א עכו"ם אנס שישראל מסור בידו להרגו ואנס קרקע מידו אם שהתה בידו י"ב חדש ואח"כ קנאה ישראל אחר ממנו הרי זו שלו אלא שצריך ליתן לבעליו השליש ממה שנתן לעכו"ם לפי שהעכו"ם מוזיל גביה ומוכר לו שוה ארבעים בשלשים לפיכך צריך ליתן לבעליו אלו העשרה ואלו העשרה אם ירצו הבעלים יתנם לו במעות או קרקע שוה עשרה ואם אינו מאמין לו בכמה קנאה וגם אין לו עדים בכמה קנאה ישבע לו בכמה קנאה ואם קנאה מהעכו"ם תוך שנים עשר חדש אם ירצו הבעלים צריך להחזירה להם ויתן לו כמו שקנאה מן העכו"ם ואם ירצו יניחוה בידו ויתן לו שליש ממה שנתן לעכו"ם:
ב ואפי' תוך שנים עשר חדש אם קנאה מהבעלים תחילה ואח"כ קנאה מהעכו"ם מקחו קיים אבל אם קנאה מהעכו"ם תחילה ואח"כ מהבעלים מקחו בטל ואפילו עשה לו שטר אלא אם כן קבל עליו אחריות או שהודה או יש עדים שראו שקבל ממנו מעות:
ג לקח אחד מן העכו"ם ושהתה בידו שלש שנים ואח"כ מכרה לאחר אין לבעלים על הלוקח השני כלום שטוענין לו לומר שהראשון קנאה מהבעלים ונתן להם שליש וה"ה נמי אם לא שהתה ביד הראשון אלא יום אחד וביד לוקח שני ג' שנים וכן הדין נמי אם שהתה ביד הלוקח ג' שנים ומת והורישה לבנו טוענין ליורש:
ד לקח העכו"ם מהבעלים קרקע בחובו ומכרה לאחר כתב הרמב"ם אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח בד"א שהודו הבעלים שאמת טען העכו"ם המוכר או שיעידו עדי ישראל שאמת טען העכו"ם המוכר וא"א הרא"ש ז"ל כתב שמוציאו מיד הלוקח אפילו שהתה בידו יותר משנים עשר חדש ונותן לו מה שפרע בשבילו:
ה בא העכו"ם בעקיפין עליו ולקחה ממנו ולא היה מסור בידו להרגו ומכר לאחר פי' רש"י שצריך להחזירה לבעלים בחנם אפילו שהתה בידו כמה שנים ורבינו גרשום כתב שא"צ להחזירה בחנם אלא שמין כמה הוא רוצה ליתן לעכו"ם כדי שיחזירנה לו וכך יתן ללוקח ואם יש שופטים בארץ והיה אפשר להוציאה מיד העכו"ם בדין ולא עשה אז ודאי נתייאש ותשאר ביד הלוקח ולא יתן לבעלים כלום ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
ו וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה שאם הוציא עליו הלוקח כדי להוציאה מיד העכו"ם עד כדי דמי הבית צריכין הבעלים ליתן לו אם רוצה הוא ליטלו מידו וגם אין צריכין ליתן לו יותר ממה שהוציא עליו כגון שאם היה העכו"ם אוהבו ונתנו לו בזול אין הבעלים צריכין ליתן לו אלא כמו שנתן לעכו"ם אע"פ שהוא לא היה יכול להוציא בכך מידי העכו"ם ואפילו שהעכו"ם נתנו לו בחנם צריך להחזירו לבעלים גם כן בחנם:
ז ואם בעודה בידו בנה אותה הוי כיורד לתוך של חבירו שלא ברשות ובנאו שיכול לומר לו טול עציך ואבניך:
א סָעִיף א עכו"ם אנס שישראל מסור בידו להרגו ואנס קרקע מידו אם שהתה בידו י"ב חדש ואח"כ קנאה ישראל אחר ממנו ה"ז שלו אלא שצריך ליתן לבעליו השליש ממה שנתן לעכו"ם וכו' בפ' הנזקין (גיטין נה:) תנן לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה וכו' זו משנה ראשונה בית דין של אחריהם אמרו הלוקח מסקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל אם יש בידם ליקח הם קודמין לכל אדם רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה לפני סקריקון י"ב חדש כל הקודם ליקח זכה אבל נותן לבעלים רביע ופרש"י סקריקון. רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני: נותן לבעלים רביע. ששיערו דסקריקין מוזיל גביה ריבעא ובגמרא (נח.) אמר רב רביע בקרקע או רביע במעות ושמואל אמר רביע בקרקע שהוא שליש במעות במאי קמיפלגי מ"ס נכי רביע זבין ומ"ס נכי חומשא זבין ופרש"י רביע בקרקע או רביע מעות. או יתן לבעלים רביע שנתן לאנס או יתן לו קרקע שוה רביע המעות אם לקחה במנה נותן לו רביע מנה או מן הקרקע עצמו שוה רביע מנה דהיינו חמישית שבקרקע אם הבעלים חפצים בקרקע דקסבר רב נכי חומשא זבן מהעכו"ם שוה חמשה בד' הילכך יהיב ליה רביע מנה או חמישית הקרקע דהיינו רביע מנה שהקרקע הנקנית מן הסיקריקון במנה שוה חמשת רביעים ושמואל אמר רביע בקרקע נותן לו או שליש מנה דקסבר שמואל נכי ריבעא זבן שוה ד' לקח בשלש הלכך שדה זו שלקח במנה שוה ארבע שלישי מנה עכ"ל וידוע דהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל וכ"פ הרמב"ם בפ"י מהל' גזילה: ומ"ש ואלו העשרה אם ירצו הבעלים יתנם לו במעות או קרקע שוה עשרה שם בברייתא הלוקח מן הסקריקון נותן לבעלים רביע ויד בעלים על העליונה רצו בקרקע נוטלין רצו במעות נוטלים: ומ"ש ואם איני מאמין לו בכמה קנאה וגם אין לו עדים בכמה קנאה ישבע לו בכמה קנאה: ומ"ש ואם קנאה מהעכו"ם תוך י"ב חדש אם ירצו הבעלים צריך להחזירה להם ויתן לו כמו שקנאוה מן העכו"ם ואם ירצו יניחוהו בידו ויתן לו שליש ממה שנתן לעכו"ם:
ב סָעִיף ב ומ"ש ואפי' תוך י"ב חדש אם קנאה מהבעלים תחלה ואח"כ קנאה מהעכו"ם מקחו קיים וכו' שם במשנה לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל מב"ה וחזר ולקח מסקריקון מקחו קיים ופרש"י מקחו בטל. דאמרינן מיראה עבד אי נמי השני נוח לי והראשון קשה ממני ובגמרא (נח:) אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר נמי לא קנה עד שיכתוב לו אחריות וידוע דהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הפוסקים ז"ל: ומ"ש או שהודה או יש עדי' שראוי שקבל ממנו מעות פשוט הוא: כתוב במישרים נתיב ל"ח ח"ה ירושלמי אמרו בעלים בידינו היה ליקח תוך י"ב. חודש והלקוחות אומרים לא בידכם היה ליקח המע"ה וע"ש:
ג סָעִיף ג לקח אחד מן העכו"ם ושהתה בידו ג' שנים ואחר כך מכרה לאחר אין לבעלים על הלוקח שני כלום שטוענין לו לומר שהראשון קנאה מהבעלים ונתן להם שליש שם (ד' הנ"ל) ת"ר לקח מן הסקריקון ואכלה ג' שנים בפני בעלים וחזר ומכרה לאחר אין לבעלים על לוקח שני כלום ה"ד אי דקא טעין ואמר מינך זבנה אפי' ראשון נמי אי דלא קא טעין ואמר מינך זבנה אפי' שני נמי לא אמר רב ששת לעולם דלא קא טעין ליה וכגון זה טוענין ליורש וטוענין ללוקח ואידך אי טעין אין ואי לא טעין לא ופרש"י טוענין ליורש וטוענין ללוקח. הלוקח מסקריקון והורישה לבניו ואכלה ג' שנים או מכרה לאחר ואכלה ג' שנים ובאו בעלים להוציאה ממנו ואינו יודע לטעון הראשון קנאה ממך ב"ד טוענין בשביל היורש ובשביל הלוקח ומ"ש . וה"ה נמי אם לא שהתה ביד הראשון אלא יום אחד וביד לוקח שני ג' שנים כ"כ שם הרמב"ן ז"ל: ומ"ש וכן הדין במי אם שהתה ביד הלוקח ג' שנים ומת והוריש' לבניו טוענין ליורש מבואר בגמ' שכתבתי בסמוך כגון זה טוענין ליורש:
ד סָעִיף ד לקח העכו"ם מהבעלים קרקע בחובו ומכרה לאחר כתב הרמב"ם אין הבעלים יכולים להוציא מיד הלוקח בד"א שהודו הבעלים שאמת טען העכו"ם וכו' בפ"י מה' גזילה וז"ל עכו"ם בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדהו מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראל או מחמת שהפסיד ממונו ואחר שתקף לו את השדה מכרה לישראל אחר אין הבעלים יכולים להוציא מיד הלוקח בד"א בשהודו הבעלים שאמת טען העכו"ם וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיוכל לכוף את העכו"ם שמכר לדין ולא תבעו הבעלים את העכו"ם אינם יכולים להוציא מיד הלוקח מן העכו"ם אע"פ שאינו מודה לעכו"ם ואע"פ שאין שם עדים שאמת טען העכו"ם שהרי אומר הלוקח לבעלים אם גזלן הוא למה לא תבעתם אותו בדיניהם עכ"ל וכתב ה"ה נ"ל שהרב הוציא זאת הבבא מדגרסי' בפ' הנזקין (שם) ת"ר הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון אמר רב יוסף נקטינן אין דין אנפרות בבבל מ"ט כיון דאיכא בי דואר ולא אזל קביל אימר אחולי אחיל וזה פירושה לפי דעתו ז"ל מחמת חוב עכו"ם שירד לתוך קרקע ישראל מחמת חוב שהיה חייב לו הישראל ולא המתין שידונו לו בב"ד של ישראל ולא בערכאות של עכו"ם וכן מחמת אנפרות פי' שירד לתוך קרקע של ישראל מחמת טענתו שיש לו נזק שזה הישראל הזיקו או הפסידו וזהו מלת אנפרות נזק והפסד אין בו משום סקריקון שהלוקח ממנו אין צריך להמתין כלל וכן אין נוהגין בו דיני סקריקון אלא מקחו קיים וביאר הרב שאין לו אלא כשהבעלים מודים שהיו חייבים לו המעות או שיש עדים לעכו"ם מזה שאל"כ בטלה דין סקריקון שכל אנס יאמר יש לי חוב עליו אמר רב יוסף אין דין אנפרות בבבל פי' שהעכו"ם שיורד לתוך קרקע ישראל אין צריך להוכיח דין אנפרות שהוא טוען דכיון דאיכא ב"ד קבוע של עכו"ם ולא אזיל ישראל קמייהו ונראה שהאמת טוען העכו"ם ומפני שדין האנפרות הוא שיש עדים לעכו"ם בודאי וכדאמרן קאמר הכא שאין דין אנפרות זה נראה בפירוש השמועה לדעת רבינו עכ"ל: וא"א ז"ל כתב שמוציאו מיד הלוקח אפי' שהתה בידו יותר מי"ב חדש ונותן לו מה שפרע בשבילו:
ה סָעִיף ה בא העכו"ם בעקיפין עליו ולקחה ממנו ולא היה מסור בידו להרגו ומכרה לאחר פירש רש"י שצריך להחזיר לבעלים בחנם וכולי אברייתא שכתבתי בסמוך הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון פי' רש"י עכו"ם הבא מחמת חוב על ישראל או מחמת אנפרות גזל בעלמא ואינו מסור בידו להרגו ואנס העכו"ם קרקע בחובו או באנפרות אין בו משום סקריקון ואם שהה בידו י"ב חדש לתת רביע לבעלים כתקון חכמי' ויחזיק בקרקעות אלא מחזיר לו הקרקע בחנם דגבי סקריקון היא דחזרו ונמנו דכיון דגמר ואקני אגב אונס מיתה אבל האי לא גמר ואקני מידי ואע"ג דשהתה י"ב חדש לא באת לו שעה לכופו הלכך אין מכירתו מכירה כלל ומה שאמר בשם ר"ג שאין צריך להחזירו בחנם כ"כ התוס' והרא"ש בשמו בפ' הכונס וכתב המרדכי ר"פ האומנין אע"פ שרש"י חולק אנן קי"ל כפסק ר"ג ור"י וכן דן ר"מ וכ"פ המיימוני פ"ה מה' גזילה אבל אם קצף השר על עבדיו ומשרתיו ולקח מאחד מהם ביתו דינא דמלכותא דינא : ומ"ש ואם יש שופטים בארץ וכו' היינו מה שכתב בסמוך דא"ר יוסף אין דין אנפרות בבבל: ומ"ש ולזה הסכים א"א הרא"ש זו"ל היינו מדכתב בפ' הכונס דלר"י נראה כפסק ר"ג ונתן טעם לדבר:
ו סָעִיף ו וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה שאם הוציא עליו הלוקח כדי להוציאה מיד עכו"ם וכו' בסוף כלל צ"ה כתב שנשאל על הא דפסק ר"ג שב"ה יתן ללוקח מה שההנהו פרש לי מה רוצה לומר מה שההנהו והשיב דע כי מה שההנהו הוא עד כדי דמיו אם הוציא בו כל כך כדאמרי' (ב"מ צג ) גבי רועה שהו"ל לקדם ברועים ומקלות עד כדי דמיהם משום כושרא דחיותא אבל יותר ממה שהוציא עליו לא יטול כיצד הלה עושה סחורה בביתו של זה ואם נתן לו בחנם יחזירנו לו בחנם ע"כ:
ז סָעִיף ז ומ"ש ואם בעוד' בידו בנה אותה וכו' ג"ז בתשו' הנזכרת עכו"ם שאנס ביתו של ישראל ומכרו לעכו"ם שאינו אנס ובא ישראל ולקחו ממנו עיין בהריב"ש סי' ר"ץ:
א סָעִיף א עכו"ם אנס וכו' משנה פ' הנזקין ר' הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה לפני הסקריקין י"ב חדש כל הקודם ליקח זכה אבל נותן לבעלים רביע ופסקו הפוסקים כשמואל דאמר רביע הקרקע עצמו נותן לו או שליש מעות שנתן לאנס: ומ"ש אם ירצו הבעלים וכו'. שם ברייתא ברייתא ויד בעלים על העליונה כו': ואם אינו מאמין לו כו' ישבע לו בכמה קנאה ול"ק ישומו אותה ג' שמאין מה שהקרקע שזה עכשיו דאין לשומה אלא לפי הזמן והשער שנמכרין עכשיו כדלעיל בסי' ק"ג ושמא בשעה שקנה זה קרקע זו היה שער זול או יוקר טפי וטעמו דהלוקח מוחזק במקחו דקנאה מדינא דתלוה וזבין זביניה זביניה והבעלים באו להוציא המע"ה הלכך נשבע הלוקח: ומ"ש ואם קנאה מן העכו"ם תוך י"ב חדש וכו' הכי משמע מדהושיב ר' ב"ד דלאחר י"ב חדש כל הקודם ליקח זכה. אבל קודם י"ב חרש אינו נותן לבעלים רביע אלא בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם כדתנן ב"ד של אחריהם אמרו וכו' ורבי בא לתקן דלא יהא נוהג דין זה אלא תוך יב"ח:
ב סָעִיף ב ומ"ש ואפי' תוך י"ב חדש אם קנאה מהבעלים תחילה וכו' משנה שם למשנה ראשונה ורבי לא בא לבטל דין זה אלא לתקן דלאחר י"ב חדש כל הקודם ליקח זכה: ומ"ש או שהודה או יש עדים וכו' פי' שהודה בפני ב"ד או בפני עדים בתורת הודאה גמורה שלא בפני הלוקח והסקריקון דהשתא ודאי ליכא למימר דמפני היראה הודה דמי הכריחו להודות שלא בפניהם או יש עדים שראו שקבל ממנו מעות והאי שקבל ממנו מעות אתרווייהו קאי כלומר שהודה שקבל ממנו או יש עדים שבפניהם קבל המעות ולמד רבינו דין זה מדין מסירת מודעא ע"ל בסי' ר"ה סעיף ט"ו וממ"ש לשם בס"ד: ומ"ש ואפילו עשה לו שטר וכו' פי' שהבעלים עשו לו שטר ללוקח ואומר שמפני יראת הסקריקון עשה לו שטר שהסקריקון חפץ בכך שיתן לו שטר אבל אם קבלו הבעלים אחריות שבזה אינו חושש הסקריקון אם מקבל עליו אחריות אם לאו והבעלים נשתעבדו באחריות מדעת עצמן לפיכך מקחו קיים: כתב הר"ר ירוחם בירושלמי אמרו בעלים בידינו היה והלקוחות אמרו לא היה בידכם ליקח המע"ה ומביאו ב"י פי' תוך י"ב חדש אם יש בידו ליקח הן קודמין לכל אדם וטענו הבעלים בפני ב"ד לאחר י"ב חדש שהיה בידן ליקח תוך י"ב חדש והלוקח לא רצה להחזיר להם הקרקע תוך י"ב חדש ובעל כרחנו לקחנו מידו רביע בקרקע והלקוחות אמרו לא היה בידכם ליקח וברצון לקחתם הרביע המע"ה ונשבעין הלקוחות שכדבריהם כן הוא ונפטרים: (ג) לקח א' מן העכו"ם ושהתה בידו שלש שנים וכו' ברייתא שם:
ג סָעִיף ד לקח העכו"ם והבעלים קרקע בחובו ומכרה לאחר כתב הרמב"ם אין הבעלים יכולין להציא וכו' בפ"י מה' גזילה וכתב לשם ה' המגיד שכך מפרש הרמב"ם לברייתא דקתני בה הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות וכו': ומ"ש וא"א כתב שמוציאו מיד הלוקח וכו' נראה שלמד רבינו כך מדבריו פרק הכונס דפורע חובו של חברו הוי מבריח ארי שאין מצילו מהפסד אעפ"י שהיה צריך לפורעו אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי נתחייב לו אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לפרוע לו עכ"ל משמע מכאן דאם לקח העכו"ם בית בחובו דמציל ממונו הוא חייב לשלם לו כל מה שפרע בשבילו ואף לאידך טעמא שכתב לשם הרא"ש וז"ל אי נמי כדמפרש טעמא בירושלמי דנדרים מפייסנא הוינא ליה ומחיל ליה ואפילו במשכון אמר מפייסנא ליה ויהיב לי משכוני עכ"ל אין זה אלא במשכנו בשעת הלואתו אבל הכא שהעכו"ם הלוהו בלא משכנתא ואח"כ בא ולקח ממנו קרקע בחובו ופשיט' הבעלים הוו מפייסים אותו שלא יקח קרקעו ולא קא מיפייס ולקח ממנו הקרקע בחובו אם כן מי שלקחה מהעכו"ם מצילו מן הפסד הקרקע ונותן לו מה שפרע בשבילו והך ברייתא דהבא מחמת חוב ומחמת אנפרות יתבאר בסמוך פירושה לפי דעת הרא"ש:
ד סָעִיף ה בא העכו"ם בעקיפים וכו' ברייתא הנזכרת הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בה משום סקריקין פי' רש"י אין בו משום סקריקון אם שהה בידו י"ב חדש לתת רביע לבעלים אלא מחזיר לו הקרקע בחנם כו' ואע"ג דרש"י ס"ל דלאו דוקא בבא בעקיפין דהיינו בא באנפרות אלא ה"ה בבא מחמת חוב משום דכיון דלא היה שם אונס מיתה לא גמר ומקני ואין מכירת העכו"ם מכירה כלל רבינו לא הביא בשם רש"י דין הבא מחמת חוב לפי שקודם זה הביא דעת הרמב"ם דהבא מחמת חוב אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח אם העכו"ם טוען אמת ושהרא"ש כתב שמוציאו מיד הלוקח אלא דנותן לו מה שפרע בשבילו א"כ נדחו דברי רש"י במה שכתב בבא מחמת חוב שמחזיר לו בחנם דהא להרמב"ם והרא"ש אין מחזיר לו בחנם. אבל בבא העכו"ם עליו בעקיפין ס"ל לרבינו דיש פנים לומר דמחזיר לו בחנם כפרש"י אלא דרבינו גרשם כתב דמשלם לו מה שההנהו ושגם ר"י הסכים לפסוק רבינו גרשם כדכתב הרא"ש פ' הכונס: ומ"ש ואם יש שופטים בארץ וכו' שם א"ר יוסף אין דין אנפרות בבבל מ"ט כיון דאיכא בי דוור ולא אזיל קביל אימר אחולי אחיל. ומ"ש ולזה הסכים הרא"ש פי' הסכים לדעת ר"ג דלא כרש"י וכדכתב בפרק הכונס במסקנתו דר"י הסכים לפסק דר"ג. ואיכא לתמוה דהו"ל לרבינו לכתוב הסכמת הרא"ש מקמי שכתב הך דאם יש שופטים בארץ וכו' דהוא תלמוד ערוך ונראה דרבינו ס"ל דלפרש"י דהבא מחמת אנפרות צריך הלוקח להחזיר הקרקע לבעלים בחנם א"נ אפשר לומר דהך דאין דין אנפרות בבבל משום דאיכא בי דוור היינו לומר דאין זה נוהג שם להחזיר הקרקע בחנם דמדלא אזיל קביל אימור אחולי מחיל לענין זה דהקונה ממנו צריך ליתן לו מה שפרע בשבילו דהיינו דשמין כמה הוא רוצה ליתן לעכו"ם וכו'. אבל צריך להחזיר לו הקרקע לבעלים אבל לר"ג דהבא מחמת אנפרות אין צריך להחזיר בחנם אלא שמין כמה הוא רוצה ליתן לעכו"ם וכו' וא"כ היכא דאיכא בי דוור ודאי נתייאש וישאר ביד הלוקח ולא יתן לבעלים כלום וכיון דלר"ג דוקא הוה כך פי' והא דאם יש שופטים בארץ וכו' לא יתן הלוקח לבעלים כלום לכך כתב רבינו ולזה הסכים א"א הרא"ש בתר הך דאם יש שופטים בארץ דלא יתן הלוקח לבעלים כלום דלהרא"ש דהסכים לר"ג הוה כך פי' לאפוקי לרש"י הוה פי' דיתן לבעלים כמה היה רוצה ליתן לעכו"ם וכו':
א עיין בהר"ן פ' הנזקין דף תקע"ט ע"ב כ' ריב"ש סי' ר"צ דכל דינים אלו דסקריקון היינו דוקא שאנסוהו לישראל עד שנתן להם הקרקע אבל עכו"ם אנס הורג נפשות או שאר אונסים לקחו קרקע של ישראל באונס קרקע אינה נגזלת אפילו שהתה בידיהם הרבה הקונה מהם צריך להחזיר בחנם מיהו אם הוצרך הבעל הבית להוציא הוצאות הרבה על זו צריך ליתן לקונה מה שנהנה וע"ש שהאריך בזו וכתב שכן הסכימו הרמ"ה והרשב"א וכ"כ מהרא"י בפסקיו סימן ס"ט על דין ספרים שהובאו מעיר שהיתה בה גזירה על שונאי ישראל ודן כן וע"ש: כתב המרדכי פרק הניזקין ע"ג מעשה ביהודים שדחקו חביריהם בתפיסה לתת להם ממון ופסק מהר"מ כיון דאנוסים היו אפילו תלאוהו ויהיב לא הוי מתנה ולא דמי לסיקריקון דהתם ירא לנפשו שלא יהרגוהו אבל הכא לא שייך דידוע דישראלים יראים משפיכות דמים וגם יראת השרים עליהם ועביד אינש דגזים ולא עביד וע"ש שהאריך בזה:
ב וכתב בתשובת ריב"ש סימן ר"ץ דדוקא בישראל אבל עכו"ם שאינו אנס לקחה מהעכו"ם אנס ואח"כ לקחה הישראל מהעכו"ם השני הוי דינו כאילו קנה מהעכו"ם עצמו וע"ש
ג ועוד כתב הרמב"ם פ"י מה' גזילה וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיכול לכוף העכו"ם שמכר לדין ולא תבעו הבעלים את העכו"ם אינן יכולין להוציא מיד הלוקח מן העכו"ם אע"פ שאינו מודה לעכו"ם ואין שם עדים שטוען אמת שהרי אומר הלוקח לבעלים אם גזלן הוא למה לא תבעתם אותו בדיניהם עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ם שמיירי שלקחו העכו"ם בחזקה ואפ"ה מאחר שמודה לדבריו שחייב לעכו"ם או שלא קיבל עליו במשפט אין מוציאין מיד הבעלים והוא כמ"ש הריב"ש סר"צ הא דאם משפט בעיר לא יוכל לטעון שהעכו"ם אנסו היינו דוקא כשהישראל נתנו לו אבל אם העכו"ם לקחה באונס אפי' לקחה בחובו לא אבד זכותו משום שתיקתו וצריך להחזיר לבעלים ואינו נותן לו אלא כפי מה שההנהו וע"ש ובכתבו של מהרא"י סי' ס"ט:
ד סָעִיף ד ובמרדכי פ' הגוזל ע"א ד' נ' הביא דברי הרמב"ם בלא מחלוקת ש"מ דס"ל כוותיה:
ה סָעִיף ה וכ"כ המרדכי פרק הכונס ד' מ"ו ע"א בתשו' ר"י כה"ג וכתב דוקא קרקע דלא מייאש מינה אבל מטלטלים דמייאש מינה א"צ לחזור לבעליו ומיהו ספרים לא שייך בהו יאוש דהעכו"ם לא יוכל למכרן רק לישראל וע"ש שהאריך בזו בדין מבריח ארי מנכסי חבירו וכ"ה בהגהות מרדכי דב"מ דף קמ"ז ע"א דאין יאוש בספרים וחייב להחזירן לבעליהן בדמיהן ובמרדכי פרק הגוזל קמא ד' נ' ע"א כתב ראבי"ה דבספרים צריך להחזיר לו דמיהן אפילו לדעת רש"י וע"ש וע"ל סימן שס"ח קצת מדינים אלו גם בסימן שס"ט גם לעיל סימן קכ"ח כתב ב"י סי' ק"ג עכו"ם שמשכן ראובן קרקע אצלו וקבו לו זמן לפדותו ולא פדאו והלך ומכרה לאחר אי מכרה בשויו ממכרו קיים דהא בדין מכרה שכיון שלא פדאה בזמן שקבע לו יש רשות בידו למוכרה אבל אם מכרה בפחות משויה אפילו כ"ש חוזר כדין שליח שטעה עכ"ל וע"ל סימן שע"א מדינים אלו:
א סָעִיף א השליש ממה שנתן להעכו"ם כו' מדסתם רבינו וכתב השליש ממה שנתן העכו"ם ולא כתב השליש משיווי הקרקע (וכל' רבינו כן הוא משמעות ל' המשנה וגמרא ורש"י וכל הפוסקים) נראה מוכח מזה דלא אזלינן בתר שיווי הקרקע אלא אחר מה שנתן להעכו"ם הן שקנאה בזול יותר מרביעית דהיינו שקנאה שוה מ' בעשרים הן שקנאה בשוויים או אפילו ביוקר שוה מ' בנ'. ואפילו יש להלוקח עדים ע"ז לעולם צריך ליתן לבעלים עוד שליש ממה שנתן להעכו"ם דהיינו רביעית מלבר. וה"ט כיון דהסקרקון דרכו למיזל שליש ואין אונאה לקרקעות וגם האי לוקח מסיקריקון ידע תקנת חכמים דצריך לפייס בעלים הראשונים ברביעית מש"ה לא חלקו חז"ל בתקנתיוהו. והשתא א"ש מה שמסיק רבינו וכתב ז"ל ואם אינו מאמין לו בכמה קנאה וגם אין לו עדים בכמה קנאה ישבע לו בכמה קנאה דמשמע דברישא מיירי אף שיש עדים בכמה קנאה אפ"ה צריך ליתן לו שליש. וק' מאי פסקא הלא לפעמים קנה שוה מ' בכ' והו"ל ליתן לו המחצה. ופעמים קונה שוה מ' במ' ולא הו"ל ליתן לו כלום אלא ודאי כדכתיבנא. ולפ"ז אם קנאה הלוקח בזול יבחרו הבעלים ליקח רביעית בקרקע ואם קנאו ביוקר יבחרו ליקח שליש מהמעות. ומש"ה קאמר דאם אין עדים בכמה קנאה כו' פי' דאם טוען שקנאה בזול והבעלים אינם מאמינים לו שמא קנאו ביוקר. וניחא להו טפי ליקח שליש מעות מרביע קרקע או איפכא ודו"ק. ואף שגם לפי מ"ש לא הו"ל לרבינו לסתום אלא לפרש מ"מ נ"ל מוכרח לפרשו כן כי חפשתי על כל צידי צדדים בגמרא ופוסקים ולא אשתמט שום חד מינייהו לתלות השליש בשומת הקרקע. רק בשיעור נתינת המעות שנתן לסקריקון תלוי הדבר ומשמע דאם ידוע בעדים או שמאמין להלוקח או שנשבע בכמה לקחה צריך ליתן לבעלים שליש ממה שנתן לעכו"ם בין אם נתן לו פחות שליש משוויה או יותר (פחות או יותר) משויה. ורבינו נמי דכתב בסיפא ז"ל ואם אינו מאמינו וגם אין לו עדים כו' ומשמע דדין קמא מיירי דיש עדים או מאמינו וזה לא נזכר בשום פוסק. אלא ודאי מוכרח לרבינו שכן הוא דעתם במה שסתמו וכתבו שיתן הלוקח לבעלים שליש ממה שנתן לעכו"ם וכמ"ש ודו"ק:
ב סָעִיף ב ואח"כ קנאה מהעכו"ם מקחו קיים פי' קיים לגמרי וא"צ ליתן לו אפילו שליש: ואח"כ מהבעלים כו' פי' אם ירצו הבעלים ואם ירצו יתן להם שליש וק"ל: ואפי' עשה לו שטר כשמואל דאמר הכי שם וה"ט דאמרינן מיראה עבד א"נ יאמר השני נוח לי והראשון קשה ממנו. רש"י. וזה לא שייך בשקנה תחלה מישראל דאיך ידע שמא לא יתרצה העכו"ם למכור להאי ישראל וק"ל: או שהודה לו נראה דצ"ל שמודה לו ור"ל שהוא מודה עדיין בפני ב"ד שקיבל המעות רק שטוען שמחמת יראה קיבל אמרינן מדלא מוסר מודעא אגב זוזי גמר והקנה לו אבל כשהודה בפני עדים תחילה שקיבל המעות ועתה אומר שמחמת יראה הודה טענתו טענה. וכן כ"ר לעיל סימן ר"ה בס"ב וח' ע"ש:
ג סָעִיף ג שטוענין לומר כו' ונתן להם שליש כו' שם בברייתא וטעמו דאילו היתה עדיין ביד לוקח הראשון והיה טוען כן היה נאמן במיגו דקניתיה מינך תחלה ואכלתי שני חזקה וכל מאי דמצי טעון טוענין להלוקח ממנו והוה מצ"ל דטוענין שמא קנאה מהבעלים קודם שקנאה מסיקריקון דג"כ המקח קיים וא"צ ליתן לו כלום כמ"ש לעיל. ורבינו חד מינייהו נקט: וביד לוקח שני ג' כו' דאמרינן בכה"ג אם היתה הקרקע עד הנה ביד לוקח ראשון יהיה נאמן בטענתו כנ"ל מש"ה טוענין כן להלוקח שני אלא שבאם לא היתה ביד הראשון יום א' לא הוה טוענין הב"ד לזה הלוקח כיון שהוא עצמו לא טען כן דהו"ל חזקה שאין עמה טענה וק"ל:
ד סָעִיף ד לקח העכו"ם כו' כתב הרמב"ם כו'. בפ"י מה"ג כ"כ ועד"ר וה"ה כי משכנה ישראל ביד עכו"ם ועיין בד"מ וע"ל סימן שע"א מדינים אלו:
ה סָעִיף ה בא עכו"ם בעקיפין כו' דדוקא גבי סקריקון גמר ומקני מחמת שרוצה להרגו אז נתייאש כו' עיין בד"מ: פי' רש"י כו' שם אברייתא: אלא שמין כמה יתן ז"ל ר' גרשון (והביאו התוס' והרא"ש בפ' הכונס) בע"ה יתן להלוקח מה שההנהו וכתב הרא"ש שם על דבריו ז"ל ואינו נותן לו כל מה שהוציא כמו רועה שקדם במקלות (בסימן ש"ג) דהתם נתכוון לטובת בעל הצאן אבל הכא לצורך עצמו קנהו עכ"ל ולזה נמי כיון רבינו במ"ש שמין כמה היה רוצה כו' פי' וא"צ ליתן להלוקח כל מה שהוציא. וכמו שיד בע"ה על עליונה בזה כן הוא נמי על העליונה אם קנהו הלוקת בזול והב"ה לא היה יכול להשתדלו מהעכו"ם כ"כ בזול דבכזה לא אמר ר"ג ליתן לו כפי מה שההנהו וא"צ ליתן להלוקח בזה אלא כפי מה שהוציא ולא הוצרך ר"ג לפרש זה דפשוט הוא דאיך יעשה סחורה בביתו של זה וכמ"ש הרא"ש ה"ט בתשובה בהדיא ועוד דר"ג לא בא אלא ללמדינו דאין הדין כרש"י וסייעתו דס"ל דהלוקח צריך להחזיר בחינם קמ"ל דלא אלא צריך ליתן לה כל מה שההנהו. גם מפני שסתמא דמלתא לא היה יכול הב"ה להשתדל ליתנהו לו בזול יותר. מש"ה כתב ר"ג שצריך ליתן לו כל מה שההנהו וכן היה כוונת הרא"ש בתשובה שהביא רבינו אחר דין זה. שבאותה תשובה סוף כלל צ"ה נשאל ע"ז ע"ש. וכאשר כתבתי נתיישב נמי דל"ת ששם בתשו' דימהו הרא"ש לרועה שקידם ברועים כו' ובפסקיו פ' הכונס הנ"ל כתב דלא דמי דבפסקיו איירי הרא"ש באם היה יכול הב"ה להשתדל בזול יותר ובתשובה איירי כשלא היה יכול להציל בזול יותר גם נתיישב דל"ת דשם בתשובה כתב אבל יותר ממה שהוציא כו' הרי כתב האי דינא בל' אבל ורבינו שהביא התשו' כתבו בל' א"צ ליתן לו יותר ובאמת לשון וגם אינו מיושב שפיר. דהרי לפני זה איירי בצריך ליתן לו ובמ"ש ניחא דרבינו הביא כאן התשובה כאילו לא הושבה על השאלה הנ"ל והביא תחלה דברי ר"ג דאמר דשמין לו והיינו דאין הולכין אחר הוצאת הלוקח אם היה יכול הב"ה להשתדלו בזול יותר ואח"כ כתב שהרא"ש כ"כ בתשובה והוסיף בפירוש דבריו ב' דינים חדא דלפעמים הולכין אחר הוצאת הלוקח עד כדי דמי הבית והיינו מסתמא שלא היה יכול הב"ה להשתדל בזול יותר. השני דוגם בזה אין הולכין אחר משמעות ל' כ"כ והיינו דאם קנהו הלוקח בזול א"צ הב"ה שיתן לו כפי מה שההנהו וק"ל ובמ"ש נתיישב נמי דל"ת דברי רבינו אהדדי דמתחיל וכתב דשמין לו כו' ואח"כ כתב דנותן לו כפי הוצאתו ודו"ק:
ו סָעִיף ו וכתב א"א הרא"ש סוף כלל צ"ה:
ז סָעִיף ז ומ"ש ואם בעודה בידו בנה אותה שם בתשובה השיב כן על מה ששאלוהו: טול עציך ואבניך כו' ע"ל סימן שפ"ה נתבאר דין זה:
א סָעִיף א עכו"ם אנס כו' גיטין דף נ"ה תנן לא היו דנין דין סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה מהרוגי מלחמה ואילך יש בה דין סיקריקון (וז"ל רש"י ואפילו בתר דגזור כל דקטיל לקטלוה איסתפי ליה מקמא דקמאי דאקטלי) לקח מסיקריקון וחזר ולקח מב"ה מקחו בטל ואיפכא מקחו קיים זו משנה ראשונה. בית דין של אחריהם אמרו הלוקח מהסיקריקון נותן להבעלים רביעית אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם. הושיב כו' [עב"ח שהביאו] ובדף נ"ח מפרש בברייתא דנותן לו רביעית בקרקע או רביעית במעות ויד בעלים הראשונים על העליונה ופירשה שמואל דהאי רביעית במעות דקאמר היינו לאחר שבאו מעות לידו פי' לאחר שנתן זה הלוקח ליד הבעלים שליש המעות משיעור מה שנתן לסקריקון והו"ל רביעית מלבר שהוא שליש מלגו. עוד איתא בירוש' הביאו הר"ן הם אומרים היה בידינו ליקח תוך י"ב חודש והלקוחות אומרים לא היה בידכם לוקח אמר ר' יוסי לעולם השדה בחזקת הלקוחות שהמע"ה ע"כ. ובזה דברי רבינו מבוארים. אלא שיש לדקדק במ"ש שאם קנאם מהעכו"ם תוך י"ב חודש אם רצו הבעלים כו' דז"א מפורש לא במשנה ולא בגמרא שם ונראה דלמדו מדאמרו דהושיב רבי ב"ד ותקנו שאם שהתה כו' כל הקודם ליקחנו זכה אלא שנותן רביעית לבעלים והיינו דוקא אם כבר שהתה י"ב חודש ביד הסיקריקון הא קודם לכן לא זכה דאם ירצו הבעלים לסלקו מסלקין אותו וקודם תקנת ר' היה ביד הבעלים לסלקו לעולם וזהו בכלל אמרן דאם יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם דמה"ט יכול לומר להלוקח לא היה לך ליקחנו והייתי משתדל מעות ליקחנו אלא שידן היה על עליונה שבאם ירצו הבעלים היו מניחין הקרקע ביד הלוקח והיה צריך ליתן להם רביעית ובא ר' תיקן דלאחר י"ב חדש שוב אינו יכול לסלקו ומשה"נ כ"ר ואח"כ קנאה ישראל אחר ממנו הוי שלו ללמדנו דאף אחר י"ב חודש אם שניהן באין לקנות הבעלים קודמין אפילו לתקנת ר' אלא שרבי תיקן שלאחר י"ב חודש אינו יכול לסלקו משא"כ קודם לכן ועיין בסמ"ע ששם כתבתי עוד טוב טעם מגוף משנה מקום מוצא דין זה ובזה נתיישב מפני מה לא כ"ר האי דין דהירוש' הנ"ל אם המה מחולקים זה אומר היה בידו ליקח כו' מפני שלדעת רבינו הנ"ל אין דין זה מצוי דממ"נ במאי מיירי שטוען כן אם בקנהו בתוך י"ב חודש יתן לו המעות עדיין ויסלקנו ואם בקנהו לאחר י"ב חודש וטוען ואומר היה לי מעות תוך י"ב חודש ולא רצית לקבל בזה בודאי אין להאמין הלוקח כיון ששתק ולא תבעו לדינא וק"ל:
ב סָעִיף ד לקח העכו"ם כו' עד בא העכו"ם בעקיפין עליו כו' מקור דינים הללו ופלוגתתן דהרא"ש ורמב"ם תלוי בפי' הברייתא והגמרא דלשם דף נ"ח ת"ר הבא מחמת חיב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון א"ר יוסף אין דין אנפרות בבל מ"ט כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל קביל אימר אחולי מחיל וע"ש בפירש"י דמוכח מריש לשונו ומסופו שפי' הבא מחמת חוב דומיא דמחמת אנפרות שבעלילה בא עליו לומר שאתה ח"ל ואין לו ראיה לטענתו ומש"ה פי' דיחזור לו בחנם אבל הרמב"ם פי' בא מחמת חוב דמיירי דיש לעכו"ם עדות על טענתו או שהישראל מודה לו ופי' שגם אנפרות מיירי כן שבא עליו בטענה שהישראל הזיקו או הפסידו ויש לו עדים ע"ז ומש"ה פי' אין בו דין סקריקון שהלוקח ממנו מקחו קיים ולרמב"ם יתיישב יותר ל' דאין בו דין סקריקון דומיא דמתני' הנ"ל דקתני אין דין סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה דפי' אלא מקחו קיים אלא שלפי' צריכין לדחוק במה שמסיק רב יוסף וקאמר אין דין אנפרות בבבל כיון שיש שם בי דואר ור"ל מקחו קיים דק' הלא גם בבא מחמת אנפרות קתני הברייתא דמקחו קיים ופי' המ"מ דצ"ל דהרמב"ם פירשו לשיטתו דאנפרות דברייתא הנ"ל מיירי כשיש לו עדות על טענתו וקאמר דבבבל דאיכא בי דואר אין בו דין אנפרות להצריך דוקא עדים על טענתו אלא אפילו אין לו לעכו"ם עדים על טענתו כיון שיש שם שופטים ולא אתו ותבעו ש"מ דהדין עם העכו"ם ומדברי הרא"ש שם משמע דפירוש הברייתא הנ"ל כפי' רש"י ולא הזכיר פי' הרמב"ם כלל אלא שכתב שם ז"ל ופרש"י אין בו משום דין סקריקון ומחזיר לו בחנם ובפרק הכונס כתבתי מה שפסק ר"ג ז"ל עכ"ל וע"ש בפ' הכונס מ"ש הרא"ש שם ובזה דברי רבינו מבוארים פלוגתת רש"י ור"ג דבסמוך. וגם פלוגתת הרמב"ם והרא"ש דמכלל הדברים שכתב בפ' הכונס דשדה של ישראל הבא ליד עכו"ם מחמת חוב או מחמת אנפרות צריך ליתן להלוקח מה שההנהו וכשנותן לו מה שההנהו ס"ל דמחזיר לו לעולם למדנו גם בנדון זה דהרמב"ם אף דאיירי כשיש להעכו"ם עדים על שנתחייב לו כל מה שטוען עליו או שהישראל מודה לו אין הבעלים צריכין ליתן דמי כל חובו אלא כמה שנתן הלוקח לעכו"ם כך יחזיר לו ולא יותר דלפעמים אדם לוקח בעד חוב מנה נ' זוז ואז מחזיר לו אפילו אחר כמה שנים ולא הביא רבינו פי' רש"י לפלוגתא על דין הרמב"ם ולא פי' הרמב"ם לפלוגתא בסמוך עם רש"י בדין עכו"ם הבא בעקיפין כי יכול להיות שמודים זה לזה לדינא שאינם מחולקים אהדדי כ"א בפירוש הברייתא הנ"ל וכמ"ש ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.