א הרואה את האבידה חייב להשיבה בחנם בד"א שהוא בטל אבל אם הוא עוסק במלאכה יכול לקבל עליה שכר:
ב ולא יטול כל שכר ביטול מלאכתו כגון אם בטל ממלאכתו בסלע בשביל ההשבה לא יתן לו סלע אלא כפי מה שהיה רוצה ליקח להתבטל ולעסוק בהשבתה כגון שהיה עוסק במלאכה שהיה נוטל עליה ארבעה דינרין ולהניחה ולישב בטל היה נוטל דינר ולהניחה ולהתעסק בהשבתה היה נוטל ב' דינרים נותנים לו ב' דינרים אע"פ שמגיע לו דינר כשכר ההשבה כיון שלא חייבתו תורה להניח שלו ולהתעסק בהשבה יכול ליטול שכר ההשבה אפי' עד כדי האבידה כגון שאינה שוה אלא ב' דינרים והיינו אם עשה מעצמו אבל אינו חייב להניח את מלאכתו כדי להשיב ולהניח משכרו כלל ואם הוא בטל צריך להשיב בחנם כדפירשתי לעיל לפיכך אם שכר ההשבה יותר משכר הבטלה כגון שעל מלאכתו היה נוטל דינר ועל ההשבה ב' דינרין אין לו אלא דינר דלגבי המותר כמי שאין לו מלאכה דמי ואם אינו רוצה לפחות מסלע שהוא שכר בטלתו אינו חייב להשיב אלא אם הבעלים שם או ג' שהן ב"ד יתנה ויאמר ע"מ כן אשיב שיתן לי כל שכר בטלתי ואם אינו שם ולא ג' שלו קודם ואינו חייב להשיב ומיהו אם הבעלים או בית דין שם ואמר לו השב ואתן לך כל שכרך חייב להשיב אף אם לא ירצה וגם הן חייבין ליתן לו כל שכרו אפילו אם פסקו לו יותר מן הראוי והא דאמרינן שלוקה כפועל בטל דווקא כשעושה מעצמו ואין הבעלים שם אבל אם הם שם ולא התנה והניח שלו והשיב לא יטול אלא כפועל בטל לגמרי כגון שאם מלאכתו סלע ולישב בטל היה נוטל דינר ולעסוק בהשבה היה נוטל שני דינרים אין לו אלא דינר אחד כיון שהבעלים שם ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ולא יטול כלל על ההשבה:
א סָעִיף א הרואה את האבידה חייב להשיב בחנם בד"א שהוא בטל אבל אם הוא עוסק במלאכה יכול לקבל עליה שכר וכו' בסוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל:) תנן היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל אם יש שם ב"ד יתנה בפני ב"ד אם אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם ובגמרא מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. ופי' רש"י לא יאמר לו תן סלע. שבטלתי ממלאכתי שהוא אומר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו לפי מה שטרחת טול: אם יש שם ב"ד. אם נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכר ואינו רוצה ליבטל ממלאכתו מה יעשה אם יש ג' בני אדם יתנה בפניהם ויאמר ראו שאני משתכר כך וכך ואי איפשי ליבטל ליטול שכר מועט אני אשיב אם תאמרו שאטול שכרי משלם: כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעשות במלאכה קלה כזו הכל לפי כובד המלאכה וריבוי שכר יש מלאכה שטרחה קל ושכרה רב או חילוף עכ"ל. והא דתנן מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון מפרש בגמרא (לב.) מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם תנינא להא דת"ר פריקה בחנם טעינה בשכר ר"ש אומר זה וזה בחנם וכתב האר"ש וקיי"ל כרבנן וטעינה אפי' הוא פנוי ובטל מכל מלאכה יכול הא לומר איני רוצה לעשות עמך אם לא תתן לי שכר ואם הוצרך לפסוק בשכר מרובה יותר מן השכר הראוי לו ליתן על טורח כזה לא יתן לו אלא כפי הראוי מידי דהוה אטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו אבל פריקה והשבת אבידה בחנם ואם הוא פנוי אין רשאי ליטול שכר אבל אם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו שמין כמה אדם רוצה. לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבידה זו ובפריקה ונותנין לו עד כדי דמי אבידה והיינו אם עושה מעצמו אבל אין מחוייב להניח מלאכתו להשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו אבל אם יש שם ב"ד או הבעלים והם אומרים לו הנח מלאכתך והשב או פרוק ויתנו כל שכרך חייב ליתן לו כל שכרו אף אם פסק לו יותר מן הראוי מידי דהוה אטול דייר והעבירני דנותן לו את שכרו משלם דאמרינן בפרק הגוזל בתרא הכא בצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכיון שיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו ואם הבעלים שם ולא התנה עמהם והניח מלאכתו לעצמו והשיב אבידה לא יטול אלא כפועל בטל לגמרי יואם היה בטל מסלע ולישב בטל היה נוטל דינר ולטרוח בהשבתה היה נוטל ב' דינרין לא יטול אלא דינר דחכמים תקנו ליטול שכר על השבת אבידה כדי שיניח אדם מלאכתו וישיב אבידה אבל אם הבעלים עומדים שם לא הוצרכו לתקן כיון שיכול להתנות ואם לא התנה הפסיד ולא יטול שכר על השבתה אבל כפועל בטל לגמרי יטול דאנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי ודבר זה אנו למדים מההוא דתנן בהגוזל בתרא שטף הנהר חמורו וחמור חבירו הניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ולא אמרינן שיטול כל מה שהפסידו בהשבתו כי היכי דאמרינן הכא היה בטל מסלע שאין מפסיד כלום בהשבתה אלא נוטל כמו ששמין שאדם היה נוטל על מלאכה קלה כזו אלא היינו טעמא כיון שבפני הבעלים הוא היה לו להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טרחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי חמורו עכ"ל ועיין בנ"י וז"ל הרמב"ם בפי"ב מהלכות גזילה היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה ק' דינר לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה ואם התנה עם הבעלים או בפני ב"ד שיטול מה שהפסיד והרשוהו ה"ז נוטל ואם אין שם בעלים ולא ב"ד שלו קודם כתב הרב המגיד מ"ש כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה וכו' מפרש בגמרא כפועל בטל מאותה מלאכה וכו' פי' פעמים שהמלאכה מרובה והיא ביוקר ופעמים שהמלאכה מועטת והפועלים בטלים ואותה שעה משתכרים בזול כדי שלא ישבו בטלים ואם החזיר זה את האבידה בשעה שהמלאכה מרובה ונשתהה בחזרתה כדי שיהא מרויח סלע לא יאמר תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת והוא יושב ובטל שהיה משתכר חצי סלע כדי שלא יהא יושב ובטל כך פירשו ר"ח והראב"ד והרי"ף ז"ל עכ"ל הרשב"א ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל ורבינו ז"ל פי' פירוש אחר בפירוש המשנה פרק עד כמה ז"ל שלפעמים יהיה אדם גבור ומהיר במלאכתו ומרויח בכל יום ממון הרבה אין אומרים נותן לו כנגד מה שבטל האיש הזה אלא אומדין אותה מלאכה על הרוב ורואים כמה אפשר שירויח אדם באותה מלאכה בכל יום וזהו ענין האומדן באותה מלאכה אבל אומדן הביטול של אותה מלאכה אומדין אותה כפי היגיעה שבמלאכה ההיא או המנוחה לפי שיש מן המלאכות שהא בעמל גדול כאומנות חרשי הברזל וחציבת צורי המתכות ולפיכך אם נמסר לאדם רשות לבחור לו לעשות המלאכה המיגעת או שינוח כל היום בלי ספק יבחר לו המנוחה אע"פ שלא ירויח אלא מעט מזער יותר מן העבודה הקשה אף על פי שירויח לו השיעור הידוע אבל המלאכות הקלות שבעליהן בטלנין כגון השולחני המקבל מעות ומטבעות ונוטל שכר על כך והדומה לו שאין הפרש גדול בין העוסק באותה מלאכה או הבטל ואם חרש הברזל היה ד"מ מרויח ביום שני דרכמונים ושולחני שני דרכמונים והיה זה אומן ברזל ובטלו ממלאכתו יום אחד נותן לו חצי דרכמון לפי שאע"פ שבטל הרי נח מעמל גדול ואם היה שולחני נותן לו דרכמון וחצי דרכמון לפי שבטלו מדבר שאין בו טורח והבן הענין הזה שהוא נפלא אמיתי עכ"ל:
א סָעִיף א הרואה את האבידה וכו' עד סוף הסימן. הכל מפסקי הרא"ש סוף פ' א"מ ואיכא למידק דכאן כתב ואם אינו שם ולא ג' שלו קודם ופי' התוספות בפרק א"מ דהטעם הוא לפי שאם ישיב לא ישלם לו כל מה שהיה משתכר במלאכתו אלא משלם לו כפועל בטל בלבד ומאי שנא משטף נהר את חמורו וכו' בסימן הקודם דאם אינו שם ולא ג' חייב לשלם לו כל דמי חמורו ויש לומר דכי היכי דבעוסק במלאכה תקנו חכמים שישלם לו כפועל בטל אם אינו שם ולא ג' דזהו מן הראוי הכי נמי גבי שטף נהר חמורו מן הראוי הוא לשלם לו הפסד חמורו וכאן וכאן אינו חייב לא להניח את מלאכתו ולא להפסיד את חמורו אלא אם רצה בכך ועושה מעצמו מיהו איכא לפלוגי בינייהו דבעוסק במלאכה באומר לו השב ואתן לך כל שכרך חייב להשיב אף אם לא ירצה אבל גבי חמור אפילו באומר לו הצל את חמורי ואתן לך כל הפסד חמורך או אפילו אתן לך יותר ממה ששוה חמורך יכול הלה לומר בחמור שלי אני רוצה ודכוותיה גבי חבית של יין אפילו יאמר לו שפוך יינך והצל את דבשי ואשלם לך דמי יינך יכול הלה לומר ביין שלי אני רוצה דלא דמי למלאכה שאינה אלא לשכרה ולא צריך לגופה של מלאכה אבל כאן הוא צריך לגופו של חמור וגופו של יין מיהו ודאי היכא שהוא עושה סחורה בחמור וביין דין חמור ויין כעושה מלאכה וכשמשלם לו הפסד חמורו והפסד היין חייב להשיב אף אם לא ירצה והשתא ניחא דלא קשיא למה לא כתב רבינו דין זה דחייב להשיב אף אם לא ירצה אצל חמור ויין והיינו משום דלא פסיקא ליה דאיכא לפלוגי בין שהוא צריך לגוף החמור והיין לבין עושה סחורה בהם בלבד וכן גבי דין מעבורת והיה צייד איכא לפלוגי בין צריך לדגים לעושה מלאכת צידה להשתכר בלבד נראה לי ודוק:
א סָעִיף א יכול לקבל עליה שכר מטעם המפורש לעיל (ריש סי' רס"ד) דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם:
ב סָעִיף ב ולא יטול כל שכר כו' הטעם משום דבלי ספק ניחא ליה לאדם בריוח חצי דינר ע"י מעט הטרחא מבדינר ע"י כובד וטורח וסתם מלאכת אדם כבידה מהשבת אבידה להכי אמדינן ליה לזה המשיב אבידה כסתם אדם שיש לו מלאכה כבידה שמניח משכרו כדי לעסוק במלאכה קלה ודברי רבינו אלו הם מהמשנה דס"פ א"מ וע"פ פירש"י ועבד"ר: אע"פ שמגיע לו כו' פי' והתורה חייבתו להשיב בחנם ולא היה לנו ליתן לו אלא כפי אומד מה שאדם רוצה ליטול להתבטל ממלאכתו לגמרי וכלשון רבינו כן הוא לשון הרא"ש הבאתי לשונו בדרישה (ריש סי' רס"ד ע"ש) ואף שכתב שם בלשון אחר היא להמעיין בו ודוק: כיון שלא חייבתו כו'. כלומר כיון שפטרתו התורה אין מצות השבה חל עליו לכן נוטל שכר גם על השבה: אפילו עד כדי דמי האבידה והטעם דאכתי טובה היא לבעלים דרוצה אדם בקב שלו כו' וכדאמרינן נמי בעלמא (כתבו רבינו לקמן בסי' ש"ג) משום כושרא דחיותא וק"ל ואם הוא בטל כו' חזר רבינו וכתבו כדי לכתוב עליו הלפיכך אם שכר כו' וכיוצא בלשון זה כתב רבינו לקמן (ריש סימן רע"ב): ומ"ש יותר משכר הבטלה כלומר יותר משכר מלאכתו ולפי דאיירי השתא באדם שאינו רוצה במנוחה אלא ניחא ליה בריוח מלאכתו אף שהוא בטורח (וכמ"ש בסמוך אבל אינו חייב להניח את מלאכתו) ואדם כזה כל שכר מלאכתו נקרא שכר הבטלה. אלא אם הבעלים שם כו' יתנה ויאמר עבד"ר: ואתן לך כל שכרך כלומר כל שכר מלאכתך: חייב להשיב אף אם לא ירצה נראה דאפילו הרי"ף דפסק דאינו מחוייב לשפוך יינו או להניח חמורו לשטוף אף אם ירצה הלה לשלם לו כל הפסדו וכמ"ש רבינו בשמו לקמן (בס"ס רע"ד) שאני התם דיכול לומר ניחא לי בשלי אבל במלאכה שעושה כדי להרויח מודה הרי"ו. ועמ"ש עוד שם: אפילו אם פסקו לו יותר מן הראוי פי' כראוי לפי שכר פועל בטל הנ"ל ועבד"ר: והא דאמרינן שלוקח כפועל כשיעשה מעצמו דוקא כשאין הבעלים כצ"ל כו' וה"פ והא דשיימינן ליה לזה המשיב כפועל הבטל ממלאכתו הכבדה ועושה מלאכה קלה כשהשיב מעצמו דווקא כשלא היו בעלים שם שתקנו חכמים כן כדי שישיב וכמ"ש לעיל: אלא כפועל בטל לגמרי כלומר שמין אותו כמה היה נוטל והיה יושב בטל לגמרי ולא היה עוסק אפי' בטרחת ההשבה והטעם שכיון שהיו הבעלים שם ולא הוצרכו חכמים לתקן לו שכר דהו"ל להתנות וכיון שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה וכזה מיהא משלם לו אף ע"פ שלא התנה מפני שאומדן דעת כן הוא שבכך ניחא ליה לבעל האבידה כדי שיתנו לב להשיב וכ"כ הרא"ש ועבד"ר שם נתבאר שאם השכר לישב בטל לגמרי עולה ליותר ממי שהוא בטל לגמרי כמה היה נוטל להשיב אין נותנין לו אלא שכר השבה וראיה מהניח להציל חמור שלו והציל של חבירו הנזכר בסי' שלפני זה דאין לו אלא שכרו כאדם בטל שהצילו עבד"ר ודוק:
א סָעִיף ב ולא יטול כל שכר ביטול כו' ז"ל המשנה (סוף דף ל') היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם ובגמרא (סוף דף ל"א) תנא כפועל בטל כו' אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה ופרש"י כפועל בטל של אותה כו' המה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה כבידה זו שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו הכל לפי כובד המלאכה וריבוי שכרה יש מלאכה שטרחתה קל ושכרה רב או חילוף עכ"ל והרא"ש ז"ל העתיק לשונו וכעין פי' זה פי' הרמב"ם בפי' המשניות במסכת בכורות בפ' עד כמה והן הן דברי רבינו שבכאן דרך כלל ובי"ד סימן קע"ז פי' רבינו דפועל בטל הנזכר בגמרא היינו ששמין אדם שהוא בטל לגמרי מכל מלאכה כמה רוצה ליקח ולעשות זה גם הרא"ש פי' כן כפועל בטל הנזכר שם וכתב שה טעם הדבר והוא דהן מתפרשין לפי העניין ודוקא במציאה דין הוא דיהיב ליה שכרו משלם אבל הכא באבק רבית הקילו חכמים ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מיחזי כרבית ע"כ וכלומר במציאה אי לאו דיהיב ליה שכר כאדם המבטל ממלאכתו כנ"ל ודאי ניחא ליה טפי לעסוק במלאכתו שיש לו שכר ממנה מלעסוק בהשבת אבידה משא"כ גבי עסקא ניחא לשניהם בעסק זה ששניהם מרויחין בכך אלא שמפני איסור רבית הוצרכו חכמים לתקן שיתן לו שכר מש"ה בכל דהו סגי ומה שיש לדקדק עוד על דברי רבינו בי"ד סי' הנ"ל בסוגיא זו כתבתי שם: אלא אם הבעלים שם יתנה ויאמר כו' גם מלשון הרמב"ם והרא"ש משמע שגם אם הבעלים שם חייבה התורה להשיב ולכאורה היא תמוה דבגמרא (דף ל"א) אמרו בהדיא ואי אשמועינן אבדה משום דליתא למרה בהדה אבל פריקה וטעינה דאיתא למרה בהדה אימא לא צריכא ע"כ משמע מזה דאם הבעלים שם אינו חייב להשיב וצ"ל דה"ק אי לא נכתב פריקה וטעינה לא הוי ילפינך האבידה אלא כשאין בעלים שם וכסתם אבידה אבל השתא דנכתב פריקה וטעינה גם באבידה לילף מינהי דחייב אפילו אם יש בעלים שם שוב מצאתי בתשובות מיימון השייכות לספר נזיקין סימן י' שכתב בשם ר"י דלא בא תלמודא אלא לתת טעם על כפילת הלשון דכתיב גבי טעינה ופריקה הקם תקים עזוב תעזוב ללמד דאפילו אין בעליו עמו כדאיתא שם (דף ל"א) הא יש ללמדה מאבידה וע"ז אמר אי כתב רחמנא אבידה משום דאין רגילות שיהא מרה עמו וחייבתו תורה (משה"נ אף שישנן הבעלים והן חולים או זקנים יש לחייב בלא סיוע הבעלים) אבל פריקה וטעינה איתיה למרה בהדה ועל הרוב בעלים מסייעו והו"א כשאינו יכול לסייעו כגון שהוא זקן או חולה אינו חייב לפרוק ולטעון אלא הם יש להם לבקש פועלים ולשכרם קמ"ל ועמ"ש עוד שהאריך ע"כ ומ"מ נראה פשוט דהיינו דוקא כשהבעלים אינם יכולים להציל דבר הנאבד מהם כמו זה האחר או שצריכין לו לסייען וכדמשמע מלשון תשובת מיימון זו: ומש"ר יתנה ויאמר ע"מ כן כו' נראה דאינו ר"ל שהוא מחוייב להתחיל ולומר אשיב אך בתנאי שיהיה לי שכרי דודאי כל שהבעלים שם ושותקים לאו שם אבידה עליה ולא שייך בה אזהרת לא תוכל להתעלם אלא אורחא דמילתא נקט דכשהבעלים שם רגילים לבקש להעומדים שם שיבואו לסייעם להציל ואז משיב הוא ע"מ כן אשיב שתתן לי כל שכר בטלתי וכן משמע לשון הרא"ש שכתבתי לשונו בר"ס רס"ד ע"ש: וגם הם חייבים כו' אפילו אם פסקו לו יותר מן הראוי כן הוא ג"כ דברי הרא"ש הבאתי לשונו בר"ס רס"ד והביא ראייה מצייד השולה דגים מן הים כו' ע"ש וא"ת מאי קמ"ל הרא"ש בזה והוצרך עוד להביא ראיות על זה הא מתני' היא דקתני אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד כו' וכנ"ל י"ל דהוצרך לכתוב כן כדי שלא תפרש האי דקתני ברישא דמתני' דאם אין בעלים שם נותנים לו כפועל בטל דומיא דפועל בטל דקתני גבי רבית דכתב רבינו בי"ד (ר"ס קע"ז) דאין נותנין לו אלא כאדם שאין לו מלאכה כלל כמה רוצה ליקח לעסוק בזה ולפ"ז גם מה שקתני בסיפא דאם יש ב"ד מתנה בפניהן היינו מפרשין שמתנה ליתן לו כמי שיש לו מלאכה כבידה כמה רוצה ליקח לבטל ממנה ולעסוק בהשבת אבידה אבל עכ"פ לא היינו נותנין לו כל שכר מלאכתו כיון דלא טרח בהשבה כמו באותה מלאכה ויהיה נשכר בהמצוה קמ"ל הרא"ש דז"א והביא ראיה מהצייד וק"ל: אלא כפועל בטל לגמרי כגון כו' כ"כ ג"כ הרא"ש הנ"ל בדרישה (ר"ס רס"ד) וקשה מ"ש כאן שכתב רבינו והרא"ש שנוטל שכר על הבטילה ממלאכתו ולא על ההשבה ובשטף נהר חמורו וחמור חבירו והיה בעל החמור שם ולא התנה עמו כתב איפכא דנוטל שכר על ההשבה כמה אדם בטל היה לוקח להצילו ואינו נוטל שכר על ביטול מלאכת הצלת חמורו דשוה מנה דודאי הוא טפי משכר הצלה דאדם בטל: ובנ"י תירץ בשם הרמב"ן דהכא במתבטל ממלאכתו דהוא מילתא דשכיחא לא רצו להפסידו כולי האי אבל התם לא שכיח מילתא שבקו אדיני' כיון שיכול להתנות עכ"ל אבל הוא דוחק לומר שכן היה דעת רבינו דא"כ הו"ל לפרש ולא לסתום כדי לידע להפריש בין דבר שכיח ללא שכיח ועוד דהרא"ש הנ"ל כתב דמאי דמחלקינן בין אם לא היו שם בעלים להיו שם ולא התנה הוא נלמד מההיא דשטיפת חמור ע"ש ואי איתא דס"ל האי חלוקה של נ"י הו"ל לפרשו ג"כ לכן נ"ל שהרא"ש ורבינו שכתבו כאן שנוטל שכר בטילה והחמור כתב שכר השבה היינו דס"ל דלעולם יד המשיב והמציל הוא על התחתונה ושלא ליתן לו אלא אחד מהן ובפחות שבהן כשאחד יותר מחבירו ומטעם שכתב הרא"ש שם ע"ז ז"ל דחכמים תקנו ליטול שכר על השבת אבידה כדי שיניח אדם מלאכתו וישיב אבידה אבל אם הבעלים עומדים שם לא הוצרכו לתקן כיון שיכול להתנות ואם לא התנה הפסיד ולא יטול שכר של השבתה אבל כפועל בטל לגמרי יטול דאנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי עכ"ל הנה ממה שסיים וכתב דאנן סהדי מבואר שדעתו ז"ל שבדין לא היה לנו ליתן לו כלום כיון דהו"ל להתנות ולא התנה אלא דאנן סהדי דניחא ליה לכל בעל אבידה כו' מש"ה העמידו האומדן דעת על שיעור המועט ומש"ה כתב בשטיפת חמור שנוטל שכר על ההשבה שהוא מסתמא פחות ממה שהיה נוטל לישב ולראות שיהיה חמורו נשטף וכאן כתב שכר בטילה דבסתם מלאכה אדם נוטל פחות כדי לישב בטל ממלאכתו ממה שאדם בטל נוטל לעסוק במלאכה ובטרחת ההשבה אבל ודאי אם היה נוקב מרגליות אין שמין כפי מה שהיה רוצה ליקח ולישב בטל ממלאכתו דודאי לא יקח פחות מב' סלעים ומסתמא אין דעת הבעלים ניחא בכך ויאמרו כיון שהיה לך כ"כ מלאכה יקרה לא היה לך להניח ממנה והייתי מחזירו בעצמי או אחר היה מחזירו אלא נותנין ל' כפי מה שאדם בטל רוצה ליקח ולהשיב שהוא מעט כמו בשטיפת חמור ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.