א
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
ב
צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ כָּל־הַלַּיְלָה עַד־הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ׃
רַשִׁ״י
צו את אהרן. אֵין צַו אֶלָּא לְשׁוֹן זֵרוּז מִיָּד וּלְדוֹרוֹת; אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּיוֹתֵר צָרִיךְ הַכָּתוּב לְזָרֵז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס (ספרא): זאת תורת העלה וגו'. הֲרֵי הָעִנְיָן הַזֶּה בָּא לְלַמֵּד עַל הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים שֶׁיְּהֵא כָּשֵׁר כָּל הַלַּיְלָה, וּלְלַמֵּד עַל הַפְּסוּלִין אֵי זֶה אִם עָלָה יֵרֵד, וְאֵי זֶה אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁכָּל תּוֹרָה לְרַבּוֹת הוּא בָּא, לוֹמַר — תּוֹרָה אַחַת לְכָל הָעוֹלִים, וַאֲפִלוּ פְּסוּלִין, שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ (שם): הוא העלה. לְמַעֵט אֶת הָרוֹבֵעַ וְאֶת הַנִּרְבָּע וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁלֹּא הָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, שֶׁנִּפְסְלוּ קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לָעֲזָרָה (שם ח):
רַמְבַּ״ן
אמר הכתוב בפרשת ויקרא דבר אל בני ישראל כי שם יצוה בהבאת הקרבנות וישראל מביאים אותם. וכאן אמר צו את אהרן כי ידבר במעש' הקרבנות והכהנים יעשו אותם. וכתב רש"י (רש"י על ויקרא ו׳:ב׳) אין צו אלא זרוז מיד ולדורות אמר רבי שמעון ביותר היה צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. ומדרשו של רבי שמעון אינו על זו הצואה כי כאן אין בו חסרון כיס לבני אהרן המצווי' בה אבל יש להם ריוח ושכר בכל הקרבנות גם בעולה אבל אמר תנא קמא אין צו אלא זירוז מיד ולדורות לומר שהפרשיות שירצה הכתוב לזרז בהם ולומר שיעשה מיד וינהג הדבר לדורות יאמר בהן צו ובשאר הפרשיות יאמר דבר אל בני ישראל או אמור להם. ובא רבי שמעון לחלוק ולומר שפעמים יבא הלשון הזה בדבר שאינו מיד ולדורות בעבור שיש בו חסרון כיס כגון הצוא' האמורה בשמן המאור וכגון שאמר הכתוב צו את בני ישראל ונתנו ללוים ערים לשבת. ויתכן שנא' שיש בצו זה חסרון כיס לכהנים בעבור זה קרבן אהרן ובניו הנמשך בצוא' זו אבל בתחלת ספרי בענין מחלוקת היא שנויה שם: זאת תורת העולה הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואברים שהוא כשר כל הלילה וללמד על הפסולים איזה מהם אם עלה ירד ואיזה מהם אם עלה לא ירד שכל "תורת" לרבות הוא תורה אחת לכל העולים ואפילו פסולים שאם עלו לא ירדו לשון רש"י (רש"י על ויקרא ו׳:ב׳) ואין התורה הזו לכל העולים אלא לכל העולות שהנסכים אם עלו ירדו ואפילו נסכים כשרים והזבח פסול או הזבח כשר ונסכים פסולים וכל שכן שניהם פסולים בכולן הזבח לא ירד ונסכים ירדו שזהו ריבויו של מקרא תורת העולה תורה אחת לכל העולות ולא לנסכים ולא לדם כדברי ר' יהושע (בת"כ ובזבחים ט א) והנה הכתוב הזה מלמד שלא נקריב העולה בלילה אבל אם נשחטה וזרק דמה ביום נקטיר אבריה כל הלילה וכן חלבי השלמים ופירוש "היא העולה" כמו תהיה העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ואמר "היא" למיעוט שדרשו בו וכפי המדרש (בת"כ כאן) אין הכתוב מלמד שנעלה האברים מן הארץ למזבח בלילה שכבר למדו זה מפסוק אחר (שמות כג יח) לא ילין חלב חגי עד בקר כי משם ילמדו (מכילתא משפטים כ יח) שיהיו פסולין בלינה על גבי הרצפה ומעלן כל הלילה וכאן ידבר באברים שהן כבר על גבי המזבח ביום שמהפכין בהן כל הלילה עד הבקר ולכך אמר "העולה" שכבר עולה על גבי המזבח ולמד עוד שאפילו פסולין לא ירדו ובלבד שיהו פסולן בקדש ושהנסכים ירדו וכן הדם כמו שכתבתי: ואש המזבח תוקד בו יאמר שתוקד במזבח כל הלילה כי מצוה שישימו ביום עצים הרבה כדי שלא יתאכלו לגמרי ויכבה האש ממנו ולפי דעתי מה שאמר (ויקרא ו׳:ו׳) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה מצוה לכהנים בקיום האש כמו שאמר (ויקרא ו׳:ה׳) ובער עליה הכהן עצים וצוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם והנה אם נתעצלו הכהנים וכבתה האש עברו בלאו ומפני זה אמרו רבותינו (יומא מה) שהיתה מערכה שניה לקיום האש ומה שאמר (ויקרא ו׳:ה׳) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה מקרא יתר ונדרש לרבותינו (תורת כהנים פרק ב ז) בכל אדם מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה ואפילו כבה מן המערכה גחלת אחת לוקה בין שכבה אותה בראשו של מזבח בין שהורידה וכבה אותה למטה וכמדומה לי שאינו עובר אלא בלאו אחד:
אִבְּן עֶזְרָא
היא העולה. נקראת כן בעבור שהיא עולה כלה על המזבח ובכאן רמז שלא יעלה עולה בלילה רק היא תהיה על מוקדה כל הלילה. וה״א מוקדה נוסף או מוקד ומוקדה הם שני שמות: ואש המזבח תוקד בו. ולא חוץ ממנו:
סְפוֹרְנוֹ
צו את אהרן. זאת תורת העולה. אחר שהגיד מעשה הקרבנות אמר התורה הראויה לכל אחד ואחד, אשר בה רמז חלק עיוני בהם. ואין ספק כי יש הבדל רב בין בני אל חי בפעולותיהם וכוונותיהם, דומה להבדל אשר בין מיני הקרבנות. והזכיר בעולה שכולה על המזבח לריח ניחוח, אמנם קצתה עולה בלהב המזבח, ואמר שהיא העולה באמת. וחלק ממנה אצל המזבח והוא הדשן, שיש בה קצת לחלוחית, באופן שהאש בוערת בו עם אותו החלק העולה באמת, כאמרו הדשן אשר תאכל האש את העולה. וקצת ממנה והוא הדשן הגמור, יוציאוהו אל מחוץ למחנה בבגדים פחותים, מכל מקום יהיה מוצאו אל מקום טהור:
ג
וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי־בַד יִלְבַּשׁ עַל־בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת־הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת־הָעֹלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ׃
רַשִׁ״י
מדו בד. הִיא הַכֻּתֹּנֶת, וּמָה תַּ"ל מִדּוֹ? שֶׁתְּהֵא כְּמִדָּתוֹ (שם): על בשרו. שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינְתַיִם (זבחים י"ט): והרים את הדשן. הָיָה חוֹתֶה מְלֹא מַחְתָּה מִן הַמְאֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וְנוֹתְנָן בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ (תמיד כ"ח): הדשן אשר תאכל האש את העלה. וַעֲשָׂאַתָּה דֶּשֶׁן, מֵאוֹתוֹ דֶּשֶׁן יָרִים תְּרוּמָה ושמו אצל המזבח: [על המזבח. מָצָא אֵבָרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְאַכְּלוּ, מַחֲזִירָן עַל מִזְבֵּחַ לְאַחַר שֶׁחָתָה גֶּחָלִים אֵילָךְ וָאֵילָךְ וְנָטַל מִן הַפְּנִימִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ]:
רַמְבַּ״ן
ולבש הכהן מדו בד היא הכתונת ומה תלמוד לומר מדו שתהא כמדתו "על בשרו" שלא יהא דבר חוצץ בינתיים לשון רש"י (רש"י על ויקרא ו׳:ג׳) והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה ואין עבודה בשני הבגדים מהם אבל הזכיר אלה השנים לדבר שנתחדש בהם כאן לומר שתהא הכתונת כמדתו והענין לומר שאם היו מסולקין קצרים ואינן מגיעין עד רגליו ועבד בהן עבודתו פסולה ולמד שלא יהא בינו ולא בין המכנסים לבשרו כלום והוא הדין שצריכה כל בגדי כהונה כי כיון שהזכיר הכתוב שהיא צריכה בגדים למדנו שהיא צריכה ארבעה להדיוט ושמנה לכהן גדול וכן מפורש במסכת יומא בפרק שני (כג) ובתורת כהנים (צו ב א) מה תלמוד לומר ילבש להביא את המצנפת ואת האבנט ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא ו׳:ג׳) תרגם מדו לבושין ונראה כי אצלו מדו שם יכלול כל בגדיו כאלו אמר ולבש הכהן בגדי בד וכן מדיו קרועים (שמואל א ד יב) שיורד על פי מדותיו (תהלים קלג ב) על פי מלבושיו חגור מדו לבושו (שמואל ב כ ח) ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כהן הדיוט לא זהו אבנטו של כהן גדול (יומא יב):
אִבְּן עֶזְרָא
מדו. חלוק וחכמים אמרו שהוא חנוק כנגד מדתו: על בשרו. כנוי לערוה וכן זב מבשרו: אשר תאכל האש.הנשאר מאכילת האש: אצל המזבח. מחוץ לפאת מזרח:
ד
וּפָשַׁט אֶת־בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת־הַדֶּשֶׁן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר׃
רַשִׁ״י
ופשט את בגדיו. אֵין זוֹ חוֹבָה אֶלָּא דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יְלַכְלֵךְ בְּהוֹצָאַת הַדֶּשֶׁן בְּגָדִים שֶׁהוּא מְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן תָּמִיד — בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶן קְדֵרָה לְרַבּוֹ, אַל יִמְזֹג בָּהֶן כּוֹס לְרַבּוֹ, לְכָךְ וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים פְּחוּתִין מֵהֶם (ספרא): והוציא את הדשן. הַצָּבוּר בַּתַּפּוּחַ, כְּשֶׁהוּא הַרְבֵּה וְאֵין מָקוֹם לַמַּעֲרָכָה, מוֹצִיאוֹ מִשָּׁם; וְאֵין זֶה חוֹבָה לְכָל יוֹם, אֲבָל הַתְּרוּמָה חוֹבָה בְּכָל יוֹם (תמיד כ"ח):
רַמְבַּ״ן
ופשט את בגדיו. אין זה חובה אלא דרך ארץ שלא ילכלך בגדים שהוא משמש בהם בהוצאת הדשן בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו לכך אמר ולבש בגדים אחרים פחותים מהם לשון רש"י (רש"י על ויקרא ו׳:ד׳) והכונה לרבותינו בזה לומר שהוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה ואין "בגדים אחרים" בגדי חול אבל לא ידעתי מנין אמר הרב שאינה חובה כי נראה שמצוה היא על הכהן שהבגדים שיעשה בהם הקרבנות גם הרמת הדשן יהיו בגדים נקיים לא ישמש באותן אשר הוציא הדשן והמצוה מדרך מוסר העבד לרבו ולכך יהיו לכהנים הבגדים החמודות לעבודות והפחותים להוצאת הדשן וכל זה לפי הסברא הזו שכתבה הרב אבל יש מרבותינו שם במסכת יומא (יומא כ״ג) אומר שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה ויאמר ולבש בגדים אחרים בגדי חול ופשוטו של מקרא בכך הוא שיצוה עליו שלא ילכלך בגדי הבד בגדי הקדש בהוצאת הדשן אבל ילבש בגדי חול:
ה
וְהָאֵשׁ עַל־הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד־בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים׃
רַשִׁ״י
והאש על המזבח תוקד בו. רִבָּה כָּאן יְקִידוֹת הַרְבֵּה — על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כֻּלָּן נִדְרְשׁוּ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (דף מ"ה), שֶׁנֶּחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמִנְיַן הַמַּעֲרָכוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם: וערך עליה העלה. עוֹלַת תָּמִיד הִיא תִּקְדֹּם (מנחות מ"ט): חלבי השלמים. אִם יָבִיאוּ שָׁם שְׁלָמִים, וְרַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ מִכָּאן "עָלֶיהָ" — עַל עוֹלַת הַבֹּקֶר הַשְׁלֵם כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם, מִכָּאן שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר מְאֻחָר לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם (ספרא):
אִבְּן עֶזְרָא
והאש על המזבח תוקד בו. פעם שנית להוסיף לא תכבה. ביום: וטעם בבקר בבקר. בכל בקר ובקר. ובתחלה יעלה העולה ואחר כן אימורי השלמים:
ו
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה׃
רַשִׁ״י
אש תמיד. אֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ תָּמִיד, הִיא שֶׁמַּדְלִיקִין בָּהּ אֶת הַנֵּרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּה לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כ"ז), אַף הִיא מֵעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן תּוּקַד (יומא מ"ה): לא תכבה. הַמְכַבֶּה אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין:
ז
וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי־אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהוָה אֶל־פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ׃
רַשִׁ״י
וזאת תורת המנחה. תּוֹרָה אַחַת לְכֻלָּן — לְהַטְעִינָן שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה הָאֲמוּרִין בָּעִנְיָן, שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה אֶלָּא מִנְחַת יִשְֹרָאֵל שֶׁהִיא נִקְמֶצֶת, מִנְחַת כֹּהֲנִים שֶׁהִיא כָּלִיל מִנַּיִן? תַּ"ל תּוֹרַת (ספרא): הקרב אתה. הִיא הַגָּשָׁה בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית (שם): לפני ה'. הוּא מַעֲרָב שֶׁהוּא לְצַד אֹהֶל מוֹעֵד: אל פני המזבח. הוּא הַדָּרוֹם, שֶׁהוּא פָּנָיו שֶׁל מִזְבֵּחַ, שֶׁהַכֶּבֶשׁ נָתוּן לְאוֹתוֹ הָרוּחַ (סוטה י"ד):
רַמְבַּ״ן
וזאת תורת המנחה הוסיפה הפרשה הזו כפי פשוטה ארבע מצות במנחה שתהא נאכלת מצות (ויקרא ו׳:ט׳) ושתהא נאכלת בחצר אהל מועד (שם) ושיאכל אותה כל זכר בבני אהרן (ויקרא ו׳:י״א) ושיקדש כל אשר יגע בהן (שם) וכפי מדרשו דברים הרבה מחודשים בה שאפילו מנחת כהנים שאינה נקמצת טעונה שמן ולבונה ושיגיש אותה לפני ה' שהוא קרן מערבית ואל פני המזבח שהוא קרן דרומית ונמצא שטעונה הגשה לקרן מערבית דרומית (זבחים סג) והרים ממנו מן המחובר שלא יביא עשרון אחד בשני כלים (מנחות כד) ושלא יעשה מדה לקומץ (שם יט) ואמר לא תאפה חמץ להקיש כל המלאכות לאפיה שאף לישתה ועריכתה וכל מעשה ומעשה שבה עובר בלאו ולוקה עליו בפני עצמו (מנחות נה):
אִבְּן עֶזְרָא
הקרב אותה. שם הפועל וטעם הקרב יקריבו אותה בני אהרן וטעמו אחד מבני אהרן על כן והרים ממנו. והוספו זאת הפרשה על הכתובה בפרשת ויקרא:
סְפוֹרְנוֹ
והזכיר תורה במנחה, ואמר שיגישו כולה לפני המזבח, כי לאל יתברך בלבד הביא המקריב את כל קרבנו, וכהנים משולחן גבוה קא זכו. ושחלק מועט מכולה הוא הנבחר לריח ניחוח ושחלק הכהנים גם הוא מכפר, ונשמר מחמוץ כמו חלק גבוה. ושמנחת הכהן כלה לגבוה לא חלק מועט ממנה בלבד כמו שהוא במנחת ההמון.
ח
וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל־הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל־הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהוָה׃
רַשִׁ״י
והרים ממנו. מִן הַמְחֻבָּר — שֶׁיְּהֵא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם בְּבַת אַחַת בִּשְׁעַת קְמִיצָה (ספרא): בקמצו. שֶׁלֹּא יַעֲשֶֹה מִדָּה לַקֹּמֶץ (שם): מסלת המנחה ומשמנה. מִכָּאן שֶׁקּוֹמֵץ מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְרַבָּה שַׁמְנָהּ (סוטה י"ד): המנחה. שֶׁלֹּא תְּהֵא מְעֹרֶבֶת בְּאַחֶרֶת (ספרא): ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר. מְלַקֵּט אֶת לְבוֹנָתָהּ לְאַחַר קְמִיצָה וּמַקְטִירוֹ; וּלְפִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ כֵּן אֶלָּא בְּאַחַת מִן הַמְּנָחוֹת בְּוַיִּקְרָא, הֻצְרַךְ לִשְׁנוֹת פָּרָשָׁה זוֹ, לִכְלֹל כָּל הַמְּנָחוֹת כְּמִשְׁפָּטָן:
ט
וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל־מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ׃
רַשִׁ״י
במקום קדש. וְאֵיזֶהוּ? בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:
י
לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם׃
רַשִׁ״י
לא תאפה חמץ חלקם. אַף הַשְּׁיָרִים אֲסוּרִים בְּחָמֵץ (מנחות נ"ה): כחטאת וכאשם. מִנְחַת חוֹטֵא הֲרֵי הִיא כְּחַטָּאת, לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה, מִנְחַת נְדָבָה הֲרֵי הִיא כְּאָשָׁם, לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ כְּשֵׁרָה (ספרא):
רַמְבַּ״ן
חלקם נתתי אותה מאשי שאף לחלק אינם רשאין אלא לאחר מתנות האישים ומכאן למדנו לכל הקדשים דכתיב קדש קדשים היא (תורת כהנים פרק ג ב) לא תאפה חמץ חלקם שאף השירים אסורים בחימוץ (מנחות נה) כחטאת וכאשם לימד מה חטאת מן חולין ביום וביד ימנית אף זו מן החולין ביום וביד הימנית (תורת כהנים פ"ג ג) וכל זכר בבני אהרן שאפילו בעלי מומין במחלוקת (זבחים צח) והוסיף בכהנים וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל (ויקרא ו׳:ט״ז) אמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם בעבור שכל כהן מקריב קרבנו הוא בעצמו ואם יקריב מנחה ויאכלנה הוא בעצמו כאילו לא הקריב דבר כי מנחת יחיד לא יקריב ממנה כי אם הלבונה והקומץ ולא די מיעוט זה הקרבן אלא שיאכלנה וידמה שלא הקריב קרבן כלל ולכן ישרפו את כלה:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם לא תאפה. הוא העיקר במצות פסח: כחטאת וכאשם. כן המנחה:
יא
כָּל־זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק־עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהוָה כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ׃
רַשִׁ״י
כל זכר. אֲפִלּוּ בַּעַל מוּם; לָמָּה נֶאֱמַר? אִם לַאֲכִילָה הֲרֵי כְּבָר אָמוּר, לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְגוֹ' (ויקרא כ"א), אֶלָּא לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין לְמַחֲלֹקֶת (ספרא): כל אשר יגע וגו'. קָדָשִׁים קַלִּים אוֹ חֻלִּין שֶׁיִּגְּעוּ בָּהּ וְיִבְלְעוּ מִמֶּנָּה: יקדש. לִהְיוֹת כָּמוֹהָ, שֶׁאִם פְּסוּלָה יִפָּסְלוּ, וְאִם כְּשֵׁרָה יֵאָכְלוּ כְּחֹמֶר הַמִּנְחָה (שם):
יב
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
יג
זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַיהוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב׃
רַשִׁ״י
זה קרבן אהרן ובניו. אַף הַהֶדְיוֹטוֹת מַקְרִיבִין עֲשִׂירִית הָאֵפָה בַּיּוֹם שֶׁהֵן מִתְחַנְּכִין לָעֲבוֹדָה, אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר מִנְחָה תָּמִיד וְגוֹ' וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו וְגוֹ' חָק עוֹלָם:
אִבְּן עֶזְרָא
זה קרבן אהרן. או אחד מבניו תחתיו: ביום המשח אותו. אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ורבים אמרו כי זה בי״ת תחת מ״ם והטעם כי מיום המשח אותו הנה זה חייב להקריב תמיד מנחתו:
יד
עַל־מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהוָה׃
רַשִׁ״י
מרבכת. חֲלוּטָה בְּרוֹתְחִין כָּל צָרְכָּהּ (שם): תפיני. אֲפוּיָה אֲפִיּוֹת הַרְבֵּה — אַחַר חֲלִיטָתָהּ אוֹפָהּ בַּתַּנּוּר וְחוֹזֵר וּמְטַגְּנָהּ בַּמַּחֲבַת (מנחות נ'): מנחת פתים. מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנָה פְּתִיתָה:
אִבְּן עֶזְרָא
מרבכת. אין לו אח ויש מי שאומרים רכה ויש מי שאומרים במהרה. ותי״ו תביאנה סימן לאהרן וכן תי״ו תקריב. ועל דעתי כי כן הוא תי״ו תפיני וטעמו תקון ואין ריע לו והקדמונים אמרו שהיא שתי מלות תאפה נא. ויאמר רבי יונה המדקדק שהוא על משקל דוכיפת וזה המשקל מעקל:
טו
וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק־עוֹלָם לַיהוָה כָּלִיל תָּקְטָר׃
רַשִׁ״י
המשיח תחתיו מבניו. הַמָּשִׁיחַ מִבָּנָיו תַּחְתָּיו: כליל תקטר. אֵין נִקְמֶצֶת לִהְיוֹת שְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין אֶלָּא כֻּלָּהּ כָּלִיל, וְכֵן כָּל מִנְחַת כֹּהֵן שֶׁל נְדָבָה כָּלִיל תִּהְיֶה:
טז
וְכָל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל׃
רַשִׁ״י
כליל. כֻּלָּהּ שָׁוָה לְגָבוֹהַּ:
אִבְּן עֶזְרָא
לא תאכל. ככל המנחות כי איך יאכל הכהן מנחתו או חטאתו. מקום שחיטת כל חטאת צפונה:
יז
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
יח
דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהוָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא׃
רַמְבַּ״ן
זאת תורת החטאת היה הצווי בסדר ויקרא עולה ומנחה וזבח השלמים והחטאת והאשם כי בתחילה דיבר בקרבנות הנדבה ואחרי כן בקרבנות החובה על חטא אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה ואח"כ בחטאת ואשם כי רצה לבאר דיני קדשי קדשים כי המשפט אחד להם כמו שאמר במנחה (ויקרא ו׳:י׳) קדש קדשים היא כחטאת וכאשם ואחרי כן יבאר דין קדשים קלים והנה יחדש בפרשה זו דברים רבים "זאת תורת החטאת" תורה אחת לכל החטאות שאף חטאות הפנימיות דמן טעון כיבוס יכול אף חטאת העוף תלמוד לומר זאת ואמר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה' שכל החטאות לא תהא שחיטתן אלא בצפון (שם מח) לפי שלא נאמר כן בפרשת ויקרא אלא בחטאת נשיא (ד כד) ויחיד (ד כט) וכאן נתרבו כולן חטאות הצבור וחטאות הפנימיות עוד דרשו (תורת כהנים פרשה ג ב) "קדש קדשים" לרבות שלמי הצבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון לפי שבכל קדשי הקדשים הטעין צפון "הוא" פרט לתודה ואיל נזיר ועוד נתן עתה בשר החטאות לבני אהרן (ויקרא ו׳:כ״ב) וצוה שיאכלוה בחצר אהל מועד (ויקרא ו׳:י״ט) הזכרים מהן ולא בנות אהרן וחידש דינין הרבה בנבלעים מן החטאת (ויקרא ו׳:כ׳-כ״א):
סְפוֹרְנוֹ
והזכיר תורה בחטאת, ואמר שאותו החטאת, אשר לכובד ענינו לא יכופר זולתי בהכנס דמו אל הקדש פנימה לא תהיה בו כפרה באכילת כהנים כשאר חטאות אבל תהיה בשרפתו.
יט
הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד׃
רַשִׁ״י
המחטא אתה. הָעוֹבֵד עֲבוֹדוֹתֶיהָ — שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית חַטָּאת עַל יָדוֹ: המחטא אתה יאכלנה. הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה; יָצָא טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים, שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁאוֹסֵר שְׁאָר כֹּהֲנִים בַּאֲכִילָתָהּ חוּץ מִן הַזּוֹרֵק דָּמָהּ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לְמַטָּה כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ (זבחים צ"ט):
אִבְּן עֶזְרָא
הכהן המחטא. טעמו הזורק דם כאילו אמר המסיר חטא החוטא ורבי המפרשים אמרו כי טעם המחטא רוחץ או מטהר וכן תחטאני באזוב ואטהר:
כ
כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל־הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ׃
רַשִׁ״י
כל אשר יגע בבשרה. כָּל דְּבַר אֹכֶל אֲשֶׁר יִגַּע וְיִבְלַע מִמֶּנָּה: יקדש. לִהְיוֹת כָּמוֹהָ — אִם פְּסוּלָה תִּפָּסֵל, וְאִם הִיא כְּשֵׁרָה, תֵּאָכֵל כַּחֹמֶר שֶׁבָּהּ: ואשר יזה מדמה על הבגד. וְאִם הֻזָּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד, אוֹתוֹ מְקוֹם הַדָּם שֶׁבַּבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיה, תְּכַבֵּס בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה: אשר יזה. יְהֵא נִזֶּה, כְּמוֹ וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם (איוב ט"ו) — יְהֵא נָטוּי:
רַמְבַּ״ן
תכבס במקום קדוש החמיר הכתוב בדם הנבלע בבגד לעשותו כאשר היה קודם הזיה שלא יצא חוץ לקלעים ואמר וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ואף הוא במקום קדוש הוא נשבר והחרסים נבלעין במקומם ואין עושין בו מריקה ושטיפה כלל וכן המריקה והשטיפה בכלי נחשת במקום קדוש הוא כי כל הכתובים נמשכים אל מקום קדוש שהזכיר:
אִבְּן עֶזְרָא
כל אשר יגע. בבשר החטאת יהיה קדש לשם והכהן יאכלנו לכן חלק הזורק כחלק כל אחיו: יזה. א״ר משה הכהן שהוא כמו יטה מבנין קל ובפתחו׳ היו״ד מהכבד והאות המובלע נו״ן וכן ויז מדמ׳ אל הקיר בחיר״ק עם ויז בפתח רק במלת נטה מראה על הקיר בחיר״ק עם ויז הוא בצר״י בבנין הקל וכן מצאנו ויז נצחם מבנין הקל ויפה דקדק. ובעבור שהחטאת קדש צוה השם לכבס המקום שנפל מדמה על הבגד במקום קדוש הוא חצר אהל מועד כי יש הפרש בין קדוש וטהור: אשר יזה עליה. יחסר מקום או. והטעם או אם יזה אחר עליה שהוא הבשר יכבס הבשר הכהן ואחר כך יאכלנו או פירושו המקום אשר יזה מהדם תכבס ויהיה בגד לשון נקבה וזכר וכמוהו אשר תשיג ידו ותי״ו תכבס לכהן:
כא
וּכְלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל־בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם־בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם׃
רַשִׁ״י
ישבר. לְפִי שֶׁהַבְּלִיעָה שֶׁנִּבְלַעַת בּוֹ נַעֲשֶׂה נוֹתָר, וְהוּא הַדִּין לְכָל הַקֳּדָשִׁים: ומרק. לְשׁוֹן תַּמְרוּקֵי הַנָּשִׁים (אסתר ב'), אשקור"מנט בְּלַעַז: ומרק ושטף. לִפְלֹט אֶת בְּלִיעָתוֹ, אֲבָל כְּלִי חֶרֶס לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב כָּאן שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דָּפְיוֹ לְעוֹלָם (עבודה זרה ל"ד):
אִבְּן עֶזְרָא
תבשל בו. גם בשלה ומורק ושוטף מבנין שלא נקרא שם פועלו ובא ומורק בחול״ם בעבור הרי״ש שלא תדגש כי אם במקומות מועטים במשקל לא זורק עליו מגזרת מרקו הרמחים כי המ״ם שרש:
כב
כָּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא׃
רַשִׁ״י
כל זכר בכהנים יאכל אתה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמְחַטֵּא אוֹתָהּ הָאָמוּר לְמַעְלָה לֹא לְהוֹצִיא שְׁאָר הַכֹּהֲנִים, אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְחִטּוּי:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם קדש קדשים הוא. עם כל זכר שאין ראוי לאכול החטאת שהקריבו ממנה והובא לכפר כי אם התמימים והזכר תמים מהנקבה ואפילו קטן יקרא זכר והזכר שהוא בן שלש עשרה שנה כאשר העתיקו אבותינו:
כג
וְכָל־חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף׃
רַשִׁ״י
וכל חטאת וגו'. שֶׁאִם הִכְנִיס מִדַּם חַטָּאת הַחִיצוֹנָה לִפְנִים פְּסוּלָה: וכל. לְרַבּוֹת שְׁאָר קָדָשִׁים (ספרא):
רַמְבַּ״ן
וכל חטאת אשר יובא מדמה שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה לשון רש"י (רש"י על ויקרא ו׳:כ״ג) וכפי הדעת הזו מה שאמר "לכפר בקדש" אינו כמשמעו שזו אינה מכפרת שהרי נפסלה בהבאה זו ומפני זה הפסול שלה היא נשרפת אבל אמר "לכפר" שאם הכניסה לפנים על דעת לכפר שיזה ממנה שם כמעשה חטאת פנימית אע"פ שלא כפר בה כלומר שלא הזה מדמה כלום נפסלה משעת כניסה ותשרף ואפשר שאם הכניסה על דעת שלא להזות ממנה כלל שתהא כשרה וכדברי ר' שמעון (זבחים פב) אינה פסולה אלא אם כן כפר בדמה שעשה בה הזאות כמעשה חטאת פנימית ולכך אמר הכתוב "לכפר" לא שכפרה אלא שהוא הביא מדמה לכפר בה וכפר כפי מחשבתו ופירוש "לפנים" שהכניס הדם להיכל וכן אם הכניס מדם פר כהן משיח והעלם דבר ושעירי ע"ז לפני ולפנים שכולן לפנים ממקומן הכניסן ופסולין ואמר "מדמה" שאפילו מקצת דמה פוסל שאם קבל דמה בשני כוסות והכניס אחד מהן לפנים פסולה (שם) ועל דרך הפשט אין הכתוב מדבר אלא בחטאות הפנימיות שצוה כבר בשריפתן ובא כאן ליתן לא תעשה על אכילתן כי הפרשה להשלים דיני החטאות וזהו מדרשו של ר' יוסי הגלילי בתורת כהנים (פרק ח ח) ובזבחים (שם):
אִבְּן עֶזְרָא
וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו׳ לכפר בקדש. והנה מקום הפרכת יקרא קדש כי החצר ואם היא קדש כנגד אהל מועד חול והנה גם יקרא לפנים הפרכת קדש כנגד אהל מועד כמו בזאת יבא אהרן אל הקדש וזאת החטאת היא חטאת כהן הגדול או הקהל:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.