א הלכות אבידה ומציאה הרואה את האבידה חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם:
ב ואם נוטלה ע"מ לגזלה ועדיין לא נתייאשו ממנה הבעלים עובר משום השב תשיבם ומשום לא תגזול ומשום לא תוכל להתעלם ואפי' אם יחזירנה אח"כ כבר עבר משום לא תוכל להתעלם:
ג נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם המתין עד אחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם:
ד בד"א שהוא במקום שחייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכחת שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת ויהיה בה שוה פרוטה וסימן בגופה או במקומה ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר אחד מאלו אינו חייב בהשבתה:
ה כיצד המוצא מציאה במקום שישראל מצויין שם חייב להחזיר שלא נתייאשו בעליהן שיחשוב אולי ימצאנה ישראל ויחזיר לו אפילו אם העיר מחצה כותים ומחצה ישראל או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר:
ו אבל אם רוב העיר כותים או אפילו רוב העיר ישראל ומצאה במקום שרוב העובדים שם כותים לא היה חייב אפי' אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן שודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שנודע מיד בנפילתו כאשר יתבאר לקמן:
ז לפיכך המוצא חבית של יין בעיר שרובה עכו"ם תולין אותה בשל עכו"ם והיין אסור בהנאה והקנקן מותר ואם בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאש ממנה ומותר בשתייה למוצאו אם היא רשומה דליכא למיחש למגע עכו"ם:
ח מצא חבית צפה בנהר בעיר שרובה עכו"ם אסורה ובעיר שרובה ישראל מותר אפילו מצא קרוב לבית העכו"ם:
ט ונודות של יין הנמצאים במקום שרוב מוכרי יין ישראל גדולים מותרים קטנים אסורים ואם יש קטנים וגדולים ביחד הכל מותר:
י ואע"פ שמן הדין אינו חייב להחזיר במקום שרוב כותים מצויין שם מ"מ טוב וישר הוא לעשות לפנים משורת הדין להחזיר למי שנותן בו סימן אע"פ שרוב כותים מצויין שם:
יא מקום שרובן כותים ורוב טבחים ישראל בשר הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו דכיון דרובן עכו"ם נתייאשו הבעלים:
יב אבל עוף שחטף בשר והשליכו למקום אחר אפילו אם רובן ישראל הוא של מוצאו שודאי נתייאשו בעליו:
יג המציל מן הארי ומן הדוב וזוטו של ים ומשלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו שהבעל עומד שם וצווה הרי הוא כצווח על ביתו שנפל בד"א שאין מכשולות בנהר להעמיד דבר הצף בו אבל אם יש בנהר מכשולות אם נפל בו דבר שיש בו סימן סתמא לא הוי יאוש:
יד נפלו בו קורותיו ועציו שהוא דבר שאין בו סימן שיחזירם על ידו אם הבעלים מרדפים אחריהם אז הוי הוכחה שהן שלהם ומחזירה להם והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים שם הבעלים ורואים ששטף היו יכולין להציל מיד נמצא שודאי לא נתייאשו או אפילו אם אינן שם כששטף ובא אחר והצילו לא זכה אפילו נתייאשו אח"כ כיון שלא היה ראוי להתייאש ואם הוא בענין שלא היו הבעלים יכולין להציל מיד ממקום ששטף אלא עד שילך למרחוק ושם לא יועיל מה שיכול הציל כי בטרם הגיעו שמה שמא תבוא הקורה שמה ולא ידעו אנשי המקום ההוא שהיא שלו שיחזירו לו בשביל רדיפתו אחריו וראוי שיתייאשו או אם עמדו שם כששטף ונתייאשו שלא רדפו אחריו הוי יאוש ואם סתמא הוא שלא ידענו אם נתייאשו או לא לא הוי יאוש:
טו ונהר שעושין בו שכר אגמי נפש לצוד בו דגים ופועלים ישראל רגילין לעשותו ולתקנו כשיתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז דתלינן בישראל ולא נתייאשו הבעלים כיון שפועלים ישראל רגילין לתקנו וכן כל כיוצא בזה אע"פ שרוב הדרים במקום כותים אם יש צד לתלות בישראל תלינן:
א סָעִיף א המוצא את האבידה חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם ואם נטלה על מנת לגזלה ועדיין לא נתייאשו ממנה הבעלים עובר משום השב תשיבם ומשום לא תגזול וכו' עד אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כו:) אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלה עובר בכולן משום בל תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואף ע"ג דהחזירה (לפני)[לאחר] יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגזלה עובר משום השב תשיבם המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד. ופי' רש"י לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי לא תוכל להתעלם אינו אזהרה אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל הילכך הנוטל ע"מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אין כאן מתעלם אבל השב תשיבם איכא משנטל עד שישיבנה: המתין לה. בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזיר עבר בלא תוכל להתעלם שהרי העלים עיניו עכ"ל. ואהא דאמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד כתבו התוספות וא"ת והלא לאו דלא תגזול מיקרי ניתק לעשה פרק שילוח הקן אם כן כיון דלענין גזילה לא מיקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תיקן ויש לומר דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש:
ב סָעִיף ד בד"א שהוא במקום שחייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכחת שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת ויהיה בה שוה פרוטה וסימן בגופה או במקומה ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר אחד מאלו אינו חייב בהשבתה כל זה מתבאר והולך בסימן זה ובסימנים שאחריו:
ג סָעִיף ה ומ"ש כיצד המוצא מציאה במקום שישראל מצויים שם חייב להחזיר וכו' ואפילו אם העיר מחצה כותים ומחצה ישראל או אפי' רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר אבל אם רוב העיר כותים או אפי' רוב העיר ישראל ומצאה במקום שהעוברים שם כותים אינו חייב וכו' שם (כד.) תניא וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב וכו' והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם איבעיא להו כי קאמר רשב"א ברוב כותים אבל ברוב ישראל לא אמר או דילמא ברוב ישראל נמי תא שמע דאמר רב אשי מצא חבית בעיר שרובה כותים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימנין מותרת בשתייה למוצאה מאן אזיל בתר רובא רשב"א וש"מ ברוב כותים אמר ברוב ישראל לא אמר לעולם אימא לך ברוב ישראל נמי אמר ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכתב רב אלפס כיון דרב אסי סבר כוותיה ברוב כותים ולא ברוב ישראל קיי"ל הכי הילכתא וכ"כ הרא"ש וכן פי' הרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזילה ודלא כהראב"ד כפסק כרשכ"א אפילו ברוב ישראל:ומ"ש רבינו ואפילו העיר מחצה כותים ומחצה ישראל משנה בפ"ב דמכשירין ואיתא בפ' אלו מציאות:ומ"ש או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שהעוברים שם ישראל חייב להחזיר כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכן משמע בגמרא בפרק אלו מציאות בעובדא דההוא דאשכח ד' זוזי בסדינא ושדו בנהר בירן:
ד סָעִיף ו ומ"ש אבל אם רוב העיר כותים כבר נתבאר. ומ"ש או אפילו רוב העיר ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם כותים אינו חייב כן משמע בפרק הנזכר (שם) דתניא המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם ומוקי לה בגמרא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דיתבי בהו כותים וע"כ בעיר שרובה ישראל מיירי דאל"כ אמאי נקט כנסיות ומדרשות דיתבי בהו כותים הא כל העיר דינא הכי וכן משמע נמי מדקא אמר התם דמצא בשוקא דבי דייסא או בשוקא דגלדאי הרי אלו שלו דוקא מצא באותם שווקים הוי שלו משום דרוב עכו"ם מצויים בהם אבל מצא בכל שאר העיר חייב להכריז משום דרובה ישראל:ומ"ש אפילו אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן שודאי נתייאשו הבעלים שם רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו אמר ליה הרי אלו שלו והלא עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים:ומ"ש וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו כאשר יתבאר לקמן סימן רס"ב:
ה סָעִיף ז ומ"ש לפיכך המוצא חבית של יין בעיר שרובה עכו"ם תולין אותה בשל עכו"ם והיין אסור בהנאה והקנקן מותר אמימרא דרב אשי שכתבתי בסמוך קאמר בגמרא וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא אמר רב אשי לקנקנה:ומ"ש ואם בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאש ומותרת בשתייה למוצאה במימרא דרב אסי שכתבתי בסמוך:ומ"ש אם היא רשומה נראה שטעמו משום דאם אינה רשומה איכא למיחש שמא נגע בה שום עכו"ם:
ו סָעִיף ח מצא חבית צפה בנהר בעיר שרובה עכו"ם אסורה ובעיר שרובה ישראל מותרת אפילו מצא קרוב לבית העכו"ם. (ב"ה) ועיין בדברי ה"ה פי"א מאבידה: בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כד.) איתמר חבית שצפה על פני הנהר אמר רב נמצא כנגד עיר שרובה עכו"ם אסור כנגד עיר שרובה ישראל מותר ושמואל אמר אפילו בעיר שרובה ישראל אסור אימור מהאי דקרא אתאי וכתב הרא"ש והלכתא כרב באיסורי ואם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר אפילו נמצאת קרוב לבית עכו"ם דאזלינן בתר רוב העיר:
ז סָעִיף ט ומ"ש ונודות של יין הנמצאים במקום שרוב מוכרי היין ישראל גדולים מותרים קטנים אסורים ואם יש קטנים וגדולים ביחד הכל מותר גם זה בפ' לא יחפור (שם) וכבר נתבארו דינים אלו בטור יורה דעה סימן קכ"ט כי שם ביתם ולא ניתנו ליכתב כאן אלא שהביאם רבינו אגב גררא:
ח סָעִיף י ואע"פ שמן הדין אינו חייב להחזיר במקום שרוב כותים מצויין שם מ"מ טוב וישר הוא לעשות לפנים משורת הדין להחזיר למי שנותן בו סימן אע"פ שרוב כותים מצויין שם בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כד:) רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דייסא א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א"ל חייב להחזיר תרתי א"ל לפנים משורת הדין:
ט סָעִיף יא (יב) מקום שרובן עכו"ם ורוב טבחים ישראל בתר הנמצא שם שחוט מותר וכו' אבל עוף שחטף בשר והשליכו למקום אחר מותר אפי' אם רובן ישראל הוא של מוצאו שודאי נתייאשו בעליו (שם) ההוא דיו דשקל בשרא ושדייה בצנייתא דבי בר מריון אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול לנפשך והא רובא ישראל נינהו ש"מ הלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל שאני דיו דכזוטו של ים דמי רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי והתירוהו לו א"ר אמי התירוהו לו משום מציאה כרשב"א משום שחיטה כר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי מדהתירוהו לו משום שחיטה רובה ישראל נינהו ש"מ הלכה כרשב"א אפי' ברוב ישראל אמר רבא רוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל:
י סָעִיף יג (יד) המציל מן הארי ומן הדוב ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו שהבעל עומד וצווח וכו' (שם) וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכתב הרא"ש האי מתייאשים אסרטיא ופלטיא ורבים מצויין שם קאי אבל אינך אפי' עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל: ומ"ש בד"א שאין מכשולות בנהר להעמיד דבר הצף בו אבל אם יש בנהר מכשולות אם נפל בו דבר שיש בו סימן סתמא לא הוי יאוש נפלו בו קורותיו ועציו שהוא דבר שאין בו סימן שיחזירם על ידו אם בעלים מרדפים אחריה' אז הוכחה שאין שלהן ומחזירין להם וכו' (שם כב.) אהא דאמר רבא יאוש שלא מדעת הוי יאוש ת"ש שטף הנהר קוריו עציו ואבניו ונתנן בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים טעמא דנתייאשו הבעלים הא סתמא לא הב"ע בשיכול להציל א"ה אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזיר אי ביכולים להציל מאי איריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי הב"ע ביכולין להציל ע"י הדחק מרדפין לא אייאוש אין מרדפין אייאוש ופי' רש"י בשיכול להציל ודכוותה במציאה אחרת דבר שיש בו סימן שיכול ליתן סימן וליטול מודינא בה דחייב להחזירו כתבו התוס' שטף נהר קוריו עציו ואבניו ה"ג אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו דצ"ל דמיירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה דאי לאו הכי הוי כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם על זה לא היה אומר הא סתם לא אלא איירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפי' אין בהן סימן ולפי שיעכבם עקולי ופשורי ויקחם שם ואפי' יקדמו אחרים ויקחו יחזירו לו לפי שניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד וס"ד דמיירי דאם לא רדף מיד בשעת שטיפה שלא יכול עוד כלל להציל כדמוכח בסיפא לפי שיקחום אחרים כשיעכבם עקולי ופשורי ולא יחזירו לפי שאין בהם סי' וה"פ אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו ואפי' אומרים שאינם מתייאשים אין בכך כלום דודאי הם מתייאשים בלבם הא סתמא שלא היו בעלים בשעת שטיפה ולא נתייאשו עד שידעו הבעלים ששטפה נהר ואז כבר אינו יכול להציל לפי שאין בו סי' לא דכשמצאו באיסורא אתאלידיה שהבעלים לא ידעו עדיין אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומשני ביכולים להציל אפי' אחר שטיפה כגון שיש באבידה סימן שהבעלים אינם מתייאשי' כשידעו ופריך א"ה אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפים וכו' מאי איריא מרדפים אפילו היו בעלים שם בשעת שטיפה ולא רדפו נמי יחזיר ומשני ביכול להציל אחר שטיפה על ידי הדחק דאף על פי שיש בו סימן בטורח יכול להציל לפי שיתרחקו הרבה שהנהר מוליכן ברחוק ולכך אם הוא בשעת שטיפה ואינו מרדף ודאי מתייאש כיון שעתה יכול להציל בלא דוחק ואינו מציל אבל אין הבעלים בשעת שטיפה יחזיר דכשידעו הבעלים לא יתייאשו ויצילו ע"י הדחק עכ"ל:ומ"ש רבינו ואם הוא סתמא שלא ידענו אם נתייאש אם לא לא הוי יאוש (שם) איתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש רבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש ואף על גב דמייאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה דלכי ידע דנפל לא מייאש מימר אמר סימנא אית לי בגווה יהיבנא סימנא ושקילנ' ליה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהרא אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפיל מיניה מייאש מימר אמר סימנא לית לי בגווה מהשתא הוא דמייאש ופרש"י יאוש שלא מדעת. דבר שסתמו יאוש לכשיודע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהם ואיפסיקא בגמרא הלכתא כאביי שזו אחת משמועות יע"ל קג"ם:
יא סָעִיף טו ומ"ש ונהר שעושין בו שכר אגמי נפש לצוד בו דגים ופועלים ישראל רגילים לעשותו ולתקנו כשיתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז וכו' שם (כד:) ההוא גברא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן אתא לקמיה דרב יהודה א"ל זיל אכריז והא זוטו של ים הוא שאני נהר בירן כיון דמתקיל לא מייאש והא רובא עכו"ם נינהו שאני נהר בירן דישראל סכרו ליה וישראל כרי כיון דישראל סכרו ליה אימור מישראל נפול כיון דישראל כרו ליה לא מייאש:
א סָעִיף א הרואה את האבידה חייב ליטפל בה וכו'. נראה דלפי שאפילו רואה את האבידה בשדה חייב ליטפל ולהביאה לעיר כדלקמן בסימן רס"ג וגם אפילו רואה מרחוק חייב ליטפל אחריה ובגמרא ס"פ ב' (דף ל"ג) נתנו שיעור רו"ס אמה ראייה שיש בה פגיעה ויליף לה מכי תפגע דכתיב לגבי אבדה ומכי תראה דלגבי פריקה אלמא דחד דינא אית להו ותדע דהא לשם (דף ל"ב) עבד צריכותא לקראי דאבדה ופריקה וטעינה. לפיכך כתב רבינו סתם הרואה את האבדה חייב ליטפל בה וכו' ונסמך על מ"ש שיעור רו"ס אמה וב' שלישי אמה לגבי פריקה לקמן בסימן רע"ב סעי' ו' וצ"ע למה לא כתבה רבינו גבי השבת אבדה גם הרמב"ם לא כתבה אלא גבי פריקה בפי"ג מה' רוצח:
ב סָעִיף ב ואם נטלה ע"מ לגוזלה וכו' בפ' אלו מציאות אמר רבא רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש וכו' ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהב ליה ואיסורא דעבד עבד ופי' התוס' והרא"ש דודאי בחזרה תיקן הלאו דלא תגזול דניתק לעשה כדכתיב והשיב את הגזילה וגם עשה דהשב תשיבם תיקן בחזרה אלא דעל הלאו דלא תוכל להתעלם שעבר קאמר דלא תיקן דכיון שלא החזיר קודם יאוש מתנה הוא דיהב ליה וז"ש רבינו ואפי' אם יחזירנה אחר היאוש כבר עבר משום לא תוכל להתעלם דלאו זה לא תיקן בחזרה:
ג סָעִיף ה כיצד המוצא מציאה וכו' שם בברייתא וסוגי' דגמ' וכדפסק האלפסי והרא"ש והרמב"ם דלא כהראב"ד ועיין בב"י כל הסוגיא:
ד סָעִיף ח מצא חבית צפה בנהר כו' מימרא דרב ושמואל בפרק לא יחפור (כ"ד) והלכה כרב באיסורי דכנגד עיר שרובה ישראל מותר ולא חיישינן לרוב עכו"ם היושבים על הנהר למעלה ויכולה החבית לבא משם לכאן דעקולי ופישורי הוו טבעי לה: ומ"ש אפילו מצא קרוב לבית העכו"ם כ"כ התוספות לשם (בדף כ"ג) בד"ה רוב וקרוב הלך אחר הרוב:
ה סָעִיף ט ונודות של יין הנמצאים במקום וכו'. שם הנהו זיקי דחמרא דאשתכחן בי קופאי וכו' ופירשו התוס' ע"ש הערוך בי קופאי מקום וכו' ולא כפי' רש"י טמונים בין גפנים שבכרם דאם כן לא היו נמצאים דרך נפילה וכך הם דברי רבינו שכתב הנמצאים במקום שרוב מוכרי יין ישראל כלומר שנמצאים דרך נפילה:
ו סָעִיף יג המציל מן הארי וכו' עד אז לא הוי יאוש דברי רבינו צ"ע וכבר נבוכו בם רבים ולי נראה להגיה מלת או בסוף דבריו וכצ"ל או אם עמדו שם כששטף וכו' ודבריו בזה הם בנויים ע"פ גירסת התוס' ופירושם בד"ה שטף נהר (דף כ"ב) וזה דמתחלה כתב רבינו אם הבעלים מרדפים אחריהם אז הוכחה שהן שלהם ומחזיר להם והוא שיהיה בענין שאם היו עומדין שם וכולי דהיינו סיפא דברייתא דתני אם היו בעלים מרדפים אחריהם חייבין להחזיר דפירושה אליבא דאביי דהלכה כמותו כלומר שהיה יכול להציל בקל בשעת שטיפה אף ע"פ שאין בו סימן לפי שיעכבם המכשולות שבנהר ויקחום מיד אילו היו הבעלים עומדים שם במקום ששטף ונמצא שודאי לא נתייאשו הבעלים ואע"פ שלא היו זריזים כ"כ להציל מיד שהרי אחרים הקדימום ולקחום מ"מ כיון שהיו הבעלים מרדפים אחריהם מיד ניכר שהוא בעליו ומחזירין להם אחר כך כתב או אפילו אם אינן שם כששטף וכו' פירוש השתא דמיירי בענין שהיה יכול להציל מיד ודאי אפילו לא היו שם הבעלים כלל ולא ידעי ששטף עד לאחר שכבר בא אחר והצילו לא זכה בו האחר אפילו נתייאשו בעליו אח"כ כיון שלא היה ראוי להתייאש אין בזה דין המציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר דה"ה שלו מפני שהיא ראוי להתייאש דאבוד ממנו ומכל אדם משא"כ כאן דאינו ראוי להתייאש והו"ל יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש ודין זה שמעינן ליה מדיוקא דרישא דברייתא דתני שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנן בתוך שדה חבירו אם נתייאשו הבעלים ה"ה שלו ודייקינן דוקא שהיו שם הבעלים בשעת שטיפה ונתייאשו שלא רדפו אחריו הוי יאוש אבל אם לא היו שם הבעלים ולא ידעו עדיין ששטפו נהר לא הוי יאוש וכאביי והנה אחר שכתב רבינו ב' חלוקות דלא הוי יאוש וחייב להחזיר חזר וכתב ב' חלוקות דהוי יאוש והרי הוא של מוצאו וזהו שכתב ואם הוא בענין שלא היו הבעלים יכולים להציל מיד וכו' דהשתא בין שהיו שם הבעלים בשעה ששטף בין לא היו שם ראוי להתייאש הוא דאע"פ דכשילך למרחוק דאית ביה עקולים ומכשולים האחרים יכולין להציל מ"מ לא יחזירם לבעליו לפי שאין בהם סימן ואין כאן הוכחה שהן שלהם ודין זה שמעינן ליה מדיוקא דסיפא מדקתני אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייבים להחזיר טעמא דהיה יכול להציל מיד במקום ששטף לפי שיעכבם עקולים ומכשולים אלא שאחרים הקדימום ולקחום התם הוא דחייב להחזיר דניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד אבל אם אין שם עקולים ומכשולים אלא למרחוק דליכא הוכחה במה שמרדף למרחוק שהן שלהם אינו חייב להחזיר אח"כ כתב או אם עמדו שם כששטף ונתייאשו וכו' פי' או אפילו היה בענין שהיו יכולים להציל מיד במקום ששטף אלא שעמדו שם ונתייאשו דהיינו שלא רדפו אחריו דכיון שלא רדפו אחריו בודאי נתייאשו והיינו הא דתני ברישא אם נתייאשו הבעלים ה"ה שלו דכתבו התוס' דה"פ דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו דאפילו אומרים שאינן מתייאשין אין בכך כלום דודאי הן מתייאשין בלבן ואחר זה חזר וכתב חלוקה אחת דלא הוי יאוש וצריך להחזיר ואמר אם סתמא הוא וכו' פי' דכשהוא בענין שהיה יכול להציל מיד במקום ששטף אלא שאנחנו לא ידענו אם היו שם בעלים ולא רדפו אחריו דהשתא ודאי נתייאשו או שמא לא היו שם כששטף דהשתא לא הוי יאוש כיון שלא היה ראוי להתייאש השתא מספק לא הוי יאוש ודין זה ג"כ נשמע מדיוקא דרישא מדקתני אם נתייאשו ה"ה שלו שמעינן דדוקא היכא דודאי נתייאשו דידענו שהיו שם ולא רדפו אחריו הרי הוא שלו הא סתמא דלא ידענו לא הוי יאוש וב"י כתב דמ"ש רבינו ואם סתמא הוא שלא ידענו וכו' היינו מאי דאיפסיקא הלכתא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש עיין עליו ושרי ליה מאריה שהלא רש"י פירש להדיא דיאוש שלא מדעת הוא שהבעלים לא ידעו שנפל מהם כשמצאו זה ורבינו מדבר בכאן שהבעלים יודעים אלא דאנן לא ידעינן דאין כאן מי שיכול להעיד בדבר זה אלא כדפרישית:
א וכתבו הגהות מרדכי דב"מ דף קמ"ז ע"א דמספרים לא מייאש אפי' במקום שרובן עכו"ם וצריך להחזיר:
ב ומשמע דלא כייפינן לזה וכ"פ האשר"י ריש אלו מציאות דלא כמרדכי שכתב שם בשם ראב"ן וראבי"ה דכייפינן לעשות לפנים משורת הדין וכתכ הא דלא כייפינן להחזיר להציל מזוטו של ים משום לעשות הטוב והישר מיירי דוקא בעל המציל ובעל אבידה הוא עשיר עכ"ל וא"כ אפי' למ"ד דלא כייפינן על זו מ"מ למידין דבמציל מזוטו של ים אית ביה משום עשיית הטוב והישר:
ג וכתב נ"י ריש אלו מציאות וז"ל ואפי' בא ליד המוצא לפני יאוש ואפי' אמר לא מייאשנא לאו כ"כ ואפי' בעלים מרדפים אחריהם דבטילה דעתו אצל כל אדם שהרי אבודה ממנו ומכל אדם כ"כ הרשב"א והרנב"ר ז"ל עכ"ל כ' המרדכי ריש אלו מציאות על ספינה שטבעה בים ובא עכו"ם והצילו מה שהיה בתוכה והמושלים צוו להחזיר הכל לבעליהן גם הקהילות נתנו חרם להחזיר הכל ואחד קנה מן העכו"ם שהצילו ואומר שא"צ להחזיר דהו"ל אבידה ששטפה נהר ופסק ר"ג מ"ה דצריכין להחזיר חדא דדינא דמלכותא דינא ועוד דהפקר ב"ד הפקר והם צוו להחזיר ולכן הקונים מן העכו"ם שהצילו כקונים מן הגנב ויש בו משום תקנת השוק וע"ש:
ד ובמרדכי דיש אלו מציאות ואפי' יכולים הבעלים עדיין להציל ע"י הדחק כיון שלא חששו לרדוף בעוד שהיו יכולין להציל בקל מסתמא נתייאשו עכ"ל וע"ש וכ"כ התוספות שם כתב הר"ן ריש שילוח הקן אווזים ותרנגולים שברחו מבעליהן הוי הפקר והמחזיק בהן זכה בהן ודוקא שא"א לבעליהן להחזירן: כתב מהרי"ק שורש ד' בחוב מהני יאוש ודוקא בדבר שסתמו יאוש כגון שר שחייב ליהודים ודרכו שלא לפרוע ואח"כ ניכה במס אין האחרונים צריכין לשלם לראשונים אבל אי סתמא אינו יאוש אלא הבעלים אומרים ווי לחסרון כיס לא הוי יאוש וכל האשראי הוי ספק אי משתלם אי לא מספיקא אמר כך ולא גמר ומייאש עכ"ל:
א סָעִיף א הרואה את האבידה חייב כו' עבד"ר:
ב סָעִיף ב ואם נטלה ע"מ לגזלה כו' עד אלא משום לא תוכל להתעלם כו' מימרא דרבא פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ו ע"ב) ופרש"י לא תגזול שייך אשעת הנטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי לא תוכל להתעלם אינו אלא אזהרה לכובש עיניו ונמנע מלהציל הילכך הנוטלה ע"מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אין כאן מתעלם אבל משנטלה עד שישיבנה איכא משום השב תשיבם עכ"ל: ומש"ר ואפילו אם יחזירנה אח"כ ר"ל אחר שנתייאשו הבעלים וכן איתא בגמרא שם בהדיא ואזה קאמר שם דאע"ג דהחזיר מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואיסורא דלא תוכל להתעלם דעבד עבד אבל לאו דלא תגזול ניתק לעשה ונתקן בהחזרה וממילא לא עבר נמי על השב תשיבם ואם החזירם קודם יאוש גם על לאו דלא תוכל להתעלם תו לא עבר כיון דתיקן האיסור בעוד שם אבידה עליו כ"כ התוס' והרא"ש שם וכן הן דברי רבינו וק"ל:
ג סָעִיף ג בד"א שהוא במקום כו' אריש הסימן קאי: במקום שחייב להשיב משם לאפוקי מצאה במקום שרובה כותים וכדמסיק: להסתפק שהיא אבידה לאפוקי מצאה בצד גדר וכיוצא בו וכמש"ר (ר"ס רס"א): שמוכחת שהיא אבידה שם ר"ס רס"א חמור וכליו הפוכין וכיוצא בו: ושלא תהיה מדעת דהיינו באשפה העשויה לפנות כמ"ש בס"ס ר"ס: ויהיה בה שוה פרוטה כמ"ש בר"ס רס"ב: וסימן בגופה או במקומה שם: ושיהיה מטפל בה כו' (בסי' רס"ג) של מי שהיה חייב כו' לאפוקי של כותים (בסי' רס"ו):
ד סָעִיף ה והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל זה לא קאי אלא אכשרוב שאר העיר כותים אבל אם היא מחצה על מחצה אפילו מקום המציאה היא ג"כ מע"מ חייב להחזיר וכן בסיפא דוקא ברוב העיר ישראל ורוב העוברים כותים הוא דפטור הא בשניהן מע"מ חייב וא"ת מ"מ לא הו"ל לרבינו לסתום אלא לפרש י"ל דרבי' למדנו כל זה במה שמתחיל וכתב ז"ל כיצד המוצא במקום שישראל מצויים שם חייב להחזיר דהאי מצויים ר"ל לפחות מחצה ע"מ ישראלים וכותים הם העוברים במקום שמצאו וע"ז קאי מ"ש ואפילו אם שאר העיר גם כן המחצה כותים ומחצה ישראלים אמרתי לך דחייב להחזיר ואח"כ כתב בבא חדשה ז"ל או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר ולמדנו דבזה שרוב העיר כותים אין צריך להחזיר א"ל כשרוב ישראל עוברים במקום המציאה וחזר ופי' דבריו בדבר והיפוכו וכתב ז"ל אבל אם רוב שאר העיר כותים ור"ל ובמקום המציאה ישראלים מצויים שם והיינו מע"מ וסתם כאן וסמך נפשו אמ"ש תחילה שמיירי שבמקום המציאה ישראלים מצויים שם דכתבתי דר"ל מע"מ ואח"כ כתב או אם רוב שאר העיר ישראל ובמקום המציאה רוב כותים א"צ להחזיר:
ה סָעִיף ו אבל אם רוב העיר כותים כאן סתם ולא כתב איכות המקום שנמצא בו משום דאפילו במחצה ע"מ אין צריך להחזיר כמ"ש ומסתמא אין עוברים שם בעיר כזה רוב ישראלים: (או אפילו רובה כותים כו') או אפילו רוב העיר ישראל כו' ואין להקשות הא קיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ולא אחר הקרוב כמש"ר בסימן זה ולקמן וסי' ר"ס ס"ט) וא"כ גם הכא ברישא ניזיל בתר רוב כותים שהם יותר רוב מהעוברים הישראלים ובסיפא נאמר איפכא דשאני הכא דמסתבר לומר שנפל מרוב השכיחים במקום זה עצמו שנמצא בו משא"כ התם דגם הקרוב אינו במקום שנמצא בו אלא שתאמר שנתגלגל ובא משם ולכך מסתבר טפי שנתגלגל ובא מהרוב וק"ל (וזה) [ומה] שכתב רבינו או אפילו רוב העיר ישראל כו' כן משמע מההיא דאמרי' מצא בשוקא דבי דייסא או בשוקא דגלדאי כו' ופי' הרא"ש משום דמקומות ההם רוב כותים מצויים בהם משמע אע"פ דכל העיר רובה ישראל הוא ודוק: ומש"ר אפילו אם ידע כו' ויש בה סימן כו' כן אמרו בפרק אלו מציאות רבה הוה אזיל בתרא דרב נחמן בשוקא דגלדאי א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סי' מהו א"ל הרי אלו שלו והלא עמד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ע"כ ועבד"ר מ"ש בביאור זה ומזה תבין שמש"ר ויש בה סי' ר"ל אפי' בא אחד ונותן הסי' אפ"ה הרי הוא שלו: שיש לתלות שנודע מיד כו' דאל"כ הא קיי"ל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וכמו שאכתוב לשון הגמרא בסמוך (בסעיף י"ג): כאשר יתבאר נקמן ר"ל בסי' רס"ב בס"ט יתבאר איזה מן הדברים שיש לתלות שנודע מיד:
ו סָעִיף ז לפיכך המוצא כו' מימרא דרב אסי הוא שם (דף כ"ד ע"ב) ותיבת לפיכך שכתב רבינו נמשך אסוף דבריו וה"ק לפיכך חבית הנמצא בעיר שרובה כותים אפילו נתן ישראל סימן הוא של מוצאו והיינו דוקא בשגם העוברים הם מחצה כותים לפחות וכצ"ל וסתם רבינו משום דסתם עוברים הם לפי ערך הדרים וכמ"ש לעיל בסמוך והא דנקט רבינו חבית מימרא דרב אסי נקט (ע"ש דף הנ"ל) דמההיא מימרא נלמד דברוב כותים אינו חייב להחזיר: תולין אותה בשל כותים פי' שמילאו מתחילה מיין שלו ומש"ה אפילו בחבית סתם אסורה לשתות והקנקן מותר ואפילו אם הוא בענין זה שאם היה בודאי של ישראל לא הוה יאוש כגון שידוע שלא ידע באבידתו עד לאחר שבא ליד המוצא אפ"ה הקנקן מותר דתולין בשל כותי: אם היא רשומה פירוש סתומה. ואפילו לית עליו חותם ליכא למיחש למגע כותי דאם נגע בה לא הוה טורח את עצמו לסתמו אלא היה לוקח מהיין והולך לו או היה מוליכו כולו לביתו אבל כשמפקידין בידו יין איכא למיחש טפי לזיופא וצריך שיהא חותם בתוך חותם כ"כ נ"י בשם רשב"א ור"ן וע"ע בסמוך (סי' רס"ב):
ז סָעִיף ח מצא חבית שצפה כו' רבינו קיצר כאן וסמך אמ"ש בי"ד (ס"ס קכ"ט) כי שם מקומו: בעיר שרובה כותים אסור פי' היין אסור בשתייה ובהנאה והקנקן מותר: ובעיר שרובה ישראל מותר מדסתם רבינו וכתבה כאן בהלכות אבידה ומציאה נראה דר"ל דמותר לגמרי לשתייה וגם להחזיק בה המוצא וא"צ להכרזה דכל שצפה בנהר ואין בה מכשולות ודברים המעכבים אותם מיד בדרך שטיפתה הבעלים מתייאשים ממנה וכמש"ר בסמוך סי"ג וק"ל: אפילו מצא קרוב לבית כו' דקיי"ל כרב באיסורי דס"ל בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ד) דקרוב ורוב הולכין אחר הרוב:
ח סָעִיף ט ונודות של יין כו' גם זה שם בפרק לא יחפור: גדולים מותרים כו' פי' דגדולים לא שכיחי אלא אצל המוכרים או הקונים למכור לא אצל הקונים לתוך ביתם ורוב המוכרים והקונים למכור הרי הם ישראלים להכי לא איכפת לן ברוב לוקחין כותים והן מותרין דנתייאשו דרוב העוברים כותים וק"ל: קטנים אסורים מטעם הנ"ל דקטנים שכיחים גבי לוקחים לנפשם ורוב עוברי דרכים הלוקחים לנפשם הם כותים ופירוש אסורים היין לשתות אבל הקנקן מותר: ואם יש קטנים וגדולים כו' כיון שהגדולים הם ודאי של ישראל שקנה כדי למכור והם עדות וראיה שגם הקטנים של ישראל הם וקנה אותם כדי להשוות המשא ועיין עוד בי"ד סי' הנ"ל כי שם מקומו:
ט סָעִיף י מ"מ טוב וישר הוא כו' שם בפרק א"מ רב יודא הוה אזיל בתר שמואל בשוקא דבי דייסא א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי הוא שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א"ל חייב להחזיר תרתי א"ל לפנים משורת הדין ע"כ:
י סָעִיף יא בשר הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו שם פ' א"מ (סוף דף כ"ד) ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי והתירוהו לו ומסקינן שם דהוה במקום דהוה רוב כותים ורוב טבחי ישראל ורוב ישראל המצויים אצל שחיטה מומחין הן ומש"ה התירוהו לו משום שחיטה וגם התירוהו לו משום מציאה דודאי נתייאשו ממנו בעלי ישראל כיון דהוה שם רוב כותים ורבינו לרבותא נקט בשר הנמצא שם שחוט דאע"ג דחתיכת בשר מצא ולא ניכר בה שחיטה וגם אין בה סימן דשל ישראל היתה אפ"ה מותרת באכילה כיון דרוב טבחי ישראל נינהו מסתמא מטבחי ישראל הוא כמו ביין הנמצא בנודות הגדולות דאזלינן בתר המוכרין וכשהן רובן ישראל מותר ושחוט ל"ד קאמר דשחיטה אינה סימן אפילו בבהמה או עוף שלם ולנבילה או לטריפה ליכא למיחש דקלא הו"ל אם נמצא טריפה במטבחיים או שמבדילין אותו גם י"ל דמש"ה נקט שחוט לומר דאע"ג דהוא מסתמא או ודאי שחוט ומתירין לו לאכול דאמרינן שרוב טבחי ישראל הוא אפ"ה מותר לו גם כן משום מציאה ומיירי באופן דליכא לאסור משום בשר שנתעלם מן העין כגון בהמה שהכירה שהיא של אחד מבני העיר הזאת ולא באה מעלמא או שראינוה מרחוק שהניחה אדם שם דבכה"ג לא חיישינן אפילו אם היה עכו"ם כיון דרוב טבחי ישראל נינהו ומהם קנה העכו"ם דהרא"ש ורבינו ס"ל כרשב"ם דלא חיישינן אלא באבד ומצאו או בעוף שהפינה לפנינו דאיכא למיחש דבמקום רוב טבחי עכו"ם באה אבל אם מצאה אפילו ביד עכו"ם והוא במקום דרוב טבחי ישראל שם שרי וכמ"ש בפרישה בי"ד (סי' ס"ג ע"ש):
יא סָעִיף יב אבל עוף שחטף כו' פי' בגמרא שחטף לפנינו דליכא למיחש שמא עכו"ם לקחו: אפילו רובן ישראלים כו' לשון הגמרא שם לפני דין הנ"ל ההוא דיו דשקיל בישרא ושדייה בצנייתא דבי בר מריון אתא לקמיה דאביי א"ל זיל שקול לנפשך והא רובא דישראל נינהו שאני דיו דכזוטו של ים דמי ע"כ מוכח מזה דאפילו אם הבעלים עומדים וצווחים נעשה כצווח על ביתו שנפל ואפילו אמר לא נתייאשתי לא מהימנינן ליה וכמש"ר בסמוך וא"כ מש"ר שודאי נתייאשו לאו סתמא קאמר אלא אפילו עומדים וצווחים שלא נתייאשו לאו כל כמינייהו משום דודאי נתייאשו והטעם דדרך העוף לילך למקום מרחוק ולהשליכו למקום שאינו יכול להחזירו ועיין מ"ש הרא"ש על זה בשם הראב"ד:
יב סָעִיף יג המציל מן הארי כו' עד הרי אלו שלו ברייתא שם (דף כ"ב ע"ב) ויליף לה מדכתיב כן תעשה לחמורו ולכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו (דהאי ממנו יתירה הוא) ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם עכ"ל הברייתא ופריך מינה תיובתא לרבא דאמר יאוש שלא מדעת בדבר שאין לו סימן הוה יאוש דהא מהאי קרא ילפינן היתרא היכא דאבודה מכל אדם ואסורה היכא דאינה אבודה אלא ממנו ומדילפי מחד קרא מדמינן להו אהדדי איסורא דומיא דהיתרא מה היתרא בין דאית בה סימן בין דלית בה סימן אף איסורא אף בדלית בה סימן והיינו היכא דלא היה ראוי להתייאש אילו עמד שם כגון דיש עקולי ופשורי דקרוב לו וכמ"ש רבי' אחר זה ומהא איפסיקא שם הלכתא כאביי (העתקתי כל זה כדי שתבין מש"ר בסמוך) ופרש"י שם זוטו של ים מקומות יש בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו (נראה דר"ל דהש"י שם חול גבול לים וכשהוא שוטף ויוצא מהחול מיקרי חוזר לאחוריו) עשר או ט"ו כרסאות פעמים ביום ושוטף מה שמוצא זוטו גדול ושרוע בלשון יווני ושלוליתו שם נהר כשהוא מתפשט ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל ושוטף הנמצא עכ"ל: נעשה כצווח על ביתו כתב נ"י אפילו בא ליד המוצא לפני יאוש ואפילו אמר לא מייאשנא ואפילו רדף אחריהם בטלה דעתו אצל כל אדם עכ"ל ומ"מ ג"כ אית ביה משום עשיית טוב וישר להחזיר לבעליו אם לא שבעל האבידה הוא עשיר והמוצאו הוא עני וכמ"ש בד"מ ס"י ע"ש: בד"א שאין מכשולות בנהר כו' נפלו בו קורותיו ועציו כו' אם הבעלים מרדפים כו' עד ואם סתמא כו' לא הוה יאוש דברי רבינו סתומין ונראין לכאורה כסותרין זא"ז שברישא כתב אם הבעלים מרדפים כו' והוא שיהיה בענין שהיו יכולין להציל מיד כו' משמע דאפילו ביכול להציל בקל לא הוה יאוש עד שירדפו או לא היו שם הא היו שם ולא רדף הוה יאוש וא"כ למה כתב בסיפא באינו יכול להציל דאם עמד שם ולא רדף דהוי יאוש הא אפילו ביכול להציל ג"כ הוי דינא הכי ועוד דמסיק ברישא בטעם דלא זכה כיון דלא היה ראוי להתייאש קשה הא בסיפא דראוי להתייאש ג"כ כתב דהוה סתמא יאוש ובסיפא ג"כ ודאי מיירי דאפילו שמע ממנו אח"כ דמייאש אפ"ה לא הוי יאוש וכאביי דס"ל הכי דכל שסתמא לא הוה יאוש תו לא מהני יאוש דמייאש אחר שבא לידו באיסור וע"ק הלשון דמתחיל דאם היו הבעלים מרדפים משמע שהיו שם מיד ורודפין וסיים באם היו עומדים שם כו' משמע דאינן מרדפין מיד ונצטרך לומר פי' מרדפין לאחר זמן וק' דרדיפה לאחר זמן ודאי לא הוה סימן גם ק' ל' או אפילו אינן שם שכתב הא בהכי איירי שכתב שאם היו עומדין כו' וע"ק דמאי איכא בין יכול להציל בקל לאינו יכול להציל כ"א ע"י הדחק הא אידי ואידי סתמא לא הוה יאוש ועומדים ולא רודפים הוה יאוש. וכדי לעמוד על כוונת רבינו וביאורו אעתיק לשון הגמרא ותוספות ואדקדק בהן מה שראוי לדקדק וע"פ זה יתלבנו דברי רבינו בס"ד והוא דשם פא"מ (דף כ"א ריש ע"ב) גרסי' יאוש שלא מדעת (פי' רש"י שסתמא יאוש לכשיודע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן) אביי אמר לא הוה יאוש ורבא אמר הוה יאוש בדבר שיש בו סי' כ"ע לא פליגי דלא הוה יאוש אע"ג דשמעי' דאייאש לאחר שבא לידו דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה (פי' דדבר שאינו עשוי להתייאש הוא) מימר אמר סימנא אית לי בגוויה יהיבנא סימנא ושקילנא ליה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אף על גב דאית ביה סימן רחמנא שרייה ואף על גב דבא ליד המוצא לפני יאוש כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוה יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה רבא אמר הוה יאוש דלכי ידע דנפל מיניה מייאש מימר אמר סימנא לית לי בגוויה מהשתא הוא דמייאש (פי' שהרי נפל וכשידע שוב אין דעתו עליו) ת"ש שטף נהר קורותיו ונתנו בתוך שדה חבירו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו (כן הוא גירסת התוספות) הא סתמא לא (פי' וקשיא לרבא) הב"ע בשיכול להציל א"ה אימא סיפא אם היו בעלים מרדפים חייב להחזיר ואי ביכולין להציל מאי איריא מרדפין אפי' אין מרדפין נמי הב"ע ביכולין להציל ע"י הדחק כו' עכ"ל הגמרא וכתבו התוספות ז"ל שטף נהר כו' צ"ל דמיירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה דאל"ה הוה כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם וע"ז לא היה אומר הא סתם לא אלא איירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפי' אין בהם סימן ולפי שיעכבם עקולי ופשורי ויקחם שם ואפילו יקדמו אחרים ויקחו יחזירו לו לפי שניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד וס"ד דמיירי דאי לא רדף מיד בשעת שטיפה שלא יכול עוד להציל כלל כדמוכח בסיפא לפי שיקתום אחרים כשיעכבם עקולי ופשורי ולא יחזירו לפי שאין בהם סימן וה"פ אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו ואפי' אומרים שאינם מתייאשים אין בכך כלום דודאי הן מתייאשין בלבם הא סתמא שלא היו הבעלים בשעת שטיפה ולא נתייאשו עד שידעו הבעלים ששטפו הנהר ואז כבר אינו יכול להציל לפי שאין בו סי' לא דכשמצאו באיסורא אתי לידיה שהבעלים לא ידעו עדיין אלמא יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ומשני ביכול להציל אפי' אחר שטיפה כגון שיש באבידה סי' אי כשיכולין להציל מאי איריא מרדפין אפי' אין מרדפין נמי הב"ע בשיכולין להציל ע"י הדחק כו' וא"ת מנ"ל הא סתמא חייב להחזיר דילמא נתייאשו אתא לאפוקי שהיו שם ורדפו דחייב להחזיר וי"ל דא"כ לא ליתני אם נתייאשו אלא ליתני סתמא שטף נהר קוריו ועציו הרי הוא שלו דפשיטא דלא מיירי ברדפו בשעת שטיפה דהא קתני סיפא דאם היו הבעלים מרדפין חייב וא"ל דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין הא סתמא הרי אלו שלו דלעולם נימא דה"ה סתמא דיחזיר ולא נקט מרדפין אלא לאפוקי שהיו הבעלים בשעת שטיפה ולא רדפו וע"י סיפא ידעינן דמיירי באין יכול להציל עכ"ל התוס' ונ"ל פשוט שמ"ש התוס' בריש דבריהן דמיירי דיכול להציל בקל כו' אין פירושו שיכול ליקחנו מיד בהשטת ידו דאם כן לא מסיימי שפיר מ"ש דאל"ה הוה כזוטו כו' אלא כמו שמפרשים אח"כ שיש בנהר עקולי ופשורי בקרוב למקום שנשטף משם באופן שא"א שיוליכם הנהר למרחוק זהו מיקרי בקל יכול להציל אע"ג דלית בהו סי' לפי שע"י רדיפה שירדפו מיד אחריו יצילו אותם שאף אם יקדמו אחרים ויקחם כל שירדפו מיד יחזירו אותם לו שרדיפתו מיד מוכחת שהיא שלו וודאי לא נתייאשו והשתא סיימו שפיר דאל"ה כו' כלומר דאי בדליכא עקולי ופשורי בקרוב שיעכבם א"כ הוה כזוטו של ים שהרי הנהר יוליכו למרחוק ואפילו שירדף מיד את יהם לא ישיגם וכל כה"ג אפילו אביי מודה דשל מוצאו הוא ואפילו בעלים עומדים וצווחים שאינם מתייאשים וכנ"ל ואיך ס"ד דהמקשן לדייק הא סתמא לא אלא ודאי בדאיכא עקולי ופשורי בקרוב לשטיפתו וכדכתיבנא ומ"ש וס"ד דמיירי כו' כדמוכח בסיפא פי' ס"ד דהמקשן דהברייתא מיירי בדלית בהו סי' לעציו ואבניו ומש"ה אפי' היכא דאיכא עקולי ופשורי בקרוב אם לא ירדפנו מיד שוב אינו יכול להציל דכבר יקחו אותם אחרים ומשהגיע לידם שוב אינם מחזירים כיון שאין בו סימן אם לא שרדף מיד אחריה וזה כיון שלא רדף לא יחזירו לו וזה מוכח מהסיפא דקתני אם היו מרדפין יחזיר ואי בדיש בו סימן שיכול להציל ע"י אפילו אם לא ירדפו א"כ מאי איריא מרדפין אפי' לא מרדפין נמי וכאשר הקשה המקשן אח"כ על מאי דשני ליה בדיכול להציל ופירשוהו התוס' דר"ל דיכול להציל ע"י סימן שבו ומ"ש ולא נתייאשו עד שידעו כו' ואז כבר אינו כו' באו להסביר שסתמא זה הוא כיאוש שלא מדעת הנ"ל דפליגי ביה אביי ורבא וכמ"ש ומ"ש ע"י סיפא ידעינן דמיירי באין כו' פי' דקשיא להן לדעת המקשן סיפא דקתני מרדפין אחריה ל"ל אי לדייק שאם לא רדפו הוא יאוש כבר תני לה רישא אם נתייאשו הבעלים כו' לזה תירצו דלהכי תני סיפא לגלויי לך דמיירי באין בה סימן ולא היה יכול להציל אם לא רדף מיד ואפ"ה סתמא לא הוה יאוש וזה מוכח מהסיפא כמ"ש לעיל דאי יש לה סימן ויכול להציל לעולם א"כ מאי איריא מרדפין כו' כן הוא ביאור דברי התוס' לע"ד ונמצא דלפי מאי דאיפסיקא הלכתא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ממילא פירוש הברייתא קמייתא כדעת המקשן (ובאמת לשונו מדוקדק בטוב יותר לפי פי' המקשן) ופי' ההוא העולה לדינא הוא שאם יש עקולי ופשורי בקרוב אז אי מרדפין מיד אחריהן או אפילו אינן מרדפין אלא שלא היה שם לא היה יאוש משום דהוה יאוש שלא מדעת והוא סיפא דברייתא וע"פ מה שכתבו התוס' דמרדפין דקתני ל"ד קאמר ואם עמדו שם ולא רדפו אזי ודאי נתייאשו אף ע"ג דלא שמענו מהן דנתייאשו והוא רישא דברייתא הנ"ל. וע"פ הדברים הללו מבוארים דברי רבינו בשני דרכים. האחד כשנאמר שנתהפכו דברי רבינו בדפוס או במכתב מהקדמון ואזי עולין יפה בלי הגהה כלל ואזי אין צריכין להגיה כלל (רק אז אפילו כו' במקום או אפילו כו' וכן מצאתי בס"י) והיה כתוב בדברי רבינו הג' דינים שכתובים בגמרא כנ"ל זא"ז ואחר כך כתב עליהן דברי התוספות וכצ"ל אם הבעלים מרדפין אז הוי הוכחה שהן שלהן ומחזירין להן אם עמדו שם כששטף ונתייאשו ולא רדפו אחריו הוי יאוש (והיינו רישא וסיפא דברייתא הנ"ל ואח"כ כתב הדיוק שדייק הגמרא מינה והיינו) ואם סתמא הוא שלא ידענו אם נתייאשו או לא לא הוה יאוש (ואח"כ כתב רבינו ע"ז הפירוש שפירשו התוס' והיינו מ"ש) והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים כו' וקאי אמה שסיים לומר דאם סתמא הוא לא הוה יאוש ע"ז כתב דהיינו דוקא שיהיה בענין שאם היו עומדים כו' עד דאם הוא בענין שאם היו כו' עד וראוי שיתייאשו ור"ל וכיון שהוא ראוי להתייאש לא הוה אמרינן הא סתמא לא הוי יאוש והוא ממש כדברי התוספות הנ"ל וק"ל. הדרך השני הוא שלא נהפך דברי רבינו אבל צריכין לדחוק קצת בפי' דברי רבינו ונאמר דמש"ר מתחילה אם הבעלים מרדפין אחריהן לשון הברייתא נקט וכתב עליו לשון התוס' דל"ד מרדפין קאמר אלא ה"ה אפילו סתמא נמי דהיינו שלא היה הבעל שם בשעת שטיפה דלא הוה יאוש כיון דזה היה יכול להציל בקל אילו היה שם ורדף אחריו וצריכין לפרש דברי רבינו כאילו כתב בלשון זה הא דקתני אם הבעלים מרדפין מחזירין להן ע"כ ל"ד קאמר מרדפין דהא אפילו מרדפין אחריו אין מחזירין להן אלא דוקא כשיהיה בענין שאם היו עומדין שם היה יכול להציל מיד ונמצא בהיות כן והן רדפו מיד אחריו רדיפתו מוכיח דודאי לא נתייאשו אז אפילו כו' ר"ל וכיון דבהכי ע"כ צריך לאוקמי אפילו ברדפו אם כן אז אפילו אם אינן שם כששטף כו' (ואח"כ מוכיח זה שכתב דצריכין לומר דמיירי שהיה יכול להציל בקל וכתב) ואם הוא בענין (כלומר דאם היה בענין) שאם היו הבעלים כו' עד וראוי שיתייאשו ור"ל ובכה"ג אפילו רדפו נמי לא הוי מועיל (לפ"ז נראה למחוק ו' מתיבת וראוי שיתייאשו וצ"ל ראוי) ואח"כ כתב דין אם עמדו כששטף כו' והיא רישא דברייתא הנ"ל וללמדנו בא דאפילו בכה"ג דכתב דיכול להציל בקל אפ"ה כשעמד אצל השטיפה ולא רדף הוי יאוש והאריך בלשונו וכתב לשון הברייתא ופירושה ביחד וק"ל ואח"כ כתב ואם סתמא הוא שלא ידענו כו' בא לפרש בזה של"ת דוקא אם ודאי לא היה שם כששטף דלא הוי יאוש וכנ"ל אלא אפילו אם בסתמא כזה שלא ידענו אם היה שם ואז מדלא רדפו אחריו ודאי נתייאשו מיד או אם לא היו שם ולא נתייאשו ותו הוי יאוש שלא מדעת אפ"ה לא הוי יאוש ודוק היטב שגם זה הדרך עולה יפה והוא ג"כ כדברי התוס' הנ"ל בעינם ובזה שכתבתי נתבארו כלל דברי רבינו. ומעתה אכתוב עוד קצת פרטי דבריו. מ"ש שהיה יכול להציל מיד לאו מיד ממש בתפיסת יד קאמר אלא ע"י עקולי ופשורי שיעכבוהו במקום קרוב ויגיע אליהן מיד קאמר וכלשון התוס' הנ"ל וקאי אמכשולות שכתב רבינו לפני זה (בסי"ג): ומ"ש או אפילו אם אינן צ"ל אז אפילו כו' וכ"כ בס"י וכנ"ל: ומ"ש אם עמדו שם כששטף נראה להגיה ו' וצ"ל ואם עמדו ועבד"ר מ"ש עוד מזה:
יג סָעִיף טו וגדר שעושין בו שכר אגמי נפש עיקרא דדינא איתא שם בפ' א"מ ולשון זה לשון המקרא הוא (בישעיהו י״ט:י׳) והיו שתותיה מדוכאים כל עושי שכר אגמי נפש ופירש הרד"ק שר"ל שסוכרין בפני המים כדי שיקוו המים ויצודו בהם דגים ואגמי נפש ר"ל האגמים שיש בהם דגים וקורא הדגים נפש ורש"י פי' בענין אחר ע"ש:
א סָעִיף א הרואה את האבידה כו' עד שנאמר השב תשיבם מיד אחר זה מסיק רבינו וכתב דהשב תשיבם אינו עובר אלא משעה שבאה לידו וקודם לכן אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וא"כ צ"ל דמש"ר הרואה את האבידה ל"ד קאמר אלא ר"ל שראה ונטלה אלא דא"כ ק' למה לא כתב דגם קודם הנטילה עובר משום לא תוכל להתעלם לכן נראה דהרואה דוקא קאמר ומ"ש שחייב שנאמר השב תשיבם רישא דקרא נקט וכוונתו אסיפא דקרא דשם בפ' כי תצא כתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו' עד וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם וכיוצא בזה מצינו כמה פעמים דנקט רישא דקרא וכוונתו אסופו וגם בפ' הניזקין יליף מוקדשתו לכבד לכהן ועיקר לימודו מסיפא דקרא דכתיב קדוש יהיה לך (וכמ"ש לעיל סימן צ"ו ובי"ד ס"ס רכ"ח) והקרא גופא מתחיל בלשון לא תראה משום דכתיב בתריה והתעלמת לא תוכל להתעלם דעובר עליו משעת ראיה דמתעלם ומ"ש הכתוב השב תשיבם קאי אמ"ש ומצאתה ולשון מצאתה דאתא לידיה משמע כדאיתא בגמרא ריש פ"ק דב"מ:
ב סָעִיף יג המציל מן הארי כו' שם בגמרא וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכתב הרא"ש האי מתייאשים אסרטיא ופלטיא ורבים מצויים שם קאי אבל אינך אפילו עומד וצווח על ביתו שנפל ע"כ וגם רבינו חילק הדינין וכתב (בסעיף ה"ו) שהמוצא במקום שרבים כותים מצויים שם הוא שלו מפני שודאי נתייאשו דמשמע הא ראינו שלא נתייאשו לא הוה שלו וכאן בהמציל מן הארי כתב דאף דשמענו דצווח הו"ל כצווח על ביתו אלא שק' הלא בגמרא דהבאתי בפרישה איתא דרב נחמן אמר אההיא דמצאה בשוקא דגלדאי דאף בצווח הו"ל כצווח על ביתו ע"כ נראה דכוונת הרא"ש הוא דמ"ש בברייתא הטעם מפני דהבעלים מייאשים לא קאי אלא אסרטיא ופלטיא דשם בעינן טעם דנתייאשו ולולי זה לא הוה של מצאו והיינו כשנפלה האבידה בלי ידיעתו שם במקום שרוב כיתים מצויים וזה מצאו (והוא דבר שודאי הרגיש בנפילתו קודם שבא ליד זה המוצאו דאז הוה יאוש מדעת) ולאפוקי אם תיכף שנפלה האבידה מיד בעליה בא א' והקדים והגביהה וגם זה שנפל ממנו אפשר דהיה מגביה דלא הוה של מוצאו דהוא ודאי לא נתייאש ומש"ה כתב בהאי בבא לשון המוצא דקתני המוצא בסרטיא כו' משא"כ ברישא דקתני המציל מהארי כו' דבהא אפילו תיכף ומיד שחטפו הארי והדוב בא זה והצילו הרי הוא שלו ואין זה יכול לומר וגם אני הייתי מצילו דבהנך למדנו מקרא דבכל ענין הוה של מוצאו וזהו כוונת הרא"ש שכתב ז"ל אבל אינך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ור"ל דומיא דביתו דאף דראה שנפל והיה שם לא מהני צעקתו ולפ"ז צ"ל דמ"ש ר"נ במצא בשוקא דגלדאי דהוה כצווח על ביתו אינו דומה ממש לצווח על ביתו זה דהזכיר הרא"ש דשם בדברי ר"נ מיירי דוקא בצווח אחר זמן דאבדה ומטעם דודאי נתייאש ודוק:
ג סָעִיף יד נפלו בו קורותיו ועציו כו' עד והוא שיהיה בענין כו' בפרישה כתבתי הנראה לי מוכרח בביאור דברי רבי' ע"פ הסוגיא דגמרא ודברי התוס' שמדרך רבינו לילך בפסקיו אחריהן וכאן בדרישה באתי להוסיף ולהודיע שיש עוד שני דרכים. הא' הוא מה שנראה מדברי מ"ו ר"ס ז"ל ע"פ מה ששינה וכתב בהגהות ש"ע שלו עיין שם והיה נראה דמ"ו ר"ס [פי'] דה"ק רבינו אם הבעלים מרדפין אחריהן אז הוכחה שהן שלהן פי' ואין המוצא יכול לטעון מנ"ל שהן שלו ותן לי סי' דכיון שרדפו אחריהן אין לך סי' גדול מזה וודאי שלהן הן וצריך להחזירם להם וב"ד מוציאים מיד המוצא ומפרש רבינו ואזיל הא דאמרינן שצריך להחזירה להם בסתם (דמשמע בכל אופן מחזירין ולא חיישינן דלמא יאושי קא מייאשי הבעלים מינייהו) היינו דוקא שיהיה בענין זה שאם היו הבעלים עומדים שם היו יכולין להציל בקל אז אפילו יטעון זה המוצא מה שיטעון מחויב הוא להחזיר עכ"פ דאם יטעון ויברר שהבעלים היו עומדים שם בשעת השטיפה ולא בקשו להציל ונמצא דודאי יאושי קא מייאשי אינה טענה דאדרבה כיון שהיה יכול להציל בקל ולא הציל ודאי לא אייאוש ממנו דחוקה דאין אדם מפסיד ממונו במזיד והרי יכול להצילו אלא ודאי סמך עצמו ע"ז שכיון שבקל יכול להציל ולא תרחיק האבידה אלא תבוא לידי שכיניו הקרובים אליו היודעים שהיא שלו אף אם ירדוף אחר זמן יתנו לו וע"ז סיים רבינו וכתב נמצא שודאי לא נתייאשו ומש"ה צריך להחזירו ואח"כ כתב או אפילו פי' או אפילו יברר זה שלא היו שם בשעת שטיפה ושהלך הוא והציל ויודע בבירור שאח"כ נתייאשו הבעלים שאמרו וי לחסרון דאבידה זו אפ"ה לא זכה כיון שלא היה ראוי להתייאש והוה יאוש שלא מדעת דקיי"ל דלא הוה יאוש וסיים רבינו וכתב אבל אם הוא בענין שאף אם היו שם לא היו יכולין להציל מיד כו' דאז היה ראוי שיתייאשו אם עמדו שם כו' פי' אז כשיברר זה שעמדו שם בשעת שטיפה ולא רדפו מיד אחריו ולא בקשו להציל ודאי נתייאשו ממנו וא"צ להחזיר (וכ"ש אם יברר שנתייאשו בפירוש שאמרו וי לאבידה זו דפשיטא דהוה שלו וא"צ רבינו לכתבו מרוב פשיטותו ואח"כ כתב) ואם סתמא פי' ואם אין זה יכול לברר אם נתייאשו או לא דהיינו שאינו ידוע אם היו אצל השטיפה או לא לא הוה יאוש ואף שבש"ע נדפס לפנינו בדברי מ"ו ר"ס וסתמא הוי יאוש צ"ל דט"ס הוא וכן מצאתי בהגהות מ"ו ר"ס בכתיבת ידו וכמ"ש בסמ"ע ונ"ל לכאורה שביאר מ"ו ר"ס ז"ל לדברי רבינו אבל אחר הדקדוק בלשון התוס' שכתבתי בפרישה מבואר ביטול פי' זה דלהאי פירוש בשיכול להציל בקל אפילו עמדו ולא רדפו לא הוה יאוש וכן אם רדפו אפילו אינו יכול להציל נמי לא הוה יאוש ובתוספות מוכח להדיא איפכא דאפילו רדפו לא מהני אם לא ביכול להציל מיד ועמדו ולא רדפו מיד אפילו ביכול להציל ל"מ וא"ל דרבינו חולק עליהם חדא דא"כ מאין לקח רבינו כל אלו החילוקים אי לא ס"ל כתוס' ועוד דמסוגיית המקשן התם מוכח להדיא כדברי התוס' ע"כ יותר נראה לפרש דברי מ"ו ר"ס כמ"ש בסמ"ע ע"ש. והדרך השני הוא ע"פ מה שמצאתי מוגה בטור מ"ו ר"ש ז"ל שבמקום שכתוב בדברי רבינו והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים כו' הגיה הוא ז"ל ואם הוא בענין ולפי הגהתו זו נ"ל שהיה ג"כ גורס כגי' ספרים של קלף שגורסים במקום או אפילו אז אפי' וכמ"ש בפרישה וביאור דברי רבינו לדעתו נ"ל דהכי הוא נפלו קורותיו בנהר שאין לו סימן בהם אז יש ג' דינים בדבר אם הבעלים מרדפים אחריהם אז הוא הוכחה שהוא שלהן ושלא נתייאשו מהן וצריך להחזירם להן בכל אופן אפילו אם לא היה יכול להציל אלא ע"י הדחק ואפילו לא רדפו מיד אחריו כ"א לאחר זמן אפ"ה כיון שסוף מגלין דעתם ברדיפה זו שלא אייאשו מינייהו צריך להחזיר להם ואם הוא בענין שאם היו עומדין שם היו יכולין להציל בקל נמצא שודאי לא נתייאשו ר"ל לא יבוא לידי יאוש כי מסתמא אין אדם עומד ורואה הפסד ממונו במקום שיכול להצילו אז אפילו אם אינן שם ואפילו נתייאשו בפי' אחר שנודע להם וממילא אינן רודפין אחריו גם לבסוף אפ"ה לא הוה יאוש כיון שמתחילה לא היה ראוי להתייאש אבל אם היו עומדים שם ולא הצילו אע"פ שהוא דבר שיכולין להציל מיד הוה יאוש אלא שרבינו לא איירי בזה דמסתמא כיון שיכול להציל מציל אם הוא שם וכמ"ש וק"ל ואם הוא בענין שאף אם היו שם לא היו יכולין להציל מיד כו' עד וראוי שיתייאשו אם עמדו שם כששטף תיבות וראוי שיתייאשו נמשך למטה עם תיבות אם עמדו וכאילו אמר ואם הוא בענין שאינו יכול להציל דהיינו שהנהר מוליכו למרחוק באופן שאף אם היו הבעלים עומדים שם בשעת שטיפה ראוי שיתייאשו דלא היו רודפין אחריו להצילו ומ"ש ונתייאשו שלא רדפו כו' ר"ל וגם עתה אחר ששמע מהשטיפה נתייאשו לגמרי שלא בקשו לרדוף כלל ואמרו וי לחסרון כיס הוה יאוש (אבל אין לפרשו דר"ל אם עמדו כששטף ונתייאשו דלא רדפו אחריו דהוה יאוש דזהו פשיטא דאפי' אם הוא יכול בקל להציל אם עמדו שם ולא הצילו כתבתי לעיל בסמוך דהוה יאוש וק"ל) ואם סתמא כו' כלומר ואם אחר ששמעו השטיפה לא נתייאשו בפי' ואינו ידוע אם רדפו אח"כ או לא רדפו אז ג"כ לא הוה יאוש אע"פ שהוא בענין שאינו יכול להצילו סוף סוף הוה יאוש שלא מדעת כנ"ל לפרש דעת מ"ו ר"ש ז"ל והוא קרוב אל דרך התוס' וגם ע"פ דרכו נתיישב לשון שאם עומדים שם שכתב רבינו טפי ממ"ש ע"פ דרכי בפרישה בדרך השני אבל ק' לפי' זה דהא מוכח להדיא מהתוס' דכל דליכא עקולי ופשורי באופן שהנהר מוליכו למרחוק אפי' רדפו מיד אחריה לא מהני ולפי פי' זה מהני ועוד לפי' זה מ"ש רבינו ונתייאשו שלא רדפו הוא לשון מגומגם לכן נראה עיקר כמ"ש בפרישה ודוק ודברי המרדכי ריש פרקין נוטין למ"ש בפרישה אלא שכתב קצת סברות אחרות ע"ש ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.