א מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים או בנות גדולות וקטנות והגדולים צריכין להוציא יותר מהקטנים במלבושים והקטנים צריכין להוציא יותר מהגדולים במזונות אין נזונין ולובשין מן האמצע אלא יחלקו הנכסים וכל אחד ילבש ויזון משלו:
ב וכתב רבי ישעיה אפילו שתקו ונזונו ונתפרנסו ביחד לא אמרינן מסתמא דמחלו אלא יכולין לתבוע אלו מאלו מותר חלקן:
ג בד"א שאין תועלת לקטנים במה שלובשין הגדולים אבל גדול האחין הנושא ונותן בנכסים ויש תועלת לקטנים במה שהוא מלובש יפה כדי שיהו דבריו נשמעין יכול ללבוש מהנכסים ורשב"ם פי' דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אין לו לזלזל בממון אחיו ור' שמעון פי' דאפילו לכתחלה יכול לעשותו ומיהו אם שאר האחין מוחין בו שומעין להם:
ד נשאו הגדולים אחר מיתת אביהם מהאמצע ישאו גם הקטנים ואם נשאו בחיי אביהם ואמרו הקטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם:
ה כתב הרמב"ם ז"ל השיא האב את בנו משל אב ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה לזה הבן שושבינות בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל אם הוציא הבן [המשתה] משלו אינה חוזרת אלא משל הבן שנשתלחה לו בלבד ע"כ:
ו שלח האב שושבינות לאחר על יד אחד מבניו אם ייחד האב לזה כששלחו ואמר לו לך ותעשה שושבין לפלוני כשהיא חוזרת היא של אותו הבן לבדו ואם לא ייחד לשום אחד אלא אמר אחד מכם יעשה שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לכולם כשאר מלוות אביהם והרמב"ם ז"ל כתב בדרך אחרת וז"ל האב ששלח שושבינות בשם אחד מבניו תחזור השושבינות לאותו הבן אבל אם שלחה האב בשם בניו בסתם כשתחזור תחזור לאמצע ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזיר עד שישמחו בו הבנים כולם שהרי כולם שושבינין שבשם כולם נשתלחה לפיכך אם שמח עם מקצתן מחזיר חלק זה ששמה עמו בלבד והרי הוא לאמצע והראב"ד השיג עליו וכתב איני יודע למה הוא לאמצע והרי אינו מחזיר לו אלא חלקו וכשישאו האחרים נשים יחזיר להם חלקם:
א סָעִיף א מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים או בנות גדולת וקטנות והגדולים צריכים להוציא יותר מהקטנים במלבושים והקטנים צריכים להוציא יותר מהגדולים במזונות אין נזונים ולובשין מן האמצע וכו' משנה בר"פ י"נ (קלט.):
ב סָעִיף ב ומ"ש בשם ה"ר ישעיה ה"ה בפ"ט מהלכות נחלות כתב בהיפך וז"ל כתב הרשב"א דוקא בשמיחו אבל בסתם נזונין ומתפרנסים אלו ואלו דסתמא שותפין נינהו ומוחלים זה את זה והביא ראיה מן התוספות עכ"ל וכ"כ נ"י:
ג סָעִיף ג ומ"ש בד"א שאין תועלת לקטנים במה שלובשים הגדולים אבל גדול האחים הנושא ונותן בנכסים ויש תועלת לקטנים במה שהוא מלובש יפה כדי שיהו דבריו נשמעים יכול ללבוש מהנכסים שם אמר רבא האי גדול אחי דלבש ואיכסי מביתא מאי דעבד עבד והאנן תנן אין הגדולים מתפרנסים ע"י הקטנים מתניתין בשרכא כלומר אדם בטל שאין להם ריוח בדבר. ופר"ש גדול אחי. שנושא ונותן בנכסים ואיכא הנאה ליתמי כי מכסי מלבושים נאים כי היכי דלישתמעו מיליה: מאי דעבד עבד. ולא יטלו כנגדו ומיהו לכתחלה אין לבזבז בממון אחיו לכך. וכתב הרא"ש ורבינו שמעון ז"ל פירש דאפילו לכתחלה מותר כדמשמע בפ' הניזקין (גיטין נב:) גבי עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה וגדול אחי שנושא ונותן בממון לא גרע מאפוטרופ' והא דנקט הכא לשון דיעבד לאשמועינן דשאר אחי אפילו בדיעבד צריכים לשלם וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נחלות דלכתחלה מותר וכתב ה"ה ומ"מ אם מיחו בידן הרשות בידם וכ"כ הרשב"א בפ"ק דב"ק: וכתב נ"י בשם הרשב"א דאפילו שרכא כל זמן שלא מיחו לביש ומכסי מן השותפות כי היכי דלא ליתזול:
ד סָעִיף ה כתב הרמב"ם השיא האב את בנו משל אב ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלח לזה הבן שושבינות בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל אם הוציא הבן המשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק הבן שנשתלחה לו בלבד בפ"ט מה' נחלות וכתב ה"ה השיא האב את בנו וכו' ברייתא מפורשת פ' מי שמת (בבא בתרא קמד:) נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע והכריח ן'מיגא"ש שהוא כשהשיא האב א' מבניו:ומ"ש רבינו אבל הוציא הבן במשתה משלו וכו' דבר פשוט הוא דכל שהוצאות ימי המשתה משל הבן ותועלת השושבינות שנשתלחה לו היה לבן כשהיא חוזרת ודאי משלו חוזר וכן כתבו ן' מיגא"ש והרשב"א ז"ל עכ"ל:
ה סָעִיף ו שלח האב שושבינות לאחר על יד אחד מבניו אם יחד האב לזה כששלחו כו' כשהיא חוזרת היא: של אותו הבן לבדו ואם לא יחד לשום אחד וכו' חוזר לכולם כשאר מלוות אביהם בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמד:) תניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע ופר"ש שלח לו אביו שושבינות. כלומר נתן לו אביו מעות ושלחו לעשות שושבינות חוזרת לו לבדו אבל שלח אביו שושבינות סתם ולא יחד לאחד מבניו אף ע"פ שעל ידי אחד מבניו שלח לו אינה חוזרת לו לבדו אלא לאמצע: והרמב"ם כתב בדרך אחרת וז"ל האב ששלח בשם אחד מבניו תחזור השושבינות לאותו הבן אבל אם שלחה האב בשם בניו בסתם כשתחזור תחזור לאמצע וכו' ספ"ט מהלכות נחלות והוא ע"פ פירושו לברייתא שכתבתי בסמוך. וכתב ה"ה מ"ש רבינו ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזיר וכו' כ"כ רבו ז"ל והאריך בטעם זה אבל מ"ש לפיכך אם שמח עם מקצתן וכו' והרי הוא לאמצע אין נראה כן מלשון רבו ז"ל אלא ה"ז ששמח עמו נוטל כל חלק זה שכך כתב אבל אם שמח עם אחד מהן ולא שמח עם כולן אינו חייב לשלם השושבינות כולם אלא משלשין אותה ומי ששמח עמו נוטל חלקו ומי שלא שמח עדיין עמו אינו נותן כלום עד שישמח עמו עכ"ל ואף בהשגות כתוב א"א לא ידעתי מהו ולמה הוא לאמצע וכו' ואני אומר כי הדין עם רבינו דשמא לא ישאו האחרים נשים או אם ישאו לא ישאו אותן כדרך שנשא הלה שנשתלחו לו ויכול זה לומר איני רוצה לעשות עמכם כדרך שעשיתם עמי כמבואר פ"ז מהלכות זכייה ונמצא שמשושבינות זו לא יחזור להם אלא זה החלק ונמצאו האחים מפסידים חלקם מזה ואין אומרים להם להניח את הודאי על סמך הספק ועוד דפשטא דברייתא הכי משמע דקתני חוזרת לאמצע ואיפשר שדעת ן' מיגא"ש והראב"ד ז"ל הוא שדעת האב כך היה שכל אחד יגבה חלקו לכשישא אשה ודברי רבינו נראין עכ"ל. תנן במתניתין (שם) אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אינן נגבין בב"ד מפני שהן גמילות חסדים ופי' נ"י השולח לחבירו וכו' ואינו אוכל ושמח עמו ואפילו שלחם בבית המשתה והלך שם להיות שושבין דכל שהוא דבר מאכל ומשקה דורון בעלמא הוא שלא ע"מ לחזור וכן פירש הרמב"ם עכ"ל הריטב"א:
א סָעִיף א מי שמת וכו' וכתב הר"ר ישעיה אפילו שתקו וכו'. אע"ג דלעיל בסי' קע"ו סעיף י"ג מחלק גבי שותפין ואחין בין בלה ואבד לגמרי וכו' וכן כתב לקמן בסימן רפ"ח היינו דוקא בכולם גדולים דמדשתקי מחלי אבל הכא דאיכא גדולים וקטנים פשיטא דקטנים כיון דלא ידעי למחויי יכולים לתבוע לגדולים אפי' בלו לגמרי ואפי' שעל בניהם ובנותיהם וכיון שהקטנים יכולין לתבוע לגדולים דלאו בני מחילה נינהו א"כ הגדולים נמי יכולים לתבוע לקטנים דאל"כ לא יהא הדין שוה:
ב סָעִיף ד נשאו הגדולים וכו'. משנה וגמרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט) ואיכא למידק מאי קמ"ל הא פשיטא דמה שנשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן מתפיסת הבית קודם חלוקה דישאו גם הקטנים כמו כן קודם חלוקה וי"ל דאתא לאשמועינן דאע"ג דהאב אמר בחייו שיתן לבנו כך וכך כההיא דרב גידל בשטרא פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה כדאיתא ר"פ הנושא אפ"ה לגבי אחין לאו כלום הוא דלא זכה הבן בנכסים אלא לאחר הנשואין וכיון שלא היו הנשואין אלא לאחר מיתת האב ישאו גם הקטנים מן האמצע:
ג סָעִיף ה כתב הרמב"ם השיא וכו'. משנה וברייתא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ה) ופירושו דמנהגם היה כשנושא אחד אשה דמריעיו ומיודעיו שולחין לו מעות כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשת' ואלו המעות נקרא שושבינו' ואינן מתנה גמורה אלא שאם ישא הוא אשה יחזיר וישלח לו לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות הרי זה תובעו בב"ד ומוציא ממנו וכתב הרמב"ם דאם נשתלחה לזה הבן בחיי האב כשהיתה הוצאת משתה משל אב א"כ האב קיבל השושבינות להתחזק על ההוצאה לפיכך תחזור מן האמצע דנכסי האב הם היו משועבדים בחייו להחזיר השושבינות כשאר מלוה שלו שחייב לאחרים אבל אם הבן הוציא וכו' הבן קיבל השושבינות א"כ חייב הבן להחזיר לו משלו ועי' באבן העזר סי' ס':
ד סָעִיף ו שלח האב שושבינות וכו'. ברייתא שם וע"פ פי' רשב"ם והרמב"ם: כתב בדרך אחרת וכו' וטעמו דכיון דשלח בשם בניו בסתם הרי לכולם יש חלק בחזרת שושבינות ואע"פ שזה שנשתלחה לו אינו מחוייב להחזיר לו אלא עם מי ששמח עמו בלבד מכל מקום כיון שהאב זוכה השושבינות לכל בניו הרי חלק זה שהחזיר בלבד הוי לאמצע לכל האחין:
א כתב מהרי"ו בתשו' באחד ששידך בנו בכתב קנין וקצב לו נדוניא לנשואין ומת קודם הנשואין אין אותו בן נוטל אותה נדוניא בראש דלא זכה עדיין בה אלא חולקים בשוה עכ"ל ומשמע עוד שם בתשו' סי' ק"י באב שפדה את בנו מן התפיסה מנכין לו מחלק ירושתו כי אמדינן שהלוה לו ולא נתן לו משום מתנה וע"ש דמשמע דאזלינן בזה בתר אומדנא:
א סָעִיף א מי שמת והניח בנים כו' בב"ב דף קל"ט כתבתיהו בדרישה ע"ש: יחלקו הנכסים כו'. לא שצריכין לחלוק מכל וכל קאמר דהוא הדין אם יטול זה חמשים זהובים לחלקו וממנו יזון או ילבש וכנגדו יטול השני וירויח בהן לנפשו ובהמותר ישארו שותפין וכן משמעות ל' הרמב"ם אלא ודאי ה"נ קאמר רבינו א"נ ה"ק באם אחר שידקדקו הקטנים לומר אין רצונו שיתפרנסו הגדולים מהאמצע ויאמרו הגדולים א"כ נחלוק עמך מכל וכל ה"ז יחלוקו וכן משמע מדברי נ"י כתבתי לשונו בדרישה ע"ש:
ב סָעִיף ב וכתב הר"י כו' ונזונו ונתפרנסו לבוש וכסות מיקרי פרנסה בלשון משנה וכמ"ש בדרישה לשון המשנה ע"ש: יכולין לתבוע אלו כו' מל' ר' ישעיה משמע דאפילו מה שכבר כלה ונאבד יכול לתבוע במותר חלקן אם לא חילק בין נפשו ובין נפש אשתו ובניו כמו שחילק בכל זה לקמן בסימן רפ"ח והיינו טעמא דשאני התם דאיירי דלא גילו דעתן בשום הקפדה עד שבאו לחלוק ואז מסתמא אמרינן דלא קפדי בכל מה שעבר בהיותן יחד עד עתה שבאין לחלוק ורוצים לחלוק גם הבגדים שהן בעין כמו שאר נכסים שהן בעין ואף אם א' רוצה לתבוע גם לשעבר בטלה דעתו משא"כ כאן דמיירי דגילה דעתן בעודם בשותפות יחד בזה ס"ל לר"י דאף ששתקו תחלה כיון דגילו דעתן אח"כ קודם שבאו לחלוק דקפדי איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לא שתקי משום מחילה אלא לתבוע אותן לאחר זמן במותר חלקן ועד"ר מ"ש עוד מזה:
ג סָעִיף ג בד"א שאין תועלת כו' מימרא דרבא שם: ורשב"ם פי' כו' וכ"כ הרא"ש וכמ"ש בדרישה:
ד סָעִיף ד נשאו הגדולים כו' שם דף קל"ט ע"א ועיין בסימן קי"ג שכתב בע"א כן הדין לענין נשואי הנקבות ופרנסתן:
ה סָעִיף ה כתב הרמב"ם כו' בפ"ט מה"נ כ"כ: שושבינות כו' ולאמנון ריע מתרגמינן שושבינא כן פי' בערוך בערך ששבן ועיקר דיני דשושבינות הם בב"ב דף קמ"ד וכתבם רבינו בא"ע סימן ס' בארוכה יותר כי שם מקומם ולא כתב כאן כ"א קצת אגב גררא בשביל שהן כמלוה ונתנו לתבוע בב"ד וק"ל:
ו סָעִיף ו שלח האב כו' ברייתא פ' מי שמת: והרמב"ם כתב כו' בספ"ט דנחלות כתב כן: ואין זה שנשתלחה לו כו' פי' שישאו כולם ואז שולח לכל א' חלקם בעת חתונתו וזהו מ"ש וסיים ז"ל לפיכך אם שמח עם קצתן פי' שנשאו מקצתן והיה עמהן בעת הנשואים כי כן הדין כמ"ש בא"ע סימן ס' וכן בהמ"מ ע"ש וברמב"ם כתוב עד שישמחו הבנים כולם ר"ל ג"כ בעת חתונתם: והראב"ד השיג עליו כו' גם מדברי ר"י מיגא"ש משמע כדברי הראב"ד ז"ל והמ"מ כתב ע"ז ז"ל ואני אומר דהדין עם רבינו דשמא לא ישאו אחרים נשים או אם ישאו לא ישאו אותן כדרך שישא זה שנשתלחו לו ויכול זה לומר איני רוצה לעשות עמכם אלא כדרך שעשיתם עמי כמבואר בפ"ז דזכייה ונמצא שמשושבינות לא יחזור להם אלא זה החלק ונמצאו האחין מפסידין חלקם ואין אומרין להן להניח את הודאי על סמך הספק ועוד דפשטא דברייתא הכי משמע דקתני חוזרת לאמצע ואפשר (שדעת ן' מיגא"ש והרמ"ה ז"ל הוא) שדעת האב כך היה שכל א' יגבה חלקו לכשישא אשה ודברי רבינו נראין עכ"ל המ"מ ולע"ד ק' על נתינת טעם המ"מ במ"ש שמא לא ישאו האחרים נשים כו' דאדרבה כיון דמתחלה לא נתחייב זה שנשתלח לו להחזיר השושבינות כ"א לחלקים לכל א' חלקו כשישא אשה ודוקא נשיאת נשים כעין זה שנשתלח לו ובאם לא יפטר נמצא דמתחלה נעשה החוב לחלקים והו"ל כאילו חילק החב המתנה ששלח לחלקים ונתן לכל א' מבניו חלקו בפני עצמו שהם ישלחו כל אחד את חלקו בשם עצמו ולמה יפסיד זה שנשא כעין שנשא זה שנשתלח לו חלקו במה שלא נשא אחיו כעין אותן הנשואים לכך היה נראה דברי הרא"ה והרב מיגא"ש עיקר וצ"ע:
א סָעִיף א אין נזונין ולובשין ז"ל משנה ס"פ י"נ הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים ע"י הקטנים (ופירש"י מתפרנסים לבוש וכסות) ואין הקטנים נזונים ע"י הגדולים ובגמרא אמר רבא האי גדול אחא שלבש ומכסי מאי דעבד עבד ופריך והא תנן אין הגדולים מתפרנסים ע"י הקטנים התם בשרכא (פי' אדם ריק שאין להם הנאה ממנו) ע"כ ופי' רשב"ם הא דקאמר מאי דעבד עבד דוקא קאמר אבל לכתחלה לא ור"ש והרא"ש ס"ל דגדול האחין אפילו לכתחלה מותר והביאו ראיה מהא דאמרינן בפ' הנזקין גבי עמרם צבעא אפוטרופוס דיתמי הוה וכ"ר לקמן בסימן ר"ץ ס"ה וגדול האחין ודאי לא גרע מהאפוטרופוס והא דאמר רבא מאי דעבד עבד לאשמועינן דבשאר אחין אפילו בדיעבד צריכין לשלם ובזה נתבאר מש"ר בסמוך בשם רשב"ם ור"ש אבל מש"ר תחלה בשם ר"י דאפילו שתקו ונזונו ונתפרנסו ביחד לא אמרינן מסתמא מחלו אלא יכולין לתבוע אלו מאלו מותר חלקן בזה צ"ע דמשמע דאפילו מה שכבר כלה מזונותיהן ומלבושיהן יכולין לתבוע מהן ולנכות להו מחלקן וזה סותר למש"ר בר"ס רפ"ח דאפילו בזמן שבאים לחלוק דאז שמין מה שעליהן מ"מ אין שמין מה שכבר בלו ע"ש וכ"כ הרא"ש בהדיא בפ"ק דב"ק ע"ש ואין לחלק ולומר דהתם מיירי בשכל האחים גדולים ושווין הן ומש"ה מסתמא מחלו אהדדי כל זמן שלא מיחו משא"כ כאן דמיירי בקטנים וגדולים דהא אחין שבאו לחלוק סתמא קתני ועוד דהנ"י כתב ז"ל הקטנים יכולין לעכב על הגדולים שלא ילבשו עד לאחר החלוקה שלא ימעטו מחלקם וכן נראה מהתוס' דוקא כשמיחו אבל בסתם נזונים ומתפרנסים יחד דשותפין הן ומחלו זה לזה וגם יפה הוא לקטנים שלא יצא מזה סכסוך ומחלוקת ביניהם (ר"ל ומש"ה אין ב"ד עושין מחאה בהגדולים עבור טובת הקטנים משום דיש צד טובה לקטנים בזה שאם ידקדקו עם הגדולים יבואו לחלוק עמהם ולא ישבחו השדות לאמצע) והא דמקשי בגמרא אגדול אח דלביש מיירי כשלבש אחר שמיחה ושמעי' מינה דאפילו שאר אחין כל זמן שלא מיחו לביש ומכסי כי היכי דלא להיות מזולזל כן שיטת הרשב"א עכ"ל נ"י ומבואר ממ"ש הנ"י דאדרבה בקטנים איכא למימר טפי דמסתמא מחלי אהדדי כדי שישבחו הנכסים לאמצע ולא יחלוקו וכ"כ המ"מ פ"ט דנחלות בשם הרשב"א דמיירי דוקא בשמיחו כו' וסיים ז"ל והביאו ראיה מן התוספתא ובפ"י דנחלות כתב המ"מ בשם הרשב"א אהאי דינא דאחין שחלקו שמין מה שעליהן כו' ז"ל הטעם מפני שהאחין כל זמן שהן נזונין ומתפרנסין מתפיסת הבית בסתם מוחלין הן אלו לאלו אע"פ שיש לזה הרבה בני' יותר מהאחר ושנינו בתוספתא האחין שהניח להן אביהן נכסים ולא' מהן יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו הנכסים והביאום לידי רבוי לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני וכן הם לא יאמרו תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע וכתבה הרשב"א ז"ל פ' מי שמת עכ"ל המ"מ הרי לפנינו דהשוה דין אין הגדולים מתפרנסים כו' לדין באו לחלוק שמין כו' ומתוספתא אחת הביא ראיה לשניהן וכתב דמה שאמרו אין הגדולים מתפרנסים ע"י הקטנים דוקא בשמיחו ומה"ט נמי אין שמין מה שעל בניהן מפני שלא מיחו ולכאורה היה נראה דגם מש"ר בשם ר"י דאפילו שתקי ונתפרנסו לא אמרינן מסתמא מחלו אלא יכולין לתבוע אלו מאלו מותר חלקן מיירי דוקא במה שעדיין לא כלו הגדולים מבגדיהן יכולין למחות בהן שלא יכלו יותר מכאן ולהבא אלא כל אחד מחלקו אבל מה שכבר כלה ונאבד מן הבגדים בזה ליכא מאן דפליג דאמרינן דמסתמא מחלו ואין פרעון למפרע ומשנתינו קמ"ל (דאין) [דאי] הדין נותן שהגדולים יתפרנסו בבגדים ע"י הקטנים דאז לא הוה מהני בו מחאה קמ"ל דמהני ויחלוקו ר"ל ויחלוקו שייך נמי במה שהוא לפניו עדיין לא במה שהוא כבר כלה ונאבד וכל זמן שבאו למחות אפילו אחר שכבר עשו והלבישו לנפשן יש בידו למחות במה שעדיין לפנינו. וזהו מה שיש בין גדול הבית לשאר אחין באם לא מיחו בתחלה ובאים למחות אח"כ להבא במה שעדיין לא כלה וכן צ"ל שם בהמ"מ דפי' המשנה דמיירי במיחו וגם כתב אח"כ דאף בגדול יכולים למחות וק' לכאורה א"כ מאי בין דא לדא ובמ"ש ניחא דלענין אם לא מיחו בתחלה ובא למחות אח"כ יש חילוק ביניהם שוב מצאתי שכ"כ בהדיא הנ"י בפ"ק דב"ק אההוא מימרא דמייתי שם הרי"ף דהאחין שבאין לחלוק כו' וכתב שם ז"ל וכתבו התוס' ואם מוחין בגדול הרשות בידן אמר המחבר נ"ל הא דכתבו בתוס' דיכולין למחות ר"ל שמיחו תחלה בשעה דלביש וכסי דאז מגלי דעתייהו דלא ניחא להו ואפשר דגרע משאר אחי דאם אבד או כלה אח"כ מנכין לו (ר"ל דבזה שמיחו בו בתחלה מנכין לו מה דנאבד וכלה משא"כ בשאר אחי כשמיחו בו אח"כ דאין מנכין למפרע) אבל אם לא מיחה בתחלה כלל מחל אף להבא ואין שמין אח"כ אף מה שעליו דאילו כל זמן דירצו למחות יכולין למחות עד שכלה מאי איכא בין גדול אחא ושאר אחי כנ"ל עכ"ל הנ"י וזהו דלא כמשמעות הנ"י בפי"נ דשם משמע דס"ל להתוס' בגדול אחי צריך מחאה ויכולין למחות בו לעולם משא"כ בשאר אחי אפילו בלא מחאה נמי הו"ל כאילו מיחו בו ע"ש שמשמע כן מדכתב אבל התוס' לא כתבו כרשב"א הנ"ל גם דברי הרא"ש בב"ק מוכרחים לפרש כדברי הנ"י דב"ק ודוק. וה"נ היה נראה לכאורה לפרש כוונת ר"י שהביא רבינו כאן אך קשה דאם כן למה כ"ר בשם ר"י הלא גמרא ערוכה היא וכל הפוסקים הנ"ל פירשו דיכולין למחות בשאר אחים להבא אף שלא מיחה בהם מתחלה ונצטרך לדחוק ולתרץ ולומר משום דהו"א דוקא התם דמיירי באחין שבאין לחלוק ולא יהיו עוד משותפין ביחד בזה דוקא אמרינן דשמין מה שעליהן אבל כאן דאיירי שלא באין על החלוקה בעצם אלא במקרה שאמרו אין רצונינו שתהיה לבוש משלנו ואם תרצה לחלוק חלוק הו"א דאין שומעין להן במה שכבר לבשו ועשו מתפיסת הבית קמ"ל דשומעין להן וגם נצטרך לדחוק ולומר דהא דסתם ר"י ולא חילק וכתב שמה שעל האחין שמין ולא מה שעל בניהן משום דאין כאן מקומו דנלמד במכ"ש מההיא מימרא דב"ק הנ"ל ולא באו כאן אלא לנמדנו שאף שלא באו לחלוק אפ"ה יכולין לתבוע להבא וכמ"ש וכל זה דוחק ועוד דא"כ לא הו"ל לרבינו לסתום בביאור דברי ר"י וגם ל' ר"י דכתב אפילו שתקו ונזונו כו' משמע דקאי גם אלעבר לכן נלע"ד עיקר כמ"ש בפרישה דשני עניינים הן מ"ש בסימן זה ובסימן רפ"ח וגם מקורן הוא משני גמרות דזה שבכאן הוא ממשנה וגמרא דס"פ י"נ ואיירי באינן מבקשין לחלוק אלא באו לדקדק שלא יוציא האחד מהשותפים טפי מהשני דבזה איירי המשנה מי שמת והניח בנים כו' וכמו שהתחיל ג"כ רבינו וע"ז כתב ר' ישעיה דאף דכבר נזונו ונתפרנסו וגם כלה דבר הנזון ודבר הפרנסה יכולין לתבוע מותר חלקן אלו מאלו וס"ל דאין חילוק בזה בין מוונו ובגדו של עצמו למזון ובגד דאשתו ובניו דכל שגילה דעתם בעודם בשותפות יחד שאינם רוצים למחול הוה ליה כאילו (לא) עשאו מחאה בתחלה בכולן ובגדול סתמא מחלו ליה אם לא עשאו מחאה מתחלה קודם שלבשו תו לא יכלי לתבוע מהן לדעת רבינו ל"מ במה שכבר כלה אלא אפילו מה שעליהן ומש"ר בסימן רפ"ח הוא מהגמרא בפ"ק דב"ק ואיירי באם לא גילו דעתן בשום הקפדה כל זמן היותן שותפין יחד רק אחר שבאו לחלוק בנכסיהן רצו לחלוק במלבושים דכל אחד ובזה אמרינן כיון דלא קפדי ולא גילו דעתן בשום דבר כל זמן היותן בשותפות ודאי באותו זמן מחלו אהדדי ומש"ה אף אם יבוא שאחד רוצה בשעת חלוקה לעשות חשבון גם אלשעבר בטלה דעתו אצל דעת בני אדם דאמדו חז"ל דעת הבריות דכל שלא גילו דעתם בהיותן שותפי ם דאינם מוחלים ומלבוש במותר על חלקם ודאי מחל לו ואינו יכול לתבוע כ"א במה שהוא בעין בשעת חלוקה ומ"ש בסימן רפ"ח בד"א שקנו בסתם אבל בתחלה יכולים למחות כו' ולא כתב רבותא דאפי' לא מיחו בתחלה רק גילו דעתם קודם שחלקו אין זה דקדוק דלשון המשנה דפרק י"נ הנ"ל נקט דגם שם תנן אין הגדולים מתפרנסים ע"י הקטנים כו' אלא יכולין למחות וכתב עליה ר"י דל"ד קאמר אלא אפילו לא מיחו ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.