א כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה אינו חייב בה:
ב אפילו היתה ש"פ בשעת אבידה והוזלה או שלא היתה ש"פ בשעת אבידה והוקרה אינו חייב אבל אם ש"פ בשעת אבידה ובשעת השבה אפילו הוזלה באמצע חייב כתב הרמב"ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה עד כאן:
ג ואפילו אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפין הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירה בד"א שידוע שהן שותפין בה אבל בסתם שראה חפץ שנפל משלשה ואינו שוה אלא ב' פרוטות חייב להחזירה דשמא שותפין הם בו ואחד מהן מחל חלקו לחבירו והרי יש בו שוה שתי פרוטות לב' ואם אח"כ נודע לו שלא מחלו אחד לחבירו הרי היא שלו אפילו בא לידו קודם שנודע שלא מחלו כיון שאחר כך נודע שלא מחלו הרי הוא שלו ואם אינו שוה אלא פרוטה הרי הוא שלו דלא תלינן דשנים מחלו לאחד לפיכך לא יחזיר אם ידוע ששותפין הן ואין בו שוה פרוטה לכל אחד ואם אינן שותפין הן מתייאשין:
ד אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו כגון שיכריז אבידה פלונית מצאתי וזה יאמר במקום פלוני מצאת או יתן סימן בקשריו או במניינו דכיון שיש בו סימן לא נתייאשו הבעלים שאומרים אתן סימן ואקחנו:
ה אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לא צריך להחזיר אף על פי שנתייאשו אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש:
ו ואצ"ל אם הדברים מוכיחים שלא נתייאשו הבעלים שצריך להחזיר כגון הרואה חפץ שנופל מב' שודאי אינו מתייאש שאומר אין כאן אחר אלא זה ודאי הוא נטלה והיום או למחר אתפוש משלו כנגדו ואפילו שרואה שנפל מג' דאיכא למימר ודאי מתייאש שאומר למי מהם אתבע כל אחד ואחד מהם יאמר חבירי לקחה אפילו הכי חייב להחזיר דאיכא למימר שלשתן הן שותפין באותו חפץ ואין אחד מהם חושד לחברו ולא מייאש וצריך להחזיר אפילו אם אין בו סימן שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי מהן נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבוא אליהו זכור לטוב ואפילו אינו שוה אלא שתי פרוטות כדפרישית לעיל:
ז בד"א בסתם אבל אם ידוע שנתייאשו הבעלים כגון שאמר ווי לחסרון כיס אפילו אם יש בו סימן הוא של מוצאו:
ח וכן המוצא דבר שמוכיח בו שזמן רב נאבד מבעליו שנתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפילו יש סימן בגופו או במקומו:
ט לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהן סימן לא בקשרים ולא במניינם וחתיכות של בשר שאין בהן סימן ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינן צבועים ואניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם ממשמש בכיסו כל שעה וכן לשונות דארגמן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשיבי וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמת כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהן סימן מתייאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע ודרך נפילה באו שם ואין ידוע מקומן והרמב"ם ז"ל כתב מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים כדפרישנא לעיל בקב בד' אמות הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהן ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא אבל המוצא ככרות של בעל הבית גיזי צמר צבועים וחתיכות בשר או דג שיש בו סימן או כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז והמוצא חבית של יין ושמן וגרוגרות ותבואה קודם שיפתחו האוצרות חייב להכריז שיש סימן ברשימתן אבל לאחר שנפתחו האוצרות אין בהן סימן ואין חייב להכריז ועוד אפי' אם יתן בהן בעל הבית סימן אינו מועיל שמא מכרו והוא מכיר הסימן שבו ופי' ר"י דוקא במלאים שכל מדתם שוות אבל אם הם חסרות יש בהן סימן במדה שבהן מצא צבורי פירות חייב להכריז שודאי הונחו שם ומקומן הוי סימן אע"פ שהוא ברשות הרבים שאינן מתגלגלים ברגלי בני אדם:
י וכן אם מצא שלשה מטבעות זו ע"ג זו עשויין כמגדל התחתון רחב מהאמצעי והאמצעי רחב מהעליון שודאי כך הונחו שם ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג' הן ואצ"ל שעשויין כמגדל וכן המוצא אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן או כסולם רובו של אמצעי ע"ג תחתון ורובו של עליון ע"ג אמצעי אבל מצא שנים אפי' עשויין כמגדל או אפי' ג' ואינן כמגדל אלא מונחין זה ע"ג זה וכולן שוין ברוחב או שלחופי משלחפי פירוש מקצתו של זה ע"ג זה ומקצתו של זה ע"ג קרקע הרי הן שלו ואם מצאן כשיר פירוש מוטלין בעוגל או בשוה באורך זה אצל זה או כחצובה פירוש כג' רגלי קנקן מיבעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם ז"ל דלא יטול וא"א הרא"ש ז"ל כתב נוטל ומכריז בד"א שמחזירין מטבע בסימני מקום אבל אם אין לו סימן במקום אלא בגופו אפי' אמר רשומה בחותם מלך פלוני או אפילו שמו כתוב עליה אין מחזירין לו לפי שניתן להוצאה ושמא הוציאה ומאחר נפלה:
יא ראה שנפל סלע מחבירו בין החול או בתוך עפר מותר לו ליקחנו שוודאי נתייאש אפי' ראהו שכובר החול או העפר בכברה לחפשו שודאי נתייאש ומה שכובר החול או העפר אין כוונתו על זה הסלע אלא שחושש אולי אמצא שלי או סלע אחר שנפל מאחרים:
יב מצא עמרים קטנים ברשות היחיד כמו שדה זרוע אם ניכר שדרך נפילה באו שם הרי הן שלו מפני שאין בהן סימן ואם דרך הנחה חייב להכריז שמקומן סימן:
יג אבל מצאן ברה"ר הרי הן שלו מפני שמתגלגלים ברגלי בני אדם ואין מקומן סימן אבל עמרים גדולים שאין מתגלגלין אפי' מצא ברה"ר חייב להכריז שמקומם סימן ומקום שהכל רגילין ליתן שם כגון חבית בשפת הנהר אינו סימן שהכל פורקים חביותיהם שם כל דבר שיש בו סימן אפי' הוא ברה"ר שהוא נדרס ברגלי בני אדם חשוב סימן:
יד וסימן הבא מאליו כגון ככר שיש בו מעות ועיגול שיש בו חרס שאין דרך ליתנם בתוכן אלא מאליו נפל לתוכן קסבר רבי יהודה דהוי סימן לפי שפעמים יתן אל לבו לזכור שהוא בתוכו ואומר אותו לסימן ולפיכך חייב להכריז ורבנן סברי דלא הוי סימן והרמב"ן ז"ל כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כר' יהודה וא"א הרא"ש ז"ל פסק כחכמים:
טו המכוין משקל הדבר או מדתו או קשריו או מניינו במקום שאין רגילין לעשות כל הקשרים והמניינים בשוה הוי סימן לפיכך המוצא מחטין וצינורות ומסמרים אם מצאן אחד אחד הרי הן שלו שהרי אין בהן סימן ואפי' הרבה מחטין בבד אחת הן שלו שאין מניינן סימן לפי שרגילין לעשות כל הבדים מנין שוה אבל אם מצא שני בדין יכריז ויאמר מחטין מצאתי וזה יאמר ב' בדין הן וכן אם מצא מחטין הרבה בלא בד יכריז וזה יתן סימן במניינם:
טז חתיכת בשר שאומר שהיא מן הצואר או מן הירך אינו סימן אבל כשנותן סימן בחיתוכה הוי סימן:
יז הלוקח פירות מחבירו או ששגרם לו חבירו ומצא בהם מעות אם צרורים הן חייב להכריז שהקשר סימן ואם הם מפוזרים הרי הן שלו בד"א בלוקח מתגר לפי שלקח מאנשים הרבה ואינו יודע משל מי והבעלים מתייאשין וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו בכדי שיוכל לערבם עם פירותיו אבל אם לקח מב"ה חייב להחזירם לו והוא שדשם בע"ה בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל דשם ע"י פועלים אין צריך להחזיר דשמא משל פועלים הן:
יח מצא חמור ואוכף עליו הנותן סימנים באוכף מחזיר לו גם החמור:
יט וכן כלי ופירות בתוכו וכיס ומעות בתוכו מחזירין הפירות אגב הכלי והמעות אגב הכיס אפי' אם אין כולן בתוכו אלא מקצתן ומקצתן על גבי קרקע אבל אם אין מהם כלום בתוך הכלי אם אחורי הכלי כנגד הפירות אז בכל ענין הם של מוצאן ואם פני הכלי נגד הפירות רואין אם יש לכלי אוגניים אז הפירות של מוצאן שאילו היו בכלי לא היו נופלים מתוכן שהאוגנים מעכבין אותן ואם אין לו אוגנים אז מחזירים הכלי אגב הפירות וכל זה בצנא ופירי אבל בכובא וכיתנא לרש"י ז"ל בכל ענין הם של מוצאן ולר"י בכל ענין הן של הנותן סימן בכלי וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
כ המוצא דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז כדפרישנא ואם הוא דבר שאפשר שיכירנו בעליו בטביעות עין כגון שהוא ישן ונשתמש בו כבר אם התובעו ת"ח ואומר שמכירו בטביעות עין שזהו הכלי שנאבד לו חייב להחזירו:
כא לפיכך המוצא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים שאומרים המוצאו במקום שתלמידי חכמים יושבין חושב שהוא של ת"ח ומשיבו לו ונוטל ומכריז בד"א בת"ח שאינו משנה בדיבורו אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא ואם משנה דיבורו בדבר אחר אין מחזירין לו בטביעות עין אבל המוצאו במקום שאין ת"ח מצויין שם או שהכלי עדיין חדש ולא נשתמש בו בענין שיכירנו אינו חייב להכריז:
א סָעִיף א (ב) כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה אינו חייב בה אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה וכו' בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כז.) תנו רבנן אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה ר' יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה מאי בינייהו ואסיק רבא דפרוטה שהוזלה אי נמי פרוטה שהוקרה לכ"ע פטור כי פליגי בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקר' מאן דאמר אשר תאבד איכא ומ"ד ומצאתה בעינן דאיכא שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה וידוע דהלכה כת"ק:ומ"ש בשם הרמב"ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה בפ' י"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה דעת הרב ז"ל דאע"ג דאסקי' בגמרא דבעינן שתהא שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ"ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ"ל וצ"ע:
ב סָעִיף ג ומה שאמר ואפי' אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפין הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירה בד"א בשידוע שהן שותפין בה וכו' בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כו:) אהא דאמר רב נחמן ראה סלע שנפל מג' אינו חייב להחזיר אמר רבא לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר איכא דאמרי אמר רבא אע"ג דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר מ"ט אימור שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחליה למיתיה גבי חברייה ופסקו הפוסקים כלישנא בתרא: ומה שאמר אם אח"כ נודע שלא מחלו אחד לחבירו הרי הוא שלו אפי' בא לידו קודם שנודע שלא מחלו וכו' פשוט הוא:ומ"ש ואם אינו שוה אלא פרוטה הרי היא שלו דלא תלינן דשנים מחלו לא' וכו' כ"כ ה"ה בפי"ד מה' גזילה בשם הרשב"א:ומ"ש ואם אינן שותפין הם מתייאשים מבואר בגמרא גבי הא דאמר רב נחמן ראה סלע שנפל מג' אינו חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה ודאי מייאש מימר אמר מכדי תרי הוו בהדאי אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה:
ג סָעִיף ד אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו וכו' או יתן סימן בקשריו או במניניו וכו" מבואר בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כא.) דכל דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז ודבר פשוט הוא דמה תועלת בהכרזה כיון שאין בו סימן להחזיר על ידו:ומ"ש דקשר ומנין הוי סימן שם בגמרא (דף נג.) אהא דתנן מצא מחרוזות של דגים הרי אלו שלו ולהוי קשר סימן בקטרא דציידי דכ"ע הכי מקטרי ולהוי מנין סימן במנינא דשוין ופירש"י במנינא דשוין. כבר נהגו הציידין לחרוז במנין הזה בחרוז א' ומקום איפליגו ביה אמוראי התם ופסקו הפוסקים כמ"ד מקום הוי סימן ואמרינן נמי התם דמדה ומשקל הוי סימן וכתבו רבינו לקמן בסימן זה:
ד סָעִיף ה ומ"ש אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו וכו' ואם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו וכו' הרי הוא של מוצאו וכו' ואם לא צריך להחזיר אע"ג שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש בסוף סימן רנ"ט כתבתי פלוגתא דאביי ורבא (שם כא:) ביאוש שלא מדעת ושנפסקה הלכה כאביי דאמר לא הוה יאוש ואותיבנא עליה מדתנן מצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו והא לא ידע דנפל מיניה ואוקמה במכנשתא דבי דרי וכמו שנתבאר בסי' ר"ס ותו מותיב מדתנן מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו הא לא ידע דנפיל מיניה ומשני אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכן משני אהא דתנן מצא לשונות של ארגמן הרי אלו שלו אגב דחשיבי משמושי ממשמש בהו ואמאי דתנן מצא עגולי דבילה וככרות של נחתום הרי אלו שלו אגב דיקירי מידע ידע בהו:
ה סָעִיף ו ומ"ש ואצ"ל אם הדברים מוכיחים שלא נתיאשו הבעלים שצריך להחזיר כגון הרואה חפץ שנפל מב' שודאי אינו מתייאש וכו' מימרא דרב נחמן שם (כו.):ומ"ש ואפי' שראה שנפל מג' וכו' דאיכא למימר שלשתן שותפין באותו חפץ וכו' שם מימרא דרבא כתבתיה בסמוך:ומ"ש וצריך להחזיר אפילו אין בו סימן שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו ז"ל דברים נכונים בטעמם והכי משמע במימרא דרב נחמן שכתבתי בסמוך ראה סלע שנפל מג' ועלה אמר רבא לא אמרן וכו' וסלע דבר שאין בו סימן הוא דמטבע אין בו סימן ומה שאמר ואפי' אינו שוה אלא ב' פרוטות כדפרישית לעיל היינו לישנא בתרא דרבא שכתבתי בסמוך:
ו סָעִיף ז ומ"ש בד"א בסתם אבל אם ידוע שנתייאשו הבעלים וכו' אפי' אם יש בו סימן הוא של מוצאו (שם כג.) אמר רב זביד משמיה דרבא כללא דאבידתא כיון שאמר ווי ליה לחסרון כיס מייאש ליה מינה וכתב הרא"ש והמוצא אח"כ אפילו בדבר שיש לו סימן הרי היא שלו:
ז סָעִיף ח ומ"ש וכן המוצא דבר שמוכיח בו שזמן רב נאבד מבעליו שנתיאשו הבעלים הוא של מוצאו אפי' יש סימן בגופו או במקומו (שם:) ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא אתא לקמיה דרב א"ל שקול לנפשך לימא קסבר רב מקום לא הוי סימן אמר ר' אבא משום יאוש בעלים נגעו בה דחזא דקדיח ביה אלפי ופרש"י דקדיח ביה חילפי. ש"מ מימים רבים היה שם וכבר נואשו הבעלים:
ח סָעִיף ט ומ"ש לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וכו' הרי אלו שלו משנה שם (כא.): ומ"ש שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכן לשונות של ארגמן חשיבי כבר נתבאר דהכי איתא בגמ':ומ"ש ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשוב וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמת כובדן מרגיש בנפילתן כ"כ שם הרא"ש ויש לתמוה עליו למה החליף שטת הגמרא שאמרו גבי עיגולי דבילה וככרות אגב דיקירי ממשמש בהו ואפשר שהוא ז"ל לא היה מפרש יקירי מלשון כובד אלא מלשון חשיבות אי נמי אפי' את"ל שהיה מפרש יקירי מלשון כובד כיון דבמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי:ומ"ש בשם הרמב"ם מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו בפט"ו מה' גזילה:ומ"ש ול"נ דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי וכו' טעמו דכי אותביה עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו שני במכנשתא דבי דרי ואם כדברי הרמב"ם טפי הוה עדיף לאוקומה כדאשכחינהו דרך נפילה והחכם המרשים כתב על מ"ש רבינו ול"נ וכו' נהירים ומאירים דבריו דהא דאקשינן ה"ד אי דרך נפילה אפי' טובא נמי וכו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרי' בעיגולי דבילה והא דמותבי לאביי ממתניתין ומתרצינן לה במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן ליה מתני' בכל אנפא מתוקמא כאביי עכ"ל וכדבריו כתב הרמב"ן ז"ל אהא דקאמר בגמרא אמאי דתנן מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן והקשו התוס' והרמב"ן ז"ל למה ליה לאוקומה למתני' בקב בד' אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמא בדרך נפילה ואפי' טובא ומפרקי' משום דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מצי לאוקומא בדרך נפילה וכתב הרמב"ן ז"ל וזו שהביא רבינו ז"ל בהלכות אי דרך נפילה אפי' טובא נמי הרי אלו שלו אינו נכון לפי מה שכתבנו וצ"ל שהוא סובר דבתר דמתרצים בגמרא אגב יוקרייהו וחשיבותייהו הני נמי יקירי וחשיבי ולא מצטריך אביי לדרב עוקבא עכ"ל וכ"כ בנ"י: אבל המוצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר צבועים שם במשנה (כה.):ומ"ש וחתיכות בשר או דג שיש בו סימן שם בגמ' (כג:) ומפרש התם דאף ע"ג דיהיב סימנא בחתיכה גופה אי דדפקא אי דאטמא לא הוי סימנא אי לאו דיהיב סימנא בחתיכה כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא וכתבו רבינו לקמן בסימן זה: ומ"ש או כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז מבואר שם:ומ"ש והמוצא חבית של יין ושמן וגרוגרות ותבואה קודם שיפתחו האוצרות חייב להכריז וכו' שם בברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זתים הרי אלו שלו ורמי עלה מדתנן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז ופריק אביי אידי ואידי ברשום ול"ק כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו האוצרות ופירשו התוספות ברשום שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו ואחר שנפתחו האוצרות לא הוי רושם סימן מפני שב"ה אחד מוכר לחנונים הרבה וכולן רשומים בענין אחד ורש"י פי' קודם שנפתחו האוצרות שעדיין לא הגיע זמן מוכרי חביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן וז"ש רבינו לאחר שנפתחו האוצרות אין בהם סימן:ומ"ש ועוד אפי' אם יתן בהם ב"ה סימן אינו מועיל וכו' היא כדברי התוס':ומ"ש ופי' ר"י דוקא במלאים שכל מדתם שוות אבל אם הם חסרים יש בהן סימן במדה דבר פשוט הוא וכך הם דברי הרמב"ם שכתב בפט"ו מהלכות גזילה אם נפתחו האוצרות של יין ושל שמן הרי אלו שלו ואע"פ שהן רשומין שכל הכדות כך היו רשומות ונמצאו אלו הכדין כככרות הנחתום שיש צורה אחת לכולן ומשקל אחד לכולם כתב ה' המגיד בפט"ו מה' גזילה כתב הראב"ד דוקא ברקתא דנהרא אבל בדוכתא אחריתי מקום הוי סימן עד כאן לשונו ועיקר דהכי מסקנא דגמרא למ"ד מקום הוי סימן עכ"ל. וכתבו רבינו לקמן בסימן זה: מצא צבורי פירות חייב להכריז משנה שם (כד:):ומ"ש ומקומן הוי סימן כבר כתבתי בסימן זה דהכי אמרינן בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כו:) דמקום הוי סימן:
ט סָעִיף י ומ"ש וכן אם מצא ג' מטבעות עשויין כמגדל וכו' (שם כה.) במשנה מצא צבורי מעות ג' מטבעות זו ע"ג זו חייב להכריז ובגמרא (שם) א"ר יצחק והיא שעשויים כמגדלים וה"ד רויחא תתאה ומציעא עילויה וזוטא עילויה מציעא:ומ"ש ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג' הן ואין צ"ל שעשויין כמגדל שם מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי אמר רבינא טבעא מכריז ופרש"י טבעא מכריז. מטבעות מצאתי הילכך תרי לאו סימן הוא דמיעוט מטבעות שנים וכתב הרא"ש ואם לא עשויין כמגדלין אז תליא בדרך נפילה נפל ונתייאש האובד כי לא יוכל ליתן סימן במנינא ותרי אע"פ שהם דרך הינוח דלא אתרמי דנפלי אהדדי כיון דטבעא מכריז א"א ליתן סימן במנינן דמיעוט טבעא שנים וצ"ל דתרי אתרמי דנפלי דאל"כ תרי נמי יתן סי' מקום והא דפריך תלמודא אפי' תרי נמי הו"מ לשנויי תרי נמי איתרמי דנפלי אלא האמת מתרץ לו דטיבעא מכריז מנין הוי סימן והראב"ד מתרץ בדברים קטנים כמו מטבע א"א לכוין המקום עכ"ל:ומ"ש וכן המוצא אחד מכאן ואחד מכאן וא' על גביהן שם בברייתא:ומ"ש או כסולם וכו'. שם בעיא דאיפשטא:ומ"ש אבל מצא ב' אפילו עשויים כמגדל או אפילו ג' ואינן כמגדל וכו' כבר נתבאר בסמוך:ומ"ש או שלחופי משלחופי וכולי הרי הן שלו מבואר שם בגמרא:ומ"ש ואם מצאן כשיר או כשורה או כחצובה מבעיא ולא איפשיטא שם:ומ"ש בשם הרמב"ם דלא יטול בפט"ז מה' גזילה:ומ"ש בשם הרא"ש דנוטל ומכריז ז"ל שם לא איפשיטא ואזלינן לחומרא דאיסורא הוא ומכריז:ומ"ש בד"א שמחזירין מטבע בסימן בסימני המקום אבל אם אין לו סימן במקום אלא בגופו אפילו יאמר רשומה בחותם מלך פלוני או אפילו שמו כתוב עליה אין מחזירים לו וכו' ברייתא שם ולשון רבינו שכתב שמחזירין מטבע בסימני המקום אינו מדוקדק דהו"ל למימר בסימני מנין וכמ"ש בסמוך וזה יאמר שלש הן ואיפשר דקרי ליה סימני מקום משום דשלש מטבעות בעינן שיהיו עשויים כמגדלים כדי שנדע שדרך הינוח הם: וכתב הרמב"ן הא דתניא אין סימן למטבע נראה דה"ק אין סימן בצורת מטבע להפריש בין דינר לדינר לפי שהרבה מהן נטבעות במטבע אחד וכולן דומות אבל אם נתן בה סימן נסדקה היא בכך וכך מחזיר ומה שאמר רבינו דאמרינן דילמא אפוקי אפקה תפתר בשמו כתוב עליה דאע"ג דודאי ידיעא מילתא דדידיה הוות חוששין שמא הוציא את זו ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בה והרי היא כדבר שאין בו סימן הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל. וכ"כ נמ"י בשם הר"ן דאם נתן בה סימן נסדקה מחזיר שהרי מטבע לענין זה כשאר כל כלים:
י סָעִיף יא ראה שנפל סלע מחבירו בין החול או בתוך עפר מותר לו ליקחנו שודאי נתייאש אפילו ראוהו שכובר החול או עפר בכברה לחפשו וכו'. מימרא דרבא שם (כו:):
יא סָעִיף יב (יג) מצא עמרים קטנים ברשות היחיד כמו שדה זרוע אם ניכר שדרך נפילה באו שם הרי אלו שלו וכו' שם (כב:) אהא דתנן מצא כריכות ברה"ר הרי אלו שלו אמר רבה ואפילו בדבר שיש בו סימן אלמא קסבר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן רבא אמר ל"ש אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן חייב להכריז אלמא קסבר רבא סימן העשוי לידרס הוי סימן תנן כריכות ברה"ר הרי אלו שלו ברה"י נוטל ומכריז היכי דמי אי דלית בהו סימן ברה"י מאי מכריז אלא לאו דאית בהו סימן וקתני ברה"ר הרי אלו שלו אלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן אמר לך רבא לעולם דלית בהו סימן ודקאמרת ברה"י מאי מכריז מקום ורבה אמר מקום לא הוי סימן ת"ש כריכות בר"ה הרי אלו שלו ברה"י נוטל ומכריז והאלומות בין בר"ה בין ברה"י נוטל ומכריז רבא מתרץ לטעמיה במקום כריכות בר"ה הרי אלו שלו דמנשתפא ברה"י חייב להכריז דלא מנשתפא והאלומות בין בר"ה בין ברה"י נוטל ומכריז כיון דיקירא לא מנשתפא. ופרש"י העשוי לידרס. שהמקום שהוא שם רגיל בדריסת בני אדם והחפץ נמוך ונוח לידרס: ברה"י. כגון בשדה זרוע שאין רוב בני אדם דורכין בה ויש מיעוט שהולכים בה. במקום. טעמא דכריכות ברה"י משום מקום ובדבר שאין בו סימן: דמנשתפא. מתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחלה עכ"ל. ואמרינן בתר הכי אמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות בר"ה הרי אלו שלו ברה"י אי דרך נפילה הרי אלו שלו אי דרך הינוח נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן ל"ש בר"ה ול"ש ברה"י בין דרך נפילה בין דרך הנחה חייב להכריז ופי' רש"י ברה"י אי דרך נפילה הרי אלו שלו דליכא למימר מקום הוי סימן דהא לא ידע היכי נפל מיניה אי דרך הינוח נוטל ומכריז מקום ולא יניחם שם שמא ימצאם עכו"ם ויטלם שמא שכחום הבעלים:ומ"ש רבינו ומקום שהכל רגילים ליתן שם וכו' אינו סימן וכו' שם בגמרא:ומ"ש כל דבר שיש בו סימן אפילו הוא ברה"ר שהוא נדרס ברגלי בני אדם חשוב סימן היינו כרבא דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות גזילה וכ"נ שהוא דעת הרי"ף ורבינו אשר ז"ל שכתבו הא דאמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברה"ר הרי אלו שלו וכו':
יב סָעִיף יד וסימן הבא מאליו כגון ככר שיש בו מעות ועיגול שיש בו חרס וכו' קסבר ר' יהודה דהוי סימן וכו' ורבנן סברי דלא הוי סימן ורמב"ם כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כרבי יהודה כתב על זה החכם המרשים נמשך בזה לדעת רי"ף ז"ל שפסק כרבי יהודה ואיפשר משום דאמרינן דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא הכי ואע"ג דנדינן מיניה אי נמי משום דקיי"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע"ג דאיפשר שלא נעשה כן בכוונה והו"ל סימן הבא מאליו עכ"ל ואין דבריו נכונים כלל שמה שכתב דמשום דאמרינן דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו' סברא הפוכה היא דכיון דבגמ' אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו' סברוה דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמיפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס"ד דקא סבר ת"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו' ככרות בעל הבית בר"ה אמאי מכריז אלא הכא בסימן הבא מאליו קא מיפלגי דת"ק סבר לא הוי סימן ור' יהודה סבר הוי סימן הרי נדחית סברת הסברוה בטענה והאיך איפשר לפסוק הלכה כוותיה גם מ"ש דמשום דקיי"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו' אינו נראה דילמא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא"כ בחיתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה:ומ"ש שהרי"ף פסק כרבי יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי"ף פסק כן אבל מחלוקת הרמב"ם והרא"ש ז"ל תלוי בגי' המשנה דהרא"ש גריס אלו מציאות שלו וכו' מצא פירות מפוזרות וכו' הרי אלו שלו רבי יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות חייב להכריז וכיון דמתני' סתמא מתניא הו"ל רבים פליגי על ר' יהודה והלכה כוותייהו והרמב"ם גריס אלו מציאות שלו וכו" מצא פירות מפוזרות וכו' הרי אלו שלו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו' וכיון דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה היא הו"ל הלכה כר' יהודה:
יג סָעִיף טו המכוין משקל הדבר או מדתו או קשריו או מנייניו במקום שאין רגילים לעשות כל הקשרים והמניינים בשוה הוי סימן מבואר בפ' אלו מציאות וכתבתיו בראש סימן זה: ומ"ש לפיכך המוצא מחטין וצינורות ומסמרים אם מצאן אחד אחד הרי הן שלו וכו' ברייתא שם (כד:) אלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות כל אלו שאמרו אימתי מותרין בזמן שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז מאי בדי שוכי ואמאי קרו ליה בדי דבר דתלו ביה מידי בד קרו ליה. ופרש"י בדי מחטים. לקמן מפרש בדי מחטין שתולין בו מחטין: וצינוריות. מזלגות קטנים שטוות בו זהב: אחד אחד. בד אחד ומחרוז אחד: חייב להכריז. דמנין הוי סימן. וכתב הרא"ש כל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים חייב להכריז מחטין וצינורות וקרדומות מצאתי והלה אומר בדין היו ושנים היו אבל אם מחרוז אחד היה אין זה סימן שכן רגילין לעשות מהן מחרוזות ואף אם יאמר מנין המחטין לא היה סימן שמנין כל המחרוזות שוה:ומ"ש רבינו וכן אם מצא מחטין הרבה בלא בד יכריז וכו' כן כתב הרמב"ם פ"ו מה' גזילה וז"ל המוצא מחטין וצינורות ומסמרים וכיוצא בהן אם מצאן אחד אחד הרי אלו שלו שנים שנים או יותר חייב להכריז שמנין סימן עכ"ל וצ"ל דמיירי שמצאן אלו ע"ג אלו דאל"כ דילמא דרך נפילה הם ונראה שהוא ז"ל מפרש הא דתניא אימתי בזמן שמצאן אחד אחד אבל אם מצאן ב' ב' חייב להכריז לא בבדים איירי כדפרישית אלא מחט א' או ב' מחטין קאמר וא"כ יש לתמוה על רבינו איך כתב דבריו סתם דמשמע דכ"ע מודו בהו והרי במחלוקת הם שנויים ואיפשר דס"ל דלא פליגי רש"י והרמב"ם אלא בפירושא דברייתא אבל לענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו ומ"מ יש לתמוה על פי' של הרמב"ם דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וכו' וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצא ב' חייב להכריז מ"ש ממצא ב' מטבעות דאפי' עשוי כמגדל אינו חייב להכריז וגם לפי' רש"י יש לתמוה שני בדים אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה כדאמרינן במצא שני מטבעות וא"נ מצא ג' ואינם עשויים כמגדלים וצ"ע :
יד סָעִיף טז חתיכת בשר שאומר מן הצואר כו' אינו סימן אבל כשנותן סימן בחיתוכם הוי סימן מבואר בפרק אלו מציאות (בבא מציעא ד' כג:) ונתבאר לעיל בסימן זה: (מ) הלוקח פירות מחבירו או ששגרם לו חבירו ומצא בהן מעות אם צרורים הם חייב להכריז שהקשר סימן ואם הם מפוזרים הרי הם שלו משנה שם (כו:) ופי' רש"י ואם היו צרורים נוטל ומכריז דהוי סימן קשר או מנין שבהם עכ"ל ורבינו נקט קשר והוא הדין למנין דהוי סימן ויותר נראה לומר דבדווקא נקט קשר דלעולם צריך לומר שהם צרורים דאע"ג דקאמר מנין אם לא אמר שהם צרורים אין מחזירין ואם אמר שהם צרורים אע"ג דלא קאמר מנין מחזירין לו. ומה שאמר בד"א בלוקח מתגר וכו' אבל אם לקח מב"ה חייב להחזיר לו והוא שדשם בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים וכו' שם בגמרא (כז.) ומה שאמר וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו בכדי שיוכל לערבן עם פירותיו כלומר דאם לא שהו כל כך אין ב"ה מתייאש כן כתב הרא"ש שם:
טו סָעִיף יח מצא חמור ואוכף עליו הנותן סימנים באוכף מחזיר לו גם החמור הכי יליף רבא שם פרק אלו מציאות מיתורא דקרא:
טז סָעִיף יט ומ"ש וכן כלי ופירות בתוכו וכיס ומעות בתוכו מחזירין הפירות אגב הכלי והמעות אגב הכיס אפילו אין כולן בתוכו וכו' אבל אם אין מהם כלום בתוך הכלי אם אחורי הכלי כנגד הפירות אז בכל ענין הם של מוצאן ואם פני הכלי נגד הפירות רואים אם יש לכלי אוגנים וכו' שם (ד' כה.) אהא דתנן ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא דייק בגמרא טעמא דמצא פירות בכלי ומעות בכיס הא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו תנינא להא דת"ר מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע מקצתן בכיס ומקצתן ע"ג קרקע חייב להכריז ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז בא בעל הסימן ונטל את שלו זכה הלה בדבר שאין בו סימן א"ר זביד ל"ק הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי ר"פ אמר הא והא בצנא ופירי ול"ק הא דאשתייר בה מידי הא דלא אשתייר בה מידי ואי בעית אימא הא והא דלא אשתייר בה מידי ול"ק הא דהדרי אפיה לגבי פירי הא דלא הדרי אפיה לגבי פירי ואי בעית אימא הא והא דהדרי אפיה לגבי פירי ולא קשיא הא דאית ליה אוגניים לצנא הא דלית ליה אוגניים לצנא. ופירש רש"י הא כלי ולפניו פירות. הרי אלו הפירות של מוצאן ואע"פ שהכלי לבעל הסימן: מקצתן בכלי וכו'. הדבר מוכיח דהנך דעל גבי קרקע דהנך הוא וחייב להחזירם למי שיתן סימן בכלי וכן מעות לבעל הכיס: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן. כגון מעות לפני הכיס חייב להכריז על הכל וינתנו המעות לבעל הכיס: בא בעל הסימן ונטל את שלו. את הכיסו ואמר אין המעות שלי זכה הלה במעות: הא דקתני הרי אלו שלו בכובא וכיתנא. גיגית מוטלת ופשתן לפניה דודאי האי פשתן לאו מכובא נפל דאי מיניה נפל הוה משתייר בה והוא הדין לכיס ולפניו מעות מהאי טעמא והאי דתניא חייב בצנא ופירי דעבדי דשרקי ונפלו מינה כולהו: הא דקתני חייב בדאשתייר ואיכא למימר הנך דאבראי מיניה נפול והאי דלא אשתייר כיון דסתם צנא יש לו אוגניים לתוכו אי מתוכו נפל הוה משתייר ביה דאוגניים מעכבי ליה. ה"ג הא והא דלא אשתייר ביה מידי הא דאית ליה אוגנים לאו מיניה נפיל דאי מיניה נפל הוה משתייר ביה מידי. והתוספות כתבו הא בכובא וכיתנא פי' רש"י דמתניתין בכובא וכיתנא וקשה דקתני מצא פירות וי"א דכיתנא איקרי פירי כדאמרינן בב"ר ויבא קין מפרי האדמה זרע פשתן הביא ודוחק ונראה דמתניתין בצנא ופירי דכיון דאין הפירות מחוברים יחד אילו מן הכלי נפלו היה קצת נשאר מהן בכלי אבל פשתן שקשור ביחד יכול להיות שבכלי היו ונפלו ור"ח פירש דפריך אמאי דקאמר מקצתן על גבי קרקע חייב להכריז ורמינהו מצא דבר וכו' בא בעל סימן ונטל את שלו זכה המוצא במה שבידו היינו מה שבחוץ אע"פ שיש בפנים קצת פירות ואפילו בעל כלי אומר שכולן שלו ולפי זה גרסינן בסמוך הא והא דאשתיירו ביה עכ"ל והרא"ש כתב פרש"י ופי' התוס' ולא הכריע ולכן אני תמה על מ"ש רבינו על דברי ר"י וכ"כ א"א ז"ל. וכתב הרא"ש נקטינן לחומרא מכל הני שינויי ללישנא קמא דרב פפא היכא דאשתייר ביה חייב להכריז אפילו לא מהדר אפיה לגבי פיריא ואפילו לית ליה אוגניים והיכא דלא אשתייר דהרי הן שלו פירוש כלישנא מציעא דוקא דלא מהדר אפיה לגבי פירי ואי מהדר אפיה לגבי פירי דחייב להכריז פי' כלישנא בתרא בדלית ליה אוגניים לצנא אבל אי אית ליה אוגניים הפירות והמעות שלו דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי עכ"ל והרי"ף והרמב"ם השמיטו ההוא דרב זביד נראה שהן סוברים דרב פפא פליג אדרב זביד והלכתא כרב פפא:
יז סָעִיף כ (כא) המוצא דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז כדפרישנא ואם הוא דבר שאפשר שיכירנו בעליו בטביעות עין וכו' אם התובעו ת"ח ואומר שמכירו בטביעות עין שזהו הכלי שנאבד לו חייב להחזירו לפיכך המוצאו במקום שת"ח מצויים כגון בב"ה חייב להכריז וכו' שם במשנה (כא.) רשב"א אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז ובגמרא (כג:) מאי אנפוריא א"ר יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין ה"ד אי אית בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי אי דלית בהו סימן כי שבעתן העין מאי הוי לעולם דלית בהו סימן נ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא שבעתן העין קי"ל בגווייהו ומהדרינן ליה כי לא שבעתן העין לא קים ליה בגווייהו ולא מהדרי' ליה דא"ר יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשני במילייהו במסכתא בפוריא באושפיזא מאי נ"מ אמר מר זוטרא לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן ליה. ופי' רש"י שלא שבעתן העין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה. וכתב הרא"ש נ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא אי שבעתן העין ובאתרא דשכיחי צורבא מרבנן דלא מייאש שיודעים דמצורבא דרבנן נפל והמוצאו מכריז אולי יכירה בטביעות עין ואי לא שבעתן העין הרי אלו שלו דהא לא קים ליה לצורבא מרבנן בגווייהו. וז"ל הרמב"ם בפי"ד מהלכות גזילה המוצא כלי חרס וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוה אם כלים חדשים הן הרי הן שלו שהרי הן כמו דינר משאר הדינרים שאין בו סימן ואין הבעלים מכירים אותם שהרי אינו יודע אם פך זה או צלוחית זו שלו או של אחר ואם היו כלים ששבעתן העין חייב להכריז שאם יבוא ת"ח ויאמר אע"פ שאינו יכול ליתן בכלי זה סימן יש לו בו טביעות עין חייב להראותו לו אם אמר שלי הוא מחזירין בד"א בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו כיצד היה עוסק במסכתא דנדה יאמר במקוואות אני שונה כדי שלא ישאלו שאלות בענין נדה או שישן במטה זו יאמר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל שמעון יאמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף או גרע כדי לחבבן זה לזה ה"ז מותר אבל אם באו עדים ששינה בדיבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו עכ"ל. וכתב ה"ה מ"ש חייב להכריז שאם בא ת"ח וכו' פי' הרא"ה ז"ל דהכרזה זו אינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מקום שת"ח מצויים שם ואין מכריזין אלא פעמים שלש והרמב"ן ז"ל פי' שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שת"ח מצויים שם:ומ"ש או הביא שלום וכו' מפורש בהלכות בפ' אלו מציאות והיא מימרא בפ' הבא על יבמתו (יבמות סה:) עכ"ל. ומפשט דברי הרמב"ם נראה דאפילו מצא במקום שאין ת"ח מצויים שם אם בא ת"ח ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו וכו' וצ"ל דכיון שהאובד הוא ת"ח כשמרגיש שאבד אע"פ שאין לו סימן אינו מתייאש לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעות עין כתבו בהגהות אשיר"י בפרק הנזכר אין המוצא יכול לומר לצורבא מרבנן אתה מאותם שמשנים דיבורם ולא אחזיר לך בטביעות עין אלא א"כ יש לו עדים עכ"ל וכ"נ לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל. כתוב עוד בהגהות אשיר"י אפילו צורבא מרבנן דלא משנה בדיבורו אלא בהני ובשביל השלום אכתי אין מחזירין לו אבידה בטביעות עין אא"כ מקפיד על חלוקו כשלובשו שלא יהפכנו עכ"ל ודבריו מבוארים בפ' אלו קשרים (שבת קיד.) א"ר יוחנן איזהו ת"ח שמחזירין לו אבידה בטביעות עין זה המקפיד על חלוקו להפכו ופרש"י המקפיד על חלוקו להפכו לובשה כשהיא הפוכה מקפיד עליו והופכו שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואמרי החלוק ויש לתמוה על הפוסקים שהשמיטו זה: כתב נ"י בר"פ אלו מציאות אהא דאמרינן צורבא מרבנן קים ליה בגוויה וחייב להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומתניתין דקתני אלו מציאות שלו אחר שהכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות קאמר דהשתא כיון דלית בהו סימן גם לצורבא מרבנן ליכא למיחש כ"כ הרשב"א והר"ן: וכתב עוד בכ"מ שהרבים מצויים אפילו יש סימן מתייאשים הבעלים מהם דומיא דזוטו של ים ברוב ישראל נמי אמרו וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי ולא מחזירים וכתב עוד ומשמע מסוגיין דבתי כנסיות ובתי מדרשות אם הם חוץ לעיר ויתבי בהו עכו"ם לשמור כיון דעכו"ם יתבי בהו עכו"ם מקבע מחפשין תדיר ומשמשין כל מה שבבית אבל ישראל אין מתעסקין שם אלא בתלמודם ומש"ה אפילו שרוב הנכנסים שם ישראל הו"ל כרוב עכו"ם. דליקה שנפלה בעיר ועמד אחד מהם והציל אם הציל לאמצע במרדכי פרק הגוזל בתרא:
א סָעִיף א כל אבידה שאינה ש"פ בשעת אבידה ובשעת השבה איכי חייב בה וכו'. בפרק א"מ אסיק רבא פרוטה שהוזלה א"נ פרוטה שהוקרה לכ"ע פטור כי פליגי ת"ק ורבי יהודא בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה ת"ק סבר אשר תאבד איכא ור' יהודא סבר ומצאתה בעינן דאיכא שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה והלכה כת"ק ואיכא לתמוה אדברי רבינו ששינה לשון התלמוד מלשון מציאה ללשון השבה דאלמא דס"ל דאפילו היתה ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה אם הוזלה מקמי השבה אינו חייב בה ותימה דזו מנין לו דבקרא לא מידכר כ"א אבידה ומציאה כדדרשינן אשר תאבד ומצאתה ואפשר לומר דס"ל לרבי' דומצאתה דסיפא דקרא מקושר עם השב תשיבם דרישא דקרא וה"ק קרא דאשר תאבד מאחיך ומצאתה השב תשיבם ולפיכך בעינן שתהא שוה פרוטה בתחלה בשעת אבידה ובסוף בשעת השבה ובסמוך יתבאר בס"ד דדברי רבינו מוכרחים מסתמא דתלמודא בפרק הזהב ופרש"י לשם:
ב סָעִיף ב אפי' היתה ש"פ בשעת אבידה וכו' כ' הרמב"ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה ע"כ. וכתב הרב המגיד דעת הרב ז"ל דאע"ג דאסקינן בגמרא דבעינן שתהא ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ"ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ"ל והרב בס' כסף משנה כתב וז"ל דברי ה"ה תמוהין שכתב שדעת הרב היפך מאי דאסיקנא עכ"ל גם פה בספר ב"י כתב על דבריו וצ"ע וכל זה לפי שהבין מדברי הרמב"ם דלא מצריך אלא שיהא ש"פ בשעת מציאה אע"פ שלא היה ש"פ בשעת אבידה היפך מאי דאסיקנא בגמרא ולפעד"נ דלא עלה זה ע"ד הרמב"ם ולא ע"ד הרב המגיד דפשיטא הוא דבעינן שתהא ש"פ בשעת אביד' דאם לא היתה ש"פ בשעת אבידה אינו חייב להחזי' כיון שלא נאבד ממנו שום ממון אע"ג דחזרה והוקרה ומעיקרא קא טעה תלמוד' וקס"ד פרוטה שהוקרה איכא בינייהו דת"ק ור' יהודה ולא הוה קס"ד דחייב אפילו לא היתה ש"פ בשעת אבידה אלא דכתיב לכל אבדת אחיך כדכתבו התוס' אבל לפי האמת לכל אבדת אחיך איצטריך לכדדרשי' בספרי אין לי אלא אלו בלבד שאר אבידה מנין ת"ל לכל אבידת אחיך אבל לא צריך קרא שתהא ש"פ בשעת אבידה ולכן לא דיבר מזה הרמב"ם ולא אתא אלא לאורויי דאם היתה ש"פ בשעת מציאה אע"פ דהוזלה בין מציאה להכרזה חייב להכריז עליה וכתב כן מהא דאיתא בפרק הזהב דתנא דידן דתנא ה' פרוטות ותני גזל ותני אבידה איצטריכא ליה למיתני גזל דש"פ יוליכנו אחריו אפילו למדי ואיצטריכא ליה נמי למיתני אבידה דהמוצא ש"פ חייב להכריז ואע"ג דזל ופי' רש"י ואע"ג דזל בין מציאה להכרזה דאלמא דאפילו לא חזרה והותרה מקמי הכרזה חייב להכריז עליה וזאת היא דעת ה"ה שכתב דאע"ג וכו' כלומר דאע"ג דלכ"ע בעינן שתהא ש"פ בשעת אבדה ובשעת מציאה אפ"ה כיון ששוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך להכריז עליה אע"ג דהוזלה ולא חזרה והוקרה מקמי הכרזה דאין לנו אלא שתהא ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה אע"ג דהוזלה בתר הכי. אכן אכתי קשה מדברי רבינו דמפרש דבעינן שתהא ש"פ בשעת השבה דאם כן חולק הוא אדברי הרמב"ם שהביא כאן בסתם ולא כתב עליו שום השגה ויש לומר דסבירא ליה לרבינו דגם הרמב"ם ס"ל דשעת מציאה דקאמר תלמודא היינו שעת השבה ואם בשעת השבה אינו ש"פ אינו חייב להחזיר אלא מיהו אע"ג דלא חייב להחזיר אא"כ ש"פ בשעת השבה מ"מ לענין הכרזה חייב להכריז עליה אע"ג דזל מקמי השבה דדילמא תחזור ליקרותה ותהיה ש"פ לבתר ההכרזה ולכן הביא דברי הרמב"ם ולא השיג עליו דסבירא ליה לההוא דהזהב כך פי' דחייב להכריז עליה אף על גב דזל בין מציאה להכרזה משום דדילמא תחזור ליקרותה בתר הכרזה ותהיה ש"פ בשעת השבה ומכאן הכריח רבינו דבתר השבה אזלינן דאל"כ הא דקאמר תלמודא המוצא ש"פ חייב להכריז עליה אע"ג דזל היכי מפרשינן לה דאם ר"ל כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב להחזיר אפילו לא חזרה והוקרה לא היה צריך לומר חייב להכריז עליה אלא הו"ל לומר המוצא ש"פ חייב להחזיר אע"ג דזל ואם ר"ל דאינו חייב להחזיר כיון דהוזלה אחר המציאה אם כן למה צריך להכריז עליה כשהוזלה בתר מציאה והדברים ברורים כשמש ודברי רבינו עיקר והם מכוונים עם דברי הרמב"ם ואין כאן טעות ודוק:
ג סָעִיף ג ואפילו אבדה וכו'. פי' דהיכא דאית ביה שוה ב' פרוטות חיישינן דילמא שותפין נינהו וכל חד מינייהו אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי אבל אי לית ביה שוה ב' פרוטות אפילו את"ל דכל חד מינייהו אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי אכתי לית ביה ש"פ לכל חד מתרתי והא דלא חיישינן דילמא תרי מחלי לגבי חד נראה דכיון דלא שמעינן להו דמחלי אלא דאנן הוא דאמדינן דעתייהו כיון דשותפי נינהו ולא קפדי אהדדי דילמא אחליה למנתיה אם כן מסתמא כי אחליה למנתיה לתרווייהו אחליה בשוה דתרווייהו שותפין דידיה הוו ולא עדיף חד מחבריה ודכוותיה בכל חד מינייהו אמרינן דילמא אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי והכי משמע להדיא לישנא דגמרא מדקאמר אע"ג דלית ביה אלא שוה ב' פרוטות דהול"ל אע"ג דלית ביה אלא ש"פ אלמא דוקא ב' פרוטות: ומ"ש ואם אח"כ נודע וכו'. נראה דהכי משמע ליה לרבינו מדין קציעות ותאנה דאע"ג דבשעת מציאה לא נודע לו דבעל התאנה ידע דנפלה ומייאש מ"מ כיון דלסוף נודע לו ה"ה שלו:
ד סָעִיף ד אין המוצא מציאה וכו'. משנה וגמרא ר"פ א"מ: ומ"ש כגון שיכריז אבידה פלונית מצאתי וכו'. הכי איפסיקא הלכתא כרב נחמן דאמר גלימא מכריז ויתבאר בס"ד בסימן רס"י סעיף ד':
ה סָעִיף ט ומ"ש לפיכך המוצא מעו' וכו' ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וכו'. כ"כ שם הרא"ש ואיכא לתמוה דבגמרא מותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מעיגולי דבילה וככרות של נחתום דהרי אלו שלו אמאי והא לא ידע דנפל מיניה ופריקו התם נמי אגב דיקירי מידע ידע בהו ופרש"י דיקירי כובד משאם עכ"ל והשתא מאי דוחקיה דהרא"ש ז"ל ששינה מה שפרש"י ומה שכתב ב"י כיון דבמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי עכ"ל לא ידענא מי הגיד לו דבמחרוזות ליכא כובד דפשטא דסוגיא משמע דהמקשה דנקט בקושיא עיגולי דבילה וככרות של נחתום לאו דוקא הני אלא מכולהו דקחשיב להו במתניתין קא מקשה ומאן דפריק אכולהו פריק אגב דיקירי מידע ידע בהו אכן לפעד"נ דדברי הרא"ש ז"ל בנויים על פי דברי התוספות בדיבור הראשון פרק אלו מציאות שבאו ליישב מ"ש דבכריכות לא הוי שלו אלא בר"ה אבל לא ברה"י ובעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתניתין הוי שלו אפילו ברה"י ומפרשים דאליביה דרבא דקיי"ל כמותו דסימן העשוי לידרס הוי סימן ומקום נמי הוי סימן מיירי הכא בכריכות ליכא סימן ובר"ה מקום נמי לא הוי סימן משום דמינשתפי אבל ברשות היחיד הוי מקום סימן דמיירי דאשכח דרך הינוח אבל עיגולי דבילה וכולהו דקחשיב אין בהם סימן והוי שלו אף ברה"י ומיירי דמצאם דרך נפילה ולכך לא הוי מקום סימן וא"ת ואמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי משאר דאיירי דרך נפילה ויש לומר דכריכות איידי דיקירי אינו הווה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ ושכחם שם עכ"ל ולפ"ז צריך לומר דעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתניתין דהוי שלו אפילו ברה"י היינו משום דהוי דרך נפילה לפי שאין דרך להניחם על הארץ אפילו עומד לפוש אלא פורס טלית על הארץ ומניחן עליו וכיון שמצאן על הארץ בודאי נפלו שלא מדעת ואיירי בדלא יקירי דהווה הוא דיפלו שלא מדעת וכל זה אליבא דרבא והא דמשני אגב דיקירי מידע ידע בהו אינו אלא לאביי ולא לרבא כך היא דעת התוס' וקשיא ליה להרא"ש דכיון דקיימא לן כרבא דמקום הוה סימן [וסימן] העשוי לידרס הוי סימן וקיי"ל נמי כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש השתא ליכא למימר דטעמייהו דעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתני' הוי משום כובד משאם דאם כן מאי שנא מכריכות דאינן שלו אלא בר"ה ולפיכך סבירא ליה להרא"ש דצריך לפרש טעמא אחרינא דעיגולי דבילה וכל אינך אינו אלא כיון דמידי דמיכל נינהו אי נמי מידי דחשיבי כמו לשונות של ארגמן קא ממשמש בהו ואפשר נמי דלמסקנא היינו דקמשני אגב דיקירי כלומר אגב דחשיבי ויקירי בעיניו קצתם מטעם דמידי דמיכל וקצתם דחשיבי טובא אף ע"ג דלאו מידי דמיכל נינהו מידע ידע בהו והא דפי' רש"י יקירי כובד משאם אינו אלא למאי דקס"ד מעיקרא דלא הוה קשיא לן אלא אאביי אבל למסקנא דקיי"ל נמי כרבא דמקום הוי סימן וסימן העשוי לידרס הוי סימן צריך לדחוק ולפרש יקירי מל' יקר וחשובות כנ"ל דעת הרא"ש ואחריו נמשך רבינו אלא דאכתי קשיא טובא בדברי הרא"ש והטור שפירשו בגיזי צמר ואניצי פשתן דטעמם דמחמת כובדן מרגיש בנפילתן דהשתא קשיא מאי שנא מכריכות דדוקא בר"ה הוי שלו אבל לא ברשות היחיד דאינו הווה שיפלו שלא מדעת מחמת כובדן וכו' א"כ בגיזי צמר ואניצי פשתן נמי נימא הכי דאם באת לחלק ולומר דכיון דליכא למימר בהו דמחמת כובדן אינו הווה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ שהרי אין דרכן להניחן בארץ אם כן בע"כ שנפלו ממנו שלא מדעת אלא דמחמת כובדן מרגיש בנפילתן א"כ גם בעיגולי דבילה וכל אינך נפרש כך כמו בגיזי צמר ואניצי פשתן ותו דמאי דוחקייהו לפרש בגיזי צמר ואניצי פשתן טעם אחר הוה להו לפרש בהו נמי טעמא דמשום דחשיבי ממשמש בהו כל שעה כי היכי דקאמר גבי לשונות של ארגמן דהשתא הוי ניחא טפי דליכא טעמא דמחמת כובדן אינו הווה שיפלו וכו' אלא בכריכות בלחוד וצ"ע: ומ"ש והרמב"ם כתב מצא פירות מפוזרים וכו' ולא נהירא וכו'. ע' בב"י שכתב בשם כמה גדולים דמפרשים דלמסקנא דמשני לאביי אגב דיקירי מידע ידע בהו תו לא צריכינן להך אוקימתא דמכנשתא דבי דרי אלא אף בפירות מפוזרים אם מצאם דרך נפילה לאביי הרי אלו שלו דאיידי דיקירי מרגיש בנפילתן ומתייאש מהן ובזה התיישבה השגת רבינו:
ו סָעִיף יד וסימן הבא מאליו וכו' והרמב"ם כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כרבי יהודא וא"א פסק כחכמים. נראה דהרא"ש לא היה גורס במשנה דברי ר' מאיר אלא סתמא תנן וכיון דהוה ליה רבים דפליגי אר"י הלכתא כוותייהו וכן נראה מהסוגיא (בדף כ"ג ע"א) דקאמר לימא כתנאי ר' יהודא אומר וכו' מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו וכו' מדלא קאמר תלמודא מכלל דר' מאיר סבר וכו' אלמא דסתמא תנן אבל הרמב"ם גורס במשנה דברי ר"מ ור"מ ור"י הלכה כרבי יהודא וכן כתב ה"ה בפט"ו מה' גזילה דטעמו דפסק כר"י דלא כר"מ וכ"כ ב"י:
ז סָעִיף טו המכוין משקל הדבר או מדתו וכו' לפיכך המוצא מחטין וכו'. הקשה בית יוסף אמאי כתב הרמב"ם במצא שנים חייב להכריז מ"ש ממצא ב' מטבעות דאפילו עשוי כמגדל אינו חייב להכריז וגם לפרש"י יש לתמוה ב' בדין אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה הם כדאמרינן במצא ב' מטבעות ואי נמי מצא ג' ואינם עשויים כמגדלים וצ"ע עכ"ל ולפעד"נ דהרמב"ם מודה דבמצא ב' בלחוד הרי אלו שלו כמו במצא ב' מטבעות אלא דמצא שנים שנים או יותר קאמר הרמב"ם דהיינו דמצא ב' זוגות כל אחד של שנים דהשתא מכריז מחטין מצאתי וזה נותן סימן במנין ד' או ו' או יתר והוה ליה כדין ג' מטבעות העשויין כמגדל דכיון שמצאן זוגות זוגות מורה שהן דרך הינוח והסימן הוא המנין אבל במצאן אחת אחת דרך נפילה הן והוי של מוצאו ורבינו שינה מלשון הרמב"ם וכתב וכן אם מצא מחטין הרבה וכו' והיינו במונחין אלו על גבי אלו דהוי נמי דרך הינוח כיון שאינן מפוזרות אחת הנה ואחת הנה וה"ה. ודאי אם מצאן שנים שנים מונחין זוגות זוגות דפשיטא דהוי דרך הינוח כמו ג' מטבעות כמגדל וכן לפרש"י בשני בדין דמונחין ביחד דהוי נמי דרך הינוח ולא דרך נפילה בד אחד כאן ובד אחד כאן הילכך מכריז מחטין מצאתי וזה נותן סימן מנין הבדין ולא דמי לב' מטבעות כמגדל דאע"ג דמונחין ביחד ומראה שהוא דרך הינוח מ"מ כיון דצריך להכריז מטבעות מצאתי כדקיימא לן גלימא מכריז אם כן לא יוכל ליתן בהן סימן מנין דמיעוט מטבעות שנים והרי הן שלו ופשוט הוא:
ח סָעִיף יט וכן כלי ופירות וכו' עד וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל. כתב ב"י והרא"ש כתב פרש"י ופי' התוספות ולא הכריע ולכן אני תמה על מה שאמר רבינו על דברי ר"י וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ולפע"ד נראה דמוכרח הוא לפרש דס"ל כפי' ר"י מדכתב אח"כ ונקטינן לחומרא מכל הני שינויי וכו' עד דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי עכ"ל דצריך ביאור דלאיזה צורך כתב דר"פ לא פליג וכו' ונראה ודאי דרצונו לומר דהא דפסק לקולא בדאית ליה אוגנים אפילו מהדר אפיה לפירי בדלא אשתייר ביה היינו טעמא משום דרב זביד משני למשנתינו וברייתא דתני נמי בה דכלי ולפניו פירות הרי אלו של מוצאן בצנא ופירי דהשתא איכא הוכחה שלא היו הפירות בכלי שאם היו בכלי לא היו נופלים מתוכו לגמרי אלא היה נשאר בו קצת שהאוגנים היו מעכבין אותו ומסתמא ודאי ר"פ לא פליג עליה בהא אלא דאתא לאוקמי אידך ברייתא דתנא חייב להכריז נמי בצנא ופירי וכגון דאישתייר ביה א"נ דלא אישתייר ביה ובדלית ליה אוגנים ולישנא מציעא דמפליג בין מהדר אפיה ללא מהדר אפיה היינו נמי בדלית ליה אוגנים אבל בדאית ליה אוגנים ולא אישתייר ביה אפילו מהדר אפיה לפירי הרי אלו [של מוצאן] זאת היא דעת הרא"ש במ"ש דר"פ לא פליג וכו' ליתן טעם לפסקו וכיון דטעם זה אין לו מקום אם לא ע"פ פר"י ולא ע"פ פרש"י דמפרש דרב זביד מוקי ליה למתני' בכובא וכיתנא מכלל דהסכים הרא"ש לפר"י דרב זביד מוקי למתניתין בצנא ופירי ודוק:
ט סָעִיף כ המוצא דבר שאין בו סימן וכו' עד סוף הסימן. נראה דאע"ג דבמוצאו במקום שאין ת"ח מצויין שם וכו' אינו חייב להכריז מ"מ אם הת"ח מרגיש שאבד דבר ששבעתו העין אינו מתייאש ואם יבוא ויאמר אע"פ שאיני יכול ליתן סימן יש לי בו טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו ואם אמר שלי הוא מחזירין וכך נראה מבואר מפשט דברי הרמב"ם הביאו ב"י והסכים לזה:
א נראה פירושו דאע"ג דלא היה שוה פרוטה בשעת הכרזה מאחר ששוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה חייב להשיב וכן נראין דברי המ"מ פי"ג מהלכות גזילה וב"י לא הבין דברי הרמב"ם בדרך זה והניחו בצ"ע:
ב ובפרק אלו מציאות כתב נ"י דה"ה שאינו רחב רק שמונחים זו ע"ג זו ולא דמשמע כן בדברי הטור
ג סָעִיף ג ולא קשה כלל דאין כל הדברים שוין דשאני מטבעות דכל אדם יש לו מעות אצלו ודרכן לאבדן דרך נפלה ולכן בעינן שיהיו מונחים דרך מגדלים שיהא בו סימן ובלא זה חיישינן דילמא דרך נפילה נפל וכבר אייאוש ממנו אבל מחטים ויתדות וכיוצא בהן אין דרכן של בני אדם לשאת אותם אם לא הצריכם לכך וכל הנושא אצלו מאלו דברים יודע מניינן ומדקדק בכך וע"כ מנין הוי סימן כנ"ל:
ד כתב [בנימוקי יוסף] פרק א"מ ד' פ"א ע"ב ואפילו יודע התגר של מי הוא אפילו הכי אין חייב להחזיר דכבר אייאוש מהן בעליהן שסובר התגר אינו יודע למי יחזיר
א סָעִיף א (ב) כל אבידה שאינה שוה פרוטה כו' עד אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה כו' בפ' א"מ (דף כ"ז ע"א) ת"ר אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה ר' יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה מאי בינייהו ומסיק רבא בפרוטה שהוזלה א"נ פרוטה שהוקרה לכ"ע פטור כי פליגי בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה מאן דאמר אשר תאבד איכא למ"ד ומצאתה בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה עד שעת מציאה וידוע דהלכה כת"ק: כתב הרמב"ם כו' והוזלה חייב כו' בפי"ג מהלכות גזילה כ"כ ור"ל הוזלה קודם שעת הכרזה חייב להכריז אע"פ שאינה שוה פרוטה בשעת הכרזה כיון שהיה ש"פ בשעת אבידה ושעת השבה דהיינו שעת מציאה חל עליה מצות השבה ותו לא פקע וכן פירשו בד"מ ועבד"ר:
ב סָעִיף ג בד"א שידוע שהן שותפין בו כו' פי' שידוע שכולן עדיין שותפין בו ולא מחל שום א' מהן חלקו ונקט שנפל משלשה במקום שכתוב תחילה של שותפין הרבה והיא היא אבל אין לחייבו מחששא שמא לא היו שותפין בו של א' מהן הוא דכ"ש שהוא שלו שהאובדו מייאש וכמ"ש בסמוך: אפילו בא לידו קודם כו' שמ"מ בהיתר בא לידו ולא בידיעתו תליא מילתא: ואם אינן שותפין הן מתייאשין אע"פ דליתא הלכתא כרשב"א ברוב ישראל כדלעיל (סימן רנ"ט) היינו במי שאבד חפצו שלא במעמד בני אדם ולא ידע מי עבר שם דסבר בעל אבידה ההוא דמשכח לא ידע ממי נפלה ולכשיגיע הרגל יכריז ואתן סימן ואטול אבל בני אדם שעומדים יחד ונפל מא' מהן חפץ ודאי מייאש מטעם שכתבנו לעיל (סימן ר"ס סעיף ד') דמימר אמר ודאי חבירי ההולכים עמי מצאו והנה כבר אמרתי לפניהם ולא הדרו לי ולדינא לא אוכל לתבעה דכל א' ישמיט עצמו לומר אני לא שקלתי (וכ"כ רש"י) בהדיא האי חילוק (דף כ"ו סוף ע"א) משא"כ לעיל כשמחל א' חלקו אין (אלא) [אלו] השנים מתייאשין שאינם חושדין לו דגנבו מהם כיון שהיו שותפין אלא שמחל חלקו אלא סוברים הם לצערינהו בעלמא קמכוין ובשעה או שתים יחזיר להם וכמש"ר בסמוך אחר זה ועבד"ר: ומ"ש ואם אינן שותפים הן מתייאשים האי מתייאשים לשון רבים ל"ד דהא דוקא כשהוא של א' מהן הוא בר הכרזה לחזרה בהאי דאינו אלא ש"פ ולא כשהוא של שנים אלא ר"ל מתייאשין בו א' מהן למי שהוא וק"ל:
ג סָעִיף ד אבידה פלונית כו' דקיי"ל כר"נ דאמר גלימא מכריז ומקרבינן האבידה בכל מאי דאפשר כדלקמן (ריש סימן רס"ז):
ד סָעִיף ה אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו כגון כו' האי כגון אולא במקומו קאי וה"ק אבל אין בו סימן בגופו דעל סימן שבגופו שייך לומר בו סימן שבעצמותו הוא הסימן משא"כ בסימן שבמקומו וא"צ להגיה תיבת לא בגופו כמו שמצאתי מוגה במ"ס וק"ל:
ה סָעִיף ו ואצ"ל אם הדברים מוכיחים כו' מימרא דר"נ שם: היום או למחר אתפוס כו' כתב הרא"ש (דף קל"ג ע"ג) כי אף אם זה רוצה לישבע היסת שאינו בידו אפ"ה אין זה מחויב להחזיר מאחר שגם לו ברור שזה לקחה מהני תפיסתו וע"ל סימן פ"ז ומכאן יש ללמוד להא דכתב המרדכי פרק שבועת הדיינין כשהיה ראובן בבית שמעון ומצא שמעון תיבתו פרוצה ונוטל מתוכה והוא חושד לראובן דיכול להשביעו היסת כו' וכתבו מ"ו ר"ם בהג"ה בסימן ע"ה סי"ז דה"ה באם תפס משל ראובן בלא עדים אין מוציאין מידו כשלא היה כאן זולתו וגדולה מזו כתב רבינו בס"ס צ' בשם הרמ"ה דמוציא אפילו בדיינין בכיוצא בזה שלן ראובן בבית שמעון ויש עדים שהיו בביתו כלים ומיד כשיצא ראובן נאבדו ע"ש ובש"ע שם ס"ו כתבנו להלכה: אפ"ה חייב להחזיר דאיכא למימר כו' פי' אפ"ה אינו רשאי להחזיקו לעצמו עכ"פ דשמא היו שותפין אלא צריך להכריז ביניהן ואם יוודע שלא היו שותפין אז הוא שלו אפי' הוא שוה הרבה דודאי נתייאש האובדו מיד וכמש"ר לעיל בסמוך ואין אחד מהן חושד לחבירו אלא אומר חבירי מצאה ולצערני הוא שותק ואחר שבעה יחזיר לי רש"י: שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו כו' עד יהא מונח כו' ק' כיון דהן ג' ואיכא למימר ודאי נתייאש כו' א"כ יחזירנו לשלשתן יחד דממ"נ אם שותפין הן בו הרי החזירו לבעליהן ואם אינן שותפין בו אזי אותו שאבדו כבר נתייאש ממנו ומן הדין לא היה צריך להחזירו לידו ומאי מפסיד כשמחזיר לשלשתן יחד וע"ק דהלשון דחוק דמתחיל וכתב ז"ל וצריך להחזיר אפילו אין בו סימן וכתב עליו שאם ראה כו' עד יהא בידו כו' הרי דאינו מחזירו להן בכל ענין לכן נראה לגרוס ואם ראה ממי נפל בוי"ו ולא שאם בשין וענין בפני עצמו הוא דלעיל איירי בראה שנפל מג' ולאחר זמן מה הגביהו דבו שייך לומר דכבר נתייאש ועליו כתב דצריך להחזיר ור"ל דמחזיר לשלשתן יחד מכח הממ"נ כמ"ש ואח"כ דאם ראה ממי נפל כו' ר"ל שמיד כשראה שנפל הגביהו קודם שנתייאש אז הוה דינו דצריך להחזירו לאותו שנפל שמא אינן שותפין ובא לידו קודם שנתייאש ומה"ט אם לא ראה ממי נפל ואין בו סימן צריך להיות מונח בידו וק"ל: כדפרישית לעיל פי' דשמא א' מחל לשנים ולאפוקי פרוטה א' וק"ל:
ו סָעִיף ז בד"א [כו'] שנתייאשו מימרא דרב זביד שם: אבל אם ידוע שנתייאשו כו' פי' קודם שבא ליד המוצאו:
ז סָעִיף ח וכן המוצא דבר שמוכיח כו' שם מימרא דר' אבא: שומן רב כו' שנתייאשו כו' פי' שאז ודאי נתייאשו:
ח סָעִיף ט לפיכך המוצא מעות כו' משנה שם ואדלעיל קאי אמ"ש אבל אם אין בו סימן לא בגופו כו': וככרות של נחתום פי' שסתם ככרותיהן שווין הן לאפוקי של בע"ה דיש בהן סימן: וחתיכות של בשר שאין בהן כו' פי' וחתיכות של בשר שהן נחתכין באופן שאין בהן סי' לאפוקי נחתכין אתלת קרנתא דהוה סימן כמ"ש בסמוך: ולשונות של ארגמן צמר סרוק ומשוך כעין לשון וצבוע ארגמן ומצויין הן רש"י: הרגישו הבעלים בנפילתן כלומר הרגישו מיד בנפילתן: חשיבי פי' ע"י חשיבתן ממשמש בהו וידע מיד בנפילתן: ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות כו' הא דלא פרט נמי חתיכות בשר דתנן שם במשנה ורבי' ג"כ נקט בלשונו לפני זה אפשר משום דבכלל מחרוזות הוא והא ראיה דהתוס' כתבו שם (כ"ג ריש ע"ב) בד"ה ומחרוזות של דגים ז"ל וה"ה מחרוזות של בשר ואע"ג דלענין בשר שנתעלם מן העין הוא סימן דהוא איסור קל דאין הלכה כרב משא"כ בענין אחר ע"ש וא"כ רבינו נקט רבותא דאפילו מחרוזות בשר אין בו סימן וא"צ להכריז וכ"ש חתיכות בשר: מידי דמיכל הוא וחשיבי עבד"ר: והרמב"ם כתב מצא פירות כו' בפט"ו מהלכות גזילה כ"כ: ולא נהירא כו' במכנשתא דבי דרי ר"ל ואם כדברי הרמב"ם הו"ל לאוקמי למתניתין בכל ענין ומיירי בדאשכח הפירות בדרך נפילה אלא ודאי אפילו מצאם דרך נפילה אפ"ה חיישינן דילמא אתיא לידו קודם שיתייאשו ועבד"ר: מכנשתא דבי דרי פי' בשעת אסיפת הגרנות: כדפרישית לעיל סימן ר"ס סעיף ח': וידוע שנתייאשו פי' שנתייאשו מתחלה קודם שבא ליד המוצאו וק"ל: אבל המוצא ככרות כו' שם במשנה: וחתיכות בשר כו' שיש בהן סימן פירשו בגמרא אע"ג דיהיב סימן בחתיכה אי הוה דדפקא או דאטמא לא הוי סימנא עד דיהיב סימן איך נחתך כי הא דרב דרכו הוא למחתך אתלת קרנתא וכמ"ש רבינו בסמוך בסי"ו בהדיא: קודם שיפתחו האוצרות כו' מקור דברים הללו הם שם פ' א"מ (דף כ"ב ע"ב) באוקימתא דאביי ויש שם ב' פירושים פי' רש"י והתוס' כתבו שם על פרש"י שאינו נראה להן והנה נראה לפרש כל דברי רבינו בזה ע"פ פי' רש"י ופי' התוס'. לפי' התוס' הוא זה שכתבו שכל חביותיהם היו מגופין למעלה במגופה של חרס וכל בע"ה שהיה לו יין למכור עשה מגופת חביותיו משונה מחבירו וע"י אופן עשיית המגופה היה כל בע"ה מוכר חביותיו ולכן נקרא רושם וקודם שנפתחו האוצרות היינו קודם שהגיע זמן מכירת היין ואז המכירה אינה שכיח וזש"ר חביות הנמצאות קודם שנפתחו האוצרות חייב להכריז שיש סימן ברשימתן כלומר שאופן עשיית רשימת החביות הוא סימן כיון שאין כל בעלי הבתים רושמים בשוה לכן אם יבוא הרגיל למכור ליתן הסימן מהדרינן ליה ולא חיישינן שמכרו ואם חנוני הלוקח יין נותן הסימן מהדרינן ליה ולא חיישינן שמא של חנוני אחר הוא שקנה ג"כ מבע"ה זה וממנו נפלה כיון דלאו שעת מכירת יון הוא ואין זה שנפל ממנו החבית מתייאש וחייב להכריז אבל אחר שנפתחו האוצרות שהגיע ומן מכירת היין ובע"ה א' מוכר לכמה בני אדם שוב אינו חייב להכריז משום דבעליהם מתייאשים לומר המוצא לא יחזיר לי באמרו שמא מחנוני אחר נפל ואין הרשימה סימן וגם הלוקחין אין יכולין לטעון טענת ברי שהוא שלו מה"ט ומכ"ש שאין מחזירין אותן לבעלי בית המוכרים מה"ט שמא מכרו ומלוקח נפל ואח"כ אמר ועוד אפילו כו' ור"ל ועוד איכא טעמא אחרינא אצל בע"ה המוכר דאפילו אי יבוא ויתן סימן מיוחד שאינו רגיל בשאר חביות ואין הנכנסים לבע"ה לקנות מרגישין באות' סימן אפ"ה אין מחזירין לו כיון דהוא זמן מכירה ושמא מכרו כו' ואף שלא נזכר זה בגמרא נראה דלמדו רבינו מדין שטרות הנמצאין שכתב רבינו (בסימן פ"ה ס"ח) דאין מחזירין מה"ט אפילו אומר סימן מובהק שבשטר ע"ש ומ"מ נראה דכאן דוקא לבע"ה כתב רבינו דלא יחזיר הא אם חנוני שאינו רגיל למכור חביות מחזירין לו בסימן מובהק מיוחד ומ"מ א"צ להכריז דמסתמא אין לחביות סימן כ"א הרשימה וק"ל. וגם ע"פ פירש"י נוכל לפרש כל דברי רבינו בזה שכתב שאין סימן ברשימה עצמה להיות לכל בע"ה רשימה מיוחדת אלא שהמגופה רשומה בטינא לאחר שפותחין החביות קאמר (והוא סימן משום שקצתן נושאין החביות בלא רשומת המגופה בטינא אלא מניחין המגופה עליו כן פירש"י בשינויא קמא שאמר הא ברשום הא במציף פי' שמונח המגופה עליו בלא רשימת טינא אבל בשינויא בתרא דקודם ולאחר פתיחת האוצרות א"צ לזה דמניחין המגופה עליו בלא רשימה ע"ש) וקודם שרגילין למכור אין רגילין לפתחם כלל אלא המגופה עם החבית סתומה בשוה ואין לו סימן כלל מש"ה כשנמצאת זו החבית שהיא נפתחת ונרשמת בטינא מיחשב לסימן משא"כ לאחר שרגילין למכור ולפתוח חביותיהן שאז נמצאין רשומין הרבה מש"ה אין ברשימה סימן ופירוש זה כתבו הרמב"ם פט"ו דהלכות גזילה ואבידה וכמ"ש המ"מ ונראה שכ"כ מדכתב הרמב"ם שכל הכדות כך היו רשומים דלפי' התוס' הול"ל שכל כדי בע"ה א' רשומין הן וק"ל ויתיישבו ג"כ דברי רבינו ע"פ פי' זה ומה שמסיק רבינו וכתב ועוד אפילו אם יתן בע"ה כו' ר"ל יתן בו סימן מובהק אחר וכמ"ש לפי שיטת התוס' וק"ל ובאמת שכך נוח לי לפרש דברי רבינו ע"פ פרש"י דאילו לפי' התוס' לא הו"ל לקצר אלא לפרשו אבל הראב"ד כתב שם כפי' התוס' ע"ש ועכ"פ ל"נ דברי ב"י בזה שפי' ריש דברי רבינו אליבא דרש"י: ומש"ר ועוד אפילו אם יתן כו' כפי' התוס' ודוק. ואגב אכתוב ליישב בגמרא דל"ת לפרש"י מאי מקשה המקשן או למה לא מתרץ ר' זירא שם דהמשנה דקתני יכריז מיירי ברשום והברייתא מיירי בעדיין לא נפתח החבית מעולם דאז אין שם סי' וצ"ל דס"ל דמסתמא כל שנמצא בשוק היינו לאחר שנפתחו האוצרות למכור ומש"ה מוקי ברשום ובמציף ע"ש ודוק: ופי' ר"י דוקא במלאים כו' כ"כ בשמו בהגהות מרדכי דכשהם חסרים לא שייך למיחש לשמא מכרו דא"כ איך לא ירא שמא משעת המכירה לקח קצת מהמדות שמסתמא הלוקת חבית חסר אינו עומד לאוצר אלא לשתותו או למכרו מיד אלא ודאי האמת אתו שלא מכרו עדיין וק"ל: מצא ציבורי פירות כו' הא דכתב ציבורי לשון רבים לשון משנה נקט וה"ה ציבור אחד כיון דמקום הוה סימן וכן הוא בגמרא ע"ש (דף כ"ה ע"א) דקאמר ז"ל ציבורי פירות כו' שמעת מינה מנין הוה סימן תני ציבור פירות שמעת מינה מקום הוה סימן תני ציבורי פירות ופרש"י זיל הכי קמדחי ליה זיל הכי קמדחי ליה שמעת מינה דלטעם סימן מקום גרסי' ציבור פירות ולפי מ"ש בדרישה דנראה לגרוס בדברי רבינו ג"כ ציבורי מעות וכלשון המשנה א"ש דכתב ציבורי וכצ"ל מצא ציבורי פירות ומעות ועבד"ר:
ט סָעִיף י וכן אם מצא כו' פי' נמי חייב להכריז: ויכריז מטבעות מצאתי כך אמרו בגמרא ועמ"ש בסמוך: וזה יאמר ג' הן כו' דודאי שלו הן דאל"כ מנא ידע שהן ג' שמא ב' או ד' או ה' הן משא"כ בשנים דכיון שמכריז טבעא כאילו מכריז שנים מצאתי שרוב מיעוט שנים ותו אין סימן באומר שנים הן: ואצ"ל שעשויין כמגדלים עבד"ר: וכן המוצא א' מכאן כו' פי' נמי חייב להכריז ויכריז טבעא: אבל מצא ב' אפילו כו' וא"ת יהיה מקום סימן וי"ל דתרי אתרמו ונפלו אהדדי ואינו מוכח שהונחו שם א"נ בדברים קטנים כמטבעות לא שייך שיהיה מקום סימן ועבד"ר: פי' מקצתו כו' ולשון שלחופי לשון יציאה כלומר יצאה מזה הונחה ע"ז כמו שיכל את ידיו מתרגם בירושלמי ושלחיף את ידוהי: וכתב הרמב"ם ז"ל דלא יטול בפי"י מהלכות גזילה כ"כ: וא"א הרא"ש ז"ל כתב נוטל ומכריז טעם פלוגתתן נראה דהרא"ש ס"ל כיון דלא איפשיטא האיבעיא אי אמרי' דהוי דרך הנחה ואז יהיה לבעל אבידה סימן מנין ואי הוה דרך נפילה ואז מייאש נפשו שאין בו סי' מנין דא' נפל כאן וא' כאן ומש"ה נוטל ומכריז ובזה נדע דאם איש א' הניחם שם יבוא ויתן סימן מנין ויחזירם לו ואי לא יבוא שום אדם אזי ודאי דרך נפילה בא שם ויחזיקם לנפשו והרמב"ם ס"ל כיון דיש להסתפק שמא הניח שם לא יגע בו שיבוא בעליו אחריו ויטלנו משא"כ כשיטלנו ויבוא זה ויראה שאינן במקומן יתייאש נפשו מהן באמרו שכבר נתפזרו וע"ל ס"ס ר"ס סי"א בפרישה בדין מצאו במקום המשתמר קצת דכתבתי בפרישה דגם שם פליגי הרא"ש והרמב"ם בכיוצא בזה ע"ש: בסימני מקום נ"ל להגיה בסימני מנין ומקום: או אפילו שמו כתוב עליה ופי' שמו של הבא ואומר שלי ולאפוקי מי"מ דר"ל שמו של מלך דאין זו ראיה דשלו היה מעולם ולמה לי טעמא דשמא הוציאה: ושמא הוציאה ומאחר נפלה פי' דומיא דחבית יין שכיון שאינו עומד אלא למכירה חיישינן שמא מכרו והרמב"ן והנ"י פירשו בע"א ולכי אותו פי' אם יש לו סדק מכריזין ומחזירין בסימן סדק ועבד"מ בעמוד שהביאו:
י סָעִיף יא ראה שנפל סלע כו' מימרא דרבא שם: אלא שחושש אולי אמצא כו' לשון הגמרא מבורר יותר וז"ל מימר אמר כי היכי דנפיל מינאי דידי הכי נמי נפיל מאינש אחרינא ומשכחנא מידי ע"כ ומ"מ מהאי טעמא לחוד דשמא של אחרים הוא היה אסור להמוצא ליקחנו כיון דמזה ודאי נפל ומאחרינא הוא ספק מש"ה צריך לטעם שודאי נתייאש וק"ל:
יא סָעִיף יב מצא עמרים קטנים כו' משנה שם ופירש"י כן ע"ש: ברשות היחיד כגון בשדה זרוע כו' דוקא נקט רבינו שדה זרוע וכל שאינה זרוע רה"ר מיקרי וכן מוכח ממ"ש רבינו לעיל (סימן ר"ס סעיף י"א): אם ניכר שדרך נפילה כו' מפני כו' שבגופן אין סימן שכל עמרים בין גדולים בין קטנים נקשרים בשוה ומקום נמי ליכא דהא לא ידע היכן נפל מיניה:
יב סָעִיף יג אבל מצאם בר"ה כו' משנה וגמרא שם: כל דבר שיש בו סימן כו' שהוא נדרס (שם דף כ"ב) וכרבא דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן ופרש"י דבר שיש בו סימן בגופו אע"פ שמונח במקום שרבים דורסים שם והחפץ נמוך ונוח לידרס וסבר רבה דא"צ להחזיר אפילו עדיין סימן עליו ובעליו נותנין הסימן משום דודאי נתייאש כיון דעשוי לידרס ולבטל הסימן ורבא ס"ל כיון דמ"מ איתא לסימן בעינו חייב להכריזו דס"ל דבעלים אינן מתייאשין דסוברים ישראל ראשון המוצאו לא ידרוס עליו אלא יטלנו ויכריז ונותן בו סימן ובזה תבין שמש"ר כל דבר שיש בו סימן ר"ל שעדיין הסימן עליו ומ"ש אפילו הוא ברה"ר שהוא נדרס כו' ר"ל שהרה"ר הוא נדרס ברגלי אדם ובהמה והול"ל שבעל האבידה נתייאש ממנו בסברו שהסימן כבר נתבטל בדריסת הרגל שדורסין שם קמ"ל ושם אליבא דרבא קאמר בגמרא דכריכות קטנים בר"ה שאינו חייב להכריז ה"ט משום דלית בהו סימן בגופן וכריכות גדולים בר"ה חייב להכריז אע"פ שאין בו סימן משום דמקום הוה סימן וכמש"ר לעיל בסמוך וע"ש בגמרא (דף כ"ב):
יג סָעִיף יד ואיני יודע למה פסק כו' עבד"ר:
יד סָעִיף טו המוצא מחטין וצינוריות שם (ריש דף כ"ד) ופרש"י מזלגיות קטנות שטוין בהן זהב: שאין מניינן סימן כו' ומה"ט גופא לא שייך למימר שיתן סימן שהיה בבד שדרך העולם לחרזן בבד ומקום לא שייך שיהיה סימן דבדברים קטנים כ"כ א"א לכוין המקום כמ"ש לעיל: וזה יאמר ב' בדין הן כו' ומיירי כשנמנאו כשהיו כרוכין יחד דלא נתייאש הבעל כיון דיכול לומר סימן מנין כשזה יכריז מחטין מצאתי יאמר שני בדין היו וכמ"ש בדרישה ע"ש: וכן אם מצא מחטין הרבה כו' נ"ל דמסברא דנפשיה כתב רבינו כן וטעמו דהוה דומיא דציבורי פירות וציבורי מעות דקיי"ל דיש בהן סימן כמ"ש לעיל (סעיף ט') דכיון שהם ציבורי מחטין ודאי לאו דרך נפילה הן אלא הניח אותן בכיון לכאן ולכן הוה מנייינם סימן אלא שלפי זה גם מקום היה ראוי להיות סימן ואפשר דאה"נ א"נ מחטין איידי דזוטרי טובא אפילו בציבור א"א לכוין המקום ולפי מ"ש בדרישה דמדברי ר' ירוחם ותוס' נראה דהאי דבדין מיירי כשניכר שהונחו כאן כגון שמקושרין יחד או בשום אופן ואם כן הך סיפא דרבינו נמי מיירי בכה"ג והרבה ל"ד אלא ר"ל יותר משנים באופן שיכול ליתן סימן במניינן וק"ל ועיין בדרישה:
טו סָעִיף טז חתיכת בשר כו' עד אבל כשנותן סימן בחיתוכה כו' כבר כתבו רבינו לעיל (ס"ט) אלא דשם כתב דהמוצאה חייב להכריזה וכאן קאי אסימן ולומר דחיתוכה הוה סימן ועפ"ז קצת יתור הוא דהא חדא באידך תליא:
טז סָעִיף יז הלוקח פירות כו' משנה שם דף כ"ו: אם צרורים כו' פי' המעות צרורים ומונחים בפני עצמן בתוך הפירות חייב להכריז דהא אפשר שיתן סימן אפילו באופן עשיית הקשר וכ"ש שיכול ליתן סימן מנין כנ"ל ועבד"ר: ואם הם מפוזרים פי' ואז ודאי דרך נפילה באו ומש"ה הבעלים מתייאשין שלא יחזיר להם המוכר שיאמר לו דילמא משל אחר הן: וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן והוא ששהו בידו כו' האי והוא ששהו בידו (קאי) אכשהתגר בעצמו מצאן דלפני זה קאי וה"ק כיון שלא מצאן עד ששהה כשיעור עירוב דאז הוה יאוש מדעת כשמצאן לאפוקי אם מצאן קודם שיעור עירוב אף אם לא בא עדיין בעל המעות אחריהן מ"מ משעת מציאה עליו להחזירן דהו"ל יאוש שלא מדעת ועד"ר שהבאתי לשון התוס' שמוכח מלשונו כן וישבתי לשון הרא"ש דלא משמע מדבריו כן ע"ש: והוא שדשן כו' כצ"ל:
יז סָעִיף יח מצא חמור ואוכף כו' מימרא דרבא שם דיליף מיתורא דקרא:
יח סָעִיף יט וכן כלי ופירות בתוכו כו' עד אם אחורי הכלי כנגד הפירות כו' ז"ל הגמרא (דף כ"ה) תנינא להא דת"ר מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו כו' ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז כו' אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי רב פפא אמר הא והא בצנא ופירי ולא קשיא הא דאשתייר בה מידי הא דלא אשתייר בה מידי ואיבעית אימא הא והא דלא אשתייר בה מידי ולא קשיא הא דהדרי אפיה לגבי פירי הא דלא הדרי אפיה לגבי פירי ואיבעית אימא הא והא דהדרי אפיה לגבי פירי ולא קשיא הא דאית ליה אוגניים לצנא הא דלית ליה אוגניים לצנא ופרש"י הא בכובא וכיתנא כו' הא דקתני כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי הן שלו מיירי בכובא וכיתנא גיגית מוטלת פשתן לפניה דודאי האי פשתן לאו מכובא נפל דאי מיניה נפל הוה משתייר בה מידי וה"ה לכיס ולפניו מעות מה"ט משא"כ בצנא ופירי דעבדי דשרקי ונפלי כולהו מיניה והתוס' כתבו שר"י פי' אדרבה פירות כיון דאינם מחוברין יחד אילו הוי נפלי מזה הכלי היה קצת מהם נשאר בכלי אבל פשתן שקשור ביחד יכול להיות שבכלי היה ונפל ע"כ וכתב הרא"ש ז"ל נקטינן לחומרא מכל הני שינויים כו' ע"ש ועד"ז כתב רבינו (ומה שיש לדקדק בלשונו כתבתי בדרישה ע"ש) וכן נראה דעת הרי"ף שהביא לכל הני שינויים דרב פפא וכ"כ הרמב"ם: אז מחזירין הפירות אגב הכלי כצ"ל ועבד"ר: ומש"ר לרש"י ז"ל בכל ענין הם של מוצאן נתבאר ממ"ש דר"ל בין יש לו אוגנים בין אין לו ואפילו פניו דכלי לגבי כיתנא אבל ודאי אם נשאר שם דבר מהכיתנא צריך להכריז: ומש"ר ולר"י בכל ענין הן של הנותן סימן בכלי ר"ל אפילו אחורי הכלי נגד הכיתנא וכן מוכח מדברי הרא"ש שם לפי מאי דנקיטנא לחומרא דבצנא ופירי היכי דאשתייר ביה ובכובא וכיתנא אפילו לא אשתייר ביה חייב להכריז לפי' ר"י אפילו לא מהדר אפיה לגבי הפירי והכיתנא ע"ש ודוק: וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עבד"ר:
יט סָעִיף כ אם התובעו ת"ח כו' לפיכך כו' ר"ל כיון שטביעות עינו של ת"ח הוי כמו סימן של אדם אחר מש"ה המוצא במקום שת"ח מצויין חייב להכריז שאז הת"ח (ודוקא ת"ח וכמ"ש בסמוך) אינו מייאש אבל במקום שאין הת"ח יושבים הת"ח מייאש ויאמר שהמוצאו יתלהו ברוב ישראל שאין מחזירין להן בטביעות עין ולא יכריזנו וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ן ודלא כהרמב"ם ספי"ד דגזילה דמשמע מדבריו דחייב להכריז אפילו במקום שאין ת"ח יושבין כל כלי ישן ששבעו עין שמא של ת"ח הוא ויבוא ויכירנו בטביעת עין וכן פירשו ב"י ע"ש: ומ"ש שלא נתייאשו הבעלים פי' הת"ח שאבדו כשהוא בעל אבידה אבל ישראל שאבדו שם ודאי מייאש נפשו שאף שהמוצאו שם יכריזו לא יחזירנו לו בטביעות עין ושמא (שמא) של ישראל אחר הוא שעבר שם במקום שיושבין הת"ח וק"ל: שאומרים המוצאו פירוש הת"ח אומרים המוצאו יחשוב כו': במקום שת"ח יושבין חושב שמא כצ"ל ומקום שיושבין ת"ח הן בתי מדרשות וכנסיות וכ"כ המ"מ: אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא פרש"י (ד' כ"ג בסופו) מסכתא יש בידך מסכתא זו אע"פ שהיא סדורה בפיו יאמר לאו ומדת ענוה היא זו פוריא שימשת מטתך יאמר לאו ומדת צניעות הוא או אושפיזא שאלוהו על אושפיזא אם קבלוהו בסבר פנים יפות יאמר לאו כדי שלא יקפצו עליו בני אדם שאינן מהוגנים ויכלו את ממונו עד כאן לשונו והרמב"ם פירשו בע"א עבד"ר וסימן על זה אל"ף קטן ר"ת "אושפיזא "לימוד "פוריא שבשלשה דברים הללו יקטין עצמו וישנה מפני ענוה וצניעות וגם סימן לזה אלף פיך לומר איני יודע ופי' אלף למד ור"ל בר"ת של אלף תלמד פיך ותרגילהו לומר עלייהו איני יודע וק"ל:
א סָעִיף ב כתב הרמב"ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה כו' כבר כתבתי פירושו בפרישה ונ"ל שכן דעת המ"מ שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל ואע"ג דמסקינן בגמרא דבעינן שתהא ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ"ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ"ל המ"מ ור"ל דלא תימה כיון דקפיד רחמנא שתהא ש"פ בשעת מציאה הו"א דבעינן שתהא ש"פ בשעת החזרה כדי שתגיע פרוטה לידו דבעל האבידה דזיל בתר טעמו קמ"ל דלא וכמ"ש והכ"מ כתב שם עליו ז"ל דברי הרב המגיד תמוהין שכתב שדעת הרב היפך מאי דאסיקנא עכ"ל ואני אומר שדברי המתמיה הן תמוהין דנראה שהוא הבין להמ"מ איך שפירש לדברי הרמב"ם שכתב אם היתה פרוטה בשעת מציאה והוזלה דר"ל אף אם לא היתה ש"פ אלא בשעת מציאה לבד ולא קודם לכן אפילו בשעת אבידה ולא בתר המציאה אלא הוזלה אח"כ ושמש"ה כתב המ"מ אע"ג דמסקינן דבעינן שיהא ש"פ אף בשעת אבידה מ"מ רבינו ס"ל דסגי בהכי אי הוה ש"פ בשעת מציאה ומש"ה תמה הכ"מ עליו דהוא היפך מסקנת הגמרא דהא הגמרא מצריך שיהא ש"פ גם בשעת אבידה ואיך יחשוד להמ"מ בטעות גדול כזה ובדבר שהה בפי המ"מ בעצמו ועל לשונו שהרי הוא הביא המסקנא ועוד שהרי כתב הרמב"ם חייב להכריז עליו ולא כתב חייב ליטפל וליטלה ולהכריז משמע דליטלה פשיטא דחייב כיון דהיה ש"פ בשעת אבידה ומציאה אלא שאח"כ הוזלה וע"כ מחוורתא דדעת המ"מ היה כמ"ש ראשונה ודוק:
ב סָעִיף ג דשמא שותפין הן כו' ואחד מהן מחל כו' דברי רבינו אלי ומ"ש בסמוך (סעיף ו') מבוארים שם בגמרא (דף כ"ו) מימרא דר"נ ורבא אלא שבגמרא הם מסודרים בהיפך ע"ש והתוספות הקשו שם אהא דאמרינן אימור שותפים נינהו וחד מינייהו אחיל למנתיה גבי חבריה ז"ל אמאי לא אמרי' חיישינן שמא שנים מהן שותפין ולא מייאשי שאין חושדין זא"ז ושניהן יטענו ברי על השלישי ותירצו דאלו השנים השותפין אף דאין חושדין זא"ז לגוזלי לו מ"מ יחשוב על שותפו שמא לקחו לצערהו עד זמן מרובה ולא יוכלו לטעון טענת ברי על השלישי ועוד י"ל דכיון שג' הולכים יחד א"ל ששנים מהן שותפין אלא או כולם שותפים או כל אחד ואחד לבדו עכ"ל ובזה דברי רבינו מבוארים ואין להקשות למה אוקמוה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם להא דתני המשכיר ביתו לאחרים דהנמצא שם הוא של מוצאו בג' עכו"ם שדרים עם ישראל וכמש"ר לעיל (סי' ר"ס) ולא אוקמוה אפילו בג' ישראלים וכמו שאוקמוה ר"נ כדאיתא שם בגמרא דהא מודה רבא היכא דלית ביה שוה ב' פרוטות או היכא דידוע דאינן שותפין ודוחק לומר משום דבעי לאוקמי בכל ענין דהיינו שידוע שהן שותפין דהא השתא דמוקי' לה בעכו"ם לית בה שותפין וי"ל דבהדרים בבית אין שייך לומר עליהן שודאי מצאוה ואמרתי לפניהם ולא אהדר לי שרבים המה הנכנסים והיוצאין בבית וגם אין עיני חבירו הדר עמו בבית על אבידתו ואינו מייאש כ"א דוקא בג' שמהלכים יחד וכמ"ש בפרישה והא דכתב הרא"ש דבמוצא בחנות הוא של מוצאו משום דמימר אמר כו' שאני התם דבעל החנות עומד שם כל היום ועיניו על הלקוחות וכן השולחני ומש"ה מייאש בעל הסלע בסברו ודאי בעל החנות מצאו ואמרתי לפניו כו' ודוק:
ג סָעִיף ט וכן לשונות דארגמן חשיבי ועיגולי דבילה כו' מידי דמיכל הוא וחשיבי כו' וגיזי צמר כו' טעמים אלו שהזכיר רבי' כתב הרא"ש ז"ל וכתב ב"י ז"ל ויש לתמוה עליו למה החליף שיטת הגמרא שאמרו (בדף כ"א) עיגולי דבילה כו' אגב דיקירי ממשמש בהו ואפשר שהוא ז"ל לא היה מפרש יקירי מלשון כובד אלא מלשון חשיבות א"נ אפילו את"ל שהיה מפרש יקירי מלשון כובד כיון דמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי עכ"ל ושני התירוצים אינם נוחים לי דלתירוצא קמא קשה חדא דשם לפני זה ובתריה נקט לשון חשיבות ומ"ש דנקט גבי עיגולי דבילה לשון יקר ועוד דא"כ למה לא הקשה המקשן מאניצי פשתן דלא שייך בהו טעמא דחשיבי ודוחק לומר שידע טעמא דאיידי דכבידים יודעים בעלים בנפילתן דמ"מ מדרך התלמוד לפרש כל הקושיות והתירוצים השייכים והא ראיה שכל הקושיות שנקט התם כמעט התירוצים בסגנון אחד אלא שאין חשיבות דהאי כחשיבות דהאי ואפ"ה פרט לכולהו ועוד דאי איתא שהרא"ש פי' לשון יקירי הנזכר בגמרא לשון חשיבות לא היה הוא כותב אצל אניצי פשתן לשון אגב יקירייהו שהרי התם טעמא משום כבידותן הוא ועל תירוץ שני ק' ר' לא שנה ר"ח מנ"ל כיון דסתמא תלמודא קאמר (דקאמר) דעיגולי דבילה אגב דיקירי ממשמש והמקשן לא אהדר ליה כלום ממחרוזות של דגים איך ימלא לבו של הרא"ש לומר דקשיא ממחרוזות ושגם טעם של עיגולי דבילה הוא משום דחשיבי לכן נ"ל דודאי גם הרא"ש ורבינו פירשו אגב דיקירי לשון כבידות כמו שפרש"י ז"ל אלא דס"ל הא דאמרינן ת"ש עיגולי דבילה כו' אין קושיית המקשן מעיגולי דבילה אלא מאניצי פשתן דבסיפא ועלה קא משני אגב דיקירי כו' ולאו מילתא חדתא היא זו שכן נמצא כמה פעמים בתלמוד שהמקשן מביא התחלת הענין ועיקר קושייתו מהסיפא אע"פ שאינו מסיימו ובפרט כאן יש קצת סמך לזה מדקאמר ת"ש עיגולי דבילה הרי אלו שלו ובמשנה לא נזכר הרי אלו שלו עד לבסוף בתר אניצי פשתן אבל מעיגולי דבילה לא רצה המקשן להקשות דלבתר דשמע מהתרצן דמעות כיון דאדם עשוי למשמש אחריהן בכל שעה אמרינן מסתמא גם זה האובד הרגיש מיד בהן ונתייאש ממילא ידע דדכוותה עיגולי דבילה וכל מיני מאכל כיון דחשיבי לאדם וממשמש אחריהם בכל שעה נמי מסתמא מרגיש מיד בנפילתן אבל מ"מ פריך שפיר מלשונות של ארגמן לפי שלא ידעו סברא זו דלשונות של ארגמן חשיבי אבני אדם ודוק (ואע"פ דלפ"ז גם לשונות של ארגמן נכלל בקושיא זו והתרצן לא השיב ע"ז עד דחזר והקשה מינה י"ל שהסדרן חלקם לשני קושיות כיון שכל אחד יש לה תירוץ באפי נפשה): ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' כו' (ריש א"מ) וכבר כתבתי בפרישה דר"ל ולהרמב"ם טפי הוה עדיף לאוקמי בדאשכחינהו דרך נפילה ל' ב"י והחכם המרשים כתב ז"ל מ"ש ול"נ כו' נהירים ומאירים דהא דאקשי ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרי' בעיגולי דבילה והא דמותבינן לאביי ממתני' ומתרצינן לה במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן לה מתניתין בכל אופן מיתוקמא כאביי עכ"ל וכדבריו כתב הרמב"ן ז"ל אהא דקאמר (ר"פ) אמאי דתנן מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו וכמה אמר ר' יצחק קב בד' אמות ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן והקשו התוס' והרמב"ן ז"ל ל"ל לאוקמי למתניתין בקב בד' אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמי בדרך נפילה ואפילו טובא ומפרקי' משום דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מצי לאוקמי בדרך נפילה וכתב הרמב"ן ז"ל וזו שהביא רבינו ז"ל בהלכות אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הרי אלו שלו ואינו נכון לפי מה שכתבנו ונ"ל שהוא סובר דבתר דמתרצה בגמרא אגב יוקרייהו וחשיבותייהו כו' ה"נ יקירי וחשיבי ולא איצטריך אביי לדר' עוקבא עכ"ל עכ"ל ב"י ואני אומר שאף שהרמב"ן והמרשים כתבו זה לשינויא דחיקא ליישב דעת הרי"ף והרמב"ם כ"כ אבל המעיין שם בגמרא ובתוס' יראה ויבין שממקום שבאו המרשים והב"י משם ראיה לדברי רבינו בהגמרא דלדעת המרשים הו"ל לתלמודא למימר לבתר דמסקינן תירוצא דיקירי וחשיבי השתא דאתית להכי פירות מפוזרים נמי בדרך נפילה ואפילו טובא וכדרך התלמוד בכל מקום גם מהתוס' מוכח כן שכתבו ז"ל א"ר יצחק קב כו' ה"ד אי דרך נפילה כו' ור' יצחק לא בעי לאוקמי דרך נפילה ואפילו טובא משום דסבר כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש כו' ע"ש וק' הא אביי גופא מודה במילי דחשיבי ויקירי וא"ל שהתוס' כ"כ אדברי ר' יצחק קודם שידע המסקנא דהא כיון שכתבו דמשום דברי אביי מוקי לה הכי מאן דידע הא ידע הא אלא ש"מ שהתוס' ס"ל דבפירות לא שייך ה"ט משום דסתם פירות הנזכר בלשון משנה הוא תבואה (וכדמשמע לשון הגמרא דמוקי לה במכנשתא דבי דרי ודכותה בב"ב המוכר פירות לחבירו מקבל רובע טינופת לסאה ופר"ש פירות תבואה וכן מוכח התם בגמרא ועוד הרבה דכוותיה) ותבואה כיון דלא חזי למיכל עד דטחינן ולשינן ואפינן ממנה לחם לא [חשיבי] וכן כבידות נמי לא שייך דסתם תבואה אין אדם נושאה על כתיפו כ"א ע"ג בהמה או מביאה ע"ג עגלה וא"כ אינו מרגיש מיד בנפילתה מחמת כובדה ול"ד לאינך דחשיב במשנה אניצי פשתן דמיירי במעט דומיא דלשונות של ארגמן דאדם נושאן בעצמן וא"ל דה"ט דפירות מפוזרים סתמא קתני משמע אפילו מעט משא"כ אניצי פשתן דהיינו חבילות פשתן דא"כ איך מוקי לה הגמרא בקב בד אמות דלאותה אוקימתא צ"ל דמיירי בקב דוקא ולא מעט (ממנו) ולדעת התוס' צ"ל שהמקשן דפריך אי דרך נפילה אפילו טובא נמי אליבא דרבא פריך וה"ק לדידך דאמרת קב בד"א הוא שלו אי דרך נפילה ע"כ צ"ל דס"ל כרבא דאי כאביי הוה אסור וא"כ אפילו טובא נמי ורב עוקבא דשני במכנשתא דבי דרי לסברתו השיב ליישב דברי ר' יצחק אפילו אליבא דרבא וזה בעינו דעת הרמב"ן ומש"ה קשיא ליה על הרי"ף שהביא הך פירכא דאי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו' דכיון דאליבא דרבא הוא ואנן קיי"ל כאביי הו"ל להשמיטה וכמו שהשמיטו הרא"ש מה"ט וז"ש ונ"ל שהוא סובר כו' נראה שהרי"ף סובר כן אבל לי ולחכמי צרפת לא ס"ל הכי אלא כמו שכתבנו (והוא דעת התוספות) וגם רבינו ידע דאיכא למדחק ולתרץ כמו שתירץ המרשים אלא שלא מסתבר ליה ומש"ה לא כתב עליו לשון תמיהא או לשון קושיא מהגמרא אלא לשון לא נהירא כנ"ל ודוק: מצא ציבורי פירות חייב כו' לשון המשנה (סוף דף כ"ד) ציבורי פירות ציבורי מעות ג' מטבעות כו' חייב להכריז ע"כ וכלשון הזה הביאה הרי"ף והרא"ש ז"ל וא"כ יש לתמוה על רבינו שהשמיט ציבורי מעות ועיינתי בכל ספרי רבינו ולא מצאתי ליה והיה אפשר לומר דס"ל דלשון המשנה בדרך פי' נשנה וה"ק ציבורי מעות דהיינו ג' מטבעות כו' וכמ"ש התוס' התם על הא דפריך הא גופא קשיא כו' ז"ל אמתניתין לא פריך דמצינו למימר דג' מטבעות היינו פי' דציבורי מעות ע"כ וכיון שכן התרצן שהשיב לו כל שאין עשויין כמגדלות מפוזרות קרי להו משמע שמודה לסברתו ועוד דמסתמא מעות מפוזרות דקתני במתניתין הוא דומיא דמעות מפוזרות הנזכר בברייתא דמשלחפי שלחופי וא"כ ממילא ציבורי מעות היינו ג' מטבעות זע"ג זה שהוא דבר והיפוכו כך היה אפשר ליישב דעת רבינו אבל הוא דוחק ועוד דברמב"ם איתא להדיא דשני דינים הן וכן בקיצור פסקי הרא"ש לכן נ"ל להגיה בדברי רבינו ציבורי מעות (וכן משמע קצת ממ"ש בסמוך גבי בדין של מחטין) ומסיק וקאמר דמקום הוה סימן אף בציבורי מעות וטעמא דאמרינן דמטבע לא הוה מקום סימן הוא איידי דזוטרי א"א לכוין המקום וציבורי מעות ודאי אפשר לכוין וכן משמע התם בגמרא דלמ"ד מקום הוה סימן אפילו ציבור פירות וציבור מעות מחזירים בסימן מקום והשתא א"ש מה שמסיק רבינו וכתב אח"כ בסמוך ז"ל בד"א שמחזירין מטבע בסימן בסימן מקום וכמ"ש עוד מזה א"נ אפשר לומר דרבינו השמיט ציבורי מעות משום דאין דרך הנחת בני אדם כן לציבור מעות במקום הליכת בני אדם ובכל מקום דרך רבינו להשמיט דינים דאינם שכיחים:
ד סָעִיף י ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג' הן עיין ברמב"ם בפי"ו שכתב סתם חייב להכריז ולא פי' אופן ההכרזה משמע שיכול להכריז איזה שירצה מנין או טבעת אבל מלשון הרי"ף שהביא מימרא דרבינא דאמר טבעא מכריז משמע דטבעא דוקא מכריז וכן נראה דעת הרא"ש שכתב ז"ל והמוצא מכריז טבעא והאובד יאמר ג' היו כו' ותרי אע"פ שהם דרך הינוח דלא אתרמי דנפלי אהדדי כיון דטבעא מכריז א"א ליתן סימן במניינו דמיעוט טבעא שנים וצ"ל דתרי אתרמי דנפלי דאל"כ תרי נמי יתן סימן מקום והא דפריך תלמודא אפילו תרי נמי הו"מ לשנויי תרי אתרמי דנפלי אלא האמת מתרץ לו דטבעא מכריז ומנין הוה סימן והראב"ד מתרץ בדברים קטנים כמו מטבע א"א לכוין המקום עכ"ל ולשונו מגומגם קצת שכתב בתחילה בלשון פסיקא ותרי כו' ואח"כ כתב וצ"ל כו' והם כדברים הסותרים ונראה לע"ד שמ"ש בתחילה ותרי אע"פ כו' לסברת הראב"ד שכתב בסוף כ"כ ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה ומהפכו שבבא ותרי אע"פ שהם כו' צ"ל אחר דברי הראב"ד ועל דבריו קאי ועכ"פ נ"ל שלדברי הראב"ד כ"כ ובין כך ובין כך כיון שהביא להראב"ד באחרונה מוכח שדעתו ס"ל דמקום לא הוה סימן וכיון שכך צריך להכריז טבעא והאובדו צריך שיאמר מניינא ומש"ה ב' אע"פ שלא אתרמי אינו חייב להכריז ובשיטתו הלך רבינו ולפ"ז נראה דגם בג' צריך דוקא סימן מנין אבל עשייתן כמגדלים לאו סימנא הוא ולא מהדרינן ליה ע"י דאל"כ אלא שמגדל לבדו סימן הוא א"כ תרי נמי דהא לא אתרמי דנפלי ורבינו שכתב אצ"ל שעשויים כמגדלים אין כוונתו דאי אמר כן הוה סימן בזה לחוד אלא כוונתו דל"ת דלא יחזיר לידו עד שיכוין ג"כ אופן הנחתן כיון דהוא יודע שכך הניחן וצ"ע: ואצ"ל שעשויים כמגדלים דקדק רבינו וכתב ואצ"ל שעשויים כו' לאפוקי מפרש"י שמשמע מלשונו דבעינן שיאמר סימן מגדלים דז"ל שם (דף כ"ה) אההיא דאמר ר' יצחק והוא שעשויין כמגדלים לקמן מפרש ששלשתן רחבין זה מזה ומניח מלמטה את הרחב ועליו את הבינוני ועליון הוא הקצר שבכולן כמגדל הזה העשוי היסוד רחב ומקצר ועולה וכי מנחי הכי לאו דרך נפילה הוה אלא דרך הינוח והיה דעתו לחזור וליטלן ושכחה הילכך נוטל ומכריז וזה בא ונותן סימן ואומר מגדלין היו עשויין עכ"ל משמע להדיא דס"ל שצריך שיאמר שהיו עשויין כמגדלין ובאמת שפשטא לשון התלמוד משמע כדעת רבינו שהרי מסקינן שם מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי אמר רבינא טבעא מכריז ע"כ ומדאסקינן שמכריז טבעא משמע להדיא שהוא נותן סימן מנין דאל"כ אכתי קשה מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי וזה יתן סימן מגדלות ונראה דס"ל לרש"י כיון שהסדרן סידר הך פירכא מאי מכריז מנין כו' בתר דעתיה דר' יוחנן שאמר אפילו של מלך אחד כו' ולא סדרו מיד אחר המשנה או אחר התניא נמי הכי משמע להדיא דהאי פירכא ליתא אלא אליבא דר"י לחוד (וזהו שדייק רש"י וכתב למטה ז"ל ופרכינן מאי מכריז ודיוק לישניה זה דפירכא זו אר' יוחנן קאי דאל"כ מאי ופרכינן ונראה שהפסקא שקודם תיבת ופרכינן צ"ל אחר תיבת מאי מכריז דע"כ הכל דיבור אחד הוא וכאן הוא ס"ד וכן נראה דעת מ"ו בח"ש) וטעמא דבשלמא לר' יצחק שפי' דג' מטבעות דקתני במתניתין דוקא כשאינם שווים אבל בשווים אימור אתרמויי אתרמי הכי ודרך נפילה הוא ודאי פשוט שמכריז מנין והוא נותן סימן שעשויין כמגדלין ולהכי דוקא תלתא אבל תרי לא דאין מגדל פחות מג' דהיינו רוחב ומיצעי וזוטי אבל לר' יוחנן דא"צ להיות כמגדלין אלא אפילו כל שלשתן שוה ברוחב וס"ל דלא חיישינן לאתרמויי וכל שנמצאים מונחים אהדדי ודאי הונחו לכאן מדעת א"כ קשיא אפילו תרי נמי ואליביה שנינן טבעא מכריז נמצא דלפי מאי דקיי"ל כר' יצחק (שכן פסקו כל הפוסקים) מכריז מנין והוא נותן סימן עשויין כמגדלים ולפ"ז פרש"י דלעיל הוא לפי קושטא דדינא זהו דעת רש"י ז"ל אבל רב אלפס והרא"ש ז"ל השמיטו הך פירכא גם אפילו אם נאמר שהמקשן לר' יוחנן הקשה וכמשמעות לשון הגמרא מ"מ לבתר דמשנינן לר' יוחנן דמכריז טבעא גם לר"י טבעא מכריז ונראה שזהו דעת התוס' שכתבו (בסוף הדיבור שכתבתי בסמוך ז"ל) וי"ל דשפיר משני טבעא מכריז כלומר דאע"פ שאיכא לשנויי בדרך אחר מ"מ ניחא ליה לתרץ טבעא מכריז לפי שמסתבר לרבינא דקושטא דדינא הכי הוה להכריז טבעא ושיאמר הוא המנין אבל סימן העשוי כמגדלים לאו סימן הוא שהרי אפשר שיתפזרו זה מזה קצת ע"י רגל בהמה וחיה ועוף או ע"י רוח ואיך יסמוך האובד לומר בברור עשויים כמגדלים מצאת אותם ועוד דכל המניח מעות מדעת דרכו להניחם זעג"ז כמגדל וא"כ אימא של אחר הם לפיכך לא מסתבר שיהיו עשויין כמגדלים סימן אלא הוראה בעלמא הוא שהונחו שם ושלא נפלו דרך נפילה ולהכי א"א להכריז אלא טבעא ויאמר הוא סימן מנין ובזה דברי רבינו מבוארים כן נ"ל ביאור הדברים ודוק ועמ"ש עוד בסמוך: בסימני מקום לשון ב"י לשון רבינו שכתב מחזירין מטבע בסימני המקום אינו מדוקדק דהול"ל בסימני מנין וכמ"ש בסמוך וזה יאמר ג' הן ואפשר דקרי ליה סימני מקום משום דג' מטבעות בעינן שיהיו עשויין כמגדלים כדי שנדע שדרך הינוח הם עכ"ל וק"ל דהא השתא מסימן דמחזירין ביה מיירי רבינו ובעשוין כמגדלים אין מחזירין אלא מכריזין ע"י כן והיה נראה לומר לפי' ב"י דס"ל לרבינו דגם בסימן עשויין כמגדלים לחוד בלא מנין נמי מחזירין דמגדל הוה סימן אלא שלעיל כתב א"צ לסימן זה דמנין נמי הוה סימן משא"כ בשנים דלא מהני אפילו לסימן זה דילמא אתרמויי דאתרמי כך (וכבר כתבתי לעיל דסברא זו צ"ע) אבל אכתי ק' דהול"ל גם כן מנין לכן היה נ"ל להגיה מנין ומקום (וכמ"ש בפרישה) והשתא א"ש דקאמר בסימנים לשון רבים ואע"פ שלדעת הראב"ד לא הוה מקום סימן גבי מטבעות וכמ"ש לעיל בסמוך מ"מ אפשר דרבינו ס"ל כאידך סברא שהזכיר הרא"ש וכדעת התוס' שם אך גם זה דוחק שיסתום רבינו היפוך משמעות לשון הרא"ש דמלשון הרא"ש משמע דתפס דעת הראב"ד לעיקר וכמ"ש לעיל ולפי מה שהגהתי לעיל ציבורי מעות אתיא הכא נמי שפיר גי' מנין ומקום וקאי הבד"א גם ארישא דרישא ור"ל בד"א שמחזירין מטבע בסימן דוקא בסימן מנין כשאינם אלא ג' או בסימן מקום בציבור מעות אבל כו' וממש"ר בסמוך גבי בדי מחטין כו' יש ג"כ סמך להגהה זו ע"ש:
ה סָעִיף יד ואיני יודע למה פסק כר' יהודא ע' בב"י שכתב דמחלוקת הרמב"ם והרא"ש ס"ל דתלוי בגירסת המשנה (דריש פרקין) דהרמב"ם גריס אלו מציאות שלו כו' מצא פירות מפוזרות כו' הרי אלו שלו דברי ר' מאיר ר' יהודא אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כו' וכיון דפלוגתא דר' מאיר ור"י היא הו"ל הלכה כר"י והרא"ש לא גרס ברישא דברי ר"מ אלא סתמא וכיון דמתני' סתמא קתני הו"ל רבים דפליגי על ר' יהודא והלכה כותייהו ויפה כתב שבאמת גם גי' ספרים שלנו היא דברי ר"מ וכן גירסת רי"ף אלא שהרא"ש לא הזכיר ר"מ ונראה שהרא"ש גרס כן מדאמר התם בסוגיא לימא כתנאי ר' יהודה אומר כו' מכלל דת"ק כו' משמע דל"ג במשנה דר' מאיר והיינו נמי טעמא של רבינו שכתב ואיני יודע:
ו סָעִיף טו אבל מצא ב' בדין יכריז דעת רבינו כרש"י ז"ל שפי' למה שאמרו התם (דף כ"ד ע"א) מצאן שנים שנים חייב להכריז ר"ל שני בדים או שני מחרוזות ע"ש וז"ל ב"י ויש לתמוה שני בדים אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה הוא כדאמרינן במצא ב' מטבעות או ג' ואינם עשויין כמגדלות דאמרינן דילמא אתרמויי אתרמי ונפלי וצ"ע עכ"ל ומ"ו ר"ם ז"ל בדרכי משה שלו תירץ דבמחטין ויתידות וכל כדומה להם לא חיישינן לנפילה דדוקא מטבעות דכל אדם יש לו אצלו מעות ושכיח לאבדו דרך נפילה לכן בעינן שיהיו מונחים כמגדלים אבל מחטין וכדומה להן אין דרכן של בני אדם לשאת אצלו אלא אותם המסתחרים בהם ושצריכים לכך וכל הנושא מאלו הדברים אצלו (אלא בדין איזהו סימנ') יודע מניינם ומדקדק בכך וממשמש אחריהם טובא וליכא למיחש דנפלי מיניה עכ"ל ולעד"נ דל"ק דרבינו לא איירי השתא אלא בדין סימנים איזהו סימן ואיזהו לאו סימן וכמשמעות לישניה שהתחיל וכתב המכוין משקל הדבר כו' הוה סימן לפיכך כו' אבל פשיטא שצריך שיהיה ניכר שלא נתייאש בסברו שא' נפל כאן וא' כאן ואז אין לו ליתן סימן דמיירי שאלו ב' בדים קשורים יחד או שום היכר אחר כיוצא בו ואי לאו הכי פשיטא דלא שייך לומר שיהיה מנין סימן דמי ידע אם נפלו כולם אמקום אחד וכבר כתבו רבינו לעיל דהיכא דאיכא למימר שנפלו ממנו כשאין סימן בגופו הרי הוא שלו (וכן בברייתא זו דרשב"א דקתני שנים שנים חייב להכריז מיירי כשמצאם דרך הינוח ולא איירי אלא באיזה דברים שייך בהן סימן ובאיזה לא שייך): ומה שכתב רבינו וכן אם מצא מחטין הרבה כו' ולא אמרינן דלמא אתרמי ונפלו הכא היינו טעמא כמו שכתבתי בפרישה דהוה כציבורי פירות ומעות וכן מוכח להדיא בתוספות שם (דף כ"ד ע"א) בד"ה אבל שנים כו' דהך ברייתא דבדי מחטין מיירי במצאם דרך הינוח וכן מצאתי ברבינו ירוחם שכתב ז"ל בדים ומחרוזות אם מצאן דרך נפילה ואינן קשורין זה בזה לא הוה מנין סימן שמא יותר היו ונאבדו מקצתן במקום אחר אבל דרך הינוח או שקשורים הבדים זה בזה מנין הוה סימן כו' כן נ"ל לפרש דבריהן ודע שהרמב"ם ברפי"ו דהלכות גזילה כתב האי דינא בלשון אחר ולא הזכיר בדבריו בדים כלל וז"ל המוצא מחטים וצינוריות ומסמרים וכיוצא בהם אם מצאם א' א הרי אלו שלו שנים שנים או יותר חייב להכריז שמנין סימן ע"כ וכתב כ"מ ז"ל ונראה שרבינו ז"ל מפרש הא דתניא אימתי בזמן שמצאן א' א' אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז לא בבדים איירי אלא מחט א' או שני מחטין קאמר ויש לתמוה על פי' זה דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצאם שנים חייב להכריז מ"ש ממצא ב' מטבעות דאפילו עשויים כמגדל אינו חייב להכריז עכ"ל וכעין זה כתב ג"כ בחיבורו ב"י ול"נ דאין כאן תמיהא לא על הפירוש ולא על הדין על הפי' י"ל שהרמב"ם ס"ל דמה שהזכירו בברייתא בדין לא הזכירו אלא לרבותא דכשמצאן א' א' אע"פ שהן בבדין הרי אלו שלו ומטעם שכן דרך נושאי מחטין לשאת אותן בבדין אבל לענין מצאם שנים שנים דחייב להכריז לא בעינן בדין אלא אפילו מצא מחטין בלא בדין כל שהן מג' ויותר חייב להכריז דאיכא סימן במניינן ויש קצת סמך לזה ממה שלא מצינו שהזכירו בברייתא בדין אלא ברישא דקתני ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין כו' ואילו בסיפא קתני סתם בזמן שמצאן א' א' אבל מצאן ב' ב' ומדלא כתב גם בסיפא אימתי בזמן שמצא בד א' אבל מצא ב' בדין כו' משמע קצת דבלא בדין נמי חייב להכריז (וא"ת דאכתי קשה למה לא הזכיר הרמב"ם ברישא דאפילו בבדים הרי אלו שלו י"ל דלא איצטריך ליה דפשיטא שלא יוכל לשאת מחטין וצינוריות על כתיפו כשאר דברים אם לא שהיו חרוזים בבדין או בחוט) ועל הדין ג"כ אין לתמוה שכבר רמז הרמב"ם ז"ל ברישא בצחות לשונו דמיירי כשניכר שהם דרך הינוח והוא מ"ש אם מצא א' א' כו' אבל ב' כו' דלשון זה אין לו ביאור ובגמרא פרש"י אחת אחת בד א' ומחרוז א' (ר"ל בד של מחט ומחרוז של קרדומות הנזכר שם בברייתא דאכל א' מהן אומר שנמצא מהן א') והוא באמת דחוק מאוד דאין זה מדרך התלמוד ועוד דא"כ הול"ל שלש פעמים א' א' א' נגד מחטין וצינורות וקרדומות (ששלשתן נזכרים שם בברייתא) וא"כ על הראשונים אנו מצטערים והרמב"ם שהוא מהאחרונים יכתוב ג"כ האי לישנא דחיקא שלא לצורך לכן נראה פשוט שהרב ז"ל לא פי' בגמרא כפרש"י אלא ה"ק אימתי מותרין כשמצא להאי מחטין וצינורות א' א' מפוזרים דרך נפילה ואז אפילו מצא הרבה מהן הרי הן שלו אבל מצאן שנים שנים דהיינו מפוזרים זוגות זוגות באופן שניכר שהונחו לכאן אפילו לא מצא אלא שני זוגות חייב להכריז דאיכא סימן במניינן וכ"ש כשמצא יותר ואה"נ דה"ה ג' אם ידוע שהונחו כאן דנמי חייב להכריז דהא איכא סימן במנין אלא השנים שנים מצוי בהם היכר טפי שהונחו כאן במה שנמצאים זוגות זוגות וראיה לפירוש זה ממ"ש הרמב"ם תיכף לבבא זו ז"ל וכן המוצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו כו' אבל אם מצא ציבור מעות חייב להכריז ע"כ מלשון וכן משמע דהב' בבות חד טעם איתא להון שגם ברישא א' א' הרי הן שלו מפני שהן מפוזרין ושנים שנים חייב להכריז שניכר שהונחו כאן דומיא דציבור מעות ודוק. ועיין בב"י שכתב ז"ל מש"ר וכן אם מצא מחטין הרבה כו' כ"כ הרמב"ם כו' ע"כ והוא תמוה דלפי מה שהבין הוא בדברי הרמב"ם נראה להדיא שאין דעת רבינו כדעת הרמב"ם שהרי לפירושו הנ"ל ס"ל להרמב"ם דאפילו מצאו שני מחטין חייב להכריז וזה ליתא לדעת רבינו אלא דוקא בהרבה מחטים וכדכתיבנא אבל באמת לפי פירושינו שפירשנו בדברי הרמב"ם אפשר שדעת רבינו והרמב"ם שוים בהאי דינא בתרא ע"ש ודוק:
ז סָעִיף יז אם צרורים כו' שהקשר סימן לשון המשנה (דף כ"ו ע"ב) אם היו צרורין נוטל ומכריז ע"כ ופרש"י ואם היו צרורין הוה סימן או קשר או מנין שבהם ע"כ וברי"ף והרמב"ם ורא"ש כתבו סתם חייב להכריז ורבינו שכתב שקשר הוה סימן כתב הב"י ע"ז ז"ל רבינו נקט קשר וה"ה למנין דהוה סימן ויותר נראה לומר דבדוקא נקט קשר דלעולם צריך לומר שהם צרורים דאע"ג דקאמר מנין אם לא אמר שהם צרורין אין מחזירין ואי אמר שהם צרורים אע"ג דלא קאמר מנין מחזירין לו עכ"ל והאי דינא תמוה בעיני שאם לא יהיו צרורין בקשר משונה או שלא יזכור הקשר אמאי לא יועיל סימן המנין ועוד מ"ש מכל הני דלעיל דאמרינן שאם ניכר שהם דרך הנחה מועיל סימן מנין לכן נ"ל דאיידי דהוצרך למנקט בלישניה ואם צרורות (דבלא"ה לא סגי משום שמא דרך נפילה באו לשם) הסימן היותר קרוב והיותר מצוי הוא הקשר ולהכי נקט רבינו שהקשר סימן וה"ה נמי למנין וכ"ש הוא ודוק: וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו כדי שיוכל לערבם כ"כ התוס' שם ריש דף כ"ז ז"ל דאם התגר עצמו מצאן קודם ששהו כדי לערבן בפירות אחרים חייב להחזיר עכ"ל ונראה מלשונו מדתלה במציאת התגר דאף אם לא בעל הפירות קודם שעירבן (דאז נראה דנתייאש דאל"כ הו"ל לבוא מיד דילמא לא ימצא התגר המעות ויערבם בין שאר פירותיו) מ"מ כיון שמצא התגר המעות קודם שעירב הפירות ואז לא היו ראויין להתייאש דילמא עדיין יבוא הו"ל יאוש שלא מדעת ומש"ה מוטל עליו להחזיר המעות כשיבוא אחר זמן ויטעון ויאמר כך וכך מדות פירות מכרתי לך ביום פלוני ובשעה פלונית ובו היו כך וכך מעות ולא אמרינן מדלא בא בעל הפירות קודם שיעור עירוב ודאי נתייאש דא"כ לא הו"ל להתוס' לתלות הדבר במצאן קודם ששהו אלא בביאתו של בעל הפירות ובמצאן אחר שיעור עירוב כיון דלא ידע מהמעות עד זמן שראוי להתייאש אף שבאו לידו הפירות עם המעות קודם לכן הן שלו ועד"ז נראה לפרש דברי רבינו וכמ"ש בפרישה ואף שברא"ש לכאורה לא משמע הכי דשם לא תלה הדבר בזמן מציאת המעות אלא ז"ל וכן אם מצאו התגר הן שלו אם שהה בעל המעות בכדי שיוכל התגר לערב עם פירותיו עכ"ל דמשמע מלשונו דתלה הדבר בביאת בעל הבית אבל א"א לומר כן אלא ג"כ כוונתו כמ"ש התוס' אפ"ה כתב אם שהה בעל המעות כו' ור"ל שהה כ"כ קודם שמצאן ומש"ה הן של התגר דאילו בא קודם השהייה כ"כ אזי היה התגר רואה (מי תלך פירותיו) [מה שיש בפירותיו] והיה מוצאן והיה מחזירם להן ודוק:
ח סָעִיף יט וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל לשון ב"י הרא"ש כתב פירש"י ופי' התוס' ולא הכריע ולכן אני תמה על מה שכתב רבינו על דברי ר"י וכ"כ הרא"ש עכ"ל ואני אומר דודאי מוכח שדעתו כדעת התוס' חדא דלבתר מ"ש נקטינן לחומרא מכל הני שינויי כו' כתב ז"ל ורב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי ע"כ אא"ב דס"ל כר"י א"ש מ"ש דרב פפא לא פליג ארב זביד דכיון דנקטינן לחומרא ורב זביד מחמיר ניחא לן למימר שרב פפא לא פליג עליה אלא שמחמיר טפי אא"א דס"ל כפרש"י הא רב זביד מיקל מהוא וא"כ עדיפא לן למימר דפליג רב פפא ארב זביד כיון דנקטינן לחומרא ועוד מדכתב הרא"ש דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד ע"כ צ"ל דפי' כפי' התוס' דאי כפרש"י והא דאמר רב זביד הא בצנא ופירי ר"ל הא דקתני דחייב להכריז מיירי בצנא ופירי ואפילו נפלו כולן חייב להכריז וא"כ ע"כ רב פפא דאמר הא דלא אשתייר ביה מידי ור"ל מש"ה הוא של מוצאו פליג ארב זביד אבל לפי' התוס' ניחא דרב זביד מוקי הברייתא דקתני הרי הוא של מוצאו בצנא ופירי ואתא רב פפא למימר דהיינו דוקא בדלא אשתייר בה כלום הא אשתייר בה כלום חייב להכריז אפילו בצנא ופירי וזה ברור ודוק. ודברי הרא"ש הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא מ"ש דנקטינן לחומרא מכל הני שינויי כו' עד אפילו לית ליה אוגניים לכאורה היה נראה להגיה אית במקום לית מיהו יש לדחוק וליישב ולומר דבאשתייר בו מידי הוה לית ליה אוגניים רבותא דל"ת הני פירי דלפני הכלי ודאי לאו מכלי זה הן דא"כ גם אלו שבכלי הוו משתרקי ונפלי כיון דלית ליה אוגניים (רק שסברא זו לא מצאנו) ומ"ש הרא"ש עוד שם ואי מהדר אפיה לגבי פירי דחייב להכריז פירשנו כלישנא בתרא בלית ליה אוגניים כו' אע"ג דזה קולא הוא מ"מ הוכרח הרא"ש לפרש כן מדמסיק בלישנא בתרא וקאמר ואי בעית אימא הא והא דמהדר אפיה כו' מוכח מיניה דבא לומר דאפילו במהדר אפיה לגבי פירי מצינו הא דתנא מתניתין דהן שלו והיינו באית ליה אוגניים וכדמסיק ואאינך שינויי כתב הרא"ש דנקטינן בהו לחומרא מאי דאפשר ומ"ש הרא"ש עוד שם ז"ל והתוס' פירשו דבכובא וכיתנא חייב להכריז דבכובא לית ליה אוגניים והפשתן עשוי חבילות ומישרק שרק ונפל אבל צנא אית ליה אוגניים נראה דאו או קאמר דרב זביד דמחלק בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי היינו באחד מתרתי טעמים דאית בכובא וכיתנא לומר שהן מכלי זה ובצנא ופירי לומר איפכא אלא שרב פפא בא להוסיף על דבריו וכתב דגם בצנא ופירי איכא לאוקמי תרווייהו ולחלק בין אית ליה אוגנים או לית ליה אוגנים אבל רש"י ותוס' לא הזכירו אוגנים בשינויא דכובא וכיתנא וצנא ופירי ע"ש ודוק:
ט סָעִיף כא אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא כו' כבר כתבתי בפרישה פרש"י אבל הרמב"ם ספי"ד דגזילה נראה שהיה לו פי' אחר שכתב ז"ל כיצד היה עוסק במסכתא דנידה ואומר במקוואות אני שונה כדי שלא ישאלוהו שאלה בענין נידה או שישן במטה זו ואומר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל שמעון ואומר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שמתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף או גרע כדי לחבבן זה על זה מותר עכ"ל ומבואר שהבדל גדול יש בין הני פירושים דלרש"י הא דאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן לשנות היינו משום דמצוה לשנות בהו ומדה טובה הוא שע"י כן אוחז בענוה ובצניעות וד"א ולהכי דייק רש"י וכתב בשלשתן יאמר לשון ציווי ולהרמב"ם השינוי בהני ג' רשות בעלמא הוא ומשום טובתן התירו להן לשנות ולהכי תמצא שדייק הרמב"ם בלישניה וכתב בשלשתן ואומר ולא כתב ויאמר כמ"ש רש"י לפי שאינו מצוה אלא רשות בעלמא וכיון שהתירו להו לשנות באלו ג' דרכו של ת"ח לשנות בהו לפעמים ועוד איכא בינייהו בין רש"י ורמב"ם דלרש"י ישנה באושפיזא אפילו עתה אינו מתארח אצלו ולא ישבח לו ודוחא ברבים לא ישבחו כדי שלא יקפצו עליו בני אדם שאינם מהוגנים ולהרמב"ם אפילו כנגד יחיד ששאלוהו לא ישבח לאושפיזא דיליה ודוקא כשעדיין מתארח אצלו ומשום שגם אותו האחר יתארח אצלו ותכבד ע"ז ההוצאה ומש"ה מיושב דל"ת היאך אמר שנתארח אצל אחר ויגרום שיתארח זה השואל אצל אותו אחר ובמ"ש ניחא דאין קפידא אלא כשזה הבע"ה יש לו כבר אורח והך מילתא רביעי שחשיב הרמב"ם דהיינו מפני דרכי שלום ליתא בגמרא דא"מ אלא בפרק הבא על יבמתו והתוס' בפרק א"מ הרגישו בזה וכתבו הא דלא חשיב נמי דמותר לשנות מפני דרכי שלום משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחריני להכי נקט הני עכ"ל והרי"ף תירץ דהא דמותר לשנות מפני השלום מצוה הוא להכי לא איצטריך לאשמועינן דהרי ילפינן אותו מקרא ונראה לומר שהתוס' ס"ל כפרש"י (שהזכירו שם) שפי' דטעמו משום ענוה וצניעות וד"א נמצא דבאלו ג' הם ג"כ מצוה וא"כ קשיא מ"ש דלא חשיב מפני דרכי שלום דהוא ג"כ מצוה ומשני שהן נמי מפני דרכי שלום בכל דבר מצוה ותורה ע"ד דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והרי"ף ס"ל כפי' הרמב"ם תלמידו דעל הרוב חדא שיטה איתא להו ולפי' לית בהו מצוה אלא לטובתו בעלמא התירו לשנות באלו ג' מש"ה לא קשיא ליה כלל שיחשוב ג"כ מפני דרכי שלום דההוא מצוה הוא וחייב לשנות ודברי רבינו אינן מוכרעים כמאן ס"ל ודוק. כתב ב"י ז"ל בהגהת אשר"י כתב אפי' צורבא מרבנן דלא משנה בדיבורו אלא בהני ובשביל השלום אכתי אין מחזירין לו אבדה בטביעות עין אא"כ מקפיד על חלוקו כשלובשו שלא יהפכנו עכ"ל ודבריו מבוארים בפרק אלו קשרים אמר רבי יוחנן איזהו ת"ח שמחזירין לו אבדה בטביעות עין זה המקפיד על חלוקו להפכו ופי' רש"י המקפיד על חלוקו והופכה ללובשה כשהיא הפוכה מקפיד עליו והופכה שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואמרי החלוק ויש לתמוה על הפוסקים שהשמיטו זה עכ"ל ולי נראה שדעת הפוסקים הוא שדעת ר' יוחנן לאו לאסופי בא (כדעת בעל הגהות אשר"י) ולומר דאפילו לא משנה אלא באלו ג' אפ"ה אין מחזירין לו אבידה אא"כ מקפיד ג"כ על חלוקו דא"כ הוה מילתא דר' יוחנן בלא טעמא דאטו מפני שמקפיד על חלוקו ללבשו כדרכו יהיה לו בשביל כן טביעות עין בשאר מילי טפי מסתם אדם דא"ל דכשמקפיד על חלוקו ניכר שהוא צדיק וירא אלהים ומסתמא אינו משנה דמ"ש חסידות זו דנקט משאר חסידות ומילי דפרישות ויראת ה' וס"ל להפוסקים דאדרבה ר"י מיירי בתלמיד חכם שידוע שמשנה אפילו בשאר מילי זולת אלו הג' ובא לומר דאף על פי דאין מחזירין לו שאר אבידה בטביעות עין כיון שמשנה בדיבורו אפ"ה כשמקפיד על חלוקו ללבשה כדרכה הוה תלמיד חכם לענין זה שמחזירין לו חלוקו הנאבד בטביעות עין דכיון שמדקדק בו טובא והוא ג"כ ת"ח כשאומר מכירו אני נאמן וה"ק איזהו ת"ח שמחזירין לו לפעמים אבדה בט"ע אע"פ שמשנה בדיבורו זה המקפיד בחלוקו שמחזירין לו חלוקו בט"ע וכיון שכן אנו אין לנו אלא כמשמעות לשון סתמא דתלמודא דפרק א"מ דקא סתם לומר בהני תלת עבידי רבנן דמשני במילתייהו כו' מנ"מ לאהדורי ליה אבידתו כו' משמע שאם ידוע שמשנה גם בשאר מילי לא מהדרינן ליה כלל ונדחה הך דר' יוחנן ומש"ה השמיטוהו הפוסקים ולזה תמצא ג"כ שהרי"ף בפרק אלו קשרים העתיק כל אלו מימראות דאמר ר' יוחנן התם והשמיט למימרא זו מתוכן וכן הרמב"ם פ"ד דהלכות דעות אבל אין לתרץ ולומר כן אף אם היה ר' יוחנן מוסיף דמדהשמיטוהו ש"מ דלא ס"ל כוותיה אלא כסתם תלמודא דפא"מ דהא אין ראיה מסתם גמרא דפ' א"מ דאין צריך לדקדק בחלוקו דלא קאמר שם אלא דמהדרין אבידה לת"ח אף אם משנה בהני ג' ומשום דאין זה גריעותא בחוקו דדרך ת"ח לשונות בהן רק שלא ישנה בדברים אחרים אבל ענין הוויותו דת"ח לא נפרט שם וי"ל דמיירי בת"ח שמדקדק בחלוקו להפכו ומש"ה הוצרכתי לכתוב דר"י ס"ל דאף דמשנה בדברים אחרים מחזירין לו חלוקו ובזה מבואר שם בגמרא דפליגי עליה ודוק. כתב ב"י בסוף הסימן ז"ל וכתב נ"י בר"פ א"מ כו' עד וכתב עוד בכל מקום שהרבים מצויים אפילו יש סימן מתייאשין הבעלים מהם דומיא דזוטו של ים ברוב ישראל נמי אמר וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי ולא מחזירין עכ"ל ודבריו תמוהין שהנ"י לא כ"כ אלא בפירוש האיבעיא דאיבעיא להו רשב"א רוב ישראל כמו אמר או לא ע"ז כתב דלפי הס"ד דבישראל נמי הוה טעמא משום ישראל דלא מעלי וכ"כ התוס' שם אבל לפי האמת קיי"ל דרשב"א לא אמר אלא ברוב עכו"ם וכמו שמסיק הוא עצמו שם ז"ל וכ"פ הרי"ף דבעיין לא אפשיטא כו' וגם הב"י כ"כ בסימן רכ"ט ע"ש ושם בנ"י יש ט"ס שצריך להיות רשום פיסקא בין תיבת יש לתיבת ברוב כי שם הוא סוף דיבור ומתחיל ד"א ונראה לתלות גם בב"י טעות זה בסופר המעתיק שהיה לו להעתיק בב"י רישא דנ"י לחוד מ"ש דבמקום דרבים מצויים שם הוה כזוטו של ים והעתיק גם הסיפא בטעות שלא ראה לפניו פיסקא אלא שא"כ אין חידוש כלל בהבאתו לדברי הנ"י הראשונים דכבר כתב רבינו לאותו הדין בעיר או במקום שרוב עכו"ם מצויים שם (בסימן רנ"ט ע"ש) ע"ש. ומ"ש עוד בשם נ"י ז"ל ומשמע מסוגיין דבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם חוץ לעיר כו' נראה דמשמעות זה היינו מהא דמתרצינן התם (בדף כ"ד) בתי מדרשות דידן דיתבי בהו עכו"ם כו' ופירשו הוא דיתבי בהם עכו"ם ומשמרים הב"כ:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.