א הדירה שלא תתקשט ותלאו בתשמיש שאמר קונם תשמישך עלי אם תתקשטי היא תתקשט מיד ותיאסר בתשמיש ויקיים ז' ימים ואז יוציא ויתן כתובה נדרה היא שלא תתקשט או שאמרה קונם תשמישך עלי אם אתקשט ושמע וקיים לה יוציא ויתן כתובה והרמב"ם כ' הדירה שלא תתקשט בעניות שנה אחת יקיים יתר מכאן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ובעשירות ל' יום יקיים יתר על כן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה והרמ"ה כתב בעניות רגל אחד יקיים וכאשר כתבתי כ"נ לא"א הרא"ש ז"ל: אסר הבעל כלי שכניו עליו או כליו על שכניו כדי שלא תשאילם ולא תשאל מהם או שאמרה היא קונם תשמישך עלי אם אשאל משכיני כלים או אשאילם מכלי ושמע וקיים לה יוציא מיד ויתן כתובה ואם אמר הוא קונם תשמישך עלי אם תשאל מהם כלים או תשאילם א"א לה שלא תשאל מהם ולא תשאילם והרי היא נאסרת מיד ויוצי' לאחר ז' ימים ויתן כתוב' ואם היא אוסרת כלי שכניה עליה כדי שלא תשאל מהם או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם כדי שלא יחזיקו להם טובה או שנדרה שלא לארוג בגדים נאים לבניו והוא אינו יכול להפר שאין זה דברים שבינו לבינה ואסורה לארוג ולשאל ולהשאיל כלים לפיכך תצא בלא כתובה שמשיאתו שם רע בשכיניו נדרה שלא תלך לבית אביה ותלאתו בתשמיש שאמרה קונם תשמישך עלי אם אלך לבית אבי שאם לא תלאתו בתשמיש אלא אמרה קונם בית אבי עלי אינו יכול להפר אלא כיון שתלאתו בתשמיש יכול להפר וכיון ששמע ולא היפר אם אביה בעיר נדרה עד חדש יקיים יותר מחדש או סתם יוציא מיד ויתן כתובה ואם אינו דר בעיר והיא רדופה לילך לביתו רגל אחד יקיים שנים או סתם יוציא ויתן כתובה ואם אינה רדופה לילך לביתו ב' יקיים ג' או סתם יוציא ויתן כתובה ואם הוא אומר קונם תשמישך עלי אם תלך לבית אביך יותר מחדש או יותר מרגל יוציא מיד אחר ז' ימים הדירה שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה אם נדרה היא שאמרה קונם תשמישך עלי אם אלך וקיים לה יוציא מיד ויתן לה כתובה ואם הדירה הוא שאמר קונם תשמישך עלי אם תלך יוציא לאחר ז' ימים ואם טוען הדרתיה בשביל בני אדם פריצים המצויין שם אם הוחזקו שם נאמן ואם לא הוחזקו אינו נאמן כ' הרמב"ם הדירה שלא תלך למרחץ בכרכים שבת אחד ובכפרים שתי שבתות שלא תנעול מנעל בכפרים ג' ימים ובכרכים מע"ל יתר על כן יוציא ויתן כתובה האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אמך ואחיותיך שומעין לו ותהיה הולכת להם כשאירע להם דבר ותלך היא לבית אביה פעם אחד בחדש ובכל רגל ורגל ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אביך ואמך ואחיותיך שומעין לה שאין כופין את האדם שיבאו אחרים ברשותו האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים או פריצים או עכו"ם בשכונתי ואני מתירא מהם שומעין לו ואפי' לא הוחזקו בפריצות שכך צוו חכמים הרחק משכן רע ואפילו המדור הוא שלה מוציאה ממנו ושוכן בין בני אדם כשרים וכן היא שאמרה כן אע"פ שהוא אומר איני מקפיד עליהן שומעין לה מפני שאומרת איני רוצה שיצא עלי שם רע בשכונות אלו:
א סָעִיף א הדירה שלא תתקשט ותלאו בתשמיש וכו' בפרק המדיר (כתובות ע.) תנן המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינים יוציא ויתן כתובה רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות ל' יום וכבר כתבתי בסימן ע"ב דבגמרא מוקי לה כדתלנהו לקשוטיה בתשמיש דאמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט ופריך ותתקשט ותאסר אי לב"ש ב' שבתות אי לב"ה שבת אחד ופרש"י אמאי יוציא לאלתר ויתן כתובה תתקשט ותאסר וה"ל כמדיר את אשתו מתשמיש ותנן בפרק אע"פ לב"ש ב' שבתות ולב"ה שבת אחד ומשני ה"מ היכא דאדרה איהו דסברה מירתת רתח עילואי והשתא מותיב דעתו אבל היכא דנדרה איהי ושתיק לה סברה מיסנא הוא דסני לי:
ב סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפי"ג מהלכות אישות וטעמו מפני שהוא פוסק כרבי יוסי משום דשקלו וטרו אמוראי אליביה דגרסינן בגמרא אהא דתנן רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל י"ב חדש רבה בר רב חנה אמר רבי יוחנן י' שנים רב חסדא אמר אבימי רגל שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל ופרש"י וכמה קצבה כלו' אם נתן קצבה עד כמה לא כייפינן ליה להוציא וכתב הר"ן הרי"ף השמיט כל זה משום דאליבא דרבי יוסי אתמר וכתב משנתינו כצורתה ומשמע דס"ל דלא קי"ל כרבי יוסי אלא כת"ק דפליג עליה ואע"ג דהני אמוראי שקלי וטרי אליבא דרבי יוסי לאו משום דס"ל כותיה אלא משום דצריכי לפרושי מלתיה לתת קצבה כמה אבל ר"ת פסק כרבי יוסי וכר' יוחנן דאמר י' שנים ומשמע דטעמיה משום דשמואל ור"י הלכה כר"י ואיכא מ"ד דהלכתא כרב חסדא והרמב"ם ז"ל פסק כרב יהודה אמר שמואל ומשמע דטעמיה משום דאמר מילתא מציעתא דר"י קאי כותיה דלא אמרינן זמן מועט מזה ורב חסדא קאי כותיה דלא אמרינן זמן מרובה מזה עכ"ל וגם ה"ה נתן טעם זה לדברי הרמב"ם ז"ל:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו שהרמ"ה כתב רגל אחד יקיים הדבר פשוט שהוא פוסק כרבי יוסי וכרב חסדא דהוא בתרא. והרא"ש השמיט כל מחלוקת האמוראים ולא כתב אלא משנתינו כצורתה משמע דס"ל דהלכה כת"ק וכדעת הרי"ף ז"ל וזהו שכתב רבינו וכאשר כתבתי כן נראה לא"א הרא"ש ז"ל:
ד סָעִיף א אסר הבעל כלי שכניו עליו או כליו על שכניו כדי שלא תשאילם ולא תשאל מהם וכו' שם (דף עב.) אמר רב כהנא המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה וכן היא שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבניו תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכניו וכתבו התוספות המדיר את אשתו שלא תשאל וכו' תימה דע"כ לא מיירי הכא בנדרה היא וקיים לה דהא קתני סיפא וכן היא שנדרה ואיהו לא מצי לאדורה אא"כ תלה בתשמיש ואם כן לשמואל למה יוציא לאלתר ותשאל ותאסר לב"ה שבת אחד וי"ל שלעולם שלא תלה בתשמיש אלא כגון שאסר על עצמו הנאת שאלתה ואינה יכולה בשביל זה לשאול ולא תשאיל שאסר הנאת כליו שלא תוכל להשאילם עכ"ל ועל פי זה כתב רבינו אסר הבעל כלי שכניו עליו או כליו על שכניו:
ה סָעִיף א ומ"ש עוד רבינו או שאמרה היא קונם תשמישך אם אשאל משכיני כלים וכו' ושמע וקיים לה יוציא מיד ויתן כתובה כבר נתבאר הטעם בתחלת סי' זה דכל שנדרה היא וקיים לה איהו סברה מיסנא הוא דסני לי ומש"ה יוציא מיד ויתן כתובה:
ו סָעִיף א ומ"ש ואם אמר הוא קונם תשמישך עלי אם תשאל מהם כלים וכו' יוציא לאחר ז' ימים ויתן כתובה מבואר בדברי התוספות דבתלה בתשמיש לא יוציא עד שיעבור שבת דהוי כמדירה מתשמיש והכי אמרינן בהדיא בגמרא וכמו שכתבתי בתחלת סי' זה:
ז סָעִיף א ומ"ש ואם היא אסרה כלי תשמיש שכניה עליה כדי שלא תשאל מהם וכו' מבואר דהיינו סיפא דמימרא דרב כהנא שכתבתי בסמוך:
ח סָעִיף א ומ"ש והוא אינו יכול להפר שאין זה דברים שבינו לבינה היינו משום דאל"כ אמאי תצא שלא בכתובה הא נדרה היא וקיים לה איהו יוציא ויתן כתובה שהוא נתן אצבע בין שיניה וכמבואר במ"ש בסימן ע"ב ומש"ה מפרש לה בנדרה בדבר שאינו יכול להפר והרמב"ם כתב בפי"ג מהלכות אישות הדירה שלא תשאל ולא תשאיל מכלי הבית שדרך כל השכנות לשאול אותן ולהשאילן כגון נפה וכברה וכו' יתיר את נדרו או יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה וכתב ה"ה כתב רבינו יתיר את נדרו פירוש שממתינים לו ל' יום כנזכר פי"ב ואע"פ שבגמרא לא אמרו אלא יוציא ויתן כתובה לא אמרו לאלתר שלא הוצרכו אלא ללמד שעיקר הנדר קשה לה או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה וכן פירשו קצת מפרשים ז"ל וכבר כתבתי פי"ב שכל מקום שנזכר הדירה ר"ל שהדירה מהנאתו אם תעשה כך עכ"ל :
ט סָעִיף א נדרה שלא תלך לבית אביה ותלאו בתשמיש וכו' שם (עא ) במשנה המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חדש אחד יקיים ב' יוציא ויתן כתובה בזמן שהוא בעיר אחרת רגל אחד יקיים ג' יוציא ויתן כתובה ופירש"י כשהן בעיר אחרת. דרך בתם ללכת אצלם ברגלים רגל אחד מציא מוקמא אנפשה ג' לא מציא מוקמא ובגמרא הא גופא קשיא אמרת רגל אחד יקיים הא ב' יוציא ויתן כתובה אימא סיפא ג' יוציא ויתן כתובה הא ב' יקיים אמר אביי סיפא אתאן לכהנת ורבי יהודה היא רבה בר עולא אמר ל"ק כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה ופרש"י רדופה. לילך לבית אביה תמיד שנים יוציא: שאינה רדופה. שנים יקיים ומשמע לרבינו דכיון דלא קי"ל כאוקמתא דאביי משום דמוקים לה דלא כהלכתא דהא מוקים לה כרבי יהודה דמפליג במדיר את אשתו בין ישראל לכהן ולא קי"ל כותיה הלכך נקטינן כאוקימתא דרבה בר עולא דמפליג בין רדופה לשאינה רדופה: ומ"ש ותלאו בתשמיש כבר נתבאר הטעם בדבריו משום דאל"כ אמאי יוציא ויתן כתובה אפילו לאחר כמה רגלים הרי לא נתן אצבע בין שיניה כיון דאינו יכול להפר הלכך ע"כ בתלאו בתשמיש עסקינן דכיון שהיה יכול להפר ולא הפר הוא נתן אצבע בין שיניה הלכך אם הוא בעיר לב' חדשים יוציא ויתן כתובה ואם הוא בעיר אחרת לב' רגלים או ג' יוציא ויתן כתובה: ומ"ש או סתם יוציא ויתן כתובה הוא ממה שנתבאר בסימן ע"ב דבנדרה היא וקיים לה יוציא מיד ויתן כתובה והלכך ע"כ הא דתנן חדש א' או רגל אחד יקיים במפרשת בשעת נדרה עד חדש אחד או עד רגל אחד מיתוקמא דאילו בנדרה סתם וקיים לה איהו יוציא מיד ויתן כתובה:
י סָעִיף א ומ"ש ואם הוא אומר קונם תשמישך עלי אם תלך לבית אביך יותר מחדש או יותר מרגל יוציא מיד אחר ז' ימים כבר נתבאר בסימן זה דכל שהוא המדיר ותולה נדרו בתשמיש דינו כנודר מתשמיש ולא יקיים יותר מז' ימים וכב"ה דאמרי המדיר את אשתו מתשמיש המטה שבת אחד:
יא סָעִיף א ומ"ש רבינו יותר מחדש או יותר מרגל היינו בין במפרש בין שנדר סתם ולא הוצרך רבינו לכותבו לפי שסמך על מ"ש בסמוך דנודר סתם דינו שוה למפרש שנודרת ליותר מחדש או יותר מרגל והרמב"ם כתב בפי"ג מהלכות אישות המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהיא עמהם בעיר חדש אחד ממתינין לו ב' יוציא ויתן כתובה בזמן שהם בעיר אחרת רגל אחד ממתינין לו ב' יוציא ויתן כתובה וכתב הרב המגיד שטעמו משום דאביי אוקי מתניתין כר"י ולא קיי"ל כר"י אלא כסתם מתניתין בריש פרקין דלא מפליג בין כהן לישראל הלכך כאן אף באשת כהן בב' יוציא ויתן כתובה ואף על פי שיש שם אוקימתא אחרת זו עיקר וכן פסקו בהלכות עכ"ל וגם הר"ן כתב שזה טעמו של הרמב"ם ובנוסחת הרי"ף שבידינו כתוב במשנה רגל אחד יקיים ב' יוציא ויתן כתובה והיה אפשר לומר שמפני שהיה סבור הרי"ף כדעתו של הרמב"ם הגיה המשנה כי היכי דתיתי כת"ק דלא מפליג בין כהן לישראל אלא שמצאתי בירושלמי כתב בנוסח המשנה כגירסת הרי"ף ז"ל ולפיכך נראה לומר שכך היה כתוב בגירסת המשנה שלו:
יב סָעִיף א הדירה שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה וכו' משנה שם המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנעל בפניה.
יג סָעִיף א ומ"ש אם נדרה היא שאמרה קונם תשמישך עלי אם אלך וקיים לה יוציא מיד ויתן לה כתובה הוא על פי מה שנתבאר בסי' ע"ב ובסימן זה דכשנדרה היא וקיים לה הוא מיד יוציא ויתן לה כתובה:
יד סָעִיף א ומ"ש ואם הדירה הוא שאמר קונם תשמישך עלי אם תלך יוציא לאחר ז' ימים הוא על פי מה שנתבאר בסימנים הנזכרים דכשהוא מדירה בשום דבר ותלאו בתשמיש דיני כמדירה מתשמיש דיקיים שבת א' כב"ה דסברי הכי וז"ל הרמב"ם בפי"ג מהלכות אישות המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או יתיר את נדרו או יוציא ויתן כתובה שזה כמי שאסרה בבית הסוהר ונעל בפניה וכתב ה"ה המדיר את אשתו שלא תלך וכו' כגון שנדרה היא ואמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אלך לבית אבא או לבית האבל ושמע בעלה ולא הפר לה שאם במדירה הבעל ואומר לה תאסר הנאתי עליך אם תלכי כבר נתבאר בפי"ב כיוצא בזה שאין כופין אותו להוציא לאלתר אלא עד ל' יום אלו דבריהם ודברי רבינו נראה שהוא מפרשה במדירה הבעל מהנאתו אם תלך וזהו שכתב יתיר נדרו ר"ל תוך זמן הל' יום הידוע למעלה בפרק י"ב שממתינין למעלה וכבר כתבתי בפרק י"ב שאין אדם יכול לאסור לאשתו דבר אלא בדרך שיאסור הנאתו עליה אם תעשה כך עכ"ל.
טו סָעִיף א ומ"ש רבינו ואם טוען בשביל בני אדם פריצים המצויים שם הדרתיה וכו' אינו נאמן משנה וגמרא שם:
טז סָעִיף א כתב הרמב"ם הדירה שלא תלך למרחץ וכו' עד סוף הסימן הכל פי"ג מה"א וכתב ה"ה דהדירה שלא תלך למרחץ וכו' וכן שלא תנעול נעל וכו' הוא ירוש' בפרק המדיר:
יז סָעִיף א ומ"ש האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך וכו' דברים פשוטים הם וכ"כ מן הגאונים ז"ל:
יח סָעִיף א ומ"ש וכן היא שאמרה וכו' כך כתב הרי"ף בתשובה סימן ט"ו ובהשגות א"א אימתי בזמן שהן באות בגבולה אבל אם היא באה בגבולן אין מוציאין אותם בשבילם ממקומן אף על פי שהמדור שלו ואין להם זכות בו הואיל ורוצה בעמידתה אבל מבקשין ממנו שלא יצערו אותה בדירתן ע"כ ואני אומר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אלא כך הוא עיקר הדבר שאם נראה לב"ד שהם מריעים ומצירים לה וגורמין לה קטטה עם בעלה הדין עמה ואם לאו לאו כל כמינה ובזה יפה כח הבעל מכחה לפי שהמדור הוא של בעל ואינה שלה ולפיכך אינה יכולה למחות על ידן אלא בטענה זהו דעתי עכ"ל ב"ה ולפי מה שנתבאר דברי רבינו בסימן זה הירושלמי כך פירושו שאם הדירה הוא שאמר לה קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית המרחץ בכרכים יותר משבת א' ובכפרים יותר מב' שבתות או אם תנעל בכפרים יותר מג' ימים ובכרכים יותר מע"ל ימתין ז' ימים ואח"כ יוציא ויתן כתובה ורבינו קיצר כמובן: ודברי הרמב"ם כתובים בספר מישרים בשם גאון בשם הרי"ף ועיין שם. כתוב בתשובה להרמב"ן סימן ק"ב שנשאל על בעל המכה את אשתו בכל יום עד שהוצרכה לצאת מביתו וללכת לבית אביה והוא טוען שמקללתו בפניו והיא מכחישתו והשיב אין לבעל להכות ולענות אשתו דלחיים ניתנה ולא לצער ואם טען שהיא מקללתו בית דין חוקרים מהשכנים מי הגורם ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת הדין עמה זכר לדבר הגר אבל אם מקללתו חנם הדין עמו שהרי מן היוצאת שלא בכתובה היא ומ"מ אם הדבר מסופק לבית דין מי הוא הגורם או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין איני רואה שב"ד יכולים להשביעו שלא לעשות כן אלא גוערין אותו ומייסרים ומודיעים שאם יכה שלא כדין שהוא חייב להוציא וליתן כתובה שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל וכו' או שלא תשאל נפה וכברה וכו' כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה וקרוב בעיני הדבר שאם ידוע שהוא מתמיד להכותה שאינו נאמן לטעון עליה שהיא מקללתו בפניו דלאו כל הימנו לאחזוקה בפרוצה כענין שאמרו בפרק המדיר גבי ע"מ שלא תלך לבית המשתה עכ"ל ועל מ"ש שאין ב"ד יכולים להשביעו אני תמה דכיון דעבירה קא עביד שהרי המכה את אשתו עובר בב' לאוין כשם שעובר המכה את חבירו וכמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה למה לא ינדו אותו שלא יעבור על דברי תורה ומעשים אצלנו בכל יום וגערה ונזיפה לא מהני בהו וע"פ הנידוי הם נמנעים וסמך לדברי מצאתי בתשובת רבינו שמחה שכתבתי בסימן קנ"ד ואח"כ מצאתי כדברי בספר מישרים נכ"ג ח"ה בשם הרמ"ה אם חבל בה הבעל יש יכולת לב"ד ליסרו ולהחרימו ולנדותו ולהכותו ולרדותו בכל מיני רידוי ולקוץ ידו אם רגיל בכך כי הא דרב פפא קץ ידא כי חייב לכבדה יותר מעצמו או יוציא ויתן כתובה ע"כ ובסימן ק"ג מהתשובות הנזכרים כתוב על הבורחת מפני שמכה אותה או מפני חמותה שמצערתה ולא במרד חייב הבעל לתת לה מזונו' ואם לותה ואכלה הבעל חייב לפרוע עכ"ל:
א סָעִיף א הדירה שלא תתקשט ותלאו בתשמיש וכו' פירוש דאי לאו שתלאו בתשמיש אלא שאמר קונם תשמישך עלי אם תעשה כך אין בדבריו כלום שאין ביד הבעל לומר לאשה הריני אוסר עליך שלא תעשה כך וכך וה"א בפרק המדיר והחילוק בין הדירה הוא ובין נדרה איהי וקיים לה מפורש בסוף סימן ע"ב:
ב סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפי"ג מה' אישות וטעמו דפסק כרבי יוסי ואליבא דרב יהודה אמר שמואל דמפרש קצבה דעניות דר' יוסי י"ב חדש והרמ"ה פסק כרבי יוסי וכרב חסדא דמפרש קצבה דעניות דרבי יוסי רגל א' והרא"ש השמיט מחלוקת האמוראים אליבא דרבי יוסי משמע דס"ל דלא קי"ל כרבי יוסי אלא כת"ק דפליג עליה וכן פירש הר"ן לדעת האלפסי. ויש להקשות בלשון הרמב"ם מדלא אמר המדיר את אשתו שלא תתקשט שנה אחת בעניות יקיים וכו' אלמא דמיירי בהדירה בסתם שלא נתן קצבה וזה הפך משמעות לשון משנתינו רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה וכו' וכמו שפרש"י במשנה ובגמרא ועוד קשה דאם תלאו בתשמיש ואמר קונם תשמישך עלי מעכשיו אם תתקשטי היאך יקיים שנה אחת ויהא מותר בתשמיש הלא קי"ל דבתנאיה לא מזדהר אינש ואפילו למ"ד מזדהר הכא מודה דאשה לא מזדהרה כיון שלא נדרה וכמ"ש התוס' להדיא ריש המדיר בד"ה הכא נמי ואם נפרש דהדירה שאם תתקשטי בשנה זו מהיום אז אח"כ קונם תשמישך עלי אכתי קשה אמאי אמר שנה אחת יקיים ואח"כ יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ה"ל לומר שנה אחת יקיים ואח"כ תתקשט ותיאסר ז' ימים בתשמיש ואח"כ יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה וכמבואר בתוספות באותו דבור וצ"ע:
ג סָעִיף א אסר הבעל כלי שכיניו וכו' מימרא דרב כהנא בפרק המדיר ותניא נמי הכי המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה וכן היא שנדרה שלא תשאל וכו' תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכיניו ופירשו התוספות במדיר איהו שלא תלה בתשמיש דא"כ אמאי יוציא מיד תיאסר בתשמיש ויקיים ז' ימים אלא שאסר הנאת כליו וכו' והר"ן פי' בדרך אחר ע"ש:
ד סָעִיף א נדרה שלא תלך לבית אביה וכו' שם במשנה המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חדש אחד יקיים ב' יוציא ויתן כתובה ומפרש רבינו בנדרה היא ותלאו בתשמיש ולא הפר לה דאי בהדירה איהו ותלאו בתשמיש אמאי יוציא מיד לאחר חדש ה"ל להמתין עוד ז' לאחר החדש וכדכתבו התוספות ר"פ המדיר (כתובות דף ע') בד"ה הכי במי אלא ודאי דאיירי בנדרה היא ולא הפר לה הוא וצריך לחלק מה בין זו שנדרה שלא תלך לבית אביה וקיים לה דעד חודש יקיים וגבי נדרה ואמרה הנאת תשמישך עני אם אוכל פי' מין פלוני בסוף סימן ע"ב א"נ קונם תשמישך עלי אם תתקשט וקיים לה בתחילת סימן זה דיוציא ויתן כתובה מיד ולא אמרינן יקיים שבת אתת וי"ל דהתם נדרה סתם דלעולם משמע ובנדרה היא לא תמצא פתח לנדרה וכו' לפירש"י א"נ דסברא מיסנא סני לה וכו' ודכוותא בנדרה שלא תלך לבית אביה בסתם או יותר מחדש נמי יוציא ויתן כתוב' אלא דבנדרה בפי' לחודש אחד דאע"ג דלא הפר לה לא מצית למימר מיסנא סני לה דאימור כיון דמצית למוקמי אנפשה חדש אחד לא חש להפר וכ"ש דליכא למימר דלא תמצא פתח לנדרה דהא אחר חדש אין כאן נדר ולפ"ז גבי אסרה הנאת תשמישך עלי אם אוכל פירות מין פלוני או אם תתקשט וקיים לה אם פירשה שאוסרת עליו הנאת תשמישו שבת אחד לא יוציא מיד אפילו קיים לה איהו אלא ימתין ז' ימים ואח"כ יוציא וכן פי' בהגה"ת אשיר"י פ' המדיר ובש"ע כאן סעיף ד' כתב בנדרה היא שלא תלך לבית אביה ולא הפר לה דיוציא מיד ויתן כתובה וכתב בסתם ולא חילק בין נדרה עד חדש או יותר מחדש ובנדרה איהו כתב לחלק בכך ולא הבנתי טעמו הלא גם בנדרה היא איתא לחילוק זה כמו שמפורש בדברי רבינו:
ה סָעִיף א הדירה שלא תלך לבית האבל וכו' משנה שם המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה ומפרש בגמרא דלבית המשתה נועל בפניה דלת של שמחה ולבית האבל למחר היא מתה ואין כל בריה סופדה וקוברה: והחילוק בין נדרה היא לנדר הוא כבר התבאר במה שקדם בסימן ע"ב ולעיל בסימן זה ומיהו מ"ש רבינו בנדרה היא דתלאה בתשמיש הר"ן חולק ע"ז וס"ל דאפילו לא תלאה בתשמיש וקיים לה יוציא מיד ויתן כתובה והטעם לפי דלבית האבל עינוי נפש הוא מדכתיב והחי יתן אל לבו כדאיתא פרק בתרא דנדרים ולבית המשתה נמי אפשר דנדרי עינוי נפש הוא ויכול להפר מדלא הפר יוציא ויתן כתובה ע"ש:
ו סָעִיף א כתב הרמב"ם הדירה שלא תלך למרחץ הו' עד סוף הסי' הכל הוא מדברי הרמב"ם ספי"ג דאישות ותימה הא ודאי כיון שאין בידו להדירה שלא תלך למרחץ ושלא תנעול מנעל בע"כ צריך לומר דמיירי דתלאו בתשמיש וא"כ קשה אמאי קאמר יתר על כן יוציא ויתן כתובה ה"ל לומר יתר על כן תמתין שבת אחת ואח"כ יוציא ויתן כתובה ומפני קושיא זו נדחק הרב ב"י ופי' האי יוציא ויתן כתובה דאה"נ דלאחר ז' ימים קאמר דיוציא ויתן כתובה כך כתב בספר בדק הבית ובש"ע בסעיף ח' אלא דבסעיף ז' כתב גם כן כלשון הרמב"ם אין ספק שנסתפק בפי' דבריו ולכן כתב דבריו כלשונו בסעיף ז' ואח"כ חזר וכתב מה שהוא ז"ל מפרש בדבריו דאפילו את"ל דאין זה כונת דבריו מ"מ הדין אמת ולפע"ד יראה דדברי הרמב"ם כפשטן הן דיוציא מיד ויתן כתוב' ומיירי בתלה נדרו בהשאלת כליו שא"ל קונם כלי על שכני ושל שכני עלי אם תלכי למרחץ ולפיכך ביתר על כן יוציא מיד ויתן כתובה שהרי אי אפשר שתלך למרחץ ולא תשאל ולא תשאיל דמשיאה שם רע בשכיניו כדלעיל וע"ל סוף סימן ע"ו מ"ש בזה בס"ד:
א סָעִיף א וכתב המ"מ פי"ג שכל מקום שתראה המדיר אשתו מכך וכך ר"ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר הריני אוסר עליך שלא תעשה כך אין בדבריו כלום וזהו פשוט עכ"ל:
ב ועיין בי"ד סי' רל"ד ורל"ה נתבארו דינים אלו:
ג ובספר מישרים נתיב כ"ג ח"ה תשובת רב אלפס אם היא או הוא טוענין שאין רצונן לדור עם חמותן כך הוא המנהג בכל בתי דינין שכל מי שנתפס בכך שומעין לו ונותנין להן אשה נאמנת שתדור עד שיתברר להן על ידי מי מהן נתגלגל:
א סָעִיף א ותלאו בתשמיש אבל אם לא תלאו בתשמיש אין בידו לאוסרה להתקשט במה שאינו שלו וכמ"ש בי"ד סימן רל"ה וכמו שכתב בסימן ע"ב:
ב סָעִיף א שאמר קונם תשמישך עלי אבל אם אומר קונם תשמישי עליך אינו חל דמשועבד לה כמ"ש בסימן ע"ב:
ג סָעִיף א תתקשט מיד צער הוא לה בלא קישוט אפי' שעה א' כמו באכילת פירות דלעיל בסי' ע"ב. ותיאסר בתשמיש ויקיים ז' ימים כאילו הדירה מתשמיש סתם דקי"ל כב"ה דאמר ז' ימים יקיים אותה שאין האשה מקפדת אם עומדת ז' ימים בלא תשמיש ומתוך כך שמא יתחרט ויתיר נדרו וגם היא סברה שמא מירתח רתח עילאי והשתא מותב דעתה ולא תצטער עצמה עד לאחר ז' ימים לאפוקי אם נדרה היא שלא תתקשט ותלאה בתשמיש וקיים לה איהו דסברה מיסנא סני לי מדקיים הנדר שקשה לה לישב עמו אפי' שעה אחת שאין דעתה מיושבת לישב עם בעל ששונא לה ויותר ניחא לה לישב כל ימיה בדד בלא בעל ולכן צריך להוציאה מיד וליתן כתובה דהוא נתן אצבע בין שיניה מדקיים לה:
ד סָעִיף א נדרה היא שלא תתקשט ולא תלאה בתשמיש או שאמר קונם תשמישך עלי אבל אי אומר קונם תשמישי עליך אינו חל דמשועבדת לו וכבר כתבתי לעיל בסימן ע"ב דאע"ג דרבינו כולל נדרה היא סתם או אם תלאה בתשמיש בחדא בבא מכל מקום אינם שוים דבנדרה היא סתם ולא תלאה בתשמיש מיירי דוקא שנדרה שלא תתקשט בעודה תחתיו שלאחר שיגרשנה תהא מותרת בקישוט ויוציאנה מיד משום שא"א לה בלא קישוט אפי' שעה אחת דאי נדרה שלא תתקשט לעולם לא הוי אמרי' שיוציא שלא תרויח כלל בנתינת הגט דטעמא דסברה מיסנא סני לי לא שייך אלא היכא שתלאה הנדר בתשמיש שעיקר אישות תלוי בזה אבל אם תלאה הנדר בתשמיש אפי' אמרה שלעולם תיאסר בתשמיש של שום אדם בעולם אם תתקשט וא"כ אם יגרשנה לא תרויח כלום כי עדיין תהיה אסורה להתקשט אפ"ה אמרינן דיוציא מיד משום דסברה מיסנא סני לי מאחר שתלאה בתשמיש שעיקר אישות תלוי בו והוא קיים הנדר ואין אדם דר עם נחש בכפיפה א' אפי' שעה אחת ולא תסבור שמא מרתח רתח עלאי כו' כמו שאמרינן כשהדירה הוא וימצא פתח לנדרו דאין סברא כלל דמתרמי דבאותו פעם כשנדרה היא כועס עליה וע"ל בסימן ע"ב מ"ש שם:
ה סָעִיף א והרמב"ם כתב הדירה שלא תתקשט ר"ל בין שהוא הדירה ותלאו בתשמיש ובין שנדרה היא סתם וקיים הוא או שנדרה היא ותלאה בתשמיש הכל מקרי הדירה והראייה דבסמוך קאמר הדירה שלא תלך לבית האבל כו' אם נדרה היא כו':
ו סָעִיף א בעניות שנה אחת (ר"ל שמפרש בנדרו שנה אחת וכן בעשירות ל' יום וכן ברמ"ה שכתב רגל א' כ"פ) שאינה מקפדת על קישוטיה כמו עשיר ולכן שנה א' יקיים דאינה מקפדת על קישוטיה שנה אחת. ועשירה מקפדת בקישוטיה אם הוא יותר מל' יום:
ז סָעִיף א והרמ"ה כתב רגל א' ר"ל בענייה וסברת מחלוקתם שהרמב"ם פוסק כרבי יוסי אליבא דרב יהודא אמר שמואל. והרמ"ה פסק כוותיה אליבא דרב חסדא:
ח סָעִיף א אסר הבעל כלי שכניו עליו או כליו על שכניו ולא תלאן בתשמיש דאילו תלאן בתשמיש הוי אמרינן דיקיים אותה ז' ימים כמו גבי קישוט מטעם שנתבאר שם:
ט סָעִיף א או שאמרה היא קונם תשמישך עלי אם אשאל כו' דאם לא תלאה בתשמיש א"א לו לקיים הנדר שאין זה לא מדברים שהם עינוי נפש ולא מדברים שבינו לבינה. וטעם של דין זה מפרש בגמרא מפני שיוציא עליה שם רע משכנותיה ולכן א"א שלא תשאל להם מכליו או תשאל מהם אפילו יום אחד מכח הש"ר ולכן יוציא מיד כדאמרינן בפירות ובקישוט:
י סָעִיף א והרי היא נאסרת מיד פי' מתשמיש שא"א לה שלא תשאיל להם או תשאול מהם משום ש"ר רק שימתין ז' ימים כדין המדיר את אשתו מתשמיש:
יא סָעִיף א כדי שלא יחזיקו כו' פירוש שהיא לא תוכל להשאיל כליו להם דאם כן יחזיקו לה טובה והיא אסרה על עצמה כליו שלא תהנה מהן:
יב סָעִיף א שנדרה שלא לארוג בגדים נאים לבנו נראה דמכיון שילך בנו קרוע ובלוע וימאס בעיני הבריות בזה הוי כאילו השיאתו ש"ר בשכיניו. ואע"ג דבסימן פ' כתב רבינו דאינה מחויבת לעשות מלאכה אלא לבעלה ולא לבנו ולאביו הא כתבתי שם בשם הר"ן דכשסמוכין על שלחן בעלה חייבת היא לטרוח גם עבורן ושם כתב בשם הרמב"ם דאם מנהג העיר דהנשים אורגות חייבת היא לארוג ע"ש. ומ"ש רבינו שנדרה שלא לארוג בגדים לבנו ?בי"ד ובגמרא כתב שם לבנה ואין לדקדק בזה כי בנה ר"ל גם בנו וק"ל:
יג סָעִיף א והוא אינו יכול להפר כו' וא"כ לא שייך לומר שהוא נתן אצבע בין שיניה על שקיים נדרה ולא הפר לה שהרי אינו יכול להפר ולכן תצא בלא כתובה מפני שמשיאה ש"ר בשכיניו ומיירי שלא תלאה בתשמיש וק"ל:
יד סָעִיף א שמשיאתו שם רע בשכיניו עיין בדרישה:
טו סָעִיף א אינו יכול להפר פירוש ולא הוי אמרינן שיוציא ויתן כתובם שהרי הוא לא נתן אצבע בין שיניה (דאין זה דברים שבינו לבינה ואין בידו להפר כ"פ):
טז סָעִיף א נדרה עד חדש יקיים דכשאביה בעיר עד חדש יכולה למיקם אנפשה מלילך אליו ולא יותר ואם אינו בעיר אלא בעיר אחרת יכולה למיקם אנפשה עד רגל אחד ולא יותר דדרך בנות ישראל שהיו הולכין לבית אביהן כל רגל לשמוח עמהן ולכן אם לא נדרה אלא עד חדש הוי כאילו לא נדרה כלל שהרי לא תיאסר מידי מכח נדרה אבל נדרה יותר מחדש שאינה יכולה למיקם אנפשה וא"א לה שלא לילך הוי דינו כמו בקישות ובפירות וסברה מדקיים לה מיסנא סני לה ויוציא מיד ויתן כתובה וכן הדין ברגל א' או יותר מרגל:
יז סָעִיף א או סתם משמע עד עולם. (היא רדופה פירוש רגילה כ"פ):
יח סָעִיף א יותר מחדש או יותר מרגל ר"ל יותר מחדש כשאביה בעיר ויותר מרגל כשאינו בעיר והיא רדופה לילך אליו יוציא מיד אחר ז' ועיין בדרישה:
יט סָעִיף א שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה כו' ומניעת הליכת לבית האבל ולבית המשתה הוא צער לה (מפני שנעל בפניה מלצאת וכמי שאסרה בבית הסוהר כ"פ) כהדרת מפירות וקישוט ולכן אם נדרה היא ותלאה בתשמיש דאז יש ביד הבעל להפר והוא שמע ולא הפר שייך טעמא דמיסנא סני לה כמ"ש לעיל אבל אם לא תלאתה בתשמיש אין ביד בעלה להפר (וכמ"ש לעיל בנדרה שלא לילך לבית אביה ועיין בב"י ס"ס ע"ו שמביא דברי הר"ן משמע מדבריו דלבית אביה ובית המשתה ובית האבל הוי נדרי עינוי נפש ובידו להפר וכ"כ רבינו ירוחם והביאו ב"י בי"ד ס"ס רל"ד כ"פ):
כ סָעִיף א ואם הדירה הוא שאמר קונם כו' הוא ג"כ כדין הדירה מפירות וקישוט הנ"ל:
כא סָעִיף א אם הוחזקו שם נאמן פירוש וא"צ ליתן כתובתה:
כב סָעִיף א כתב הרמב"ם הדירה כו' מכאן ועד סוף הסימן הכל הוא מדברי הרמב"ם בפי"ג מה"א:
כג סָעִיף א ה"ג ותהיה היא הולכת להם כשאירע להם דבר ותלך לבית כו' וכ"ה במיימוני:
כד סָעִיף א ה"ג ואחיותיך ואיני שוכבת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין ומצירין לי שומעין לה כו' וכ"ה במיימוני ועיין בדרישה:
כה סָעִיף א שאין כופין האדם שיבואו אחרים ברשותו אע"ג דזהו רשות דידיה לא רשות דידה והכי ה"ל שומעין לה מפני שמצירין לה ועוד דחצר אין רשות שלו ושלה וי"ל דה"ק שאין כופין האדם כו' ר"ל כי היכי שאין כופין האדם שיבואו אחרים לרשותו ה"נ שומעין לה שלא יכנסו אחרים אצלה או ישכנו עמה בחצר הואיל שיש לה רשות לדור שם אבל לענין זה נקרא רשותה שאחרים לא יכנסו שם:
א סָעִיף א שמשיאתו שם רע בשכניו וא"ת למה לא אמר הטעם מפני שיוכל לומר אי אפשי באשה נדרנית דהא אמרינן לעיל בס"ס ע"ב ואם הוא אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי הוא היה לו להתיר וקיים לה מרצונו משמע הא אם לא היה לו להתיר כמו כאן א"צ ליתן לה כתובה מטעם שאי אפשי באשה נדרנית וי"ל דלא אמרינן שיכול לומר אי אפשי כו' אלא בנדרים של ענוי נפש או בנדרים של בינו לבינה שיש לו קפידא באלו נדרים אבל בשאר נדרים חוץ מאלו אין לו קפידא אם לא שיש טעם בדבר כמו הכא שמשיאתו ש"ר בשכיניו וכ"כ הר"ן בפרק המדיר ריש דף תק"ד וז"ל מיהו כי אמרינן דכי נדרה תחתיו אפי' בנדרים שהן חוץ מאלו (ר"ל שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין) יכול לומר א"א באשה נדרנית למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה דוקא בפרי עינוי נפש או בדברים שבינו לבינה אבל בדברים אחרים לא ונ"מ לדידן נמי דקי"ל הוא נתן בדברים אחרים אע"ג דלא שייך למימר הוא נתן לפי שאין בידו להפר אפ"ה אם בא להוציא צריך ליתן כתובה וראייה לדבר מדאמרינן לעיל במתני' ואלו יוצאין שלא בכתובה הנודרת ואינה מקיימת טעמא משום דאינה מקיימת הא אם מקיימת לא ואם איתא דאפילו בשאר דברים יכול לומר א"א באשה נדרנית אפילו במקיימת נמי כיון שנודרת תצא בלא כתובה ועוד ראיה מדאמרינן לעיל וכן היא שנדרה שלא תשאל כו' עד תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו ש"ר בשכיניו דוקא בהני משום האי טעמא אבל בנדרים אחרים לא עכ"ל:
ב סָעִיף א יוציא מיד אחר ז' ימים דבר תמוה הוא לכאורה למה צריך להוציאה אחר ז' אף שתלאו בתשמיש מ"מ הל"ל שתהא מותרת בתשמיש מיד ולא תלך אל בית אביה ועד חדש ימים שאינה מקפדת יקיים אותה יתר מכן יוציא ויתן כתובה ע"פ מ"ש לעיל בדין הדרתה ממזונותיה ואפילו לאחר ל' יום לא היה צריך להוציאה ע"פ מ"ש התוספות ר"פ המדיר אהא דפריך שם הגמרא שכיון שמשועבד היכי מצי מדיר לה מזונותיה וכתבו התוספות ז"ל ואם תאמר ולוקי כגון דתלנהו למזונותיה בתשמיש דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך וי"ל דאם כן לא הוה ליה למימר למשנה יתר מל' יוציא ויתן כתובה אלא לאחר ל' תהנה ותיאסר לב"ה שבת אחד ואח"כ יוציאנה וכה"ג פריך הגמרא לקמן אמאי דמשני כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש כו' ע"ש. ואם כן ה"נ הל"ל כיון שאינה מקפדת לילך לבית אביה חדש ימים ואנו קי"ל כשמואל דסבירא ליה דאפילו הדירה ממזונותיה יתר מל' יום ימתין ל' שמא ימצא פתח לנדרו אם כן עד ל' יום לא תלך לבית אביה ולא תיאסר בתשמיש ולאחר ל' שא"א לאוקמי אנפשיה מלילך אזי תלך ומאז תהיה אסורה בתשמיש ולאחר ז' ימים לאיסור תשמיש אזי יחוייב להוציאה ולא קודם לכן ובפרט מאחר שכתב רבינו לפני זה נדרה חדש אחד יקיים כו' דר"ל אף על גב דשמע בעלה ולא הפר לה וה"ה משום דעד ל' יום אין שם נדר עליו וא"כ ביתר מל' לשמואל יקיים אותה לז' ימים. בשלמא בנדרה היא ומלאתו בתשמיש דאמרינן נדרה עד חדש יקיים יתר מכן יגרש מיד ה"ט דעד חדש דאין דרכה לילך כלל אין כאן חלות נדר אבל יותר מחודש דיש קפידא בנדרה אף על גב דאפשר לה לילך וליאסר בתשמיש ז' ימים מ"מ אמרינן כיון דקיים לה יכולה למימר מיסנא סני לי ומ"ה יוציא מיד וכמ"ש לעיל בתלאתו קישוט ואכילת פירות בתשמיש וק"ל. ודוחק לומר דמיירי שאמר קונם עלי הנאת תשמישך מעכשיו אם תלך לבית אביך יתר מחדש ימים שבאומר מעכשיו כתבו שם התוספות דאסור בתשמיש מיד מטעם דבתנאי לא מזדהרי אינשי כו' ומש"ה מיד אחר ז' ימים לנדרו צריך להוציאה זה אינו דאם כן מאי איריא שהדירה יתר מחודש ימים אפילו לא הדירה אותה אלא ל' יום או פחות מזה צריך להוציאה מיד אחר ז' כדמוכח שם בתוספות דאף שאפשר למיקם נפשה ל' יום על ידי פרנס או בלי הילוך לבית אביה מכל מקום כיון דבתנאי לא מזדהרי חיישינן שמא יארע שתהנה ממנו או תלך לבית אביה ואם כן שמשה למפרע באיסור עם בעלה לכך אסורה לשמש מיד ומ"ה צריך להוציאה מיד אחר ז' לנדרו שהרי אסור מיד בתשמיש ע"ש ואם כן למה כתב רבינו כשהדירה אותה יותר מל' יום צריך להוציאה אחר ז' אפילו לא הדירה אלא ח' ימים צריך להוציאה אחר ז' וי"ל דס"ל לרבינו (ודומה לזה יש לדקדק מדברי ב"י ע"ש) דשאני הכא כיון דאין ביד הבעל להדירה ולמחות בידה מלילך לבית אביה אם לא שתלאה בתשמיש נמצא שתשמיש הוא עיקר הנדר לכן דינו כאילו הדירה מתשמיש סתם דקי"ל כב"ה דיוציאנה לאחר ז' לאפוקי בהמדיר את אשתו מלהנות לו דבידו להדירה משלו ולומר לה צאי מעש' ידיך במזונותיך וכדאוקימנא לה בגמ' ואף שהתוס' כתבו במקשן שלא עלה על דעתו אוקימתא דגמ' מ"מ שאני התם כשהדירה משלו שבידו להדיר ממנו כל אדם אלא שיש לה שיעבוד עליו מ"מ שייך שם נדר עליו ודוקא בהדירה יותר מל' יום ותלה בתשמיש דאל"כ אין כאן נדר והוינן אמרינן להו דישמשו מיד ולא תלך לבית אביה ל' יום וק"ל:
ג סָעִיף א שאין כופין את האדם שיבואו אחרים ברשותו וכתב המ"מ עיקר הדברים שאם נראה לב"ד שהם מריעין ומצירין וגורמין לה קטטה עם בעלה הדין עמה ואם לאו לאו כל כמינה ובזה יפה כח הבעל מכחה לפי שהמדור הוא של בעל ואינה שלה ולפיכך אינה יכולה להוציאן ולמחו' על ידן אלא בטענה זו וכתב רש"א (בשם מהר"י נתיב כ"ג ח"ה כ"פ) ונוהגין להושיב ביניהן איש או אשה נאמנים ותדור עמהם להתברר ע"י מי נתגלגל הריב"ז:
ד סָעִיף א אע"פ שהוא אומר איני מקפיד עליהן כו' נ"ל דמקפידתה תרתי קאמר אע"ג דלא הוחזקו בפריצות כמ"ש ברישא ונוסף ע"ז שהוא אומר שאיני מקפיד עליהן ובודאי לא יעשה להן כלום אפ"ה שומעין לה מפני שחששו חז"ל בקפידתה טפי מקפידת האיש וק"ל:
ה סָעִיף א שם רע בשכונות אלו עיין בב"י בס"ס זה שמביא תשובת הרמב"ן על המכה אשתו ושאינו נאמן לומר שהיא מקללתו ועיין בס"ס קכ"ד בב"י ובדברי רמ"א שהאריך שם בזה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.