א ראובן שנושה מנה בשמעון ושמעון בלוי מוציאין מלוי ונותנין לראובן לא שנא אם נתחייב לו כך כבר לשמעון בשעה שלוה מראובן ל"ש אם נתחייב לו אח"כ ואין חילוק בזה בין מלוה בשטר בין מלוה ע"פ כיון שב' הלווים מודים כל אחד למלוה שלו מוציאין מלוי ונותנין לראובן בכל ענין שיתחייב לוי לשמעון בין דרך הלואה שהלוה לו בין דרך שכירות מוציאין מידו ונותנין לראובן:
ב וכתב בעל התרומות דווקא דאין לשמעון נכסים ליפרע ממנו שסדר לו ב"ד והשביעוהו ולא מצאו אלא חוב זה אבל אם יש לו נכסים אין ב"ד נזקקין להוציא מזה ולתת לזה ואף בזמן שאין לשמעון נכסים אין ראובן יכול לכופו שיתבע מלוי ויפרענו שאין מוטל עליו זה הטורח אלא על ראובן לטרוח ולהוציא מלוי:
ג ואין שמעון יכול למחול ללוי שהרי פקע השיעבוד שיש לשמעון על לוי ונשתעבד לראובן וכן אם אמר שטר אמנה או פרוע הוא אינו נאמן להפסיד לראובן בדפרישית לעיל בסימן מ"ז:
ד ואם אחר שנתחייב לוי לראובן בב"ד הלך ופרע לשמעון חייב לפרוע לראובן פעם אחרת שכבר נתחייב לראובן בב"ד:
ה ראובן הלוה לשמעון על פה ושמעון הלוה ללוי בשטר ומכר לוי כל נכסיו ובא ראובן לטרוף מן הלקוחות של לוי בכח השטר שיש לשמעון על לוי אע"פ ששמעון היה יכול לטעון לראובן פרעתיך אין הלקוחות של לוי יכולים לדחות לראובן ולומר לו פרוע אתה משמעון ואין שמעון נאמן בהודאתו עלינו שלא פרע שעשיתם קנוניא עלינו לפי שסוף סוף הלקוחות חייבין לפרוע לשמעון שהוא מלוה של המוכר שלהם והואיל שיכול שמעון לטרוף מהם הרי ראובן מלוה של שמעון טורף מהם הואיל ושמעון מודה לו מת שמעון ונשארו יורשיו וטוען לוי פרוע הוא נשבעין היורשין שלא פקדנו אבא וגובין מלוי וחוזר ראובן וגובה מהם בשבועה אם היה חובו בשטר ואם לא רצו לישבע ואומרים יודעים אנו שפרוע הוא הרי זה משביעם היסת שהרי הוא טוען טענת ברי שירשו זה השטר מאביהם ויש לו זכות בו ויש אומרים שנשבע ראובן שלא פקדנו שמעון המלוה השני וגובה מלוי ובעל העיטור לא כ"כ:
ו שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן יש לו חוב בשטר על שמעון ושמעון על לוי אחיו ובא ראובן לגבות מלוי וטוען לוי אחי גמלני חסד והלוני להחזיק ידי והתנה עמי שלא יכפני לפרוע אלא לכשארצה וב"ד מכירין טענתו קצת שהיא אמת מי הוי טענתו טענה או לא. תשובה יראה אם תנאי זה מפורש בשטר שלא יוכל לכופו אלא לכשירצה אין לוי משועבד לראובן יותר מלשמעון אבל אם אין תנאי זה מפורש בשטר אע"פ שידוע הוא ששמעון לא היה נוגש את לוי אחיו לפרוע מ"מ בכל עת שירצה יגבנו מלוי אחיו ואותו כח יש לו לראובן ומה שנסתפקת בשאלתך מי אמרינן כל זמן ששמעון חייב לראובן כלום עבדו הוא ולאו כל כמיניה לגמול חסד בממון רבו הא לאו מלתא היא כי היה יכול ליתן מטלטלין לכל מי שירצה ולא נשתעבד לוי לראובן אלא לאחר ההלואה אבל אחר ההלואה נשתעבד לוי לראובן ככל השיעבוד שהיה לו לשמעון עליו ולאו כל כמיניה דשמעון למחול לו ולהרויח לו הזמן:
א סָעִיף א ראובן שנושה מנה בשמעון וכו' רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו כלומר מדלא כתיב ונתן לאשר הלוהו אלא לאשר אשם לו ואשם היינו קרן כדאמרינן בהגוזל (דף קי.) וברייתא זו הובאה בכמה מקומות בתלמוד (כתובות פב. קידושין טו:) ופסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות מלוה כרבי נתן וכן כתבו התוספות פרק השולח (גיטין דף לז.) דהלכה כרבי נתן דרבא בפרק כל שעה (פסחים לא.) לא מיתוקמא מילתיה אלא כרבי נתן. וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן תתקס"א כך אנו מקובלים מרבותינו דהלכה כרבי נתן והרבה ראיות יש לסמוך עליהם אלא שאני מסתפק כשהלוה עכו"ם אם נאמר בו זה הדין אם לאו . וכתב הר"ן פרק ב' דכתובות והא דר' נתן בדלית ליה נכסי ללוה לאשתלומי מיניה אלא חוב זה הא אית ליה אין מוציאין מזה ונותנין לזה דהוה ליה חוב זה כנכסים משועבדים שאין גובין מהם במקום בני חורין והכי מוכח בפרק שור שנגח ד' וה' עכ"ל כלומר בשמעתא דשאלו בחזקת תם ונמצא מועד. וכ"כ בעל התרומות בשער נ"א וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן אלף קכ"ב ומשמע דבשלא הגיע זמן פרעון החוב מיירי דאי בשהגיע זמן אין לו דין משועבדים וכתב עוד שאם המעות שביד לוי הם פקדון יכולים ב"ד להתפיסם ולנגוש שיפרע לראובן דעיקר דין פרעון שנתחייב שמעון לראובן במעות הוא וכל שיש לו מעות אינו יכול לומר לו טול קרקע ע"כ כלומר והילכך אע"ג דאית ליה נכסי אחריני מתפיס הפקדון לפרוע לב"ח: וכתב הריב"ש בסימן שצ"ג אע"ג דהא דר' נתן ליתא אלא היכא דלית ליה נכסי אחריני ללוה לאשתלומי מיניה ה"נ כיון שאין במדינה זו נכסים אחרים שיפרע מהם הרי הוא כאילו לית ליה נכסי אחריני לאשתלומי מיניה שאין מטריחין את המלוה ללכת אחריו למדי עכ"ל ועיין עוד שם: ומ"כ בתשובות הגאונים שאלו לרבינו האי הא דרבי נתן אשכחן בתשובת ר"ע דלא מפקינן ממונא מלוי ויהבינן לראובן עד דאזיל ראובן ותבע לשמעון וכד ממריד ולא פרע ליה אז מוציאין מזה וכו'. תשובה הכי חזינא דכדין וכשורה כתב ומה נפקין ממאי דאית לשמעון ויהבינן למלוה בתר דמשבעינן ליה דלא אתפרע מדעם וכמה דלא קם בהדיה בדיניה לא מגבינן ליה מדעם עד דמיית לוה וקאי מלוה בדינא בהדי יורשים והא מילתא דרב עמרם אע"ג דלא מיפרשה בגמרא וקבלה היא בידנא כבר מיפרשה בתלמוד ארץ ישראל דמקשי ומתמהי וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו אמר ליה רבי ירמיה אנן משלחינן בתריה שלשה איגרין וכו' ומפרשי התם נמי והוא שעמד בדין וברח וכולי עכ"ל: כתב בתשובות מיימונית דספר משפטים סימן ל"ו רפיא בידו אם אמר זה כבר פרעתיו לנושה קודם שתבעני זה אם יכול להשביעו על ככה עכ"ל ואני אומר שדבר פשוט הוא שאינו יכול להשביעו בטענת שמא אבל מחרים חרם סתם : ודע שברייתא זו הובאה פ"ב דכתובות (יט.) אהא דאמרינן האומר שטר אמנה הוא אינו נאמן ואוקימנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן כלומר שאין לו נכסים שיפרעו מהם בעלי חוב ונמצא מפסידם במה שאומר שטר אמנה הוא שאל"כ היו גובין מחוב זה מדרבי נתן והקשו בתוספות דנהימניה במגו דאי בעי מחיל כדאמרינן המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וי"ל דהאי לאו מגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר שטר אמנה הוא לא יפסיד חובו שיודע שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו ואפשר לומר עוד דדוקא מוכר ש"ח דהוי מדרבנן יכול למחול אבל בנושה בחבירו שחייב לו מן התורה אינו יכול למחול והר"ן ז"ל סמך על תירוץ זה דנושה בחבירו שחייב לו מן התורה ושיעבודא דלוה גביה הוא אינו יכול למחיל היכא דלית ליה נכסי אחריני ומוכר שטר חוב שאני דמכירת שטרות דרבנן כפי דעת הרי"ף או משום דשיעבוד גופו של לוה נשאר גבי מלוה לדעת ר"ת וכתב עוד דהא דרבי נתן לא סגיא אלא לכשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה דליתיב למלוה קמא ומש"ה מוציאין מזה ונותנין לזה אבל לא סגי דליהוי מהשתא שיעבודא גביה עכ"ל והרא"ש לא כתב אלא תירוצא קמא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו משמע דס"ל שיכול הוא למחול: וכתב בעל התרומות בשער נ"א שכן דעת הרמב"ן ועיין במה שאכתוב בסמוך בשם הרא"ש בתשובה: ומ"ש רבינו ל"ש אם נתחייב לו וכולי לאפוקי ממ"ש בהג"א פרק שור שנגח ד' וה' ובמרדכי פרק המניח דדוקא היכא שלוה לוי משמעון ואח"כ לוה שמעון מראובן אז מוציאין מלוי ונותנים לראובן אבל היכא שלוה שמעון מראובן ואח"כ לוה לוי משמעון לא: ומ"ש ואין חילוק בזה וכו' כן כתב בעל התרומות בשער נ"א: ומ"ש בכל ענין שיתחייב לוי לשמעון וכולי בספר התרומות בשער נ"א כתוב ואיכא מ"ד דלא דיינינן דינא דרבי נתן אלא בחוב שהלוה לו או שנתחייב לו דרך מקח וממכר אבל בחוב דשכירות והענקה לא דקי"ל כרבי אליעזר דפ"ק דקידושין דלית ליה דר' נתן דדריש לו ולא לבעל חובו אלמא דליתיה מילתיה דרבי נתן אלא בחוב הבא דרך הלואה או דרך מקח וממכר ולדידן מסתברא לן כותיה בהענקה משום מיעוטא דלו ואיתא גזרת הכתוב ולא מסתברא לן כותיה בשכירות ואע"ג דשכיר קרייה רחמנא לא ילפינן מיניה דהיכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר עכ"ל:
ב סָעִיף ב וכתב בעל התרומות דוקא שאין לשמעון וכו' כך כתב בשער נ"א: ואף בזמן שאין לשמעון נכסים וכו' ג"ז כתב שם בעה"ת ונתן טעם לדבר משום דמוציאין קתני ב"ד מפקי ולא הוא ותו דלית ליה למטרח ולזבוניה למפרע חוביה ותביעה זו כההיא טירחא דמיא הילכך המלוה הראשון טורח ומוציא עם הכרח של ב"ד חובו של לוה שני ונפרע מחובו עכ"ל:
ג סָעִיף ג ואין שמעון יכול למחול ללוי וכולי כ"כ בעל התרומות שם בשם הראב"ד והתוספות לחד תירוצא וכמו שכתבתי בסמוך וכ"כ הרא"ש בתשובה בכלל סט סימן ד' בשם התוספות:
ד סָעִיף ד ואם אחר שנתחייב לוי וכו' כ"כ שם בעל התרומות וכ'"כ. הרא"ש בתשובה ריש כלל ע"ג וז"ל ששאלת על המסרב שלא לירד לדין או ירד לדין ונתחייב ואינו רוצה לעשות צווי ב"ד ועכבו ב"ד ממונו שביד אחר ועבר על מצותן והחזירו למסרב נ"ל שאם לא ימצא ממה לגבות חייב הנפקד ליתן למלוה הממון שהחזיר למסרב וכ"כ המרדכי בר"פ שני דייני גזירות: כתב הרא"ש בתשובה כלל צ' סימן א' אף ע"פ שראובן מיחה בלוי שלא יפרע לשמעון לא מיקרי ראובן בהכי מוחזק דלא משתעבד לוי לראובן מדרבי נתן עד שיתברר בב"ד ששמעון חייב לו:
ה סָעִיף ה ראובן הלוה לשמעון ע"פ וכו' כ"כ שם בעל התרומות: מת שמעון וכו' עד וב"ה לא כתב כן הם דברי בעל התרומות בשער נ"א. ומ"ש ה"ז משביעם היסת מפורש שהשבועה היא שאין בידם במה לפרוע חובת אביהם ולפי שקשה על זה דכיון שאין נכסים ידועים ללוה היאך הוא יכול להשביעם בטענת שמא לכך כתב רבינו שהרי הוא טוען טענת ברי וכו':
ו סָעִיף ו שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל פ"ט סימן ג' עיין בהגהת אשירי פרק שור שנגח ד' וה' ושם תמצא חילוקים בהא דרבי נתן: כתב המרדכי בס"פ הכותב על המלמד שהלוה מעותיו על ידי בעל הבית והפסיד קצת משכונות ולא נתפשר עם העכו"ם והלך לו והניח קצת מעות ביד שמעון ובע"ה טוען אני צריך לפייס העכו"ם בשבילו תן לי מעות שבידך נ"ל דאין לבעל הבית על שמעון כלום אלא ילך אחר המלמד ויתבענו בדין ואי לא אפשר לשדורי ליה עבדינן כרב נחמן דאמר (כתובות פח.) אפילו ב"ח נפרע שלא בפניו עכ"ל:
א סָעִיף א ראובן שנושה וכו'. ברייתא הובאה בכמה מקומות בתלמוד דרבי נתן דרש הכי מדכתיב ונתן לאשר אשם לו ופסקו הפוסקים הלכה כמותו:
ב סָעִיף ב וכתב בעה"ת דוקא שאין לשמעון נכסים וכו'. משום דאי אית ליה הו"ל חוב זה כנכסים משועבדים שאין גובין מהן במקום שיש בני חורין וכ"כ הר"ן ומשום הכי כתב ב"י דבשלא הגיע זמן פרעון החוב מיירי דאי כשהגיע הזמן אין לו דין משועבדים אלא בלא הגיע הזמן בשעת תביעה מיירי ולא משתעבד ליה מהשתא מדר"נ אלא לענין זה דכשיגיע זמן הפרעון שיפרע למלוה קמא אבל כי אית ליה לשלם אין מוציאין מזה אפילו לכשיגיע הזמן והכי משמע ממ"ש הר"ן הביאו ב"י וע"ל במ"ש בסימן קכ"ה ס"ה דלא כב"י דהכא:
ג סָעִיף ג ואין שמעון יכול למחול וכו' וכן אם אמר שטר אמנה וכו'. ונראה דאין. החלוקות שוות דלגבי מחיצה אין יכול למחול לאחר שנודע שאין לשמעון נכסים וכו' שאז נשתעבד לו מן התורה מדרבי נתן אבל אי לא נודע שאין לו נכסים יכול למחול כיון שעדיין לא נשתעבד מן התורה אבל באומר שטר אמנה הוא וכו' אפילו נודע בשעה שהודה שהוא חייב לאחרים ונודע אח"כ אינו נאמן כיון שבא לחוב לאחרים וגם אינו נאמן במיגו דאי הוה בעי הוה מחיל מקודם שנודע דאינו רוצה למחול להפסיד חובו וכמו שנתבאר בסימן מ"ז בס"ד ולשון וכן לפי זה ה"ק לא מיבעיא דאינו יכול למחול לאחר שנודע וכולי אלא אפילו קודם שנודע וכו' נמי אינו נאמן להפסיד לומר שטר אמנה או פרוע הוא וכו':
ד סָעִיף ה ראובן הלוה לשמעון ע"פ וכו'. גם בסימן קי"א סעיף י"ו כתב דין זה ולא ידעתי לאיזה צורך חזר וכתבו: מת שמעון ונשארו יורשיו וטוען לוי פרוע הוא וכו'. נראה דדוקא באין בו נאמנות דאי יש בו נאמנות גובה ראובן מלוי אפילו אומרים יורשים יודעים אנו שהוא פרוע דחיישינן לקנוניא כמ"ש בסמוך סעיף ג' דמיירי לשם ביש בו נאמנות כדלעיל בסימן מ"ז: ומ"ש ובעל העיטור לא כתב כך. משמע מדברי רבינו דכך הוא העיקר מדהביא דבריו במסקנא ותימה דלמה לא הביא רבינו דברי ב"ה לעיל בסימן ס"ו סעיף י"ד דהלא בעה"ת הביא בשער נ"א דברי ב"ה שחולק על האי סברא בתרא בין במכירת ש"ח בין בדין מוציאים מדר"נ ע"ש בסוף סימן ב' (תחלת דף פ"ו) וסוף סימן ז' (דף פ"ט ע"ג) ודעת ב"ה הוא גבי מכירת ש"ח דאנן סהדי שהמוכר א"ל שאינו פרוע כיון דקנה ממנו השטר אלא דאפ"ה לא מצי גבי כיון דלוה טעין פרוע הוא הילכך אם אין המוכר או יורשיו רוצים לישבע לא מצי לוקח גבי אפילו רוצה לישבע שלא פקדנו וכמ"ש לשם והכא בדין מוציאין מדר' נתן נראה לומר איפכא דאנן סהדי דלא א"ל שמעון כלום דכיון דלא מסר לו הש"ח שעל לוי בתורת פרעון מהי תיתי שיאמר לו דבר והילכך אם אין יורשי שמעון רוצים לישבע לא מצי ראובן גבי אפילו רוצה לישבע שלא פקדנו. ודע דלשון בעה"ת בדין מוציאין מדרבי נתן כך הוא סוף סימן ב' ואם מת זה ונשארו יורשיו וטען הלוה פרוע הוא נשבעין יורשים שלא פקדנו אבא וגובה זה חובו מן הלוה של אביהם ואם לא רצו לישבע חוזר זה עליהם אם יש להם נכסים אחרים ואם אין להם נכסים אחרים וטוענים שאין יכולין לישבע שבועה זו הרי הם נשבעים שאין בידם ממה לפרוע חוב מורישם עכ"ל ולשון זה כתב בש"ע אבל לשון רבינו הוא מתוקן יותר חדא שלא כתב בסתם נשבעים יורשים שלא פקדנו וגובה זה חובו וכו' דהא ליתא דאפילו היה חובו של ראובן בשטר אינו גובה בלא שבועה מן היורשים ואם לא היה חובו בשטר אינו גובה כלום אידך שכתב רבינו ואם לא רצו לישבע וכו' ה"ז משביעם היסת וכו' ולא כתב ואם לא רצו לישבע חוזר זה עליהם אם יש להם נכסים אחרים והיינו משום דפשיטא הוא דדין מוציאין מדר' נתן דוקא בדאין לשמעון נכסים אחרים כדכתב רבינו לעיל בסעיף ב' בשם בעה"ת עצמו ודכוותיה היכא דמת שמעון ובאין להוציא מלוי מדר"נ נמי מיירי בדליכא נכסים אחרים של שמעון כי אם חוב זה שאצל לוי. ומיהו לשון בעה"ת והש"ע יש ליישב דה"ק דאע"ג דודאי מיירי דאין ידוע שהניח שמעון נכסים אחרים ולכך באו בית דין להוציא מלוי מדר"נ כיון דחוב זה ידוע הוא לשמעון מכל מקום אם לא רצו היורשים לישבע אין להשביעם היסת מיד ולהפסיד את ראובן אלא מחמיצין הדבר ומחרימין בבית הכנסת אם הניח שמעון נכסים אחרים וזהו שאמר חוזר זה עליהם אם יש להם נכסים אחרים ואם אחר החזרה והחקירה בחרמות נודע שאין להם נכסים אחרים וטוענין וכו' הרי הם נשבעים וכו' ויצא לנו מזה שאם רצו היורשים לישבע גובה זה חובו מן הלוה ואין צריך לחזר ולהדר ולחקור אם יש להם נכסים אחרים אלא כיון שאין ידוע שהניח שמעון נכסים אחרים וחוב זה של לוי ידוע הוא גובה ראובן מלוי. עוד תיקן רבינו דהא דאם היורשים אינן רוצים לישבע היינו לפי שאומרים יודעים אנו שהוא פרוע דאם אין יודעים למה לא ישבעו שלא פקדנו דהיינו שבועה שאינן יודעין. עוד פירש דשבועה זו שבועת היסת היא על מה שראובן טוען טענת ברי שירשו שטר מאביהם ויש לו זכות בו אבל לפי לשון בעל התרומות משמע דאין נשבעים על שטר זה בפרט אלא סתם נשבעים שאין בידם שום דבר מעזבון אביהם לפרוע חוב מורישם והיא שבועה בנקיטת חפץ שתקנו הגאונים על מי שטוען שאין לו אבל רבינו סובר דלא תקנו הגאונים תקנה זו אלא אלוה גופיה ולא איורשיו:
ה סָעִיף ו שאלה לא"א הרא"ש וכו' עד ולאו כל כמיניה דשמעון למחול לו ולהרויח לו הזמן. כך הוא בכלל כ"ט סימן ג' אלמא דסבירא ליה כדעת התוס' בפ"ב דכתובות בשינויא בתרא דכתבו דדוקא במוכר שטר חוב יכול למחול אבל בנושה בחבירו שחייב לו מן התורה אינו יכול למחל ומביאו ב"י ומה שכתב הרא"ש לשם בפסקיו כשינויא קמא דתוספות דהאומר שטר אמנה הוא אינו נאמן במיגו דאי בעי מחיל דאלמא דמצי מחיל אין זה אלא היכא דמחיל מקמי שנודע שאין לשמעון נכסים וכו' דעדיין לא נשתעבד מדר"נ והתם הוא דיכול למחול וע"ז כתב הרא"ש דאפילו הכי אינו נאמן בטענת אמנה במיגו דאי בעי מחיל וכבר הארכתי בזה בסימן מ"ז בס"ד: כתב בספר התרומות בשער נ"א סימן א' איכא מאן דאמר דלא דיינינן דינא דרבי נתן אלא בחוב שהלוה לו או שנתחייב לו מצד דבר שבא לידו אבל בחוב השכירות והענקה לא דקיימא לן כרבי אליעזר וכו' ומביאו ב"י ונראה לי דט"ס הוא וצ"ל דקיימא לן כת"ק דרבי אליעזר וכו' ע' בפרק קמא דקידושין כמו שכתבו התוספות ע"ש רבינו נתנאל (בדף ט"ו):
א סָעִיף א וכתב עוד שם ועוד אני מסתפק אי גבו היורשים אי צריכים להחזיר למלוה אף לתקנת הגאונים דמטלטלין דיתמי משועבדים לבע"ח מ"מ דלמא דוקא יורש אבל לא מקבל מתנה וע"ש וע"ל סימן ק"ה מדין זה:
ב סָעִיף ב וע"ל סימן ס"ו אם שמעון יכול למחול ללוי וע"ל סימן ע"ב מדין עכו"ם שמשכן אצל ישראל והעכו"ם חייב לישראל אחר אי מוציאין מזה ונותנין לזה:
א סָעִיף א מוציאין מלוי ונותנין לראובן כו' ברייתא הוא פ"ב דכתובות ד' י"ט והובאה עוד בכמה דוכתי בשם ר' נתן שאמר כן ויליף ליה ממ"ש ונתן לאשר אשם לו לאשר הלוהו לא נאמר אלא לאשר אשם לו ואשם היינו קרן כלומר לראובן שהקרן שלו ואף אם נתחייב לוי לשמעון קודם שלוה שמעון מראובן מ"מ קרן זה שיתן לו לשמעון סופו לחזור לראובן שהרי שמעון ח"ל וישאר ביד ראובן. לכך נקרא קרנו של ראובן וזש"ר ל"ש אם נתחייב כבר לשמעון ור"ל אפילו בכה"ג נשתעבד לוי לראובן וכ"ש אם נתחייב לו אח"כ דאז הוי ממש קרנו של ראובן דממעות שהלוה ראובן לשמעון הלוה שמעון ללוי ולפ"ז הוה הל"ש זו ואצ"ל זו נכן הוא לשון הפוסקים על הרוב כשכותבים בלשון בין או בלשון ל"ש שהאחרון פשוע יותר מהראשון מיהו מדכתב המרדכי והג"א (והביאו הד"מ) דדינא דר"נ הוא דוקא כשנתחייב לוי לשמעון קודם שהלוה ראובן לשמעון דאז בשעת ההלואה נשתעבד לו לוי מיד לפ"ז י"ל דכוונת רבי' הוא לרבותא זו ללמדנו דהוא ס"ל דאפילו אם הלוה ראובן לשמעון תחלה אפ"ה נשתעבד לו לוי והשתא הוי הל"ש בלשון לזא"ז וק"ל: בין דרך שכירות כ"כ בעה"ת בשנ"א ז"ל איכא מ"ד דממעט שכירות מדכתיב הענק תעניק לו דדריש ר"א בקידושין דף מ"ו לו ולא לב"ח דאין האדון מחוייב ליתן הענקתו לב"ח וס"ל דה"ה לשכירות דעבד נמי שכיר קרייה רחמנא אבל אין לומר כן אלא דהיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר עכ"ל. ואף שהענקה עכ"פ ממועטת מדינא דר"נ מ"מ שפיר כ"ר ובכל ענין שיתחייב כו' דרך כלל דשאני הענקה דאינה בכלל חיוב אלא צד היותר טוב ועוד דאין לנו בזמן הזה עבדים קנוים לנו לשמטה וליובל דשייך בהו מצות הענקה וכל משרתים שלנו הם דרך שכירות:
ב סָעִיף ב וכתב בעה"ת דוקא כו' מכאן עד ס"ז הכל כתב בעה"ת שם ע"ש: ומ"ש אין ב"ד נזקקין להוציא מזה ולתת לזה כ"כ שם הר"ן וכתב הטעם משום דהו"ל חוב זה כנכסים משועבדים שאין גובין מהן במקום שיש בנ"ח עכ"ל ונראה דס"ל דאפי' הגיע זמן פרעון חוב לוי אע"פ כן מקרי כנכסים משועבדים כיון דמחסרי גוביינא ואין ב"ד מחויבים להזקק ולהטפל לו ולהגבות לו ממנו כיון שיש לשמעון לפרוע ולא כב"י ועד"ר והגד"מ: אין ראובן יכול לכופו כו' הבעה"ת כתב שם דיש לדקדק כן מל' הברייתא דקתני מוציאים מלוי כו' דמשמע דאב"ד קאי דב"ד מוציאין מלוי לידו ולא היא ועוד דאין על שמעון לטרוח ולזבוני למפרע חובות ותביעה זו כההיא טרפא דמי עכ"ל ולפ"ז אם נשתעבד שמעון נגד ראובן בטפול כדרך שאנו נוהגים לכתוב נראה דמחויב שמעון לתבוע ללוי ולהוציא מידו וליתנו לראובן:
ג סָעִיף ג ואין שמעון יכול למחול כו' בדרישה הוכחתי דהיינו דוקא כשנתברר כבר בב"ד ששמעון חייב לראובן הא לאו הכי ודאי יכול למחול וכן מוכח מדברי רבי' בסמוך שכתב ז"ל ואם אחר שנתחייב לוי לראובן כר עד שכבר נתחייב כו' משמע הא קודם שנתחייב בב"ד א"צ לפרוע לראובן ומסתמא אי חשיב פרעון מה שנתן לשמעון ה"ה ששמעון יכול למחול לו החוב דמה לי פרעון או מחילה ועד"ר:
ד סָעִיף ד ואם אחר שנתחייב כו' עד"ר:
ה סָעִיף ה ראובן הלוה לשמעון ע"פ כו' עד לטרוף מן הלקוחות כו' כפול לקמן סי' קי"א סי"ו ורבותא קמ"ל דאפי' מלקוחות יכול לטרוף וכ"ש שיכול לגבות מלוי הלוה עצמו ואינו יכול לומר לראובן שפרע שמעון וק"ל: וטוען לוי פרוע הוא איירי בשטר שאין בו נאמנות דאל"כ אף אם שמעון מודה לו לא מהימן בהודאתו כיון שחב בהודאתו לראובן וכמ"ש בע"ה בשנ"א וגם רבי' סי' מ"ז ע"ש. וכיון דשמעון אינו נאמן גם יורשיו אף דלא האמין אותם לוי מתחילה מ"מ אינן יכולין לגרוע הנאמנות והרי הוא כאילו אביהן חי וגובה ראובן מלוי בלא שבועה בהשטר של שמעון שיש בו נאמנות. גם בב"ה כתב שם דין זה אחר דין הנ"ל דאיירי באין נאמנות בשטר וכמ"ש ל' בדרישה ע"ש: ואם לא רצו לישבע כו' ומיירי שאין להן נכסים אחרים שירשו מאביהן שיכולין לפרוע לב"ח מהן וכ"כ בעה"ת וש"ע ועד"ר ושם הוכחתי דמכ"ש אם אינן אומרים שהוא פרוע ואינם רוצים לישבע דחייבים הם לישבע שאין להן במה לפרוע ובזה יודע אם שטר זה פרוע הוא או לא דאז יהיה להן במה לפרוע אבל אין מחויבים הן לשלם מכיסם מאחר שהן גורמין היזק לב"ח דמש"ה אין חייבים לשלם אפי' אחר תקנת הגאונים וכמש"ר בסי' ק"ז ס"ח ע"ש. ומש"ר בסי' ס"ו סי"ד במוכר שט"ח ומת ואין היורשין רוצין לישבע דחוזר עליהן וכ"כ הבעה"ת והש"ע בא"ע היינו דוקא אם יש להן נכסים אחרים שירשו מאביהן ועד"ר שם בררתי הדברים יותר: ה"ז משביען היסת הבעה"ת כתב בזה שם ז"ל הרי הן נשבעין שאין בידם מה לפרוע חוב מורישם עכ"ל. ואם גם כוונת רבי' לשבועה זו צ"ל הא דכתב דמשביעין היסת ע"ז אע"ג דלאביהן היינו משביעין ע"ז ש"ח כמ"ש בר"ס צ"ט ביורשיו לא תקנו להשביעם בזה מספק וגם שבועה זו דהיסת אינו מן הדין להשביען מספק וכמש"ר בסי' ק"ז אלא משום דריעא טענתייהו שאומרים שהוא פרוע דא"כ שט"ח ביד אביהן מאי בעי וזהו שסיים רבינו בטעמא וכתב שהרי הוא טוען טענת ברי שירשו כו' ור"ל דהרי הוא בידן ומה"ט לא הו"ל להשביען אלא ששטר זה פרוע הוא ולית להו זכות ביה אלא שאגב זה הצריכום חכמים לכלול בשבועתן שאין להם שים דבר לפרוע בו חוב מורישן וכמ"ש בע"ה הנ"ל וכ"כ ב"י דכוונת רבי' הוא שנשבעים על טענת אין לנו משל אבינו במה לפרוע ולפי זה צ"ל דהא דקיצר רבי' ולא כתב שהשבועה תהא שאין בידם לפרוע משום דסמך אפשיטותו שמגלגלים וכוללים בכל שבועה אפי' על טענת ספק של התובע וכמש"ר בסי' צ"ד ובפרט שבועת אין לי דנתקנה מתחלה להשביע אספק. אבל יותר נ"ל דס"ל לרבינו דאין להשביע היורשין בשביל אביהן בטענת ספק כלל כ"א בדבר שריעא טענתייהו ומש"ה סתם וכתב שמשביען היסת ומשמע דאמ"ש לפני זה קאי דהיינו שישבעו שבטענתן כן הוא שזה השטר פרוע הוא וזהו שסיים בטעמו וכתב שהרי הוא טוען טענת ברי שירשו ש"ח זה מאביהן ויש לי זכות בו דמשמע דוקא אטענה זו משביעין אותן וק"ל: ה"ז משביען היסת אע"ג דלעיל ס"ס ס"ט וסימן ע"ה ולקמן סימן ק"ח כ"כ דאין היורשים נשבעים אלא כשבאים להוציא ולא לפטור את עצמן שאני הכא שהם מודים שהחוב שחייב אביהם לראובן לא נפרע או שהוא בא' מהדרכים שאינם נאמנים לומר שהוא פרוע ולעיל סי' ס"ט ולקמן סי' ק"ח מיירי שאומרים שמא אבינו אינו ח"ל כלום. וגם בלא זה לק"מ דהא כ"ר בסימן ע"ה ס"ז וסכ"ט דאם טוען היורש ברי צריך לישבע ש"ד במ"מ והיסת בכופר הכל ע"ש וה"נ טוען ברי וק"ל וכן צ"ל לקמן ריש סי' ק"ז בס"ד ועד"ר: ובה"ע נא כ"כ לעיל סי' ס"ז ס"ס כ"א במוכר שט"ח לחבירו ומת המוכר כו' כ"ר ג"כ די"א דהלוקח נשבע שלא פקדני כו' ושם ג"כ ב"ה חולק על הי"א וכמ"ש ב"ה בדין ההוא שער נ"א ולא כתבו רבי' י"ל משום דשם מסתבר לרבי' דעת הי"א כיון דשייך לומר שם דהו"ל להמוכר לומר להלוקח שהשטר שמכר לו פרוע משא"כ בזה שמת הלוה ולא הראה למלוה שלו מקום פרעון אשט"ח זה מש"ה כתב דעת ב"ה שלא כתב כדעת הי"א ואע"ג דבלא מה"ט דכתיבנא לא ס"ל לב"ה (כ"כ) [כי"א] מ"מ מדבריו נשמע ונלמד דלא ס"ל כהי"א וק"ל ועמ"ש עוד מזה שם בסימן ס"ו:
ו סָעִיף ו שאלה כו' בכלל ס"ט כ"כ: והלוני להחזיק ידי ל' דקרא נקט והחזקת בו: ומה שנסתפקת בשאלתך מי אמרינן כו' ע"ש בתשובה שהשואל היה מסופק אף אם הוא ברור שהבטיחו על ככה וכתב לו כן בשטר אם רשות ויכולת בידו לעשות כן כיון דעבדו הוא ע"ז השיב דודאי אם כתוב בשטר הרשות בידו דכל זמן שהממון הוא בידו הן מטלטלין הן מעות ברשותו הוא ליתן וה"ה להרחיב זמן במעות למי שירצה וכמו שירצה והרי אנו רואין כתוב בשטר שגם זה לוה ונתן על מנת שלא לנגשו אבל אם לא נכתב בשטרו כן מי יאמר שההלואה היתה באופן שלא לנגשו ואדרבה סתימת השטר מורה על ההיפך ועתה אחר כתיבת השטר אינו יכול לשנות דהכתוב בשטר זכתה תורה מיד לראובן עם כתיבת וחתימת השטר: ומ"ש אבל לאחר ההלואה כו' ל"ד קאמר מיד לאחר ההלואה דהא הוכחתי בדרישה דהרא"ש ס"ל דיכול למחול החוב כל זמן שאין ידוע בב"ד שאין לו במה לפרוע ממקום אחר אלא כלומר אחר שהלוה ובא עתה לפני בית דין וכמ"ש בסמוך ודו"ק: ומ"ש כי היה יכול ליתן מטלטלים לכל מי שירצה מיירי בלא כתב לראובן מטלטלים אגב קרקע ויותר נראה דאיירי במקום שנהגו דמשום תקנת השוק אין גובין ממקבל מתנה ממטלטלי שנתן וכמ"ש בסי' ס' לדעת הרא"ש:
א סָעִיף ב אבל אם יש לו נכסים לשמעון כו' בפרישה כתבתי בשם הר"ן הטעם דהו"ל נכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח וכתב ב"י ז"ל ומשמע דכשלא הגיע זמן פרעון החוב מיירי דאי כשהגיע הזמן אין לו דין משועבדים עכ"ל וק"ל על דבריו דא"כ משמע דאי לית ליה נכסים לשמעון מוציאין מלוי אפי' קודם שהגיע זמנו ליפרע וזה ודאי אין סברא לומר שיכול ראובן להוציא מלוי קודם שהגיע זמנו ואף אם נאמר שדעת ב"י שכשלא הגיע הזמן ואין לו נכסים פוסקים ואומרים לו הרי אתה משועבד מעתה לראובן ולכשיגיע זמנך תפרע לו הא נמי ליתא שהרי בהדיא כתב שם הר"ן בסוף דבריו (וב"י עצמו הביאו) ז"ל הא דר"נ לא סגיא אלא לכשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה דליתב למלוה קמא ומש"ה מוציאין מזה ונותנין לזה אבל לא סגי דליהוי מהשתא שיעבודיה גביה כ"ש בשיעבוד כתובה דאפשר דלא אתי לעולם לידי גוביינא ומש"ה דלא אתיא עליה מדר"ן אלא דאמרינן דתזכי לכתובתה לההוא דחבלה כו' עכ"ל ע"ש דקאי אאשה שחבלה באחר דקיי"ל דיכולה למחול לבעלה וקאמרי רבנן דזמן פרעון כתובתה עדיין לא הגיע אף שאין לה נכסים לפרוע לנחבל יכולה למחול שאין הבעל משועבד לנחבל שהוא מלוה קמא עד שיגיע זמן פרעון חובו שהוא חייב לאשה שהיא מלוה שלו וזה בהדיא דלא כב"י וע"ק שהר"ן כתב עוד (וב"י עצמו הביאו) ז"ל אם המעות שביד לוי הם פקדון יכולים בית דין להתפיסם ולנגשו שיפרע לראובן דעיקר דין פרעון שנתחייב שמעון לראובן במעות הוא וכל שיש לו מעות אינו יכול לומר טול קרקע עכ"ל ולפי דברי ב"י דס"ל דמשהגיע הזמן אפי' יש נכסים לשמעון מוציאין מיד לוי א"כ למה כתב שב"ד יכולים להתפיסם מטעם דעיקר דין פרעון במעות הוא כו' בלא זה הטעם נמי יכולים ב"ד להתפיסם כיון דזמן של פקדון כל שעתא הוא וע"ק דאפילו אם הגיע זמן פרעון דלוי אין סברא שיוציא ראובן ממנו כל זמן שיש נכסים ללוה שלו לכן נ"ל עיקר כמ"ש בפרישה דהר"ן איירי אפי' כשהגיע זמן הפרעון:
ב סָעִיף ג ואין שמעון יכול למחול כו' כתובות דף י"ט אר"י אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ופריך כו' ואי דקאמר מלוה תבא עליו ברכה אמר אביי לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים כדר"נ והקשו התוס' דנהימניה במגו דאי בעי מחיל כדאמרינן המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וי"ל דהאי לאו מגו שאין דעתו למחול ולהפסיד חנם אבל במה שאמר שטר אמנה הוא לא יפסיד חובו שיודע שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו ואפשר לומר עוד דדוקא מוכר ש"ח לחבירו דהוי מדרבנן יכול למחול אבל בנושה בחבירו שחייב לו מן התורה א"י למחול עכ"ל התוס' והר"ן ז"ל סמך על תירוץ זה האחרון וכתב דמוכר ש"ח שאני דמכירת שטרות דרבנן כפי דעת הרי"ף או משום דשיעבודא דלוה גופיה נשאר גבי מלוה לדעת ר"ת והרא"ש לא כתב אלא שינויא קמא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו משמע דס"ל שיכול הוא למחול וכ"כ מ"ו ר"ש ז"ל שזהו דעת הרא"ש וכ' עוד ז"ל ומהתימה על הטור שסתם להדיא נגד דעת אביו ולא הזכירו ע"כ. ובאמת יש לשום לב ע"ז ויותר יש לתמוה על הרא"ש שהוא עצמו כתב בתשובה דא"י למחול וכמש"ר בשמו ס"ס זה. ועוד יש לדקדק על רבי' דלעיל סי' מ"ז כתב שאין המלוה יכול לטעון אמנה הוא היכא דחב לאחרים ואילו שאינו יכול למחול לא הזכיר. לכן נ"ל דעיקר דינא דר"נ אינו אלא כשכבר נתברר הדבר בב"ד ששמעון חייב לראובן ואין לו במה לפרוע דאותה שעה חייל שיעבודא דראובן אלוי ומימרא דרב יהודה הנזכרת איירי כשעדיין לא נתברר בב"ד שחייב לו ומ"מ אינו יכול לומר אמנה כיון שחב לאחרים ויש לו שיעבוד עליו מדר"נ לכשיתברר וע"ז כתבו התוס' בשינויא קמא והרא"ש שם דיכול למחול דאע"פ שיש לו שיעבוד עליו מ"מ עדיין (למחל) [לא חל] לענין שלא יהא (כחבירו) [כח בידו] למחלו ולתתו לאחר במתנה והוי דינא כמו מטלטלים של לוה שאף שהם משועבדים למלוה מ"מ יכול למכרם ולתת אותם לאחרים במתנה וכן נראה מדברי ר"י ני"ד שכתב דלאחר שפסקו ב"ד להגבותו שט"ח פשיטא דשוב א"י למחלו וכ"כ הראב"ד והרשב"א וקודם שבא לב"ד יש דעות אם יכול למחול או לא והוא הסכים דיכול למחול (עיין בב"י ס"ס שהביאו) הרי לך כמ"ש ומש"ה לא הזכיר רבי' לעיל בסי' מ"ז דין שא"י למחול דלא איירי התם בדין דר"נ דהוה כשנתברר כבר בב"ד שזה ח"ל ונראה שגם. דעת ר"ן כך היא ומה שהזכיר לתירוצא בתרא של תוס' דא"י למחול היינו משום שהוא פי' ההיא מימרא דר"י בשכבר נתברר בב"ד שהוא ח"ל דומיא דמימרא דר"נ דמייתי עלה ודו"ק:
ג סָעִיף ד ואם אחר שנתחייב לוי לראובן כו' עד חייב לפרוע כו' מכאן היה נראה לכאורה לפרש דמש"ר סי' ס"ו סי"ו במוכר שט"ת לחבירו והב"ד אומרים ללוה שיפרע ללוקח שכתב בעה"ת ז"ל ואדרבה אם יפרע למוכר הלוקח חוזר וגובה ממנו דר"ל דחוזר וגובה מהלוה אבל הב"י לא פירשו כן וכתב שם חוזר וגובה מהמוכר קאמר וע"ש וצ"ל דהב"י ס"ל דשאני התם דלא נסתלק הלוה לגמרי מהמוכר שהרי שיעבוד גופו נשאר אצלו וגם מכירת שטרות אינו אלא מדרבנן משא"כ בדינא דר"נ דהוא דאורייתא וגם נסתלק לוי משמעון לגמרי וק"ל:
ד סָעִיף ה מת שמעון ונשארו יורשיו כו' בפרישה כתבתי שגם זה הוא מדברי בעה"ת שער נ"א ודע שרבי' קיצר ושינה לשונו של בעה"ת לתוספת ביאור לעמוד על כוונתו והנה אעתיק ל' בעה"ת כדי לברר תוכן הדברים בשנ"א כתב ז"ל ויש לברר אי בהאי שטרא דאית ליה לשמעון על לוי לית ביה נאמנות וטוען לוי שפרוע הוא וקי"ל דאי אמר לישתבע לי דמישתבע ליה וא"י לגבות ממנו כלום בלא שבועה ושמעון המלוה עצמו הודה שהוא פרוע הרי א"י לישבע מסתברא דודאי מפסיד ראובן שרצה להפרע מלוי לוה של שמעון מדר"נ ומחרים סתם על שמעון שכן הוא כדבריו שהוא פרוע ואית דאמרי דמשתבע שמעון ש"ח בנק"ח כדין הטוען אין בידי במה לפרוע ואם מת כו' (עיין בב"ח) ואית דאמרי ראובן מלוה הראשון נשבע שלא פקדני שמעון מלוה השני וגובה וכתב הרב בעל העיטור דהאי סברא בתרא ליתא עכ"ל בעה"ת בשינוי לשון לתוספת ביאור. והנה רבי' לא כתב כאן דין הראשון של בעה"ת דאם מודה שמעון שהוא פרוע כו' מפני שכבר כתבו בסימן מ"ז ס"א ע"ש. ומדקיצר רבי' שם ולא הכריע בין הדעות הנ"ל מה דינו של שמעון אי בחרם סתם או בשבועה צ"ל דס"ל דאין עליו חרם סתם אלא כיון דזולת זה צריך לישבע שאין לו במה לפרוע גם זה בכלל דשטר זה פרוע הוא (וכ"כ ב"י בסי' מ"ז ע"ש) ולא הוצרך לכתוב זה דצריך שמעון לישבע שאין לו במה לפרוע מפני שסמך אמ"ש זה במקומו בר"ס צ"ט בדין מי שטוען אין לי ומלשון בעה"ת הנ"ל דכתב וקי"ל דאי אמר לישתבע לי כו' משמע שאפי' לא טען לוי נגד שמעון לישתבע לי שאינו פרוע וקיי"ל כל היכא שאין הלוה טוען השבע לי אין ב"ד נזקקים לומר לבעל השטר השבע לו וכמש"ר בסי' פ"ב ס"ג ומ"מ לא יגבה בו ראובן משום דטעמא מאי אין ב"ד נזקקים לומר לו השבע לו שאינו פרוע מפני שמעמיד השטר אחזקתו שאינו פרוע והכא הרי מודה שפרוע והו"ל לענין ראובן כאילו טען לוי לשמעון השבע לי מיהו אינו מוכרע די"ל כיון דהודאתו של שמעון לא מגרע זכות של ראובן מש"ה כל שאין השבועה מוטלת עליו מן הדין דינו של ראובן עם לוי. ודין השני של בעה"ת דאם מת שמעון ונשאר יורשיו כו' זהו שכתבו רבי' כאן ולמדנו בו רבי' דמ"ש הבעה"ת וטוענין שאין יכולין להשבע היינו מפני שאומרים שיודעים אנו שפרוע הוא ועוד למדנו רבי' דהך שבועה סתם שכתב בעה"ת שמשביעין ליתומים היא שבועת היסת לבד דדוקא להלוה עצמו הצריכו ש"ח דעליו מוטל לישבע דאין לו במה לשלם וכנ"ל ולא תקנו שבועה זו איורשיו. ומ"ש בעה"ת לפי זה דאם אינם רוצים לישבע חוזר עליהן אם יש להן נכסים אחרים כו' וכ"כ בש"ע בכאן ולא כתבו רבי' כאן ולכאורה היה נראה שלא כתבו משום דסמך אמה שכבר כתב רבי' דין זה בסי' ס"ו סי"ד במוכר ש"ח לחבירו ומת המוכר ואין יורשין רוצים לישבע ע"ש ומשם נלמד לכאן כי ג' דינים הללו שכ"ר בסימן מ"ז ובסי' ס"ו הנ"ל ובסי' זה יש להם שייכות להדדי ובעה"ת כתב שלשתן שם בשנ"א ע"ש וכוונתם דבעה"ת הנ"ל ודרבי' בסימן ס"ו ודש"ע כאן עמ"ש דחוזר על היורשים אם אינם רוצים לישבע (שיש) [אם יש] להם נכסים אחרים היה נראה דר"ל נכסים אחרים משל עצמן וקנסום חכמים כיון שיכולין לישבע ואינן רוצין לישבע שישלמו וכן היורשים מפסידים אבל ז"א דא"כ איך מסיק הבעה"ת וכתב ז"ל ואם אין להן נכסים אחרים וטוענין שאין יכולין לישבע שבועה זו כו' מפני שיודעים שפרוע הוא וכנ"ל מאי איריא דאין להן נכסים דר"ל לפי זה משל עצמן וכפירוש אם יש להם נכסים אחרים שכתב לפני זה הא אפי' יש להן נכסים אחרים של עצמן אין הם צריכים לשלם מהן חובות אביהן בטענתן שאין רוצין לישבע מפני שידעו שפרוע היא ועוד דאין טעם לקנסם בכולי האי שישלמו מכיסם כשיגרמו היזק לזה כאשר לא ירצו לישבע ובפרט מאחר שלדין תורה וגם מהתלמוד מטלטלי דיתמי (ושטרי חובות אביהן גם כן בכלל מטלטלי). אינן משועבדים לב"ח וא"כ אף לבתר תקנה שיגבה מהן מכל מקום לא מצינו כשיגרמו היזק למלוה שישלמו מכיסן ואיפכא מצינו ואפי' בגדולה מזו הוא מש"ר בסימן ק"ז סי"א דאף לבתר תקנה דב"ח גובה מטלטלים דיתמי אם קדמו ומכרו המטלטלין ואפילו המעות דמי המטלטלים עדיין בידן אין הב"ח גובה מהן חובו ואפי' קדמו ומכרו קרקע כתב שם דדעת הרא"ש הוא דאין ב"ח גובה מהמעות אף אם אינו יכול לטרוף הקרקע עצמו מהלקוחות כגון שמכרו לעכו"ם ע"ש לכן נראה פשוט דמ"ש כאן הבעה"ת ורבי' בסי' ס"ו והמחבר ש"ע כאן דאם אינן רוצים לישבע חוזר עליהן ר"ל על מה שירשו מאביהן ומש"ה כתב לשון חוזר ראובן עליהן דמשמע דה"ק כמו שאביהן אם לא היה רוצה לישבע שחוב זה אינו פרוע היה צריך לשלם לב"ח ממקום אחר מנכסיו כן יורשין כשאין אביהם חי כשאינן רוצין לישבע חוזר הב"ח או הלוקח שט"ח עליהן להשתלם מהם אם יש להן נכסים אחרים ר"ל שירשו אותן מאביהן וא"ת הא כבר נתבאר דאין גובין מהלוה השני מדרבי נתן כשיש להראשון וה"נ אם יש להן נכסים אחרים שירשו מאביהם אין (מחילה דתוס') [יכולין לדחות] הן או אביהן לב"ח להשתלם מלוי לוה השני י"ל דמצינו זה בכמה גיוני חדא כגון שהנכסים אחרים אינם כאן במקום ב"ח שהדין נותן דגובין מנכסים משועבדים שהן במקום המלוה ולא יכולין הלקוחות שבמקום הזה לומר הנחנו לך מקום לגבות במקום אחר וכמש"ר בהדיא בסימן ק"א ס"ח ע"ש ועוד מצינו זה כגון שבתחילה לא היה לשמעון במה לשלם לראובן ב"ח כ"א בשט"ח זה שהיה בידו על לוי ואח"כ נזדמנו (לראובן) [לשמעון] נכסים אחרים א"נ שגם אותן נכסים אחרים לא הגיע זמנם לגבות וזמנם מאוחר משל זה שהגבה (לשמעון) [לראובן] ב"ח וק"ל והכי הצעת דברי בעה"ת מתחילה כתב דאם אין היורשים רוצים לישבע ואינם אומרים שידעו שהוא פרוע חוזר עליהם להשתלם ממה שירשו מאביהם ואחר כך אמר דאם פשפשו ולא מצאו שהניח להן אביהם נכסים אחרים כ"א שט"ח זה ועליהם מוטל לשלם ממה שהניח להן אביהם אזי אם אינם רוצים לישבע בלי טעם אזי פשיטא שצריכים לישבע שאין להן במה לפרוע ובזה יודע מהן ג"כ אם שט"ח זה פרוע דאם אינו פרוע הרי יהיה להן במה לשלם משל אביהם אלא אפי' טוענים אין אנו יכולים לישבע מפני שידוע לנו שפרוע אין מאמינין להן בזה אלא צריכין לישבע שאין להן במה לפרוע ובהיות כן נתיישב ג"כ למה לא כתב רבי' רישא דדברי הבעה"ת מדין זה דאם אינם רוצין לישבע חוזר עליהן דהא לפי מ"ש נלמד זה במכ"ש מדין השני דכתב רבי' והוא דאף אם טענו בפירוש שידעו ששט"ח זה פרוע אפ"ה צריכין לישבע שאין להן במה לפרוע ומתוכו יודע האמת אם שטר זה פרוע ומכ"ש שצריכין לישבע זה כשאינן טוענין בהדיא שידעו ששטר זה פרוע הוא וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.