א אחד שלוה משנים בבת אחת מזה ק' ומזה ר' והודיעוהו משל מי היה הק' ומשל מי היה הר' וכשבאין לתובעו אומר כל אחד שלי הם הר' והוא אינו יודע איזהו בעל הק' ואיזהו בעל הר' כתב הרמב"ן כיון שהודיעוהו שלזה ק' ולזה ר' הו"ל כפושע שלא דקדק בדבר ואיהו דאפסיד אנפשיה והו"ל כאומר לויתי מאחד מכם ר' ואיני יודע מי הוא ותבעוהו כל אחד בר' שצריך ליתן לכל אחד ר' ה"נ צריך ליתן לכל אחד ר' שאין ספק מוציא מידי ודאי אבל כה"ג במלוה בשטר שעשו שטר אחד עליו מחזיק ש' והודיעוהו שלאחד ק' ולאחד ר' נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו דכיון שנעשו שותפין בהלואה אחת ובשיעבוד אחד וסמכו זה על זה והאמינו זה לזה בתפישת השטר שהרי הוא יוצא מתחת יד אחד מהן והוא יכול לגבות בו כל החוב בלא הרשאה הרי לא פשע הלוה ככלום שלא היה לו לדקדק ולכתוב בפנקסו מי בעל הק' ומי בעל הר' לפיכך נותן לכל אחד ק' והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו:
ב היו ב' תובעין אותו כל אחד ואחד אומר הלויתיך ק' והוא אומר לויתי מאחד מכם ואיני יודע מאיזה מכם צריך ליתן לכל אחד ואחד ק' שהוא פושע שהיה לו לזכור ואי לא תבעי ליה אלא שאומר אחד מכם הלוה לי מנה ואיני יודע איזהו פטור וי"א שלצאת ידי שמים צריך ליתן לכל אחד ואחד והרמב"ן כתב דאף לצאת ידי שמים א"צ ליתן לכל אחד ואחד ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה דמלוה ע"פ דהו"ל למידק אי תבעי ליה ישבע כל אחד ואחד ויטול כדבריו ואי לא תבעי ליה פטור מדיני אדם וחייב בבא לצאת ידי שמים ובשטר אי תבעי ליה נותן לזה ק' ולזה ק' והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו ואי לא תבעי ליה וכן באחד מכם הלוה לי מנה ואיני יודע איזה מכם ולא תבעי ליה פטור אף בבא לצאת ידי שמים:
א סָעִיף א אחד שלוה משנים וכו' עד שאף לצאת ידי שמים א"צ ליתן לכל אחד ואחד כל זה איתא בספר התרומה שער ל"ט ויש בספרי רבינו טעות סופר שכתב בהן והרמב"ם כתב דאף לצאת ידי שמים א"צ וכו' וצריך להגיה ולכתוב הרמב"ן במקום הרמב"ם:
ב סָעִיף ב ומ"ש ומדברי הרא"ש יראה דמלוה ע"פ דהו"ל למידק וכו' עד סוף הסימן בפ' המפקיד אמתני' דב' שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה ק"ק זה אומר ק"ק שלי וזה אומר ק"ק שלי וכו':
א סָעִיף א אחד שלוה משנים בבת אחת וכו' נראה דהא דקאמר בבת אחת לרבותא נקט הכי דאפילו בבת אחת דהוה ליה כמו בכריכה אחת ולגבי פקדון נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו כדאיתא בפרק המפקיד ולקמן בסימן ש' ואפילו הכי גבי הלואה דלהוצאה ניתנה היה לו לכתוב בפנקסו ממי הלוה ק' וממי הלוה ר' משא"כ בפקדון שהוא בידו בעין דאיכא למימר דחשב הנפקד כיון דהפקדון הוא בעין אין אדם מעיז לומר שזה הוא שלו אם אינו שלו ולפיכך לא חשש לדקדק כיון שראה שלא היו חושדין זא"ז בשעה שהפקידו אצלו והואיל וצרורים הן שכח מי הפקיד הגדול ומי הפקיד הקטן ואינו פושע אבל בהלואה הו"ל לדקדק כיון שהודיעוהו שלזה ק' ולזה ר' אלמא דהיו חוששים שמא ישכחו מי הוא בעל הק' ומי הוא בעל הר' ולכך הודיעוהו כדי שהוא ידקדק ושיהא יוצא ידי חובתו לשלם לכ"א מה שלוה ממנו א"כ פושע הוא שלא דקדק בדבר וז"ש והו"ל כאומר לויתי מא' מכם וכו' כלומר אע"פ שלוה מהם בבת אחת הו"ל כאילו לוה משניהם בזה אחר זה דהתם אפילו גבי פקדון צריך ליתן לכל אחד ר' והכא גבי הלואה אפי' בבת אחת הו"ל כמו בזה אחר זה: ומ"ש שאין ספק מוציא מידי ודאי נראה דאינו ר"ל שאין ספק של נתבע מוציא מידי ודאי של התובע לחודיה דטענו ודאי דא"כ לעיל בסימן ע"ה סעיף ו' בחד תובע וא"ל נתבע איני יודע אם הלויתני נמי נחייבו לשלם מה"ט דאין ספק שלו מוציא מידי ודאי של תובע אלא ה"פ כאן שאין ספק שלו מוציא נמי מידי ודאי שלו שהרי ודאי לו שחייב לא' מהם ר' וכל א' טוענו ג"כ ודאי שהוא חייב לו: ומ"ש אבל כה"ג במלוה בשטר וכו' והודיעוהו שלאחד ק' ולא' ר' וכו' כלומר אפילו הודיעוהו וכו' נמי נותן לזה ק' וכו' ופטור וכך הוא להדיא בספר בעל התרומות שער ל"ט סימן ב': ומ"ש והאמינו זה לזה בתפיסת השטר וכו' איכא למידק מנא לן שהאמינו זה לזה ודילמא לא האמינו אלא דאותו שהשטר בידו הודה בפני עדים שזה שותף עמו בזה השטר. וי"ל דממה נפשך פטור הלוה דאם הודה בפני עדים בפירוש שלזה ק' ולזה ר' א"כ לא פשע הלוה שהרי אף על פי שהודיעוהו לא סמכו עליו לבדו אלא על העדים שהודו בפניהם ואם לא הודה בפירוש אלא סתמא קאמר שהוא שותף עמו לאחד ק' ולאחד ר' א"כ האמינו שהרי יכול לומר אותו שהשטר בידו שלי הוא ר' ושלך ק' ועוד האמינו דיכול לטעון לאחר שיגבה כל החוב שהמעות נאנסו מידו ונשבע ופטור: ומ"ש והוא יכול לגבות בו כל החוב בלא הרשאה וכו' פי' אע"פ ששניהם כתובים בשטר יכול האחד לתובעו בכל החוב משום דהו"ל כשותפים ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף פ"ב וסימן אלף פ"ו שכתב לשם דאם אחד כתב בשטר שאין השני יכול לתובעו אא"כ בא בהרשאה מאותו שנכתב בשטר וכ"כ לשם סימן אלף קל"ז וכ"ע בסימן אלף פ"ז דאם שניהם כתובים בשטר והאחד מחל החוב אינו מחול אלא חציו דאינו יכול למחול חלק חברו וע"ל בכל זה בסוף סימן ע"ז ובסוף סימן ע"א:
ב סָעִיף ב היו ב' תובעים אותו וכו' פי' אעפ"י שבאו שניהם ביחד ותובעים אותו וא"ל כל א' ואחד אני הלויתיך מנה ולא פרעתני והא אומר ידעתי שכשהייתם לפני שניכם לא לויתי אלא מאחד מכם אלא שאיני יודע מי היה ה"ז חייב לשניהם שזה פושע גמור הוא שהו"ל לזכור ממי לוה דליכא הכא למימר אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי אנא קפידנא שהרי לא היה מוטל עליהם להקפיד לפי דבריהם שכל א' הלוה לו מנה אבל לפי דבריו שלא לוה אלא מאחד מהם הו"ל להקפיד ולכתוב בפנקסו למי הוא חייב ואי לא תבעי ליה פטור מדיני אדם לכ"ע דמספיקא לא מפקינא ממונא אלא אוקי ממונא בחזקת מריה. מיהו לי"א צריך ליתן לכל אחד ואחד בבא לצאת ידי שמים אע"ג דשמא ושמא הוא כדמוכח בפ' המפקיד במשנה דאמר לשנים גזלתי לא' מכם מנה ואיני יודע איזה מכם או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה וכו' כדמוכח נמי בסוגיא דהתם גבי פקדון וה"ה בהלואה אבל הרמב"ן מחלק דדוקא היכא דאיכא איסורא דגזילה או פשיעה דנפקד בלבד התם הוא דאפילו בשמא ושמא משלם בבא לצאת י"ש אבל הכא דאע"פ שהוא פשע הם נמי פשעו שלא כתבו ולא זכרו ומש"ה שנינו גבי גזילה גזלתי לאחד מכם ובפקדון אביו של אחד מכם הפקיד אצלי ולא תנן אחד מכם הפקיד אצלי אלא ודאי דבדידיה כיון דלא תבעו ליה והם שמא והוא שמא אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור וה"ה גבי הלואה: ומ"ש ומדברי א"א הרא"ש יראה וכו' נראה מלשון רבינו דהרא"ש חולק אמ"ש תחלה וצ"ע על איזה דבר הוא חולק. ואפשר דלפי דהרמב"ן כתב דבדלוה מזה מנה ומזה מאתים ותבעוהו כל אחד בר' דהו"ל כפושע וצריך ליתן לכ"א ר' ולא כתב דכ"א ישבע ויטול ר' משמע דס"ל להרמב"ן בזו דכ"א נוטל ר' בלא שבועה משום דכיון דכל אחד תובעו ר' והוא משיב ק' ידענא וק' לא ידענא הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואין התובע צריך לישבע אבל להרא"ש נשבע כל אחד ונוטל והטעם כיון דאינו מעכב לעצמו כלום אלא כל השלש מנים שנטל משניהם הוא מחזיר להם וגם שניהם מודים דאינו מעכב לעצמו כלום ליכא למימר הכא מחוייב שבועה וכו'. והלכך כ"א נשבע ונוטל. אכן נ"ל מדברי בעה"ת ע"ש הרמב"ן דגם הוא ס"ל דליכא הכא למימר מחוייב שבועה וכו' ופשיטא הוא דכ"א נשבע ונוטל ר' ולפי שהוא דבר פשוט לא היה צריך לפרש: ומ"ש עוד בשם הרא"ש דאי לא תבעו ליה פטור מדיני אדם וחייב בבא לצאת י"ש גם זה אינו מפורש בדברי הרמב"ן שהרי לא כתב אלא דבתבעוהו צריך לשלם ר' לכ"א וא' ומשמע אבל בלא תבעוהו דהו"ל שמא ושמא פטור אף מדיני שמים אלא מניח ביניהם ג' מנים ומסתלק ולהרא"ש אפילו בשמא ושמא כיון דיודע דחייב לשניהם הו"ל לזכור מי הוא בעל המנה ומי בעל המאתים וכיון שמי שהלוה לו ר' נפסד על ידו לא יצא ידי שמים עד שישלם לכ"א ר' דפושע הוא בדבר וליכא למימר דגם הרמב"ן מודה בזו דחייב בבא לצאת ידי שמים שהרי בב' תובעים אותו כל אחד וא' מנה דהו"ל כמו בזה אחר זה אפילו לוה מהם כשהיו ביחד כדפי' לעיל כתב הרמב"ן דפטור בשמא ושמא אף בבא לצאת ידי שמים משום דאע"פ שהוא פושע הם נמי פשעו אם כן מהאי טעמא נמי באחד הלוה מנה וא' הלוה מאתים בזה אחר זה דגם המה פשעו שלא כתבו ושלא זכרו ס"ל להרמב"ן דבשמא ושמא פטור אף לצאת ידי שמים דמאי שנא ואילו להרא"ש חייב בבא לצאת בדיני שמים בשתי כריכות דהיינו כשלוה מהם בזה אחר זה מיהו כשלוה מהם בבת אחת ולא תבעי ליה כתב הרא"ש להדיא בפרק המפקיד דגבי פקדון פטור אף לצאת ידי שמים אבל בהלואה לא כתב כלום ונראה לרבינו דלהרא"ש דין הלואה כפקדון לגמרי דפטור אף בבא לצאת ידי שמים דליכא לפרש דבהלואה אפי' בבת אחת כשהודיעוהו שלזה ק' ולזה ר' הו"ל כאילו הלוה מהם בזה אחר זה ובדלא תבעי חייב נמי בבא לצאת ידי שמים להרא"ש הא ודאי ליתא דא"כ דס"ל להרא"ש לחלק בין פקדון להלואה בסברא זו וכהרמב"ן הו"ל להרא"ש לפרש ולחלק בין פקדון להלואה מדלא חילק ביניהם אלמא דדיניהם שוין וזהו שכתב רבינו בשם הרא"ש ובשטר אי תבעי ליה וכו' אע"ג דלא הזכיר הרא"ש בפסקיו פרק המפקיד מדין שטר כל עיקר אלא ס"ל לרבינו דבשטר ודאי הו"ל כמו הפקידו שנים בכרך אחד דהכא נמי שניהם נזכרים בשטר שהלוו לזה שלשה מנים והלכך בתבעו ליה נותן לזה ק' ולזה ק' והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו מדינא דאדם אבל חייב לשלם לכל אחד מאתים לצאת ידי שמים אבל אי לא תבעי ליה דהו"ל שמא ושמא ובכרך אחד פטור אפילו לצאת ידי שמים וכן בלא שטר אפילו באחד מכם הלוה לי מנה ואיני יודע איזה מכם ולא תבעי ליה אף ע"ג דפושע הוא אפ"ה כיון דשמא ושמא הוא פטור אף בבא לצאת ידי שמים דס"ל לרבינו דכיון דכתב כך הרא"ש גבי פקדון ולא כתב לחלק בין פקדון להלואה יראה דאינו מחלק ביניהם ודלא כהרמב"ן דמחלק בין פקדון להלואה וז"ש רבינו ומדברי הרא"ש יראה וכו' כלומר מדלא חילק משמע דאין חילוק בין מלוה לפקדון ודו"ק. ולפי זה ניחא הא דכתב בש"ע בלוה משנים מזה מנה ומזה מאתים וז"ל ויש מי שאומר דבמלוה ע"פ אי לא תבעי ליה חייב בבא לצאת ידי שמים עכ"ל דהיינו לדעת הרא"ש דאילו להרמב"ן אף בלוה מזה מנה ומזה מאתים כיון שגם הם פשעו כמו שפשע הלוה כי לא תבעי דהו"ל שמא ושמא פטור אף לצאת ידי שמים ודלא כמ"ש מהרו"ך. ואיכא למידק במ"ש ובשטר אי לא תבעי ליה הלא כיון דאיכא שטר ביד המלוים היאך לא תבעי ליה וי"ל דה"ק לא תבעי ליה כ"א ר' אלא סתם תבעי ליה בשטר ג' מנה והוא יתן לבעל מאתים ר' ולבעל ק' ק' והוא טוען דאעפ"י שהודיעוהו מי הוא בעל ר' ומי הוא בעל ק' עכשיו אינו יודע וכן בלא שטר וכו' והשתא כיון דלא לוה אלא מאחד איכא למימר טפי שהוא פושע מאחר שאינו זוכר כלל ממי לוה משא"כ בלוה משנים דשכח מי הוא בעל ר' ומי הוא בעל הק' ואפ"ה דהוא פושע טפי באומר אחד מכם לוה לי מנה נמי פטור אף בבא לצאת ידי שמים והא דמשמע מדברי הרא"ש דבשטר ותבעי ליה חייב בבא לצאת ידי שמים אע"ג דלא פשע שהרי האמינו זה לזה וכו' צריך. לומר דה"ט דכיון דעל ידו נפסד מלוה שהשאר מונח עד שיבא אליהו לא יצא ידי חובתו בידי שמים מאותו שלוה ממנו ר' ולא פרע לו אלא ק' כדפי' לעיל:
א ובתשובת הרשב"א סימן אלף וס"ב כתב דשנים שהלוו לאחד כל אחד יכול לתבוע כל החוב דהוי כשותפין וכ"כ שם סימן אלף פ"ו וע"ל סע"ז ובא"ע סק"ב כתבתי תשובת ריב"ש אחד שחייב לשנים ביחד ומת אחד מהם אם השני גובה וע"ש וכתב שם בתשובת הרשב"א הנ"ל ודוקא ששניהם כתובים בשטר אבל אם אחד כתוב בשטר אין הב' יכול לתבוע אא"כ בא בהרשאה מזה שנכתב בשטר וכ"פ שם סימן אלף קל"ז וכתב עוד שם סימן אלף פ"ז אע"ג דכ"א יכול לתבוע כל החוב אם שניהם כתובים בשטר מ"מ אם מחל חלק שיש לו בשטר אינו מחול אלא חציו דאינו יכול למחול חלק חבירו וע"ל סע"ז כתב בריב"ש סתפ"א אחד שכתב בית לבנו ולאשתו וכתב דלא יגבו אלא שתיהם ביחד ומת הבן ובאתה אשתו לגבות כתובתה ממתנה זו ופסק דיכולה לגבות דלשון שיגבו ביחד שכתב לא בא למעט אם מת האחד אלא שלא יגבה כל אחד חמחצה ואפילו גירשה והוא חי אשתו גובה כתובתה ממתנה זו והוה כאילו באו לגבות שניהם ביחד כתב בת"ה סשנ"ה א' שהיה לו ריב עם שנים ונתפשר עם אחד לא יוכל הב' לומר כבר הודית שחייב אתה שהרי נתפשרת עם האחד דיוכל לומר לזה ויתרתי לך לא אוותר וע"ש וכתב הרשב"א בתשובה סימן אלף ק"ב על אשה אחת שהפקידה ומתה והיה לה ב' בנים ובא אחד מהם נותנים לו חלקו וע"ש ובדין ב' שהפקידו ע"ל סימן רצ"ט:
א סָעִיף א אחד שלוה משנים בבת א' וכו' והודיעוהו כו' מבעה"ת שער ל"ט ודקדק וכתב והודיעוהו דאל"כ אע"ג דזה נתן לו מידו מנה וזה ר' מ"מ כיון שהלוו לו בבת א' זה בפני זה הוי פטור מטעם כיון דאינהו לא קפדי אהדדי ואין א' מתיירא מחבירו למה ידקדק הוא וכמש"ר סימן ש' גבי פקדון דכל שהפקידו זה בפני זה פטור משא"כ כשהודיעוהו דכיון דמלוה להוצאה ניתנה וראה דקפדי הו"ל למידק לזכור מי בעל הק' וכיון דלא דק איהו דאפסיד אנפשיה ודוקא בהלואה דלהוצאה ניתנה אמרינן דהו"ל להלוה לדקדק מאחר שהודיעוהו למי הק' ולמי הר' אבל בפקדון דלאו להוצאה ניתן יכול הנפקד לומר אע"ג דהודעתני לא דקדקתי בין צרור גדול לקטן ואמרתי מה שהפקדתם תחזרו ותטלו בעינא אלא שנתערבו אח"כ בלי פשיעה וק"ל ועד"ר: והו"ל כאומר לויתי מא' מכם כו' פי' אע"ג דהלוהו בפעם א' זה בפני זה דהו"ל כבכרך א' מ"מ כיון דהודיעוהו למי הר' הו"ל כאומר לויתי מא' מכם כו' דהו"ל כשני כרכים דחייב ליתן מדינא לכל א' ר' אם תבעו ליה שניהם ר' ועד"ר: ותבעוהו כ"א בר' פי' תבעוהו מתחלה קודם שהודה שחייב לא' מהן: שצריך ליתן לכ"א ר' פי' אחר שישבע כ"א שהוא כדבריו וכ"כ רבינו לקמן סימן ש' והא דלא אמרינן הכא מחויב שבועה ואיל"מ כדלעיל סימן ע"ה ויטול זה בלא שבועה כתב נ"י דלא דמי דהתם רמו שבועה עליה כי היכי דלא יעכב ממון חבירו ברשותו אבל הכא הרי מודה כל הג' מאות שהפקידו אצלו ואין הכפירה אלא בין המפקידים וכ"כ בעה"ת בשם הרמב"ן והמ"מ פ"ה דשאלה סיים בזה נ"ל כיון שמחמת פשיעתו הדבר ברור שהוא מפסיד מנה שלא כדין בדין הוא שישביעם ויטלו ע"כ: שאין ספק מוציא מידי ודאי כו' ואם לא יתן לכ"א אלא מנה נמצא מוציא מנה א' מבעל המאתים הטוען בברי שנתן לו ואין ספק כו' ודוקא כאן שהוא ידוע בברי שחייב לא' מהן ר' אבל במנה לי בידך והלה אומר א"י כיון שא"י שחייב כלל פטור כמשר"ל סימן ע"ה כ"כ תו' והרא"ש פ' המפקיד: אבל כה"ג במלוה בשטר כו' כלומר אפילו (לאו) [לוו] כל אחד בפני עצמו זה ק' וזה ר' וגם הודיעוהו שלזה ק' ולזה ר' אפ"ה אינו נותן לשום א' אלא מנה דכיון שעושים שותפות בשטר לא הו"ל למידק: והאמינו כו' כלומר ועוד שהאמינו כן הוא בבעה"ת:
ב סָעִיף ב היו ב' תובעים כו' לא הוצרך רבינו לכתוב דין זה דזה כהלוהו בב' כריכות ונפיק מק"ו מדין ראשון דא' לוה מב' כו' ועוד שכבר כתבו לעיל (שהרי כתב והוי כאומר לויתי מא' מכם כו') ולא כתבו אלא משום דבא לכתוב עליו דין אם בא לצאת י"ש ומשום דגם במשנה נשנה דין לצי"ש באומר א' משניכם הפקיד בידי וא"י איזה וכמ"ש בדרישה וגם בא לכתוב דלהרמב"ן והרא"ש בכה"ג שלא הפקיד לו אלא א' ולא תבע פטור אפילו לצי"ש ויתבאר בסמוך ובדרישה ע"ש: צריך ליתן לכ"א וא' כלומר אפילו מדינא חייב ליתן להם אחר שישבע כ"א וכנ"ל: וי"א שלצי"ש צריך כו' והרמב"ן כתב דאף לצי"ש כו' דעת הי"א הוא דעת התוס' שם פ' המפקיד וכתבתי לשונם בדרישה ע"ש והזכירו גם בעה"ת והרמב"ן והרא"ש חולקים עליהם וס"ל כיון דלא תבעו ולא דקדקו פטור אף לצי"ש ועמ"ש מזה ס"ס זה: ומדברי א"א יראה כו' רבינו כתב ל' יראה משום דלא מצינו להרא"ש שדבר באלו הדינין כלום גבי הלואה רק בפקדון ואדרבא ממ"ש גבי פקדון יש מקום לטעות כאן דגבי פקדון כתב דכל שהפקידו זה בפני זה לא הו"ל לנפקד למידק וסד"א גם כאן דינא הכי וממילא הוי דינא הכי תבעי ליה פטור מדינא וחייב בבא לצי"ש ובלא תבעו פטור אף לצי"ש קמ"ל רבינו דלא יראה כן מדבריו וה"ט כיון דהרא"ש תלה טעמו בב' שהפקידו זה בפני זה דפטור משום דלא הו"ל למידק כיון דאינהו גופייהו לא דייקי ממילא נשמע גבי מלוה כשהודיעוהו למי ק' ולמי ר' דנראה דדייקו אז אפילו הלוו לו זה בפני זה חייב דהו"ל ללוה למידק וכי לא דק פשע ודיניה כב' שהפקידו אצל אחד זה שלא בפני זה דאי תבעי ליה נשבע כ"א ונוטל ואי לא תבעי ליה פטור מדינא וחייב בבא לצי"ש. ובדין שטר נמי חידש רבינו דפטור בדיני אדם אבל חייב בבא לצי"ש וכמ"ש בסמוך דמלוה ע"פ דהו"ל למידק פי' כשהלוו שניהם בלא שטר אפילו הלווהו שניהם זה בפ"ז מ"מ כיין שהודיעוהו הו"ל למידק וקאי אמש"ר בריש הסימן דאיירי בהודיעוהו ועוד דמסתמא מודיעים אותו בהלואה דניתנה להוצאה ועד"ר: ובשטר אי תבעי ליה כו' עד והשאר יהא מונח כו' פי' היינו לדינא אבל לצי"ש חייב ליתן לכל א' ר' ואף שדין זה אינו מבואר בדברי הרא"ש שחייב לצי"ש והתוס' כתבו להדיא דפטור אף לצי"ש ובעה"ת שם בשער ל"ט דין א' הניחו בצ"ע דעת רבינו ודאי אינו כן דהא לקמן סימן ש' לענין פקדון כתב להדיא דבכה"ג חייב לצי"ש ליתן לכל א' ר' וכן מוכח כאן מסיום ל' שכתב ואי לא תבעי כו' פטור אף לצי"ש משמע הא תבעו חייב לצי"ש ואי לאו דמסתפינא היה נ"ל להגיה כאן וכן צ"ל עד שיבא אליהו ואם בא לצי"ש חייב ליתן לכל א' ר' ואי לא תבעי ליה וכן בא' מכם וכו' ולא תבעי ליה כו' פטור אף לצי"ש דאע"ג דהו"ל כב' כריכות דהו"ל למידק מ"מ כשהמפקיד אינו תובע גילה דעתו שלא דקדק ולמה ידקדק הוא ואינו דומה להפקידו שניהם בידו א' מנה וא' ר' הנ"ל דצריך ליתן לכל א' וא' ר' בבא לצי"ש דכבר כתבתי דהתם מיירי בהודיעוהו דגילו דעתן שדקדקו שם והא דמחייב הרא"ש ורבינו לקמן סימן ש' גבי פקדון לצי"ש בהפקידו זה שלא בפ"ז ואע"ג דלא תבעו ודקדקו כלל ה"ט משום דשם יכול כ"א מהמפקידים לומר ידעתי בהנפקד שיודע שאני הפקדתי בידו וסברתי שיודע ג"כ כמה הפקדתי בידו ומה שהנחתי אטול מידו דהא פקדון לא להוצאה ניתן משא"כ כשאחד הפקיד בידו וא"י איזהו דלא יכול למימר ידעתי בהנפקד שיודע שהפקדתי בידו דהרי האמת הוא אינו יודע אי הפקיד בידו וק"ל ועד"ר:
א סָעִיף א אחד שלוה משנים וכו' מקור דין זה גבי פקדון שנינו ליה בב"מ דף ל"ז וכתב בעה"ת של"ט בשם הרמב"ן דדין הלואה ופקדון שווים הם ברוב הדינים וק"ל וז"ל המשנה אמר א' לב' גזלתי מא' מנה וא"י מאיזה מכם או אביו של א' מכם הפקיד לי מנה וא"י איזהו נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו. ב' שהפקידו אצל א' זה ק' וזה ר' זה אומר שלי ר' וזה אומר שלי ר' נותן לכל א' מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו כו' ופריך בגמרא מ"ש רישא דקתני באביו של א' מכם כו' דנותן לכ"א מנה ומ"ש סיפא בשנים שהפקידו כו' דקתני והשאר יהא מונח ומשני רבא רישא נעשה כמי שהפקידו לו בב' כריכות דהו"ל למידק סיפא נעשה כמי שהפקידו לו בכרך א' דלא הו"ל למידק כגון דהפקידו תרווייהו בהדי הדדי בחד זימנא דא"ל אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי אנא קפידנא ורמי גזל אגזל דקתני הכא אמר לב' גזלתי לא' מכם כו' נותן לכ"א מנה ורמינהו גזל א' מה' וא"י איזה מהן גזל זה אומר אותי גזל וזה אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי רבי טרפון ור"ע אמר לא זה הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד ובגמרא מוכיח דמשנתינו נשנית גם אליבא דרבי טרפון וקשיא גזל אגזל ומשני התם דקא תבעו ליה הכא בבא לצאת י"ש דיקא נמי דקתני שהודה מפי עצמו שמע מינה עד כאן עיין שם בפירש"י כל הסוגיא וכתבו התוס' שם דהשתא לא צריך לשינויא קמא דגם פקדון אפקדון ל"ק דרישא דנותן לזה מנה ולזה מנה בבא לצאת י"ש וסיפא דקתבעי ליה אך מדל"ק תלמודא אלא משמע דלא הדר משינוייא קמא וכ"מ עוד מסוגיית הגמרא כו' וכ"כ הרא"ש שם אלא שמחולקים התוס' והרא"ש בביאור סיפא דמתניתין ויש בו נ"מ לדינא דלהתוס' לפי המסקנא גם הסיפא מיירי בבא לצאת י"ש וברישא דהוי בב' כריכות חייב בבא לצי"ש וסיפא דהוי כמפקידים בכרך א' פטור אפילו בא לצי"ש ומה ששינה תנא דמתניתין הל' ונקט ברישא אביו של א' מכם הפקיד כו' ולא נקט ב' אבותיכם הפקידו כו' או הו"ל למתני ברישא נמי א' מכם הפקיד בידי מנה משום דכל המפקיד כשהוא חי מסתמא תבעי ליה וכל דתבעי ליה בב' כריכות ס"ל לר"ע דחייב אפילו מדינא ליתן לכ"א וא' מה שתבעו (ואנן כר"ע קי"ל) ותנא דמתניתין בא למיתני ברישא חיוב לצי"ש לחוד אבל אה"נ דאפילו במפקידים עצמם כי לא תבעי ליה נמי חייב לצי"ש אלא דאורחא דמלתא קתני ובסיפא תני ב' שהפקידו כר לרבותא דאע"ג דתבעי ליה והוי ברי ושמא אפ"ה פטור אפילו לצי"ש כיון דהו"ל בכ"א ולא הו"ל למידק כללא דמלתא לפירוש התוס' ואליבא דר"ע דקי"ל כוותיה אינו חייב מדינא אלא היכא דאיכא תרתי דתבעי ליה דהו"ל ברי דתובע ושמא דנתבע וגם הו"ל לנתבע למידק והיינו בב' כריכות אבל בשמא ושמא אפילו בב"כ אינו חייב מדינא אלא בבא לצי"ש ובכ"א דלא הו"ל למידק אפילו בבא לצי"ש פטור אפילו בברי ושמא והיינו סיפא דמתני' לדעת התוס' והרא"ש לא ס"ל כוותייהו בתרתי דהיינו ברישא בהפקיד א' דמחמירי ביה התוס' והרא"ש מיקל ובסיפא בהפקידו שניהם דמקילין בו התוס' והרא"ש מחמיר וכמו שיתבאר שמוכח מדבריו שם בפסקיו דאפילו בהלווהו שניהם דהיינו כמו כרך א' אי תבעי ליה שניהם ר' חייב ליתן לתרווייהו בבא לצי"ש משום דהו"ל ברי ושמא גם כתב שם דבהלווהו א' ולא ידע איזהו ולא תבעו פטור אפילו לצי"ש ומדברי התוספות מוכח דחייב גם בזה בבא לצי"ש דאל"כ הו"ל לתרץ דמש"ה נקיט ברישא אביו של א' מכם דאילו אם הפקידו הן עצמם היה פטור אפילו לצי"ש וכמ"ש הרא"ש שם בפסקיו דלהכי תנא במתניתין אביו של א' כו' לדיוקא הא אם אמר אחד מכם הפקיד פטור מלצי"ש משום דהמפקיד עצמו הו"ל למידק וגם הוא שמא ושמא מדלא תבעי ומדקתני רישא דין זה בב"כ דהיינו אביו של א' מכם הפקיד כו' דייק מינה הרא"ש הא בכה"ג בכ"א דהיינו אביהן של שנים הפקיד בידו זה ק' וזה ר' זה בפני זה ולא תבעי דהוי שמא ושמא פטור אפילו בא לצי"ש וכ"ש אם אומר שניכם הפקדתם בידי אחד ק' ואחד ר' וא"י איזהו דפטור אף לצי"ש דכל שהפקידו זה בפני זה הו"ל לנפקד למידק וכיון דהוי שמא ושמא פטור לגמרי ואע"ג דהתרצן השיב סתם הכא בבא לצי"ש משמע להרא"ש דארישא לחוד קאי אבל סיפא איירי בדתבעי דקתני זה אומר שלי ר' כו' דאי לצי"ש איירי העיקר חסר דהול"ל תחלה דא"ל א' מכם הפקיד בידי ק' ואחד ר' וא"י איזהו וכששמעו אמר כ"א מהם שלי הם הר' אלא בפטור מדינא איירי ופשיטא ליה לתנא דחייב לצי"ש כיון דתבעי ומש"ה לא קתני ליה וגם יש קצת הוכחה לזה מלשון התרצן עצמו מדסתם וקאמר התם דתבעי ליה ולא אמר התם בחיוב בדיני אדם איירי משמע דס"ל דחדא באידך תליא דכל דקתבעי ליה איירי בחיוב בדינא ובזה מיושב נמי ל' הרא"ש במ"ש שם בתחלת דבריו ז"ל משמע דאכתי קאי האי שינויא דבכ"א לא מחייב אף לצי"ש ובב"כ חייב בפקדון אי תבעי ליה כו' דבמ"ש חייב אי תבעי איירי בחיוב בדיני אדם דאי בד"ש בלא תביעה נמי חייב בשתי כריכות ממש והיינו כשהפקידו שניהן זה שלא בפני זה וכתב שם ברא"ש בהדיא וא"כ למה סתם הרא"ש ולא כתב חייב בדיני אדם וכן בסוף לשונו כתב ז"ל אבל הפקיד זה בפני זה פטור אי תבעי ליה ואי לא תבעי ליה פטור אף לצי"ש הול"ל פטור מד"א אי תבעי ליה דהא לצי"ש חייב אם לא בלא תבעי ליה וכדמסיק אלא ה"ט דס"ל להרא"ש דכל חיוב ופטור הנאמר בגמרא בתבעי ליה איירי בחיוב ופטור בד"א ומש"ה סיפא דמתניתין דאיירי בתבעי ליה דוקא בד"א פטור הא לצי"ש חייב דהו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר א"י דחייב בבא לצי"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרא"ש דמדלא קאמר בגמרא אלא אכתי צריכין גם לשינוייא קמא היינו דוקא לר"ע (ומתניתון נמי כוותיה אתיא וכנ"ל) דהא סיפא איירי בתבעי ליה ובדיני אדם ואפי' בב' כריכות ס"ל לר"ט דפטור דבהכי איירי פלוגתייהו דר"ט ור"ע אבל לר"ע אתיא שפיר דכמו דחייב בגזילה בב"כ ותבעי ליה ה"נ חייב בפקדון משום דהו"ל לנפקד למידק ומש"ה צריכין לאוקימתא שינוייא קמייתא דסיפא איירי בכ"א כיון דהפקידו זה בפני זה וגם שינוייא תניינא דמוקי לרישא דמתני' דאיירי בד"ש א"ש לר"ע דמודה ר"ע דבשמא ושמא פטור מד"א וכדמסיק בגמרא אביכם של שניכם הפקידו וע"ש ואשר כתבתי דלהרא"ש בכ"א תבעו חייב בבא לצי"ש כן מוכח מלשון רבינו מס"ס זה וכתב בהדיא בס"ס גבי פקדון וכתב בהדיא בקיצור פיסקי הרא"ש ע"ש ולא כנ"י שכתב בפי' התוס' פרק הנזכר דהסיפא איירי בבא לצי"ש ופטור אפילו בשניהן תבעי ע"ש ועיין בקיצור פסקי הרא"ש שכתב עוד ז"ל ולענין פקדון אם שנים תובעין אותו כ"א אומר הפקדתי אצלך מנה והוא היה אמר אחד מכם הפקיד וא"י איזהו כ"א ישבע ויטול ואי לא תבעו חייב בבא לצי"ש ואם אמר א' מכם הפקיד אצלי וא"י איזהו ולא תבעי ליה אפילו לצי"ש פטור כו' והרי דבריו ראשונים נראין סותרים זא"ז דמתחילה כתב דבלא תבעי חייב לצי"ש ואח"כ כתב דבלא תבעי אפילו לצי"ש פטור וק' לומר דט"ס הוא כי ראיתי בקיצור פסקי הרא"ש שהוגה מיד גדול א' שגם בו כתב כן. ונראה ליישב דמ"ש בראשונה ואי לא תבעי אינו ר"ל דלא תבעי כלל אלא ה"ק אי לא בתחילה (הן) [התחילו] ליתבע אלא הנתבע התחיל ואמר א' מכם הפקיד בידי וא"י כו' ואח"כ אמרו כל א' ברור לי הוא שהפקדתי בידך בזה חייב לצי"ש ואח"כ כתב אם גם אחר שהתחיל הנתבע לומר להן כן הן שתקי ולא תבעי לומר כ"א ברור לי שאני הפקדתי בזה פטור אפילו לצי"ש אלא (ע"ק) [ע"ז ק'] מנ"ל לחלק בזה ודו"ק וצריך ליתן טעם למ"ש הרא"ש שם בהפקידו זה שלא ב"ז ולא תבעו דחייב לצי"ש מ"ש מאמר א' מכם הפקיד בידי ולא תבעי דפטור אף לצי"ש הא גם בהפקיד א' מהן הו"ל כהפקידו בב' כריכות וכדאמר בגמרא הנ"ל ומ"ש זה דאמרינן ביה דמפקיד עצמו הו"ל למידק מזה דלא אמרינן ביה הכי וי"ל דדוקא בהפקיד א' מהם ולא בא המפקיד לתבוע כלל שייך למימר דמפקיד גופיה הו"ל למידק לבא ולתבוע ומאחר שבאמת הנפקד לא דק כלל דא"י מי הפקיד בידו אבל כששניהם הפקידו בידו יכולין כ"א מן המפקידים לומר ידעתי בו שיודע שהפקדתי בידו. וסברתי שיחזירהו לידו כמו שמסרתי לידו ובפרט פקדון דלא ניתן להוצאה ולכן לא באתי לתבוע ודו"ק וזש"ר הנך חלוקים כאן בהלוואה דדין הלוואה נלמד מדין פקדון ונמשך בזה אחר שיטת הרא"ש אביו ורבו. אבל צ"ע למה סתם רבינו במ"ש בשם הרא"ש דבמלוה על פה דהו"ל למידק אי לא תבעי חייב לצי"ש ולא חילק לכתוב דהיינו דוקא בהפקידו בידו ב' זה שלא בפני זה דהא בהפקידו זה בפני זה ולא תבעו פטור להרא"ש אפילו לצי"ש בפקדון וכמ"ש וכ"כ רבינו בסימן ש' ודוחק לומר דה"ק רבינו דבמלוה ע"פ היכא דהו"ל למידק כגון שהלווה זה ב"ז אי תבעי ליה כו' דא"כ עיקר חסר מן הספר וי"ל דרבינו נמשך בזה אחר בעה"ת שכתב שער ל"ט בשם הרמב"ן דלענין אם הודיעוהו מתחילה למי ק' ולמי ר' מחלקים דין מלוה מדין פקדון ע"ש. ור"ל דדוקא בפקדון דלא ניתן להוצאה אפילו הודיעוהו אין עליו לדקדק כ"כ דסבר לומר מה. שזה מפקיד הוא נוטל ואח"כ נתערב מה שא"כ בהלוואה דנתנה להוצאה והם הודיעוהו למי ר' ולמי ק' דהו"ל לדקדק ועוד כתב הרמב"ן שם דהיינו דוקא במלוה ע"פ אבל בשטר אע"פ שהודיעוהו פטור אפילו לצי"ש וכתב שם כל הני טעמי שכ"ר לפני זה כיון דנעשין שותפין בהלוואה וגם האמינו זה לזה בתפיסת השטר כו' ע"ש. ובזה מיושבים ג"כ דברי רבינו דמ"ש יראה מדברי הרא"ש דמלוה ע"פ דהו"ל למידק מיירי בהודיעוהו ואמש"ר בריש הסימן קאי דקאמר א' שלוה מב' והודיעוהו כו' גם משום דמסתמא במלוה שנתנה להוצאה מודיעו ללוה תחלה למי ק' ולמי ר' והו"ל סתמא כפירושו ולקמן סתם רבי' וכתב בדין פקדון דאם הפקידו זה בפני זה א' ק' ואחד ר' ותבעי ליה חייב לצי"ש ופטור מד"א ובלא תבעי ליה פטור אפי' לצי"ש משום דבפקדון אין נ"מ בהודיעוהו וכמ"ש בשם הרמב"ם ודו"ק היטב בדברי התוס' והרא"ש ורבינו ותמצא (כדבריו) [כדברי]:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.