א האשה שבאה ליפרע מכתובתה והוא במקום שאין כותבין או במקום שכותבים והביאה עדים שאבדה כתובתה וצריכין לכתוב שובר לבעלה שנפרעה מכתובתה ובאה לסופר שיכתוב לה שובר כותב לה אע"פ שאין בעלה עמה והוא שיכיר שם האשה ושם בעלה והבעל נותן שכר הסופר ת"ח שחתם על שובר של כתובת אשה שנפרעה ובאה האשה שכתובה בו ואומרת לא צויתי לכותבו אלא אחרת ששמי כשמה צותה לכותבו והודה לדבריה ואמר לא זו היא שצותה לכותבו יכול לחזור בו מדבריו הראשונים ואין כאן משום חוזר ומגיד אבל אם אמר תחלה ברי לי שאינה זאת אינו יכול לחזור בו המוצא שובר כתוב על שם האשה שנפרעה כתובתה בזמן שהאשה מודה שנתנה לבעל יחזירנו לו אינה מודה אלא אומרת ממני נפל לא יתנו לא לאיש ולא לאשה:
א סָעִיף א האשה שבאה ליפרע מכתובתה והוא במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין והביאה עדים שאבדה כתובתה וצריכים לכתוב שובר וכו' כותב לה אע"פ שאין בעלה עמה והוא שיכיר שם האשה ושם בעלה והבעל נותן שכר הסופר משנה וגמ' פרק גט פשוט (בבא בתרא ד' קסז:):
ב סָעִיף א ת"ח שחתם על שובר כתובת אשה שנפרעה וכו' שם ההוא תברא דהוה חתום עלה רבה בר בר חנא אתא לקמיה ההיא אתתא אמרה ליה לאו אנא הוא אמר אנא נמי אמרי להו לאו איהי היא ואמרו לי מיקש הוא דקשה לה ובגר לה קלא אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק ההוא תברא דהוה חתים עלה רבי ירמיה בר אבא אמרה ליה לאו אנא הואי א"ל איברא אנת הות אמר אביי אע"ג דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כיון דדק דק:
ג סָעִיף א המוצא שובר כתוב על שם האשה שנפרעת כתובתה בזמן שהאשה מודה וכו' ברייתא בסוף פרק קמא דמציעא (יט:):
א סָעִיף א האשה שבאה וכו' משנה וגמ' פ' ג"פ (ד' קסד) וקאמר דאם לא יכירו אלא שם האשה דמצוה לכתוב שובר זימנין דתיזול וכתבה שובר לאשהששמה כשמה ויהבה לגברא דלאו דילה ואע"פ דגם במכירים שם האיש והאשה איכא למיחש לשני יוסף בן שמעון ששם נשותיהן ג"כ שוות כיון דלא שכיחא לא חיישי' ועיין במ"ש בח"מ בסי' ל"ט ובסימן מ"ט:
ב סָעִיף א ת"ח שחתם על השובר וכו' שם (סוף דף קס"ז) ובפירוש רשב"ם דתחלה אמר לא זו האשה שציותה לכותבו וחזר ואמר טעיתי וזו היא באמת וקיים השובר שאין בו טעות אבל הנימוקי יוסף פי' איפכא בההוא עובדא דהיינו דאמר שטעה וחתם בשובר לאשה אחרת ונאמן לומר שטעה דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק והשובר בטל דנכתב בטעות:
ג סָעִיף א המוצא שובר וכו' ברייתא ס"פ קמא דמציעא (סוף דף י"ט) וקאמר בגמר' דאע"ג דאיתרע בנפילה לא חיישינן דילמא כתבה שובר זה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבנתא לכתובה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר וטריף מלקוחות שלא כדין דכיון דקיי"ל המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול א"כ שפיר טריף כדין והתוס' הקשו בפרק הכותב סוף (כתובות דף פה) בהא דקאמר התם מודה שמואל במכנסת ש"ח לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו כידה א"כ אכתי קשה אמאי מחזיר השובר ליחוש דלמא אתא בעל הראשון למיטרף מבעלה השני שלא כדין וצ"ל דמיירי התם בדלית לה בעל עכ"ל:
א סָעִיף א אע"פ (שאין בעלה עמה דהא זכות הוא לבעל וזכין לאדם שלא בפניו כ"פ):
ב סָעִיף א ושם בעלה וקשה בשלמא דשם האשה צריכין להכיר דחיישינן דלמא אשה זו העלה שמה בשם אשה אחרת (ותעשה קנוניא עם אותו בעל ששמו כשם בעלה כ"פ) ותתן השובר לבעל של אותה אשה ותפסיד אותה אשה את כתובתה אלא שם הבעל למה צריכין להכיר ובח"מ סימן ל"ט ומ"ט כתב נמי שצריכין להכיר שם הלוה והמלוה אבל אותו הטעם אין שייך כאן וי"ל דיש לחוש שמא יש עוד אשה אחרת בעיר הזאת ששמה כשמה והיא תעשה ערמה ליתן שובר זה לבעל אותה האשה שגירש אותה אשה וכן איתא שם בגמרא אגט ושובר דתנא להו במתני' יחד בפרק ג"פ דף קט"ז ע"א ועיין בדרישה:
ג סָעִיף א והבעל נותן שכר הסופר דזכות הוא לו שלא תחזיר ותגבה כתובה זימנא אחריתי רשב"ם:
ד סָעִיף א ה"ג בספרים של קלף והודה לדבריה ואמרו לו שציותה לכותבו יכול לחזור בו מדבריו הראשונים ולומר זו היא ואין כאן משום חוזר ומגיד. פירוש אף שאמר מתחלה לא זו היא לאו הגדה היא משום דת"ח אין דרכו לדקדק בנשי מש"ה יכול לחזור ולימא מה שאמרתי מתחלה לא זו היא טעיתי כי לא דקדקתי אבל אי אמר תחלה ברי לי שאינה זאת הרי דקדק ואינו יכול לחזור ודברי רבינו אלו ע"פ פירש"י ותוספתא דפרק ג"פ ריש דף קפ"ח ע"ש אבל נ"י פירשו שם בע"א ועד"ר:
ה סָעִיף א המוצא שובר כו' (עיין בח"מ סימן ס"ה) ועיין בדרישה:
א סָעִיף א שם האשה ושם בעלה וא"ת אכתי יש לחוש שיהיו ג"כ בעיר איש ואשתו ששמותיהן יהיו שוין כשם אשה ואיש הלזה הא פריך התם בגמ' אמ"ש גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ובלבד שיכירו שם האיש והאשה כו' דפריך וניחוש לשני יוסף בן שמעון ומשני כל שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וה"ה אפשר לענין שובר דלאחר שיכירו שם איש ואשה זו וידעו שיש עוד בעיר שם איש ואשה כמותיהן לא יכתבו השובר ליתנם ליד האשה זולת ידיעת האשה אחרת ששמה ושם בעלה כשמה ושם בעלה של זו א"כ ישלשו שמותיהן וכמ"ש בח"מ סימן מ"ט וק"ל וע"ש בפירוש המשניות להרמב"ם:
ב סָעִיף א והודה לדבריה "ואמר "לא זו היא שצותה כו' וכן היא הנוסח בכל ספרי הטור הנדפסים אבל בס"י מצאתי הנוסח כתוב בו ז"ל "ואמרו "לו זו היא כו' "ונוסח זה נלע"ד שהוא עיקר מוכרח מג' דיוקים האחד כי מאחר שכתב רבינו שהאשה שכתובה בו באה ואמרה לא צויתי לכותבו אלא אחרת ששמה כשמי כו' וא"כ למה מיקרי זה חוזר ומגיד הא י"ל דשניהן הן אמת מתחלה חתם לאשה אחרת ששמה ושם בעלה כשמה ושם בעלה והיא קבלה כתובתה וזו אחרת היא ועוד אריכות הלשון למה לי דלא הל"ל אלא והודה לדבריה יכול לחזור בו מדבריו הראשונים ועוד דמסיק וכתב ז"ל אבל אם אמר תחלה ברי לי שאינה זאת כו' דהל"ל דאם אמר ברי לי "שהיא זאת דהא מזה איירי כאן דחתם תחלה על שמה ושם בעלה וכאילו אמר תחלה היא זאת וזה הוא הגדה הראשונה לפי נוסח הדפוס אבל לפי הנוסחא דס"י "דאמרו "לו א"ש הכל וכן הוא בגמ' שם פ' ג"פ דף קס"ח ע"ש ובח"מ ריש סימן מ"ט הארכתי בדרישה ובררתי שהתוס' והרא"ש וב"ת בשיטת פירוש רש"י הן. והן הן דברי רבינו שבכאן וכתבתי שם פי' נ"י (ומור"ם כתב כאן בש"ע בשיטת פירושו ע"ש) והחילוקים שביניהן והדברים שהכריח לכל אחד לפרשו כפי פירושו ע"ש:
ג סָעִיף א המוצא שובר כו' בזמן שהאשה מודה כו' כן הוא לשון ברייתא ספ"ק דב"מ סוף דף י"ט ופריך שם בגמ' ז"ל וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא זבנתא לכתובה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומסיק לה לשובר דכתב בניסן ואתא למטרף לקוחות פירוש שיחזיק בקרקע המיוחד לכתובה כ"פ) שלא כדין אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואביי שני שם שינויא אחרינא אבל בההוא שינויא לא מתיישב מ"ש רבינו כיוצא בדין זה בשובר דהלואה הנמצאת בשוק כו' בח"מ ס"ס ס"ה ע"ש ושם הארכתי וכתבתי שם דמה"ט דוקא כשהאשה מודה לאיש מחזיר השובר להאיש אבל כשהאיש מודה לאשה ואומר שלא פרע לכתובתה אין מחזירין השובר להאשה ושתגבה בכתובתה דחיישינן לקנוניא שמא הבעל להבריח נכסיו מב"ח קאמר הכי דהא הכא לא שייך טעם דאי בעי מחיל. וה"ה בלוה שמודה למלוה אין מחזירין השובר לידו מה"ט אלא לא מגבינן בש"ח ולא מקרעינן ליה. ומ"ש רבינו אין האשה מודה לא יחזירנו כו' הוא ג"כ בברייתא והטעם מבואר דאם הוא מכחישה ודאי לא יחזירנה לידה דשמא היא תקרע לה שובר ותגבה כתובתה ומה"ט גופא אפילו הבעל מודה לה אין מחזירין לה משום קנוניא כנ"ל ואף שלא כ"כ רבינו בהדיא מ"מ מדוקדק כן מדכתב בזמן שהאשה מודית יחזיר ול"ק נמי איפכא כשהוא מודה לא נקט אלא ל' הברייתא בקצרה ודו"ק. ומ"ש בלשון הגמ' הנ"ל ומפיק לה לשובר דכתב בניסן ל"ד קאמר דהא בשובר אין כותבין זמן כמבואר בח"מ סימן נ"ג אלא כל שובר סתם שביד הלוה מבטלין כל השטרות שיוצאין עליו ממלוה זו עד היום:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.