א מי שקבל עליו קרוב או פסול בין אם קבלו התובע לקבל דינו לפטור לנתבע בכל מה שידון עליו שיפטר בין אם קבלו הנתבע לקבל דינו ליתן לתובע בכל מה שידון עליו ליתן לו אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו בד"א קודם ג"ד אז יכול לחזור בו אפילו במחול לך אבל לאחר גמר דין אפילו לא קנו מידו אינו יכול לחזור בו אפילו באתן לך לשון הרמב"ם נגמר הדין והוציא ממון בדין הפסול הזה אינו יכול לחזור בו יראה מדבריו שיכול לחזור בו כל זמן שלא הוציא ממון על ידו ונראה אפילו לא הוציא ממון רק שאמר פלוני חייב נקרא גמר דין ואינו יכול לחזור בו:
ב ואם כופר ואמר לא קבלתיו עלי לדון ואין עדים בדבר ישבע שלא קבלו עליו אפילו אם הדיין מכחישו ואמר שקבלו עליו:
ג והא דמהני קבלת פסול דווקא שקבלו במקום אחד דליכא אלא חדא לריעותא וה"ה נמי אם קבל כשר אחד במקום ב':
ד אבל קבל עליו פסול אחד במקום שנים כשרים דאיכא תרתי לריעותא אפילו נגמר הדין על פיו יכול לחזור בו ואם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אפילו שקבל עליו הפסול במקום שנים וההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא דמהניא כתב הרמ"ה דווקא דאמר לו הכי בשעת הלואה דאדעתא דהכי חייל עליה שיעבודא או לאחר הלואה וקנו מיניה אבל לא קנו מיניה לא כיון שקבל עליו פסול כבי תרי דאדם קרוב אצל עצמו וא"א הרא"ש זצ"ל כתב דלא בעי קנין דכיון דקבל עליו הלוה שיהא המלוה נאמן שלא נפרע ואפילו עדים מעידין עליו שפרעו הרי האמינו עליו ופסל כל העדים ומכחישין דבריו וכל תנאי שבממון קיים כאדם האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דלא צריך קנין אלא קבלה:
ה וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד בין שאמר תובע לנתבע השבע לי בחיי ראשך והפטר או שאמר נתבע לתובע השבע לי בחיי ראשך ואתן לך לא קנו מידו יכול לחזור בו כל זמן שלא נשבע נשבע אינו יכול לחזור בו וכן מי שנתחייב שבועה בב"ד ואמר איני רוצה לישבע אלא לשלם יכול לחזור בו כל זמן שלא שילם ורש"י פירש שאם יצא חוץ לבית דין אינו יכול לחזור בו דחשיב כגמר דין וכן מסתבר לא"א הרא"ש ז"ל אפילו לפ"ז נראה מי שנתחייב בבית דין שבועה דרבנן ושתק ולא אמר שירצה להפכה על שכנגדו ויצא מבית דין ואחר כך אמר שירצה להפכה על שכנגדו הרשות בידו וכן הדין בשבועת היסת אם נתחייב בה והפכה אם קנו מידו או נשבע זה שהפכה עליו אינו יכול לחזור בו וכן מי שלא חייב שבועה ואמר אני אשבע שבועה חמורה אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לאו יכול לחזור אע"פ שקבל עליו כל זמן שלא נשבע:
א סָעִיף א מי שקיבל עליו קרוב או פסול בין אם קבלו התובע וכו' בד"א קודם גמר דין וכו' בפרק זה בורר (סנהדרין כד.) תנן א"ל נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי ג' רועי בקר ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. ופי' רש"י נאמן עלי להיות דיין. ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מחלוקת במחול לך אבל באתן לך ד"ה יכול לחזור בו. ורבי יוחנן אמר מחלוקת באתן לך. אמר ר"ל מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אינו יכול לחזור בו ור' יוחנן אמר לאחר גמר דין מחלוקת שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו לאחר גמר דין מחלוקת או לפני גמר דין מחלוקת הלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים. רב אשי אמר הכי שלח ליה באתן לך מחלוקת או במחול לך מחלוקת והלכה כדברי מי. שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים: שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מהו שלח להו אין לאחר קנין כלום ופרש"י במחול לך. אי תובע אמר לנתבע נאמן עלי אבא או אביך אם יזכוך יהא מחול לך התם קאמרי אינו יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי אבל באתן לך דנתבע אמר לתובע אם יחייבוני אבא או אביך אתן לך ד"ה יכול לחזור בו דהואיל והממון בידו אין בו כח לתובע להוציאו אלא בדיינים כשרים: לפני גמר דין. לאחר שטענו בפניהם וקודם גמר דין בא זה לחזור וקנו מידו מתחלה שלא יחזור. וכתב הרי"ף וקי"ל כי הני תרי לישני דרב נחמן בר יעקב וכ"כ הרא"ש ז"ל וז"ל וקי"ל כהני תרי לישני דרב נחמן בר יעקב דבאתן לך ולאחר גמר דין מחלוקת אבל במחול לך ולפני גמר דין גם לרבנן יכול לחזור בו אע"ג דראוי היה שיהיה מחול לך לפני גמר דין כמו אתן לך לאחר גמר דין מ"מ משמע באותו ענין שנחלק באתן לך דהיינו לאחר גמר דין הוא דאמר אבל במחול לך ד"ה אינו יכול לחזור בו ולא פליגי ר"מ ורבנן אלא באתן לך לאחר גמר דין אבל במחול ולפני גמר לא פליגי עיין במישרים נ"א חי"ג: ב"ה וכן דעת הרמב"ם בפ"ז מסנהדרין: אם קבלו בפני ג' אם צריך קנין עיין בהגהות ראשונות דמרדכי דמציעא: לשון הרמב"ם ז"ל נגמר הדין והוציא הממון בדין הפסול הזה אינו יכול לחוור בו יראה מדבריו שיכול לחזור בו כל זמן שלא הוציא ממון על ידו ונראה אפילו לא הוציא ממון כו' נראה דגם הרמב"ם הכי ס"ל ומ"ש נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול היינו לומר דכיון שנגמר הדין הוה ליה כאילו הוציא הממון כבר ואינו יכול לחזור בו ואי אפשר לפרש דבריו דכל זמן שלא הוציא ממון על ידו יכול לחזור בו דהא אפילו בדור לי בחיי ראשך כתב הרמב"ם נגמר הדין ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם ואפילו לא אמרו בית דין איש פלוני זכאי וכו' כמו שנתבאר בסמוך כ"ש הכא שנגמר הדין באומר פלוני זכאי וכו'. שאינו יכול לחזור בו. ובנמ"י ר"פ מרובה כתוב דלאו דוקא נקט הוציא :
ב סָעִיף ב ואם כפר ואמר לא קבלתי עלי לדון ואין עדים בדבר ישבע שלא קבלו עליו וכו' כ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ו סימן א' ופשוט הוא: כתב בתשובות דשייכי להלכות סנהדרין נאמנים עלי ג' רועי בקר וכו' ה"ה לשנים שקבלו עליהם מה שיפסקו עליהם ראשי הקהל ועשה אחד על פיהם שאין לשני עליו כלום ואף על גב דנראה דהא דנאמנים עלי ג' רועי בקר שאם נודע שטעו שיכול לחזור בו אפילו לאחר גמר דין דלא עדיף מפשרה בלא קנין שיכול לחזור בו כ"ש הכא דקבלינהו עלייהו לעשות דין דכל דין של טעות אינו דין אפ"ה בנדון זה שהניחו על טובי העיר ועל ראשי הקהל מנהג הוא בכל מלכותינו דכל מה שאדם מקבל בפני ראשי הקהל שנבררו מדעת הקהל שאין יכול לחזור בו. וכ"כ ר"ת בתשובה ועיין עוד שם. וגם במרדכי פרק זה בורר כתב בשם הר"מ דהא דנאמנים עלי ג' רועי בקר ה"מ דלא נודע שטעו אבל אם נודע שטעו יכול לחזור בו:
ג סָעִיף ג והא דמהני קבלת פסול דוקא שקבלו במקום אחד דליכא אלא חדא לריעותא וכו' אבל קבל עליו פסול אחד במקום ב' כשרים דאיכא תרתי לריעותא אפילו נגמר הדין על פיו יכול לחזור בו שם אמתני' דא"ל נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך אמר רב דימי בריה דרב נחמן בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליו בחד ופרש"י דקבליה בחד דיינא ואע"ג דאיכא תרי אחריני בהדיה אמר ר"מ יכול לחזור בו וכתבו התוס' ול"נ דכיון דלרבותא נקטיה הול"ל לא צריכא וכו' ומדקאמר כגון משמע דדוקא קאמר דקבליה עליה בחד ע"כ נראה דאמילתייהו דרבנן קאי דדוקא כגון דקבליה עליה בחד דחדא לריעותא הוא דאיכא קאמרי רבנן דאינו יכול לחזור בו אבל אי קבליה עליה כבי תרי יכול לחזור בו אף לרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא עכ"ל וכ"כ המרדכי וכ"כ הרא"ש וכ"נ שהוא דעת הרי"ף שכתב הא דאמר רב דימי כגון דקבליה עליה בחד ואם היה מפרש כפרש"י כיון דלא נפקא לן מינה מידי אלא לר"מ דלית הלכתא כוותיה למה לו לכותבו אבל הרמב"ם כתב בפ"ז מה' סנהדרין אפילו קבל עליו א' מהפסולים בעבירה בג' ב"ד מומחין לדון לו מהני דאם נגמר הדין על פיו אינו יכול לחזור בו: ומ"ש רבינו וה"ה נמי אם קבל עליו כשר אחד במקום שנים כ"כ שם הרא"ש ז"ל: וכתב הריב"ש בסימן שי"א הרמב"ן הוכיח בראיות ברורות בפרק יש נוחלין דאפילו חד קרוב או פסול דקביל עליה כתרי או כתלתא אף בלא קנין אינו יכול לחזור בו לאחר גמר דין שלא כדעת הרי"ף וההיא דרב דימי לר"מ איצטריכא כמו שפי' רש"י ולזה הסכימו האחרונים עכ"ל :
ד סָעִיף ד ומ"ש ואם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אפילו אם קבל עליו הפסול במקום שנים שם כתב הרי"ף והיכא דקביל עליו קרוב או פסול כבי תרי חזינן לגאון דקאמר אפילו קנו מיניה בב"ד מצי הדר ביה דקנין בטעות הוא דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים ורבוותא אחריני אמרי אי קביל עליו חד קרוב או פסול כבי תרי וקנו מיניה לא מצי הדר ביה דקי"ל אין לאחר קנין כלום ומסתברא כוותייהו דהא אפילו קביל לבעל דינו כבי תרי וקנו מיניה אינו יכול לחזור בו כדגרסינן בפרק שבועת הדיינים ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא וכו' וכתב הרא"ש על זה הראיה שהביא רב אלפס אינה ראיה לפי הטעם שתלה הטעם בקנין טעות וההיא דשבועות אפילו חנין לא בעי אלא כיון שקבל עליו הלוה שיהא המלוה נאמן עליו שלא נפרע ואפילו עדים מעידים שפרעו הרי האמינו עליו ופסל כל העדים המכחישים דבריו וכל תנאי שבממון קיים כאדם האומר לחבירו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני שאין צריך קנין אלא קבלה ומיהו עיקר דבריו אינם כלום דאי חשיב קנין טעות משום דרחמנא אמר על פי שנים עדים א"כ קבליה עליה בחד נמי קנין טעות הוא דרחמנא אמר לא יומתו אבות על בנים וכולי אל תשת רשע עד אלא ודאי אין אחר קנין כלום ולא שייך להזכיר הכא קנין טעות עכ"ל ומתוך דברי רבינו משמע שדעת הרמ"ה הוא כדעת הרי"ף דההיא דשבועות בדקנו מיניה היא אלא שהוסיף לומר שאם התנה כן בשעת הלואה בלא קנו מיניה נמי מהני וכל זה נזכר בדברי נמוקי יוסף ודעת הרמב"ם כבר נתבאר בסמוך דאפילו קבל עליה קרוב או פסול כג' מומחין ונגמר הדין על פיו אפילו לא קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם קנו מידו מבואר בדבריו בפרק הנזכר דאפילו קודם גמר דין א"י לחזור בו דאין לאחר קנין כלום: כתב הריב"ש בסימן שי"ח נראה שמסירת המעות ביד לוי הדיין קרוב בעל דינו לא הוי כאילו קבלו עליו לדיין שאם האמינו לקבל המעות ההם לא האמינו שידון ביניהם ועוד שאין כאן קבלה בב"ד ולכ"ע אף על גב דלא בעינן קנין מ"מ בעינן קבלה בבית דין יפה גם מה שאמר מפני שקבלוהו הקהל עליהם מעולם לא שמענו כזאת שיקבלו הקהל עליהם דיין שיוכל לדון לקרוביו והרשב"א לא כתב אלא בעניינים הכוללים לומר דלא בעינן סילוק משום דלא איפשר: כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף וקכ"ו על שנים שקבלו עליהם חכם אחד לדיין ועשו שטרי בירורין וקנו מידם וטענו בפניו ואח"כ רצה אחד מהם לחזור בו והשיב שאינו יכול לחזור ועיין במה שכתבתי בסוף סימן מ"ג : וכתב עוד שאם יעמוד בבית דין אחר הרי הוא דן על פי הטענות וההודאות שנאמרו בפני בית דין הראשון: כתב המרדכי פרק זה בורר בא מעשה לפני רבינו מאיר באחד שאמר נאמן עלי אותו עכו"ם וקנו מיניה וכשהרגיש שהיה מטה דבריו וקבל שוחד רצה לחזור בו ופסק דלא מצי הדר ביה: (ב"ה) והיינו במקבלו עליו לעד אבל אם קבלו לדיין אינו רשאי לדון בפניו כמו שיתבאר בסי' כ"ו עיין בתשובת הריב"ש ובתשובת הרשב"א שכתבתי בסוף סי' זה: כתב הרא"ש בתשובה סימן י' כלל הדיינים מי שקבל עליו דיין אחד ונגמר הדין יכולים לחזור בהם אף על פי ששניהם מתרצים בכך עד כאן לשונו ודבר תימה הוא אם שני הבעלי דינים מתרצים מי יעכב על ידם ואיפשר דאדיינים קאי כלומר שאף ע"פ ששני הדיינים מתרצים בכך בעל דין אחר מעכב על חבירו ואף על פי שכתב בתחלה דיין אחד לאו דוקא דכל פחות משלשה דיין אחד קרי ליה ועי"ל דאבעלי דינים קאי ואינן יכולים לחזור בהם ולעמוד בפני בית דין אחר מפני כבוד הדיין הראשון וזה נראה יותר:
ה סָעִיף ה וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד בין שאמר תובע לנתבע השבע לי בחיי ראשך שם במשנה ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו ופירש רש"י דור לי לשון שבועה ומאי דאיתמר בגמרא על פלוגתא דר"מ ורבנן מי שקבל עליו קרוב או פסול קאי נמי אהא פלוגתא דדור לי בחיי ראשך וכבר נתבאר דלאחר גמר דין מחלוקת ובאתן לך מחלוקת והלכה כחכמים ולפני גמר דין וקנו מידו אין לאחר קנין כלום. וכתב הרא"ש והא דדור לי בחיי ראשך אחר גמר דין היינו אחר שנשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור בו והא דאמרינן בפרק יש נוחלין (קכז) עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול נשבע ואין יכול לחזור בו גרסינן ונשבע אין יכול לחזור בו אבל בעוד שלא נשבע יכול לחזור בו דמידי דלא שייך ביה פסק דין בעוד שלא נעשה המעשה הוי כלפני גמר דין. והא דאמרינן בפרק שבועת הדיינים (שבועות לט.) אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד פי' ממהרין אותו לפרוע דאע"ג דאמר איני נשבע יכול לחזור בו בעוד שלא פרע ומתוך פירוש רש"י דהתם משמע דאחר שיצא מלפני ב"ד אין יכול לחזור בו ומה שקבל עליו בפני ב"ד ונפטר מלפניהם בלא חזרה הוי כגמר דין ומסתבר הכי עד כאן לשונו ובפ' המפקיד כתב דמסתבר דכיון שקבל עליו בפני בית דין לשלם שוב אינו יכול לחזור בו עכ"ל. וצ"ל דנפטר מלפניהם בלא חזרה קאמר וכמו שנתבאר בדבריו בפרק זה בורר והתוספות כתבו בפרק זה בורר (סנהדרין כד: ד"ה שלח) בשם רבינו תם דקודם שנשבע יכול לחזור בו ואע"פ דבהמפקיד (לד: ד"ה וחזר) כתבו שבתשובה א' חזר בו ופירש דכיון שקבל עליו לשלם אם ישבע שכנגדו הוי כמו לאחר גמר דין כדבריו הראשונים עיקר דאתו כדעת הרא"ש ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז דסנהדרין (הל"ג) מי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד ואמר לו השבע לי בחיי ראשך והפטר או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין נגמר הדין ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול (לטעון) לחזור וחייב לשלם והוא הדין למי שנתחייב שבועת היסת והפכה אם קנו מידו או נשבע זה שנהפכה עליו אינו יכיל לחזור בו וה"ה במי שלא היה חייב שבועה ואמר אשבע (לך) שבועה אם קנו מידו א"י לחזור בו ואם לא קנו מידו אע"פ שקבל בב"ד חוזר עד שיגמר הדין וישבע עכ"ל. ונמק"י כתב בפרק זה בורר דמשמע לאחרונים שהרי"ף סובר דקבלה בב"ד מהניא וכיון שאמר לו דור לי בחיי ראשך שוב אינו יכול לחזור בו מיהו הני מילי כשקבל עליו הלה אבל לא קבל עליו יכול לחזור בו דכיון שלא קבל עליו לא הוי גמר דין. ובריש פרק המפקיד כתבו הר"ן ונמק"י כל אמר דשמעתין הוא דאמר בבית דין ומש"ה א"ר יוחנן לעיל דבדיבורא בעלמא גמר ומקני ליה כפילא משום דכיון דאמר כן בב"ד שוב אינו יכול לחזור בו וסמכה דעתיה והכי מוכח (נמי) בפרק יש נוחלין (קנח:) גבי שורי גנבת וכו' וכגירסת רב אלפס המחוורת בעיני רוב המפרשים ונראה למפרשים ז"ל דכיון שהודה בפני ב"ד שיש להם לעסוק תיכף בדברים אחרים כדי שלא יהיו עסוקים באותו ענין ולא יוכל לחזור בו וראיה מפרק שבועת הדיינים (שבועות לט.) דאמרינן התם אם אמר איני נשבע פוטרין אותו (מיד) כלומר כי היכי דלא ליהדר ביה עכ"ל נמק"י. ובפרק שבועת הדיינים כתב הר"ן אהא דקאמר התם אי אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד פי' רש"י ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו וע"כ ישלם מי שקבל עליו בב"ד נראה שהוא סובר דכל זמן שעסוקים באותו ענין יכול לחזור בו אבל בתר הכי לא שהמקבל עליו בבית דין שוב אינו חוזר ולפי זה התם בפרק יש נוחלין דאמרינן שורי הרגת השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו גרסינן בלא וי"ו לומר דכיון שגמר דינו וקבל עליו הלה שוב אינו יכול לחזור בו וכאילו גמרו את דינו בב"ד ואמרו כן ומיהו דוקא כשאמר כן בפני בית דין אבל רבינו תם גורס ונשבע אינו יכול לחזור בו אבל קודם לכן אע"פ שקבל עליו בבית דין יכול לחזור בו ולפי זה מש"ה אמרינן הכא פוטרין אותו מיד כדי שלא יחזור בו אבל רצה לחזור בו חוזר עכ"ל. ורבינו ירוחם בנתיב ג' ח"ג לא חילק בין עסוקין באותו ענין לשאינם עסוקין וכתב שאין בין רש"י והרי"ף חילוק זולתי לפירוש רש"י יכול לחזור כל זמן שלא יצא מבית דין ולהרי"ף א"י לחזור בו אפילו לא יצא מבית דין שאחר שאמרו לו ב"ד ישבע כמו שאמרת הוי גמר דין עכ"ל: וכתוב בהגהות אשירי פרק זה בורר כולה מתניתין מיירי שקבל עליו אבא ואביך ודור לי בחיי ראשך וגם שקבל עליו קרוב או פסול היינו כשקבל עליו בבית דין דאי חוץ לבית דין ולא קנו מיניה אפילו לאחר גמר דין חוזר לכ"ע עכ"ל. אבל רבינו ירוחם כתב שאפילו אמר כן חוץ לבית דין אינו יכול לחזור בו מאחר שנשבע וכן כתב נמוקי יוסף בפרק יש נוחלין בשם האחרונים ז"ל והריב"ש כתב בסימן ת"צ כשהאמין בעל דבר עצמו אפי' קודם שנשבע אינו יכול לחזור בו שמיד שאמר לו בפני בית דין רצונך השבע וטול וקבל עליו זה להשבע הוי כגמר דין שיטול זה בשבועה כמו שהסכימו גדולי האחרוני' הרמב"ן והרשב"א וגרסינן שם נשבע ואינו יכול לחזור בו שלא כדברי הרמב"ם עכ"ל ואני כתבתי לעיל בסמוך דכדברי הרמב"ם עיקר דהרא"ש נמי הכי ס"ל: ומעשה באחד שהיה מודה לחבירו מקצת הטענה ואמר הנתבע לחבירו שלא בפני בית דין אם תשבע אני אשלם לך וקפץ הלה ונשבע באלהי ישראל והנתבע אומר לא אמרתי שאם תשבע אשלם לך אלא אם תשבע בב"ד ולא שתשבע שלא בפני בית דין והוה ליה כאילו לא נשבעת וחוזרני בי ואני אשבע ואפטר ופסקתי דאף על גב דשלא בבית דין הוה אינו יכול לחזור בו מאחר שנשבע וכדברי רבינו ירוחם ונימוקי יוסף. ואם תאמר כיון שהשבועה שהיה חייב הנתבע היתה שבועה דאורייתא דבעיא נקיטת חפץ כדאמר רבא בפרק שבועת הדיינים האי דיינא דאשבע באלהי ישראל ולא אנקטיה חפץ בידיה נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר מסתמא כי אמר ליה אם תשבע אני אשלם היינו שישבע כעין אותה שבועה שהוא חייב וכיון שלא נשבע כעין שבועת התורה דהיינו בנקיטת חפץ הוה ליה כאילו לא נשבע ויכול לחזור בו. יש לומר דכיון דקי"ל דבדאורייתא לא מהפכינן הא ודאי לא נתכוין להפך אלא לומר לו אם תשבע אני מאמינך וכיון שלא נתכוון להפך כיון שנשבע שוב אין הלוה יכול לחזור בו ואפילו נתכוון להפך כבר כתב רבינו בסימן פ"ז שלדעת רבי שמעון בן חפני אין בידם להפך ואפילו לדברי הרי"ף שיש בידם להפך מכל מקום כיון שנשבע אע"ג דלא נקט חפצא בידיה אין הלה יכול לחזור בו שהרי כתב הר"ן בפרק שבועת הדיינים שפירשו המפרשים שלא בתורה הוא נשבע אלא שאוחז ספר תורה בזרועו כדי לאיים עליו וכיון דאנקוטי חפצא לאו מעיקר שבועה הוא אלא משום איום אע"ג דדיינא דאשבע חוזר לענין זה שהאמינו בשבועתו נראה דאינו יכול לחזור בו כיון שנשבע עיקר שבועה אף ע"ג שחסר האיום וחוזר ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל. ואם תאמר כיון שצריך לחזור ולישבע אכתי לא הוי גמר דין ויכול לחזור. י"ל דלאו מתורת גמר דין אתינן עליה אלא משום דהימניה בשבועתיה וכן כתב בנימוקי יוסף דאמר לו שלא בפני בית דין השבע וטול אחר שנשבע אינו יכול לחזור בו דהוה ליה כאילו אמר לו אני מאמין לך שהדין עמך אם תשבע וכיון שהאמינו שוב אינו חוזר ואם כופר ואומר לא אמרתי לך אם תשבע אני אשלם ישבע שלא אמר לו כן וכמו שכתב רבינו בסימן זה בכופר לא קבלתיו עלי לדון : ומ"ש רבינו אפילו לפי זה נראה מי שנתחייב בבית דין שבועה דרבנן ושתק ולא אמר שירצה להפכה על שכנגדו ויצא מבית דין ואחר כך אמר שירצה להפכה על שכנגדו הרשות בידו טעמו משום דלא דמי לאומר איני רוצה לישבע אלא לשלם בהאי הוא דאמרי אם יצא חוץ לבית דין אינו יכול לחזור בו משום דהוי כגמר דין אבל זה ששתק ולא אמר כלום אף על פי שיצא אח"כ מבית דין יכול לחזור ולהפכה דשתיקה דידיה לא חשיבא כגמר דין. ומ"ש וכן בשבועת היסת אם נתחייב בה והפכה וכו' וכן מי שלא היה חייב שבועה ואמר אני אשבע שבועה חמורה וכו' פשוט דארישא דמילתא קאי דאמר אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו. (ולא אדסמיך ליה אדברי רש"י ז"ל דמיירי ביציאה מב"ד וכו'): כתב המרדכי פרק קמא דסנהדרין מה שאמרת שקבע לו זמן להזמינה לדין וקבל עליו שאם לא יזמינה עד אותו זמן שלא יהא רשאי להזמינה עוד והעביר המועד מאחר שלא קבל עליו בקנין יכול לחזור בו: וכתב עוד שם מי שנתחייב שבועה לחבירו ופייסו התובע למחול ואמר יהי כדברך ושוב תפס התובע משכונו של זה ואמר מחילתי אינה מחילה כי לא אמרתי מחול לך הדין עם הנתבע: כתב הרשב"א שנשאל על נפתלי שתבע מראובן בב"ד פקדונו ומסר לאחד מהדיינים שטר הפקדון והשיב ראובן לתביעתו וחשש נפתלי שמא יחייבוהו בית דין ורצה להסתלק מן התביעה ותבע שטר הפקדון מהדיין שמסרו לו שיחזירנו לידו ובית דין משיבין שאין להן להחזירו לו מפני שכבר מסרו לאחד מהן לפסוק עליו הדין ונפתלי טוען שלא מסרו אלא דרך פקדון ורוצה שיחזירנו לו ויסתלק עכשיו מתביעתו והבית דין טוען שאין יכול להסתלק מחמת שראובן טוען שרוצה לצאת מדינו משום דזילי נכסי ובכי הא נזקקין לנתבע והשיב הדין עם נפתלי כי כל מוסר שטרותיו לב"ד סתם אינו מזכה אותם לבעל דינו ואינו מוסר שיתבטלו זכיותיו לכשיגמרו הבית דין את הדין אלא אם כן מסרם ביד בית דין כן בפירוש כההוא דפרק ארבעה נדרים דאתפיס זכוותיה בבית דין ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלן זכוותא אבל מוסר שטרו ביד בית דין כזה שמסרו שיראו את דינו מתוך שטרו אין לבית דין לעכב שטרו אלא יחזירוהו לו ואם ירצה להסתלק מדינו עד שלא נגמר הדין רשאי ואף על פי שקבלו עליהם בית דין בקנין שלא אמרו אין לאחר קנין כלום אלא שאם ויתר האחד על דינו ואמר נאמן עלי אבא או אביך וקנו מידו אינו יכול לחזור בו אבל אם רצה להסתלק מדינו לגמרי ושלא לתבוע עכשיו הרשות בידו אף ע"פ שתובע הנתבע שיגמרו לו את דינו לפי שאין נזקקין לנתבע תחלה ומ"מ אם ראובן טוען דזילי נכסי ורואים ב"ד שהוא טוען כך באמת ושלא יהא הערמה במה שהוא טוען נזקקין לו כדעת מקצת גדולי המורים שפירשו כן בההיא דפעמים שנזקקין לנתבע תחלה אבל אם ראו ב"ד שאינו טוען כן באמת ושלא יזולו נכסיו ע"י זה אין נזקקין לו עד כאן לשונו:
א סָעִיף א מי שקבל עליו קרוב או פסול וכו' משנה ר"פ ז"ב נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי ג' רועי בקר ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו ומסקנא דגמרא דבקנו מידו לר"מ נמי אינו יכול לחזור בו דאין לאחר קנין כלום ובלא קנו ולפני ג"ד יכול לחזור בו אפילו במחול לך ואפילו לרבנן ולא פליגי אלא בלאחר ג"ד ובאתן לך והלכה כחכמים דאינו יכול לחזור בו וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ז מה"ס ומוכחת הסוגיא לשם בהא דמשני תני עדו ופריך עלה מאי קמ"ל דמצי הדר ביה תנינא א"ל נאמן עלי אבא וכו' דאין חילוק בין עדות לדין ע"ש (בדף כ"ג) והכי מוכחת הסוגיא בסוף (דף כ"ה) וכן נראה לשם באלפסי ואשירי וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן ת"צ בשם המפרשים ומביאו ב"י בתחלת סימן ל"ג: לשון הרמב"ם נגמר הדין והוציא ממון וכו' ונראה שאפי' לא הוציא ממון וכו' הרב ב"י הסכים לדברי רבינו ונסמך על מ"ש נ"י בר"פ מרובה דלאו דוקא נקט הוציא ועוד כתב דנראה לפרש דה"ק דכיון שנגמר הדין הו"ל כאילו הוציא וכו' ולכן בש"ע השמיט הרב מלשון הרמב"ם ולא כתב רק נגמר הדין יכול לחזור כו' ולפעד"נ דדברי הרמב"ם ברורים וישרים דלא אמרינן פ' אתה זכאי וכו' הוי ג"ד אלא לענין דאסור לבצוע כדלעיל סימן י"ב וכן לענין עמידה כדלעיל סי' י"ז אבל לענין חזרה לא הוה ג"ד אלא א"כ א"ל צא תן לו כדאיתא פ"ק דמציעא תחלת (דף י"ו) ולכן כתב הרב ונגמר הדין והוציא וכו' לאורויי דלא סגי בא"ל פ' אתה חייב אלא בעינן דהוציא ממון וכו' דאה"נ דבאמר צא תן לו סגי כאילו הוציא ממון וכן אם נתנו לו פסק דין בידו אלא לרבותא אשמועינן דאפילו בא"ל פלוני אתה חייב והתובע בעצמו הוציא ממון עפ"ז בדין הפסול הזה נמי אינו יכול לחזור דבזו נמי הו"ל ג"ד ואצ"ל בא"ל צא תן לו או נתנו לו פסק דין בידו אבל היכא דליכא לא זה ולא זה וגם לא הוציא מידו אלא שאמר ליה פלוני חייב ליתן לו לא הוי ג"ד ויכול לחזור וכך הוא דעת התוס' בפ"ק דמציעא ובפרק מרובה תחלת (דף ס"ט) לחלק בין לבצוע דאסור להטעות את הזכאי הואיל וזכותו ידוע במקצת שהרי אמרו פ' זכאי ופ' חייב לבעלמא דלא הוה ג"ד עד שא"ל צא תן לו וכ"כ נ"י בפרק מרובה בשם מפרשים וכך נראה עיקר לענין דין. אבל לענין עדות צ"ע דבר"פ שבועת העדות קאמר בגמרא לחד לישנא דקבלת עדות כג"ד דמי וכ"פ הריב"ש בתשובה סימן ת"צ וכ"כ המרדכי פרק זה בורר וה"ר ירוחם ע"ש מהר"מ וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תתס"ח ולפי הנראה לשם תשובת הר"ם הוא וגם היא נדפסת בתוך תשובת מהר"ם סימן תש"ח בדפוס פראג מחדש. מיהו ההיא דשבועת העדות יש לדחות דהתם לענין עמידה קאמר דקבלת העדות הוי ג"ד ובעי' ועמדו שני האנשים אבל לענין חזרה לא מיקרי ג"ד עד שיתבררו לדיין כל צדדי חיוב כגון שא"ל צא תן לו או נתנו בידו פסק דין או הוציא ממון בעדות זו הפסול וכ"כ המרדכי גופיה אחר זה בשם מהר"ם באחד שאמר נאמנת עלי אשתך ואם היא תאמר שלא פרעתיך אפרע לך וכו' וההיא תשובה דמהר"ם סותרת הראשונים ולכאורה יש לנו לתפוס דעת הרמב"ם דכ"כ הסמ"ג וכ"כ נ"י בר"פ מרובה ור"פ ז"ב ודלא כתשובת הריב"ש עוד אפשר ליישב הני תרתי תשובות דמהר"ם דסתרי אהדדי והוא דמהר"מ מספקא ליה אי קבלת עדות הוי כג"ד לענין חזרה אם לאו ולפיכך בההוא נתבע דאמר נאמנת עלי אשתך וכו' דהו"ל אתן לך פסק דיכול לחזור בו אף לאחר קבלת עדות כיון שלא נגמר דינו לומר צא תן לו ומה שפסק תחלה דכיון שהעידו העדים הוי כג"ד ואינו יכול לחזור בו איירי שהתובע קבל עליו קרוב או פסול לעדות ואמר שאם יעיד כדבריו מחול לך התם מיד שהעיד הוי כג"ד ואינו יכול לחזור ואע"ג דהר"ם הביא ראיה מתוספתא דתני בה נאמן עלי אבא וכו' יכיל לחזור בו עד שישמע מפי הדיינים דר"מ וחכ"א אינו יכול לחזור משהועד עדות וכבר איפסיקא הילכתא דקי"ל דבין במחול לך בין באתן לך מחלוקת והלכה כחכמים. נלפע"ד דליתא לההיא תוספתא דהא תני בדר"מ עד שישמע מפי הדיינים ולמסקנא דתלמודא דידן אף לאחר שישמע מפי הדיינים יכול לחזור בו אליבא דר"מ. וצריך לומר דמהר"ם לא הביא תוספתא זו אלא לסעד בעלמא מדתני בדחכמים משהועד העדות ולא אשכחן בתלמודא דידן בהפך אבל ודאי דליכא ראיה גמורה מהך תוספתא דאיכא למדחי ולמימר בדותא היא ותו דבתוספתא שבידינו לא תני בה משהועד העדות אלא סתמא תני בה וכ"א אינו יכול לחזור בו הלכך ליכא ראיה מתוספתא זו והלכך במחול לך דוקא פסק מהר"ם דקבלת עדות הוי ג"ד אבל באתן לך לא הוי ג"ד עד שישמעו מפי הדיינין פסק דין גמור צא תן לו. שוב מצאתי בתשובת מהר"ם הנדפסים מחדש שזאת התשובה בההוא דאמר נאמנת עלי אשתך היא מיוחסת לראב"ן והשתא פליג מהר"ם אראב"ן ואעפ"כ נלפע"ד דכיון דפלוגתא דרבוותא היא דכך ראוי להורות גבי קבלת עדות כדפי' ובקבלת דין נמי במחול לך הוי ג"ד באומר איש פלוני אתה חייב אבל באתן לך לעולם חוזר עד שישמעו מפי הדיינים צא תן לו או נתנו לו פסק דין או שא"ל חייב אתה ליתן לו והוציא ממון על פי זה וכן נראה דעת ר"ת כמ"ש המרדכי לשם וז"ל וג"ד היינו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב וכן אם פסקו לישבע י"מ דוקא כשנשבע או כבר נתן על פיהם וכן פירש רבינו תם וראיה מפ"נ גבי עבדי גנבת וכו' לפי גירסת ספרים דגרסינן ונשבע אינו יכול לחזור משמע דקודם השבועה יכול לחזור בו כל זמן שלא נשבע ה"נ באתן לך יכול לחזור בו וכו' הרי דמדמה אתן לך לחיוב שבועה דכי היכי דלגבי שבועה יכול לחזור בו כ"ז שלא נשבע ה"נ באתן לך יכול לחזור כ"ז שלא נתן הממון והיינו באומר איש פלוני אתה חייב כמ"ש בתחלת דבריו אבל באומר צא תן לו או נתנו בידו פסק דין לא בעי נתינת ממון וכדפי' ואע"ג דכתב הרא"ש בפרק קמא דמציעא דאין המון עם מפרישין ומבדילין בין צא תן לו ובין חייב אתה ליתן לו הכל נראה להם פסק דין היינו דוקא לענין שיוכל הלה לטעון פרעתי דמצי אמר אני הבנתי שחייב אתה ליתן לו הוי נמי פסק דין גמור ופרעתיו אבל לענין חזרה הדבר תלוי בלשון הדיין דכיון דלא נתבררו לו כל צדדי החיוב ולא א"ל כי אם חייב אתה ליתן לו כלומר רואה אני שהחיוב יהא עליך מצי לחזור וכדפי' וזה פשוט דאין חילוק בין איש פלוני אתה חייב ובין חייב אתה ליתן לו דאל"כ לא היה מקום לקושיית התוס' פ"ק דמציעא ור"פ מרובה והוא מה שהקשה נ"י בשם המפרשים ע"ש:
ב סָעִיף ג והא דמהני קבלת פסול דוקא שקבלו במקום אחד וכו' כך פי' התוס' והרא"ש ריש פרק זה בורר דהא דא"ר דימי כגון דקבליה עליה בחד אמילתיה דחכמים קאי דאמרי דאינו יכול לחזור ואשמועינן דדוקא דקבלי' עליה בחד דליכא אלא חדא לריעותא וכו' וכ"כ האלפסי והמרדכי שם ודלא כפי' רש"י דרב דימי אדר"מ קאי דאמר יכול לחזור דלרבנן אפילו קבלו בתרי אינו יכול לחזור וסד"א דר"מ נמי דוקא בקבלו בתרי קאמר דיכול לחזור אשמועינן רב דימי דאפילו קבלו בחד נמי יכול לחזור לר"מ אבל לרבנן דהלכתא כוותייהו אפילו קבלו בתרי אינו יכול לחזור וכן פסק הרמב"ם דליתא:
ג סָעִיף ד ומ"ש וא"א הרא"ש כתב דלא בעי קנין וכו' כ"כ הרא"ש לשם אדברי האלפסי וז"ל וההיא דשבועות מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא וכו' אפילו קנין לא בעי דכיון דקבל עליו הלוה וכו' עד אלא קבלה ואיכא לתמוה טובא אדברי רבי' דמשמע דמפרש לדברי הרא"ש דבא"ל מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אפילו א"ל שלא בשעת הלואה ובלא קנין סגי ודלא כהרמ"ה ולא ידעתי אנה מצא כך בדברי הרא"ש שהרי הרא"ש לא בא אלא להשיב על האלפסי שאמר דבקבל עליו קרוב או פסול כבי תרי וקנו מיניה לא מצי הדר ביה כי היכי דאמרינן בא"ל מהימנת עלי כבי תרי כו' דאלמא דמפרש לההיא דא"ל מהימנת עלי וכו' בקנו מיניה והשיב הרא"ש על זה דליתא דהתם לא בעי קנין דכיון דקבל הלוה וכו' ומטעם דכל תנאי שבממון קיים אבל לעולם אפשר לומר דגם הרא"ש ס"ל כהרמ"ה דדוקא בדא"ל הכי בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה לא מהני אלא בקנין גם המרדכי הבין כך דההיא דשבועות איירי בלא קנין ובשעת הלואה אלא דאעפ"כ כתב ליישב האלפסי דהכי מייתי ראיה כי היכי דהתם בשבועות היכא דאתני מעיקרא בשעת הלואה מהני תנאי להימניה כבי תרי ואפילו בלא קנין ה"נ מהני ע"י קנין ואפילו בלאחר זמן כדאשכחן גבי ערב דבשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין ולאחר מתן מעות לא ישתעבד אלא בקנין עכ"ל ותו קשה טובא דמשמע מדברי רבינו דהרא"ש חולק אהרמ"ה ומסקנתו כהרא"ש ולקמן בריש סימן ע"א הביא דברי הרמ"ה בלבדו לפסק הלכה ולא הביא כלל דעת הרא"ש החולק ותו קשה דלאיזה צורך הביא רבינו כאן מה שפי' הרא"ש דלא כהרמ"ה בההיא דא"ל מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא וכו' כיון דבדין קרוב או פסול שכתב כאן ס"ל להרא"ש דלא מהני קבלת פסול בלא קנין אלא בקבליה עליה בחד כמ"ש התוספות וכדפי' לעיל ותו איכא להקשות על דברי הרא"ש שאמר כאדם האומר אל תפרעני אלא בפני פ' ופלו' דלא צריך קנין אלא קבלה דהיאך מדמה זה לזה דהתם ודאי אפי' שלא בשעת הלואה הוי קבלה אם קבל עליו בפי' כמו אילו שתק בשעת הלואה כדכת' הרא"ש גופיה בפרק ג"פ וכן כתב רבינו בסימן ע' ופשיטא דאפילו בלא קנין קאמר כי היכי דבשעת הלואה ובשתיקה לא בעי קנין ה"נ שלא בשעת הלואה וקבל עליו בפירוש לא בעי קנין ולאו משום דהלוה נשתעבד בלא קנין דהא פשיטא דשלא בשעת הלואה לא נשתעבד בלא קנין אלא טעמא משום דאין הדבר תלוי כלל בקבלת הלוה אלא כל שהתרה בו המלוה וא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' אם טען אח"כ ואמר פרעתי אנן סהדי דשקורי קמשקר וכמ"ש הר"ן בפרק הדיינים הביא בית יוסף בסימן ע"ו אבל לגבי נאמנות שהאמין הלוה למלוה עליו עיקר הטעם משום שיעבודא ופשיטא דלא נשתעבד בלא קנין שלא בשעת הלואה כהרמ"ה וכמ"ש הרי"ף פרק ז"ב וכמה שפי' המרדכי את דברי האלפסי וכדפירשתי בסמוך. ונראה לפע"ד ליישב כל זה ולפרש דודאי ס"ל לרבינו דהרא"ש לא נחלק כלל אדינו של הרמ"ה ולא כתב הרא"ש דלא בעי קנין וכו' אלא היכא דקבל עליו בשעת הלואה ומ"ש הרא"ש כאדם האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני לא היתה דעתו דדמי ליה לגמרי אלא לומר דכי היכי דהתם מהני קבלה בלא קנין ה"נ הכא מהני בלא קנין אבל כל אחד לפי דינו התם מהני אפילו שלא בשעת הלואה והכא לא מהני אלא בשעת הלואה ורבינו לא הביא דברי הרא"ש לחלוק אעיקר הדין שכתב הרמ"ה אלא דעל מאי דמשמע מתוך דברי הרמ"ה נחלק הרא"ש והוא דלמאי דכתב הרמ"ה דבלא קנו מיניה ולאחר הלואה לא מהני קבלת הלוה למלוה עליו משום דאדם קרוב אצל עצמו וקבל עליו הפסול כבי תרי לפי טעם זה משמע דהיכא דקבל עליו קרוב או פסול בשעת הלואה כבי תרי לדון ביניהם על הלואה זו או להעיד עליה מהניא אף בלא קנין וכתב רבינו דעל זה נחלק הרא"ש שהרי כתב דלא בעי קנין כיון דקבל עליו הלוה וכו' ופסל כל העדים וכו' מדתלי הטעם בפסלות העדים וכל תנאי שבממון קיים אלמא דבקבלת קרוב או פסול לדון כבי תרי ותלתא דלא שייך האי טעמא דלא מהני כלל אף בשעת הלואה אא"כ בדקנו מיניה אבל בשהאמין הלוה למלוה עליו ודאי מודה הרא"ש דמהני בשעת הלואה אפילו בלא קנין כהרמ"ה וכמ"ש רבינו בסימן ע"א אלא דכאן גבי קבלת קרוב או פסול לדין ולעדות ס"ל לרבינו דנחלק הרא"ש אהרמ"ה ודו"ק: כתב הרא"ש כלל נ"ו סימן י' מי שקבל עליו דיין א' ונגמר הדין אין יכולין לחזור בהם אע"פ ששניהם מתרצים בכך עכ"ל ונראה דר"ל אע"פ ששני הבע"ד מתרצים שלא לקיים הפסק ולילך לדון בפני ב"ד אחר אין רשאין לעשות כך דחוששין לכבוד הדיין הראשון וכן פי' ב"י וה"א להדיא ריש סנהדרין (דף ח') דחוששין לכבודם של ראשונים ואין דנין בפני ב"ד אחר ותו אשמועינן הרא"ש דאפילו עברו הבע"ד והלכו לפני ב"ד אחר אין שום ב"ד רשאי ליזקק להם וכמ"ש הרא"ש גופיה כלל פ"ה סימן ה' למה שאלתם לפסוק פעם אחרת דין שנפסק כבר ב"ד בתר ב"ד לא דייקי ולעיל בסימן י"ב הביא ב"י ג"כ תשובה מספר חזה התנופה בכיוצא בזה ואע"ג דבפרק חזקת (בבא בתרא דף ל"ב) אסיקנא דלכ"ע לא חיישינן לזילותא דב"ד דהיינו דוקא כשאותו ב"ד עצמו סותר את דינו שפסק תחלה אבל ב"ד אחר לא דאיכא זילותא טפי וכדאסקינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח) ע"ש: כתב בת"מ לה"ס דכל מה שאדם מקבל לפני ראשי הקהל לא יוכל לחזור בו וכו' ומ"ש התם דמיירי אפי' טעו או עשו פשרה לא יוכל לחזור בו ואפילו היה שם קרוב אבל בלא קבלם עליו ויש שם קרוב אפילו לא טעו אין דיניהם דין וכן פסק הריב"ש סימן שי"א דאין קבלת הקהל לענין שיכול לדון לקרוביו בכפייה וכן כתב הרב בהגהת ש"ע סוף סי' ל"ג וכשיש שם קרוב וקבלם עליו דלא יוכל לחזור בו דוקא כשיודע שהוא קרוב אבל אם טען לא ידעתי שהוא קרוב נשבע היסת וחוזר: כתב המרדכי בשם מהר"ם בא' שאמר נאמן עלי אותו עכו"ם וקנו מיניה דלא מצי הדר ביה והיינו בקבלו עליו לעדות אבל אם קבלו לדיין אסור כדלקמן בסימן כ"ו ועיין בתשובות הריב"ש והרשב"א בב"י ריש סימן ל"ג:
ד סָעִיף ה וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה וכו' עד סוף הסימן ארישא דמילתא קאי דאמר אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו וכו' וה"א בפרק ז"ב משנה ומסקנא דגמרא שם מיהו מאי דמשמע מדברי רבינו מדכתב וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד וכו' וכן מי שנתחייב שבועה בב"ד ואמר איני רוצה לישבע וכו' וכן הדין בשבועת היסת וכו' וכן מי שלא חייב שבועה וכו' דחד דינא לכולהו ארבעה ולסברא הראשונה בכולהו יכול לחזור בו אע"פ שיצא מב"ד בלא חזרה ולרש"י והרא"ש בכולהו אינו יכול לחזור בו לאחר שיצא מב"ד בלא חזרה אין הכל מודים לזה דאע"ג דכך מפורש בפיסקי הרא"ש בפרק המפקיד דלמאי דס"ל דמסתבר כפרש"י דבאומר איני נשבע כלומר אלא רצוני לשלם ונפטר מלפני ב"ד בלא חזרה אינו יכול לחזור הה"נ בהך דדור לי בחיי ראשך וכו' ודכותיה דינא הכי הוא דכשנפטר מלפני ב"ד בלא חזרה אינו יכול לחזור דחד דינא לכולהו וכך הוא דעת התוס' בפרק הדיינים ופ' המפקיד ופרק ז"ב ולפי זה צריך נמי לפרש דברי הרא"ש בפרק ז"ב דכשכתב בסוף אפי' רש"י דמסתבר הכי היתה דעת הרא"ש דממילא ג"כ בהך דדור לי בחיי ראשך וכו' שכתב לשם תחלה ודכותיה נמי אינו יכול לחזור לאחר שיצא מלפני ב"ד בלא חזרה מ"מ דעת הרמב"ם אינו כן אלא דוקא בהני תלתא חדא דדור לי בחיי ראשך אידך היפך השבועה אידך מי שלא חייב שבועה התם הוא דיכול לחזור בו אבל היה חייב שבועה ואמר איני רוצה לישבע כלומר אלא אשלם הוה גמר דין ושוב אינו יכול לחזור בו ולישבע וכ"כ הרמב"ם להדיא בפי"א מהל' שבועות וז"ל אמר איני נשבע פוטרין אותו ונותן מה שטענו חבירו עכ"ל דאלמא דמיד שאמר איני נשבע פוטרין אותו וצריך לשלם ואינו יכול לחזור בו והרב ב"י הבין שכך הוא דעת הרא"ש מדכתב בפרק ז"ב בתחלה בהך דדור לי בחיי ראשך דקודם שנשבע יכול לחזור בו והא דאמר בשבועות אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד פי' ממהרין אותו לפרוע דאף ע"ג דאמר איני נשבע יכול לחזור בו בעוד שלא פרע ואח"כ כתב ומתוך פרש"י דהתם משמ' דאחר שיצא מלפני ב"ד אינו יכול לחזור בו ומה שקבל עליו בפני ב"ד ונפטר מלפניהם בלא חזרה הוי כגמר דין עכ"ל וס"ל לב"י דלא כתב הרא"ש דמסתבר הכי אלא אהך דאיני נשבע כלומר אלא אשלם אבל בהך דדור לי בחיי ראשך ודכוותיה דתלה הפיטור והחיוב בשבועה דא"ל השבע לי וכו' יכול לחזור בו כל זמן שלא נשבע ומש"ה כתב ב"י דדברי הרמב"ם בהא דאמר השבע לי וכו' עיקר דהרא"ש נמי הכי ס"ל ולפעד"נ דדברי רבינו בהבנת דברי הרא"ש הם עיקר דהכי מוכח מדבריו בפרק המפקיד כדפי' דחד דינא לכולהו ארבעה. ולענין הלכה נקטינן בהני תלתא דיכול לחזור אפילו יצא מב"ד בלא חזרה עד שיגמר הדין וישבע אבל באומר איני נשבע ויצא מב"ד בלא חזרה שוב אינו יכול לחזור בו אלא צריך לשלם וכדפסק בש"ע בסימן פ"ז סעיף כ' וכן בסימן צ"ד סעיף ה' והוא דעת הרמב"ם וכך הוא דעת הסמ"ג בעשה צ"ז קכ"ג: וכן מי שנתחייב שבועה בב"ד ואמר איני רוצה לישבע אלא לשלם וכו' בגמרא פ' הדיינין משמע דהיכא דאמר איני נשבע אע"פ שלא פירש להדיא לומר אלא אשלם הו"ל כאילו אמר בהדיא ולא מצי אמר דדעתו היה לומר איני נשבע אלא אהפך על חבירי דא"כ היה לו לפרש מדלא פי' ודאי דה"ק איני נשבע אלא אשלם כדמשמע פשט הלשון וכך הוא משמעות כל הפוסקים ודלא כמהרו"ך: אפילו לפי זה נראה מי שנתחייב בב"ד שבועה דרבנן ושתק וכו' נראה דס"ל לרבינו דוקא שתק אבל אם אמר שרוצה לישבע ואח"כ יצא מלפני ב"ד בלא חזרה שוב אינו יכול להפכה מיהו אין זה אלא לשיטת הרא"ש דמסתברא ליה כפרש"י בכל הני ארבעה אבל למאי שקבענו הלכה בסמוך בהני תלתא כהרמב"ם אף בזו שאמר אשבע יכול לחזור כל זמן שלא נשבע דכל שתולה פיטורו בשבועה יכול לחזור בו כל זמן שלא נשבע:
ה וכן מי שלא חייב שבועה וכו' ואם לאו יכול לחזור בו אף ע"פ שקבל עליו כ"ז שלא נשבע ויש להקשות מאי כ"ז שלא נשבע דמשמע אבל אם נשבע אינו יכול לחזור וממאי יכול לחזור הלא כל עיקר השבועה היא אינו מן הדין מאחר שלא חייב שבועה ותירץ מהרש"ל דקאי ארישא שהפכה לשבועה דיכול לחזור כל זמן שלא נשבע זה שכנגדו אבל נשבע זה שכנגדו לא יכול לחזור ולומר אני אשבע אע"פ שלא קנו מידו וכן משמע הלשון ברמב"ם שכתב אף ע"פ שקבל עליו בב"ד חוזר עד שיגמר הדין וישבע ובע"כ איירי בהיפוך שבועה דקרוי ג"ד שמהפכין השבועה עליו ונשבע אבל מה שרצה לוותר ולישבע לא קרי ג"ד עכ"ל ולא נהירא דפשוט הוא דאע"פ דאינו חייב שבועה מ"מ כיון שקבל עליו שבועה בב"ד ונשבע זה קרוי ג"ד ואדסמיך ליה קאי ולא ארישא ואעפ"כ ליכא הכא קושיא כל עיקר דהדבר ברור דתחלה מדבר במי שנתחייב שבועה דהיינו שב"ד פסקו לזה שישבע ויפטור א"נ ישבע ויטול והפכה וכו' ואח"כ אמר וכן מי שלא חייב שבועה פי' שטענו לפני ב"ד ועדיין לא יצא פסק דין שפ' ישבע כך וכך התובע או הנתבע אלא שהבעלי דינין מעצמם אמר אחד לחבירו בפני ב"ד אני אשבע שבועה חמורה ואטול או אפטור וקנו מידו של חבירו לשלם אם ישבע שכנגדו או לפטרו כשישבע אינו יכול לחזור בו וכן אפילו אם לא קנו מידו אם נשבע הלה אינו יכול לחזור בו זה שכנגדו אלא צריך לשלם כאשר קבל על עצמו לשלם אם נשבע אי נמי לפטרו מתביעתו כיון שכבר נשבע וז"ש שבועה חמורה לאו דוקא חמורה קאמר וק"ל:
א וכתב המרדכי ריש ז"ב בשם הרמב"ם ודוקא שלא נודע שטעו אבל אם נודע שטעו יכול לחזור בו דלא עדיף מפשרה דיכולין לחזור אף לאחר שהגידו הפשרה אם לא קנו מידו אע"ג דקבלינהו עליו לפשרה וה"ה כאן אע"ג דקבלינהו עליו לא קבלינהו לענין אם טעו דלא מיקרי דין וא"ת וא"כ דלא טעו קודם ג"ד למאי נ"מ יוכל לחזור וי"ל דיוכל לחזור ולטעון בענין אחר או נותנים לו זמן מב"ד השני כי הראשון אינו כלום מאחר שחוזר ותשובה היא בתשובת מיימוני סוף ספר שופטים וכמ"ש ב"י ע"ש:
ב סָעִיף ב ומסיים שם אלא ה"ה צא תן לו אבל חייב אתה ליתן לו לא מיקרי גמר דין אלא רצונם לומר אנו רואים שהחיוב עליו לשלם אבל לא נתברר לגמרי ולכן לא מיקרי גמר דין וע"ש והמרדכי כ' ריש ז"ב דאם אמרו פלוני חייב שבועה מקרי ג"ד וזהו כדעת הטור וע"ש:
ג סָעִיף ג וע"ל סימן כ"ד מת יכול לחזור אחר קבלת קנין.
ד וכ"ה במרדכי ר"פ יש נוחלין ודוקא שגמרו הדין קודם שחזר בו אבל קודם גמר דין יכול לחזור עכ"ל.
ה סָעִיף ה ע"ל סימן רמ"א אם מחל השבועה איזה לשון מיקרי מחילה.
א סָעִיף א מי שקבל עליו קרוב או פסול בס"פ ז"ב (דף כ"ב ע"א) במשנה ז"ל א"ל נאמן עלי אבא (פרש"י לדיין) או ג' רועי בקר ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. היה חייב חבירו שבועה. ואמר לוה דור לי בחיי ראשך ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו עכ"ל המשנה (ופרש"י דור לשון שבועה) ובגמרא שם אמר רב דימי וכגון דקבלה עליה בחד ומסקנת הפוסקים ע"פ הגמרא משמיה דר' יוחנן דבאתן לך ולאחר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים וכתב הרא"ש שם דלפני גמר דין אפילו במחול לך יכול לחזור בו אפילו לחכמים כו' תו מסקינן שם בגמרא דאין לאחר הקנין כלום אפילו לפני גמר דין ע"ש זהו כלל הדברים ומעתה אבאר דברי רבינו דרך פרט. מ"ש בין אם קבל התובע כו' פי' ל"מ כשהתובע מקבל לפטור הנתבע שאינו יכול לחזור בו שהרי מכיון שיצא זכאי זכה זה מיד במה שבידו. אלא אפילו באתן לך נמי מועיל הקבלה להוציא ממון ע"י רש"י: אם קנו מידו כו' ואין שייך לומר כאן דאתן לך הוה קנין דברים וכמש"ר לקמן (ר"ס רמ"ה) דשאני התם דבא ליתן לו מתנה משא"כ הכא דיש לו דין עמו וקנו מידו דמה שיפסקו יקבל עליו לשלם לו וק"ל: אבל לאחר גמר דין אפילו לא קנו ממנו אינו יכול כו' היינו כשקבלם לדין ופסקו דין ביניהם וכדדייק לישנא דרבינו דבדין איירי אבל כשקבלו לפשרה נתבאר לעיל (בס"ס י"ב) בשם הרא"ש דאפי' בכשרי' צריך קנין ועבד"ר: יראה מדבריו שיכול לחזור בו כו' ונראה אפי' לא הוציא כו' עבד"ר:
ב סָעִיף ב ואם כופר ואומר כו' ישבע נ"ל דר"ל היסת שהרי הדיין שמכחישו קרוב או פסול הוא ועוד דליכא כאן כפירת ממון כ"א כפירת קיבולו עליו לדיין: וה"ה אם קבל כשר א' במקום ב' נלע"ד דל"ד נקט במקום ב' דגם במקום ג' יכול לקבלו ואינם יכולים לחזור בו וכדמוכח בסימן שאחר זה שמסיק שם ז"ל וכל זה דוקא בדיין א' כגון מומחה או יחיד וקבלוהו עליו משמע ומוכח שם דאין יכולין לחזור בו וכן מוכח (בסימן כ"ה) ובכמה דוכתי והא דנקט כאן במקום ב' היינו משום דקבלת קרוב או פסול זה אתאמר נמי אקבלתו לעדות ושם בשנים סגי. א"נ משום רבותא דפסול אתא לאשמועינן דאפי' במקום ב' דהיינו שלקח כשר א' ופסול א' ופירש דבריו שהכשר יהיה במקום א' והפסול יהיה במקום שנים אפ"ה יכול לחזור אע"פ דאיכא כשר בהדיה:
ג סָעִיף ד אפילו שקבל הפסול עליו במקום שנים נראה דה"ה במקום ג' דאין אחר קנין כלום:
ד וההוא דאמר ליה לחבריה כו' כתב הרמ"ה כו' בפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ"ב ע"ב) מייתי שם תרי עובדי מענין נאמנות הא' ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא ומסיק דנאמן לגבי לוה לחוד ולא לגבי שני עדים. השני. ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא ומסיק דנאמן אפי' נגד מאה עדים. ורבי' (בר"ס ע"א) כתב דין שני העובדות זא"ז וכתב עליהן דברי הרמ"ה הללו מוכח מזה דהרמ"ה גם בסתם נאמנות ס"ל דבעינן שיהימנוהו בשעת הלואה אז בעי קנין וגם כאן כתב רבי' כדברי הרמ"ה ועוד דאל"כ ק' למה הביא רבי' להרמ"ה דס"ל בההוא דבעי קנין ולא הביא להרי"ף דכ"כ בהדיא בר"פ ז"ב בשמעתין דההוא דמהימנת לי כבי תרי וקנו מיניה מהני ע"ש. והא דכתב הרמ"ה כיון דקבל עליו פסול כבי תרי. י"ל דכל שהענין נגמר אפומיה דפסול בלי צירוף כשר בהדיא כבי תרי מקרי. גם י"ל משום דאף כשהימנוהו סתם והלוה אמר שפרעו וגם מביא עד המסייעו המלוה נאמן לומר שלא פרעו כמ"ש הרא"ש בפרק הכותב והביאו הב"י (בר"ס ע"א) משום הכי קרא גם לנאמנות סתם כבי תרי. גם המ"מ הביא לדברי הרמ"ה הללו בפט"ו דמלוה אסתם נאמנות וכן דעת הרי"ף ורש"י ור"ן ובעל התרומות וכמ"ש בדרישה. וסיים רבינו וכתב דהרא"ש ס"ל דא"צ קנין ל"מ בנאמנות סתם אלא אפילו בהימנוהו כבי תרי מטעם כל תנאי שבממון קיים וכאדם האומר כו' ומוכח מזה דגם בהימנוהו נגדו לחוד ס"ל [להרמ"ה] הכי [אלא דהרא"ש ס"ל דאפילו בהימנוהו כבי תרי נמי א"צ קנין] דג"כ הוי דבר שבממון ולא גרע מהאומר אל תפרעני כו' ועד"ר שם כתבתי מכמה קושיות והוכחות דרבינו לא הביא להרא"ש לפלוג אדברי הרמ"ה כ"א לפרש למה לא הצריכו בההוא דא"ל מהימנת לי כו' דוקא קנין כמו דבעי בקיבל עליו קרוב ע"ש ודו"ק: דאדם קרוב אצל עצמו פי' מש"ה מקרי מלוה פסול לגבי העדאתו על הלוה והאמינו כבי תרי הרי איכא תרתי לריעותא מש"ה בעי קנין אי קבלה בשעת הלואה כמו כאן בקיבל עליו קרוב או פסול במקום ב': וא"א ז"ל כתב דלא בעי כו' נראה פשוט דלא קאי אלא אההוא דא"ל לחבריה כו' אבל בקבל קרוב או פסול לדיין או לעד כבי תרי מוכח מדברי הרא"ש דפרק ז"ב (דף קנ"ג ריש ע"ג) דגם הוא מודה דבעי קנין וה"ט דשאני כשקבלו בתורת עד ודיין כשנים שהוא תרתי לריעותא נגד מה שצוותה התורה משא"כ בהימנוהו עליו דאינו נגד התורה דיכול אדם לבזבז בנכסיו ומש"ה רל תנאי שבממון קיים וק"ל:
ה וכן מי שנתחייב שבועה לחבירו כו' כבר כתבתי בר"ס זה ל' המשנה ומינה נלמד דזה אריש הסימן קאי דכשם שהמקבל קרוב כו' יכול לחזור בו קודם גמר דין כל שלא קנו מידו כך הדין לענין שבועה שהשבועה הוא גמר דין דזה: ומש"ר בין שאמר התובע כו' או שאמר הנתבע כו' כ"כ הרמב"ם פ"ז דסנהדרין. ונראה דר"ל בין שהיה הנתבע חייב שבועה חמורה וא"ל התובע דור כו' בין שהיה התובע חייב שבועה חמורה כגון הנשבעין ונוטלין וא"ל הנתבע דור כו' דכן משמע לשון מי שנתחייב כו' דמשמע מי בין תובע בין נתבע גם מדקאמר בין שאמר תובע כו' או שאמר נתבע כו' דמשמע דשני אמירות הן זו בזו אבל לא איירי כאן מהיפך שבועה מנתבע לתובע ובסוף הסימן כתב בהיפך שבועת היסת ועמ"ש עוד מזה בסמוך.
ו ומש"ר וכן מי שנתחייב שבועה בב"ד ואומר איני רוצה לישבע כו' עד ורש"י פי' כו' עבד"ר שם כתבתי שזה מדברי הרא"ש הוא ונתבאר לך משם דלדברי רש"י הללו גם ברישא בא"ל דור לי בחיי ראשך ובסיפא במי שהיה חייב היסת כו' ובמי שלא היה חייב שבועה כו' מיד שיצא מב"ד איני יכול לחזור בו דבכל דבר ס"ל לרש"י דקבלתו בב"ד ויציאתו משם אחר קבלתו מיקרי גמר דין ומיהו אם לא יצא מב"ד גם רש"י ס"ל דכל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו. אבל ר"ת חולק ארש"י וס"ל דדוקא בשבועה תליא מילתא ולא ביציאה והנה רבינו התחיל וכתב דאם לא קנו מידו יכול לחזור בו כל זמן שלא נשבע והיינו לכל מר כדאית ליה לר"ת אפילו יצא חוץ לב"ד ולרש"י דוקא בעודו בב"ד והא דלא כתב זה רבינו מיד דלרש"י אין צריך שישבע דוקא משום דנמשך אחר ל' רש"י ורש"י לא גילה דעתו כי אם בההוא דפוטרין אותו ומיניה למדו לאידך בבי והא דחזר וכתב רבינו בבבא דשבועת היסת דבעינן קנין או שבועה ולא כתב נמי או שיצא מהב"ד משום דאותה בבא הרמב"ם המציאה ורבינו העתיקו משם וברמב"ם לא נזכר שם יציאה מב"ד אלא תלה בכל הבבות החזרה בקנין או בשבועה מש"ה נקט רבינו ג"כ כלישניה ומיירי כמסקנת הרא"ש בלא יצא עדיין מהב"ד ודו"ק:
א סָעִיף א יראה מדבריו שיכול לחזור בו כו' ונראה אפי' לא הוציא כו' ז"ל ב"י נראה דגם הרמב"ם הכי ס"ל ומ"ש נגמר הדין והוציא ממון כו' היינו לומר דכיון שנגמר הדין הו"ל כאילו הוציא ממון כבר ואינו יכול לחזור בו וא"א לפרש דבריו כפשוטן דהוציא ממש קאמר דהא אפי' בדור לי בחיי ראשך כתב הרמב"ם נגמר הדין ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם ואפי' לא אמרו ב"ד איש פלוני זכאי כו' כ"ש הכא שנגמר הדין באיש פלוני זכאי כו' שאינו יכול לחזור בו ובנ"י פרק מרובה כתב דל"ד נקט הוציא עכ"ל ב"י וז"ל נ"י בפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ח ע"ב) נ"ל דל"ד נקט הוציא אלא כיון שאמר צא תן לו כאילו הוציא דבל' צא תן לו פסק זה למילתא ולא נקיט הכי אלא למעוטי חייב אתה ליתן לו דלא הוה ממש פיסוק הדבר אלא כמי שאומר אנו רואים שהחיוב יהא עליך אבל לא נתבררו עדיין כל צדדי החיוב ולפיכך לא הוה גמר דין עכ"ל ואע"ג דלעיל (בסי' י"ב) (כתב רבינו אליבא דכ"ע דגמר דין הוה כשאמר לו פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב והוא ל' הגמרא דפ"ק דסנהדרין שאני התם דאמר ג"כ פלוני זכאי ופלוני חייב דאז ניכר שהוא חותך הדין משא"כ כשא"ל חייב אתה ליתן לו ואפשר לומר שגם רבינו כך הבינו והוא חולק עליו וסובר דאפילו חייב אתה ליתן לו נמי מקרי גמר דין וזהו שדייק רבינו אפילו לא הוציא ממון רק באומר פלוני חייב נקרא גמר דין כלומר לא בעינן שיאמר לו בל' צא תן לו אלא אפילו באתה חייב לו נמי הוה גמר דין וק"ל:
ב סָעִיף ד כתב הרמ"ה דוקא דאמר לו הכי בשעת הלואה כו' כבר כתבתי בפרישה והוכחתי דהרמ"ה קאי בין כשהימנוהו עליו כבי תרי ושהרא"ש ס"ל בתרוייהו דלא בעי קנין וצ"ע שכאן הביא רבינו דברי הרא"ש שחולק עם הרמ"ה ולקמן בר"ס ע"א אחר שכתב נאמנות דגבי הלוה לחוד ונאמנות דכבי תרי כתב עליו דברי הרמ"ה לחוד שכתב דמיירי שהאמינו בשעת הלואה או שקנו מיניה זלא הזכיר שם דברי הרא"ש כלל ואף שתאמר דנראה לרבינו דברי הרמ"ה עיקר מ"מ היה לו להזכיר שם דברי הרא"ש ולכתוב עליו דנראה לו כדברי הרמ"ה ונראה ליישב זה כאשר נעורר עוד במה שיש לדקדק בשמעתין פרק ז"ב כתב הרא"ש דההוא דפ' שבועת הדיינין בהימנת לי כו' מיירי אפילו בלא קנין ובמקומו פרק שבועת הדיינין לא כתב מזה כלום רק העתיק שם ל' הגמרא סתם ועוד יש לדקדק דבשמעתין פרק ז"ב כתוב בהג"א ז"ל וכן רש"י לא הזכיר שם קנין כלל ור"ל דאפילו בלא קנין קבל עליה עכ"ל הג"א ומוכח שם דאותו הג"א קאי אמ"ש הרא"ש שם אההוא דמהימנת לי כבי תרי דלא בעי קנין כו' ע"ש וק' הלא רש"י כתב בפרק שבועת הדיינים אעובדא דמהימנת לי כו' דמיירי דבשעת הלואה א"ל. וא"כ אין ראייה מרש"י להרא"ש ואדרבה יש לדקדק מיניה איפכא דס"ל לרש"י ג"כ דאם לא אמר לו כן בשעת הלואה דבעי קנין. וגם הר"ן כתב שם דמיירי דא"ל בשעת הלואה לפני עדים מהימנת לי ולכאורה היה נ"ל לומר דס"ל לרבי' דמדברי הרא"ש גופא אינו מוכח דנאמן בכל ענין דא"כ הול"ל כן שם במקומו וכנ"ל. ולא הביא לדברי הרא"ש כאן אלא לאפוקי מהרמ"ה דבעי ללמוד משמעתין לההיא דמהימנת נגדי דמיירי ג"כ כה"ג או בקנין או בשעת הלואה דאל"כ לא הוה מהני כיון דאיכא תרתי לריעותא (וכדמשמע מל' רבינו דכתב ז"ל וההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת כו' כתב הרמ"ה דאין כאן מקומו) ע"ז מביא דברי הרא"ש דאין ראייה מכאן דאיכא למימר דשם מיירי בלא קנין כיון דהוי תנאי דבממון וכההיא דאל תפרעני אלא בעדים אבל באמת ס"ל לרבינו דאינו דומה לההיא דאל תפרעני אלא בעדים דשם אינו מבקש המלוה מהלוה שום יתרון אלא א"ל נהיה שוים ושום אחד מאתנו לא יהיה נאמן על הפרעון כ"א עדים יעידו בינינו משא"כ בזה דא"ל אתה תהיה נאמן נגדי וכ"ש בא"ל המלוה שלא בשעת הלואה אהיה נאמן נגדך לומר לא פרעתני והלוה שותק ומש"ה בעינן דוקא שיאמר לו כן בשעת הלואה דאדעתא דהכי קיבל המעות ומשתעבד ודומיא דערבות דנשתעבד בדיבורו בשעת הלואה ולאחר הלואה בעי דוקא קנין גם המרדכי בשמעתין דז"ב דימהו לערבות שלא בשעת הלואה בעי קנין גם בעה"ת בשער כ"ו כתב דנאמנות בשעת הלואה לא בעי קנין דבהנאת דהימני ליה שעביד נפשיה והיינו בשעת הלואה ואף שרבינו הביא ל' בעה"ת בסימן ס"ט וע"א סתם דנאמנות לא בעי קנין צ"ל דסמך אמ"ש בר"ס ע"א בשם הרמ"ה דהיינו דוקא בשעת הלואה ואף דהרא"ש גופא לא כתב דבריו אדברי הרמ"ה אלא אדברי הרי"ף דשם בפרק ז"ב אמ"ש הרי"ף דעת הגאון דס"ל דהיכא דקיבל עליו קרוב אר פסול כבי תרי דלא מהני אפילו קנין והרי"ף דוחה דבריו והביא ראייה וכתב ז"נ דהא אפילו קביל עליה לבעל דיניה כבי תרי וקנו מיניה לא מצי הדר ביה כו' ע"ז כתב הרא"ש שם דאין ראייה משם דההיא דשבועות אפילו קנין לא בעי כו' ע"ש. י"ל דרבינו סידר דברי הרא"ש אדברי הרמ"ה וכמו שכתב הרא"ש אדברי הרי"ף שאין ראייה ללמוד משם דמהני קנין בקיבל עליו קרוב או פסול כבי תרי שה"נ אין להרמ"ה ראיה מקיבל עליו קרוב או פסול להני דמהימנת לי דבעי קנין אבל הרא"ש לא גילה דעתו לדינא דלא בעי קנין ולא שעת הלואה ומש"ה הביא רבינו לדברי הרמ"ה לחוד בר"ס ע"א דמסתבר טעמיה וגם משום דהרי"ף ורש"י ובעה"ת והמרדכי ור"ן ס"ל הכי וכנ"ל כן היה נראה לכאורה אבל גם זה דוחק דיביא רבינו לדברי הרא"ש בכאן בל' פלוגתא ללא תועלת כיון דס"ל לרבינו דגם הרא"ש יכול להיות דסבר דבעינן שיאמרו כן בשעת הלואה או קנין וגם הוא פסק כן בר"ס ע"א כנ"ל ועוד דהג"א עדיין לא נתיישבו בזה לכן היותר נראה דרבינו לא הביא לדברי הרא"ש הכא לפלוגי אדברי הרמ"ה דהא אדרבה יש לדקדק בדברי הרא"ש מדכתב דלא בעי קנין הא אמירה בשעת הלואה לפאות בעינן דאל"כ הול"ל דאפילו זה לא בעי ודוחק לומר דסמך אמ"ש דכל תנאי שבממון קיים ואההיא דאמר אל תפרעני אלא בעדים דהא י"ל דכל שלא בשעת הלואה לא מהני שום תנאי כמו דההיא דערבות הנ"ל. וגם מאל תפרעני בעדים אין דמיון כ"כ וכמ"ש לעיל אלא כוונת רבינו הוא בהבאת דברי הרא"ש לכאן ליתן טעם מ"ש ההיא דלא בעי קנין וסגי בא"ל כן בתחילת הענין בשעת הלואה מנדון קיבל עליו קרוב או פסול לתרתי דלא מהני אמרו כן בתחילת הענין וגם גמר הדין ל"מ כ"א דוקא קנין. ע"ז כתב ל"ד דההוא הוא ענין דממון לחוד וכל תנאי שבממון קיים ומהאי טעמא מהני קבלת עליו שלא יפרעהו אלא בעדים ואין כוונת הרא"ש לדמותו לגמרי שהרי יש לחלק ביניהן דשאני התם דלא בעי המלוה שום יתרון וכנ"ל אלא בא לומר שכמו דמהני שם בכל ענין אפילו אמר לו כן שלא בשעת הלואה משום דכל תנאי שבממון קיים ה"נ מהני לפחות בההוא דא"ל מהימנת לי כו' בא"ל כן בשעת הלואה וא"ת א"כ למה כתב הרא"ש אדברי הרי"ף דאין ראיותיו ראיה שההיא דפרק שבועת הדיינים אפילו קנין לא בעי וכנ"ל הרי גם הוא צריך קנין אי לא א"ל בשעת הלואה וי"ל דעיקר קושייתו דהרא"ש על הרי"ף הוא דאין ראיה משם (לדברי) [לסתור דברי] הגאון דס"ל דל"מ קנין הכא משום דלא מהני קנין למה שאמרה התורה וכמ"ש הרא"ש. אלא שמסיק וכתב דאפילו לדברי הרי"ף אין דומה ממש שהרי בקיבל עליו קרוב בעי' דוקא קנין ושם לא בעי דוקא קנין וק"ל. ובזה נתיישבו ג"כ היטב הג"א הנ"ל דלא סתרי אהדדי דאמ"ש בפרק ז"ב דלא בעי קנין כתבו שגם רש"י לא הוכיר קנין. אבל מ"מ אמירה לו כן בשעת הלואה בעינן וכמ"ש רש"י שם בפרק שבועת הדיינים ודו"ק. ועדיין עלינו ליישב דברי הגהות אשר"י אחריני דנראין כסתרי אהדדי והוא דבפרק שבועת הדיינים אההיא דכתב הרא"ש שם בפסקיו בא"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים. כתב ע"ז בהג"ה ז"ל בין שא"ל כן בשעת הלואה בין שא"ל לאחר הלואה כו' ושם אחר זה אמ"ש הרא"ש בפסקיו ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך. א"ל ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואמרו להד"ם אמר רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ע"ז כתבו הג"א ז"ל כיון דלא היה חייב לפורעו בעדים שלא א"ל בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים עכ"ל. דמשמע לכאורה דבעינן שיאמר לו כן בשעת הלואה ויש ליישב דבשעת הלואה דקאמר ר"ל בעוד שהיתה דמי ההלואה בידו. והיותר נראה דמשום דההוא עובדא מיירי דלא א"ל כלל אל תפרעני אלא בעדים לא בשעת הלואה ולא לאחר הלואה. והרא"ש ס"ל דבאמרו לו אל תפרעני אלא בעדים שלא בשעת הלואה לא מהני אלא אם כן קיבל עליו הלוה ובאמרו לו כן בשעת הלואה בשתיקת הלוה סגי. וכמש"ר בשמו לקמן בסימן ע' ע"ש. ומש"ה כתבו דבזה דלא היה קבלת הלוה לא מהני אלא אם כן א"ל בשעת הלואה ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.