א המדיר את אשתו מליהנות ממנו אין הנדר חל להפקיע מזונותיה שהרי הוא משועבד לה שאינו יכול להפקיעם ואם אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך והיא מספקת לדברים גדולים ולא לדברים קטנים ואותם הדברים קטנים נוהגין בהם בני אביה מפני שהוא עשיר אבל שאר משפחתה שיש להם עושר כמו שיש לבעלה אין נוהגין בהן אז חל הנדר שהרי אינו חייב לה באלו דברים הקטנים כל זמן שהיא עמו אבל משהדירה ואינה עוד עמו צריך להנהיגה ככבוד בית אביה אף באותן הדברים הקטנים לפיכך אם הדירה עד ל' יום יפרנסנה באלו הדברים הקטנים ע"י פרנס שיאמר לו כל הזן אינו מפסיד אבל לא יאמר לו להדיא לך ותזון אותה דא"כ הוה ליה שלוחו וכן אם הדירה סתם או זמן רב יפרנסנה ע"י פרנס ל' יום דשמא בתוך כך יתיר נדרו אחר ל' יום יוציא ויתן כתובה לר"י כופין אותו בשוטים ולר"ה אין כופין ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל נדרה שלא תטעום א' מן המינים וקיים לה הוא או שאמרה לו הנאת תשמישך עלי אם אוכלנו אפי' הוא רע ולא טעמה אותו מעולם יוציא מיד ויתן כתובה ואם הוא הדירה שאמר לה הנאת תשמישך עלי אם תטעום מאותו המין יקיים ז' ימים ואז יוציא ויתן כתובה כתב הרמב"ם בנדרה היא וקיים לה הוא אם רוצה לישב עמו ולא תאכל מאותה המין תשב ואם הוא אומר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי הוא היה לו להתיר וקיימה לה מרצונו:
א סָעִיף א המדיר את אשתו מליהנות ממנו אין הנדר חל להפקיע מזונותיה וכו' ואם א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך והיא מספקת לדברים גדולים וכו' בכתובות ר"פ המדיר (כתובות דף ע:) המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס יתר מכאן יוציא ויתן כתובה ומקשה בגמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה לשעבודיה ומשני באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך א"ה פרנס למה בדלא ספקה אי בדלא ספקה הדרא קושיא לדוכתא א"ר אשי במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים הני דברים קטנים ה"ד אי דרגילה בהו הא רגילה בהו ואי דלא רגילה בהו פרנס למה לא צריכה דרגילה בבי נשא וקא מגלגלת בהדיה דאמר' ליה עד האידנא דלא אדרתן גלגלינא בהדך השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהדך ומ"ש עד ל' יום עד ל' יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא וכתב הרא"ש אהא דקאמר השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהדך ואף ע"ג דאינה יורדת עמו ואם כן הרי משועבד לה לדברים שהיתה רגילה בהו בבי נשא והיאך חל הנדר וי"ל דהא דאינה יורדת עמו בדברי' של בני משפח' שיש להם עושר ושאין להם עושר שוין בו אבל הנך דברים קטנים דרגילה בהו בני נשא לפי שהיה עשיר אבל בני משפחה שאין להם עושר אלא כמו שהיה לבעלה אינם רגילים באותם דברים קטנים יש לה לגלגל עמו כל זמן שהיא אצלו הילכך חל הנדר אבל כשהדירה ואינה עוד אצלו חייב להנהיג בכבוד בית אביה הילכך אמרה ליה השתא דאדרתן לא מגלגלינא בהדך עכ"ל והוא מדברי התוספות ואהא דתנן יעמוד פרנס מקשה בגמרא ופרנס לאו שליחותיה קעביד אמר רב הונא באומר כל הזן אינו מפסיד וכתבו התוספות והרא"ש והר"ן בשם רשב"ם שדקדק מסוגיא דגמרא דדוקא כה"ג דקאמר כל הזן אינו מפסיד בלשון רבים הוא דשרי במודר הנאה אבל למימר ליחידאה אם תזון לא תפסיד הוא דמחזי כשלוחו ע"כ ומשמע לרבינו דדוקא לומר ליחידאה אם תזון לא תפסיד הוא דמיחזי כשלוחו אבל כשאומר כל הזן אינו מפסיד אף על פי שאומר כן ליחידאה לא מיחזי כשלוחו כיון שבלשון רבים הוא אומר לפיכך כתב להתיר על ידי פרנס שיאמר לו כל הזן אינו מפסיד:
ב סָעִיף א ומ"ש וכן אם הדירה סתם או זמן רב יפרנסנה על ידי פרנס ל' יום וכו' שם אמר רב ל"ש אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה פירוש במפרש שפירש ל' יום ושמואל אמר אפי' בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו ופסקו הפוסקים כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ומ"ש אחר ל' יום יוציא ויתן כתובה לר"י כופין אותו בשוטים ולר"ח אין כופין מחלוקת ר"י ור"ח כתבוהו התוספות והמרדכי בר"פ המדיר (כתובות ע:) ובפרק הבא על יבמתו:
ג סָעִיף א ומ"ש ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל הוא בפרק הבא על יבמתו ובסימן קנ"ד כתב רבינו דברים אלו בארוכה ושם אכתוב דעות הפוסקים בדין זה והרמב"ם כתב בפי"ב מהלכות אישות כלשון הזה המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' ממתינים לו ל' יום ובאותם הל' יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחבירו מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להם יותר על מעשה ידיה אם אין מעשה ידיה מספיקין לה לכל ע"כ וכתב הר"ן על זה ודבריו תמוהים בעיני הרבה דהא בגמרא אמרינן בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל סתמא לא אמרינן נעשה כמי שאומר לה מ"ה מסקינן לה דוקא באומר לה ובמספקת לדברים גדולים ובמגלגלת בהדיה לדברים קטנים ומדבריו נראה דאפילו בשאין מעשה ידיה מספיקין ולא איתגלגלת בהדיה חייל נדרא וכל שמעשה ידיה מספיקין אפילו א"ל צאי וכו' מצי מדיר לה ואילו בגמ' אמרינן דנהי דבאומר מהני כי לא אמר משעבד לה ולאו כל כמיניה למימר אינו נותן מזונות ושהיא עצמה תעכב מעשה ידיה ודכותה גבי אשה אף על פי שהיא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא מעצמו יעכב מזונות דהא תנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להתיר ואין לך אומרת איני עושה גדול מזה ונ"ל שהביאו לומר כך משום דלא אשכחן דאלמוה רבנן לשעבודא דידה והיינו טעמא משום דלא צריך לאלומיה דע"כ או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ומש"ה ס"ל ז"ל דתנא דקונם שאני עושה לפיך א"צ להפר היינו משום דס"ל דקונמות אין מפקיעין מידי שעבוד ולא צריך כלל לטעמא דאלמוה וכי אמרינן הכי לעיל בפרק אעפ"י (כתובות נט:) היינו כר"י בן נורי דס"ל דהשתא לא חייל נדרא ולבתר הכי חייל ומש"ה ע"כ אצטרכינן לאסוקי דקונמות כקדושת הגוף דמו ואלמוה לשעבודיה דבעל כדאיתא בסוגיין דאף על פי דוק ותשכח אבל לת"ק דאמר א"צ להפר נקטינן מילתא כפשטא דסבירא ליה דקונמות אין מפקיעין מידי שעבוד וכי פרכינן והתנן קונם וכו' הכי פרכינן לימא מתניתין דלא כת"ק דהתם וכל הך סוגיא לפרוקי ת"ק דהתם אמתניתין איתאמרה אבל לדידן דקי"ל כר"י בן נזרי דקונמות מפקיעין. מידי שעבוד לא צריכין לכל הני הוויי ולא קשיא לן מידי משום דשעבודא דידיה הוא דאלמוה דאם לא כן יצטרך לגרש בע"כ והאיש אינו מוציא אלא ברצונו אבל שעבודא דידה אמאי צריכים לאלומיה הא ביפר או יוציא ויתן כתובה סגי שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה ובכך עלו דברי הרמב"ם ז"ל כהוגן עכ"ל : כתב ה"ה דע שדין משנתינו אינו אלא בשלא הדירה אלא מנכסיו אבל אם הדירה אף מתשמיש יתר משבת יוציא ויתן כתובה כמ"ש פי"ד וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן אלף רל"ב וכ"נ דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל:
ד סָעִיף א נדרה שלא תטעום אחד מכל המינים וקיים לה הוא וכו'. משנה שם (דף ע.) המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה ובגמרא (דף עא) מתיב מינה לשמואל דאמר דאפילו בסתם עד שלשים יום יעמיד פרנס קשיא מתניתין דהכא קתני יוציא ויתן כתובה כלומר מיד יוציא ולא ימתין כלל ושני הב"ע שנדרה היא וקיים לה הוא וסבר ר"מ הוא נותן אצבע בין שיניה ופרש"י שנדרה היא. ומה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה לדידה למישקל כתובתה ומיפק לא תבקש פתח לנדרה אבל היכא דאדרה איהו כגון מליהנות לו ימתין שמא ימצא פתח לנדרו: וקסבר. הוא שקיים לה נתן אצבע בין שיניה והשיכה לפיכך יתן כתובה וסתם מתניתין ר"מ עכ"ל והתוספות כתבו דמיירי בנדרה מן הפירות כל זמן שהיא תחתיו ואם נדרה לעולם מה תרויח במה שיוציא ואף על גב דבנדר של תשמיש ממתנת בנדר של פירות אינה יכולה לסבול אפי' יום א' ע"כ:
ה סָעִיף א ומ"ש או שאמרה לו הנאת תשמישך עלי אם אוכלנו יתבאר בסמוך:
ו סָעִיף א ומ"ש אפילו הוא רע ולא טעמה אותו מעולם כן כתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות אישות וכתב ה"ה דהכי איתא בתוספתא ובירושלמי וגם הרא"ש כתב תוספתא זו:
ז סָעִיף א ומ"ש ואם הוא מדירה שא"ל הנאת תשמישך עלי אם תטעום מאותו המין יקיים ז' ימים וכו' וכן מ"ש לעיל בסמוך באמרה לו הנאת תשמישך עלי אם אוכלנו יוציא מיד ויתן כתובה שם (דף עא.) וסבר רבי יוסי במדיר את אשתו שלא תתקשט יוציא ויתן כתובה בעניות שלא נתן קצבה אלמא בעל מצי מיפר ורמינהו אלו דברים שהבעל מיפר נדרים שיש בהם עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש הב"ע בדברים שבינו לבינה הניחא למ"ד בדברי' שבינו לבינה הבעל מיפר אלא למ"ד אינו מיפר מאי איכא למימר אלא הב"ע דתלנהו לקשוטי בתשמיש המטה דאמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט. ופריך אמאי יוציא מיד ימתין שבת אחד כדין המדיר את אשתו מתשמיש המטה ומשני ה"מ היכא דאדרה איהו דסברה מירתח רתח עילואי והשתא מותיב דעתיה אבל היכא דנדרה איהי ושתיק לה סברה מיסנא הוא דסני לי כלומר וכיון שאינה סבורה שיתפייס עוד לא תקנו חכמים שתמתין הואיל וקשה לה: וכתב הר"ן והאי יוציא דתנן משמע ליה יוציא בע"כ אפי' רוצה לקיימה מטעמא דמיסנא הוא דסני לי אלא שראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ב מהלכות אישות נדרה היא שלא תאכל אחד מכל הפירות וכו' אם רצה שתשב תחתיו ולא תאכל פירות תשב ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי היה בידו להפר והוא קיים לה ברצונו ע"כ ודקדק כן מדאמרינן גבי האשה שנדרה בנזיר ואם אמר אי איפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה וכבר כתבו דלאו דוקא אלא ה"ק ואם אמר הבעל אי איפשי באשה נדרנית ומש"ה לא הפר יוציא ויתן כתובה עכ"ל ורבינו הביא דברי הרמב"ם בלא חולק: כתב ה"ה בפי"ב דע שכל מקום שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר"ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר הריני אוסר עליך שלא תעשי כך אין בדבריו כלום וזה פשוט עכ"ל:
א סָעִיף א המדיר את אשתו וכו' עד הדברים הקטנים משנה וגמרא ר"פ המדיר וע"פ מה שפי' התו' והרא"ש ובגמרא מפורש דהא דאין הנדר חל להפקיע מזונותיה אינו אלא באשתו נשואה אבל בארוסה חל הנדר ואם נשאה אח"כ א"צ להעמיד לה פרנס דהא סברה וקיבלה ואיכא לתמוה למה לא כתבו רבינו:
ב סָעִיף א ומ"ש ולפיכך אם הדירה עד שלשים יום וכו' שם במשנה ומפרש טעמא בגמ' דעד שלשים לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא:
ג סָעִיף א ומ"ש יפרנסנ' ע"י פרנס שיאמר לו כל הזן וכו' משמע דאפי' ליחיד שרי ליה למימר כיון שאומר בלשון רבים כל הזן וכו' אבל אם אמר ליחיד בלשון יחיד אם תזון לא תפסיד מיחזי כשלוחו והכי משמע להדיא מדברי התוספות והרא"ש והר"ן לשם ע"ש רשב"ם וכן כתב רבינו בי"ד סוף סימן רכ"א. ואיכא לתמוה על מ"ש רבינו כאן אבל לא יאמר לו להדיא לך ותזון אותה דא"כ ה"ל שלוחו דהא עדיפא מינה נמי אסור כגון דא"ל אם תזון לא תפסיד כ"ש באומר להדיא לך ותזון ונראה דרבי' דקדק בדברי התו' והרא"ש על שם רשב"ם דאין לו ראיי' מסוגיית התלמוד אלא דאסור לומר ליחיד אם תזון לא תפסיד דמחזי כשלוחו מיהו אם אמר ליחיד אם תזון לא תפסיד והלך היחיד וזן אות' חייב הבעל לשלם ולא קעביד איסורא מאחר שלא עשאו שליח להדיא ואיסורא דקעביד לכתחילה דא"ל אם תזון לא תפסיד כבר עביד ליה וכדי להורות דין זה כתב רבינו תחלה שיאמר לו כל הזן אינו מפסיד ומדיוקא שמעינן דדוקא כל הזן דקאמר בלשון רבים הוא דשרי אפילו לכתחילה אבל בלשון יחיד אסור ואח"כ כתב אבל לא יאמר לו להדיא לך ותזון אותה דא"כ ה"ל שלוחו וכשישלם לו עובר על הנדר ודיעבד נמי אי אפשר לו לשלם אלא א"כ ימצא פתח לנדרו תחלה ומדיוקא שמעינן דדוקא בדא"ל להדיא לך ותזון אותה אבל באומר אם תזון לא תפסיד איסורא דקעביד עביד אבל חייב לשלם לו מיד אפילו לא ימצא פתח לנדרו כיון דלא הוה ליה שלוחו ולא קעביד השתא איסורא כנ"ל ליישב דברי רבינו מיהו בי"ד סימן רל"ה לא כתב האי אבל כו' ע"ש: ומ"ש וכן אם הדירה סתם או זמן רב וכו' פסק כשמואל בדיני לגבי רב דקאמר התם אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו וכן פסקו הפוסקים משמע ליה לרבינו דה"ה במדירה לזמן רב יותר משלשים יום וטעמו דהא במדירה בסתם לעולם משמע כמבואר ביורה דעה בסימן רי"ט ואפילו הכי צריך להמתין שלשים יום ויעמיד פרנס א"כ כשהדירה בפירוש לזמן לא גרע וכך הוא דעת הרמב"ם ספי"ב דאישות:
ד סָעִיף א ומ"ש אחר ל' יום יוציא ויתן כתובה לר"י כופין וכו' מחלוקת זה יתבאר בס"ד בסימן קנ"ד: והב"י הביא דברי הרמב"ם דאפילו במדיר אשתו בסתם מליהנות לו ולא א"ל צאי כו' נמי כל זמן שמעשה ידיה מספיקים חל הנדר והביא דברי הר"ן שמיישב דבריו ומשמע לשם דדוקא מדיר אבל מקדיש נכסיו אין אשתו ניזונית וכתב ה' המגיד שכל זה לא מיירי אלא שלא הדירה רק מנכסיו אבל אם הדירה אף מתשמיש יותר משבת אחת יוציא ויתן כתובה עכ"ל:
ה סָעִיף א נדרה שלא תטעום וכו' גם זה פ' המדיר והכי פי' ל"מ אם לא תלאה נדרה בדבר אחר אלא שאמרה קונם מין פרי עלי דפשיטא דיוציא מיד ולא אמרינן שתמתין כדי שתמצא פתח לנדרה כמו שפרש"י דכיון דהיא נדרה וניחא לה למשקל כתובה לא תבקש פתח לנדרה והתוס' פירשו דבנדר של פירות אינה יכולה לסבול אפילו יום אחד ומיירי בנדרה כל זמן שהיא תחתיו דאם נדרה סתם דלעולם משמע מה תרויח במאי שיוציא ומאי אינה יכולה לסבול אלא אפילו תלאה בתשמיש דהוה אמינא תהנה ותיאסר בתשמיש ז' ימים כמו בנדר הוא קמ"ל דאפילו הכי יוציא ויתן כתובה מיד וה"ט דקסברא מיסנא הוא דקא סני לה כיון שקיים לה או שמע ולא הפר וכיון דסבורה שלא יתפייס עוד לא תקנו חכמים שימתין הואיל דקשה לה אבל כשהוא מדירה יקיים ז' ימים דגמרינן מנדה דכיון דאשכחן דאורח ארעא לשהות ז' ימים בנדה הכי נמי תמתין ז' ימים דשמא בתוך כך מייתיב דעתיה:
ו סָעִיף א כתב הרמב"ם בנדרה היא וקיים לה הוא אם הוא רוצה נישב עמה ולא תאכל וכו' כצ"ל וכן הוא ברמב"ם פי"ב דאישות ורצונו לפרש דאין פי' מה שאמר יוציא ויתן כתובה דיוציא בע"כ אפילו הוא רוצה לקיימה הואיל וקשה לה ואינה יכולה לגור אצלו אפילו יום אחד דליתא אלא אם הוא רוצה לישב עמה וכו' תשב ואינה יכולה לכופו שיוציא מיד ואם הוא אומר אי אפשי באשה נדרנית ומשום הכי לא הפרתי לה יוציא ויתן כתובה ומשמע ממ"ש הר"ן בזה דדין זה שכתב הרמב"ם לאו דוקא הכא אלא ה"ה בכל מקום שאמרו יוציא משום נדר עיין בדבריו הביאו ב"י:
א סָעִיף א והיא (מספקת לדברים גדולים דאי מספקת גם לדברים קטנים א"צ פרנס ואם אינה מספקת אפי' לדברים גדולים אז אין הנדר חל דמשועבד לה כדלעיל בסימן ס"ט כ"פ) (ואותן הדברים קטנים כו' פירוש דאם כל משפחתה אפי' העניים נוהגים בדברים הקטנים אז ג"כ אין הנדר חל שמשועבד לה דהרי עולה עמו ואינה יורדת אבל השתא דשאר משפחתה אין נוהגין בדברים הקטנים אינו מחויב להנהיגה בעוד שהיא עמו רק השתא אחר הנדר שאינו עמו מחויב לכן חלה נדר ומעמיד פרנס שלשים יום כ"פ):
ב סָעִיף א עד שלשים יום יפרנסנה כו' דעד שלשים יום לא שמעי בה אינשי דאוכלת לנפשה ע"י הדרתו ולא זילא בה מילתא טפי משלשים יום שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא ולכך יוציא ויתן לה כתובה:
ג סָעִיף א שיאמר לו כל הזן אינו מפסיד ובי"ד סי' רל"ה מסיק ויזון אותה אחר וילך ויקח מן הבעל. וצריך לשלם לו אח"כ כמו שנתבאר בי"ד סימן רכ"א ולא כמו שכתב רמ"י שם:
ד סָעִיף א אבל לא יאמר לך ותזון אותה ק"ק הא אפי' אם תיזון לא תפסיד לשון יחיד ליחיד נמי אסור לומר וכמו שכתב (בי"ד סי' רכ"א וכ"כ התוס' והרא"ש ור"ן ואע"פ שאינו לשון ציווי כ"פ) בשם רשב"ם וב"י הביאו י"ל דרבינו אשמעינן דאף אם לא אמר ליה לא תפסיד אפ"ה אסור מה שאין כן בא"ל אם תיזון אותה דאז אין משמעות לשונו כלום אם לא יסיים לומר ולא תפסיד וק"ל:
ה סָעִיף א דאם כן הוה ליה שלוחו אבל כשהוא אומר בלשון רבים כל הזן אע"פ שהוא אומר כן לאחד לא מחזי כשלוחו ב"י:
ו סָעִיף א וכן אם הדירה סתם או זמן רב לאפוקי מרב דאמר אם הדירה סתם יוציא מיד (דדוקא במפרש שפירש שלשים יוה יעמיד פרנס כ"פ) הואיל שלא נתן זמן להדרתו ואם כן מה לי שיוציאנה עכשיו או לאחר זמן אלא כשמואל סבירא לן דאמר שאין צריך להוציא מיד דשמא בתוך כך יתיר נדרו:
ז סָעִיף א ולר"ה אין כופין כ"כ התוספות בשמו ר"פ המדיר וז"ל דאמר שמואל אין מעשין (פי' כופין) אלא לפסולות אלא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרות לך עבריינא וע"ל בסימן קנ"ד:
ח סָעִיף א נדרה שלא תטעום אחד מן המינים וקיים לה כו' נראה אף שכלל רבינו דין תלאה בתשמיש ולא תלאה בתשמיש יחד מכל מקום הדרתן אינן מענין אחד באסרה עליה ולא תלאה בתשמיש צריך לומר שנדרה בפירוש כל זמן שהיא תחתיו דוקא ומש"ה יוציא מיד דאי אפשר לה להיות אפילו שעה אחת בלא אותה מין פירות ולאחר שיוציאה תהיה מותרת באותו מין פירות דאי נדרה לעולם במה תרויח מה שיוציאוה דטעם דהיא סברה מדקיים לה נדרה מיסנא סני לה לא שייך אלא בשתלאה בתשמיש כמו שכתבו התוספות בפרק המדיר (ולא כרש"י שכתב דמיסני סני שייך נמי בנדרה ולא תלאה בתשמיש) ובתלאה נדרה בתשמיש אפילו לא פירש כל זמן שהיא תחתיו ואפילו נדרה שלעולם יאסר תשמיש כל הבריות עליה אם תהנה ולא תרויח כלום כשיוציאנה מכל מקום צריך להוציאה מיד ואע"ג דאפשר שתאכל מיד אותו מין ותיאסר בתשמיש עד שבעה ימים אפ"ה צריך להוציאה מיד מטעם שהיא סברה מדקיים לה נדרה מיסנא סני לה וניחא לה לישב בדד לעולם בלא בעל מלישב עם בעלה הואיל ששונא אותה ישיבתה עמו קשה לה
ט סָעִיף א או שאמרה לו הנאת תשמישך ופירוש וקיים לה הוא אבל אם אמרה הנאת תשמישי עליך אינו חל דמשועבדת לו כמ"ש בהדיא בסימן ע"ז:
י סָעִיף א אפילו הוא רע כו' קאי נמי אנדרה שלא תטעום אחד מן המינים:
יא סָעִיף א יוציא מיד ויתן כתובה דהואיל דהוא קיים נדרה הוא נתן אצבע בין שיניה:
יב סָעִיף א ואם הוא הדירה שאמר לה הנאת כו' אבל לא תלאו בתשמיש אין בידו לאוסרה אפירות שאינם שלו ודוקא שאמר הנאת תשמישך עלי אבל אם אמר הנאת תשמישי עליך אינו חל שהוא משועבד לה כמו שכתוב בהדיא בסימן ע"ז:
יג סָעִיף א יקיים שבעת ימים כאילו הדירה מתשמיש סתם דאמרינן יקיים שבעת ימים כב"ה דאין לה צער אם עומדת שבעת ימים בלא תשמיש (דגמרינן מנדה דטמאה שבעת ימים וכך דרכה להיות בלא בעל גמרא פרק אע"פ כ"פ) ובתוך כך שמא ימצא פתח לנדרו ולכן לא יוציאנה מיד שאפשר לה לאכול מיד מאותו מין פירות ותיאסר בתשמיש עד ז' ימים שאין לה צער כ"כ. ולא דמי להיכא שנדרה איהי ותלאה בתשמיש וקיים לה איהו דאמרינן יוציא מיד ויתן כתובה מטעם דסברה מיסנא סני לה דהכא סברה מירתח רתח עילאי והשתא מותיב דעתיה ויתיר נדרו אבל בנדרה היא וקיים הוא ליכא למימר הכי שאין סברה דבאותו פעם כשנדרה מתרמי שהיה כועס עליה וק"ל. וכללא דמילתא שלעולם לא אמרינן שתבקש פתח למצוא לו היתר ומש"ה כשנדרה היא וקיים הוא ולא תלאה בתשמיש אף על גב דלא שייך שסברה מיסנא סני לה כמ"ש ואפ"ה יוציא מיד משום שא"א לה בלא אותו מין שעה א' ולא אמרינן שימתין דילמא תמצא פתח לנדרה ולא כרש"י:
יד סָעִיף א כתב הרמב"ם בנדרה היא וקיים לה הוא אם רוצה שתשב עמו ולא כו' כצ"ל ופירושו אם הוא רוצה שהיא תשב עמו ולא כו' הרשות בידו שברצונו תליא מילתא ולא אמרינן שיוציא אלא אי אמר אי אפשי באשה נדרנית ואינו רוצה שתשב עמו וגם לא ירצה ליתן לה גט משום שאו היה צריך ליתן לה כתובה ואז אמרינן לו שיתן לה גט מיד ויתן לה כתובה או שתשב עמו ועד"ר:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם בנדרה היא וקיים לה הוא אם רוצה שתשב עמו כו' כצ"ל ופירושו אם הוא רוצה שהיא תשב עמו וכן משמע מדברי הר"ן וב"י מביאו שכ"כ ולשון הרמב"ם בעצמו מורה גם כן ע"ז מדכתב ואם הוא אומר אי אפשי כו' משמע שקודם זה מיירי שהוא רוצה בה וק"ל ולפ"ז יחלוק (עיין בק"ש בי"ד דלכאורה יש לומר דל"פ רבינו עם הרמב"ם בזה) הרמב"ם על רבינו שכתב לפני זה בנדרה היא וקיים הוא שיוציא מיד ויתן כתובה משמע בע"כ יוציא והרמב"ם סבר שברצונו תליא מילתא והוה לכתוב והרמב"ם כתב כי היכי שנשמע מינה שהיא פליג על סברתו מיהו אין זה כל כך קושיא שכמה פעמים כתב ב"י על דברי רבינו שלא דקדק בזה וכתב לשון כתב פלוני אף במקום שיש פלוגתא ולפעמים בהיפך. ודע שהרמב"ם לא כתב בהדיא דינו הנ"ל שברצון הבעל תליא מילתא לקיימה או להוציא וליתן לה כתובה כ"א בנדרה שלא לאכול אחד מהפירות ובנדרה מהיין ובגמרא פרק המדיר (כתובות דף ע"א) איתא שם בברייתא בנדרה מהיין כדברי הרמב"ם ומשם למד הרמב"ם לכתוב כן בנדרה מהפירות כמ"ש ה"ה והר"ן. והיה נלע"ד דדוקא בנדרים כאלו שלא תלאן בתשמיש סבירא ליה הכי אבל אם נדרה ותנאו בתשמיש וקיים לה הוא גם הרמב"ם מודה דלאו ברצונו תליא מילתא אלא דצריך להוציאה מיד וליתן לה כתובה מטעם דסברה מיסנא סני לי וא"א לה לעמוד עמו וסבירא ליה דדוקא בתלאה בתשמיש שבו האישות תלוי שייך לומר מיסנא סני לה אבל אם לא תלאה בתשמיש אלא נדרה סתם שלא תאכל פירות אין שייך שנאמר כ"כ אף אם שמע ולא היפר לה ומש"ה גם רבינו לא הביא דברי הרמב"ם כ"א בנדרה מלאכול אחד מהמינין ולא על נדרה מלהתקשט או לילך אל בית אביה או לבית אבל או לשאל כלים משכיניה שבכל אלו נדרים צריך לתלותן בתשמיש דאם לא כן אינו יכול להפר לה ושם לא כתב דברי הרמב"ם מטעם כדכתיבנא דבתלאו בתשמיש מודה הרמב"ם דצריך להוציאה בע"כ. אלא שמצאתי להר"ן שכתב בפרק המדיר ד' תק"ב האי יוציא דתנן משמע לו יוציא בע"כ אפילו רצה לקיימה מטעמא דמיסנא סני לי אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ב מה"א נדרה היא שלא תאכל אחד מכל הפירות כו' וב"י הביאו ע"ש ש"מ להר"ן שאף בתלאה בתשמיש דשייך לומר מיסני סני ס"ל להרמב"ם דברצון הבעל תליא מילתא ולא ידעתי מניין לו להר"ן הא לפרש דברי הרמב"ם כן ועיין בקונטרס שלי שהארכתי (בי"ד סי' רל"ה כ"פ):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.