א כיצד מצות השבה אם הוא מכיר את הבעל יטפל בה עד שיגיענה לידו לא הגיעו לידו אלא נתנו לגינתו או לחורבתו יצא אע"פ שלא ידעו הבעלים ובלבד שתהא משתמרת שם כתב הרמב"ם ז"ל החזירה למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם שחרית אינו חייב ליטפל בה יותר שהרי רואים הבעלים אותה ואפילו שהוא מקום שאינו משתמר [בד"א בדבר שאין בן רוח חיים] אבל בעלי חיים לעולם חייב ליטפל בהן עד שיחזירנה לרשות בעלים ע"כ:
ב החזיר הבהמה לרשות הבעלים וברחה אפילו כמה פעמים חייב להחזיר:
ג ואם אינו מכיר את הבעלים מכריז עליה ותניא בראשונה כל מי שמוצא אבידה מכריז עליה שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעת ימים משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסין שאמרו שכל מי שמוצא אבידה היא למלך התקינו שיהא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו והיכא דליכא למיחש להאי אונסא צריך להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות:
ד וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה ואומר חפץ פלוני מצאתי ואינו חושש לרמאין שבקל ימצאו סימן כיון שמזכיר שם האבידה שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק ותניא בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימן ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו הכא עדים שאין רמאי אתה וטול:
ה והאידנא כולהו בחזקת רמאין והרמב"ם כתב אפילו בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים שאינו רמאי וא"א הרא"ש ז"ל כתב שא"צ עדים אלא כשאינו נותן סימן מובהק אבל אם נתן סימן מובהק חייב להחזיר לכל אדם:
ו מדה ומנין ומשקל ומקומה חשיבי סימן מובהק:
ז באו שנים וכל אחד נתן סימן מובהק לא תנתן לשום אחד אלא תהא מונחת עד שתתברר בעדים:
ח נתן האחד סימן מובהק ואחד הביא עדים ינתן לבעל העדים אפילו אינן מעידין שנפלה ממנו אלא מעידין שהיא שלו מחזיקין לה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה:
ט נתנו שניהם סימנים ואחד מהם הביא עוד עד אחד ואפילו אם העיד שראה שנפל ממנו עד אחד כמאן דליתיה ותהא מונחת עד שיתברר ומיהו א"א הרא"ש ז"ל כתב אותו שהעד מעיד כנגדו ישבע דלא גרע משאם היתה בידו והיה אחד אומר שלי הוא והיה העד מסייעו ואם ישבע יתבטלו דברי העד ואם לא ישבע ינתן לבעל העד:
י הביא אחד עדי אריגה והשני הביא עדים שנפלה ממנו ינתן למביא עדי נפילה דשמא הא' מכרה לזה:
יא אחד אומר מדת ארכה והשני מדת רחבה תנתן למדת ארכה שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיתה ביד הבעלים אבל מדת ארכה אינו יכול לשער:
יב אחד אומר מדת ארכה ורחבה כל אחד בפרט והשני אומר מדת האורך והרוחב ביחד ואינו יודע כל אחד לבדו כמה היא ינתן למדת ארכה ורחבה בפרט:
יג אחד אומד מדת ארכה ורחבה והשני אומר מדת משקלה ינתן לבעל המשקל שאין דרך לשקול הטלית לפיכך הוי סימן מובהק:
יד הכריז או הודיע לשכניו ולא באו הבעלים תהא מונחת עד שיבוא אליהו:
טו וכל זמן שהיא אצלו כתב הרמב"ם ז"ל שהוא שומר שכר עליה מפני שצריך ליטפל בה וכל זמן שמטפל בה הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה וזהו שכרו ור"י ז"ל כתב שאינו אלא שומר חנם עליה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
טז כל זמן שהאבידה אצלו צריך ליטפל בה שלא תפסד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן ואפילו גיזת זנב השור שהוא דבר מועט צריך ליטפל בו:
יז מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום אבל טפי לא שתתקלקל ולא ינערה במקל ולא בשנים אלא אחד מנערה בידו בד"א בשל פשתן אבל צמר הניעור קשה לה כך פירש רש"י ורב אלפס פירש להיפך דבשל פשתן הניעור קשה לה ושוטחה על גבי מטה לצרכה לבד ולא לצרכו אפילו אם גם היא צריכה לאותו שיטוח ואם יש לו אורחים לא ישטחנה בפניהם אפילו לצרכה לבד שמא תגנב:
יח כלי עצים ישתמש בהן לצרכן מעט כדי שלא ירקבו כלי נחושת ישתמש בהן בחמין אבל לא ע"י האור ופירש רש"י שלא ישהו החמין על גבי האור כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמץ שמשחירין מגרפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מצא כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבוא אליהו
יט וכדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם הם בעיר אין צריך ליטפל בהן שיבוא הוא ויטפל בשלו:
כ מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום כדי שלא יתעפשו ואם אינו יודע לקרות בהן גוללן אחת לל' יום ולא ילמוד בהן דבר שלא למד מעולם מפני שצריך עיון רב ויבוא להשהותו לפניו יותר מכדי צורך הספר ולא יקרא פרשה וישנה ולא יתרגם ולא יפתח בו יותר מג' דפין ולא יהיו ב' קורין ביחד בענין אחד שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן אבל בשני עניינים קורין אבל ג' אפילו בשני עניינים אין קורין כך פרש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל פירש בהיפך דשנים קורין בענין אחד ולא בשני עניינים וג' אפילו בענין אחד אין קורין:
כא וכן הדין נמי במי שהפקידוהו ספר ואין הבעלים בעיר:
כב מצא בעלי חיים שצריך להוציא עליהם הוצאות אם הוא דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהם י"ב חדש מיום ששוכרן ולוקח שכרן ומאכילין ואם יעלה שכרן יותר ישמרנו לבעלים וכן תרנגולת שהיא מטלת בכל יום ביצים מטפל בה שנים עשר חודש עגלים וסייחין במקום מרעה ג' חדשים שלא במקום מרעה שלשים יום אווזים ותרנגולים קטנים שלשים יום גדולים שלשה ימים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחם ופירש רש"י מוכרן בב"ד ומניח הדמים אצלו והרמ"ה כתב שיכול לשומם בעצמו אבל ב"ד מיהא צריך ור"י ז"ל מפרש שיכול לשומם בעצמו בלא ב"ד ונוטלן באותן הדמים וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב שם דמיהם עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדרך כל השם בהמה לחבירו למחצית שכרה:
כג ותפילין אין צריך לשמרם אלא מוכרן מיד מפני שמצויין בכל פעם לקנותם וכן פירות שהתחילו לירקב וכן כל כיוצא בהן מוכרן מיד:
כד מה יעשה בדמים ישתמש בהן לפיכך הוא שומר שכר עליהם אפילו אם לא נשתמש בהן:
כה בד"א בדמי אבידה מפני שטרח ליטפל בה אבל מצא מעות או אפילו חפץ ולא היה לו בו שום טורח לשמרו אינו רשאי להשתמש בהן
כו לפיכך אינו עליהם אלא שומר חנם וכן מי שהפקידו אצלו מעות של יתומים לא ישתמש בהן והוא שומר חנם עליהן:
כז והרמב"ם ז"ל כתב שהוא חייב באונסין על דמי אבידה וזהו לשיטתו שכתב שהוא שומר שכר על האבידה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ולאחר שישתמש במעות לכולי עלמא חייב באונסין שהוא שואל עליהן:
כח כתב הרמב"ם ז"ל כל אותן הימים שהוא מטפל בהן אם האכילם משלו נוטל מהבעלים ויראה שנוטל בלא שבועה ע"כ:
כט המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם יצטרך לישבע יניחנה ולא יחזירנה לבעלים ואפילו אם טוען שני כיסין מצאת לי והן קשורין יחד שאי אפשר לימצא זה בלא זה וזה אומר לא מצאתי אלא אחד או שאומר שנים מצאתי והחזרתי לך אחד אין צריך לישבע:
א סָעִיף א כיצד מצות השבה אם הוא מכיר את הבעל יטפל בה עד שיגיענה לידו לא הגיעו לידו אלא נתנו לגינתו או לחורבתו יצא אע"פ שלא ידעו הבעלים ובלבד שתהא משתמרת שם בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לא:) תניא השב אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ ה"ד אי דמנטרא פשיטא ואי דלא מנטרא אמאי לעולם דמנטרא והא קמ"ל דלא בעינן דעת בעלים:ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם ז"ל החזירה למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם שחרית אינו חייב ליטפל בה יותר וכו' בפי"א מהלכות גזילה ודבריו מבוארים בפ' הכונס (בבא קמא נו: נז.) גבי פלוגתא דרב יוסף ורבה בשומר אבידה אי כש"ח דמי או כש"ש איתיביה רב יוסף לרבה החזירה למקום שיראנה אינו חייב ליטפל בה נגנבה או אבדה מאי נגנבה או אבדה לאו נגנבה מביתו או אבדה מביתו לא ממקום שהחזירה והא קתני אינו חייב ליטפל בה א"ל הב"ע כגון שהחזירה בצהרים ותרתי קתני וה"ק החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק דלא חזי לה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו מאי לעולם לאו אפילו מביתו ש"מ כש"ש דמי א"ל מודינא לך בב"ח כיון דנקטי להו ניגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא ואע"ג דהא דקאמר החזירה שחרית למקום שיראנה וכו' רבה הוא דאוקי ברייתא הכי ולא קיי"ל כוותיה בשומר אבידה אלא כרב יוסף דאמר כש"ש דמי וכמבואר בדבריו פרק י"ג מהל' גזילה ולא איפליגו אלא בגניבה או אבידה מביתו אם הוא חייב או פטור אבל אם החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה לכ"ע דהשבה מעליא היא זו:
ב סָעִיף ב החזיר הבהמה לרשות הבעלים וברחה אפילו כמה פעמים חייב משנה בפרק אלו מציאות (בבא מציעא ל:) ומייתי לה בגמרא (לא.) מדכתיב השב אפילו מאה פעמים במשמע:
ג סָעִיף ג ואם אינו מכיר את הבעלים מכריז עליה משנה בפרק אלו מציאות:ומ"ש ותניא בראשונה כל מי שמוצא אבידה מכריז עליה שלש רגלים וכו' עד התקינו שיהא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו בפ' הנזכר (כח:):ומ"ש ובמקום דליכא למיחש להא אונסא צריך להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פשוט הוא:
ד סָעִיף ד וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה וכו' ואינו חושש לרמאין שבקל ימצאו סי' וכו' שם איתמר רב יהודה אומר אבידתא מכריז דאי אמרת גלימא מכריז חיישינן לרמאי ורב נחמן אמר גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן דאם כן אין לדבר סוף ומתניתין דקתני אמר את האבידה ולא אמר את סימניה הרי זה לא יתן לו בדלא אמר סימנים מובהקים דידה אלא סימנים שאינם מובהקים ופרש"י אין לדבר סוף דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואמר אם טלית היא שמצאת אלו סימניה וידוע דהלכה כרב נחמן בדיני:ומ"ש ותניא בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סי' ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול שם:
ה סָעִיף ה ומה שאמר והאידנא כולהו בחזקת רמאים והרמב"ם ז"ל כתב אפי' בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים שאינו רמאי בפרק שלשה עשר מהל' גזילה וטעמו מדתנן בפ' אלו מציאות שם אמר את האבידה ולא אמר את סימניה הרי זה לא יתן לו והרמאי אע"פ שנתן את סימניה ה"ז לא יתן שנאמר עד דרוש אחיך עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי וכבר כתבתי בסמוך דבגמרא מוקי מתני' אליבא דרב נחמן דמאי לא אמר סימניה סימנים מובהקים דידה ואם כן כי קתני סיפא והרמאי אף ע"פ דאמר סימניה ע"כ בסימנים מובהקים הוא דאי בשאינן מובהקין מאי איכא בין רמאי לשאינו רמאי וז"ל ה"ה פי' סימן מובהק זה שהזכיר כאן רבי' נראה מדבריו של הר"א ז"ל שהוא אף ע"פ שנתן סימן מובהק כגון נקב יש בו בצד אות פלוני שהוא סי' מובהק ביותר שכך כתב אהשגות א"א סימן מובהק לגמרי ואע"פ דסימנים כאלו דאורייתא ברמאי חיישי' ומדאוריית' ילפינן לה: ומ"ש בשם הרא"ש ז"ל שאין צריך עדים אלא כשאינו נותן סימן מובהק אבל נתן סימן מובהק חייב להחזיר לכל אדם:
ו סָעִיף ו ומ"ש מדה ומנין ומשקל ומקום חשיבי סימן מובהק כ"כ הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גזילה וכך מפורש בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כג:):
ז סָעִיף ז באו שנים וכל אחד נתן סימן מובהק וכו'. נתנו שניהם סימנים וכו' שם (כח.) אמר רבא סימנים וסימנים יניח סימנים ועדים ינתן לבעל העדים סימנים וסימנים ועד אחד עד א' כמאן דליתיה דמי ויניח:
ח סָעִיף ח ומ"ש רבינו גבי נתן האחד סימן מובהק ואחד הביא עדים וכו' אפילו אינם מעידים שנפלה ממנו אלא מעידים שהיא שלו וכו' כ"כ א"א הרא"ש ז"ל שם:
ט סָעִיף ט ומ"ש גבי נתנו שניהם סימנים וא' מהם הביא עוד ע"א וכו' ומיהו א"א כתב אותו שהעד מעיד כנגדו ישבע וכו' שם:
י סָעִיף י ומ"ש הביא א' עדי אריגה והשני הביא עדים שנפלה ממנו וכו' עד שאין דרך לשקול הטלית מימרא דרבא שם:
יא סָעִיף יג ומ"ש לפיכך הוי סי' מובהק כלומר יותר מובהק משל חבירו:
יב סָעִיף יד הכריז או הודיע לשכניו ולא באו הבעלים תהא מונחת עד שיבוא אליהו פשוט בפרק אלו מציאות:
יג סָעִיף טו ומ"ש וכל זמן שהיא אצלו כתב הרמב"ם ז"ל שהוא ש"ש עליה וכו' בפי"ג מה' גזילה והיא פלוגתא דרבה ורב יוסף בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כט.) ובפרק הכונס (בבא קמא נו:) ופסק כרב יוסף וכן פסק הרי"ף ז"ל בפרק הכונס וכן פסקו ר"ח וה"ג וכתב ה"ה ויש חולקין לומר כש"ח ודעת הרב עיקר:ומ"ש בשם ר"י שאינו אלא ש"ח עליה שם בתוס':ומ"ש ולזה הסכים א"א ז"ל לטעמיה אזיל רבינו שכתב בסוף סימן ע"ב אע"פ שהרא"ש כתב בתשובה שהמלוה על המשכון ש"ש בפסקיו כתב שהוא ש"ח ודאחרונה היא ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנה חילוק זה למי שפוסק שהוא ש"ש עכ"ל. וכבר כתבתי שם שאין דברי הרא"ש בפסקים מוכרחים לגמרי שתהא דעתו כדעת ר"י שהרי הביא שתי הסברות בפסקיו ולא הכריע לגמרי וכיון שבתשובה ביאר דבריו כרב יוסף מסתמא הכי ס"ל ובין שיהיה דעתו כן או לא אנן כרב יוסף נקטינן כדעת גדולי הפוסקים:
יד סָעִיף טז כל זמן שהאבידה אצלו צריך ליטפל בה שלא תפסד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן ואפילו גיזת זנב השור וכו' בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כז.) שור דכתב רחמנא גבי אבידה למה לי לגיזת זנבו:
טו סָעִיף יז מצא כסות מנערה אחת לל' יום משנה שם (כט:): ומ"ש אבל טפי לא שתתקלקל ולא ינערה במקל ולא בשנים אלא אחד מנערה בידו במה דברים אמורים בשל פשתן וכו' שם בגמרא למימר דניעור מעלי לה והאמר רבי יוחנן מי שיש לו אומן גרדי בתוך ביתו ינער כסותו בכל יום אמרי בכל יום קשי לה אחד לל' יום מעלי לה איבעית אימא ל"ק הא בחד הא בתרתי איבעית אימא לא קשיא הא בידא הא בחוטרא איבעית אימא ל"ק הא בדעמרא הא בדכיתנא. ופירש רש"י בחד באדם אחד אין ניעורו קורעה: דעמרא. קשה לה שנמתח ונקרעת. והרי"ף כתב מצא כסות מנערה אחת לל' יום והני מילי בדעמרא אבל בדכיתנא לא דניעור קשה לה ודעמרא נמי לא אמרן אלא בחד גברא ובידא אבל בתרי גברי או בחוטרא לא וכדבריו כתב הרמב"ם בפי"ג מהל' גזילה: ומה שכתב ושוטחה על גבי מטה לצרכה לבד וכו' שם במשנה שוטחה לצרכה אבל לא לכבודו ובגמרא (ל.) איבעיא לה לצרכו ולצרכה מאי ולא איפשיטא ופסק הרא"ש לחומרא וכן פסק הרמב"ם בפרק שלשה עשר מהלכות גזילה:ומ"ש ואם יש לו אורחים לא ישטחנה בפניהם אפילו לצרכה לבד שמא תגנב שם ברייתא:
טז סָעִיף יח ומ"ש כלי עץ ישתמש בהן לצרכן מעט כדי שלא ירקבו וכו' עד שיבוא הוא ויטפל בשלו ברייתא שם ואהא דתנן כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהם לצרכן אבל לא לשחקן פירש נ"י לצרכן שמתעפשין בקרקע שצריך לתתם בקרקע כדאמרינן לקמן דזו היא שמירתן לפיכך משתמש בהם לפרקים אבל לא לשחקן לא ישתמש בהם שימוש ארוך שישחקם:
יז סָעִיף כ מצא ספרים קורא בהן אחת לל' יום וכו' עד יותר מכדי צורך הספר משנה שם (כט:) וכתב ה"ה בפי"ג מה' גזילה על ולא ילמוד בהם דבר שלא למד מעולם מיהו כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל דלא איתמר האי דינא אלא בס"ת נביאים וכתובים שמי שהוא רגיל בהם א"צ ליגע בהם כלל ושאינו רגיל נוגע ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרא אבל עכשיו שנהגו לכתוב תלמוד השונה פרקו ק' פעמים ומי שלא ראה אותו שוים ליגע בו ולמשמש לפי שהוא צריך מחשבה יתירה וילמוד לכתחלה עד כאן ואע"פ שלא כתב הרב ז"ל אלא בדין השואל נראה שהוא הדין לאבידה וצריך עיון עכ"ל:ומ"ש ולא יקרא פרשה וישנה וכו' ברייתא בדף שם (ותמיהא) [ומסיים] בה ולא יקראו בו ג' בני אדם בכרך אחד הא שנים קורין אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני עניינים ופי' רש"י בענין אחד בפרשה אחת אין קורין בשני עניינים זה בדף זה וזה בדף זה קורין דלא אתי לשמוטי מהדדי והרמב"ם כתב בפי"ג מה' גזילה לא יהיו שנים קורין בב' עניינים שמא ימשוך זה וימשוך זה ויבלה הספר אבל קורין הן בענין א' ולא יקראו ג' בספר אחד ואפילו בענין אחד עכ"ל:
יח סָעִיף כא ומ"ש וכן הדין נמי במי שהפקידוהו ספר ואין הבעלים בעיר בדף שם בברייתא:
יט סָעִיף כב מצא ב"ח שצריך להוציא עליהם הוצאות וכו'. עד מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן ברייתא שם (כח:):ומ"ש רבינו מטפל בהן י"ב חדש מיום ששוכרן הרמב"ם בפי"ג לא כתב כן אלא מיום המציאה:ומ"ש וכן תרנגולת שהיא מטלת ביצים בכל יום מטפל בה י"ב חדש שם א"ר נחמן בר יצחק תרנגולת כבהמה גסה:ומ"ש עגלים וסייחים במקום מרעה ג' חדשים שלא במקום מרעה ל' יום שם בברייתא עגלים וסייחים מטפל בהם ג' חדשים ורמי עליה מדתניא מטפל בהם ל' יום ומשני ל"ק הא דרעיא הא דפטומי ופרש"י הא דקתני ג' חדשי'בארץ מרעה ובזמן הדשא שאין טיפולו מרובה והא דקתני ל'יום בזמן שאין מרעה וצריך לפטמה על אבוסה ממה שבבית שדמיה יקרים:ומ"ש אווזים ותרנגולים קטנים שלשים יום וכו' שם בברייתא אווזים ותרנגולים מטפל בהם שלשים יום ורמי עליה מדתניא אווזים ותרנגולים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו מטפל בהם ג' ימים ומשני ל"ק הא ברברבי הא בזוטרי ופרש"י רברבי אוכלים הרבה הילכך ג' ימים דהא אוקימנא בזכרים והרמב"ם בפי"ג מהלכות גזילה כתב בהיפך דבגדולים שלשים יום ובקטנים ג' ימים:ומ"ש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחם ופירש רש"י מוכרן בבית דין ומניח הדמים אצלו זה לשון הרא"ש מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן פי' רש"י מוכרן ויניח הדמים אצלו ומשמע לפירושו שצריך למכרו בב"ד דאם לא כן מה לו להזכיר שומא הול"ל מוכרן ומניח הדמים ולישנא דשם דמיהם לא משמע כפירושו ופירשו התוספות שם דמיהם ומניחן הפרה וחמור ואף לעצמו יכול לשומן ולא דמי לגבאי צדקה דאמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא ד' לח.) אין פורטין לעצמן דכיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה תדע דלא בעינן שישומם בבית דין כדלקמן גבי פקדון שצריך למכרו בבית דין וכן לקמן (כט:) גבי תפילין דאמר שמואל שם דמיהם ומניחן לאלתר היינו מניחן בראשו דאין לפרש מניח הדמים אצלו דהא שמואל פוסק כר' טרפון בדמי אבידה ומיהו איכא למימר דדמי תפילין כמעות דמי הואיל ולא טרח בהו ומסתברא כפירוש התוס' דלא הוי הך ברייתא דלא כהלכתא עכ"ל. וכתב עוד רב אלפס גורס בעגלים וסייחים ואווזים ותרנגולים מוכרן בבית דין ולא ידענא טעמא מאי עכ"ל ולפי שהרא"ש היה מפרש שם דמיהם שישום כמה שוים ויקחם לעצמו כפי' התוס' או שימכרם לאחרים כפי' רש"י והוקשה לו על גירסת הרב אלפס מה שאמר דגבי תרנגולת ובהמה שם דמיהם דהיינו שישום כמה שוים ויקחם לעצמו לפירוש התוס' דמסתבר ליה וגבי עגלים וסייחים ואווזים ותרנגולים מוכרן בבית דין ולמה לא ישומם ויקחם לעצמו כמו בתרנגולת ובהמה גסה ועוד בית דין למה בהני טפי מבהנך ומתוך דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות גזילה עמדנו על טעמם שהוא ז"ל כתב דכל דבר שעושה ואוכל כגון תרנגולת ובהמה גסה לאחר שנים עשר חדש שם דמיהם עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם מחבירו וכיון שכן בעגלים וסייחים ואווזין ותרנגולים שהם אוכלים ואינם עושים א"א לומר בהם שם דמיהם וצריך לגרוס מוכרן בבית דין והראב"ד מודה להרמב"ם בפירוש שפירש בשם דמיהם ומניחן: ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שיכול לשומם בעצמו כלומר יכול ליטלם לעצמו באותה שומא שישומו ב"ד:
כ סָעִיף כג ומ"ש ותפילין אין צריך לשמרם וכו' שם (כט:) אמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהם ומניחן לאלתר מתיב רבינא מצא ספרים קורא בהם אחד לל' יום וכו' אמר אביי תפילין בי בר חבו מישכח שכיחי ספרים לא שכיחי וז"ל הרא"ש ואין צריך ליטפל בהם לשמרם שלא ירקיבו כמו בספרים ובשאר אבידות דתפילין שכיחי בכל עידן בבית האומן אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר וכבר כתבתי בסמוך שהרא"ש כתב דהיינו מניחן בראשו ואח"כ כתב ומיהו איפשר דיניח הדמים אצלו קאמר ודברי רבינו כאן כדברי הרא"ש האחרונים אבל דברי הרמב"ם בפי"ג מהל' גזילה כדבריו הראשונים:ומ"ש וכן פירות שהתחילו לירקב וכן כיוצא בהן מוכרן מיד כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה יצא לו לרב ז"ל מהמשנה דהמפקיד דע"כ לא נחלק רשב"ג וחכמים שחכמים אומרים בפירות המורקבים לא יגע בהם אלא בפקדון שהבעלים מניחין אותו מדעת אבל אבידה לא עכ"ל:
כא סָעִיף כד מה יעשה בדמים ישתמש בהם לפיכך הוא ש"ש עליהם אפילו אם לא נשתמש בהם שם במשנה (כח:) מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ר"ע אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר' טרפון ומפרש בגמרא דלפיכך בר' טרפון ה"ק כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בגווייהו כמאן דאשתמש בגווייהו דמי וחייב באחריותן:
כב סָעִיף כה ומ"ש בד"א בדמי אבידה מפני שטרח לטפל בה אבל מצא מעות כו' מימרא שם (כט.):ומ"ש או אפילו חפץ ולא היה בו שום טורח לשמרו מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך גבי תפילין שם דמיהם ומניחן לאלתר:
כג סָעִיף כו ומ"ש וכן מי שהפקידו אצלו מעות של יתומים לא ישתמש בהם מעשה שם:ומ"ש הואיל והוא ש"ח עליהם נ"ל שהוא ט"ס שהרי לא מצינו שיהא ש"ח עליהם כדי שנלמוד מזה שלא ישתמש בהם אדרבה הא דלא ישתמש בהם מפורש בגמרא ומשם יש ללמוד דהוי כש"ח לפיכך נראה להגיה לפיכך הוא ש"ח עליהם:
כד סָעִיף כז ומ"ש בשם הרמב"ם שהוא חייב באונסים על דמי אבידה בפי"ג מהלכות גזילה:ומ"ש וזהו לפי שיטתו שכתב שהוא ש"ש על האבידה כבר נתבאר בסימן זה דלרב יוסף שומר אבידה הוא כש"ש ולרבה הוי כש"ח ושהרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כרב יוסף וגבי פלוגתא דר"ט ור"ע דבסמוך אוקימנא אליבא דרב יוסף דבגניבה ואבידה כ"ע לא פליגי דחייב כי פליגי באונסין דשואל ר' טרפון סבר שרו ליה רבנן לאשתמושי בגווייהו והו"ל שואל עלייהו ור"ע סבר לא שרו ליה רבנן לאשתמושי בגווייהו הילכך לא הוי שואל עלייהו:ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה אף ע"פ שהרא"ש כתב סברת הרי"ף שפסק כרב יוסף וסברת התוספות שפסקו כרבה ולא הכריע ביניהם משמע לרבינו שסברתו כסברת התוס' שפסקו כרבה מדכתב גבי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון והוי ש"ש לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה וכבר כתבתי בסימן זה ובסימן ע"ב שמאחר שבתשובה פסק כרב יוסף יש לנו לומר שלא פסק בפסקים בהיפך ומ"ש והוי ש"ש לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה יש לדחות דחדא מינייהו נקט דלמאן דפסק דהלכה כרב יוסף הוי שואל עלייהו ובין שיהיה דעתו כן או שיסבור דהלכה כרבה אנן כרב יוסף נקטינן כיון דגדולי הפוסקים סוברים כן:ומ"ש ולאחר שישתמש במעות לכ"ע חייב באונסין שהוא שואל עליהם פשוט הוא:
כה סָעִיף כח כתב הרמב"ם כל אותן הימים שהוא מטפל בהן אם האכילם משלו נוטל מהבעלים ויראה שנוטל בלא שבועה מפני תיקון העולם בפי"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה זה פשוט ויראה לרב ז"ל שהוא בלא שבועה ועיקר ודומה להך דאמרינן בהמוצא מציאה לא ישבע:
כו סָעִיף כט המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם וכו' משנה בפ' הניזקין (גיטין מח:):ומ"ש ואפילו אם טוען שני כיסין מצאת לי והן קשורים יחד וכו' שם א"ר יצחק שני כיסין קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' נשבע ור' יצחק לית ליה המוצא מציאה לא ישבע עליה מפני תיקון העולם הוא דאמר כראב"י דתניא ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי וכו' וכתב הרא"ש פר"ח דלא קאי האי שינויא דאפילו ראב"י אית ליה משיב אבידה פטור ולא חלקו ראב"י ורבנן אלא בהא דר"י סבר בבנו אינו מעיז ולפי דבריו נדחו דברי ר' יצחק וכן רי"ף לא הביא דברי ר' יצחק וכתב בשבועות דהלכה כראב"י ונראה דמפרשים אלא בדרבה קמיפלגי כמו שפר"י דאיירי בטוענו גדול הילכך לא דמי למוצא אבידה עכ"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' גזילה: [%א] כתב מהרי"ק בשורש ק"י אם הכריזו בב"ה להחזיר אבידה בתקנת ר"ג ויש אנשים שאומרים שנמסר להם הדבר בסוד שיש לנדות מי שמשתדל לבטל תקנת ר"ג ואפילו נשבע שלא לגלות לא יועיל:
א סָעִיף א כיצד מצות השבה וכו'. הא דכתב בשם הרמב"ם איתיה בפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ז) וכך פסק בהגהות אשיר"י סוף פ' אלו מציאות וע"ל בסי' רס"ג במ"ש ב"י לדעת הרמב"ם בדין טיפול בעלי חיים:
ב סָעִיף ג ואם אינו מכיר את הבעלים מכריז עליה ותניא וכו'. פי' מביא ראיה שצריך עכשיו להכריז עליה דכיון דלא התקינו דסגי בהודעה לשכניו אלא מפני האנסין א"כ היכא דליכא למיחש לאונסא צריך להכריז:
ג סָעִיף ד וכיצד מכריז וכו' ותניא וכו'. פי' מביא ראיה דמחזיר בסימן מובהק לכל אדם שהרי בברייתא קתני בראשונה היה נותן סימן ונוטלה משמע סתם סימן אפי' אינו מובהק והתקינו שיביא עדים שאינו רמאי ויטול בסימן שאינו מובהק מכלל דבסימן מובהק מחזירין לכל אדם והרמב"ם מפרש דברייתא בסימן מובהק קאמר אבל הרא"ש חולק על דבריו וז"ל ת"ר בראשונה וכולי הבא עדים שאין אתה רמאי וטול אבל בסימן מובהק יראה שמחזירין לכל אדם ולא איירי אלא בסימן שהיו מחזירין בהן בראשונה עכ"ל וסימן מובהק דקאמר הרב רבינו אשר הכא היינו סימן מובהק גמור דחשיב טובא כאילו היו עדי אריגה דאפי' לרמאי מחזירין: ומ"ש הרא"ש קודם זה דלרב נחמן דקיי"ל כמותו דגלימא מכריז מתניתין דקתני אמר את האבדה ולא אמר סימניה פירוש דלא אמר סימנים מובהקין שראוי להחזיר על ידם אבדה אלא סימן חיורי וסומקי דאלמא דאפילו באינו רמאי מצריך סימן מובהק לאו מובהקין ממש קאמר וכ"כ התוס' (דף כ"ז) בד"ה ואנא יהיבנא ע"ש ועלה דהני דלאו מובהקין ממש תני בסיפא והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו אבל בסימנין מובהקין ממש לא איירי מתניתין דפשיטא דאפילו לרמאי מחזירין אלא דאיכא לתמוה במ"ש התוס' קודם זה אהא דפשיט תלמודא דסימנין דאורייתא מדתניא והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי מאי לאו בסימנין לא בעדים והבינו התוס' שם דה"ק מאי לאו דלרמאי לא יחזיר אלא בסימנין ולכן הקשו דהא במתני' דריש מהאי קרא דלא יחזיר אף בסימנין ונדחקו לפרש דקרא דקדריש במתני' אסמכתא היא כדקתני עלה בברייתא משרבו הרמאים התקינו אבל הכא משמע ליה שהוא דרשה גמורה מדקאמר וכי תעלה על דעתך וכו' ועוד יש לומר דבמתני' מיירי בידוע שהוא רמאי לכך צריך עדים אבל הכא מיירי בסתם בני אדם עד כאן לשונו ותימה היאך קס"ד דלרמאי לא יחזיר אלא בסימנים מכלל דלאינו רמאי יחזיר אפילו בלא סימנין דאם כן למאן דאמר גלימא מכריז אמר איהו גלימא ואמר איהו גלימא היאך יחזיר לו בלא סימנין דאם תפרש דאמר איהו חיורי וסומקי אם כן מתניתין דתנן אמר את האבדה ולא אמר סימניה דמפרש בגמרא דלא אמר סימנין מובהקין דידה כי אם כסימנים דסומקי וחיורי כמו שפי' התוספות אלמא דבאינו רמאי לא יחזיר בסימנין דסומקי וחיורי והשתא כי היכי דקשיא להו לתוס' קושיא זו דמשנה אברייתא ברמאי כך הוה להיו להקשות באינו רמאי וצריך לדחוק ולומר דאה"נ דבכח קושייתם ברמאי הוי נמי הך קושיא באינו רמאי ובתירוצם מיתרצא נמי הך קושיא אכן לפע"ד קושייתם אין לה התחלה ואינה צריכה לתירוץ ותלמודא הכי קאמר מאי לאו הך דדרשהו אם הוא רמאי בסימנין קאמר דאם הוא רמאי לא ישיב לו בסימנין אלמא דסימנין דאורייתא מדחייב להחזיר בסימנין לאינו רמאי ופריק לא בעדים וקרא הכי קאמר דלרמאי לא תחזיר לו אלא בעדי נפילה ולאינו רמאי תחזיר לו אפי' בעדי אריגה אבל בסימנין לא יחזיר אפילו לאינו רמאי דסימנין לאו דאורייתא ולהך אוקימתא מתניתין נמי הכי קתני אמר את האבידה ולא אמר סימניה מובהקין ממש דידה דהוי כמו עדי אריגה כגון נקב יש בצד אות פלונית וכיוצא בזה לא יתן לו והרמאי אף בכך לא יתן לו עד שיביא עדי נפילה והשתא ניחא דהתיישב בלי דוחק ולפי זה הא דקאמר תלמודא ומאי לא אמר סימניה דלא אמר סימנין מובהקין דידה דפירשו התוס' דלאו סימנין מובהקין ממש קאמר ואליבא דמסקנא דסימנין לאו דאורייתא ומתני' דרשא גמורה קאמר ולאו אסמכתא ובאינו רמאי בעינן מובהקין ממש כמו עדי אריגה וברמאי לא מהני מובהקין ממש ולא עדי אריגה ולא יחזיר אלא בעדי נפילה כנלפע"ד שהיא דעת הרמב"ם שכתב באינו רמאי לא יחזיר עד שיאמר סימנין מובהקין פירוש מובהקין ממש דהוי כמו עדי אריגה וברמאי אף על פי שאמר סימנין מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו פירוש עדי נפילה ומ"ש הראב"ד וז"ל סימנין מובהקין וכו' א"א לאפוקי חיורי וסומקי קאמר ועל שהיא שלו וכו' א"א סימן מובהק לגמרי עכ"ל אין זה אלא השגה על הרמב"ם דסבירא ליה להראב"ד דבאינו רמאי סגי בסימנין מובהקין חשובים כגון מדת ארכו ורחבו אע"פ שאינן מובהקין ביותר וקרינן להו מובהקין לאפוקי חיורי וסומקי וברמאי סגי בסימן מובהק לגמרי כגון נקב יש בצד אות פלונית ולא בעינן עדי נפילה והיא דעת הרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם לא ס"ל הכי אלא דבאינו רמאי בעינן סימן מובהק לגמרי וברמאי בעינן עדים שמעידין שהיא שלו וכך הבין רבינו והוא האמת והכי נקטינן ועיין בדברי ה"ה שנראה מדבריו שלא הבין כך מדברי הרמב"ם והראב"ד:
ד סָעִיף ט נתנו שניהם סימנים וכו' ומיהו א"א הרא"ש כתב אותו שהעד מעיד כנגדו ישבע וכו'. בפ' א"מ כתב כך מיהו בנ"י חולק על זה וכתב דמדקאמר כמאן דליתיה דמי אינו מחוייב שבועה לומר שהכלי שלו אע"פ שזה מעיד כנגדו משום דאפילו ישבע להכחישו לא נעמיד הכלי בידו ואמאי ישבע אלא כמאן דליתיה הוא עכ"ל והכי מסתברא:
ה סָעִיף יז מצא כסות וכו' אפי' לצרכה לבד שמא תגנב. אע"ג דבגמ' קאמר דמיקלי קלי לה אי משום עינא אי משום גנבי וכ"כ הרי"ף והרא"ש רבינו נמשך אחר דברי הרמב"ם בפי"ג מגזילה שלא כתב אלא טעם שמא תגנב שהוא יותר מתקבל:
ו סָעִיף יח כלי עץ ישתמש בהן לצרכן וכו' אע"ג דבברייתא לא תני לצרכן אלא סתמא תני המוצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו וכ"כ הרמב"ם בסתם ס"ל לרבינו מדתני הכא טעמא כדי שלא ירקבו אלמא דאתא לאורויי דדוקא לצרכן כדי שלא ירקבו ואם לאו לא ישתמש בהם כלל ולכן לא ישתמש בהן אלא מעט דבהכי נפקא מחששא דרקבון ולא קשה דמדתני הכא דבכלי עץ ישתמש בהן וכן בכלי נחושת וכסף ומגרפות וקרדומות דאלמא דלצרכו ולצרכה שרי ומ"ש דבכסות נקטינן דכיון דלא איפשיטא בעיין אזלינן לחומרא יש לומר דגבי כסות הוי טעמא דאיסורא דשמא לאחר שיספיק לה השיטוח לצרכה אסח דעתיה מינה ויניחנה כך שטוחה לצרכו ובקל תתקלקל אבל בכלים שאין משתמש בהם אלא לצרכן לא אסח דעתיה מינייהו ולא ישתמש בהם יותר מכדי צרכן והכי משמע באשיר"י עיין שם ורבינו כתב גבי כלי עץ שלא ישתמש בהן אלא לצרכן מעט והוא הדין בכלי נחושת וכסף ומגרפות וקרדומות ודכוותייהו בספרים דשרי לקרות בהו כדי שלא יחעפשו דהיינו לצרכו ולצרכה ובלבד שלא יהא בענין שיבוא להשהותו לפניו יותר מכדי צורך הספר:
ז סָעִיף יט ומ"ש וכדרך וכו' כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למ"ה. וכתב עליה הרא"ש דאי ישנו בעיר אין הנפקד חייב ליטפל בו מאחר שהמפקיד יכול לשמור חפציו שלא יתקלקלו עכ"ל נראה מדבריו שכל שהוא בעיר אחרת חייב הנפקד ליטפל בו ותלמודא דנקט מ"ה לאו דוקא מ"ה והכי מוכח ממ"ש בסמוך סעיף כ"א שכתב וכן הכין נמי במי שהפקידוהו ספר ואין הבעלים בעיר:
ח סָעִיף כ מצא ספרים וכו' ולא יהיו ב' קורין וכו' אבל ג' בשני עניינים אין קורין נראה דלאו דוקא שני עניינים קאמר דא"כ האחד קורא בענין אחד ושנים קורין בעין אחד ופשיטא דלא דאכתי ב' קורין ביחד בע"א אלא רצונו לומר דג' אפילו בהרבה עניינים אין קורין אף על פי דכל אחד מהג' קורא בפני עצמו בענין מיוחד דכיון דג' הן איכא משמוש וטשטוש מרובה וחיישינן לקריעה טפי:
ט סָעִיף כב מצא בעלי חיים וכו' עגלים וסייחים וכו' כתב הרא"ש רב אלפס גורס בעגלים וסייחים ובאווזים ותרנגולים מוכרן בבית דין ולא ידענא טעמא מאי עכ"ל. וב"י כתב דטעמו דבבהמה גסה וכן כל דבר שעושה ואוכל שם דמיהן עליו והרי הוא שלו ושל בעלים בשותפות והשכר לאמצע כדכתב הרמב"ם אבל בעגלים וסייחים וכל דבר שאינו עושה ואוכל אין לומר בהם שם דמיהן למחצה שכר מפני איסור רבית וכדאיתא בפרק א"נ הילכך צריך לגרוס מוכרן בב"ד ולפי זה הא דכתב רבינו ע"ש הרמב"ם דשם דמיהם עליו וה"ה בשותפות אינו אלא בפרה וחמור וכל דבר שעושה ואוכל כגון תרנגולת המטלת ביצים אבל בעגלים וסייחים ואווזים ותרנגולים זכרי' מוכרן בב"ד וכן כתב הרמב"ם להדיא שם ורבינו קיצר במקום שהיה לו לבאר ומצאתי להרב מהר"ל מפראג שכתב טעם אחר לדברי רב אלפס דבדבר שאינו עושה ואוכל דטיפולו מרובה ויכול למוכרן אפילו בפחות צריך ב"ד אבל דבר שעושה ואוכל אין למכרו אלא בשייו א"צ ב"ד ע"כ:
י סָעִיף כד מה יעשה בדמים וכולי. וזהו לשיטתו וכו'. פירוש כיון דבאבדה עצמה הוי ש"ש ממילא אע"פ שאינו רשאי להשתמש בה א"כ בדמי אבדה שהוא יכול להשתמש בהן אנו מעלין אותו מדרגה אחת וחייב באונסין שהרי הן אצלו כשאלה כדכתב בפי"ג מגזילה אבל במוכר פקדון דבפקדון עצמו הוי ש"ח בדמי פקדון שהוא יכול להשתמש בהן סגי אם נחייבנו כש"ש מפני שיכול להשתמש בהן כדכתב בפ"ז דשאלה אבל להרא"ש דאינו אלא שומר חנם על האבדה דין האבדה ודין הפקדון שוה דבדמיהן שהוא יכול להשתמש בהן סגי אם נחייבנו כש"ש:
א ובריש הגהות מרדכי דב"מ [כתב] דסימן במקום עדים לאו כלום הוא וא"כ אם הביא אחד מהם עדים והשני הביא עדים וסימנים הסימנים לאו כלום הוא ויהא מונח עד שיבוא אליהו:
ב וזהו דלא כנ"י פ' א"מ ד' ע"ב דפסק דא"צ לישבע דהא אפילו אם שבע אין נותנין לו וע"ש:
ג וכתב נ"י פ' א"מ דדוקא בדבר שאין דרך לשקלו אבל בדבר שדרך לשקלו ואין דרך למדדו מדידה עדיף:
ד ועיין במרדכי בהגהות סוף א"כ אימת אמרנן מאן שם לך גם בנ"י פרק המפקיד ד' פ"ז מדין זה:
א סָעִיף א לגינתו או לחורבתו יצא פ' א"מ (דף ל"א) ויליף לה דכתיב השב תשיבם ודרשינן השב אפילו ק' פעמים תשיבם אפילו לגינתו או לחורבתו וקאמר שם דהיינו דוקא שתהא משתמר שם וקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים כגנב וגזלן וד' שומרים שהשיבו דצריכים להודיעו ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותה דכיון דידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא האכילה עכ"ל הגמרא עם פירש"י: כתב הרמב"ם ז"ל החזירה בשחרית למקום כו' אינו חייב ליטפל בה כו' כצ"ל וכ"ה בהדיא ברמב"ם פי"א דגזילה דין ט"ו וטעם בשחרית משום דאז שכיחי אינשי להיות בביתם וחזי ליה מש"ה מהני החזרה שם אפילו במקום שאינו משתמר משא"כ בצהרים שהוא מצוי בשדה (ולמד זה ימסוגיא דפ' הכונס): אבל בעלי חיים כו' כיון דנקטיה ניגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא:
ב סָעִיף ב אפילו כמה פעמים כו' כבר כתבתי דבגמרא אמרינן שם דמשמעות השב משמע אפילו מאה פעמים ותשיבם דרשינן לענין אחר וכן קאמר שם על מ"ש שלח תשלח הקם תקים עזוב תעזוב ע"ש:
ג סָעִיף ג ג' רגלים כו' משנה וגמרא שם (דף כ"ח) ומשום דמי שנדר להביא קרבן אסור להשהותו יותר מג' רגלים ובודאי כשיכריז ג' רגלים כבר נשמע לכל ישראל וק"ל: ואחר הרגל האחרון ז' ימים כו' שם במשנה ומסיים בה שם כדי שילך כל א' לביתו בג' ימים משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יבין שאבד יחזור בג' ימים ויכריז יום א' אני אבדתיה ואלו סימניה ומפרש רבא שם דאף ע"ג דא"א להלך או לחזור בג' ימים מירושלים עד קצה א"י לא הטריחוהו רבנן לבעל המציאה שיהיה שוהה יותר מז' ימים: שיהו מכריזין בבתי כנסיות וממילא א"צ להמתין ג' רגלים: ומש"ר והיכא דליכא למיחש כו' פשוט הוא ב"י:
ד סָעִיף ד וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה כו' הנה אכתוב לשון משנה וגמרא דפ' א"מ (דף כ"ח ע"ב) ומתוכו נעמוד על ביאור דברי רבינו ז"ל המשנה אמר את האבידה ולא אמר את סימניה ה"ז לא יתן לו והרמאי אע"פ שנתן סימניה ה"ז לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי עכ"ל ושם בגמרא איתמר רב יהודה יאמר אבידה מכריז משום דחיישינן לרמאי (ופירש"י שמא שמע האובד מתאונן בין שכיניו שטליתו נאבד וזה יודע את סימניה וכשישמע את מוצאו מכריז טלית מצאתי יקום ויתן סימניה) ר"נ אמר גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן דא"כ אין לדבר סוף (טעמו דכל מאי דאפשר למקרביה לבעל אבידה לאבידתו מקרבינן ליה לכך מכריז גלימא שאז יתן לבו יותר ויתן סימניה) וחריך עליה דר"נ מדקתני במתניתין ולא אמר סימניה לא יתן לו ואי מכריז גלימא צריכא למימר דאי לא אמר סימניה לא מהדרינן ליה ומשני רב ספרא מאי לא אמר סימניה לא אמר סימנים מובהקין דידה ע"כ ופסקו רי"ף ורא"ש הלכתא כרב נחמן וז"ש רבינו ואינו חושש לרמאי כו' כלומר לאפוקי מרב יהודא שחושש לרמאי וק"ל וכן הוא לשון הרמב"ם שם רפי"ג דהלכות אבידה דין ב' ז"ל כיצד מכריז אם מצא מטבע יכריז מי שאבד לו מטבע יבוא ויתן סימניה ויטול ואינו חושש מפני שהודיע מן האבידה (פי' שיבוא א' ברמאות) לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימניה המובהקים עד כאן לשונו. וזה שכתב עד שיתן סימניה המובהקים (דמוכח דסבירא ליה דמחזירין על ידי סימנים) ר"ל דכן היו נוהגין קודם התקנה בדין תורה והיה סגי כשנתן סימן ארוך או גוץ וכן מבואר בלשון הרמב"ם שם אחר זה בדין ד' שכתב בראשונה כל מי שאבד כו' עד משרבו הרמאין התקינו ב"ד שיהו א"ל הבא עדים שאין אתה רמאי וטול. הסימני' המובהקין סומכין עליהן ודנין ע"פ בכל מקום דין תורה והמדה והמשקל ומנין או מקום האבידה סימנים מובהקים הן עכ"ל הרמב"ם הרי דהתחיל בד"ת בדין ב' הנ"ל ובדין ד' למדנו וכתב דאע"ג דהתקינו באבידה דצריך עדים כו' מ"מ אם יביא עדים שאינו רמאי הרי הוא כקודם התקנה ויטלנה בסימן דמשקל ומנין וק"ל וכתבתי זה ליישב בו דברי רבינו שהתחיל וכתב שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק ואח"כ כתב בו פלוגתא ושהרמב"ם ס"ל דאפילו בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים כו' ולפי מ"ש לק"מ דהרי גם הרמב"ם כתב בהאי לישנא רק דלהרמב"ם הוא כן לדין תורה דוקא וא"ש ג"כ אליביה וה"ק דהא עכ"פ צריכין סימן מובהק ור"ל מכ"ש לאחר תקנה דאפילו בסימן מובהק לא סגי ולהרא"ש דינא הכי הוא דוקא לאחר התקנה אבל קודם התקנה לסתם אדם לא היה צריך אפילו לסימן מובהק דארכו ורחבו אלא אפילו בסימן כל דהו דחיורא וסומקא ג"כ סגי וכמ"ש בסמוך ודוק: ומש"ר ותניא כל מי שאבדה לו אבידה כו' עד והרמב"ם ז"ל כתב כו' טעם פלוגתתן הוא דהרמב"ם מפרש לה דה"ק בראשונה כל אדם שיהיה נותן סימנים מובהקים דידה היה נוטל אותה משרבו הרמאין ונתנו לב על האבידה ועל הסימנים התקינו שאפילו בסימנים מובהקים לא יחזירו להן אא"כ מביא עדים שאינו רמאי ואז מחזירין לו ע"י סימנים מובהקים אבל בסתם סימנים אפילו קודם שנתרבו הרמאין לא היו מחזירין לשום אדם והרא"ש מפרש דה"ק בראשונה היו מחזירין לכל אדם ע"י סתם סימנים משרבו הרמאין התקינו שלא יחזירו לשום אדם בסתם סימנים אא"כ יש לו עדים שאינו רמאי אבל בסימנים מובהקין נותנין לכל אדם אפילו לאחר התקנה ואפילו בלא ראיה וכן מפורש שם בהדיא בדברי הרא"ש שכתב על האי ברייתא ז"ל הבא עדים שלאו רמאי את וטול אבל בסימנים מובהקין יראה שמחזירין לכל אדם ולא איירי אלא בסימנים שהיו מחזירין בהן בראשונה עכ"ל ש"מ דס"ל דבראשונה היו מחזירין אפילו בסימן שאינו מובהק ומפורש שם לפני זה בדברי הרא"ש דסימנין שאינם מובהקין ר"ל חיורא וסומקא וסימנים מובהקין היינו כשמכוין מדת ארכו או רחבו וא"צ שיאמר דוקא סימן מובהק דנקב יש בצד אות פלוני וכיוצא בו וכן מוכח מדבריו שם בשמעתא דלפני זה (דף קנ"ג ע"ד) במ"ש על האיבעיא אי סימנים דאורייתא כו' ע"ש והן הן דברי רבינו כמ"ש בסמוך ס"י ועבד"ר:
ה סָעִיף ו מדה ומשקל כו' ברמב"ם שם כנ"ל:
ו סָעִיף ז באו שנים וכו' כל זה מפורש שם בגמרא (דף כ"ח ע"א):
ז סָעִיף ח נתן הא' סימן כו' אפילו אינם מעידים שנפלה כו' כ"כ הרא"ש שם (דף קל"ג ע"ד) ע"ש:
ח סָעִיף ט נתנו שניהם סימנים כו' ומיהו א"א כו' שם:
ט סָעִיף י הביא א' עדי אריגה כו' מימרא דרבא שם: דשמא הא' מכרה כו' אע"פ דבעלמא לא חיישינן למכירה הכא כיון שסימנו של הב' מבורר יותר חיישינן למכירה וק"ל:
י סָעִיף יא שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיתה ביד הבעלים נראה דר"ל דמסתמא כל בגד או בגדי פשתן כשהם ביד בעליהן מקופל אזי האורך מקופל זה על גב זה וכל מדת הרוחב הוא בידו כשהיא מקופלת או נכפל ובקל יכול לשער הרוחב שהיא לפניו לעינים משא"כ האורך שהיא מקופלת זה ע"ג זה וק"ל ולשון רש"י והרמב"ם והרא"ש אינו כן אלא ז"ל שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיה בעליה מתכסה בה עכ"ל נ"ל דר"ל שדרך טלית וגלימא שהיו מכסין בה רוחב הבגד לקומת האיש וארכו היה מעוטף סביבו כדרך שלובשין טליתות של מצוה שלנו ומש"ה יכול לשער הרוחב לפי קומת האש משא"כ האורך שהוא מעוטף ומכוסה עליו זע"ג זה ואין יכול לשער דבר המכוסה ומעוטף בו:
יא סָעִיף יד הכריז או הודיע כו' פשוט בפ' אלו מציאות:
יב סָעִיף טו כתב הרמב"ם שהוא ש"ש שם בפי"ג דגזילה ואבידה כ"כ: הוא עוסק במצוה ופטור כו' היינו כרב יוסף דס"ל הכי בפ' א"מ (ריש ד' כ"ט) ובפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ו) ופי' דאי מיתרמי ליה בעת שמטפל בה עניים פטור מלמיהב להו פרוטה ובההוא הנאה הוא שומר שכר: ור"י ז"ל כתב שאינו כו' פסק כרבה שחולק שם על רב יוסף וס"ל דלא מסתבר שבשביל הנאת רגע זו יהיה ש"ש על האבידה כל זמן שהאבידה אצלו דא"ל דפטור מלמיהב ריפתא לעני כל זמן שהאבידה אצלו אפילו אינו מתעסק בה דא"כ אדם שלובש ציצית בבגדו יהיה פטור מכל המצות כל הימים כ"כ התוס' (דף כ"ט): ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל כו' וב"י כתב דאינו מוכרע דס"ל כן ואדרבה מתשובותיו משמע איפכא ועמ"ש לעיל (ריש וסוף סימן ע"ב) ראיות רבינו וטעמו ועיין מ"ש עוד מזה בסמוך (סעיף כ"ז):
יג סָעִיף טז ואפי' גיזת זנב השור שם (ד' כז) שור דכתב רחמנא גבי אבידה למה לי (פי' שהרי כבר כתיב לכל אבידת אחיך) לגיזת זנבו ופי' התוס' דר"ל אע"פ שאין בה ש"פ בשעת גזיזה צריך לגזזם בעת שראוי לגזוז כדי שיחזור ויגדל ויחזור ויגזוז ולבסוף הוה פרוטה:
יד סָעִיף יז מצא כסות מנערה כו' משנה שם (דף כ"ט ע"ב) וכל הני דינין הן שם במשנה וגמרא בדף כ"ט ע"ב וריש דף ל' ע"ש: אבל צמר הניעור קשה כו' פי' רש"י לפי שנמתחת ונקרעת ודינו שיהא מונח אצלו בלי ניעור כלל עד שיודע של מי הוא וכ"כ בש"ע בסי"ט ז"ל מצא כלי זהב וכלי זכוכית וכסות של פשתן לא יגע בהן עד שיבוא אליהו עכ"ל והיינו משום דפסק כהרי"ף דס"ל דכלי פשתן הניעור קשה לו ומיניה דלרש"י בכלי צמר יהיה מונח וק"ל: לצרכה לבד פרש"י לשלוט בה האויר שלא תאכלנה עש: אפילו אם גם היא צריכה איבעיא היא שם (דף ל') ולא איפשיטא ולחומרא וכתבו התוס' שם דדוקא בשיטוח כסות וכל דדמי ליה הוא דאיבעיא ליה משום ע"י צרכו יניחנה שטוחה יותר מכדי צרכה עד שתתקלקל אבל בספר אמרינן דקורא בהן אע"ג דצרכו הוא כמו צרכה ולא גזרו דליכא למיחש למידי כיון שקובע לו זמן אחד לל' יום ולא ילמוד בו בתחילה גם לא יקרא וישנה וכלי נחושת דתניא לקמן דמשתמש אפילו בחמין וכלי כסף בצונן אפילו לצרכו מותר כיון שע"י אותו תשמיש אינו יכול לבוא לידי קלקול עכ"ל ואע"ג דשם במשנה קתני כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן ואיכא למימר שדוקא לצרכן לבד התירו ולא לצרכו ולצרכן (ס"ל) [י"ל] דלשון משתמש משמע להו להתוס' דעושה בהן לצרכו שימושים והיינו לכל הפחות לצורך שניהן ובזה דברי רבינו מבוארים שלא הזכיר איסור לצרכן ולצרכו כ"א בשיטוח הכסות והא דחששו בשטוחה שמא ישכח ולא סמכו אנתינת שיעור שיטוח ולא חששו כן בקריאה מתוך הספר טעמו כמו שכתבו התוס' שאף אם יקרא בו זמן רב לא יבוא לידי קלקול כיון דלא יקרא בו בתחילה ולא יקרא וישנה גם י"ל דלא חששו שיעשה מעשה בידים להוסיף על מה שהתירו משא"כ בשיטוח דלא יעשה מעשה אלא ישכח ויניחנה וההפסד יבוא ממילא וק"ל: שמא תגנב ואפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דנעשה ש"ש עליה וחייב בגניבה ואבידה מ"מ מסתמא ניחא לבעלים טפי בחפצם מבתשלומיו וק"ל:
טו סָעִיף יח כלי עצים כו' ברייתא שם (דף ל'): כדי שלא ירקבו כן הוא גם לשון הגמרא והפוסקים ונ"ל דר"ל דכשמונחים תמיד על מקום אחד ע"ג קרקע מרקיבין מלחות שעל הקרקע: כלי נחושת כו' ז"ל המשנה כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן ובברייתא שם בכלי נחושת משתמש בחמין אבל לא ע"י האור וכלי כסף משתמש בהן בצונן ופרש"י לצרכן מפני שצריך לתתן בקרקע כדאמרינן לקמן שזו שמירתן הילכך משתמש בהן לפרקים כדי שלא יתעפשו בקרקע עכ"ל מבואר מזה שהעיקר הוא לתקנת הכלי אלא שאגב שהטריחוהו ליקחם לפעמים מתחת הקרקע התירו לו ג"כ שישתמש בהן לצרכו במידי דלא מקלקל להו וכדמפרש ואזיל אלא שיש לדקדק אמ"ש שצריך לתתן ברקע כו' הא לא אמרו כן אלא בכסף (וכמו שכתב רבינו לקמן בסימן רצ"א) ולא בנחושת ונראה דגם כוונת רש"י לא הוה בנתינת טעם זה כ"א אכלי כסף ומפני שכסף הוא מתכת זקוק כעין זהב וכלי זהב אמרי שלא יגע בהן מפני שאינו מתפש אפילו בקרקע וכסף אף שאינו זקוק כ"כ מ"מ גם הוא אינו מתעפש מלחות הקרקע כשהם באויר קרקע ע"ג מש"ה צריכין לטעם ששמירתו הוא בקרקע והעפר כל סביבו אבל כלי נחושת שאינו זקוק מתעפש מלחות הקרקע אף כשהן ע"ג כמו כלי עצים הנ"ל וק"ל אבל הרמב"ם שם פי"ג וגם בש"ע לא הזכירו שום טמינה בקרקע משמע דס"ל דגם בכלי כסף שהן ע"ג קרקע משתמש בהן: בחמין פי' וכ"ש בצונן רש"י: ופרש"י שלא ישהו כו' ברש"י בספרים שלנו לא הזכיר לשון שהייה אלא ז"ל לא יתן הכלי ע"ג האור וכן הוא ברש"י הנדפס סביב הרי"ף וכלשון זה מצאתי כתוב בטור של קלף ולפ"ז כוונת פרש"י הוא שלא תטעה לומר שאין איסור כ"א בשימוש בו באור ממש כגון אסכלאות ושפודין או לשאת בו גחלים אבל לתתו אצל האור להחם בו חמין שרי קמ"ל דלא שרי אלא לתת בתוכו חמין שהעבירן מן האור: מגרפות וקרדומות פרש"י עשויים לגרוף הכירות ולהפריש תאנה המדובקת: אבל לא בקשה מפני שנפגמים ממנו: מצא כלי זהב כו' דזהב אינו מתעפש בקרקע וזכוכית חיישינן לשבירה רש"י: ומ"ש לא יגע בהן ר"ל לא ישתמש בהן אלא כשמצאם יטמנם ויהיו מונחין במקומן עד שיוודע של מי הן וכנ"ל:
טז סָעִיף יט וכררך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון ברייתא שם דאיתניא בדין מציאת כלים הנ"ל שכדין באבידה כן הדין בפקדון ולפני זה איתא שם בברייתא אחרת בדין מציאת ספרים שילמוד מתוכן ושכן הדין בפקדון ורבינו נמשך אחר לשון הברייתות מש"ה הפסיק בדין פקדון בין מציאת כלים לספרים וכתב אצל כל אחד בפני עצמו שכן הדין בפקדון וק"ל: שהלכו בעליו למד"ה עבד"ר:
יז סָעִיף כ מצא ספרים כו' משנה שם: ולא יקרא פרשה וישנה ברייתא שם: אבל ג' אפילו כו' אע"ג דפשיטא הוא דהא היינו ב' בע"א מ"מ איידי שכתב בסברת הרמב"ם אפילו ג' כו' כתב גם בסברת רש"י לשון זה וגם י"ל דקמ"ל דג' בב' עניינים לא יקראו אף שהשלישי לא יקרא בתמידות עם אחד מהשנים בע"א אלא מקצת עם זה ומקצת עם זה והו"א דוקא בשנים קורין בתמידות בע"א הוא דאסור קמ"ל: והרמב"ם ז"ל פי' בהיפך כו' בפי"ג מהלכות גזילה כ"כ:
יח סָעִיף כב מצא בעלי חיים שצריך להוציא עליהם הוצאות כו' משנה וגמרא שם (דף כ"ח ע"ב): ה"ג מטפל בהם י"ב חודש מיום המציאה (ושוכרן) [ומוכרן] ולוקח כו' וכ"ה בהדיא בטור של קלף וכן הוא ברמב"ם וסמ"ג ולא כס"א שכתב בהו מיום ששוכרן: וסייחין חמור קטן נקרא כן כדאמרינן בפרק הספינה אמאי קרי ליה סיח שמהלך אחר סיח נאה: במקום מרעה פי' בארץ מרעם ובזמן הדשא שאין טיפולו מרובה: שלא במקום מרעה פי' וצריך לפטמו על אבוסו בבית ודמיו יקרים א"צ אלא ל' יום: אווזים ותרנגולים פרש"י זכרים: גדולים ג' ימים שאוכלים הרבה ואינם עושין כלל: מכאן ואילך כו' שם ת"ר והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכל עגל לעגלים כו' כלומר דבדבר שאינו עושה ואוכל צריך למכרו כדי להשיב מידי לבעלים: ופרש"י מוכרן בב"ד כו' לא כ"כ בפירוש אלא מכלל דבריו נלמד כמ"ש בדרישה וכוונת דבריו שהב"ד ימכרו אותן לאחרים ויתנו הדמים בידו ויהיו מונחים אצלו עד שיבואו הבעלים אבל אינו רשאי לקנות לעצמו: ומ"ש בשם הרמ"ה שיכול לשומם לעצמו ר"ל יכול ליטלם לעצמו באותה שומא שישומו ב"ד: שיכול לשומם לעצמו כו' כצ"ל וכן הוא בספרים של קלף ול"ד לגבאי צדקה דאמרינן דאין פורטין לעצמן דכיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה: שיכול לשומם בעצמו כו' מה"ט גופא כיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה כלל: ונוטלן באותן הדמים פי' וגם נוטלן לעצמו: וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עבד"ר: והרמב"ם ז"ל כתב שם דמיהם כו' שם בפי"ג כ"כ: והרי הם שלו ושל כו' פי' כדרך השותפין והוצאות המזונות יקח ממלאכתם ויתר (השבה) [השכר] חולקים: כדרך כל השם כו' פי' ושם דמיהם כנזכר כאן בגמרא כאותה שאמרו בפ' א"מ השם בהמה לחבירו כו' עיין בי"ד (סימן קע"ז):
יט סָעִיף כג ותפילין א"צ לשמרן כלומר להשהות בידו וליטפל בהן לשמרם שלא ירקיבו כמו בספרים ובשאר אבידות הנ"ל והוא מימרא דשמואל שם (דף כ"ט ע"ב) ומפרש טעמא משום דתפילין שכיחי בבית האומן תמיד ליקח מהן כפי חשק לבו אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר: אלא מוכרן מיד ה"ה שיכול נמי ליקחם לעצמו ומפני שזה גם בשאר אבידות לדעת הרא"ש ואינך הנ"ל לא דקדק בזה כאן ולא כתב אלא מה שיש בזה מה שאינו בשאר אבידות כצ"ל לדעת ב"י אבל היותר נראה שגם הלקיחה לעצמו נכלל בלשון מכירה ועבד"ר וכן פירות שהתחילו לירקב כו' כ"כ הרמב"ם פי"ג דאבידה וכתב המ"מ ויצא לו מדאיפליגו רבנן בפקדון בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח) בפירות המרקיבין אם יגע בהן ש"מ דלענין אבידה שאין הבעלים יודעים בהם לכ"ע ימכור:
כ סָעִיף כד מה יעשה בדמים ישתמש כו' משנה שם (דף כ"ט ע"ב) וכר"ט דאמר הכי: אפילו אם לא נשתמש כו' כיון דאי מזדמן ליה זבינא יש לו רשות להשתמש בהן:
כא סָעִיף כה אבל מצא מעות כו' מימרא שם:
כב סָעִיף כו וכן מי שהפקידו אצלו מעות של יתומים ז"ל הרא"ש פ' א"מ אמעשה דאיתמר בגמרא (דף כ"ט) דבי רחבא הוי בידייהו זוזי דיתמי וסברי לאשתמושי בהו ומטעם שעשה טובה עם היתומים שהיו סמוכים אצלו וגם כדי שלא יהיה אחריות המעות על היתומים ולכך רצו לדמותו לדמי אבידה אבל בשאר דמי פקדון פשיטא דאסור כדאיתא פרק המפקיד כו' ומש"ה הוצרך גם רבינו לכתוב כאן וכן מי שהפקידו מעות של יתומים כו':
כג סָעִיף כז והרמב"ם כתב כו' בפי"ג מהלכות גזילה כ"כ: על דמי אבידה פי' על דמים שיש לו בעד האבידה שמכר: וזהו לשיטתו שכתב שהוא ש"ש כו' פי' ששם בסוגיא איתא דלמ"ד דשומר אבידה ש"ש הוא ס"ל דעל דמי אבידה הוא שואל וחייב באונסין ולמ"ד ש"א ש"ח הוא ס"ל דעל דמי אבידה הוא ש"ש ע"ש:
כד סָעִיף כח כתב הרמב"ם כו' שם בפי"ג: בלא שבועה מטעם שיתבאר בסמוך במוצא מציאה:
כה סָעִיף כט המוצא מציאה כו' משנה פרק הניזקין (גיטין דף נ"א): ומש"ר ואפי' אם טוען ב' כיסין כו' והן קשורין כך הוא ל' הגמרא שם וא"ל למה ליה למנקט ב' כיסין קשורין מצאתי שא"א למצוא זה בלא זה הול"ל שזה טוען ראיתי שמצאת ב' כיסין שלי דא"כ יצטרך לישבע דאין כאן דין מציאה אלא דינו כשאר טוען ונטען כיון שזה טוען ראיתי וק"ל:
א סָעִיף ד שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק המ"מ כתב ברפי"ג מהלכות גזילה ואבידה אלא הרמב"ם שכתב ג"כ כן וכמ"ש לשונו בפרישה ז"ל. דע שג' מיני סימנים הן יש סימנים מובהקים ביותר כגון נקב יש בצד אות פלוני וכיוצא בו ומחזירים עליו אבידה ד"ת לד"ה והרי הן כעדים ושאר סימנים חשובים כגון מדת ארכו ורחבו ומשקלו וכיוצא בו יש בו מחלוקת בגמרא אם הן דאורייתא או דרבנן ונקראים לפעמים סימנים מובהקים בגמרא ולאלו כיון הרב כאן ואחז לשון הגמרא יש סימנים גרועים כגון סומקי וחיורא וארוך וגוץ וכיוצא בזה ואין מחזירים עליהן אבידה ונראה מדברי הראב"ד שהרמב"ם ס"ל דלרמאי אין מחזירין אפילו בסימן דנקב יש בצד אות פלוני שכך כתב בהשגות אמר אברהם סי' מובהק לגמרי עכ"ל ואע"ג דסימנים כאלו דאורייתא כנ"ל ברמאי חיישינן ומדאורייתא ילפינן לה וכמ"ש הרא"ש ז"ל עכ"ל המ"מ (ור"ל ומדאורייתא ילפינן לה דמדכתיב בתורה עד דרוש אחיך שהזהירה התורה לחקור היטב שלא יבוא ברמאות מש"ה בודאי רמאי החמירו טובא להצריך עדים דוקא) ומדברי המ"מ הללו האחרונים יש ללמוד שט"ס יש בדפוס השגות שבידינו שנדפס לפנינו שהיא שלו וכו' א"א סימן מובהק לגמרי עכ"ל דלפי זה אדרבה מוכח דס"ל דמחזירין בסימן מובהק לגמרי דנקב יש בצד אות פלוני אלא צ"ל והרמאי אע"פ שאמר סימן מובהק כו' א"א סימן מובהק לגמרי עכ"ל דלנוסחא זו שפיר מוכח דס"ל דאפילו סימן מובהק לגמרי אינו מועיל ברמאי מיהו זהו דוחק דא"כ לא הו"ל להרמב"ם לכתוב אפילו נותן סימן מובהק סתם אלא הול"ל אפילו נותן סימן מובהק לגמרי דהא סימן מובהק סתם היינו סימן ארוך וגוץ וכמ"ש המ"מ בעצמו אסימן מובהק שכתב הרמב"ם לפני זה לכן היה נלע"ד דנוסחת הספרים הנ"ל היא עיקר והראב"ד קאי אמ"ש הרמב"ם והרמאי עד שיביא עדים שהיא שלו וכתב עליו הר"א לפרשו דה"ה סימן מובהק לגמרי או להשגה כ"כ וכן מוכח מדברי מגדול עוז ע"ש ודוק:
ב סָעִיף ה והרמב"ם כתב אפילו בסימן מובהק כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' טעם פלוגתתן כבר כתבתי בפרישה ויש לדקדק אדברי הרא"ש שלפי דעתו לא יתיישב לשון המשנה דתנן בה אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו ומפרש רב ספרא אליבא דר"נ דקיי"ל כוותיה דר"ל ולא אמר סימנים מובהקים שבה וכמ"ש לשונו בפרישה וא"כ הא דסיים שם במשנה ז"ל והרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך כו' ע"כ צ"ל דברמאי אע"פ שאמר סימנים מובהקים שבה לא יתן לו דאל"כ מאי איכא בין רמאי לאינו רמאי וזהו ראיה לדברי הרמב"ם (וכ"כ הב"י שזה ראייתו) ותיובתא לדברי הרא"ש. וא"ל דהרא"ש מפרש דהא דקתני במשנה והרמאי ר"ל מי שהוא ודאי רמאי דצריך לדורשו אם אינו רמאי גם בדבר זה ומש"ה לא מועילים לו אפילו סימנים מובהקים אבל סתם בני אדם אף שחששו להן להחזיקן בחזקת רמאי מ"מ אין להם דין ודאי רמאי וסגי להו בס"מ דא"כ מנ"ל לרבינו לעשות פלוגתא בין דברי הרמב"ם והרא"ש דהא הרמב"ם לא נקט אלא לשון המשנה והברייתא ואלשון המשנה כתוב דאין מחזירין להרמאי עד שיביא ראייה שהוא שלו ולא כ"כ אח"כ אלשון הברייתא דקתני משרבו הרמאים כו' ע"ש ועוד דא"כ הו"ל לרבינו לכתוב ג"כ חילוק זו דבודאי רמאי הרא"ש מודה דלא סגי ליה סימנים מובהקים. וצ"ל דהרא"ש ס"ל דסימנים דסיפא הנזכר ברמאי ר"ל סימנים שאינן מובהקים וכן מוכח מלשון הרא"ש בהעתקתו לשון המשנה דכתב ז"ל אמר את האבידה ולא אמר סימניה לא יתן לו והרמאי אע"ג שאמר סימנא לא יתן לו כו' הרי דשינה דברישא כתב סימניה ור"ל המיוחדים והיינו מובהקים ובסיפא ברמאי כתב סימנא דמשמע סימנא בעלמא גם אח"כ בהעתקתו להברייתא כתב הרא"ש ז"ל ת"ר כל מי שאבדה לו אבידה אמר סימנים כו' הרי דכתב ל' סימנים דמשמע סימנים בעלמא וכמ"ש הרא"ש בפי' שם וכנ"ל ול' סימנים ול' סימנא חד משמעות אית להו וס"ל להרא"ש דמשנה זו שנאה ר' לפי הדין שאחר התקנה שחששו בכל אדם לרמאי וה"ק אמר את האבידה ולא אמר את סימניה המובהקים לא יתן ואח"כ שנה ר' מאיזה טעם התקינו חז"ל כן דלא יחזירו אא"כ יתן סימנים מובהקים וזהו שסיים במשנה וכתב בסיפא והרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יתן והוא ד"ת שנאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרשהו אם הוא רמאי והדרישה זו צריכה להיות ע"י סימנים מובהקים ברמאי ומש"ה משרבו הרמאין התקינו כן בכל אדם ומאי דסתם במשנה פי' אח"כ בגמרא בהבאת הברייתא וכמ"ש לעיל דהרא"ש פי' להא דתניא בברייתא בראשונה אמר סימנים כו' ר"ל בסימנים שאינם מובהקים עד שראו שרבו הרמאין כו' וכנ"ל וק"ל וכן מוכח לשון ר"י תלמידו שכתב בנתיב עשרים בסוף חלק שני ז"ל אמר האבידה ולא אמר סימנים מובהקים דידה לא יתנו לו ובראשונה היה נותנין לו בסימנים אבל משרבו הרמאין אין נותנין אפילו אמר סימנים עד שיביא ראיה שאינו רמאי וכתב הרא"ש כי יראה דוקא כשנותן לו סימנים שאינן מובהקים כי כך היו נותנין לו בראשונה אבל נותן סימן מובהק א"צ עדים ונותנין לו עכ"ל ר' ירוחם הרי מבואר בלשונו דס"ל דבראשונה היו נותנים אפילו בסימנים שאינם מובהקים כגין חיורא וסומקא ומשרבו הרמאין הצריכו סימנים מובהקים ארכו ורחבו ובהא מיהא סגי אפילו לרמאי דהא אמ"ש עד שיביא עדים שאינו רמאי כ"כ ומה"ט הביא ר' ירוחם לשון המשנה והשמיט דין רמאי הנשנה במשנה והיינו ודאי מטעם שכתבתי שאין תוספת דין ברמאי ממה שהוא בכל אדם לאחר התקנה ובכולם סגי להו בסימן מובהקים. ובזה נתיישב תמיהת ב"י על הרא"ש מהסוגיא הנ"ל ואדרבה נ"ל להביא ראיה לדברי הרא"ש מסוגיא דגמרא שם מכמה הוכחות. חדא דמסיק שם אחר ברייתא הנ"ל דקתני משרבו הרמאין התקינו שיהיו אומרים לו צא והבא ראיה דלאו רמאי את ז"ל כי הא דאבוה דרב פפא איתבד ליה חמרא ואשכחיה אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את וטול כו' ולא נזכר שם דאמר סימנים מובהקים דידה ואפ"ה א"ל רבה דכי יביא ראיה דלאו רמאי הוא יטלנה אפילו בסימנים שאינם מובהקים כגון חיור או סומק או ארוך או גוץ ואילו לדעת הרמב"ם אף שאינו רמאי צריך שיאמר סימנים מובהקים ואע"פ שגם סימנים שאינם מובהקים לא נזכר בהאי עובדא אין זה קושיא דפשוט דכל מי שדורש אבידתו מסתמא אומר חמור לבן או אדום או כמות שהיה נאבד ממנו וק"ל. ועוד מוכח כן מפלוגתא דרב יודא ורב נחמן הנ"ל דכיון דהמה היו אחר התקנה ובודאי לדורותיהן באו ללמד איך יכריזו ואם איתא דלרמאי ולאחר התקנה לכל אדם אין מחזירים אפילו בסימנים מובהקים עד שיביא ראיה שאינו רמאי או שהוא שלו איך אמר רב יודא ז"ל אבידתא מכריז דאי אמרת גלימא מכריז חיישינן לרמאי איך ניחוש לרמאי מאחר שצריך להביא ראיה שאינו רמאי וצריכין לדחוק ולומר דדוקא לרב נחמן כתב הרמב"ם כן ומכח הא דרב ספרא דמוקים למתני' אליביה דמיירי בסימנים מובהקים אבל לרב יודא אין מוכרחים לומר כן ותאמר דפליגי בהא דלרב יודא מכריז אבידה וא"צ ליתן סימן מובהק ולרמאי סגי בסימן מובהק ולרב נחמן מכריז גלימא ולא סגי אלא בסימן מובהק ולרמאי אפילו בסימן מובהק לא סגי עד שיביא עדים או ראיה ממש וזהו נראה דוחק לרב יודא שלא יהיה סגי בסימן מובהק ממש ומש"ה קא"ל דאי אמרת גלימא מכריו חיישינן לרמאי ויצטרך להביא כל אדם ראיה ממש וזהו כמעט א"א ווהו דוחק דהא מייתי שם בגמרא עובדא הנ"ל ע"ז והוצרך לעדים ממש ועוד איך השיב ליה רב נחמן לרמאי לא חיישינן דא"כ אין לדבר סוף הא גם ר"נ חשש לרמאי וס"ל דאפילו סימן מובהקים לא מהני לשום אדם עד שיביא ראיה שאינו רמאי אבל לדעת הרא"ש ניחא הכל וע"ד שכתבתי לעיל וכן מבואר בפרש"י והשתא א"ש נמי הא דהשמיט רבינו ולא כתב דין רמאי הנזכר במשנה דלא יחזירנה לו אפילו בסימנים משום דס"ל דאין חילוק בין רמאי לאחרים לאחר התקנה מש"ה לא כתב אלא הא דאין מחזירין אלא בסימן מובהק וסיים בטעם שהאידנא כולהו בחזקת רמאים ומסיק לפרש דסימן מובהק הנ"ל היינו מדת ארכו ורחבו ודומיהן ודוק. ועד"ז שכתבתי יתפרשו בטוב ג"כ דברי קיצור פסקי הרא"ש שחיבר רבינו המחבר שכתב שם ז"ל המוצא מציאה האידנא יכריז בבתי כנסיות ומדרשות דבר פלוני מצאתי ובעל האבידה יתן סימניה והרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יחזירו לו עד שיביא עדים שאינו רמאי והאידנא כולם בחזקת רמאין ומיהו בסימן מובהק מחזירין עד כאן לשונו והנה המדקדק בלשונו יראה שכלל לשון המשנה והברייתא יחד ומתחיל בלשון הברייתא דקתני בראשונה נתן סימנים ונוטלה ורצה לומר סימנים שאינם מובהקום וע"ז כתב אבל להרמאי אין מחזירים בסימנים שאינן מובהקים וסיים וכתב ע"ז והאידנא כולם בחזקת רמאים ומיהו בסימן מובהק מחזירים ורצה לומר ומ"ש לפני זה דאין מחזירים לרמאי בסימנים ר"ל סימנין שאינם מובהקים ואע"ג דמתחילה כתב המוצא מציאה האידנא מ"מ מ"ש אח"כ בעל האבידה נותן סימניה לא מיירי מהאידנא שהרי סיים וכתב והאידנא כולם בחזקת רמאין ש"מ דלפני זה לא איירי מהאידנא. ומ"ש ברישא האידנא קאי אמ"ש שמכריזין בבתי כנסיות לאפוקי בזמן הבית היו מכריזין בעזרה ברגלים וכמש"ר ברית הסימן וק"ל. וליישב הקושיות הנ"ל מהסוגיא לדעת הרמב"ם נראה דס"ל דפלוגתא דרב יודא ור"נ קאי אהמשנה והמשנה איירי לדין תורה וגם נ"מ לאחר התקנה אם הביא ראיה שאינו רמאי הוא דאז הוא נוטל בסימן מובהק וכן מסודרים שם דברי הרמב"ם זה אחר זה וכמ"ש בפרישה ע"ש ומ"ש הרמב"ם שם בדין ג' ז"ל ואמרו חכמים והיה עמך עד דרוש כו' זהו קאי אקודם התקנה שכתב לפני זה שם שאפילו למי שאינו בחזקת רמאי אין מחזירין לו עד שיתן סימן מובהק ובא ליתן טעם למה לא נעמיד סתם אדם בחזקת כשרות וכתב דלמדוהו חז"ל מדכתיב עד דרוש אחיך כו' והיינו כרבא דאמר כן שם בגמרא (ריש דף כ"ח ע"ש) ודוק:
ג סָעִיף יט שהלכו בעליו למד"ה אבל אם הם בעיר כלשון רבינו כן הוא לשון הרא"ש ע"ש וק"ק שהדיוקים סתרי אהדדי ונראה דבסיפא דוקא קאמר וכמש"ר בסמוך אצל פקדון דספרים דחייב כשאין עמו בעיר ולקמן (בס"ס רצ"ב) דכתב בפקדון דכסות וספרים ז"ל בד"א שאין המפקיד עמו במדינה אבל כשהוא עמו כו' מזה לא קשיא דשם לשון הגמרא נקט וסמך אמ"ש כאן גם הלא ידוע שמדינה הנזכר רוב פעמים בפוסקים ר"ל עיר ומה"ט א"ש דסתם וכתב אבל כשהוא עמו דמשמע עמו ממש בעיר והא דכתב כאן מתחילה והלכו בעליו למד"ה לשון הגמרא נקט וז"ל שם (דף ל') כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון פקדון מאי עבידתיה גביה אמר רב אדא בר חמא בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים עכ"ל ועל הגמרא לא ק' שלא אמרו כן אלא כנגד סברת המקשן שהקשה פקדון מאי עבידתיה גביה שר"ל ולמה החובה מוטלת על הנפקד המפקיד בעצמו יבוא ויטפל בו והשיב לו מאי קושיא לך וכי לא פשוט הוא שבאם הוא במד"ה שאינו יכול לבוא שהחוב מוטל על הנפקד ובהיות כך נוכל לאוקמי הברייתא נמי דגם כשהוא עמו באותו ארץ רק שאינו עמו בעיר החיוב מוטל על הנפקד ואמרינן שמא אין המפקיד יכול לבוא בקלות ואף שהרמב"ם כתב פ"ז דהל' פקדון בדין ד' ז"ל בד"א כשהלכו בעליו למד"ה אבל אם היה עמו באותו ארץ ה"ז לא יגע בו ואע"פ שאבד וכ"כ הנ"י בשמעתין (ריש דף פ"א) והביא ראיה מדברי הרמב"ם מ"מ נראה דל"ד קאמרי אלא לשון הגמרא נקטו ולא הביא ראיה מדברי הרמב"ם אלא שאפילו אם אבד אפ"ה לא יגע בו כנ"ל ודו"ק:
ד סָעִיף כב מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן פרש"י מוכרן כו' שם (דף כ"ח) הביא לשון ברייתא דקתני בה מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן ופרש"י ז"ל מוכרן ויניח הדמים אצלו וכתב עליו הרא"ש ז"ל משמע לפירושו שצריך למוכרו בב"ד דאל"כ מה לו (פי' להברייתא וכמ"ש בסמוך) להזכיר שומא הול"ל מוכרן ומניח הדמים ולישנא דשם דמיהן לא משמע כפירושו (ר"ל אינו משמע שימכרוה אלא שישומו אותו וינוח בעינו והתוס' פירשו שם דמיהן ומניחן כלומר ומניח הפרה והחמור ואף לעצמו יכול לשומם (כלומר להחזיקן לעצמו) ול"ד לגבאי צדקה דאמרינן בפ' המפקיד אין פורטין לעצמן דכיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה תדע דלא בעינן (כלומר תדע דאפילו לעצמו יכול לשומו דהא לא בעינן) שישומו בב"ד כדבעינן גבי פקדון (כלומר וכמו שהאמינו לשומו בלאו ?ב היינו משום דסתם קאמר שם דמיהן ודוקא לרש"י דאין פי' לתיבת שם צ"ל דר"ל שימכרו בב"ד מה שאין כן להתוס' דהם פירשו כפשוטו שישום ויניח בעינו וק"ל) וכן לקמן גבי תפילין דאמר שמואל שם דמיהן ומניחן לאלתר היינו שמניחן בראשו דאין לפרש מניח הדמים אצלו (כלומר שלא ישתמש בהן) דהא שמואל פוסק כר' טרפון (דפליג התם על ר' עקיבא וס"ל דמותר להשתמש דמי אבידה) ומיהו איכא למימר דדמי תפילין כמעות דמי הואיל ולא טרח בהו (פי' וא"כ אין ראיה מההיא דשמואל אבל מ"מ) ומסתברא כפי' התוס' דלא תהוי הך ברייתא דלא כהלכתא עכ"ל כלומר דהתם (בדף ל') אפסקא הלכתא כר' טרפון ואי איתא דהאי שם דמיהן ומניחן הנזכר בברייתא הנ"ל היינו שיניח הדמים אצלו ולא ישתמש בהם אתי' הברייתא דלא כר"ט כנ"ל ביאורי דברי הרא"ש ובזה כל דברי רבינו מבוארים: והרמב"ם ז"ל כתב שם דמיהן כו' בשותפות כו' כתב ב"י וכן דעת הרי"ף ולכן גורס בעגלים וסייחים ואוזים ותרנגולים ומוכרן בב"ד שכיון שאוכלין ואינן עושין א"א לומר בהן שם דמיהן בשותפות וצריך לגרוס מוכר בב"ד והרא"ש שכתב על דבריו ולא ידענא טעמא מאי (פי' למה שינה הרי"ף לכתוב בעגלים וסייחים ומוכרן בב"ד) מפני שלא עלתה על דעת הרא"ש לפרש שם דמיהן אלא או כפי' התוס' או כפרש"י (ולכך כתב לא ידענא כו' דאי ס"ל כפרש"י הול"ל בשניהן ומוכרן בב"ד ואי כפי" התוס' לא הול"ל כלל ומוכרן בב"ד) אבל העיקר כפי' הרי"ף והרמב"ם וכבר הודה לו הראב"ד ז"ל ע"כ:
ה סָעִיף כג אלא מוכרן מיד לשון הגמרא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר כתב ב"י ז"ל וכבר כתבתי בסמוך שהרא"ש כתב דהיינו מניחן בראשו ואח"כ כתב ומיהו אפשר דיניח הדמים אצלו קאמר ודברי רבינו כאן כדברי הרא"ש האחרונים אבל דברי הרמב"ם בפי"ג דגזילה כדבריו הראשונים עכ"ל ול"נ דודאי גם דעת רבינו כדברי הרא"ש הראשונים היא שנויה דהרא"ש עצמו לא כתב האי ומיהו כו' אלא לישוב בעלמא ע"פ פרש"י אבל עיקר הפירוש מניחן בראשו לאלתר ורבינו שכתב למכרן מיד לאו מכירה בדוקא נקט וכמ"ש בפרישה):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.