א מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול להחזיר שניהם חייב להחזיר ואם לאו יחזיר את שלו שאבידתו קודמת ואפי' לאבידת אביו ורבו כדדרשינן מאפס [כי] לא יהיה בך אביון ומיהו אע"פ שלא חייבתו תורה אין לו לאדם לדקדק הרבה ולומר אקדים את שלי אם לא בפסידא דמוכח שאם ידקדק הרבה בדבר סופו לבוא לידי עניות פגע באבידת אביו ובאבידת רבו אם אביו שקול נגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת בד"א ברבו מובהק שרוב חכמת תורתו שלמד היא ממנו:
ב הניח אבידתו והחזיר של חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה ק' ושל חבירו שוה מאתים והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו:
ג בד"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה אבל אם לא היה שם או שהיה שם וזה התנה עמו ואמר לו אציל את שלך ואתה תתן לי דמי חמורי או שהתנה כך בפני ג' חייב ליתן דמי חמור שלו אפילו עלה שלו מאליו:
ד ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו:
ה וכן שנים שפגעו זה בזה וזה יש בידו חבית של יין וזה [יש] בידו כד של דבש ונסדק כד של דבש ושפך זה את יינו והציל הדבש לתוך החבית שלו אין לו אלא שכרו הראוי לו:
ו ואם אמר לא אשפוך את ייני להציל הדבש עד שתתן לי דמי ייני או שאמר כך בפני ב"ד חייב ליתן לו דמי יינו ואם הוא בענין שאם לא היה מציל הדבש היה נשפך לארץ ונפסד אז הוי כמו הפקר וכל מה שיציל לעצמו הוא:
ז היה בא זה בדבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדק כד הדבש ואמר בעל הקנקנים איני מציל את הדבש עד שתתן לי חציו או כך וכך דמים וקבל עליו בעל הדבש אין לו אלא שכרו הראוי לו כיון שלא הפסיד כלום וכיוצא בו:
ח הרי שהיה בורח מבית האסורים והיה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו היה צייד וא"ל בטל מצודתך והעבירני צריך לתת לו כל שכרו:
א סָעִיף א מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול להחזיר שניהם חייב להחזיר כ"כ הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות גזילה ודבר פשוט הוא:ומ"ש ואם לאו יחזיר את שלו שאבידתו קודמת ואפילו לאבידת אביו ורבו כדדרשינן מאפס כי לא יהיה בך אביון משנה וגמרא בס"פ א"מ (דף לג.) ופרש"י לא יהיה בך אביון הזהר מן העניות:ומ"ש ומיהו אף על פי שלא חייבתו תורה אין לו לאדם לדקדק הרבה ולומר אקדים את שלי אם לא בפסידא דמוכח שאם ידקדק הרבה בדבר סופו לבוא לידי עניות שם אמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך ופרש"י כל המקיים בעצמו כך אע"פ שלא הטיל עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול ג"ח וסוף שיצטרך לבריות:ומ"ש פגע באבידת אביו ובאבידת רבו וכו' שם במשנם: ומה שאמר בד"א ברבו מובהק וכו' מימרא דעולא שם:
ב סָעִיף ב הניח אבידתו והחזיר של חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו' אין לו אלא שכרו משנה בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קטו:):
ג סָעִיף ג ומ"ש בד"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה אבל אם לא היה שם או שהיה שם וזה התנה עמו שם במשנה אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו:ומ"ש או שהתנה כך בפני ג' חייב ליתן לו דמי חמור שלו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות גזילה וכתב הרב המגיד יצא לו לרב ז"ל ממה ששנינו באלו מציאות (ל:) מתנה בפני בית דין כאותה שיתבאר כמטה ע"כ: ומה שכתב רבינו אבל אם לא היה שם מתבאר מדברי הרא"ש שאכתוב בסימן שאחר זה:ומ"ש חייב ליתן דמי חמור שלו אפילו עלה שלו מאליו שם (קיז.) בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו אמר ליה משמיא רחימו עליה. ופרש"י ירד להציל. על מנת שיתן לו דמי שלו: ועלה שלו מאליו מהו. מי אמרינן מעיקרא דאפקרי' כאבוד דמי ומיחייב ליה היאך לשלומי והדר זכה ביה מרי מהפקרא או דילמא כיון דסליק סליק: מן שמיא רחימו עליה. ויהוב ליה דמיה כאילו מת:
ד סָעִיף ד ומ"ש ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו שם בעיא דאיפשיטא:
ה סָעִיף ה (ו) ומ"ש וכן שנים שפגעו זה בזה ויש בידו חבית של יין וזה בידו כד של דבש וכו' אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם אמר לא אשפוך את ייני להציל הדבש עד שתתן לי דמי ייני שם במשנה:ומ"ש או שאמר כך בפני ב"ד חייב ליתן לו דמי יינו נתבאר בסמוך:ומ"ש ואם הוא בענין שאם לא היה מציל הדבש היה נשפך לארץ ונפסד אז הוי כמו הפקר וכל מה שיציל לעצמו הוא שם בגמרא על המשנה הנזכרת ואמאי לימא ליה מהפקירא קא זכינא בשעקל בית הבד כרוך עליה. ופירש רש"י ולימא ליה מהפקירא זכינא. דבש שלך היה הולך כולו לאיבוד והריני כמציל מן ההפקר ואמאי אין לו אלא שכרו כוליה דבש לשקול וגבי חמור ליכא למימר הכי דיכול להציל הוא: עקל דדובשא כרוך עליה. חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר... וזה לשון הרמב"ם בפרק שנים עשר מהלכות גזילה שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני ב"ד ה"ז חייב ליתן לו ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו מציל וכתב ה"ה מה שחלק בין קודם שפיכה לאחר שפיכה יצא לו מדאמרינן בגמרא ונימא ליה מהפקירא זכינא ותירצו בשעקל בית הבד כרוך עליה ופירש הרב ז"ל בשעקל בית הבד וכו' ועדיין לא נשפך לארץ ונראה לפי זה שאע"פ שלא יוכל להציל אמרינן הכי כיון שעדיין לא נשפך אף ע"פ שעתיד לישפך וזה שסתם רבי' ז"ל אבל רש"י פי' חביות של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר עד כאן וזה עיקר עכ"ל (ו):
ו סָעִיף ז היה זה בא בדבש וזה בקנקנים ריקנים וכו'. שם בגמרא (קיו.) אהא דתנן אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו ואמאי ונימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו אמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו הא לא דמי אלא לסיפא ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אמר רמי בר חמא בצייד השולה דגים מן הים דאמר לו אפסדתני כוורא בזוזא. ופרש"י דאפסדתן כוורא בזוזא. והיינו בשכרו דקתני טול דינר שאתה מפסיד כאן ותעבירני נותן לו אותו ומתני' נמי הרי הפסידו ניכר עכ"ל. ומשם יש ללמוד לזה בא בקנקנים ריקנים דאע"פ שהתנה עמו אין לו אלא שכרו מאחר דלית ליה פסידא וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות גזילה: כתב הרא"ש בפ' מצות חליצה דהא דהיתה מעבורת לפניו וכו' אין לו אלא שכרו וכן ההיא דהלך להביא כרוב ודורמסקין לחולה נראה דהיינו דוקא היכא ששואל דבר גדול במעשה שאין רגילין לתת בו אלא דבר מועט אבל מעשה שרגילים לתת עליו דבר גדול אינו יכול לומר משטה אני בך וכ"כ הגהות מיימון בפי"ב מהלכות גזילה בשם ר"י וכתבו דמטעם זה על השבעת שדים או על שכר שדכנות נותן לו כל מה שפסק עמו ועיין בתשובות מיימוניות דספר נזיקין סימן כ"ח ובמרדכי פרק הגוזל בתרא ועיין מ"ש במרדכי כי כתב דינים בטענות שבין שדכן וב"ה . וכתב הרשב"א בתשובה סימן אלף ור"מ דהא דאין לו אלא שכרו דוקא בשלא הקדים לו אבל אם הקדים לו אינו יכול להוציא מידו וכ"כ המרדכי בפרק החולץ: מי שיש לו סמנים והעלה בדמיהם הרבה וכן רופא שהעלה בשכרו הרבה עיין בטור יורה דעה סימן של"ו ובנ"י פרק מצות חליצה:
א סָעִיף ב הניח אבידתו וכו' אין לו אלא שכרו. וא"ת ולימא ליה מהפקירא קא זכינא כדאמר בסמוך סעיף ו' גבי דבש כבר פי' רש"י בפ' בתרא דב"ק דמיירי הכא דגם בעל החמור היה יכול להציל חמורו ע"ש (בדף קט"ו תחלת ע"ב) וכ"כ התוס' בפ' א"מ (דף ל"א) בד"ה אם יש שם ב"ד וז"ל דהא דאין לו אלא שכרו ואינו משלם לו דמי חמורו שטבע י"ל כשהיה יכול להציל ע"י הדחק דאי לאו הכי מצי א"ל מהפקירא קא זכינא ועי"ל כיון שבעל החמור שם יכול לומר הייתי שוכר פועלים להצילו עכ"ל ומתירוץ השני נראה מבואר דס"ל לתוספות דאפילו לא היה הוא יכול להציל כלל לא מצי האי למימר מהפקירא קא זכינא ולא דמי לדבש דלא היה אפשר להצילו כל עיקר על ידי שום אדם מה שאין כן הכא דהיה שוכר פועלים להצילו וכך נראה מדברי רבינו שכתב בסתם כשהיה בעל החמור שם ולא התנה אין לו אלא שכרו ולא חילק אלמא דאפילו לא יכול להצילו כלל נמי אין לו אלא שכרו ומשום הכי כשלא היו הבעלים שם דלא מצי למימר הייתי שוכר פועלים להצילו צריך ליתן לו דמי חמורו דשכר זה הוא מן הראוי מאחר שהפסיד על ידו את חמורו וכ"כ הרא"ש ס"פ א"מ ולמדה מהשבת אבדה כשאין הבעלים שם דאם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו דשמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבדה זו ונותנים לו אפילו עלתה השומא עד כדי דמי אבדה שזה הוא מן הראוי וכדכתב רבי' בסמוך בסימן רס"ה ה"נ הוא מן הראוי לשלם לו דמי חמורו שהפסיד על ידי שהציל את חמור חבירו והניח את שלו ולא קשה כיון שאין הבעלים לשם ואין מי שישכור פועלים אם כן לימא מהפקירא קא זכינא כמו בדבש דשאני דבש שהוא נפסד מיד ואין לו הצלה אלא ע"י זה הילכך הוי הפקר אבל חמור שטבע שאפשר להצילו ע"י כמה פועלים אין זה אלא כשאר אבדה שאפשר להציל וכל ישראל מחוייבים להציל בחנם אם אין לו הפסד ביטול מלאכה ואם יש לו הפסד משלם לו כפועל בטל שזהו מן הראוי הילכך כאן נמי משלם לו הראוי דהיינו הפסד חמור בלבד ועיין במ"ש בסימן שאחר זה:
א וראיתי בספר חסידים הא דבכל מקום רבו קודם לאביו היינו שלמדו בחנם אבל אם אביו הוצרך לשברו אביו קודם לכל דבר דאז הרב אינו אלא כשאר פועל:
ב כתב הר"ן פ"ב דייני נזירות דף תקל"ה ע"א דהעושה טובה לחבירו אין אומרים שבמתנה עשה לו אלא יש לו ממנו שכרו. כתב בהגהת מרדכי החדשים פרק הגוזל לף נ' ע"ב אדם שהציל ספרי חבירו עם ספריו וצריך ליתן ממון מפני ההצלה שמא א"צ ליתן לו אפילו שכר טרחו דהא דאמרינן שפך יינו יש לו שכר טרחו היינו דידוע דקא טרח בשביל חבירו אבל הכא נתכוין לטרוח בהצלת ספריו ומשמיא הוא דרחימו על חבירו עכ"ל ר"י מפרי"ש ונראין דבריו בדלא הוצרך להרבות שכר בשביל חבירו אבל בהוצרך להרבות פשיטא שחייב וכ"מ בתשובת מהר"ם פד"ו סימן ס"ג בתשובותיו וע"ש ועוד נ"ל דוקא שירד תחלה להציל שלו אלא שהציל גם של חברו עמו אבל אם ירד תחלה על דעת שניהם חייב ליתן שכרו דמאי חזית דאזיל בתר דידיה ולא בתר חבריה ומאחר שהציל הוי כאילו הציל חמור חבירו דחייב לתת לו שכרו כנ"ל ובתשובת מיי' השייכים להלכות גזילה ואבידה [כתב] דיש ס"ל דאין חייב להחזיר אבידה כשהבעלים עמה ור"י חולק וע"ש:
ג וכ"פ בנ"י פ' א"מ דף ע"ד ע"ב וע"ש במרדכי בהגהות דף קמ"ז ע"א שהאריך בזה:
ד וכתב נ"י פרק הגוזל בתרא דף מ' מיהו שלו הפקר וכל הקודם בו זכה:
ה כתב מוהר"ם פד"ו בתשובה סימן ס"ג על ראובן ושמעון שנחבשו על נפשם ועמד שמעון והוציא הוצאות על זה ובתוך כך יצא ראובן מן המאסר ופסק שם דאפילו התנה עמו תחילה לשלם לו דומה כמאן דירד להציל ולא הציל דאין לו אלא שכרו וכאן אפילו שכר אין לו דהא לא נהנה ראובן במה שהוציא ולא דמי לירד להציל ההמור כו' וע"ש חילוקים בזה וצ"ע בתשובת מוהר"מ פ' הגוזל בתרא במרדכי דף נ' ע"ג דלא משמע בדברי מוהר"ם פד"ו ואפשר לחלק בין יצא ראובן מאליו בין לא יצא רק שהיה יכול לעלות ולצאת דבתשוב' מוהר"ם במרדכי לא יצא לגמרי רק שהיה אפשר לו לצאת ולכן פסק שם דאית ליה שכרו כנ"ל וצ"ע שם:
ו כתב המרדכי פ' הגוזל בתרא דף נ"א ע"ב על דליקה שנפלה בעיר והאש היה קופץ לכאן ולכאן וברחו מקצת בני אדם מן העיר מפחד הדליקה ועמד א' והציל ספר א' א"צ להחזיר לבעליו דמאחר שברח מן העיר נתייאש ממנו ומצי זה למימר מהפקירא קזכינא כן פסק מוהר"ם וע"ל סימן קע"ה בא' מהשותפין שהציל אם חבירו חייב לשלם לו וע"ל סימן רע"ד אם בעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו אם רוצה לשלם לו:
ז סָעִיף ז וכ"פ הרמב"ם פי"ב מה"ג וכן משמע בגמרא דמדמי הא מילתא לברוח מבית האסורים דמייתי רבינו בסמוך ודלא כדברי המרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"א ע"ב דפסק דלא שייך דין טול דינר כו' אלא בדרך שהשוכר מסוכן והמציל חייב להציל וליטול שכר טירחא אבל בשאר מלאכות חייב ליתן לו מה שהתנה ושם ע"א פסק בדברי הרמב"ם:
ח סָעִיף ח ולענין שכר שדכנות כתב דפסק בא"ז בשם ר' שמחה דצריך ליתן לו כל מה שפסק מאחר שרגילין ליתן עליו הרבה וכ"פ בספר החכמה אבל מוהר"ם חלק על כולם ופסק דאין לו אלא שכרו וע"ש:
א סָעִיף א ופגע באבידתו כו' אם יכול להחזיר כו' כ"כ הרמב"ם פי"ב מהלכות גזילה: שאבידתו קודמת כו' משנה בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ג ע"א) ול"ד אבידתו אלא ה"ה שאר הפסד שיגיע לו כגון ביטול מלאכתו מחמת ההשבה וכדמסיק רבינו לכתוב בסימן זה ובסימן שאחריו אלא שבשאר עסק ומלאכה כשרוצה לשלם לו שכר מלאכתו צריך לעסוק בהשבה משא"כ באבידה כשהיא אבידה כשיעור אבידה של חבירו דכשישלם לו חבירו שיעור כל אבידתו לא ירויח כלום בהשבה וגם לפעמים יאמר באבידתי אני חפץ שהיא חביבה עלי ולא בתשלומין מש"ה נקט וכתב אבידתו קודמת וק"ל: מאפס לא יהיה כו' כן הוא שם בגמרא ופרש"י הזהר מן העניות ומסיק הגמרא וקאמר אמר רב יודא אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך ופרש"י דאע"פ דלא חייבתו תורה יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול ג"ח וצדקה וסוף שיצטרך לבריות עכ"ל והן הן דברי רבינו ונ"ל כוונתן שלא יורה היתרא לנפשיה להתנצל תמיד ולומר לא אשיב ואעסוק בעסקי שלא אבוא לידי הפסד והתורה אמרה אפס כי לא יהיה בך אביון שבאמת לא פטרה התורה אלא בשהפסד שלו מוכח וניכר: שאם ידקדק [כו'] סופו כו' מדה כנגד מדה שכיון שהוא פורק ממנו עול ג"ח מיראתו שלא יבוא לידי עניות לכן בסופו יבוא לידי כך והוא ע"ד שאמר הכתוב מגורת רשע [היא] תבואנו ונ"ל דמזה הורגל בפומי דאינשי לומר דקדוקי עניות לפי שהעניות באה לו מהדקדוק וכמ"ש וק"ל:
ב סָעִיף ב שטף נהר חמורו כו' עד סוף הסימן מקור דברים הללו המה ממשנה וגמרא דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט"ו וקי"ו) ועבד"ר בסימן זה ובסימן רס"ה ושם כתבתי לשון הגמרא ולשון הרא"ש וביאורו בס"ד: שלו שוה מאה ושל חבירו שוה ר' דאל"כ מה היה דעתו של זה שהניח שלו לאבדן והציל של חבירו אלא משום שסבר שיטול מחבירו יותר מכדי שיעור חמורו: אין לו אלא שכרו כפי מה שנותנים לפועל בטל להציל חמור אבל שכרו מיהא נוטל ואינו מחשב שכר השבת אבידה דהא לא גרע הצלת חמור שלו מאילו היה לו מלאכה ובשיש לו מלאכה התורה פטרתו מלהשיב כדלקמן (סי' רס"ה) ועמ"ש שם בדרישה:
ג סָעִיף ג בד"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה פי' כיון שלא התנה והיה יכול להתנות יכול בע"ה למימר מי ביקש זאת מידך אם לא היית מצילו אני בעצמי הייתי מצילו או ע"י אחר: אבל אם לא היה שם פי' אם לא היו הבעלים שם להציל אף שלא התנה עם שום אדם צריך ליתן לו דמי חמורו דכיון שהניח מלאכתו דהיינו הצלת חמורו ועסק במלאכה כבידה כמו מלאכתו דהיינו הצלת חמור חבירו דין הוא שיתנו לו בערך ביטול מלאכתו דהיינו דמי חמורו ול"ד למבטל ממלאכתו ועוסק בהשבת אבידה דאין לו אלא כפועל בטל וכמש"ר (בר"ס רס"ה) דהתם הוקל לו בטרחת השבת אבידה ומש"ה אומדין לו ואף אם יאמר לא ניחא לי בביטול אין מאמינים לו אם לא שהתנה בפי' משא"כ כאן כמ"ש וק"ל: או שהתנה כך בפני ג' פי' ואפילו היו הבעלים שם אם התנה עם ב"ד ש"ד וכן מוכח בסמוך (ס"ו) ודין זה יצא ממה שאמרו בפ' א"מ גבי השבת אבידה כמו שיתבאר בסימן הבא: אפילו עלה שלו מאליו טעמא כיון דמעיקרא בשעה שירד להציל חמור חבירו הפקיר חמור שלו ועי"כ מתחייב לו חבירו מיד לשלם דמי חמורו כשעלה אח"כ חמורו מאליו זכה בו מההפקר ומשמיא רחימו עליה:
ד סָעִיף ד ולא הציל כו' שם בעיא דאיפשיטא: שכרו הראוי לו כו' פי' ולא כל מה שהתנה עמו ול"ד לשוכר את הפועל להביא תפוחים לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא דנותן לו שכרו משלם דהיינו כל מה שהתנה עמו אפי' הרבה (כדלקמן ס"ס של"ה) דהתם עביד שליח שליחותיה משא"כ כאן (כך תירצו התם בגמרא דהגוזל דף קי"ו ומדמקשה שם בגמרא מהא דשוכר הפועל כו' לההיא דירד להציל מזה דייק וכתב ר"מ מפד"ו ז"ל בתשובותיו סימן ס"ג בשם רמב"ן דהא דלא הציל דקאמר נמי ר"ל בין נשטף בין עלה מאליו דומיא דהתם דקתני מצאו שהבריא או מת כו' ע"ש) וע"ש בתוספות ונ"י ומ"ש לקמן:
ה סָעִיף ה וכן שנים שפגעו כו' משנה פ' הגוזל (בבא קמא דף קט"ו): ונסדק כד של דבש כו' פי' בגמרא שהחבית כרוכה ומקושרת בעקל באופן שאע"פ שהיה מסודק אינו אלא מטפטף מעט מעט: ושפך זה יינו פי' זה שפך יינו מעצמו: אין לו אלא שכרו פרש"י שכר כלי ושכר פעולה ע"כ כלומר אבל לא דמי כל יינו והטעם כמ"ש לעיל גבי חמור כיון שהבעל שם היה לו להתנות וכיון שלא התנה יכול לומר מי ביקש זאת מידך כיון שלא היה אלא מטפטף אף בלא הצלתך לא היה לי הפסד כ"כ שהייתי מציל בעצמי או ע"י אחרים ושם בגמרא עבד צריכותא לתרווייהו דאי אשמועינן הך דהכא הייתי אומר הכא הוא דכי התנה כמה יהיה שכרו בעי למיהב ליה כל שכרו מטעם שזה הפסיד בשבילו את יינו בידים. אבל גבי חמור דממילא אימא אפילו התנה ופריש נמי אין לו אלא שכר טרחו קמ"ל ואי אשמועינן התם הייתי אומר להיפך דהתם כיון שלא הפסיד בידים אין לו אלא שכרו כשלא התנה אבל הכא דפסיד בידים אפילו לא התנה נמי קמל"ן ועבד"ר:
ו סָעִיף ו ואם אמר לא אשפוך וכו' עד שתתן כו' נראה דאם לא היה שם בע"ה ולא ב"ד שיוכל להתנות לפניהן ג"כ צריך ליתן לו כל דמי יינו כמו בהציל חמור חבירו הנ"ל ומטעם שכתבתי אלא משום דהתחיל בשנים שפגעו זה בזה והיינו שהבעל היה שם מש"ה סיים ג"כ בזה שהתנו עמו או עם ב"ד של שלשה שהיו ג"כ אצלם ועבד"ר שם כתבתי טעם אחר ודו"ק: ואם הוא בענין כו' היה נשפך לארץ פי' ואם אינו כרוך בעקל שאז היה נשפך מיד לארץ והיה נפסד (כיון שאין לו כלי להצילו בו משא"כ לעיל בחמור שיכול להציל בידו לכן אינו מפקירו שסובר תמיד שיצילו בעצמו רש"י) אז הוי כמו הפקר כלומר ואע"פ שצווח ואינו מפקיר הו"ל כצווח על ביתו שנפל ודאי שנתייאש וכל מה שיציל הוא לעצמו:
ז סָעִיף ז אין לו אלא שכרו הראוי לו פי' שכר כלים ושכר פעולה כדלעיל ודין זה כתבו ג"כ הרמב"ם ז"ל פי"ב דהלכות גזילה ולמדוהו מההוא דטול דינר והעבירני דבסמוך דכל כה"ג דרגילין לשלם אין צריך לעשות בחנם אף שזה היה מסוכן וניצל על ידי זה שהעבירו וכי בשביל זה ישתכר שלא ישלם שכרו של זה שספינתו מוכנת ועומדת לכך כל השנה ליטול עליה שכר לכל הבא להעביר את עצמו וכן קנקנים של זה הפועל מוכן ועומד לעשות מלאכה כזו וליטול עליה שכר לכל הצריכים אליו וכמו שמשמע מלשון וזה בא בקנקנים כו' דמשמע שיצא מביתו להיות מוכן להצריכין לו ולא שתכר זה עבורו שהציל לו את דבשו וק"ל: כיון שלא הפסיד כלום כלומר כיון כשנותן לו ישכרו מה שרגילין ליתן לו שוב אין לו הפסד בהצלתו זו ובהמותר יכול לומר לו משטה אני בך גמרא:
ח סָעִיף ח ואמר לו טול דינר כו' פי' ואמר לבעל המעבורת טול דינר: אין לו אלא שכרו פי' שכר הקצוב להספן: בטל מצודתך כו' צריך ליתן לו כל שכרו נראה דר"ל כל מה שפסק לו אפילו טובא ואע"ג דבגמרא קאמר טעמא דמילתא משום דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא ה"ט משום דקאי שם כשפסק לו דינר בשכרו אבל ה"ה טפי נמי כשפסק לו יותר מה"ט גופא דהא ידוע דגם בזוזא דהוא דינר לאו מילתא דפסיקא דאפסדיה אלא כיון דהיה יכול להיות שהיה צודה בעת הזאת בעד דינר דגים הצריכוהו ליתן כל הדינר כמו שפסק עמו ה"ה אם פסק עמו טפי משום דגם זה יכול להיות שיעלו במצודתו בפעם ההיא כ"כ דגים ומש"ה סתם רבינו וכתב כל שכרו וכן מוכח לשון הרא"ש והרמב"ם ועבד"ר כי שם הארכתי בהוכחת זה ודוק:
א סָעִיף ג בד"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה כו' עד חייב ליתן לו דמי חמור שלו הנה אעתיק לפניך לשון המשנה והגמרא ולשון הרא"ש ומתוכן נעמוד בקל על מש"ר בשני הסימנים (רס"ד ורס"ה) ז"ל המשנה פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט"ו סוף ע"א) זה בא בחבית של יין כו' (ובגמרא אמרינן שם עליה שאם היה בענין שאם לא היה מציל היה נשפך הוי כמו הפקר ולעצמו הוא מציל וכמש"ר כל זה בסה"ו) עד שטף הנהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו מאתים והניח שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואם א"ל אני אציל את שלך ואתה תתן לי את שלי חייב ליתן לו עכ"ל המשנה ושם בגמרא (ריש דף קי"ו) קמהוה ואמר ז"ל ואם אמר לי אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו ואמאי ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא מי שהיה בורח מן האסורין והיתה מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא א"ל משטה אני בך ה"נ נימא ליה משטה אני בך הא לא דמי אלא לסיפא ואם א"ל טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ר בר חמא בצייד השולה דגים מן הים וא"ל אפסדתני כוורא בזוזא ופירש"י דאפסדתן כוורא בזוזא והיינו בשכרו דקתני טול דינר שאתה מפסיד כאן ותעבירני נותן לו אותו שכר משלם ומתניתין נמי הרי הפסדו ניכר עכ"ל וז"ל הרא"ש בס"פ אלו מציאות (סוף דף ח') ת"ר פריקה בחנם טעינה בשכר ר' שמעון אומר זה וזה בחנם וקיי"ל כרבנן וטעינה אפילו הוא פנוי ובטל מכל מלאכה יכול הוא לומר איני רוצה לטעון בחנם עמך אם לא תתן לי שכר ואם הוצרך לפסוק בשכר מרובה יותר מן השכר הראוי לו ליתן על טורח כזה לא יתן לו אלא כפי הראוי מידי דהוה אטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו אבל פריקה והשבת אבידה בחנם ואם הוא פנוי אין רשאי ליטול שכר אבל אם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבידה זו ובפריקה ונותנין לו עד כדי דמי אבידה והיינו אם עושה מעצמו אבל אין מחוייב להניח מלאכתו להשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו אבל אם יש שם ב"ד או הבעלים והם אומרים לו הנח מלאכתך והשב או פרוק ויתנו לך כל שכרך חייב ליתן לו כל שכרו אף אם פסק לו יותר מן הראוי מידי דהוה אטול דינר בשכרך ותעבירני דנותן לו שכרו משלם דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (ריש בבא קמא דף קי"ו) מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רמי בר חמא הכא בצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכיון שיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו ואם הבעלים שם ולא התנה עמהן והניח מלאכתו מעצמו והשיב אבידה לא יטול אלא כפועל בטל לגמרי ואם היה בטל מסלע ולישב בטל היה נוטל דינר ולטרוח בהשבתה היה נוטל שני דינרים דלא יטול אלא דינר דחכמים תקנו ליטול שכר על השבת אבידה כדי שיניח אדם מלאכתו וישיב אבידה אבל אם הבעלים עומדים שם לא הוצרכו לתקן כיון שיוכל להתנות ואם לא התנה הפסיד ולא יטול שכר על השבתה אבל כפועל בטל לגמרי יטול דאנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי ודבר זה אנו למדין מההוא דתנן בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיח ע"ב) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ולא אמרינן שיטול כל מה שהפסיד בהשבתו כי היכי דאמרינן הכא היה בטל מסלע שאין מפסיד כלום בהשבתה אלא נוטל כמו ששמין שאדם היה נוטל על מלאכה קלה כזו אלא היינו טעמא כיון שבפני בעלים הוא היה לו להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טרחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי חמורו עכ"ל והן המה כלל דברי רבינו בשני הסימנים הרצופים הללו זא"ז וגם מקצת מנהו כתב רבינו (בסי' ער"ה) בדין פריקה וטעינה ובמאי דסיים הרא"ש בדבריו הנ"ל וכתב וז"ל ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי חמורו בו התחיל רבינו וכתב בד"א שהיה בעל החמור שם אבל אם לא היה שם כו' והתחיל בו מפני שהוא דבר והיפוכו עם מ"ש בד"א שהיה בעל החמור שם ובזה תבין למה לא כתב רבינו אחר זה בשנים שפגעו זה ביינו וזה בדבשו כו' דאם לא היה בעל דבש שם צריך לשלם לו כל הפסדו כמ"ש כאן בחמור דלא כתב שם אלא מאי דאתני ביה במשנה וזה שאם אין הבעל שם הוסיף הרא"ש מסברתו בו סמך אמ"ש ברישא בהניח חמורו כו' וה"ה שם (ועבד"ר שכתבתי שם עוד טעם אחר לזה) גם תבין ממ"ש דמש"ר בסוף סימן זה ז"ל היה צייד וא"ל בטל מצודתך והעבירני צריך ליתן לו כל שכרו דמשמע מינה אפילו התנה עמו על טובא וק' לכאורה על זה ממשמעות הגמרא ורש"י הנ"ל דמשמע ממנו דאין לו אלא שיעור הפסדו דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכלשון המשנה דנותן לו דמי כל חמורו דהוא שיעור הפסדו וכמש"ר גופא כשיעור ביטול ממלאכתו בסמוך (בסימן רס"ה) דיכול להתנות עמו על כל שיעור מלאכתו ואם התנה עמו על ייתר א"צ ליתן לו מטעם דעל המותר נחשב כמו שאין לו מלאכה והוה כמתנה עמ"ש בתורה וכ"כ הרא"ש בריש דבריו הנ"ל דאפילו בטעינה דמותר לקבל עליה שכר אם הוצרך לפסוק עליה יותר מהראוי לא יתן לו אלא כפי הראוי ודוחק לומר דכוונת רבינו ג"כ הוא דוקא על כשיעור דינר וקאי אמ"ש לפני זה וא"ל טול דינר והעבירני וקאמר דאף דשם כשאינו צייד אינו חייב ליתנו לו בצייד חייב ליתן לו אותו שכר כולו והיינו הדינר הנזכר והוא כלשון הברייתא רישא וסיפא הנ"ל דא"כ היה לו לומר צריך ליתן לו הדינר כולו והוה שפיר טפי דבר והיפוכו דהא לפני זה כתב אין לו אלא שכרו ור"ל ולא כל הדינר ובזה יש לו כל הדינר אלא ודאי ס"ל דצריך ליתן לו כל מה שהתנה עמו וטעם רבינו הוא שלמדו מלשון הרא"ש הנ"ל שכתב ז"ל אם יש שם ב"ד או בעלים והתנה צריך ליתן לו כל שכרו אף אם פסק לו יותר מן הראוי לו מידי דהוה אטול דינר והעבירני דנותן לו את שכרו משלם דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכיון דיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור שדימה שכר בטלתו ממלאכתו כשהתנה עמו לצייד שהתנה עמו ובשכר מלאכתו פשיטא דא"צ ליתן לו יותר משכרו הידוע שהיה נוטל ממלאכתו אף כשהתנה עמו ליתן לו יותר ממנו וכמ"ש הרא"ש בעצמו שם וכנ"ל ומ"ש הרא"ש אף אם פסק לו יותר מן הראוי ר"ל יותר מן הראוי כפי דרך בני אדם שאומרים לו כמה אתה רוצה ליקח לבטל ממלאכתך הכבידה ולעסוק בהשבה כזו והתנה עמו ביותר עד שיעור דמי שכירותו ממלאכתו ואחר כך סיים וכתב דיטול הצייד כל מה שפסק עמו וצ"ל דטעמו מפני שאין הפסדו במבוטל מצידו ידוע כמו בביטול מלאכתו ויכול הצייד לומר כ"כ דגים היו עולין במצודתי כמו השכר שפסקת עמי נמצא דאין כאן יתרון בשכרי ומה שכתב הרא"ש בנתינת טעם ז"ל כיון שיש לו קצת הפסד טול כל מה שפסק עמו לא כ"כ אלא ליתן הבדל וטעם מ"ש רישא באינו צייד דא"צ ליתן לו אלא שכרו הראוי לו ומ"ש סיפא בצייד דצריך ליתן לו כל מה שהתנה עמו וקאמר דשאני צייד דעכ"פ יש לו קצת הפסד אף אם נותנין לו שכר ההעברה במה שביטל מצודתו והרי אפקה מדין שכר הראוי לו ואין אנו יכולין לשער שיעור הפסדו ומש"ה צריך ליתן לו כל מה שהתנה עמו כיון שאפשר הוא שכ"כ היה הפסדו משא"כ ברישא כשאינו צייד וכן הטעם בזה בא בקנקנים ריקנים דאין צריך ליתן לו כל מה שהתנה עמו אלא שכרו הראוי לו וכמו שסיים רבינו שם בטעמו כיון שלא הפסיד כלום והשתא א"ש דכתב גם כן ברמב"ם הנ"ל ז"ל בצייד דנותן לו כל מה שהתנה עמו וכל כיוצא בזה דהשווה גם שאר עניינים לצייד כשהם בכיוצא בו ור"ל בכיוצא בו היינו היכא שי"ל בו דהיה לו הפסד כשיעור שפסק עמו ודימה הרא"ש כל דמי חמורו ויינו שהוא מבורר לחיוב בנתינת פסיקת כל שכרו דצייד אף שאינו מבורר ולמדו ממנו במכ"ש וגם הגמרא דהגוזל הנ"ל דימן יחד ומה שאמרו שם דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא נקט בזוזא משום דאיירי שם כשפוסק עמו בדינר תדע שהרי גם בזוזא אינו פשוט דהפסידו דיכול להיות דגם בזוז דגים לא עלו בידו וה"ה אם פוסק עמו בשני דינרים או אפילו עשרה יכול לומר אפסדתן כוורא כ"כ ודוק ולכאורה היה נראה לפרש מ"ש הרא"ש הנ"ל כיון שיש לו קצת הפסד כו' בע"א ולומר דלא כ"כ אשיעור סכום ההפסד וערכו אלא אשם הפסד כתב לשון קצת הפסד וה"נ דדוקא בשפיכת יין והצלת חמור הוא הפסד גמור שהרי פסיד לממונו שהיה בידו משא"כ המבטל צייד מצידו או שום פועל ממלאכתו שלא הפסיד מידי מכיסו אלא שביטלו מריוח בעלמא וקאמר דמ"מ כיון שיש עליו קצת שם הפסד חייב ליתנו לו כל אחד לפי הפסדו וכנ"ל אבל פי' הראשון הוא יותר נכון בעיני והקורא יראה ויבחר ועבד"ר בסימן רס"ה מ"ש עוד בביאור דברי הרא"ש הנ"ל ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.