א הלכות מלוה ולוה אסור לאדם להלוות מעות לחבירו בלא עדים אפילו לתלמיד חכם אלא אם כן הלוהו על משכון ואם עושה עליו שטר הרי זה משובח:
ב אבל בעדים יכול להלוות וזהו שנקרא מלוה על פה כיון שאין בו קנין ואם יש בו קנין חשוב כמלוה בשטר כדפרישית לעיל:
ג והמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אלא נאמן לומר פרעתיך טען ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרים לו הבא אותם ויעידו שצריך לברר דבריו ומיהו אם א"א לו לברר כגון שמתו העדים או שהלכו למ"ה ישבע היסת ויפטר ואם באו העדים ואמרו להד"ם כתב הרמ"ה שהוחזק כפרן ואינו נאמן שוב לומר פרעתי והא דאמרינן בפרק שבועת הדיינים מילתא דלא רמי עליה דאינש לאו אדעתיה ולא הוחזק כפרן כשאמר פרעתיך בפני עדים והכחישוהו כיון שלא היה צריך לפרעו בעדים היינו דוקא כשאומר דרך תימה ולא פרעתיך כפני פלוני ופלוני שאין משמע מדבריו שאומר אותו בלשון ודאי הילכך אע"פ שאמרו העדים להד"ם לא הוחזק כפרן אבל כשחתך דבריו ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אז צריך לברר דבריו והרז"ה חילק כשאמר שהזמינם לעדות אז צריך לברר דבריו והוחזק כפרן אם יכחישוהו אבל כשלא הזמינם לעדות א"צ לברר דבריו ורש"י כתב שא"צ לברר דבריו אלא כההיא דשבועת הדיינים כל מילתא דלא רמיא אאינש לאו אדעתיה וא"צ לברר דבריו וכן יראה מדעת רב אלפס וכן כתב הרמב"ם האומר לחבירו מנה לי בידך ואומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרים לו הביאם ותפטר מתו או הלכו למד"ה ישבע היסת שפרעו שאין אנו מצריכים להביאן אלא לברר דבריו להפטר אף משבועה שהמלוה לחבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים ע"כ:
ד אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים פרעו שלא בעדים אינו נאמן והמלוה גובה ממנו אפילו בלא שבועה וכתב הרמב"ם בין שאמר לו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו כן לאחר הלואה אין חילוק וצריך לפרעו בעדים וא"א הרא"ש ז"ל כתב אם כשאמר לו אל תפרעני אלא בעדים קבל דבריו אז אין חילוק בין בשעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה אבל אם לא השיב לו על דבריו אלא שתק בזה יש חילוק בשעת הלואה אפי' לא אמר הן אלא שתק שתיקתו הוי הודאה דאדעתא דהכי קבל המעות אבל שלא בשעת הלואה צריך לקבל עליו בפירוש ולא הוי שתיקתו הודאה כיון דהימניה מעיקרא לא חשש השתא להשיבו:
ה אבל אם נתחייב לחבירו בב"ד והתרה בו אל תפרעני אלא בב"ד [ס"א בעדים] אפילו אם יאמר איני מקבל עלי תנאי זה לאו כל כמיניה כיון שהוצרך להביאו לב"ד בשביל ממון זה והתרה בו בפני ב"ד הוי התראתו התראה:
ו אמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו או הלכו למדינת הים לדעת רב אלפס אינו נאמן וה"ר ישעיה חילק שהוא נאמן לענין זה שאם הלכו למדינת הים שנמתין לו עד שיבואו אולי אמר אמת ולא אמרינן דליפרעיה מיד ולכי מייתי עדים ואמרי דפרעיה מיהדר ליה אבל אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו שאינו יכול להתברר לעולם אינו נאמן וצריך לפרעו מיד והרמב"ם כתב שבכל ענין נאמן ונשבע היסת ונפטר וכן דעת ר"י ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכן כתב הרמ"ה אלא שחילק דוקא שאמר פרעתי בפני פלוני ופלוני אבל אם אומר בפני עדים סתם אינו נאמן:
ז אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אחרים ומתו או הלכו למדינת הים אינו נאמן שמפני זה יחד עדיו שלא יוכל לדחותו ולומר פרעתיך בפני אחרים [והלכו להם] ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שיחדת ומתו או הלכו למדינת הים נאמן בשבועה שהרי אמר שקיים תנאו:
ח ואם מודה שלא פרעו אלא שאומר לא אפרעך עד שיבואו פלוני ופלוני אשר יחדת לי ואפרעך בפניהם אין שומעין לו אלא פורעו בבית דין וכותבין לו שפרעו:
ט ואם פרעו בפני עדים אחרים והם בפנינו ומעידים שפרעו וכן אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני עדים ת"ח או רופאים והלך זה ופרעו בפני אחרים בהא איכא פלוגתא לרש"י אינו נאמן וכן דעת רב אלפס ולדעת ר"ח והרמב"ן נאמן ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל:
י אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו ביני לבינו הוא מודה לו רק שאומר שקבלו בתורת פקדון עד שיבואו פלוני ופלוני שיחד לעדים ובתוך כך נאנסו בידו ותבעו שיחזור ויפרענו פטור:
יא מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעה קודם לכן בענין שהמכר בטל המעות של האנס שביד המוכר יש להן דין מלוה ע"פ ואינו טורף ממשעבדי בכח שטר שבידו שאין לו דין שטר שלא נכתב כדין וגם נאמן לומר פרעתי:
א סָעִיף א (ב) אסור לאדם להלוות וכו' בסוף איזהו נשך (בבא מציעא דף עה:) אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול והא דאמרינן התם שרבינא לא רצה להלוות לרב אשי אלא בשטר אמר ליה אפילו אנא אמר כ"ש מר דטריד בגירסא משתלי וגורם קללה לעצמי כלומר ישכח הלוואתו ואגרום קללה לעצמי שיקללוני הבריות שיאמרו שאני תובע מה שלא הלויתי משמע דלפנים מן השורה הוא דעבד הכי אבל מדינא בעדים סגי וכדרב יהודה: ומ"ש אלא אם כן הלוהו על המשכון הם דברי הרמב"ם פ"ב ממלוה. וכתב ה"ה שהטעם לפי שבהלוה על המשכון אין בה אותה טענה שיש במלוה בלא עדים לפי שהמלוה נאמן בו בשבועה כמו שיתבאר: ומ"ש ואם עושה עליו שטר וכו' הם דברי הרמב"ם שם והיינו כדרבינא והטעם שהלואה בשטר משובחת מעל המשכון לפי שהלואה שעל המשכון אפשר שישכח כמה לוה ממנו ויבואו לידי מחלוקת משא"כ בהלואה בשטר: ואם יש בו קנין חשוב כמלוה בשטר כדפרישית לעיל סי' ל"ט:
ב סָעִיף ג והמלוה את חבירו בעדים וכו' פרק שבועת הדיינים (שבועות מא:) אמר רב פפי משמיה דרבא הלכתא המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים ורב פפא משמיה דרבא אמר א"צ לפרעו בעדים. וכתב הרא"ש דהלכתא כרב פפא דא"ר אבא בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע.) והא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ורבא ורמי בר חמא נמי סבירי להו הכי בפרק כל הנשבעין (שבועות מה:) וגם הרי"ף פסק דא"צ לפרעו בעדים. וכן פסק הרמב"ם בפי"א מהלכות מלוה וכתב בעל התרומות בשער כ"ה שמה שאמרו שא"צ לפרעו בעדים דלא אקנייה בקנין קמייהו בשעת הלואה אבל אם קנו ממנו בקנין שזה חייב לזה מנה אע"פ שלא נכתב השטר אינו יכול לטעון פרעתי דכשטר הוא חשוב ואי אמר אשתבע לי משתבע כדין מאן דאפיק שטרא לחבריה ואמר פרוע הוא דמשבעינן ליה וכן מצאנו בתשובת הראב"ד וכ"כ בשאלתות דמי שיש בידו עדים וקנין דינו שוה למי שיש בידו שטר עכ"ל וכבר כתבתי כן בסימן ל"ט : טען ואמר פרעתיך וכו' פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע.) רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"ל רבי יצחק יבואו פלוני ופלוני ויעידו אמר ליה אטו לא מהימנינא והא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים א"ל אנא כההיא שמעתתא דמר ס"ל דאמר האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו והאמר רב גידל אמר רב הלכה כדברי רשב"ג ואף רבי לא אמר אלא לברר אנא נמי לברר קאמינא כלומר דאפליגו התם רשב"ג ורבי בטוען שדה זו קניתיה ממך והרי שטר בידי וגם יש לי עדי חזקה דלרשב"ג בעדי חזקה לבדם מהני ואינו צריך להביא שטר ולרבי צריך להביא גם השטר. וכתב הרא"ש ואף רבי לא אמר אלא לברר כלומר כיון שהביא שטרו אומרים לו ברר שטרך ואע"פ שיש עמו חזקה ואם א"א לברר כגון שמתו עדיו נדון בחזקה ורשב"ג סבר א"צ לברר כלל אלא נדון בחזקה לבד ומשמע דוקא אם נשאר חסרון ברור במיתת העדים או שהלכו למ"ה אבל אם ישנן לעדים צריך לברר וכ"כ ר"ח שאם טען ואמר אבד שטרי אינו נאמן לרבי ובספר המקח נמי כתב שאם לא הביא שטר דבריו בטלים או שהביא ונמצא בטל נתבטל נמי החזקה והכי משמע פרק זה בורר (סנהדרין כג:) שאם נמצאו קרובים או פסולים לא בירר ורשב"ם גורס גירסא אחרת והגאונים גורסים כמו שכתבתי עכ"ל הרא"ש וכתב הר"ן פרק שבועת הדיינין ופר"ח שאם באו עדים ואמרו להד"ם אינו נאמן והתוס' כתבו שם ובפרק שבועת הדיינים בשם ר"ת צריך לברר אמיתת הדברים כמו שיכול ומ"מ אי לא משכח להו או אתו ואמרי להד"ם לא מפסיד וכן מוכח בירושלמי שהביא ר"ח הבא לידון בשטר ובחזקה רבי אומר נדון בשטר פירוש שצריך לברר רשב"ג אומר נדון בחזקה בא מעשה לפני רבי והורה כרשב"ג קשיא דרבי ארבי ל"ק רבי לא רצה אלא לעמוד על אמיתת הדבר והר"ן פרק שבועת הדיינין כתב בשם הרשב"א דאסיקנא בפרק זה בורר דע"כ לא אמרינן צריך לברר אלא בכגון הבא לידון בשטר ובחזקה משום דחזקה מכח שטרא קא אתיא שאם נמצא השטר פסול אף חזקתו בטלה אבל בטוען פרעתיך בפני פלוני ופלוני טענת הפרעון אינה באה מכח העדים אלא מילתא יתירתא הוא דאמר הילכך אפי' באו עדים ואמרו להד"ם נאמן כדאסיקנא בשבועת הדיינין ואפי' רבי מודה בהא ורבי יצחק נפחא ס"ל כמ"ד התם בפרק זה בורר דאפילו בהכי פליגי וכיון דאסיקנא דלא כוותיה בפרק זה בורר ובשבועת הדיינין ההוא דר"י נפחא אידחיא לה וליתא כלל ולכך לא כתבה הרי"ף ז"ל עכ"ל וכן העלה ה"ה פ"ו מטוען ונטען שכך עיקר הדבר ושכן דעת הרי"ף ולזה הסכימו הרמ"ה והרשב"א ז"ל ותמיהני ממ"ש שהרמ"ה הסכים כן שלפי הנראה הרמ"ה רוח אחרת היתה עמו וכמ"ש בסמוך ובפרק זה בורר בהגהת אשיר"י מא"ז האומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"צ שיבואו פלוני ופלוני ויעידו ולא עוד אלא אמרו אותו פלוני ופלוני להד"מ נשבע ופטור ולפירש"י האומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אין נאמן אפי' בשבועה עד שיבואו פלוני ופלוני ויעידו עכ"ל: ואם באו עדים ואמרו להד"מ כתב הרמ"ה שהוחזק וכו' והא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין מילתא דלא רמי עליה דאינש וכו' כלומר דאיתא בפרק שבועת הדייני (מא:) ההוא דא"ל לחבריה הב לי ק' זוזי דמסיקנא בך א"ל ולא פרעתיך בפני פלוני ופלונו אתו פלוני ופלוני אמרו להד"מ סבר רב ששת למימר הוחזק כפר א"ל רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ופירש"י כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש כגון זה שלא הול"ל פרעתיך בעדים שלא א"ל בשעת הלואה בעדים פרע לי הילכך לא שם לבו לזכור אם בעדים פרע אם שלא בעדים ואמר בעדים פרעתי ולאו אדעתיה ואינו מוחזק כפרן בכך עכ"ל ומדבריו משמע דבכל גווני שאמר שפרעו בעדים ל"ש אמרו בלשון תימה או בלשון ודאי כיון שלא א"ל בשעת הלואה בעדים פרע לי הוי מילתא דלא רמיא עליה דאינש והרמ"ה מחלק בכך כמבואר בדברי רבינו ואפשר שהרמ"ה כתב כן כדי ליישב הא דקשיא להו לתוס' ורוב המפרשים דבגט פשוט אסיקנא שאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך לברר ופי' ר"ח שאם באו עדים ואמרו להד"מ אינו נאמן ומשלם ובשבועת הדיינין אסיקנא דנאמן ומתוך דברי הרמ"ה מתיישבת קושיא זו דההיא דשבועת הדיינין כשאמר בלשון תימה וההיא דגט פשוט בשאמר לשון ודאי ובעל התרומות בשער מ"ה כתב סברא זו ודחה אותה: כתב בעה"ת בשער מ"א ומסתבר' שאם חזר בו ואמר אין לי עדים אע"פ שצריך להביא פלוני ופלוני אם באו אחר שחזר בו ואמר אין לי עדים ואמר להד"ם לא הוחזק כפרן ונאמן דטוען וחוזר וטוען עד שלא באו עדים וכן הסכים הרמב"ן עכ"ל: ורש"י כתב שא"צ לברר וכו' כלומר ולא קי"ל כההיא דגט פשוט וכמו שכתבתי בסמוך בשם הר"ן הרשב"א וה"ה: ומ"ש וכן יראה מדעת רב אלפס כבר נתבאר כן בדברי המפרשים שכתבתי ומתוך שלא מצאתי לרש"י שכתב כן נראה דר"ש גרסינן בדברי רבינו במקום רש"י והוא רשב"ם שפסק בפרק ג"פ הלכה כרשב"ג דא"צ לברר: וכן כתב הרמב"ם בפט"ז מה' טוען ותמיהני על רבינו שרצה להסכים דברי הרמב"ם עם הרי"ף והם רחוקים מאד דהרי"ף לא כתב ההיא עובדא דפרק גט פשוט אלא ההיא דשבועת הדיינין בלבד והרמב"ם כתבם לשתיהם פ"ו מטוען ונטען וכתב ה"ה שאפשר שהוא מחלק בין אומר ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני לאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני וכדברי הרמ"ה אי נמי שהוא מחלק דההיא דשבועת הדיינין בדליכא עדי הלואה וההיא דגט פשוט בדאיכא עדי הלואה ומפרש אנא נמי לברר קאמינא לברר דבריו להפטר משבועה ודייק כן מל' הרמב"ם שכתב בההיא דפ' גט פשוט תן לי מנה שהלויתיך והרי עדים ול"נ דלהרמב"ם יש לחלק בע"א דההיא דפרק ג"פ מיירי בשהזמינם לעדים וההיא דפרק שבועת הדיינים מיירי בשלא הזמינם וכבר נזכר חילוק זה בדברי רבינו לדעת הרז"ה ובעה"ת בשער מ"ה הסכים לדברי מי שפירש כן ונ"י כתבו בפ' ג"פ בשם הראשונים ול' הרמב"ם הכי דייק דגבי ההיא דפרק שבועת הדיינים כתב שאין העדים זוכרים אלא דבר שהוזמנו לעדים בו ואפשר לומר בע"א דהרמב"ם מפרש דהא דקאמר בפרק ג"פ לברר קא אמינא ה"ק הא דאמינא יבואו פלוני ופלוני ויעידו לא לענין שאם לא באו או אם באו ואמרו להד"מ תתחייב לשלם אלא לכך אני אומר יבואו פלוני ופלוני ויעידו כדי שתפטר משבועה ואה"נ דאפילו לא באו או באו ואמרו להד"ם בשבועה סגי ליה והיינו ההיא דפרק שבועת הדיינים דכי אמרו להד"ם נאמן ובשבועה ומיהו ה"ה כתב שנראה מדברי הרמב"ם כדעת הרבה מהמפרשים שכתבו שאם באו אותם פלוני ופלוני והכחישוהו חייב לשלם וטעמו מדנקט הרמב"ם לא באו או שמתו או שהלכו למדינה אחרת משמע דוקא בהני גווני הוא דישבע היסת אבל אם הכחישוהו אינו נאמן דאל"כ שמעינן הא וכ"ש הנך: (ב"ה) ול"ג שאין זה מוכרח בדברי הרמב"ם די"ל דאורחא דמילתא נקט שאם הם נמצאים למה אינם באי ולענין הלכה אם לא באו העדים או שמתו או ישהלכו למדינת הים ישבע היסת ויפטר שהרי כל הפוסקים שוים בזה ואם באו ואמרו להד"מ כיון דלהרי"ף ורשב"ם והרשב"א פטור ולהרמב"ם אפשר לפרש דפטור ולאפוקי ממונא הוא נקטינן דפטור ומיהו אם אומר שהזמינם לעדים נראה לומר שאם היה כן מידכר הוי דכירי ואם אמרו להד"ם חייב לשלם:
ג סָעִיף ד אמר לו אל תפרעני אלא בעדים וכו' פרק שבועת הדיינים (שבועות דף ל"ח) משנה מנה לי בידך אמר ליה הן א"ל אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר אמר ליה תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו לו בפני עדים: ומ"ש והמלוה גובה ממנו בלא שבועה הכי משמע מדיהיב טעמא מפני שצריך ליתנו לו בפני עדים כלומר מאחר שהתרה בו שלא לפרעו אלא בפני עדים אנן סהדי דאילו פרעיה לא הוה אלא בפני עדים וכיון דליכא עדים אנן סהדי דלא פרעיה ובמקום דאנן סהדי אין מקום לשבועה: וכתב הרמב"ם בין שאמר לו בשעת הלואה וכו' פט"ו ממלוה ולוה וכתב הר"ן על המשנה הנזכרת מהא שמעינן דאפילו לאחר הלואה יכול המלוה לומר ללוה לא תפרעני אלא בעדים דהא מתני' לאחר הלואה היא וכתב הרמב"ן דכשאומר לו לאחר הלואה אם לא קבל עליו אלא אמר לו לא אפרע אותך אלא שלא בעדים אין צריך לפרעו בעדים אבל ממה שכתבו הר"י ן' מיגא"ש והרמב"ם נראה שהם סוברים שאין הדבר תלוי בקבלתו של לוה אלא כיון שהתרה בו המלוה צריך לפרעו בעדים ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ"ל שאין הענין מטעם שיעבוד אלא משום דכשאמר לו אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפרעו שלא בעדים ואי טען ואמר פרעתיו בלא עדים אמרינן שקורי משקר ולפיכך אין הדבר תלוי בקבלת הלוה אלא כל שהתרה בו המלוה וא"ל אל תפרעני אלא בעדים אם טען הלוה בלא עדים פרעתיו אנן סהדי דשקורי משקר עכ"ל וכ"כ ה"ה בפרק הנזכר שדעת ן' מיגא"ש כהרמב"ם משום דעבד לוה לאיש מלוה וכתב עוד שדעת הרשב"א והרמ"ה נראין כדברי הרמב"ם: וא"א הרא"ש ז"ל כתב אם כשאמר לו אל תפרעני וכו' עד הוי התראתו התראה הכל הוא לשון הרא"ש שם: ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם ורבו דפשטא דמתניתין בכל גווני היא וכיון דבגמרא לא חילקו בדבר מהי תיתי לן לפלוגי במילתא ותו דהרמ"ה והרשב"א נראים כדבריהם:
ד סָעִיף ו א"ל אל תפרעני אלא בעדים וכו' שם מימרא דרב פפא משמיה דרבא אם א"ל אל תפרעני אלא בעדי' צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן כך היא גירסת רי"ף וכתב בעה"ת בשער נ"ה שהר"י הלוי סובר כהרי"ף וכת' שאם רצה לחזור ולתבוע את המלוה אחר שיפרענו בפנינו שלקח ממנו מעות כך וכך שלא כדין מחייבין המלוה לישבע היסת על טענתו עכ"ל. והרמב"ם כתב פט"ו ממלוה ולוה שבדק בנוסחאות ישנות שנכתבו לפני ת"ק שנה והיה כתוב בהן נאמן והכריע מסברא שאותן נוסחאות ישנות הן אמיתיות. וכתב ה"ה וכ"כ ר"מ והעיד שכך מצא בנוסחי עתיקי ובנוסחי דרבוותא קשישי וכתב הרא"ש דה"ג ר"י בעל התוס' ואי תיקשי לך א"כ יהא נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך במגו דאי בעי אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני ומתו או הלכו להן למד"ה וי"ל דאין זה מגו טוב יותר נוח לומר פרעתיך ביני לבינך ושכחתי ההתראה שהתרית בי לפרעך בעדים ממה שיאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו כי יאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדיו. וכתב עוד ויותר מסתבר דגרסינן נאמן שהרי הוא אומר שקיים תנאו ופרע בפני עדים וסוף העדים למות וכי בשביל זה יפסיד ולא היה מחוייב לכתוב שובר ולשמרו לעולם עכ"ל. וכתב עוד הרא"ש שנראה מדברי ר"ח דגריס כהרמב"ם וכתב הראב"ד אני קיימתי שתי הגרסאות שאם יש עדים על התנאי שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתי והלכו להם אינו נאמן ואם אין שם עדים נאמן מגו דיוכל לומר לא התנה עמי ועוד השיגו וכבר סתר ה"ה כל דבריו וכתב עוד ה"ה ויש מקשים לדברי רבינו כשאמר פרעתיך ביני לבינך למה לא יהא נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו או הלכו למד"ה וזו קושיא חזקה ולכל הנוסחאות יש להקשות למ"ד הכי בגמרא ובאמת שבגמרא לא אמרו ומתו אלא הלכו למד"ה ומתוך כך יש מפרשים דדוקא בהלכו הוא דנאמן דמסתפי דילמא אתו אבל במתו אינו נאמן דא"כ מה הועיל זה בתנאו והשתא ליכא מגו דאמר הלכו דילמא אתי ומכחשי ליה וזה דעת הרשב"א וכן נראה דעת רבינו מאיר ולדברי רבינו יש לתרץ שאין כאן דין מגו שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מחייב נפשיה בקיום התנאי דאמר דלא קיימיה וכיון דלא נתברר שפרע אמרינן ליה מיחייבת לקיומי תנאך עכ"ל. וכבר כתבתי בסמוך בשם הרא"ש יישוב קושיא זו ע"ד אחרת ולי נראה עוד דכיון דאמר לו אל תפרעני אלא בעדים אנן סהדי דלא פרעיה אלא בעדים וכמ"ש הר"ן לעיל וא"כ כי אמר פרעתיך ביני לבינך אנן סהדי דלא פרעיה ותו לא מהימנינן ליה משום מגו ומ"מ גם לדעת האומרים דנאמן שבועת היסת מיהא בעי וכמ"ש בסמוך גבי אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וכ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב הר"ן בפרק הנזכר שי"א דלדעת הרי"ף שסובר שאם באו עדים והעידו שפרעו אינם נאמנים ה"ה אם באו והעידו שהודה בפניהם אינם נאמנים: ומ"ש רבינו והר"ר ישעיה חילק וכו' היא הסברא שכתב ה"ה בשם הרשב"א: ומ"ש בשם הרמב"ם והרא"ש כבר נתבאר. ומ"ש וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק וכו' קשה לי על חילוקו של הרמ"ה דכיון דבאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו נאמן אע"פ שאינו יכול להתברר למה לא יהא נאמן באומר פרעתיך בפני עדים סתם ואפשר דכיון שאינו אומר מי הם מוכחא מילתא דמשקר. והר"ן כחב פרק שבועת הדיינין שהרשב"א ומפרשים אחרים אומרים דוקא במייחד עדים שהם עתידים לחזור נאמן משום דמירתת ולא משקר אבל בשאינו מיחד עדים א"נ במיחד עדים שמתו דלא מירתת אינו נאמן ואין דבריהם מחוורים בעיני לפי שכל דינים הללו אינם תלויים בשעבודו של לוה כדי שנאמר על ענין כן נשתעבד אלא הכל תלוי בטענתו של לוה אי ריע או לא וכל היכא שהתרה בו המלוה לומר אל תפרעני אלא בעדים והוא טוען שלא בעדים פרעתיך אנן סהדי דמשקר אבל כל שהוא אומר פרעתיך בעדים אפילו לא יחדן או שיחדן ומתו לא ריע טענתיה ומהימן וכך הם דברי הרמב"ם פט"ו עיין בתשובה להרמב"ן סי' צ"ז: ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרא"ש דמסתברא טעמייהו ונוסחי עתיקי כוותייהו וכמה רבוותא מסייעי להו : כתב הר"ש בר צמח אם אמר לחבירו אם לא תכתוב על גבי השטר הפרעון לא תהא נאמן דינו כאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני והלך ופרעו בפני עדים אחרים: וכתב עוד אם כתב בשטר כל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידו בדלא קרוע ודלא כתוב על גבו תהא נאמן אם הביא עדים שפרע נאמן ואפילו לפי גי' הרי"ף והר"י הלוי:
ה סָעִיף ז אמר לו אל תפרעני וכו' שם ההוא דאמר לחבריה כי פרעת לי לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון אזל ופרעיה באפי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי א"ל באפי סהדי פרע ליה רבא אמר להכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה וידוע דהילכתא כרבא ופר"ח דה"מ כשאין אותם עדים בפנינו ומש"ה מחייבין אותו לפרעו מיד אבל אי איתנהו קמן פטור וכן אם פרעו מיד ואח"כ באו אותם עדים והעידו שכבר פרעו מחזיר לו מעותיו וכן דעת הרמב"ם פט"ו ממלוה ולוה וכתב המרדכי שכן דעת רבינו האי והרי"ף דחה פירוש זה ומפרש שאפי' באו עדים והעידו שפרעו לא מהימני דכיון דא"ל לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון הא איפסלו להו שאר אינשי לאותו עדות וכן דעת רש"י והביא הרי"ף כמה ראיות לדבריו ודחו אותם הר"ן והרא"ש והעלו כדברי הרמב"ם והראב"ד הכריע כהרי"ף וסתר ה"ה דבריו: וכתב הר"ן שיש אומרים דלדעת הרי"ף ה"ה אם בא והעידו שהודה בפניהם אינם נאמנים וי"א דבהא מודה הרי"ף דנאמנים : כתב המרדכי לא תפרען אלא באנפי ראובן ושמעון כו' כתב רשב"ם דבקנין דאל"כ אינו מקוים ורבינו יואל פליג ועי' במה שאכתוב בסמוך בשם ר"י: ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא מסכימים לדעת ר"ח והרמב"ם הכי נקטי': ומ"ש ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופ' שיחדת וכו' נלמד מהדין שנתבאר לעיל אל תפרעני אלא בפני עדים ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו או הלכו למדינת הים דנאמן וה"נ דכוותה וכ"כ הרמב"ם ומ"מ שבועת היסת בעי:
ו סָעִיף ח ומ"ש ואם מודה שלא פרעו אלא שאומר לא אפרעך עד שיבואו פלוני ופלוני וכו' אלא פורעו בב"ד וכיתבין לו שפרעו בסימן שאחר זה כתבתי בשם הרשב"א דפריעה בפני ב"ד מהניא וכ"כ שם רבינו בשם ה"ר ישעיה ונתן טעם לדבר דנהי שהתנה עליו שלא יהו עדים נאמנים על ב"ד לא התנה:
ז סָעִיף ט ומ"ש ואם פרעו בפני עדים אחרים וכו' בהא איכא פלוגתא וכו' כבר נתבאר ולשון בפני עדים ת"ח או רופאים הוא לשון הרמב"ם בפרק הנזכר ובגמרא נמי מייתי עובדא דאמר ליה לא תפרען אלא באפי סהדי דתנו הלכתא:
ח סָעִיף י אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וכו' ג"ז שם ההוא דא"ל לחבריה כי פרעת לי פרען באפי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה בין דיליה לדיליה איתניסו הנך זוזי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אין קבולי קבליתינהו מיניה דרך פקדון ואמינא ליהוו גבאי דרך פקדון ואמינא עד דמתרמי בי תרי דתנו הילכתא ומקיים תנאי א"ל כיון דקא מודית דודאי שקלתינהו מיניה פרעון מעליא הוי מאי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו דהא אנא ורב ששת ופירש"י כיון דקא מודית דקבלתינהו וזה לא בתורת פקדון מסרם לך הוי פרעון ודברים שהיו בלבך אינם דברים: (ב"ה) ומכאן יתבאר לך שדברי רבינו אינם מדוקדקים שכתב שאומר שקבלו בתורת פקדון דמשמע שהוא אומר שהוא מוסכם ביניהם שקבלו בתורת פקדון וזה אינו שגם המלוה מודה שלא הוזכר שם פקדון אלא שהוא אומר כך בלבו וכמבואר בדברי רש"י: וכתבו התוס' הא אנא ורב ששת בדיחותא בעלמא הוא דקא מהדר ליה ולאו משום דצריך לקיים תנאו וכ"כ הר"א זו היא גירסת הרמב"ם ע"פ דרכו שכתבתי לעיל ודלא כהרי"ף שגורס אזל ופרעיה באפי סהדי ואפי' הכי טעמא דמודה הא לאו הכי לא מהימן: כתב בעל התרומות בשער נ"ז שכתב הראב"ד שמי שנמחק שטרו וכתבו לו ב"ד שטר אחד וכמ"ש בסימן מ"א שדינו כמלוה בשטר ואינו יכול לטעון פרעתי דהוה ליה טוען אחר מעשה ב"ד ואמרינן בספ"ק דמציעא (יז.) הטוען אחר מעשה ב"ד אינו כלום ואף אם תבע את חבירו ע"פ ונתחייב לו בדין ולא היה בידו לפרעו וכתבו לו מעשה בית דין אם טען אחר כך פרעתי אינו נאמן וגובה מהלקוחות עכ"ל הראב"ד ועיין בסימן ה':
ט סָעִיף יא מי שמכר שדהו באונס וכו' בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עב.) גבי ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה: כתב הרשב"א שנשאל על אחד שמכר קרקע לחבירו במנה וכתב לו שטר מכירה ומסרו בידו אבל לא החזיק בקרקע והקונה עשה שטר הודאה בעדים למוכר שכל זמן שיפרענו שהוא חייב להחזיר אותו שטר מכירה ושאותה מכירה אינה כלום ובטלה היא למפרע ולקץ ימים בקש הקונה לירד בתוך הקרקע והוציא עליו המוכר שטר ההודאה וטוען שכבר פרעו ותובע ממנו שטר מכירה שהניח בידו על אמונתו והשיב שהרי זה כאותה ששנינו (סה:) מכר לו בית מכר לו שדה ואמר ליה לכשיהיו לי מעות תחזירם לי כלומר שהתנו כך בשעת המקח וע"מ כן נגמר והילכך נמצא שאין המקח מקח אלא הלוואה היא זו ופירות הקרקע שכר מעותיו הוא וכעובדא (סז.) דאת ונוולא אחי אלמא המקח אינו מקח ואינו אלא כמשכנתא בעלמא והילכך ה"נ איכא למימר דלגבי מעות נמי גריע ממשכנתא דמשכנתא אי אמר פרעתי א"ל שטרך בידי מאי בעי אבל הכא כיון דשטר מקח ליכא כדאמרינן שטר חוב נמי ליכא הו"ל כמלוה על פה ונאמן לומר פרעתי ובשבועת היסת ואם תאמר מ"מ כיון שנזכר בשטר זה שקבל ממנו כך וכך מעות הו"ל כמלוה בשטר לא היא דהכא האי שטרא לא ניתן ליכתב כלל וכיון שכן מלוה על פה הוא וכדאמרינן בפרק איזהו נשך גבי ההוא דמשכן פרדיסא לחבריה עכ"ל : (ב"ה) וכ"כ הרמב"ם בפרק ט"ו וכתב ה"ה שדין זה אפי' במלוה על פה וכ"נ מדברי הרמב"ם וכן אכתוב לקמן בשם ספר התרומות:
א סָעִיף א אסור לאדם להלוות מעות לחבירו בלא עדים אפילו לת"ח וכו'. ס"פ א"נ מימרא דרב דהמלוה בלא עדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול שעולה על רוחו של לוה לכפור ור"ל אמר גורם קללה לעצמו דכשתובע וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרים שהוא דיבר על צדיק עתק ואמרינן תו התם דרב אשי שדר ליה לרבינא לישדור לי מר עשרה זוזי דאתרמי לי קטינא דארעא למיזבן שלח ליה ניתי מר סהדי ונכתוב כתבא שלח ליה אפילו אנא נמי שלח ליה כ"ש מה דטריד בגירסיה ומשתלי וגורם קללה לעצמי ונראה דרב אשי קס"ד דכדי שלא יעבור על לפני עור לא תתן מכשול כדרב לכך לא רצה להשאיל לו בלא שטר וקשיא ליה אפילו אנא נמי דחלילה לת"ח שיעלה על רוחו לכפור ורב ודאי לא קאמר אלא במלוה לע"ה והשיב לו דלאו משום חששא דיעלה על רוחו לכפור אלא דשמא ישכח הלואתו ויגרום רבינא קללה לעצמו וז"ש רבינו אסור לאדם וכתב אפילו לת"ח כלומר ל"מ לע"ה דאיכא נמי משום לפני עור אלא אפילו לת"ח דאע"ג דליכא למיחש שמא יעלה על רוחו לכפור מ"מ איכא למיחש דכיון דטריד ישכח וגורם קללה לעצמו וכן כתב הרמב"ם סוף פ"ב דמלוה:
ב סָעִיף ג והמלוה את חבירו בעדים וכו' שצריך לברר דבריו וכו'. פירוש כל מה שאדם טוען בב"ד כדי לחזק טענתו אע"פ דבלאו הכי היה נאמן בשבועת היסת מכל מקום כיון שלפי טענתו פטור משבועה צריך לברר דבריו כדי שלא יהא נשבע בחנם מיהו אם אי אפשר לברר כגון שמתו וכו' בעל כרחו נשבע היסת ונפטר והיינו כרבי דאמר צריך לברר וכדאיתא בירושלמי רבי לא רצה אלא לעמוד על אמיתת הדבר ומביאו ב"י כלומר לעמוד על אמיתת הדבר שלא יהא נשבע היסת כדפרישית ובהכי נמי מיירי הך עובדא דר"י נפחא בפרק ג"פ ונראה שעל דין זה אין שום חולק בפוסקים: ומ"ש ואם באו העדים ואמרו להד"מ כתב הרמ"ה וכו'. נראה דהרמ"ה ס"ל דהך דירושלמי אינו אלא היכא דא"א להביאם כגון שמתו וכו' אבל אם באו ואמרו להד"ם הוחזק כפרן וכדי שלא יהא קשה מהך דפ' שבועת הדיינים מחלק בין כשאומר דרך תימה בלא הוחזק כפרן ובין כשחתך דבריו דהוחזק כפרן והב"י הקשה ממה שכתב הרב המגיד על שם הרמ"ה שאפילו חתך דבריו לא הוחזק כפרן אף אם באו עדים ואמרו להד"ם ואין ספק דאיכא ט"ס או בדברי רבינו או בדברי הרב המגיד: ומ"ש והרז"ה חילק וכו'. פירוש הרז"ה סובר דאין חילוק בין באומר דרך תימה לחתך דבריו אלא בין הזמינם לעדות ללא הזמנים: ור"ש כתב שא"צ לברר דבריו וכולי. כצ"ל ור"ל דרשב"ם כתב בס"פ גט פשוט דהלכה כרשב"ג דא"צ לברר כלל ואין מצריכין אותו שיביא העדים שפרע בפניהם דאפילו יבואו ויכחישוהו לא הוחזק כפרן דכל מילי דכדי כגון הכא דלא רמיא עליה לפרעו בעדים לאו אדעתיה ואין חילוק דאפי' חתך דבריו ואפילו אמר שהזמינם לעדים לעולם לא הוחזק כפרן ונשבע היסת ונפטר וברוב ספרי רבינו כתוב ורש"י כתב והוא ט"ס שהרי בהגהת אשיר"י פרק ז"ב כתוב ע"ש פירש"י דהאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אין נאמן אפי' בשבועה עד שיבואו פלוני ופלוני ויעידו ומביאו ב"י אלא צ"ל ור"ש כתב כלומר רשב"ם כתב כך כדפי' וכן פי' ב"י: ומ"ש וכן יראה מדעת רב אלפס. פי' דמדלא הביא האלפסי בפרק גט פשוט הך עובדא דאתא לקמיה דר"י נפחא דהורה דצריך לברר אלמא דס"ל להאלפסי דא"צ לברר דאפילו באו עדים והכחישוהו לא הוחזק כפרן וכן כתב הרב המגיד שזו היא דעת הרי"ף ע"ש פ"ו מטוען: ומ"ש וכ"כ הרמב"ם וכו'. נראה דעת רבינו דמדכתב הרב א"ל הביאם ותפטר וכתב עוד שאין אנו מצריכים להביאן אלא לברר דבריו ליפטר אף משבועה וכו' אלמא דאין אומרים לו להביאם אלא כדי ליפטר משבועה אבל אם לא הביאם או הביאם והכחישוהו לא מפסיד ונאמן בשבועת היסת מטעם דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה וכן פסק רבינו בסתם בסימן ע"ט סעיף י"א על סמך מ"ש כאן דר"ש והאלפסי והרמב"ם הסכימו דא"צ לברר דאפילו הכחישוהו לא הוחזק כפרן ודלא כמ"ש הרא"ש בפרק גט פשוט דמשמע דס"ל דאם הכחישוהו הוחזק כפרן ומביאו ב"י דליתא. ומה שקשה דא"כ אמאי כתב הרמב"ם מתו או הלכו למד"ה וכו' הו"ל לאשמועינן רבותא דאפי' באו והכחישוהו ישבע היסת שפרעו וכ"ש מתו או הלכו למד"ה י"ל דהרמב"ם כתב תרווייהו בריש פ"ו דטוען תחילה כתב מנה הלויתיך א"ל והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו עדים ואמרו להד"ם לא הוחזק כפרן וכו' ואחר כך כתב תן לי מנה שהלויתיך והרי העדים ואמר הנטען פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרים ללוה הביאם והפטר לא באו או שמתו או שהלכו למדינה אחרת וכו' הרי דס"ל להרמב"ם שבין באו והכחישוהו ובין לא באו ומתו וכו' בכל ענין לא הוחזק כפרן וכדעת רשב"ם והאלפסי זו היא דעת רבינו ולא ס"ל הפירושים והחילוקים שכתב ה"ה בפי' דעת הרמב"ם גם לא כפירושים שכתב ב"י עיין עליו ומה שהקשה ב"י על מ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם והם רחוקים מאוד דהרי"ף לא כתב ההוא עובדא דפרק ג"פ אלא דשבועת הדיינים בלבד והרמב"ם כתב לשתיהם נ"ל דאין זו קושיא דהרמב"ם לא כתב דצריך לברר אלא ע"פ הירושלמי כדי לידע אמיתת הדבר שלא יהא נשבע בחנם והאלפסי לא כתב ההיא דג"פ כדי שלא נבין ממנה דצריך לברר ושאם באו עדים והכחישוהו הוחזק כפרן דהא ליתא שהרי לא הוחזק כפרן ולפיכך לא כתבה אבל ודאי מודה האלפסי דא"ל הבא עדים ותפטר מן השבועה כדי שלא ישבע בחנם:
ג סָעִיף ד א"ל אל תפרעני אלא בעדים וכו'. משנה פ' הדיינים מנה לי בידך א"ל הן אמר ליה אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר א"ל נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו לו בפני עדים והאי מפני שצריך וכו' לא איצטריך אלא לאורויי דגובה ממנו אפי' בלא שבועה דכיון דהתרה בו אנן סהדי דלא פרעיה מפני שצריך ליתן לו בפני עדים כמו שהתרה בו וכיון דאנן סהדי דלא פרעיה גובה בלא שבועה: וכתב הרמב"ם בין שא"ל בשעת הלואה וכו'. הכי משמע דתנן מנה לי בידך א"ל הן דאלמא דמיירי בלאחר הלואה והרא"ש ודאי גם הוא מפרש כך אלא דמפרש דמיירי בשקבל דבריו סגי בקבלה בלא קנין כדכתב רבינו לעיל בסימן כ"ב ע"ש הרא"ש וע"ש:
ד סָעִיף ו א"ל אל תפרעני אלא בעדים וכו' לדעת רב אלפס אינו נאמן. טעמו דכך היה גורס בגמרא פרק הדיינים אבל הרמב"ם היה גורס נאמן ומה שקשה א"כ יהא נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך במגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו י"ל הכא היינו טעמא דאנן סהדי דודאי לא פרעיה דכיון שהתרה בו שלא יפרענו אלא בעדים חזקה דלא פרעיה שלא בעדים וקיי"ל דלא אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה וכדלקמן בסי' מ"ח ופשוט הוא וכיוצא בזה כתב ב"י ועוד הביא תירוצים אחרים על שם הרא"ש והרב המגיד ואין צורך כי התירוץ שכתבנו הוא ברור ופשוט: ומ"ש והר"ר ישעיה חילק וכו'. נראה דהיה גורס בגמרא ומתו והלכו למד"ה אינו נאמן ומפרש דלצדדין קאמר במתו אינו נאמן כלל וצריך לפרעו מיד דאל"כ מה הועיל זה בתנאו אבל בהלכו למד"ה אינו נאמן לפטרו בשבועה מיד אלא ממתינין עד שיבואו אולי אומר אמת ואם באו ואינן יודעים מאומה או לא באו כלל חייב לפרוע: ומ"ש וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק וכו'. נראה דטעמא דמילת' דבאומר פרעתי בפני פלוני ופלוני יוכל להביאו לידי הכחשה שיביא המלוה עדים ויעידו שמיום שהלוה פלוני לפלוני היו אותן פ' ופ' שאומר זה שבפניהם פרע עמנו ולא זזה ידם מתוך ידינו עד יום מותם ולא פרע בפניהם אבל אומר בפני עדים סתם אינו נאמן דמוכחא מילתא דמשקר ומירתת פן יביא המלוה עדי הכחשה כדפי' והכי מוכחא לישנא דתלמודא דקאמר ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למד"ה או מתו נאמן דאלמא דוקא באומר בפני פלוני ופלוני:
ה סָעִיף ז א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וכו'. פי' דהוה ליה כאילו התנה עמו בפי' שפוסל כל עדים שיעידו כנגדו ולא יהיו כשרים לעדות זה אלא פלוני ופ' ולפיכך ס"ל לרש"י ולרב אלפס דאפי' הם בפנינו ומעידים שפרעו אינו נאמן ול"מ בייחד לו פלוני ופלוני אלא אפי' א"ל:
ו סָעִיף ט אל תפרעני אלא בפני עדים ת"ח או רופאים דאיכא למימר דלאו דוקא ת"ח ורופאים אפי' הכי אינו נאמן דדוקא ת"ח ורופאים התנה עמו אבל שאר כל אדם פסולים הם לעדות זה אבל לר"ח והרמב"ם כשהם בפנינו ומעידים שפרעו פטור דלא אמרו בגמרא דאינו נאמן אלא כשאינן בפנינו שמפני זה ייחד לו פלוני ופלוני שלא יוכל לדחותו ולומר פרעתיך בפני אחרים והלכו להם והכי נקטינן. מיהו כתב במרדכי פרק הדיינים אע"ג דעדים אחרי' כשהם בפנינו נאמנים לומר דפרעו מ"מ יכול המלוה לטעון סטראי נינהו הואיל ולא פרעו בפני פלוני ופ' שייחד לו עכ"ל ובזה יתיישב הא דכתב רבינו ואם מודה שלא פרעו אלא שאומר לא אפרעך עד שיבוא פ' ופ' וכו' כלומר דחושש שמא יאמר המלוה סטראי נינהו ולכך לא אפרעך אלא בפני אותן שייחדת לי וכו': וכתב הר"ן שי"א לדעת הרי"ף ה"ה אם באו עדים והעידו שהודה בשניהם אינם נאמנים וי"א דבהא מודה הרי"ף דנאמנים ע"כ וסברת הי"א היא דעת הרז"ה והסברא השנייה היא דעת הרמב"ן וע"ל ר"ס ע"א סעיף ז' ח' ט':
ז סָעִיף י אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופ' וכו' רק שאומר שקבלו בתורת פקדון וכו'. פרק הדיינין ורצונו לומר שכך אמרתי בלבי אקבלנו בתורת פקדון וכו' דברים שבלב לא הוי דברים וכיון שזה מסרו בתורת פרעון פטור וכך פירש"י לשם להדיא ומשמע דאם א"ל בפירוש לא אקבלם אלא בתורת פקדון ונאנסו חייב הלוה לחזור ולשלם. וע"ל בסימן ק"ך דבשאר פרעון הוי פרעון בע"כ ושאני הכא דהתנה עמו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וכו':
א סָעִיף א והמרדכי כתב ספ"ק דכתובות שזהו דעת הרי"ף אבל רפיא ביד ראבי"ה עכ"ל וכ"כ פרק אלו נשבעין דף של"ט ע"א וצ"ע בזה לעיל סימן ל"ט וע"ש:
ב וע"ל ריש סי' ע"ה:
ג וצ"ע מנא ליה לרבינו דדעת הרמב"ם שאם באו עדים ואמרו להד"ם דלא הוחזק כפרן דהא הרמב"ם לא קאמר שאינו מפסיד אלא כשהחסרון מצד העדים שמתו או הלכו למד"ה ומשמע אם ישנם עדים צריך לברר וכ"ש אם אמרו להד"ם דמפסיד וכ"כ המ"מ בהדיא שזה דעת הרמב"ם והוא כדעת הרא"ש שכתבתי וע"ל סימן ע"ט ג"כ מדין זה:
ד סָעִיף ד ובמ"מ סט"ו מוכח דלדעת הרמב"ם נאמן אפי' יש למלוה עדים שאמר אל תפרעני אלא בעדים אבל כי ליכא עדים נאמן לכ"ע מכח מיגו דאי בעי כפר:
ה סָעִיף ה וע"ל סימן ע"א דיש מחלקים בין הודאה לפרעון. כתב המרדכי פרק שבועת הדיינין ע"ג דאע"ג דעדים אחרים נאמנים דפרעו מ"מ יכול המלוה לטעון סטראי נינהו וע"ש:
ו סָעִיף ו ועיי' בי"ד סימן קע"ד אימת יש במכירה כזו משום איסור רבית ואימת שרי:
א סָעִיף א אסור לאדם להלוות מעות לחבירו בלא עדים אפילו כו' מימרא דר"י אמר רב בס"פ א"נ וקאמר רב טעמו דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול ופרש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור עכ"ל. ואמרינן עוד שם משמיה דר"ל דגורם קללה לעצמו ולמדו מדכתיב תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק ופרש"י שהבריות יקללוהו ויאמרו שמדבר עתק על צדיק שתובע מה שלא הלוהו לו תו גרסינן שם דרבינא לא רצה להלות לר"א בלי סהדי ושטר. שלח ליה ר"א אפילו אנא הדר שלח ליה רבינא כ"ש מר דטריד בגירסא ומשתלי וגרם קללה לעצמו עכ"ל הגמ' עם פרש"י בקיצור. והנה מדפרש"י הנ"ל על לפני עור כו' שעולה על רוחו של לוה לכפור ש"מ דס"ל דאינו עובר על לפני עור כו' אא"כ הלוה יכפור במזיד. והשתא א"ש נמי דרבינא לא שלח לו כ"ש מר דטריד בגירסא ומשתלי ויגרם לי שאעבור על לפני עור כו'. גם מאי דעתיה דר"א דאמר אפילו אנא וכי לא ידע ר"א המסדר בגמ' מימרא דר"י א"ר ור"ל הנ"ל אלא ודאי משום דלא אסרוהו אלא באינש דעלמא דיעלה על דעתו לכפור וסבר דר"ל דקאמר דיגרום קללה לעצמו ג"כ אהאי דר"י קאי וסברא הוא כי דוקא הכופר במזיד הוא עומד נגד המלוה בקומה זקופה להכחישו ובזה גורם לעצמו קללה משא"כ כשבא ענין הכפירה מכח שכחה אין דרך לעמוד בקומה זקופה להכחישו אלא אומר לא ידעתי מהלואה זו דבר ואשים הדבר על לבי אם אזכור דבר זה אשלם לך ובזה אף שאינו מחויב לשלם לו מ"מ אין גורם קללה לנפשו מכח הבריות כ"כ ומש"ה א"ל ר"א אפילו אנא דודאי לא אכפור לך במזיד לא שייכי הטעמים הנ"ל והשיב לו כ"ש מר דטריד בגירסא ומשתלי יותר משאר הבריות עד שישכח הדבר מלבו ויעמוד נגד המלוה להכחישו וגם הבריות יאמרו ת"ח הוא זה ובודאי לא משקר ואגרום קללה לנפשי וזש"ר והרמב"ם בפ"ב דמלוה ואפילו ת"ח ללמד דאף דהטעמים שבגמרא הן כשכופר במזיד דוקא מ"מ בת"ח ג"כ אסור מכח טירדתו בגירסא וק"ל: ומש"ר אא"כ הלוהו על המשכון כ"כ הרמב"ם בספ"ב דמלוה וכתב שם המ"מ ז"ל לפי שבמלוה על המשכון אין טעם הנ"ל כמלוה בלא עדים דהא המלוה נאמן בשבועה עד כדי דמי המשכון אלא מפני שעדיין אפשר שיבא לידי מחלוקת שישכח כמה לוה ממנו לכך מלוה בשטר עדיף טפי ב"י ועד"ר:
ב סָעִיף ב אבל בעדים יכול להלוות ר"ל יכול. אבל אינו טוב כמו בשטר ובמשכון וכנ"ל וחזר רבינו לכתוב זה ללמדנו דאף דרבינא לא רצה להלוות לר"א בלא שטר ועדים דמן הדין שרי בעדים לחוד אלא שרבינא החמיר אנפשו וכ"כ ב"י: ואם יש בו קנין חשוב כמלוה בשטר כדפרישית לעיל סל"ט ור"ל שהוא משיב כמלוה בשטר שאינו יכול לטעון פרעתי לאפוקי מלוה ע"פ שיכול לטעון פרעתי דבהכי איירי הכא. ואפילו לענין לטרוף ממשעבדי מהני קנין כשלא שכחו העדים זמן הקנין דאז לא נתבטל הקול משעת הקנין עד היום ואף שמוכח מדברי הרא"ש דבקנין לחוד אינו טורף עד שיכתוב השטר לבסוף וכמ"ש בסל"ט ומ"ג הא ג"כ הוכחתי שם בלשונו ומל' הנ"י דכה"ג מודה דטורף ע"ש ודוק:
ג סָעִיף ג והמלוה את חבירו כו' פלוגתא דרב פפי ורב פפא בשבועת הדיינים ופסקו רי"ף ורא"ש כמ"ד הכי וכתב ב"י ומיירי בלא קנין ע"כ ופשוט הוא שהרי רבינו כתב בסמוך דקנין כשטר דמי: אלא נאמן לומר פרעתיך ר"ל בשבועת היסת אם הוא לאחר זמנו: טען ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני וכו' שצריך לברר כו' בדרישה כתבתי ל' הגמרא דפג"פ דר"י נפחא סבר דצריך לברר דבריו בזה ובפרק שבועת הדיינים אמרינן כל מילתא דלא רמיא אאינש לאו אדעתיה ולא צריך לברר ומכח ב' אלו המימראות מחלק הרמ"ה בין אם אמר דרך תימה למחתך דבריו והרז"ה מחלק בין כשאמר שהזמינם או לא הזמינם ור"ש ורי"ף סוברים דהמימראות פליגי אהדדי והלכה כמימרא דשבועות ונראה דלהרמ"ה והרז"ה אפילו לא באו ואמרו להד"ם כל שהזמינם או שלא אמר בל' תימה צריך הוא להביאם ואם אינו מביאם אינו נפטר אפי' בשבועה וכמ"ש הרא"ש וגם רבי' לקמן בר"ס ק"מ (והא דכתבתי בדרישה דלא כ"כ כ"א בהחזקת קרקע היינו לשיטת הרא"ש דס"ל דבעלמא א"צ לברר אבל להרמ"ה והרז"ה א"צ לחלק בזה) אדין הנלמד מההיא דכג"פ וכמ"ש בשמם בדרישה. ומ"ש רבינו ואם באו ואמרו להד"ם כתב הרמ"ה כו' היינו ללמדנו דס"ל דבכה"ג הוחזק לכפרן ולא מהימן תו לומר פרעתיהו בפני אחרים וגם כדי לכתוב עליו דעת רש"י ורי"ף דס"ל דאפי' בבאו ואמרו להד"ם נפטר בשבועה. וזש"ר בדברי ר"ש אלא כההיא דשבועת הדיינים כו' כלומר דשם אמרו להדיא שאפי' כה"ג נפטר ודוק: ומש"ר בריש דבריו שצריך לברר היינו דוקא לכתחלה וזהו לכ"ע וכ"כ בהדיא לקמן ס"ס ע"ט סעיף י"א ז"ל וכן אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני כו' עד ונאמן אלא שלכתחלה צריך לברר דבריו כדפרישית לעיל סי' ע' עכ"ל ור"ל שלכתחלה צריך לברר דבריו כדי להפטר משבועה ולא משביעין אותו שבועה בחנם. ומיהו אם לא יכול להביא בקל אלא בקושי אינו מחוייב לדחוק עצמו כ"כ ולהביאם אלא נשבע ונפטר. והא דכתב רבינו ומיהו אם א"א לברר כגון שמתו כו' ל"ד נקט מתו או שהלכו למד"ה אלא אורחא דמילתא נקט דבלא"ה מסתמא באין לב"ד ונוכל לברר. והשתא א"ש מ"ש אדעת הרי"ף וכן כתב הרמב"ם דפשוט בעיני רבי' דגם הרי"ף ס"ל דצריך לברר לכתחלה כדי להפטר מהשבועה דבכל מקום מאי דאפשר לעשות כדי שלא ישבע עושין. וא"ש נמי מש"ר בר"ס ע"ה בשם הרא"ש דא"צ לברר משום דמ"ש הכא דצריך לברר היינו כדי להפטר משבועה ועמ"ש עוד מזה בר"ס ע"ה. וא"ש נמי מה שהתחיל וכתב סתם דצריך לברר ולבסוף מסיק בשם ר"ש ואלפס ורמב"ם דא"צ לברר ודוק. כיון שלא היה צריך לפרעו בעדים ע"ל סע"ט ששם כ"ר לדון זה ופי' כיון שלא התנה עמו כך לא שם לבו אל זה לזכור אם פרעו בעדים או לא ואמר שבעדים פרעו ולאו אדעתיה רש"י: לברר דבריו והרז"ה חילק כצ"ל: ורש"י כ' שא"צ לברר דבריו ב"י גורס ר"ש והוא רשב"ם. דאילו רש"י לא מצינו שכ"כ עכ"ל. אבל ר"ש כ"כ בפג"פ דהלכה כרשב"ג דא"צ לברר וכמ"ש בדרישה ע"ש. ובאמת שגם מסתימת ל' רש"י בפרק שבועת הדיינים אמ"ש שם בגמרא כל מילתא דלא רמיא כו' משמע דס"ל דבכל ענין לא הוחזק כפרן ע"ש: אלא כההיא דשבועת הדיינים פי' שההלכה כאותה מימרא ולא כההיא דג"פ כמ"ש לעיל: וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות טוען כ"כ: שאין אנו מצריכין להביאן כו' פי' מ"ש מתחילה אומרים לו להביאם ויפטר לא כתבתי כן אלא לברר כו' ודייק רבינו מדכתב הרמב"ם שאין אנו מצריכים להביאם כו' המשמע דאפילו בעודן לפנינו אין מצריכים להביא אלא להפטר משבועה אבל זולת זה אפי' הן באין ואומרים להד"ם לא מפסיד בזה כלום וכנ"ל. והא דכתב מתו או שהלכו למד"ה ישבע היסת כו' ולא אמר דאפי' אם הכחישוהו דנאמן בשבועה ס"ל דלרבותא דאפילו בכה"ג בעי לישבע כ"כ ול"מ הלה לומר למה לא תבע אותי בחייהן או קודם שהלכו למד"ה אלא ודאי יודע היה שהאמת עמי ועכשיו תובע אותי להשביעני חנם. אבל המ"מ כתב שנראה מדעת הרמב"ם מדלא כתב אפי' הכחישוהו שדוקא בכה"ג שמתו או הלכו למד"ה נאמן בשבועה. אבל אם הם לפנינו והכחישוהו חייב לשלם ואפשר שהרמב"ם חילק בין לשון תימה כדעת הרמ"ה או בין הזמין לעדים כדעת הרז"ה וכ"כ ב"י:
ד סָעִיף ד אמר לו אל תפרעני אלא בעדים כו' כל מ"ש רבינו מכאן עד סוף הסימן מיירי שא"ל כן בפני עדים וכ"כ המ"מ פט"ו מהל' מלוה דאל"כ לעולם היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא התנית עמי שום תנאי וכמש"ר גבי נאמנות בשם בעה"ת ר"ס ע"א ע"ש: והמלוה גובה ממנו אפילו בלא שבועה הכי משמע מגמרא ר"פ שבועת הדיינין וטעם דאנן סהדי דלא פרעיה מדהתרה בו שלא יפרענו אלא בעדים וכל מקום דאנן סהדי א"צ שבועה ב"י: בין שאמר לו כן לאחר הלואה אין חילוק ז"ל הר"ן שם בשם הרמב"ן ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ"ל שאין הענין משום שיעבודא אלא משום דכשאומר לו אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפרעו אלא בעדים הילכך אפילו טען שפרע אמרינן דשקורי משקר. והמ"מ כתב הטעם משום דעבד לוה לאיש מלוה. צריך לקבל עליו בפירוש כו' מיהו בקבלתו עליו סגי ואפי' הרמ"ה שכ"ר בשמו לעיל בסכ"ב ולקמן בר"ס ע"א דמכריך קנין ה"ט דשם מיירי שקבל עליו הלוה שמלוה עצמו יהא נאמן לומר שלא נפרע והוי כקיבל עליו קרוב או פסול כבי תרי להכי צריך קנין אבל הכא לא קיבל עליו אלא שלא יהא שום א' מהם נאמן בלא עדים נראה דכ"ע מודו דא"צ קנין והשתא א"ש שבסי' שאח"ז מביא דברי הרמ"ה בסתם ולא הביאו הכא אדברי הרא"ש משמע שאין בזה מחלוקת ביניהן ועד"ר ועמ"ש עוד מזה בסכ"ב ובסע"א:
ה סָעִיף ו א"ל אל תפרעני כו' לדעת הרי"ף אינו נאמן פלוגתא דהרי"ף והרמב"ם וסייעתו תלוי בגירסא דגמרא דבפ' שבועת הדיינים איתא אמר ר"פ משמיה דרבא אם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להן למד"ה אינו נאמן כן הוא גי' הרי"ף והרמב"ם פט"ו ממלוה והרא"ש כתבו דהגירסא הנכונה היא נאמן וכן מצאו בגי' ישנות ע"ש ועד"ר. והרר"י חילק שהוא נאמן פי' בשבועת היסת וכבר הזכיר סברא זו המ"מ בשם הרשב"א. וטעמו של הרר"י הוא דאל"כ אם פרעו בינו לבינו למה לא יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו. אבל הרא"ש כתב דאין זה מיגו טוב דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו. והמ"מ תירץ שאין כאן מיגו דהא איהו מחייב נפשיה בקיום התנאי והא אמר שלא קיימיה וכיון שלא נתברר שפרע אמרינן ליה מיחייבת לקיומי תנאך ע"כ. והב"י כתב עוד טעם והוא דכבר נתבאר דכל האומר אל תפרעני אלא בעדים אנן סהדי דלא פרעו ותו לא מהימנינן ליה משום מיגו עכ"ל: אינו נאמן וצריך לפרעו מיד תיבת מיד כדי נסבא דאלא אימת יפרע לו אלא משום דבהלכו למד"ה אמר ולא אמרינן דליפרעו מיד נקט נמי הכא ל' מיד. אבל אם אומר בפני עדים סתם אינו נאמן דמדלא קאמר מי הם מוכחא מילתא דמשקר ב"י:
ו סָעִיף ז א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני כו' עד שמפני כך יחד עדיו כו' הוא מימרא דרבא בגמרא שם: נאמן בשבועה שהרי אמר שקיים תנאו לכאורה היה נראה דאפי' לדעת רב אלפס הנ"ל מודה הכא שנאמן מטעם שאומר שקיים תנאו ומה היה לו לעשות שלא היה לו לפרעו אלא בפני עדים אלו ודוקא גבי א"ל אל תפרעני אלא בעדים סתם הנ"ל שהיה בידו לפרוע בפני איזה ב' שיהיה שייך לומר הרוצה לשקר ירחיק עדיו ומשה"נ כ"ר הכא סתם נאמן בשבועה כו' בלי מחלוקת אכן הרמב"ן כתב בהדיא בספר מלחמות ה' דגם בזה אינו נאמן אם לא שהביא ראיה שפרעו קמיהון והיינו משום דס"ל כהרי"ף הנ"ל:
ז סָעִיף ח אלא פורעו בב"ד והוא מטעם שכתב רבי' בסימן שאח"ז דנהי שהתנה שלא יהיו עדים אחרים נאמנים אב"ד לא התנה ונאמנים אפי' לדעת רש"י והרי"ף שבסמוך:
ח סָעִיף ט וכן אם א"ל אל תפרעני אלא בפני עדים ת"ח כו' מעשה הוא בגמ' וכן הוא ל' הרמב"ם ואע"ג דכבר כ"ר אם א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני מ"מ כתב ג"כ לרבותא דאפילו באלו דאיכא למימר מדפרט חכמים ורופאים ש"מ קפיד עלייהו משום שהם נאמנים יותר מאחרים אפ"ה סוברים ר"ח והרמב"ם והרא"ש דנאמן וגם י"ל איפכא דל"מ כשאמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דמשמע דפסל כל אינך דס"ל לרש"י ורי"ף דאינו נאמן אלא אפי' לא פרשי בשמייהו אלא קאמר אלא בפני ת"ח או רופאים סתם דהו"א דלא בא למעט אלא רקים ופוחזים ולא שאר אנשים מהימני קמ"ל דאפ"ה אינו נאמן לרש"י ורי"ף: לרש"י אינו נאמן הלוה טעמו כיון דא"ל לא תפרעני אלא בפני אלו הרי בזה פוסל כל אינך עדות שבעולם לפרעון וה: ולדעת ר"ח ורמב"ם נאמן כצ"ל רמב"ם ועד"ר: ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל כ"כ בפרק שבועת הדיינים (דף נ"ז) וז"ל כיון שבאו עדים ואמרו שפרעו נאמנים שמתחילה לא פסל שאר עדים ול"ד להא דאמרינן לקמן בר"ס ע"א בהימנהו כבי תרי דהתם א"ל בפירוש שיהא נאמן יותר משאר עדים אבל הכא מה שיחד עדים אינו אלא כדי שלא יוכל לדחותו ולומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו או הלכו למד"ה אבל לא פסל עדים המעידים בפנינו:
ט סָעִיף י א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו בינו לבינו כו' כן הוא שם בגמרא ע"פ גירסת הרמב"ם והרא"ש אבל הרי"ף גרס שם ופרעו באפי סהדי ודייק מינה טעמא דמודה הא לאו הכי לא מהימן כיון שיחד לו עדים וכנ"ל בשם הרי"ף וע"ש: ותבעו שיחזור ויפרענו פטור דכיון דמודה דקיבל מיניה וזה לא בתורת פקדון מסרס ליה הוי פרעון ודברים שהיו בלבו לא הוי דברים רש"י פי' אף שהיה בלב המלוה שיהיו לפקדון בידו זה לא מיחשב לדבור מה שבלבו אומר כו' כ"ז שלא שמע כן באזניו מחבירו שא"ל כן בפירוש וכן פי' דדברים שבלב כמש"ר לקמן ס"ס ע"ג ע"ש:
י סָעִיף יא מי שמכר שדהו באונס נלמד מפרק איזהו נשך מהאי דאמרינן שם ההוא גברא דמשכן פרדיסא כו': בענין שהמכר בטל כאשר יתבאר לקמן בסקנ"א ור"ח ורמ"ב: המעות שביד המוכר כו' פירוש אם בא ב"ח של המוכר לטרוף השדה מהאנס (כגון שעשאו אפותיקי ודוק) ואין ביד המוכר להחזיר להאנס מעותיו אין האנס יכול לטרוף כדי מעותיו ממה שמכר המוכר אחרי קנייתו וממילא מצי לטרוף מיד זה האנס אפי' ב"ח המאוחר לקנייתו ונראה דאפי' למ"ד לקמן סק"ד דמלוה ע"פ מוקדמת קודם למלוה בשטר מאוחרת בכה"ג לא אמר וק"ל אבל ודאי המוכר עצמו אינו יכול ליקחנו מיד האנס עד שיחזיר להאנס מעותיו אם לא שטוען פרעתי שנאמן נגדו בשבועה היסת: שאין לו דין שטר דומה לזה כתב רבינו לקמן סר"ן:
א סָעִיף א אפילו לת"ח כו' ק"ק דמשמע מלשון אפילו דטפי מסתבר להלוות לת"ח בלא עדים מלאינש דעלמא ובגמ' דס"פ א"נ אמרינן דרבינא לא רצה להלוות לרב אשי אלא בשטר שלח ליה אפילו אנא שלח ליה כ"ש מר דטריד בגירסא משתלי משמע מזה שיותר אסור להלוות לת"ח מלע"ה וי"ל דודאי איכא רבותא טפי בת"ח כמ"ש בפרישה כיון שאין בו אלא חשש דשכחה וה"מ מל' ר"א דאמר אפילו אנא ש"מ דלת"ח ס"ל דמותר דודאי ר"א לא טעה בדינא ומה שהשיב לו רבינא כ"ש מר ר"ל מצד השכחה לחוד הת"ח מכ"ש אסור אבל אין לחוש כולי האי לזה ומש"ה כ"ר ואפי' ת"ח: ואם עושה כו' הוא מדברי הרמב"ם בפ"ב ממלוה ומשמע דבסתם שטר איירי שאין בו נאמנות ונלע"ד להוכיח מזה שרבי' סובר שמי שנפרע ממה שתחת ידי צריך לושבע ש"ד כדעת הגאונים בסע"ב סי"א ולא כהראב"ד שסבר שנשבע שבועת היסת דאל"כ למה אמר שאם עושה שטר ה"ז משובח יותר משהלוה לו על המשכון מאי מעליותא דשטרא הא אם היה טוען פרעתי היה צריך לישבע ש"ד ובמלוה על המשכון אין שם ש"ד אלא ודאי ס"ל דגם במשכון צריך לישבע ש"ד כסברת הגאונים לקמן ר"ס קל"ג אף דמשמע שם שרבי' סותם דבריו כסברת הראב"ד ע"ש כתבתי שם דאדרבה משם מוכח איפכא ועי' בסע"ב ושם ביארתיהו:
ב סָעִיף ג אומרים לו כו' בפג"ה (דק"ע) ר"י בר יוסף הוה מסיק זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דר"י נפחא אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"ל ר"י יבואו פלוני ופלוני ויעידו א"ל אי לא אתו לא מהימנינא והא קיי"ל המלוה לחבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים א"ל אנא כההיא שמעתתא דמר ס"ל דאמר האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו והא א"ר גידל אמר רב הלכה כדברי רשב"ג ואף רבי לא קאמר אלא לברר א"ל אנא מי לברורי קאמינא עכל"ה וכתב הרא"ש שם וז"ל ואף רבי לא אמר אלא לברר כלומר כיון שהביא שטרא אומרים לו ברר שטרך וקיים חתימתו ואע"פ שיש עמו חזקה (וע"ש דפליגי בהא רבי ורשב"ג וכ"כ לקמן ר"ס ק"מ ז"ל טען שמעון כו' וכדברי הרא"ש שהעתקתי כאן) ואם א"א לו לברר כגון שמתו עדיו נדון בחזקה ורשב"ג סבר א"צ לברר כלל אלא נדון בחזקה לבד ומשמע דהא דקאמרי' דרבי לא אמר אלא לברר דוקא אם נשאר חסרון הבירור במיתת העדים או הלכו להם למד"ה אבל אם ישנם לעדים צריך לברר וכ"כ ר"ח שאם טען ואמר אבד שטרי אינו נאמן לרבי' כו' עכ"ל. אבל בפי' רשב"ם כתב והא א"ר גידל כו' הלכה כרשב'"ג כו' ואע"פ שהלכה כרבי מחבירו בהא הלכה כרשב"ג שא"צ לברר עכ"ל. הרי לפנינו דלגי' הרא"ש דגרס הלכה כרבי צריך לברר כשהן במדינה א"נ לומר אבדתי שטרי אלא צריך להביא שטרו ולקיים חתימת העדים וכ"ש אם באו העדים ואמרו להד"ם דמוציאין הקרקע מידו אבל לגי' רשב"ם דגרס הלכה כרשב"ג א"צ לברר וזהו שכ"ר בסמוך וז"ל ורש"י כתב דא"צ לברר כו' וכתב הב"י דצ"ל ר"ש וכמ"ש בדרישה בשמו ע"ש ויש לתמוה על רבי' שסיים האי פסק כדברי ר"ש והרי"ף והרמב"ם משמע דס"ל כותייהו דא"צ לברר והיינו דלא כדברי הרא"ש בפסקי דפסק הלכה כרבי וכנ"ל. והיותר תמוה דלקמן בס"ס ק"מ סתם רבי' וכתב כדברי הרא"ש הנ"ל דמי שיש לו עדי חזקה וטוען שיש בידו ג"כ שטר דצריך לברר דבריו כל זמן דאפשר ע"ש. ונראה דרבי' מחלק בין בירור דעדי הפרעון ובין בירור דשטר בחזקת קרקע וכמו שחילק הר"ן וכתב ז"ל ע"כ לא אמרינן דצריך לברר אלא בכגון הבא לידון בשטר ובחזקה משום דחזקה מכח שטרא קאתי ואם נמצא השטר פסול אף חזקתו בטלה אבל בטוען פרעתיך בפני פלוני ופלוני טענת הפרעון אינה באה מכח העדים אלא מילת' יתירתא היא דאמר הילכך אפי" באו עדים ואמרו להד"ם נאמן כדאסיקנא בשבועת הדיינים ואפילו רבי מודה בהא ור"י נפחא ס"ל כמ"ד התם בפז"ב דאפילו בהא פליגי וכיון דאסיקנא דלא כוותיה בפז"ב ההיא דר"י נפחא אידחיא ליה וליתא כלל ולכך לא כתבה הרי"ף ז"ל עכ"ל הר"ן וכן העלה המ"מ בפ"ו מטוען שכן עיקר הדבר. הרי לפנינו דכתב אפילו רבי מודה בהא דא"צ בירור והיינו כמו שסיים רבינו כאן בשם ר"ש ורי"ף ורמב"ם. ומה"ט כ"ר בסע"ט דאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתו ואמרו להד"ם וחזר ואמר פרעתיך בפני אחרים או ביני ובינך דלא הוחזק כפרן אלא שלכתחילה צריך לברר כדפ"ל ס"ע עכ"כ והיינו נמי שסיים כאן בשם הרמב"ם דלכתחילה צריך בירור כדי שלא יצטרך להשבע כן נ"ל ומהתימה על הב"י שלא הרגיש בסתירת דברי רבינו זה בזה. וגם קשה שהביא בהעתקה ל' הגמרא דהלכה כרשב"ג והיינו כגירסת רשב"ם הנ"ל ולא כתב שלהרא"ש היתה גירסא אחרת והביא עליו הרא"ש דכתב וצריך בירור והן שני הפכים בנושא א' ע"ש ודוק ועמ"ש עוד בפרישה מזה:
ג סָעִיף ד צריך לקבל עליו מ"ו ר"ש ז"ל כתב אזה ז"ל הרא"ש לטעמיה שכתב והביאו רבינו לעיל סנ"ב דכל תנאי שמקבל עליו הלוה אף שלא בשעת הלואה די בכך וא"צ קנין עכ"ל ולעד"נ דאפי' הרמ"ה דס"ל דשלא בשעת הלואה צריך קנין יכול להיות דהכא מודה דא"צ ומטעם שכתבתי בפרישה ע"ש וראיה לזה שהרי לעיל בסכ"ב הביא רבינו דברי הרא"ש שכתב אהרמ"ה ז"ל ולא בעי קנין אפילו לאחר הלואה כו' כאדם האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דל"צ קנין אלא קבלה עכ"ל ואי איתא דהרמ"ה פליג על הרא"ש בזה א"כ מאי מביא ראיה בזה דאמר כאדם האומר כו' דילמא אה"נ דלהרמ"ה אפי' התם לא מהני אלא ודאי פשוט לרבי' דגם הרמ"ה מודה בכה"ג ומה"ט נמי אין לפרש דהרמ"ה לא פליג אלא דוקא היכא שהאמינו במקום ב' דאיכא תרתי לריעותא דא"כ מאי ראיה מביא הרא"ש וק"ל ועמ"ש עוד שם מזה:
ד סָעִיף ו לדעת רי"ף אינו נאמן א"ל לדברי רי"ף דגרס הכא בדברי רבא אינו נאמן א"כ למה סתם הגמרא בזה דהא לאביי דאמר במימרא האחריתא דאם א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני והוא פרעו בפני אחרים דנאמן כ"ש דנאמן בא"ל אל תפרעני אלא בעדים סתם די"ל דהרי"ף לטעמו דס"ל דאותה מימרא איירי כשיש עדים אחרים בפנינו ואומר שפרעו בפניהן אפ"ה פליג רבא עליה שם וס"ל דאינו נאמן וכוותייהו קיי"ל וכמש"ר בשם הרי"ף והחולקים עמו פרשוהו דמיירי כשאין העדים האחרים לפנינו ושם דוקא ס"ל רבא דא"נ וזהו שכ"ר שם לרש"י א"נ ולדעת ר"ח כו' דלשון דין זה למדו משיטת פי' דכל חד וק"ל:
ה סָעִיף ט ולדעת ר"ח והרמב"ן נראה דצריך להגיה רמב"ם במקום רמב"ן וכן הוא בב"י ובאמת שבאשר"י כתב ג"כ שם בפרק שבועת הדיינים רמב"ן אבל מוכח שם מיניה וביה שט"ס הוא שהרי הל' שהביא הרא"ש שם הוא כתוב שם בעיניה במיימוני פט"ו מה' מלוה ע"ש שהאריך לכתוב איך שמצא גירסות ישנות ודלא כגי' הרי"ף ז"ל אבל הרמב"ן פי' דבריו של הרי"ף ופסק כמותו ע"ש בספר המאור והר"ן הביאו וגם רבינו בסמוך בסע"א ס"ט וכמ"ש שם בפרישה: ולזה הסכים א"א ז"ל במרדכי כתב שגם דעת רב האי הוא כן וכ"מ מדברי רבינו שכן דעת רב האי שהרי כתב בשמו בסמוך בסע"א ס"ו דאפי' באמר מהימנת לי כבי תרי ובאו עדים שפרעו חוזר ומוציא ממנו כ"ש בכה"ג אלא שי"ל שלהכי לא כ"ד כאן דכ"כ רבינו האי מכח כ"ש משום דשם בנאמנות צריך לשלם לו תחילה ואח"כ חוזר ומוציא מידו באלו העדים וכאן מדבר שיביא אלו העדים ויפטר מלפרוע למלוה ועמ"ש בסמוך:
ו סָעִיף י רק שאומר שקבלו כו' בפרישה כתבתי ל' רש"י שכתב ודברים שהיו בלבו לא הוי דברים ומשמע דאם מתחלה בשעת נתינת המעות א"ל המלוה בפירוש שאינו רוצה לקבלם אלא בתורת פקדון ונאנסו אח"כ חייב הלוה והא דכ"ר לקמן סק"ך דאם א"ל הלוה למלוה הילך מעותיך ולא רצה המלוה לקבל וזרקן לפניו בע"כ שהוא נפטר וא"כ ה"נ צ"ל דשאני הכא דיכול המלוה לומר כל זמן שאין עדים לפנינו כאילו אין עדיין זמן הפרעון ולא אקבלם בתורת פרעון ולכל הפחות לא היה ללוה לשתוק כשאמר המלוה ולא אקבלם בתורת פרעון:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.