובתה פירוש כגון שנתקדשה מבת ג' שנים ומעלה והוא ישראל שמותר לקיימה מכח ס"ס כדלעיל. ועיין בש"ג דכתב דיש חולקין בזה דאם כן מאי טרח בסעודה ומפסידה איכא כיון דמותר לקיימה ע"ש וד"מ הביאו:
לד סָעִיף א אלא שמלקין אותו שודאי משקר שהרי הוא אינו בקי נמצא שמוציא שם רע על בת ישראל ודינו במלקות:
א סָעִיף א והרמ"ה כתב שאין לבדוק בבנות ישראל כו' ז"ל הגמרא בפ"ק דכתובות ההוא דאתא לקמיה דר"ג וכו' כ"ז מבואר בב"י:
ב סָעִיף א וכתב רבי' יונה הא דנאמן לאוסרה עליו הא דכתב לשון "נאמנת אינו ר"ל דבא הבעל להוציאה מתחת ידו בטענה זו קאמר דמאמינים לו לענין איסור במכחישתו ובקטנה כו' אבל בגדולה או בהודית לו נאמן וצריך לקיימה דאם כן איך מסיק רבינו וכתב דלענין הפסד כתובה נאמן לעולם הא בצריך לקיימה צריך לכתוב לה כתובה וכמ"ש רבינו בס"ס זה. גם רבינו לא הזכיר לפני זה לשון "נאמנות אלא מיירי באיש שאוהב את אשתו ובא לבית דין ואומר האמת כאשר הוא ושואל אם מותרת או אסורה לו ופוסקין לו על פי הדין כנ"ל ושבאם גדולה היא אם הוא רוצה לקיימה אינה אסורה לו ואם אינו רוצה לקיימה לא יהא אלא אשה דעלמא אם ירצה לגרש מי ימחה בידו לפי זמניהן אלא שצריך ליתן כתובה לאשה דעלמא ועל זה קאמר בסמוך דבזו נאמן לו שאין צריך ליתן לה כתובה וק"ל:
ג סָעִיף א אבל נאנסתי תחתיך אם ישראל הוא נראה פשוט דה"ה אם טוענת בכהן נבעלתו קודם שארסתני ג"כ אינה נאסרת לו ולא נקט ישראל אלא דלענין האי טעמא דנאנסתי תחתיו בעינן שיהא בעלה ישראל וחדא מינייהו נקט וגם המ"מ כתב דיעות בזה דיש המצוה בין בישראל בין בכהן ויש שלא חילקו בזה ע"ש וב"י הביאו ע"ש:
ד סָעִיף א ולענין להפסידה כתובתה אין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל ובין גדולה או קטנה ק"ק דלא הוה ליה למימר אלא אין חילוק בין גדולה בין קטנה דאילו בין אשת כהן לאשת ישראל גם באיסור נאמן. ונ"ל דהכי הצעת דברי רבינו כאילו אמר ולענין הפסד כתובה ותוספת אין חילוק ור"ל דבתוס' דאינו נאמן לדעת הגאונים והרמב"ם כמ"ש אח"כ בסמוך בזה אין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל דאפילו באשת כהן אינו נאמן ולענין עיקר כתובתה נאמן ואין חילוק בין גדולה לקטנה דאפילו בגדולה נאמן וכן משמע קצת ל' הש"ע ע"ש סעיף ח':
ה סָעִיף א (דחזקה אין אדם טורח בסעודה כו' ואין להקשות דהא קי"ל דארוסה יש לה כתובה ואם כן היה צריך ליתן לה כתובה ונימא שמא מכח זה טרח בסעודה להפסידה וי"ל דודאי אם היה ידוע לו דיפסיד את כתובתה אחר כך אמרינן דמכח זה טרח אבל אפשר דשמא תטעון היא תחתיו נאנסתי ואז אינה מפסיד כתובתה כמ"ש רבינו ולכן לא היה לו לטרוח בחנם אלא ודאי אמת אמר ודו"ק כ"פ):
ו סָעִיף א אבל התוספת שכתב לה מדעתו כו' וכתב הרא"ש איני כחולק על דברי הגאון אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לעניין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה וכי היכי דאמרינן לענין ק' ור" דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה ואעפ"י שמרויח בטורח הסעודה פטור מר' של כתובה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת חופה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבוקר נתחרט ומגרשה אלא ודאי טענתו אמת ולהכי מגרשה ואדעתא דהכי לא הוסיף לה עכ"ל. וב"י כתב דיש ליישב תמיהת הרא"ש דהא אמרו בגמרא תקנו חז"ל לבנות ישראל לבתולה ר' ואלמנה ק' והם האמינוהו שאם יאמר פתח פתוח מצאתי מהימן משמע בהדיא שלא האמינהו חכמים לומר פתח פתוח מצאתי אלא משום דהם תקנו לה כתובה והם אמרו והם האמינהו וא"כ בתוספת שאינו מתקנת חכמים לא האמינוהו בטענתו ומש"ה כתבו רבי' בפרט שהרא"ה גם כן כתב אינו כחולק על דברי הגאון עכ"ל:
ז סָעִיף א אלא אם כן נודע לו בראיה ברורה שהיתה בעולה קודם שתיארס והטעתו כו' כן הוא הגירסא בדפוס ב"י. וע"כ אינה נכונה היא דהא איירי כשמכחישתו דאי אינה מכחישתו אפילו העיקר יש לה כדלעיל ואם כן אם אינו מברר אלא שמצאה בעולה בשעת נישואין כגון בטענת דמים על ידי תשמיש סגי ואין לה תוספת כדלעיל גבי עיקר וא"כ למה כתב שצריך לברר שהיתה בעולה קודם שאירסה ולכן ע"כ צריכין להגיה ע"ז בבא אחת וה"ג אא"כ נודע בראיה גמורה שהיתה בעולה או שהודית שהיתה בעולה קודם שתיארס כו' וה"פ אא"כ נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה ר"ל משעת נישואין כגון בטענת דמים ע"י משמוש או שהודית לו שהיתה בעולה קודם שתיארס והטעתו אבל אם הודית שהיתה בעולה משתארס אינו כלום דנאמנת לומר נאנסתי כדלעיל גבי עיקר:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.