א כסותה כיצד חייב להלבישה לפי כבודו ואמרו חכמים בעני שבישראל שיתן לה בגדים ששוים נ' זוז מכסף מדינה שהם ו' דינרין ורביע של כסף ולא יתן לה שחקים בימות הגשמים ולא חדשים בימות החמה אלא נותן לה חדשים בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקים שהם מותר הבלאות הן שלה להתכסות בימי נדותה וכיפה לראשה וחגור למתניה לשנה ומנעלים חדשים ממועד למועד וכתב הרמב"ם בד"א ימים ההם ובא"י אבל בשאר זמנים ובשאר מקומות אין הדמים עיקר יש מקומות שהבגדים ביוקר ויש מקומות שהן בזול אלא העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן בגדים הראויין ליתן לה לימות הגשמים ולימות החמה כסות שלובשת כל אשה בעלת בית באותו מדינה ובכלל הכסות שהוא חייב לה כלי בית ומדור שיושבת בו ומה הן כלי בית מטה מוצעת ומפץ ומחצלת לישב עליה וכלי אכילה ושתייה כגון קדרה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן המדור שנותן לה בית של ד' אמות ותהיה רחבה חוצה לו כדי להשתמש בו ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטים כגון בגדי צבעונין להקיף על ראשה ועל פדלתה ופוך ושרק וכיוצא בהן כדי שלא תתגנה עליו בד"א בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי עושרו וכבודו ואפי' אם היה לו כדי לקנות לה כלי רקמה וכלי זהב כופין אותו וכן שכר המדור וכלי הבית והתכשיט הכל לפי עושרו וכבודו ואם קצרה ידו ליתן אפי' עני שבישראל כופין אותו להוציאה ותהיה עליו הכתובה חוב עד שיעשיר ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים עד בני שש חייב ליתן להם כסות המספיק להם וכלי בית ומדור לשכון בהם ואינו נותן להם לפי עושר אלא לפי צרכם זה הכלל בל מי שחייב במזונותיו בין בחייו בין במותו חייב ליתן לו כסות וכלי בית ומדור ודין בעל עם אשתו בטענת הכסות וכלי בית ושכר המדור כדינם בטענת המזונות אם הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נתת במקום שדרך הנשים שלא לצאת בכיפה שעל ראשה לבד עד שיהיה עליה רדיד שהיא חופה את כל גופה כמו טלית נותן לה רדיד בכלל הכסות הפחות שברדידים ואם הוא עשיר נותן לה לפי עושרו: כדי שתצא לבית האבל או לבית המשתה שכל אשה יש לה לצאת לבית אביה לבקרם ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לריעותיה ולקרוביה כדי שיבאו גם הם לה שאינה כמי שהיא בבית הסוהר שלא תצא ולא תבא אבל גנאי לאשה שתהא יוצאת תמיד בחוץ פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע לאשתו מזה שלא יניחנה לצאת אלא כמו פעם בחדש או פעמים בחדש כפי הצורך שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה:
א סָעִיף א כסותה כיצד חייב להלבישה לפי כבודו ואמרו חכמים בעני שבישראל שיתן לה בגדים ששוים חמשים זוז מכסף מדינה שהם שש דינרים ורביע של כסף ולא יתן לה שחקים בימות הגשמים וכו' עד ממועד למועד משנה בפרק אע"פ (כתובות דף סד): וכתב הרמב"ם בד"א בימים ההם ובא"י אבל בשאר זמנים ובשאר מקומות אין הדמים עיקר וכו' עד סוף הסימן הכל בפי"ג מהלכות אישות וכתב עוד שם וכל שב"ד מוכרין למזונותיו מוכרין נמי לכסותו וכלי ביתו ומדורו וכתב הרב המגיד בד"א באותן הימים וכו' מתבאר בגמרא דאין כל המקומות שוים ואמרינן שם (סה:) גבי מנעלים האי תנא במקום הרים קאי ודבר פשוט הוא וכתב רבינו בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית הוא שמדבר באשת עני:
ב סָעִיף א ומ"ש וכלי אכילה וכו' בירושלמי נותן לה פך ושמן ונר ופתילה וכוס וחבית וקדרה וכן בתוספתא:
ג סָעִיף א ומ"ש והמדיר ששוכר לה וכו' פשוט הוא שיש לה מדור ואמרו בפרק הנושא (כתובות דף קג.) משתמשת במדור כדרך שמשתמשת במדור בחיי בעלה וידוע שאין בית פחות מד' על ד':
ד סָעִיף א ומ"ש וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטים וכו' זה נלמד מדין מי שהלך למ"ה שנחלקו בפרק שני דייני גזלות (דף קז:) אם יש לה תכשיט אלמא דלכ"ע בפניו יש לה תכשיט ופשוט הוא:
ה סָעִיף א ומ"ש בד"א בעני וכו' משנה בפרק אף על פי (כתובות דף סד:):
ו סָעִיף א ומ"ש ואם קצרה ידו ליתן לה וכו' זה נלמד ממה שנחלקו רב ושמואל באומר איני זן ואיני מפרנס ומשמע דבעני ד"ה כיון שאין יכולין לכופו לזון כופין אותו להוציא כמו שכתבתי בפי"ב בדין המזונות
ז סָעִיף א ומ"ש ולא האשה בלבד וכו' זה פשוט שהפרנסה והכסות הרי הן כמזונות וכן הזכירו בהרבה מקומות בגמרא פרנסה בכלל מזונות וכתב רבינו ואינו נותן להם כפי עשרו לפי שלא הוזכר חילוק בין העשיר לעני אלא באשה ופשוט הוא:
ח סָעִיף א ומ"ש זה הכלל וכו' כן מוכיח בפרק מציאת האשה שהבנות אף ע"פ שאין בלשון התנאי אלא תהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי שיש להם לבוש וכסות: ומ"ש מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכפה שעל ראשה בלבד וכו' כבר נתבאר למעלה שהכל לפי מנהג המקום כמו שהוכיח בפרק אף ע"פ ולא הוצרך רבינו לפרש בזה אלא לומר אף על פי שהן עומדות בבית שאין יוצאות לשוק חייב ליתן לה שהרי צריכה היא לילך לבית האב וכיוצא בה:
ט סָעִיף א ומ"ש אבל גנאי היא לאשה וכו' בבראשית רבה כשמזכיר גנותן של נשים אומר יצאנית הם שנאמר ותצא דינה ואמרו רבותינו בספרי פרשה כי תצא גבי נערה המאורסה פרצה קוראה לגנב:
י סָעִיף א ומ"ש ויש לבעל וכו' כך אז"ל במדרש וכבשוה וכבשה כתיב מלמד שהאיש דרכו לכבש האשה שלא תהא יצאנית: כתב הרשב"א בתשובה על מי שלוה על כסות אשתו ואבדם בקוביא והאשה באה להוציא כסותה מיד המלוה בלא כלום ולומר שהבעל הוציאו מביתה שלא מדעתה ומאן לימא לן שאין הבעל יכול למכור ולמשכן כסות אשתו ובניו שלא מדעתה כמה ששנינו (ערכין כד.) המקדיש את נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו וכו' והאריך בדבר ובסוף כתב וכ"ש בנדון שלפנינו דמאן לימא לן דלא אפקיה מדעתיה למשכוניה משום רווח ביתה ועוד דשפיר קא אמרה שאף בזה יש משום תקנת השוק עכ"ל ועיין במרדכי סוף פרק האומנין :
א סָעִיף א כסותה כיצד חייב להלבישה לפי כבודו פירוש לפי עשרו דאעפ"י שאביה עני מ"מ כיון שהוא עשיר צריך להלבישה כראוי לפי עשרו וכבודו ואפילו לקנות לה כלי רקמה וכלי זהב כופין אותו כדכתב הרמב"ם ומביאו בסמוך וכל זה מדדרשינן בעלייתו של בעל עולה עמו ואינה יורדת עמו ומשום דלא אשכחן הך דרשא אלא גבי אשתו ולא גבי בניו על כן פסק דאפילו עשיר ומכובד אינו חייב ליתן כסות לבניו אלא המספיק להם לפי צרכם לא לפי עשרו:
א ועיין לעיל סי' ג' כתבתי דנותנין לה עץ לבשל מאכלה ונר להדלקה:
ב עיין בתשובה תולדות אדם סי' רפ"ו:
ג וכתבתי דבריו בח"ה וע"ל סי' צ"ג נתבארו דינים אלו באריכות:
א סָעִיף א ששוים נ' זוז כו' דהיינו ו' דינרים ורביע זוז הוא ל' גמרא קראו לדינר מדינה זוז. ודינר של צורי לא נקרא בשם זוז ולכך סיים וכתב שהם ו' דינרין וכבר נתבאר שכסף צורי הוא כולו של כסף משא"כ דינר מדינה שהם ז' חלקים נחשת וחלק אחד כסף כדלעיל סימן ס"ז:
ב סָעִיף א ולא חדשים בימות החמה דחדשים מחממין וראויין לימות הגשמים והשחקים הם ראויים לימות החמה:
ג סָעִיף א והיא מתכסה בבלאותיהן ר"ל מתכסה לשון כסות כלומר לובשת הבלאות בימות החמה. (והשחקים שהם מותר הבלאות פירוש אף כשיקנה לה חדשים מ"מ השחקים שלה להתכסות כו' כ"פ):
ד סָעִיף א לשנה קאי אתרווייהו אכיפה ואחגור:
ה סָעִיף א ומנעלים חדשים כו' ז"ל בגמרא ס"פ אע"פ תנא שליח ערטלאי ורמי מסאני ופרש"י הרי היא מוכשטת וערומה (והפשיט מתרגמינן וישלח כ"פ) שאין לה חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד ומשני תנא במקום הרים קאי דלא סגי בלא תלתא זוגי מסאני ואגב אורחיה קמ"ל דתיתבינהו ניהליה במועד כי היכי דנהוי לה שמחה בגווייהו עכ"ל:
ו סָעִיף א וכתב הרמב"ם בד"א בימים ההם כו' מכאן עד סוף הסימן הוא מדברי הרמב"ם בפרק י"ג מה"א:
ז סָעִיף א ומ"ש שנותנין לה מטה מוצעת מבעלה עני ק"ק מ"ש מלענין סידור בעל חוב שנתבאר בח"מ סי' צ"ז שאין נותנין לה מטה מוצעת ע"ש אלא מטה מוצעת לעשיר לישן עליה עיין שם:
ח סָעִיף א מפץ רך ממחצלת:
ט סָעִיף א ותהיה רחבה פירוש חצר שאחורי הבית קרוי רחבה:
י סָעִיף א ואם קצרה ידו ליתן אפילו כעני שבישראל כצ"ל וכ"ה במיימוני.
יא סָעִיף א כופין אותו להוציאה כו' כדין מזונות דלעיל בסימן ע' ואע"ג דשם לענין מזונות כתב דאין כופין אלא אם אין לו לחם ליתן לה אבל אם יש לו ליתן לה לחם אין כופין אשאר מיני מזונות דחשב שם דפוסקין לה. י"ל דעניני כסות ודירה דקא חשיב כאן הם מוכרחין לה וא"א לה זולתן משא"כ לענין מזונות דעל הלחם לבד יחיה האדם. ואפי' על הלחם כתבתי שם שר"ת ורבינו ירוחם חולק וה"ה כאן (וע"ש מ"ש בשם הכ"מ כ"פ):
יב סָעִיף א ה"ג כדי שתצא לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה כו' וכ"ה במיימוני ונקט בית האבל קודם לבית המשתה וכן לקמן בסימן ע"ד ע"ש הכתוב דכתיב טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה:
יג סָעִיף א שתהא יוצאת תמיד כדכתיב גבי דינה ותצא לאה לאה יוצאנית היתה (כשמזכיר גנותן של נשים אומרים יוצאנית ב"ר כ"פ) ואמרו רבותינו ז"ל גבי נערה המאורסה פרצה קורא לגנב:
יד סָעִיף א ויש לבעל למנוע לאשתו כו' כך אמרו חז"ל וכבשוה וכבשה כתיב מלמד שהאיש דרכו לכבש האשה שלא תהא יצאנית:
א סָעִיף א מותר (הבלאות הם שלה אע"ג דמותר המזונות הם של בעל בלאות שאני דצריכה להתכסות בימי נדותה שלא תתגנה על בעלה ולכן מותר בלאות דאלמנה הניזונת מנכסי יתומים כדלקמן הם של יורשים גמרא כ"פ):
ב סָעִיף א כל מי שחייב במזונותיו כתב הרמב"ם פי"ג דאישות וכל שב"ד מוכרין למזונותיו מוכרין נמי לכסותו וכלי ביתו מדור כ"פ): כתב הרשב"א בתשובה על מי שלוה על כסות אשתו ואבדם בקוביא והאשה באה להוציא כסותה מיד המלוה בלא כלום באמרם שהבעל הוציאם מבית בלא דעתה אין בדבריה כלום וצריכין לפדותן ועיין בב"י שהביאו (וכן הוא במרדכי פרק האומנים וע"ל סימן צ' נתבארו דינים אלו כ"פ):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.