א הלכות שוכר השוכר מחבירו בהמה או כלים דינו כשומר שכר להפטר מאונסין ולהתחייב בגנבה ואבדה מיד משעה שנסתלקו הבעלים:
ב אבל המשכיר יכול לחזור בו עד שימשוך השוכר במקום הראוי למשיכה או שיעשה קנין אחר הקונה בלוקח:
ג שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שכר בית משמעון ונתן חטה באוצר העשוי לכך ומחמת שעמדה שם החטה ימים רבים נתקלקלו כותלי העלייה ונראה לשכנים קלקול העלייה והתרו בו שיסלק החטה ולא סלקה ונפלו כותלי העלייה ונפלו כותלים אחרים שהיו סמוכות על אותו עלייה ותובע שמעון ושכניו את ראובן שהזיקן והפסידן וטען ראובן שלא פשע אלא נתן חטה באותו אוצר העשוי לכך ותמיד היו רגילין ליתן שם יותר משהניח הוא לשם. תשובה אם היה ניכר וידוע קלקול הכותלין והתרו בו השכנים לסלק החטה ולא סלקה פושע הוא וחייב לשלם כל ההיזקות שעשה לבע"ה ולשכנים דהוי גירי דיליה שהכביד משאוי על כותלים רעועים שלא היו יכולין לסבלו והפילם:
ד כל דיני ש"ש בשבועותיו ובתשלומין ובענין קניית הכפל נוהגין ג"כ בשוכר וכשם שאין הש"ש רשאי למסור לאחר כך השוכר אין רשאי להשכיר לאחר ואם השכיר לאחר חייב אפי' באונסין אלא א"כ יש לשני ראיה שיפטר בה הראשון:
ה ואם השאילה לאחר ומתה כדרכה או נאנסה כיון שהשני חייב תחזור לבעלים הראשונים שאין הלה עושה סחורה בפרתו של זה ואפילו אם המשכיר יודע שמתה כדרכה אפילו הכי חייב לשלם למשכיר ומיהו אם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך אז ישלם השואל לשוכר:
ו כתב א"א הרא"ש ז"ל השוכר מחברו פרה ונולד בה מכה בפשיעת השוכר שלא מחמת מלאכה כגון ששינה פסקו חכמי צרפת שהוא פטור מלשלם כיון שסופה להתרפאות מאותה מכה לא הוי אלא שבת ואין שבת בבהמה לפיכך אם מתבטלת כמה ימים פטור כיון שסופה להתרפאות ויש מחייבין דדוקא גבי אדם לא חשבינן מכה שסופה להתרפאות אלא שבת לפי שאינו עומד לימכר הילכך לא אפחית מכספיה אבל בהמה שבכל שעה עומדת לימכר ואם יבא למכרה ודאי תשוה פחות מחמת מכה זו חשוב נזק וחייב ע"כ:
ז אין אדם רשאי לדוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית וכן כל כיוצא בזה:
א סָעִיף א השוכר מחבירו בהמה או כלים דינו כש"ש וכו' בפרק האומנים (בבא מציעא פ:) ובפרק הפועלים (בבא מציעא צג.) תניא שוכר כש"ח דברי ר"מ ר' יהודא אומר כש"ש וידוע דהלכה כר' יהודה:ומ"ש ולהתחייב בגניבה ואבידה מיד משעה שנסתלקו הבעלים:
ב סָעִיף ב אבל המשכיר יכול לחזור בו עד שימשוך השוכר במקום הראוי למשיכה וכו' בפרק השואל (צט.) אמר רב הונא השואל קורדום מחבירו בקע בו קנאו ולא מצי משאיל למהדר לא בקע בו לא קנאו ומצי משאיל הדר ביה ופליגא דרבי אלעזר דאמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים ופירש הרא"ש דמשעה שמשך לא מצי למהדר ביה אבל להתחייב באונסין אפילו קודם משיכה נמי דהא שומר חנם בלא משיכה מחייב בפשיעה כדאיתא בפרק האומנים (בבא מציעא פ:) דהנח לפני הוי שומר חנם וה"ה שומר שכר בגניבה ואבידה וכן שואל נמי אם אמר ליה הכישה במקל והיא תבא ויצאה לר"ה במקום שאין משיכה קונה ויכול המשאיל לחזור בו ולא עדיף ממה שאם משכה השואל שם ואפ"ה נתחייב באונסים וכן משמע לישנא דקאמר ופליגא דר' אלעזר משמע דפליג ארב הונא דאיירי בחזרה וסברא גדולה לחלק בין חזרה לחיוב אונסין דלענין חזרה ברשות הבעלים קיימא כ"ז שלא עסק בה השומר דבר הקונה במקח וממכר אבל לענין חיוב אונסין מיד שסילק בעל הבהמה שמירתו מעליה מדעת השומר קמה ליה ברשות השומר לשמרה עכ"ל וכך הם דברי התוספות שם: (ב"ה וכ"כ רבינו בסי' רצ"א בשם הרא"ש ושהרמב"ם חולק: והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות שכירות כדרך שתקנו חכמים משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וכתב ה"ה פירוש שאם היה משאיל חפץ לחבירו כיון שמשך השואל החפץ אין המשאיל יכול לחזור בו וכן בנ"ש וכן שמתחייב השומר משעת משיכה ולא קודם עכ"ל . וכתב עוד הרמב"ם בפ"ה מהלכות שאלה השואל בהמה חייב במזונותיה משעה שמשכה ורבינו כתב בסימן ש"מ השואל את הפרה מיד כשנסתלקו הבעלים משמירתה חייב הוא בשמירתה ובמזונותיה אע"פ שעדיין לא משכה עיין בנ"י שם:
ג סָעִיף ג שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שכר בית משמעון ונתן חטה באוצר העשוי לכך וכו' כלל פ"ז סי' ו' ועיין עוד בכלל ק' סי' ד' ובהריב"ש:
ד סָעִיף ד כל דיני שומר שכר בשבועותיו ובתשלומין ובעניין קניית הכפל נוהגים ג"כ בשוכר וכשם שאין השומר שכר רשאי למסור לאחר כך אין השוכר רשאי להשכיר לאחר ואם השכיר לאחר חייב אפי' באונסין אא"כ יש לשני ראייה שיפטר בה הראשון כל זה פשוט על הקדמה מה שנתבאר דקי"ל שוכר כנ"ש דמי:
ה סָעִיף ה ומ"ש ואם השאילה לאחר ומתה כדרכה או נאנסה כיון שהשני חייב תחזור לבעלים הראשונים וכו' משנה בפ' המפקיד (בבא מציעא לה:) השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר"י וכתבו התוס' דטעמא דר"י משום דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך ומשתעינא דינא בהדי שואל ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה דאין השוכר צריך לישבע מ"מ לא קני לה אלא בהבאת עדים ויאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים ונראה אם המשכיר עצמו היה בשעה שמתה ביד שואל שר' יוסי יודה לדברי רבנן דהתם ודאי קני ליה במיתה גרידתא דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום עכ"ל. ורבינו ככתב שאכילו אם המשכיר יודע שמתה כדרכה אפ"ה חייב לשלם למשכיר נראה שלמדו ממה שכתב הרא"ש טעמא דרבי יוסי משום דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר הילכך דין המשכיר עם השואל עכ"ל דכיון דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר אם כן אפילו המשכיר יודע שמתה כדרכה לא הפסיד ועיין במישרים נ"ל ח"ג ומ"ש ומיהו אם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך אז ישלם השואל לשוכר כך מבואר שם בדברי הרא"ש ופשוט הוא: והר"ן כתב שמאחר שלא כתב הרי"ף ההיא דפעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר משמע דס"ל דאליבא דרבנן בלחוד איתמר אבל לרבי יוסי אפילו ידעו הבעלים שמסר א"א שיעשה סחורה בפרתו של זה והיינו דקא מתמה כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה משום דס"ל שהשואל נכנס תחת השוכר והוי שומר של בעלים לגמרי וכך הם דברי הרמב"ם בפי"א מהלכות שכירות וכדברי הר"ן כתוב בחידושי תלמידי הרשב"א דאפילו מתה בפני המשכיר תחזור הפרה לבעלי' ושלא כדברי התוס':
ו סָעִיף ו וכתב א"א הרא"ש ז"ל השוכר מחבירו פרה ונולד בה מכה בפשיעת השוכר שלא מחמת מלאכה כגון ששינה פסקו חכמי צרפת שהוא פטור מלשלם ויש מחייבים דדוקא גבי אדם לא חשבינן מכה שסופה להתרפאות אלא שבת לפי שאינו עומד לימכר וכו' כל זה כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו ר"פ השואל [סי' ד'] ומחלוקת זה כתבוה התוספות בפ' השולח עלה מ"ב והמרדכי בפ' החובל ואף ע"פ שרבינו לא הכריע כאן בסי' ש"מ סתם דבריו כדברי חכמי צרפת ושם יתבאר בס"ד:
ז סָעִיף ז אין אדם רשאי לדוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית תוספ' כתבוהו הרי"ף והר"ש בפרק הפועלים ופסקה הרמב"ם בסוף הלכות שכירות: כתוב במישרי' נ"ל ח"ג בשם הרמב"ן שכירות מטלטלין נקנה בכסף וכן כתב נ"י בפ' הזהב שיש מדקדקין כן מדאמרינן התם (מט.) דכיון שעומד במקום דליכא למיחש שלא יטרח המוכר אוקמיה אדינא דאורייתא ובפרק השואל כתב דשכירות מטלטלין הוי כמכירה ואינו נקנה אלא במשיכה וכן כתב הרשב"א והסכימו עמו האחרונים:
א סָעִיף א השוכר וכו' כאן כתב רבינו גם כן דבשוכר אין חלוק בין בהמה לכלים כדין ש"ש וכדלעיל בריש סי' רצ"א וריש סי' ש"ג:
ב סָעִיף ב ומ"ש אבל המשכיר יכול לחזור כו' נלמד ממ"ש בפ' שואל א"ר הונא השואל קורדום מחברו בקע בו קנאו ולא מצי משאיל למיהדר לא בקע בו לא קנאו ומצי משאיל הדר ביה ופליגא דר"א דאמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וכרבי אליעזר קיימא לן ומשום דבשואל קאמרי' המשאיל יכול לחזור בו דאילו שואל לא צריך למימר דמצי להחזיר החפץ לבעליו כל אימת דבעי לכך נקט רבינו ג"כ גבי שוכר דהמשכיר יכול לחזור בו וה"ה ודאי דהשוכר מצי לחזור בו מקמי משיכה ותו דלרבותא אליבא דהרא"ש דכתב דמשעה שנסתלקו הבעלים חייבים באונסים וא"כ הו"א כיון דהשוכר נתחייב באונסים לא מצי משכיר למיהדר קמ"ל דאפילו הכי מצי הדר ביה כל זמן שלא משך ואין צריך לומר דהשוכר מצי הדר ביה כיון דלא משך:
ג סָעִיף ה ואם השאילה לאחר וכו' משנה בפ' המפקיד והלכה כר' יוסי דאמר היאך עושה זה סחורה בפרתו של חברו. וע"ל סי' ש"ה סעיף ה' כתבתי ליישב מפני מה לא אמרו דין זה גבי ש"ש אם מסרה לשומר אחר שקיבל עליו להיות דינו כשואל להתחייב באונסין ונאנסה דחייב להחזיר לבעלים הראשונים וע"ש: ומ"ש ואפי' אם המשכיר יודע שמתה כדרכה וכו' הכי משמע ממ"ש שרא"ש לשם דטעמא דרבי יוסי משום דחשוב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר הלכך דין המשכיר עם השואל עכ"ל אלמא דלרבי יוסי אין דינו של משכיר כלל עם השוכר ואפי' יודע שמתה כדרכה השואל חייב לשלם למשכיר ולא לשוכר וכן גראה עוד ממ"ש הרא"ש דהך שקלא וטריא דרבי זירא ושאר אמוראים נפקא מינה גם לרבו יוסי כגון היכא דמשכיר אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהי' דיני עמך וכו' ולא קאמר בפשיטות דנ"מ גם לר' יוסי היכא דהמשכיר יודע שמתה כדרכה דמודה בה ר"י דהשואל משלם לשוכר אלא בע"כ דלהרא"ש אין ר' יוסי מודה בזו. ודלא כמ"ש בתוספות ונראה דאם המשכיר עצמו היא שם בשעה שמתה דרבי יוסי מודה דהשואל ישלם לשוכר ע"כ ואפשר דהתוס' לא כתבו כך דרך פסק דין אלא דנראה כך אבל לא למעשה והכי משמע בהגהות אשיר"י שכתבו דברי תוס' הללו ע"ש ר"י בלשון אפשר דמודה רבי יוסי דהשוכר פטור והשואל משלם לשוכר עכ"ל וכדברי הרא"ש ורבינו עיקר דרבי יוסי אינו מודה בכך: ומ"ש ומיהו אם אמר לשוכר אם תרצה וכו' כ"כ הרא"ש ותימא על דברי רבינו מאי אתא לאשמועינן הא פשיטא היא אבל אדברי הרא"ש ל"ק דודאי דין זה פשוט דכל תנאי שבממון קיים ולא אתא הרא"ש אלא לומר דאיכא נפקותא בהך שקלא וטריא דקאמר תלמודא אליבא דרבנן דרבי יוסי דרבי זירא קאמר פעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר וכו' ומר בר רב אשי אמר אין לו עליהן אלא שתי פרות וכו' כל הך סוגיא נ"מ גם לרבי יוסי כגון היכא דמשכיר אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך וכו' אבל רבינו דלא אתא אלא להורות דכשא"ל כך חייב השואל לשוכר והא ודאי פשיטא היא. ונראה דרבינו דקדק בדברי הרא"ש מדהאריך וכתב ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך כאילו לא יצאת מרשותך עכ"ל. דאלמא משמע דוקא בכה"ג אמרינן דגם לר' יוסי חייב השואל לשלם לשוכר אבל אם לא אמר אלא אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ותו לא אמר טפי איכא לפרש דאינו בא אלא ליתן לו רשות להשאילה ושתדון אתה עם השואל ולא אני אבל מה שיתחייב השואל בדין ישלם למשכיר ובזו נמי אמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה וכו' ואין ר' יוסי מודה אלא היכא דאמר ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך ואע"ג דהרא"ש כתב ויהיה דיני עמך כאילו לא יצאת מרשותך ס"ל לרבינו דהאי תוספת ביאור הוא מדברי הרא"ש לומר שכך כונתו במ"ש ויהיה דיני עמך לא שצריך המשכיר לומר לו ויהיה דיני עמך כאילו לא יצאת מרשותך ומש"ה לא הביא רבי' לשון זה ומ"מ צ"ע מנ"ל לרבי' לפרש כך בדבריו ושמא לא אמר הרא"ש אלא דוקא היכא דאמר בפירוש ויהיה דיני עמך כאילו לא יצאת מרשותך:
ד סָעִיף ז כתב א"א הרא"ש השוכר מחברו פרה ונולד בה וכו' כ"כ בר"פ השואל וע"ל בסימן ש"מ ור"ל דנתקלקלה הבהמה חדש או ב' חדשים או יותר לאחר שכלו ימי שכירותו דאין המשכיר עושה בה מלאכה מחמת מכה זו ואפ"ה פטרוהו חכמי צרפת כיון דסופה להתרפאות דהו"ל שבת וכך פסק בהגהות אשיר"י פ' החובל (דף קל"ט ע"ד). וקצת קשה גם בש"ח וש"ש הו"ל לאפלוני היכא דפשע בה דהעלה לראשי צוקין ונפלה ונולד בה מכה מחמת נפילה זו שסופה להתרפאות אם חייב השומר לשלם מדין נזק או פטור לפי שאינו אלא שבת בבהמה. ואפשר דמחלוקת חכמי צרפת אם שכנגדן הגיע ע"י מעשה באחד ששכר בהמה מחברו ואה"נ דלאו דוקא שוכר אלא ה"ה ש"ח וש"ש אלא מעשה שהיה כך היה:
א סָעִיף א כתב המרדכי פ' איזהו נשך דף ק"פ ע"א דמותר למשכיר ליטול שכר אע"פ שהשוכר מקבל עליו אונסין ואפילו אם מת או נשבר הדבר השכור ומשלם למשכיר אפ"ה נוטל השכר ולא הוי ריבית ויש חולקין וכבר נתבאר דין זה בי"ד הלכות ריבית וע"ש:
ב ע"ל סי' ש"מ דסתם רבינו דבריו כדברי חכמי צרפת וכ"כ המרדכי פרק החובל ע"א וכן הסכים מוהר"ם:
א סָעִיף א השוכר מחבירו בהמה כו' דקיי"ל כר"י דב"מ דף צ"ג ודף פ' ע"ב כמ"ש בסי' הקדום ובריש סי' רצ"א וטעמא פירש"י שם ז"ל משנם כש"ש הואיל ולהנאתו הוא אצלו ואע"ג דיהיב ליה שכר פעולתו מ"מ ש"ש הוה ואי לא יהיב שכר הוה חייב באונסין כשואל: ולהתחייב כו' לעיל בסי' רצ"א ס"ו ובריש סי' ש"ג כ"ר שהרמב"ם חולק ע"ו ומה שסתם כאן עבד"ר:
ב סָעִיף ב אבל המשכיר יכול לחזור בו והיינו כר"מ פרק השואל ופירשו הרא"ש והתוס' שם כן ע"ש דה"ה השוכר יכול לחזור מהשכירות אלא שכל זמן שלא חזר ומסר הבהמה ליד המשכיר חייב בשמירתה דכיון שנסתלק המשכיר מהשמירה מדעת השוכר קמה ליה ברשותיה וכ"כ לקמן סי' ש"ם בשם הרא"ש ע"ש ועד"ר:
ג סָעִיף ג שאלה כו' כלל פ"ז ועיין עוד בכלל ק': ונפלו כותליו אחרים כו' ר"ל כותלים מבית שכיניו שבצדו שהיו משולבין בכותל זו וכן משמע בסמוך שכתב ותובע שמעון ושכיניו כו' וק"ל: אם היה ניכר כו' תרתי בעינן היכר וגם התראה דבלא (התראה) [היכר] אף שהתרו בו בעדים יכול לומר מה לי להשגיח בהתראתך כיון שלא היה נראה שום קלקול ובהיכר קלקול לחוד נמי לא סגי דיכול לאשתמוטי ולומר לא ידעתי בהקלקול לכך בעינן שיתרה בו: דהוה גירי דיליה שהכביד כו' ול"ד לפורץ גדר לפני בהמת חבירו דפטור מדיני אדם ומה"ט פוטר הרא"ש (ורבינו הביאו לעיל סי' קנ"ז ס"ו) במאן דמתחייב למגדר בינו ובין חבירו ואתו גנבים וגנבו ליה מידי דרך הגדר ואפי' אתרו ביה מעיקרא למגדר כדמוכח שם דשאני התם דמ"מ ההיזק בא מעלמא והוא לא הוה אלא גרם לזה. משא"כ דתבואה שלו הוה גיריה דיליה ומינה בא לשכיניו ההיזק וכאילו הפילם בידים דמי וז"ש דהוה גירי דיליה דבגיריה ועל ידו נעשה ההיזק. ומ"ש שהכביד משוי על כתלים רעועים כו' אע"ג דלשעה שנתן שם תבואתו לא היו הכתלים רעועים וכמשמעות השאלה מ"מ מדהתרו בו שיסלקו ולא סילק הו"ל כאילו הכביד בשעה שהיו רעועים:
ד סָעִיף ד חייב אפילו באונסים פי' אע"ג דיש עדים לשני שנאנס בידו אכתי יש לחוש שמא פשע או שלח בה יד לפני זה בענין אחר מה שנשברה ומאז קמה ליה ברשותיה גם לאונסים אלא א"כ יש לו ראיה שמעולם לא שינה בה אבל בשבועה אינו נאמן השני אבל ראשון נאמן וכמ"ש לעיל בסי' רצ"א ע"ש:
ה סָעִיף ה ואם השאילה לאחר כו' משנה בפ' המפקיד וזה הדין לא שייך בהני שומרים דלעיל שאיך ישכירו או ישאילו מה שאינו שלהם ופשיטא שחייבים אפילו באונסים דהוי שליחות יד כמ"ש בסי' ש"ה ודוקא בשוכר שייך ששכרו לעשות בה מלאכתו דא"ל מה לי הוא מה לי אחר: תחזור לבעלים הראשונים כו' פלוגתא דרבנן ור"י בב"מ דף ל"א ע"ב וס"ל לרבנן דישבע השוכר שמתה מחמת מלאכה והשואל ישלם לשוכר ור"י פליג עלייהו וס"ל כיצד הלה עושה סחורה כו' ואיפסקא הלכתא כוותיה שם בגמרא: ואפילו אם המשכיר יודע שמתה כדרכה כלומר אפי' מתה בפני המשכיר אפ"ה תחזור הפרה לבעלים הראשונים ולאפוקי מהתוx' שכתבו שם דטעמא דר"י הוא משום דסובר שוכר לא קנה אלא בשבועה ויאמר לו המשכיר דל אנת ודל שבועתך ואשתעי דינא בהדי שואל דלפי ה"ט כשמתה בפני המשאיל מודה ר"י שהשואל משלם להשוכר משום דשוכר קני לה במיתה גרידתה שא"צ לעשות כלום קמ"ל רבינו דאין זה טעמו של ר"י אלא משום דס"ל שהשוכר אינו שלוחו של משכיר ובמקומו קאי וכאילו. השאילו המשכיר גופיה לשואל ולהכי לעולם משלם שוכר למשכיר וכ"כ הרא"ש והרי"ף והרמב"ם והר"ן. ומיהו אם אמר לשוכר כו' כן מבואר שם בדברי הרא"ש ופשוט הוא: אז ישלם השואל לשוכר כו' פי' והשוכר נשבע שמתה כדרכה כדאיתא שם במתני' ונפטר בזה וקמ"ל רבינו דל"ת מאחר שאמר לו ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך דר"ל אף בשעה שהיה דינך עם השואל דהיינו שמתה בודאי וחייב שואל גם בזם יהיה דיני עמך כאתה תוציא מידו ותתנהו לי וק"ל ולא כב"י שכתב שפשוט הוא:
ו סָעִיף ו כתב א"א כו' כל זה כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו ר"פ השואל. ונולד בה מכה בפשיעת השוכר כצ"ל וכן הוא באשר"י ר"פ השואנ ומה שלא כתב דין זה גבי ש"ח וש"ש משום דסתם מכה אינה באה אלא מחמת מנאכה ובש"ש וש"ח אין שם מלאכה ומש"ר שלא מחמת מלאכה היינו שלא מחמת עצמות המלאכה ששכרה עבורה (דאילו מחמת עצמות המלאכה פשיטא שהיה פטור דהא למלאכה שכרה) וכל ששינה אותה למלאכה אחרת פשיעה הוא לגביה שהרי חייב אפי' בגניבה הקרובה לאונס וכן הוא באשר"י שם. ואין שבת בבהמה דהאדם פטור מד' דברים לגבי בהמה: ויש מחייבי' דדוקא כו' כצ"ל.. חשוב נזק וחייב ז"ל מור"ש ז"ל בכאן לא הכריע אבל לקמן ר"ס ש"ס כתב כחכמי צרפת גבי אם כחשה אם סופה לחזור פטור והוא כדין זה כדאיתא בגמרא באשר"י ריש השואל ובפ' החובל סי' כ"ב כתבתי כדעת החולקים עכ"ל וכ"כ ב"י וע"ל סי' ש"פ ס"ו שם בדרישה כתבתי דיש לחלק דשאני התם דמיירי בהוכחש הבשר מאליו משא"כ הכא דעשה לה המכה בפשיעה ובאשר"י ר"פ השואל ג"כ מיירי דוקא בהוכחש מחמת שינוי דעליה קאי התם יע"ש ואע"ג דבסי' ש"ם בשואל חייב אפי' במתה או הוזק מאליו מ"מ בכה"ג דחוזר אח"כ לבריאותו לא החמירו בה ע"ש ודוק:
ז סָעִיף ז אין אדם רשאי כו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם בסוף הלכות שכירות:
א סָעִיף א ולהתחייב כו' וכ"כ רבינו לקמן בס"ס ש"ס לענין שאלה ועיקר דהא מילתא מהא דאמרינן פרק השואל אמר רב הונא [עיין לשונו בב"ח] ופי' התוס' והרא"ש דלענין חזרה לחוד קאי (ר"א ומצריך משיכה) דביה נמי איירי רב הונא וסברא גדולה לחלק בין חזרה לחיוב אונסין דלענין חזרה ברשות בעליו קיימא כל זמן שלא עשה בה השומר משיכה הקונה במקח וממכר. אבל לענין חיוב אונסין מיד כשסילק בעל הבהמה שמירתו מעליה מדעת השומר קמה ליה ברשות השומר לשומרה עכ"ל הרא"ש והוא דעת רבינו אבל דעת הרמב"ם בפ"ב דשכירות נראה חולק ע"ז שכתב מימרא דר"א סתם משמע דס"ל בין לענין חזרה בין לענין חיוב השמירה קאמר ר"א דבעינן משיכה וכן פירש המ"מ שם וכבר כ"ר לעיל סי' רצ"א וש"ג שהרמב"ם חולק ונראה דהאי חילוק שחילק הרא"ש בין חזרת הבעלים לחיוב השומר בשוכר לחוד הוא. דבש"ח פשיטא שיכולים הבעלים לחזור דמי ימחה בהן דודאי ניחא ליה להש"ת שיחזרו בהם וכן בש"ש נראה דלא שייך האי חילוק דכל זמן שהבעל יכול לחזור בו מסתבר דגם השומר אינו חייב כיון דתכלית קבלת השמירה הוא בשביל השכר נמצא כל שלא חל קציבות שכרו ושאין שכרו בטוח וברור אצל הבעלים גם השמירה לא חלה. ולפ"ז רבינו שכתב בסי' ש"ג דלדעת ר"י נתחייב בשמירה מיד כשקיבל עליו לשמור גם בע"ה [אינו] יכול לחזור בו משא"כ בשוכר שאין שמירתו תלויה בדבר אלא שחיוב השמירה לו ממילא והעיקר הוא להנאתו שהוא צריך אל הכלי מש"ה מסתבר לחלק בין חזרת בעלים לחיובא דשוכר שאעפ"י שהבעלים יכולים לחזור בו מ"מ כיון דניחא ליה שיהיה כלי זה אצלו נתחייב מיד בשמירתו וכ"ש בשואל כן היה נ"ל לומר לפי משמעות ל' רבינו שכתב כאן דברי הרא"ש סתם מה שלא עשה כן בסימנים הנ"ל אלא שמל' הרא"ש משמע דגם בש"ש הוה דינא הכי וגם נראה לומר כן דהרי ר"א הנ"ל אמר תקנו משיכה בשומרים וקאי גם אש"ש מוכח מיניה דקודם משיכה יכול לחזור בו ורבינו כתב בשם ר"י בר"ס ש"ג דש"ש נתחייב בגניבה מיד כשקיבל עליו לשמור וכו' אפי' קודם משיכה מיהו התוס' בב"ק דף ע"ט ובב"מ דף צ"ט גם הנ"י נקטו בל' שואל ושוכר בהא דר"א דאמר תקנו משיכה בשומרים ע"ש וצ"ע עוד דשם בפ' מרובה כתב הרא"ש אהא דר"א ז"ל ומשעת משיכה נתחייבו כל א' כדינו ש"ח בפשיעה וש"ש בגניבה ואבידה ושואל באונסין וכן אין המשאיל והמשכיר יכולין לחזור בהן משעת משיכה עכ"ל. וזה נראה כסותר למ"ש הרא"ש בפרק השואל הנ"ל דכתב שם דאפילו קודם משיכה נתחייבו בשמירה כל חד כדינו ומיהו על התוס' דפרק מרובה לק"מ אף שהן כתבו גם כן כעין שכתב הרא"ש שם דהם לא כתבו כ"א על האיבעיא דלשם ודל"ת דמיבעיא ליה אי אפי' במשיכה לא לחייב בשמירה ע"ש אבל הרא"ש דכתב דבריו אדברי ר"א ק'. וצ"ל דהרא"ש ג"כ לא בא שם אלא לאפוקי דל"ת דלא לחייב בשוכר ובשואל אלא משעת מלאכה קמ"ל דלא וממילא נשמע כל חד כדיניה וכמ"ש בפ' השואל וכעין זה כתב בעל ש"ג שם בפ' מרובה דף קי"ד ע"א ע"ש ודו"ק גם עיין בנ"י בפרק השואל שם:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.