א המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו אם הוא בענין שאילו היה שלו מחזירו חייב ליטפל בו ולהחזירו לחברו ואם לא היה מחזירו בשלו גם אינו חייב בשל חבירו ואם היא בהמה והכה בה מעט כדי להחזירה חייב להשיבה לבעליה אע"פ שלא היה מטפל בה אילו היתה שלו ואם אין דרכו ליטפל בה בעיר מפני שהוא מתבייש מבני העיר ודרכו ליטפל בה בשדה שלא מתבייש ומצאה בשדה מיבעיא ולא איפשיטא והרמב"ם ז"ל כתב אם מצאה בעיר אינו חייב ליטפל בה מצא בשדה חייב להחזירה אע"פ שנכנס לעיר ואין דרכו בכך עד כאן וא"א הרא"ש ז"ל כתב ראיתי מפרשים כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא וחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר ואדרבה נ"ל כיון שפטרה תורה הזקן שלא לזלזל בכבוד תורתו איסורא הוא גבי דידיה אם יזלזל בכבוד תורתו במקום שאינו חייב אלא יחזירנה מן השדה עד שיביאנה לעיר ואז יניחנה:
א סָעִיף א המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו וכו' ואם לא היה מחזירו בשלו גם אינו חייב בשל חבירו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כט:) תנן מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול ה"ז לא יטול. ופי' רש"י אין דרכו ליטול. דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שימור: לא יטול. ופטור מהשבת אבידה דילפינן מוהתעלמת. ובגמרא (ל:) אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר והוה תמיהא לי מאי קמ"ל רבא מתני' היא עד שלמדתי מדברי הרמב"ם ישובו של דבר שכתב בפרק י"א מהלכות גזילה מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר עכ"ל: ומ"ש ואם היא בהמה והכה בה מעט כדי להחזירה חייב להשיבה לבעליה אע"פ שלא היה מטפל בה אילו היתה שלו שם (ל:) מימרא דרבה ומפרש טעמא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פח.) משום דאנקטה נגרי ברייתא ופר"ש משום דהרגילה לברוח ולילך מרחוק נתחייב בה ולפ"ז דוקא בבהמה דשייך בה האי טעמא הוי דינא הכי אבל בכלים דלא שייך בהו האי טעמא אע"פ שהתחיל יכול להניחן ונ"י כתב וז"ל הכישה נתחייב בה להחזירה הואיל והתחיל נתחייב בהשבה גמורה כך פרש"י ולפ"ז ה"ה לכלים וכן הם דברי הרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזילה והרנב"ר תמה דלא משמע כן פרק המוכר את הספינה דהתם אמר טעמא משום דאנקטינהו ניגרי ברייתא עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות הבעלים ואע"פ שהרי נכנס בהן לעיר ואין דרכו בכך וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אע"פ שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה עכ"ל. ומדקאמר וכן אם מצא בהמה והכישה משמע דדוקא בבהמה הוא דהוי דינא הכי ולא בכלים ואע"ג דבמצא כלים בשדה קאמר דחייב להחזירם אפילו בעיר התם שאני דכיון דדרכו להחזיר בשדה נתחייב בהם אבל כשמצאם במקום שאין דרכו להחזיר אפילו התחיל בהם יכול להניחם אבל מדיהיב טעמא שהרי התחיל במצוה משמע דה"ה לכלים דהא האי טעמא שייך בהו ומשמע שעל זה תמה הרנב"ר ואמר דבפרק הספינה לא משמע כן וכו' וצ"ל דהיינו טעמא דלא חש לה הרמב"ם לההיא דפרק הספינה משום דלאו בדרך פירוש איתמר אלא בדרך דיחוי דהכי איתא התם אמתני' דשולח את בנו אצל חנוני וכו' הכא במאי עסקינן כגון שנטלה למוד בה וכדרבה דאמר הכישה נתחייב בה אימור דאמר רבה בב"ח דאנקטינהו ניגרי ברייתא כהאי גוונא מי אמר וכיון דבדרך דיחוי איתמר משמע דפשטא דמלתא דרבה אפילו בכלים דליכא טעמא דניגרי ברייתא אמר ומשום דהתחיל במצוה. ועוד יש לומר דבבהמה דוקא קאמר הרמב"ם והתחיל במצוה דקאמר ה"פ התחיל במצות השבה ואם לא יגמרנה הרי נמשך היזק לבעל אבידה דאנקטינהו ניגרי ברייתא ויש הוכחה לזה מדכתב אחר כך לעולם הוא חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעלים וכו' אבל בעלי חיים לעולם חייב להטפל בה עד שיכניסנה לרשות בעלים המשתמרת ההולך בדרך הטוב והישר וכו' ואע"פ שאינה לפי כבודו ודין זה דאינה לפי כבודו אין זה מקומו ואיחרו כדי לכתוב קודם לו ההיא דבעל חיים לעולם חייב להטפל בה וכו' דהוי טעמא משום ניגרי ברייתא דניליף מינה דהכישה מהאי טעמא הוא: ומה שאמר ואם אין דרכו ליטפל בה בעיר מפני שהוא מתבייש מבני העיר ודרכו ליטפל בה בשדה וכו' מיבעיא ולא איפשיטא בפ' אלו מציאות איבעיא להו דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזור בעיר מי אמרינן השבה מעליא בעינן וכיון דלאו דרכיה להחזיר בעיר לא ליחייב או דילמא בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה וכיון דאיחייב ליה בשדה איחייב ליה בעיר תיקו וכתב הרא"ש ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ומיחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאין חייב ומשום ספק ממון חברו אם הוא חייב בו לא יזלזל בספק איסור ורב אלפס כתב דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר בעיא ולא איפשיטא הילכך לא יחזיר בעיר נראה דבספרו היה כתוב מי אמרינן בשדה מיהא דרכו לאהדורי או דילמא השבה מעלייתא בעינן וכיון דלא מיחייב בעיר לא מיחייב אפילו בשדה ופסק לחומרא דבשדה מיחייב לחומרא ואינו מזלזל שם בכבודו ולא דמי להכישה נתחייב בה דלא אנקטיה ניגרי ברייתא דאדרבא הוליכה למקום המשתמר יותר מבשדה עכ"ל ונראה שדעת הרא"ש ע"פ גירסת הספרים היא שאפילו בשדה אינו חייב להכריז דהא לפי גירסא זו או הוא חייב אף בעיר או הוא פטור אף בשדה וכיון דסובר דנקטינן לקולא פטור אף בשדה ורבינו שכתב לדעתו יחזירנה מן השדה וכו' לא דק והרמב"ם ז"ל פסק בפי"א מהלכות גזילה היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות הבעלים ואע"פ שהרי נכנס בהן לעיר ואין דרכו בכך ונראה שהיה גורס כגירסת ספרינו דגרסי או דילמא בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה וכיון דאיחייב ליה בשדה איחייב ליה בעיר ופסק לחומרא: כתב נ"י וז"ל כתב הרי"ף דכיון דלא איפשיטא לא יחזיר בעיר משמע שאינו חייב להתחיל בשדה כדי שלא יתחייב לגמור בעיר וכן נראה פרש"י דפירש דרכו בשדה מהו שיתחייב להשיבה להתחיל בשדה וכיון דמיחייב שהזיזה ממקומה נתחייב אף בעיר ע"כ ולפ"ז לא יתחייב להתחיל כיון דעלה בתיקו אבל אם התחיל אכתי מצינן למימר שיתחייב לגומרה כדפירש ז"ל בהכישה ואם כן יתחייב אף בעיר עכ"ל ולפי שלא עלה על דעת בעל נ"י גירסא זולת גירסת הספרים נדחק לומר שדעת הרי"ף דלא יחזיר בשדה דהא לפי גירסא זו או מחזיר אפילו בעיר או אינו מחזיר אפילו בשדה וכיון שראה לרב אלפס שכתב דלא יחזיר הוכרח לומר דאפילו בשדה קאמר דלא יחזיר וקשה דא"כ הו"ל לסתום דבריו ולכתוב הילכך לא יחזיר ומדכתב בעיר משמע דבשדה מיהא ס"ל דמחזיר ולכך צ"ל כמו שכתב הרא"ש דבספרו היה כתוב מי אמרינן בשדה מיהא דרכו לאהדורי: כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות גזילה ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום ואע"פ שאינה לפי כבודו ונראה שלמד כן מעובדא דרבי ישמעאל בר' יוסי דאיתא בס"פ אלו מציאות (בבא מציעא ל:) דפגע בההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי א"ל דלי לי א"ל כמה שוין א"ל פלגא דזוזא יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקריה והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה לפנים משורת הדין הוא דעבד ורבינו השמיט זה מפני שכתב רבינו אשר גבי בעיא דדרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יוותר מממונו ויעשה כמו שעשה ר' ישמעאל בר' יוסי אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו ע"כ ולדעת הרמב"ם ז"ל יש לומר דלא מיקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך אדרבה הוא כבוד שמים שאין דרכו בכך בשלו והוא מטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין:
א סָעִיף א המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו וכו'. משנה שם מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול ה"ז לא יטול ולכאורה משמע דהכי קאמר אם הוא אדם חשוב שאין דרכו לטלטל קופה ושק ה"ז לא יטול כלל אבל רש"י פירש דלא קאמר אלא באדם שאין דרכו להכניסה מן החוץ לבית שימור דהשתא כיון דאפילו בשלו היה מניחה בחוץ אף ע"פ שתגיע לידי הפסד ולא היה מחזירה לבית שימור הילכך פטור ג"כ מלהשיב לחבירו והיינו דקאמר רבא בגמרא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר כלומר אפילו אם הוא אדם חשוב ואין דרכו כלל לטלטל שק וקופה מכל מקום מפני הפסד ממון היה נוטלה ומכניסה מן החוץ לבית שימור שלא תאבד זה חייב ג"כ בהשבת אבדת שק וקופה אבל אם היה מניחה שתגיע לידי הפסד גם בשל חבירו אין צריך להחזיר וכך הם דברי הרמב"ם ורבינו: ואם אין דרכו ליטפל בה בעיר וכו' עד סוף הסי' כתב ב"י שדעת הרא"ש היא ט"פ גירסת הספרים שאפילו בשדה אינו חייב להחזיר ורבינו שכתב לדעתו יחזירנה מן השדה וכו' לא דק עכ"ל ושרי ליה מאריה דמדהביא הרא"ש דברי האלפסי וגירסתו ופי' דבריו במסקנתו ודאי הכי ס"ל להרא"ש כי זה הוא דרכו של רבינו בפסקיו שכך הוא מסקנתו כאשר הביא באחרונה: ומ"ש אלא יחזירנה מן השדה עד שיביאנה לעיר ואז יניחנה. לא קשיא מהכישה נתחייב בה דלא אנקטה נגרי ברייתא דאדרבה הוליכה למקום המשתמרת יותר מבשדה כ"כ באשיר"י ע"ש:
א סָעִיף א אם הוא בענין שאילו היה שלו כו' ל' המשנה פרק א"מ (דף כ"ט ע"ב) מצאו שק או קופה אם אין דרכו ליטול ה"ז לא יטול ובגמרא שם (דף ל' ע"ב) יליף לה מדכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' עוד שם אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר ע"כ אין להקשות מאי קמ"ל רבא מתני' היא די"ל דאי לאו רבא היינו מפרשים הא דקתני במתני' אם אין דרכו ליטול כו' פי' כל דבר שאינו רגיל ליטלו ולנשאו מפני שהוא מתבייש בלבד אע"פ שאם היה שלו לא היה מניחו לילך לאיבוד אלא היה מחזירו לעיר אפ"ה אינו חייב להחזירו שכן משמע לשון אם אין דרכו כלומר שאינו רגיל בכך וקמ"ל רבא דליתא אלא כל שמחזיר בשלו משום הפסד דרכו ליטלו מיקרי וחייב להחזירו וק"ל וכ"כ ב"י ולזה כיון רבינו במ"ש אם הוא בענין שאם היה שלו היה מחזירו וק"ל: ואם היא בהמה כו' חייב להשיבה בפ' הספינה (בבא בתרא דף פ"ח) יהיב טעמא משום דאנקטה ניגרי ברייתא ולפ"ז בהמה דוקא קאמר ועיין בד"מ ובהגהתו בעמוד ובסמ"ע: מיבעיא ולא איפשיטא ז"ל הגמרא שם (דף ל' ע"ב) מי אמרינן השבה מעליא בעינן וכיון דאין דרכו להחזיר בעיר פטור אף בשדה א"ד בשדה מיהא הוא דאיחייב וכיון דאיחייב ליה בשדה חייב נמי בעיר תיקו ועיין בסמוך: אלא יחזירנה מן השדה כו' ואז יניחנה דלא שייך כאן אנקטה ניגרי ברייתא דאדרבה הוליכה למקום המשתמר יותר אשר"י ועבד"ר: איסורא הוא גבי דידיה אם יזלזל בכבוד תורתו עיין בסימן רע"ב (ס"ט) שם כתב רבינו פלוגתת הרא"ש בזה ומ"ש שם ע"ז בפרישה:
א סָעִיף א אלא יחזירנה מן השדה כו' ואז יניחנה זה אינו מלשון הרא"ש וב"י השיג עליו וכתב ז"ל ונראה שדעת הרא"ש ע"פ גירסת הספרים (פי' הגמרות) שלנו (והעתקתי גירסתם בפרישה) היא שאפילו בשדה אינו חייב להחזיר דהא לפי גירסתם או הוא חייב אף בעיר או הוא פטור אף בשדה וכיון דסבר דנקטינן לקולא פטור אף בשדה ורבינו שכתב לדעתו יחזירנה מן השדה לא דק עכ"ל ואני אומר שודאי גם רבינו הבין ללשון הרא"ש כן דאל"כ לא הול"ל לשון אדרבה דלשון אדרבה משמע היפך דעת המפרשים שהן רצו לחייב בעיר אגב שדה והוא ס"ל אדרבה לפטור בשדה אגב בעיר ומה שמסיק רבינו וכתב בשם הרא"ש אלא יחזירנה מן השדה למד כן מדמסיק הרא"ש וכתב דברי הרי"ף וגירסתן באחרונה משמע להדיא שתפס גירסתו לעיקר וז"ל הרא"ש שם ורי"ף כתב דרכו להחזיר בעיר בעיא ולא איפשיטא הילכך לא יחזיר בעיר נראה דבספרו היה כתוב מי אמרינן בשדה מיהא דרכו לאהדורי א"ד השבה מעלייתא בעינן וכיון דלא מיחייב בעיר לא מיחייב אפילו בשדה ופסק לחומרא דבשדה חייב לחומרא ואינו מזלזל שם בכבודו ולא דמי להכישה דנתחייב בה משום דלא אנקטה ניגרי ברייתא דאדרבה הוליכה למקום המשתמר יותר מבשדה עכ"ל וה"ק ראיתי מפרשים דלפי גירסת הספרים חייב להחזיר גם בעיר ולחומרא ול"נ אלא בעיר פשיטא שלא יחזיר מפני זלזול תורה ואם נאמר דתליא הא בהא כמשמעות גי' הספרים אפילו בשדה לא יחזיר אלא שבאמת העיקר כגירסת הרי"ף ולא ס"ד דעת האבעיין לחייבו בעיר אלא איבעייתו הוא אם פטור הוא גם בשדה כיון שעכ"פ פטור בעיר ואע"פ שמלשון רבינו משמע קצת שגם לגי' המפרשים ס"ל לרא"ש הכי מדהתחיל בדבריהן בריש דבריו וסיים באלא יחזירנו מן השדה כו' אין בכך כלום שרבינו אמר הענין ולא חש לדקדק כולי האי בלישניה ונקט המכוון מדברי הרא"ש כנ"ל ותדע שכן היה כוונת רבינו דאל"כ תקשה עליו מנ"ל להרא"ש לפרש דברי הרי"ף שהיה לו גי' אחרת דילמא גירסת הגמרא דילן היה לו ומשום דלא איפשיטא פסק לחומרא בשדה ובעיר לקולא כדי שלא יזלזל בכבוד תורתו וכמ"ש רבינו בשם הרא"ש אלא ע"כ צ"ל דזהו פשוט אליבא דכ"ע דלפי גמרא דילן חדא באידך תליא או בשניהן פטור או בשניהן חייב ומש"ה ע"כ צ"ל דהרי"ף דכתב דבעיר פטור דמשמע הא בשדה חייב היה לו גי' אחרת וכיון דזה מוכרח בביאור דברי הרא"ש ודאי גם רבינו ידעו א"כ איך כתב רבינו בשם הרא"ש דבשדה חייב ובעיר פטור אלא ע"כ לא כתב כן אלא לפי מה שראה שהרא"ש תפס גירסת הרי"ף לעיקר וכמ"ש והשתא א"ש נמי דל"ת כיון דהוא איבעיא דלא איפשיטא בגמרא והיה ראוי לילך בה לחומרא לולי צד איסור זלזול בכבוד תורתו שכתב הרא"ש היה לו לרבינו להסיק ולכתוב שמן הראוי הוא לירא שמים בפרט לשלם דמי האבידה מכיסו ואז יצא ידי כולם וכמ"ש הרא"ש שם אחר הדברים הללו שכתב רבינו כאן בשמו אבל לפי מה שכתב דרבינו סיים כדעת הרי"ף ולפי גירסתו א"ש דלפ"ז אין צד חיוב בעיר ומה שיעשה מי שבא לוותר ולעשות לפנים משורת הדין מזה נא איירי רבינו כאן וכתבוהו לקמן בסימן רע"ב (ס"ט ע"ש) והרא"ש שכתבו כאן לא כ"כ אלא על מ"ש ראיתי מפרשים דילך בזה לחומרא משום דהוו גרסי דגם בעיר הוא איבעיא דלא איפשיטא ואזה כתבו שפיר ועמ"ש עוד מזה שם (בסימן רע"ב) ודוק אלא אי קשיא הא קשיא דלפי פי' הרא"ש לדברי הרי"ף דבעיר לא איבעיא ליה ופשוט דלא יחזירנה שם אף התחיל להחזירה בשדה א"כ למה סיים הרי"ף וכתב ז"ל בעיא ולא איפשיטא הילכך לא יחזיר בעיר עכ"ל הילכך יחזיר בשדה הול"ל ולא הא דלא יחזירנה בעיר דזה לא איבעיא ליה וצ"ל דהכי הצעת דברי הרי"ף דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר בעיא הוא דאיבעיא ולא איפשיטא ומאותה איבעיא משמע דלא איבעיא ליה אלא אי בכה"ג חייב לטפל בשדה או לא כיון דלא מצי למעבד השבה מעליא אבל אהשבה בעיר לא קמיבעיא ליה והילכך לא יחזירנה בעיר וממילא נשמע מזה דהיתה גירסא אחרת לרי"ף ודוק אבל הנ"י כתב בפי' דברי הרי"ף כפי' גירסת ספרים דידן ועוד כתב שס"ל שיש ט"ס בדברי הרי"ף וצ"ל הילכך יחזיר בעיר וכדעת הרמב"ם ע"ש ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.