א פועל העושה מלאכה לבע"ה הרי זה אוכל ממה שהוא עושה אפילו אינו מזיז לא ידיו ולא רגליו רק נושא על כתפו:
ב ומיהו אם חסמו שלא לאכול פטור ופירש רש"י בין אם קצץ עמו שלא יאכל בין שחסמו בעל כרחו ודוקא לענין מלקות קאמר שהוא פטור אבל איסורא איכא אם חסמו בעל כרחו וכ"כ הרמ"ה דבעל כרחו לא מצי למחסמיה ואם חסים ליה שלא מדעתו שלומי משלם מלקי לא לקי:
ג בד"א שאוכל כשהוא עושה בגדולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה כגון בוצר בענבים ומוסק בזתים ואורה בתאנים וגודר בתמרים ובתלוש מן הקרקע קודם שיגמר סוף מלאכה המחייבת אותו בחיוב אחרון שבו אבל העושה בדבר שאין גדולי קרקע כגון החולב והמגבן והמחבץ אינו אוכל וכן העושה במחובר שלא בשעת גמר מלאכה כגון העודר בגפנים או מכסה שרשי האילנות ואפי' המנכש בבצלים ושומים כגון שעוקר את הקטנים מן הגדולים לא יאכל מהם ואע"פ שהוא גמר מלאכת הקטנים שעיקר המלאכה לצורך הגדולים להרחיב להן ועדיין לא נגמר מלאכתן:
ד כ' הרמב"ם העושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן לסל עד שימלאנו וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו אינו אוכל אלא אחר שימלא הסל ע"כ ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וקצירה שלא אסרה תורה אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל העושה בדבר שנגמרה מלאכתו יכול לאכול כ"ז שמתעסק בו:
ה העושה בתלוש לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר כגון בודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל שכל דבר שאין אחר חיוב מעשר חיוב אחר כגון תאנים וענבים לאחר שנתחייבו במעשר אינו אוכל ממנו ובדבר שיש בו חיוב אחר כגון חטין העומדין לעשות פת שחייב בחלה אוכל עד שיגמור מלאכתו להתחייב בחלה ולאחר מכן אינו אוכל ואפי' האידנא שאין חיוב מעשר כיון שנגמר' מלאכתו במקום שיש חיוב מעשר השתא נמי לא יאכל הבודל בתמרים רעים שלא נתבשלו כל צרכן ונותן אותם בסל ומתחממין ומתרככין שם עדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר ויכול לאכול מהן [השוכר את הפועל לקצוע בתאנים אוכל מהם שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר] נפתחו חביותיו ונתפרסו עיגוליו ושכרו לעשות בהן לא יאכל מהם שכבר נתחייבו במעשר בד"א שיודע הפועל שנפתחו אבל אם לא ידע שנתחייבו במעשר וסבור שעדיין לא נתחייבו במעשר כגון שנפתחו לגת וסבור שעדיין לא הועלו משם חייב לעשר ולהאכילו:
ו אין הפועל אוכל אלא כשעושה מעשה אבל אם הוא יושב ומשמר אפילו במחובר בשעת גמר מלאכה אינו אוכל ואצ"ל השומר במחובר שלא בשעת גמר מלאכה אבל השומר בתלוש קודם שיגמור מלאכתו למעשר אוכל מהלכות מדינה שנהגו כן:
ז יכול הפועל לאכול אפילו יותר משכרו כגון שכל שכרו אינו אלא דינר יכול לאכול קישות שוה סלע ומ"מ מלמדין אותו שלא לעשות כן כדי שלא ימנעו מלהשכירו בד"א כששכרו לכל היום אבל אם לא שכרו אלא ללקט קישות אחת לא יאכלנו ואפילו שכרו לכל היום לא יאכל קישות הראשון שלקט אלא יתן תחלה לכליו של בע"ה ואח"כ יאכל הוא:
ח היה משמר ד' או ה' ערימות של ה' בני אדם לא ימלא כריסו מאחד מהן אלא אוכל מכולן לפי חשבון:
ט היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים אפילו שכרו לעשות בשניהם אבל מונע עצמו מלאכול עד שיגיע למקום היפות ואוכל:
י לפיכך הפועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין מענבים ואין שותין התירוש שאין מלאכתן ניכרת בתירוש משהלכו שתי וערב אוכלין בענבים ושותין בתירוש:
יא ומיבעיא לן אם עושין בגפן זה ואוכלין בגפן אחר ולא אפשיטא לן לפיכך לא יאכל ואי אכיל לא מפקי' מיניה ולא (ס"א אלא) מנכינן ליה באגריה ומיהו גפן שמודלית על גבי חברתה ועושה באחת מהן יכול לאכול מהשניה:
יב ואינו רשאי לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה ולא שישב ויאמר מנעתי עצמי עד עתה ולא בטלתי לאכול ועל כן אשב עתה ואוכל אבל מפני תקנת בע"ה שלא יתבטל ממלאכתו אמרו חז"ל אחר שגמר מלאכת שורה זו והולך להתחיל שורה אחרת יכול לאכול אף ע"פ שאינו בשעת מלאכה שטוב הוא לבע"ה כדי שלא יתבטל:
יג ולא יאכל עם הענבים פת או דבר אחר כדי שיאכל הרבה מהענבים ולא יאכל במלח ואם קצץ עם בע"ה שיאכל עד שיעור כך וכך אוכל בין בפת בין במלח בין בכל דבר שירצה ולא ימוץ בענבים ולא יהבהבם ע"ג סלע אפילו אם אינו צריך לבטל מלאכתו בכך כגון שיש לו אשה ובנות שיהבהבם לו ולא יאכל אכילה גסה אבל רשאי פועל לטבל פתו בציר כדי שיאכל ענבים הרבה:
יד ורשאי בע"ה להשקות הפועל יין כדי שלא יאכל הרבה מן הענבים:
טו איסי בן יהודה אומר הרוצה לעשות מלאכה בשדה ובכרם חבירו כדי שיאכל יכול לעשות ואוכל ואין הלכה כמותו:
טז פועל שא"ל לבע"ה תן לאשתי ולבני מה שהיה לי לאכול או קצת ממנו אין שומעין לו שלא זכתה תורה לו אלא מה שיאכל הוא ואינו יכול לזכותו לאחר ואפי' נזיר ועושה בענבים ואומר לבע"ה תן לבני מה שהיה לי לאכול אין שומעין לו וי"א אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו ולבניו לפי שכבר זכה בו בעצמו ונראה שאפ"ה אינו יכול ליתנו לאשתו ולבניו:
יז היה הוא ואשתו ובניו עושין והתנה ע"מ שלא יאכלו אשתו ובניו אם הם גדולים ומדעתם מהני תנאו כיון שיש בהם דעת ומוחלין אבל אם הם קטנים לא יכול להתנות עליהם שלא יאכלו שלא משלו הם אוכלים אלא משל אביהם שבשמים:
יח כתב הרמב"ם המבטל מלאכתו ואוכל בשעת מלאכה או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה וכן אם הוליך בידו ממה שעושה או שנותן לאחרים עובר בלא תעשה עכ"ל:
יט אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום ולא ירעיב ולא יסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו מפני ביטול מלאכתו של בע"ה שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בע"ה בכח:
כ כתב הרמב"ם כדרך שמוזהר בע"ה שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך מוזהר העני שלא יבטל מלאכת בע"ה ויבטל מעט כאן ומעט כאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו שהרי דקדקו חכמים בזימון ועל ברכה רביעית שלא יברכו ברכה רביעית בברכת המזון וכן חייב לעבוד בכל כחו שכן יעקב אמר (בראשית ל״א:ו׳) בכל כחי עבדתי את אביכן לפיכך נטל שכר בעוה"ז על כן שנאמר (שם ל') ויפרוץ האיש מאד מאד:
א סָעִיף א פועל העושה מלאכה לב"ה ה"ז אוכל במה שהוא עושה אפילו אינו מזיז לא ידיו ולא רגליו רק נושא על כתפו משנה בפ' הפועלים (בבא מציעא צא:) ואע"ג דפליג בה רבי יוסי ואמר עד שיעשה בידיו וברגליו ידוע דהלכה כת"ק: (ב) ומה שאמר ומיהו אם חסמו שנא לאכול פטור בפרק הפועלים (בבא מציעא צב.) אמרי' דחכמים דרשי קרא דכנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור:ומ"ש ופרש"י בין אם קצץ עמו שלא יאכל בין שחסמו בע"כ: ומה שאמר דוקא לענין מלקות קאמר שהוא פטור אבל איסור' איכא וכו' כן משמע לישנא דפטור דקאמר: ומה שאמר בשם הרמ"ה דאם חסים ליה שלא מדעתו שלומי משלם.
ב סָעִיף ג בד"א שתוכל כשהיא עושה בגידולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה וכו' נקט גידולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה וכו' נקט גידולי קרקע לאפוקי חולב ומגבן ומחבץ ונקט במחובר לאפוקי עושה בתלוש כדלקמן ונקט בשעת גמר מלאכה לאפוקי עושה במחובר לקרקע שלא בשעת גמר מלאכה כדלקמן וכל זה מבואר במשנה פ' הפועלים (בבא מציעא פ"ח.) ויליף לה בגמ' מקראי ומ"ש ובתלוש מן הקרקע קודם שיגמר סוף המלאכה המחייבת אותו בחיוב האחרון שבו ג"ז שם ויתבאר לקמן. ומ"ש ואפי' המנכש בבצלים ושומים כגון שעוקר את הקטנים מן הגדולים לא יאכל מהם ואע"פ שהוא גמר מלאכת הקטנים וכו' שם בגמרא:
ג סָעִיף ד כתב הרמב"ם העושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו וכו' בפי"ב מהלכות שכירות וסיים בה אבל מפני השב אבדה לבעלים חמרו חכמים שיהו הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואינן מבטלין כתב ה"ה וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ובגירסת ההלכות אלא בשעת גמר מלאכה אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת ונראה שרבינו מפרש גמר מלאכה בכאן משנתמלא הסל אבל מפני השב אבדה שלא יאכלו בשעת עשיית המלאכה אמרו שיאכלו בעודן ממלאין הסל בהליכתן משורה לשורה או בהחזירן הסל שנופצו לגת וכ' עוד הרמב"ם בפרק הנזכר המבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף וכו' מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וכתב ה"ה בהשגות א"א דברים הללו אין להם שורש ובסיפרי דרשו וקטפת מלילות בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בע"ה ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו ע"כ והרמב"ן ז"ל פירש הברייתא שאין הכוונה אלא להוציא עודר ומקשקש או מנכש בעשבים שאינן עושין בגמר מלאכה שאינן אוכלים כמו שנתבאר בגמ' וכ' על דברי רבינו וכמדומה לי שטעה בפירוש ברייתא זו שבספרי ורש"י פירש המשנה שהבאתי למעלה כך וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב ויאכל לומר הרי מנעתי את עצמי ע"כ ולא בטלתי עכשיו אשב לי זה לשונו וקרובים דבריו לדברי רבינו עכ"ל: ותלמידי הרשב"א הוכיחו מפשט דמתני' דוכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה דעיקר אכילת פועל מן התורה הוא בשעה שמתעסק במלאכת בע"ה ושלא כדברי הרמב"ם וקרא דחרמש לא תניף לאו אזהרה לאוכל הוה אלא אזהרה לקוצר שלא יקצור ויאכל אלא קוטף ואוכל וברייתא דסיפרי ה"ק דקרא בשעה שאתה מניף חרמש עסקינן וקאמר דקוטף ואוכל כדאמרי' לעיל בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תיכול וה"נ תניא התם כי תבא בכרם רעך יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בע"ה אתה אוכל וכו' וזהו ברור ומיהו בהלכות הרי"ף גריס במתניתין וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה ולאו למימרא דאינו אוכל אלא בשעה שמתעסק במלאכתו אלא עד שעת גמר מלאכה קאמר שהוא אוכל כגון בשעה שפורק וטוען ולאפוקי אחר שנגמרה מלאכתו אתא וכדקתני סיפא ובחמור כשתהא פורקת שפירושו עד שתהא פורקת עכ"ל.
ד סָעִיף ה העושה בתלוש לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר כגון בודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל שכל דבר שאין אחר חיוב מעשר חיוב אחר כגון תאנים וענבים לאחר שנתחייבו אינו אוכל ממנו ובדבר שיש בו חיוב אחר כגון חטים העומדים לעשות פת שחייבת בחלה אוכל עד שיגמור מלאכתו להתחייב בחלה ולאחר מכאן אינו אוכל שם בברייתא (פט.) ובגמרא והתם יליף לה מקרא ומ"ש ואפילו האידנא נמי שאין חיוב מעשר כיון שנגמרה מלאכתו במקום שיש חיוב מעשר השתא נמי לא יאכל: הבודל בתמרים רעים שלא נתבשלו כל צרכן וכו' עדיין לא נגמרה מלאכתן ויכול לאכול מהן ג"ז שם ברייתא וגמרא: נפתחו חביותיו ונתפרסו עיגוליו ושכרו לעשות בהן לא יאכל מהם וכו' בד"א שיודע הפועל שנתפתחו אבל לא ידע שנתחייבו במעשר וכו' חייב לעשר ולהאכילו משנה וגמרא שם (צג:):
ה סָעִיף ו אין הפועל אוכל אלא כשעושה מעשה אבל אם הוא יושב ומשמר אפילו במחובר בשעת גמר מלאכה אינו אוכל וכו' אבל השומר בתלוש קודם שיגמור מלאכתו למעשר אוכל מהלכות מדינה שנהגו כן משנה שם שומרי פירות אוכלים מהלכות מדינה אבל לא מן התורה ובגמרא א"ר ל"ש אלא שומרי גנות ופרדסים אבל שומרי גתות וערימות אוכלין מן התורה קא סבר משמר כעושה מעשה דמי ושמואל אמר לא שנו אלא שומרי גתות וערימות אבל שומרי גנות ופרדסין אינם אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה קסבר משמר לאו כעושה מעשה דמי א"ר אשי כוותיה דשמואל מסתברא דתנן ואלו אוכלים מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש וכו' מכלל דאיכא דלא אכיל מן התורה אלא מהלכות מדינה אימא סיפא ואלו שאין אוכלין מאי אינן אוכלין אילימא שאינן אוכלין מן התורה אלא מהלכות מדינה היינו רישא אלא לאו שאין אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה ומאי ניהו עושה במחובר לקרקע בשעה שאינה גמר מלאכה וכל שכן שומרי גנות ופרדסים:
ו סָעִיף ז יכול הפועל לאכול אפילו יותר משכרו כגון שכל שכרו אינו אלא דינר יכול לאכול קישות אפילו שוה סלע ומ"מ מלמדין אותו שלא לעשות כן וכו' משנה שם (צג:) אוכל פועל קישות אפי' בדינר כותבת אפילו בדינר רבי אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו ובגמרא חכמים היינו ת"ק א"ב אבל מלמדין לת"ק לית ליה מלמדין ולרבנן אית להו מלמדין איבעית אימא איכא בינייהו דרב אסי דאמר אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו ואמר רב אסי אפילו לא בצר אלא אשכול אחד אוכלו וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דלא איכא למיתב לכליו של בעל הבית אבל היכא דאיכא למיתב לכליו של בעל הבית אימא ליתיב ברישא והדר ליכול ואי אשמועינן בהא דאיפשר לקיומי לבסוף אבל הכא דלא אפשר לקיומי לבסוף אימא לא צריכא. ופירש רש"י לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו. לאותו אשכול ת"ק אית ליה דרב אסי וה"ק פועל אוכל קישות שהיא לבדה ואין עוד ואפי' היא שוה דינר ואתא ר' אלעזר למימר בין שהיא לבדה בין ששכרו לה ולחברותיה אם שוה יותר על שכרו לא יאכלנה ואתו רבנן בתראי למימר יותר על שכרו מותר הוא לאכול אם שכיר יום הוא אבל שכר לקישות לבדה לית להו דרב אסי: אפילו לא בצר. שכרו לכל היום מותר לאכול אשכול ראשון שבצר וכתב הרא"ש והלכה כחכמים ולא כסתמא דרישא דאשכחן כמה סתמי דיחידאי אינון כדאמרינן סתם מתני' ר"מ אבל לשון חכמים כולל רבים ועוד דמסתברא טעמייהו דנכון הוא וטוב וישר ללמוד כל אדם ולהורות הטוב לו עכ"ל: ומשמע מדברי רש"י דכי אמרינן איכא בינייהו דרב אסי אדרב אסי קמא אמרו כך ולא על מימרא בתרא וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל שם ואם כן מימרא בתרא הלכה היא ורבינו שהוציאה מהלכה נראה שטעמו דכיון דמצרכינן הני תרי מימרי נראה שיש מקום לומר דאף על גב דבקמייתא אוכל בתרייתא אינו אוכל וכיון דליתא לקמייתא בתרייתא נמי ליתא והרי"ף השמיט מאי דאיתמר בגמרא ולא כתב אלא המשנה כצורתה משמע דס"ל דהלכה כחכמים וליתנהו להנך מימרי דרב אסי וגם הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שכירות פסק כחכמים והשמיט מימרי דרב אסי:
ז סָעִיף ח היה משמר ד' או ה' ערימות של ה' בני אדם לא ימלא כריסו מאחד מהם וכו' ברייתא שם (צג.):
ח סָעִיף ט היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים אפי' שכרו לעשות בשניהם אבל מונע עצמו מלאכול עד שמגיע למקום היפות ואוכל משנה שם (צא:):
ט סָעִיף י ומה שאמר לפיכך הפועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלים בענבים ואין שותים התירוש וכו' משהלכו שתי וערב אוכלים בענבים ושותין בתירוש שם מימרא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה ופירש רש"י דרכן להטיל ענבים על הגת ודורכין ברגליהם על הגת ועד שלא הלכו בה שתי וערב אין מלאכתן נכרת ביין אלא בענבים לפיכך אין שותין יין דהוה ליה עושה במין זה ואוכל במין אחר:
י סָעִיף יא ומה שאמר ומיבעיא לן אם עושין בגפן זה אוכלים בגפן אחר ולא איפשיטא לן שם ומה שאמר לפיכך לא יאכל ואי אכללא מפקינן מיניה פשוט שכן דין כל ספיקא דממונא. ומה שאמר ולא מנכינן ליה מאגריה כן כתב הרא"ש שם ונתן טעם משום דאם כן היינו אפוקי כדאמרינן לעיל גבי משכנתא ומה שאמר ומיהו גפן שמודלית על גב חברתה ועושה באחת מהן יכול לאכול מהשניה:
יא סָעִיף יב ומה שאמר ואינו רשאי לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה ולא שישב ויאמר מנעתי עצמי עד עתה ולא נטלתי לאכול וע"כ אשב עתה ואוכל אבל מפני תקנת בעה"ב שלא יתבטל ממלאכתו אמרו חכמים ז"ל אחר שגמר מלאכת שורה זו והולך להתחיל שורה אחרת יכול לאכול אע"פ שאינו בשעת מלאכה וכו' משנה שם וכבר נתבאר לעיל בסימן זה:
יב סָעִיף יג ולא יאכל עם הענבים פת או דבר אחר וכו' ולא יאכל במלח ואם קצץ עם בע"ה שיאכל עד שיעור כך וכך אוכל בין בפת בין במלח בין בכל דבר שירצה ברייתא שם. ומה שאמר ולא ימוץ בענבים ג"ז ברייתא שם (פט:): ומה שאמר ולא יהבהבם ע"ג סלע אפילו אינו צריך לבטל ממלאכתו בכך וכו' חסרון לשון יש כאן דשני דברים הם וכ"צ להגיה יהבהבם ולא יפריך ע"ג הסלע. וכן מצאתי בספר מדוייק והכי איתא בגמרא בפרק הנזכר איבעיא להו פועל מהו שיהבהבם באור ויאכל מי הוי כענבים ודבר אחר או לא ת"ש פועלים אוכלים ובלבד שלא יהבהבו התם משום ביטול מלאכה כי קא מיבעיא לן היכא דאיכא אשתו ובניו מאי ת"ש לא יהבהב באור ויאכל ולא יפריך ע"ג הסלע ויאכל אבל מפריך ע"י ואוכל התם משום ביטול מלאכה ופירש"י מהו שיהבהב באור את המלילות והאור ממתק טעמו וכן הענבים לא יפריך בלצויר בלע"ז כמו שעושים לתפוחים: על יד. מיד ליד. ובעיין לא איפשיטא וידוע שהמע"ה הילכך לא יהבהבם וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכתב ה"ה שכן כתבו כל המפרשים: ומה שאמר ולא יאכל אכילה גסה ברייתא שם (פז.) ויליף לה מדכתיב שבעך ולא אכילה גסה: ומה שאמר אבל רשאי פועל לטבל פתו בציר וכו':
יג סָעִיף יד ורשאי ב"ה להשקות את הפועל יין וכו' ברייתא שם (פט:):
יד סָעִיף טו איסי בן יהודה אומר הרוצה לעשות מלאכה בשדה ובכרם חבירו כדי שיאכל יכול לעשות שם בפ' הנזכר (צב.) והרי"ף ז"ל השמיטו משמע דס"ל דלית הלכתא כוותיה וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ב מהל' שכירות גבי מתני' דאוכל פועל קשות אפילו בדינר וחכמים מתירים אבל מלמדין את האדם וכו' קאמר בגמרא חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו מלמדין ואיבעית אימא איכא בינייהו דאיסי בן יהודה ופירש רש"י תנא קמא לית ליה דאיסי וחכמים אית להו דאיסי וכתב הרא"ש ולפי מאי דפרישית דהלכה כחכמים אם כן הלכה נמי כהך דאיסי ונראה לפרש דתנא קמא אית ליה הך דאיסי וחכמים לית להו והאריך בדבר:
טו סָעִיף טז פועל שאמר לבעל הבית תן לאשתי ולבני מה שהיה לי לאכול או קצת ממנו אין שומעין לו וכו' שם איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינך אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא לאשתו ובניו לא זכי ליה רחמנא מאי ומסקנא דפלוגתא דתנאי היא דתנא דידן קתני אינו קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הקטנים סבר משל שמים הוא אוכל אבל תנא ברא דקאמר קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין גדולים בין קטנים סבר משלו הוא אוכל וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל וקי"ל כתנא דידן וכ"פ הרמב"ם ז"ל:ומ"ש ואפילו נזיר ועושה בענבים ואמר לבע"ה תן לבני מה שהיה לי לאכול אין שומעין לו ברייתא שם:ומ"ש וי"א אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו ובניו וכו':ומ"ש ונראה שאפ"ה אינו יכול ליתנו לאשתו ובניו כתב החכם המרשים כן נראה שהרי זיכוי אכילתו מפני תועלת ב"ה הוא כדלקמן עכ"ל נראה שרמז להא דתניא לא ירעיב הפועל ולא יסגף עצמו וכו' מפני ביטול מלאכתו של ב"ה ואי מהא לא איריא דהא מה שפועל אוכל ממה שהוא עושה אינו משום ב"ה שהרי אע"פ שאכל ושתה כבר אוכל ממה שהוא עושה וכן אינו רשאי לאכול פת עם הענבים ואם איתא אדרבה הול"ל שלא יאכל ענבים אלא עם הפת כדי שיתחזק יותר אלא ודאי לא התירה תורה אלא מפני צערו של פועל ומ"מ נראים דברי רבינו משום דאיכא למימר דלא זכי ליה רחמנא אלא מה שהוא נותן לתוך פיו:
טז סָעִיף יז היה הוא ואשתו ובניו עושין והתנה על מנת שלא יאכלו אשתו ובניו אם הם גדולים ומדעתן מהני תנאו וכו' אבל אם הם קטנים לא יכול להתנות עליהם שלא יאכלו וכו' משנה בפרק הנזכר:
יז סָעִיף יח כתב הרמב"ם המבטל מלאכתו ואוכל. בשעת מלאכה או שאוכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה כבר נתבאר לעיל בסי' זה. ויש לתמוה רבינו שכתב כאן דברי הרמב"ם בלא מחלוקת ולעיל בסימן זה חלק עליו וכתב ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וקצירה ואין לומר שכתב דבריו משום סיפא דקתני וכן אם הוליך בידו ממת שעושה או שנתן לאחרים עובר בל"ת שזה מקרא מלא הוא ואל כליך לא תתן:
יח סָעִיף יט אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר ביום ולא ירעיב ולא יסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו וכו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ' הפועלים והרמב"ם בסוף הל' שכירות כתבו שם הגהות מיימון גרסינן בירושלמי רבי יוחנן אזל לחד אתר חזא ספרא אטימיוס פי' מלמד תינוקות שהיה חלש כעין חולה ושאל על מה זה א"ל דהוה ציים כלומר רגיל להתענות א"ל אסור לך השתא במלאכת ב"ו אסור במלאכת הקב"ה עאכ"ו וכתב באביאסף שאסור לו למלמד ליקץ בלילה יותר מעונתו מפני שהוא למחר עצל ללמוד וגם אין לו לעצור במאכל במשתה אם הוא מפרנס את עצמו מפני שלא יוכל לטרוח וללמוד ודכוותה אין להרבות במאכל ובמשתה יותר מן הראוי וכל מי שמשנה ידו על התחתונה עכ"ל:
יט סָעִיף כ כתב הרמב"ם כדרך שמוזהר ב"ה שלא יגזול שכר העני ולא יעכבנו כך מוזהר העני שלא יבטל מלאכת ב"ה וכו' עד סוף הסימן בסוף ה"ש:
א סָעִיף א פועל וכו' כלומר אע"ג דקרא סתמא כתיב כי תבא בכרם רעיך וגו' וכתיב כי תבא בקמת רעך לא דבר הכתוב אלא בפועל כדתניא ר"פ הפועלים סוף (בבא מציעא דף פ"ז). ומ"ש אפי' אינו מזיז וכו' משנה שם (דף נ"א) דלא כר"י ב"ר יודא דאמר עד שיעשה בידיו ורגליו כי שור דהא אקשינן חוסם לנחסם ריש (דף פ"ט) אלא כת"ק דדריש כי תבא בכרם רעך בכל מאי דעביד:
ב סָעִיף ב ומ"ש ומיהו אם חסמו שלא לאכול פטור שם (דף צ') אסיקנא אלא כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור: ומ"ש פרש"י בין אם קצוץ כו' שם כתב וז"ל אם חסמת קצצת דמים שלא לאכול או בחזקה עכ"ל ומ"ש ודוקא לענין מלקות וכו' הכי משמע מדקאמר פטור דמשמע פטור אבל אסור אבל תימה דמהיקישא דכנפשך אתיא נמי דמותר דמה נפשך מותר לחסום אף פועל מותר לחסום ומנ"ל דפטור אבל אסור וי"ל כיון דאיכא ק"ו ומה שור שאי אתה מצווה להחיותו אתה מצווה על חסימתו אדם שאתה מצווה להחיותו א"ד שאתה מצווה על חסימתו ולא מיפרך ק"ו אלא מקרא דכנפשך הלכך מסתייה דלא נפקא לן מכנפשך אלא דמלקי לא לקי אבל איסורא ודאי איכא מק"ו כנ"ל ולפי זה ס"ל לרבינו כיון דאיסורא איכא חייב לשלם דהא תניא (דף צ"א) החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ואקשינן והא אינו לוקה ומשלם דהו"ל ב' רשעיות וכתיב כדי רשעתו ואסיק רב פפא משעת משיכה איחייב לה במזונותיה ומלקא לא לקי עד שעת חסימה וכ"כ רבינו בסימן של"ח ס"ה א"כ באדם דאינו לוקה פשיטא דמשלם אם חסמו בע"כ וע"ז מביא רבינו ראיה דכ"כ הרמ"ה דבע"כ לא מצי למיחסם וכו':
ג סָעִיף ג בד"א שאוכל וכו' משנה שם (דף פ"ז ובדף פ"ט) ת"ר דיש מה דיש דבר שהיא גידולי קרקע וכו'. והתוספות כתבו וז"ל בריש בכל מערבין חשיב ב"ח גדולי קרקע דדריש ונתת הכסף בבקר ובצאן מה הפרט במפורש פירי מפירי וגידולי קרקע התם קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהיא גדל וצומח מן הקרקע עכ"ל. ומ"ש קודם שיגמר סוף מלאכה המחייבת אותו בחיוב האחרון שבו פירוש כגון חטים דבסמוך ס"ה והכי אסיקנא התם (דף פ"ט סוף ע"א) ומ"ש ואפילו המנכש בבצלים שם (דף פ"ט):
ד סָעִיף ד כתב הרמב"ם וכו' ואיני יודע וכו' עיין בב"י האריך להביא דעת הגדולים בזה:
ה סָעִיף ה העושה בתלוש וכו' ואפילו האידנא וכו'. ה"א התם (דף פ"ט) מידי מעשר קא גרים גמר מלאכה קא גרים ופרש"י מלאכה קא גרים כדיליף מדיש ל"ש בזמן מעשר ול"ש בלא זמן מעשר וכו'. וכ"כ התוס' והבודל בתמרים אע"פ דליכא מעשר אלא מדרבנן חשובה גמר מלאכתו למעשר כיון דאי הוה בהו מעשר מדאורייתא הוה אזלינן בתר גמר מלאכתו למעשר עכ"ל. ובמקצת ספרי רבינו כתוב כאן השוכר הפועל לקצור בתאנים אוכל מהן שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר ע"כ ובבא שאינה צריכה היא דכבר התבאר זה במ"ש רבינו מקודם: נפתחו חביותיו וכו' פי' בגמרא (דף צ"ב) נתפרסו עיגוליו שפיר מחזי כמקח טעות שכשא"ל השתכרו לו לדרוס בעיגולין סבורין היו שזו תחלת דריסתן ועדיין לא גמרה מלאכתן ואלמלא הודיען לא היו נשכרין לו אבל נפתחו חביות יין שניטלו מגופותיהן קשיא הא אין כאן מקח טעות דמידע ידעי דמשירד לבור הוי יין למעשר וצריך לומר שנפתחו החביות ונשפכו לבור וסבורים היו שלא הוציאוהו משם משירד מן הגת לתוכו וע"ש עוד בסוגיא:
ו סָעִיף ט היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים אפילו שכרו לעשות בשניהם אבל מונע עצמו מלאכול עד שיגיע למקום היפות ואוכל משנה שם והאי אבל מונע עצמו וכו' הכי פי' בתאנים ותאנים יכול למנוע עצמו עד שיגיע למקום היפות אבל בתאנים וענבים אפי' שכרו לעשות בשניהם ועושה עכשיו בתאנים לא יאכל בענבים כלל אלא כשעושה בענבים אוכל בענבים וכשעושה בתאנים אוכל בתאנים דאם לא כן הו"ל עושה במין זה ואוכל במין אחר כדאמרינן בדורך ענבים בגת והכי משמע להדיא מדבעי למיפשט הך בעיא דעושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר מדתנן אבל מונע. את עצמו עד שיגיע למקום היפות ואוכל ואי אמרת עושה בגפן זה אוכל מגפן אחר ליזל וליתי למקום שהוא עושה וליכול ולמה ליה למנוע ואי איתא דבשכרו לתאנים וענבים ועושה עכשיו בתאנים יכול למנוע את עצמו עד שיגיע למקום היפות דענבים ויאכל א"כ מאי דייק ליזול וליתי וליכול הא ודאי דמשום תאנים וענבים תני לה אבל מונע וכו' דבתאנים וענבים ליכא למימר דליזל וליתי וליכול דהא פשיטא היא דהו"ל עושה במין זה ואוכל במין אחר אלא בע"כ דבתאנים וענבים אינו רשאי אף למנוע עצמו וכו' אלא דוקא בתאנים ותאנים כדפי'. ומהרו"ך כתב דה"ה בתאנים וענבים נמי רשאי למנוע וכו' ונראה דלא דק:
ז סָעִיף י לפיכך הפועלים עד שלא הלכו שתי וערב וכו' פי' כיון דבעושה בתאנים לא יאכל בענבים א"כ הדורך בגת ולא הלך שתי וערב דאין מלאכתו ניכרת בתירוש אלא בענבים לפיכך אינו שותה יין דהו"ל עושה במין זה ואוכל במין אחר:
ח סָעִיף יא ומיבעיא לן אם עושין בגפן זה וכו' ולא קשיא דמדתנן היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים מכלל דתאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים אוכל דאיכא לאוקומי הך במודלית דתאנה על גבי תאנה יאכל אבל תאנה על הגפן וגפן על תאנה לא יאכל אבל גפן וגפן נמי אי תאנה ותאנה בדלא מודלית קמיבעיא לן גמרא:
ט סָעִיף טו איסי בן יודא אומר וכו' פירוש בבאו מעצמו לעשות מלאכה בסעודתן ואין הלכה כמותו דניחא ליה לאיניש לאוגר אוגורי וניקטפוה לפרדיסיה ולא ניתו כ"ע ואכלו ליה:
י סָעִיף טז ומ"ש וי"א אם כבר נטלו בידו וכו' נראה דדייק מלשון התלמוד וברייתות דבכולן אמרו תנו לאשתי ולבני דמשמע דוקא שאומר לבע"ה תן לאשתי ולבני אין שומעין לו אבל אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו ודעת רבינו דהלשון לאו דוקא ואיכא למימר דרחמנא לא זכי ליה אלא מה שהוא נותן לתוך פיו:
יא סָעִיף יח כתב הרמב"ם המבטל מלאכתו וכו' כתב ב"י ויש לתמוה שכתב כאן דברי הרמב"ם בלא מחלוקת ולעיל בסימן זה חלק עליו וכתב ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וקצירה עכ"ל. ולפי דבריו יותר קשה בדברי הרמב"ם למה כתב הדין פעמים וגם שינה דתחלה כתב דאינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו דאלמא דאין בו כי אם איסורא בעלמא וכאן כתב דעובר בלא תעשה אלא הדבר ברור דכאן דמבטל ממלאכתו קאמר דעובר בלא תעשה וז"ש מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בבצירה לא יניף חרמש לאכילתו היינו נמי דווקא בעוסק בבצירה ומבטל ממלאכתו להניף חרמש לאכילתו ה"ז בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף ומ"ש תחלה דאינו אוכל אלא כשתגמר עבודתו היינו באינו מבטל ממלאכתו אלא עסוק במלאכתו ואוכל ולשם לא כתב הרמב"ם דעובר בל"ת אלא דאיסורא מיהא איכא ועל זה השיג רבינו ואמר ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וכו' דאפילו איסורא ליכא הכא אבל במבטל ממלאכתו מודה רבינו דעובר נמי בל"ת גם רש"י פי' כך במשנה וכולן לא אמר שיאכל אלא בשעת מלאכה פי' בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי עד כאן ולא בטלתי לאכול עכשיו אשב לי ואוכל עכ"ל. ומביאו רבינו לעיל סעיף י"ב. וכתב ה' המגיד פי"ב משכירות שקרובין דבריו לדברי הרמב"ם וכך הוא דעת רבינו שלא השיג על הרמב"ם בדין המבטל מלאכתו:
א סָעִיף א הרי זה אוכל ממה שהוא עושה כו' ברייתא שם ע"ש בברייתא דף פ"ז גם בדף פ"ח ע"ב אשכחן אדם במחובר וכו' ותמצא לכל פרטי דינים שכ"ר. ורבינו כתב כל זה וכתב הדינים השייכים לכל א' בפני עצמו ומש"ר אפי' אינו מזיז לא ידיו ולא רגליו היינו כרבנן ולאפוקי מר' יוסי בר יהודא דאמר עד שיעשה בידיו וברגליו דומיא דשור בדישו אלא ילפינן מדכתיב כי תבא בכל מילי דעביד:
ב סָעִיף ב בין אם קצץ עמו פירש"י פסק לו מעות כדי שלא יאכל. ומ"ש ודוקא לענין מלקות קאמר אבל איסור איכא טעמא דשם אח"כ פריך ויהא אדם מצווה על חסימתו מק"ו משור ומה שור דאי אתה מצווה להחיותו אתה מצווה על חסימתו כו' ומשני אמר קרא כנפשך כו' וס"ל לרבינו כיון דמדינא היה ראוי לנקות עליו מק"ו דשור אך שמיעטה התורה בהיקש דכנפשך שיהה פטור בחסימה אית לן למימר דלא פטרה אלא ממלקות אבל איסורא מיהא איכא והא דאיסורא איכא היינו נמי דומיא דשור שאחר חסמו בע"כ אבל ודאי לדעתו אפי' לכתחלה מותר שכן מסתבר וק"ל: וכ"כ הרמ"ה כו' פי' דכתב נמי לא מצי למיחסמה והיינו אסור והוסיף עליו דאם עשה צריך לשלם:
ג סָעִיף ג בד"א כו' במחובר בשעת גמר כו' כל זה שם דף פ"ז ז"ל ואלו אוכלין מן התורה כו' ותנו שאין אוכלין כו' ושם יליף לה דומיא דכרם מה כרם גידולי קרקע וגמר מלאכה אף כל כו' בוכר בענבים ומוסק בזיתים כו' כולם לשון לקיטה הם קודם שיגמור סוף המלאכה דומיא דדייש שמוזהרין אחסימה דשור בשעת גמר מלאכה דהא ילפינן שור מאדם ואדם משור כנ"ל: בחיוב האחרון שבו פירוש בתאנים ויין חיוב מעשר ובדגן חלה כמ"ש בסמוך: המגבן והמחבץ מיני חריצי חלב: ואע"פ שהוא גמר מלאכת הקטנים פי' ל"מ כשעוקר מביניהם שאר ירקות שאינם יפות דאינו אוכל מקרא דואל כלייך לא תתן דמשמע בזמן שנותן לתוך כליו של בע"ה ועכשיו אינו נותן כלום אלא אע"פ דשליף בצלי' קטנים אותם דקורים ניבו"ט שלא יהיו גסין לעולם ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב להם מקום להתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו שלבעל הבית חותך בצלים קטנים ולא ממעטינן מואל כלייך לא תתן אעפ"כ ממועט מדינא דבעינן דומיא דדיש דהוא גמר מלאכה והאי לאו גמר מלאכה הוא דעיקר הפעולה משום תיקון הגדולים הוא ולכן אפי' מן הקטנים אינו אוכל עכ"ל נ"י דף קי"ו ע"א וזש"ר נמי ואפילו המנכש בבצלים ור"ל שהניכוש הוא בבצלי' עצמן והיינו הקטנים מבין הגדולים וזהו שחזר ופירשו וכתב ז"ל כגון שעוקר כו' וק"ל:
ד סָעִיף ד כתב הרמב"ם כו' פי"ב דשכירות כ"כ ע"ש בהשגות הראב"ד שהשיג עליו וחזר ופירשו אבל רבינו והמ"מ לא ס"ל ההוא פירושא. וכלל הפלוגתא שביניהן אינו אלא בדין תורה שהרמב"ם ס"ל דכל זמן שיעשה מלאכה אינו רשאי לאכול מן התורה שלא יבטל ממלאכתו. ואם אוכל עובר בלא תעשה שנ' וחרמש לא תניף כו' משמע כל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו (וכ"כ בהדיא שם בסוף דבריו) אבל אחר שגמר מלאכתו אז מותר לו לישב לבטל ממלאכתו ולאכול שאין שם קפידת מן התורה לבטל ממלאכתו אבל חכמים הקפידו ע"ז ואמרו להשיב אבידה זו כו' וכמ"ש בדרישה ל' הרמב"ם ע"ש ורבינו וראב"ד והרמב"ן כתבו דהא דכתיב וחרמש לא תניף כו' דרשו בסיפרי וקטפת מלילות בידיך אבל לא יניף חרמש לקצור ולאכול. חרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בע"ה אתה אוכל שלא יעש' אכילתו קבע כעין מלאכתו וכמש"ר בסי"ב שיאכל דוקא בשעת מלאכה וכל זה לדין תורה אבל מפני השבת אבידה תקנו חכמים בע"א כמש"כ בסי"ב ובזה אינן מסולקין כלל ומשנה שלימה הוא שברישא דמתני' מחולקים בגי' איך הוא דין תורה וכמ"ש הכל בדרישה ע"ש:
ה סָעִיף ה העושה בתלוש כו' שני ברייתות הן שם דף פ"ט ומסקינן בגמ' דה"ק. דיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו אף כל כו' יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות כו' שנגמרו מלאכתן למעשר ויצא הלש והמקטף והאופה שכבר נגמרה מלאכתו לחלה דאין פועל אוכל בו. ופירש"י דהלש משנתן מים וגלגל נתחייב ועדיין צריכין ללוש ולשוף ולבעוט הרבה ומקטף ערך וטח פניה ושם קאמר בגמ' מידי מעשר קגרים גמר מלאכתו קגרים ופרש"י דילפינן מדיש ל"ש בזמן מעשר ל"ש שלא בזמן מעשר דמעשר גבי אכילת פועל לא כתיב וזש"ר בסמוך ואפי' האידנא כו' וק"ל: בודל בתמרים פי' שמבדילן זה מזה שכבר נגמרה כל מלאכתו ומש"ה נתחייבו במעשר אלא שפעולתן עתה לחזור להבדילן זה מזה למכרה או לבשלם פרודות: כגון תאנים וענבים כו' פי' סתם ענבים עומדים לעשות מהן יין ובודאי יין הוא גמר מלאכתו וקודם אינן חייבין במעשר והיינו מעשר דגן ותירוש הנזכר בתורה אא"כ חישב עליהן לאוכלן ואפשר שגם תאנים סתמן עומדין לקציצה ואז גמר מלאכתם למעשר וז"ש לאחר שנתחייבו ר"ל כל א' לפי ענינו: אוכל עד שיגמור מלאכתו כו' דקדק רבינו וכתב כגון חיטין העומדין לעשות פת משום דסתם חיטים עומדים לפת דוקא מה שאינו כן שאר תבואה כמש"ר בעצמו ס"ס של"ה בדין שעורים שהושרו במים ומייבשין אותן בתנור ואח"כ דשין אותן בפרות להסיר קליפתן דאין בהם משום בל תחסום לפי שכבר נתחייב במעשר כו' והוא דף פ"ט וכ"כ התוספות שם בהדיא אההיא ברייתא זה לשונו פרות המרכסות בתבואה כו' אינו עובר משום בל תחסום ופירש רש"י דבשעורים שהושרו במים איירי והתוספות ביארו דבריהן יותר וכתבו ז"ל פרות המרכסות בתבואות כו' לא לעשות מהם לחם איירי כו' אלא בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי עכ"ל מוכח מדבריהן דבדבר המיוחד ללחם כל המלאכה שעושה בו הפועל אוכל והולך בו עד שנגמרה מלאכתו וזהו דלא כדס"ל הנ"י בשמעתין דכתב דכיון דילפינן הכל מדיש גם בפועל בחיטין מיד שנגמרה מלאכתו אסור לאכול בו אלא שאם בחיטין אחר שנגמרה מלאכתן למעשר עושין ואח"כ עושה בו מלאכה הפועל שטוחן ורוקד חוזר ואוכל בו עד שיוגמר המלאכה לחלה דהו"ל במלאכות אלו כדי שאוכל והולך בו עד שנגמר חיוב מלאכת מעשר כו' עוד שם דכן ס"ל נמי הרמב"ם ז"ל ושמשום הכי פי' להברייתא הנ"ל דקתני דפרות המרכסות בתבואה כו' בע"א וכתבתיהו בדרישה בס"ס של"ח ע"ש ורבינו כאן ושם סתם דבריו ע"פ פרש"י ותוס' הנ"ל דבדבר המיוחד ללחם עובר בבל תחסום עד שיגמור מלאכתו לחלה ושאינו ק' מברייתא דפרות המרכסות כו' דאיירי דוקא בשעורים שלא תבא לידי חיוב חלה וכנ"ל ודו"ק: השוכר את הפועל לקצוע בתאנים אוכל מהן שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר כך גי' ספרי רבינו שלפנינו ונלע"ד שפי' לקצוע מל' קציעות שרוצה לעשות מהן עגולי דבילה וא"כ לא נתחייב במעשר כ"ז שאינן נעשים קציעות בעיגול ובס"א אינו ובס"י איתא וכתב שם (לקצוע) [לקצור] בתאנים: נפתחו חבית של יין משנה שם דף צ"ג: ומ"ש כגון שנפתחו לגתות פי' והפועל סבור שמעולם לא היו בחביות כי עדיין לא נמשך מהגת וכן גבי נפתחו עיגוליו צ"ל שלא גילה להן אלא אמר להן עשו עמי בעגולין והן סברו שלא נתחייבו במעשר כי לא נגמר מלאכתן ומקח טעות הוא ושאילו [ידעו] לא נשתכרו בשכר זה (וכן פירש"י שם) אבל שכרן לעשות מלאכה בסתם והביא להן פרצים עגולין כו' אינן אוכלין ולא משום איסור (עגל) [מעשר] אלא אפי' עישור כבר לפי שאין הפועל אוכל בדבר שנגמר מלאכתו ודו"ק ועד"ר:
ו סָעִיף ו אין הפועל אוכל כו' שם דף צ"ג וכשמואל דאמר כן ועד"ר: ואצ"ל השומר במחובר כו' קמ"ל דאפ"ה מהלכות מדינה אינו אוכל אע"ג דשומר מתחלה ועד סוף כל זמן שהוא מחובר ועד"ר שישבתי עוד בע"א:
ז סָעִיף ז יכול הפועל לאכול כו' שם דף צ"ב וכחכמים דס"ל הכי בד"א בששכרו כו' פי' אפי' אינו שוה יותר משכרו וכן מוכח בגמרא וכמ"ש בדרישה: והאי בד"א קאי גם אריש הסי' שכתב העושה מלאכה כו' אוכל ממה שעושה ע"ז קאמר בד"א כו' וק"ל: ואפי' שכרו לכל היום כו' עיין בדרישה: אלא יתן תחלה לכליו של בע"ה דלא התירה התורה לאכול אלא לפועל ואין פעולתו ניכרת כשלא הניח תחלה בכליו של בע"ה וק"ל:
ח סָעִיף ח היה משמר כו' שם דף צ"ג ז"ל המשמר ד' וה' מקשאות הרי זה לא ימלא כריסו מא' מהם:
ט סָעִיף ט היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים שם דף צ"א ובגמרא שם איתא ז"ל איבעיא להו עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר ממין שאתה נותן לכליו של בע"ה בעינן והא איכא א"ד מה שאתה נותן נכליו של בע"ה בעינן והא ליכא ת"ש היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים הא תאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים אוכל ואי אמרת אסור היכא משכחת לה אמר רב שישא בר רב אידי משכחת לה במודלת ע"ש בפירש"י. ובזה דברי רבינו מבוארים דמ"ש היה אוכל בתאנים לא יאכל בענבים מיירי אפילו במודלה שהרי רבינו כתב בסמוך האיבעיא הצ"ל. ומיהו לפי סברא הנ"ל דעושה בגפן זה מותר לאכול בגפן אחר לא נצטרך למוקי' הברייתא במודלת ובתאנים וענבים יכול להיות דמותר כשהן מודלות וא"כ מידי ספיקא לא נפקא. ואם אכל לא מפקינן מיניה. מש"ה לא כ"ר כן בהדיא דבתאנים וענבים דאפילו במודלה אסור בכל ענין וק"ל: אבל מונע עצמו הלשון משמע דר"ל דמונע עצמו בשעה שעושה בגפן זה עד שיגיע לגפן אחר טובה ממנו ויאכל כל שבעו ממנו דאי תאנים וענבים לא שייך לומר עד שיגיע למקום היפות הא כל מין הוא טוב ויפה בפני עצמו וכן מוכח בגמרא דהא בעי לפשוט מיניה דהעושה בגפן זה אסור לאכול בגפן אחר ע"ש אבל מ"מ נראה דה"ה בתאנים וענבים יכול למנוע עצמו מלאכול בתאנים ולאכול כולי בענבים כשהוא עושה בתאנים כשיעשה בהן דהא לא אמר דאסור כ"א שלא לאכול מהענבים כשהוא עושה בתאנים אלא מפני דאינו שכיח דימנע עצמו מהענבים כדי שיאכל מתאנים לבד או איפכא כיון דשני מינים הן דאדם אוכל מזה ומזה דרווח' לבסומי שכיח משא"כ ממין אחד דאדם רגיל למנוע עצמו מלאכול מהגרוע ולאכול מהיפות לבד וק"נ:
י סָעִיף י ומ"ש לפיכך הפועלים הוא מימרא דר"נ שם:
יא סָעִיף יא ומיבעיא לן אם עושין בגפן כו' פי' שאשתו או בניו יביאו לו מאותו הגפן באופן שלא יצטרך לבטל ממלאכתו כן מפורש שם בגמרא. והה"נ אם יקחו מגפן זה בשעה שגמרו לבצרו והולכין לבצור גפן גרוע ממנו אם מותר לאכול מאותן פירות שהביאו עמהן מגפן הטוב אלא דהגמ' נקט ענין דאיירי בה שם ע"ש: ואי אכל לא מפקינן מיניה ולא מנכינן ליה באגרי' דא"כ היינו אפוקי כדאמרינן במשכנתא ודין משכנתא כ"ר בי"ד סי' קס"ו וכמו שביארתי שם: ולא שישב כו' כבר כתבתי לעיל ס"ד פירושו וטעמו ע"ש בפרישה ודרישה:
יב סָעִיף יג ולא יאכל עם ענבים פת כו' ברייתא שם דף פ"ח וכבר נתבאר ר"ס זה דילפינן לה מדכתיב ענבים ולא ענבים וד"א. ודוקא הני אכשורי פירות נינהו הוא דאסור אבל אכשורי גברא לטבול פתו בציר ליכא מיעוטא דמותר כמש"ר אח"ז בסמוך. וצ"ע מה שכלל רבי' הבהוב בהדי (מטבל פתו) [לא יאכל] במלח או מוצץ וכל אינך דקחשב דכולם הם דברים פשוטים בגמ' ובהבהוב איבעיא להו וכבר כ"ר בסמוך [היכא] דהוה איבעיא ולא איפשטא אי אכל לא מפקי' מיניה ובאינך כולהו פשוט הוא דצריך לשלם וא"כ איך עירבב הדברים ואפשר לומר דכאן אפי' בהנהו דפשיטא לן דלא יאכל לא שייך תשלומין שהרי הטעם שלא יאכל ענבים (ודאי) [וד"א] כדי שלא יאכל הרבה וא"כ כי עבר ואכל ענבים וד"א מי ישלם וכי ידעינן כמה שאכל יותר משיעורו אילו לא היה אוכל ד"א בהדייהו משא"כ לעיל גבי עושה בגפן זה ואוכל מגפן אחר שייך שפיר תשלומין שהרי אכל ענבים של בע"ה במקום שלא התירה לו התורה אם לא דסלקא לו בהאיבעיא להכי אינו משלם וק"ל: ולא יהבהבם ולא יפריך ע"ג סלע כצ"ל דאין הבהוב ענינו לגבי סלע וכן הגיה הב"י ופירש"י שם דף פ"ט למתקן ע"י האור וכתב דקאי בין אענבין בין אמלילות ונראה דגם יפריך ע"ג סלע (ואפילו בענבים מבושלים ג"כ שייך ביה פריכא כמ"ש התוס' שם בשם ר"י ע"ש בתוס' בסוף ד"ה פועל מהו שיהבהב כו') ול' הברייתא שם ז"ל ולא יפריך ע"ג הסלע ויאכל אבל מפריך על ידו ואוכל ופירש"י על ידו מיד ליד עכ"ל ומזה משמע דקאי אמלילות מיהו אינו מוכרח וק"ל: כגון שיש לו אשה כו' שיהבהבם וה"ה גבי פריכא וכדאיתא שם בגמרא וכן הוא בש"ע בהדיא:
יג סָעִיף יד ורשאי בעל הבית כו' ברייתא שם:
יד סָעִיף טו איסי בן יהודא כו' שם דף צ"ב ור"ל אם בלא רשות בע"ה הוא רוצה לעשות בשביל אכילתו ואינו מבקש שכר ממנו ומסיק הגמרא דחכמים ס"ל דאסור ע"ש בגמרא ובאשר"י ויש טעם בדבר דכששוכר פועלים לכל הכרם אוכלים שעה א' או ב' ביום ואח"כ אינם מתאנים לאכול ענבים כל אותו יום ופעמים בשני ימים כי יקוצו בהענבים משא"כ כשיעשה ויאכל כל מי שירצה אזי כל מי שיתאוה לענבים יכנס לעשות ולאכול לשובע נפשו ואח"כ ימנע נפשו מהמלאכה:
טו סָעִיף טז פועל שאמר לבע"ה כו'. ונראה פשוט הא דקאמר אין שומעין לו היינו דוקא בשלא התנה עמו מתחלה כן אלא שאחר שכבר השכיר נפשו לו בסתם בא לומר תן לאשתי כו' דאילו התנה עמו כן בתחלה כל תנאי שבממון קיים וק"ל: ומ"ש דאפי' נזיר קמ"ל בזה דל"ת כיון דהבע"ה ידע דהנזיר ודאי לא יאכל מן הענבים אף שנשכר לו סתם הו"ל כאילו פירש והתנה שיתן לבניו או לאשתו מה שהיה לו לאכונ: שנא זכתה התורה כו' וי"א אם כבר נטלו כו' שם בגמ' איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו אא"א משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא ולא לאשתו ובניו ופירש"י לדידיה בצדקה וכל זמן דלא מטא לידיה לא זכה ליה ליתני' לאשתו ובניו עכ"ל רש"י ומסקנא דגמרא הוא שם דפלוגתא דתנאי היא ופסקו הפוסקים כמ"ד דמשל שמים הוא אוכל והנה מלשונו דרש"י משמע דלאחר שמביא לידו הרשות בידו ליתנו לאשתו ובניו וזהו כדעת י"א שכ"ר אבל התוספות כתבו שם ז"ל אי משלו הוא אוכל יהבינן להו דמשעה ששכרו הוה כאילו התנה עמו ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל ואין לו כח ליתן כלום עכ"ל התוס' וזה דעת רבינו שמסיק וכתב ז"ל ונראה דאפ"ה אינו יכול כו' ועד"ר:
טז סָעִיף יז היה הוא ואשתו ובניו עושים כו' משנה שם דף צ"ג וצ"ע למנ"מ נקט דהוא עושה עמהן ובמשנה שם ליתא האי לישנא ויש ליישב בדוחק ולומר דהו"א מדהתנאי מועיל ביה יועיל נמי באשתו ובניו ואם לא יועיל בהן גם גבי נפשו יהיה בטל כיון שהתנה על שלשתן בתנאי א':
יז סָעִיף יח כתב הרמב"ם כו' כ"כ בפ' הנ"ל סמוך לבבא שהביא רבינו בריש הסי'. וכתב ב"י ויש לתמוה כו' [עיין בב"ח שהביאו]. ונ"ל ליישב דהרמב"ם ורבינו שווים בזה דאסור לבטל ממלאכתו בשביל אכילתו אלא שהרמב"ם ס"ל שכל אכילה בשעת מלאכה מיקרי ביטול אעפ"י שסתם וכתב המבטל ממלאכתו סמך אמ"ש בבבא דלפני זו דאסור לאכול כלל בשעת המלאכה גם סיים וכתב ז"ל עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שעוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו עכ"ל ורבינו כתב בריש הסי' דאינו מסכים עמו בזה דלא יאכל מן התורה בשעת מלאכה וגם סיום דברי הרמב"ם דחרמש לא תניף כו' לא העתיק רבינו כלל משום דס"ל דלד"א בא וכמ"ש בדרישה בריש הסימן אבל ג"כ ס"ל דלא יבטל ממש ממלאכתו בשביל אכילתו כגון שישב ויאכל וכדפירש"י ומש"ה העתיק ל' הרמב"ם שכתב המבטל ממלאכתו דבמבטל ממש ס"ל דעובר בלא תעשה. ומ"ש הרמב"ם או שאוכל כו' גם רבינו ס"ל הכי דהא דרשינן מקרא דקודם שנגמרה מלאכתו אסור לאכול מפעולתו וכמש"ר בר"ס זה ס"ג ע"ש. ומ"ש ה"ז עובר בל"ת שם ברמב"ם פי"ב דשכירות כתב דעובר בהראשון משום וחרמש לא תניף וגו' מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף ובשנים האחרים כתב עובר משום ואל כלייך לא תתן. ובסמ"ע כתבתי דג"כ עובר משום לא תגזול או לא תגנובו דכיון דלא התירה לו התורה בכה"ג הוא כגניבה או כגזילה בידו. תדע שהרי רבינו ס"ל דחרמש לא תניף נאמר אענין אחר וכנ"ל ואפ"ה העתיק לשונו דעובר בלאו ולא כע"ש ועיין בסמ"ע:
יח סָעִיף יט אין הפועל רשאי לעשות כו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש פ' הפועלים והרמב"ם בסוף הל' שכירות: ומ"ש ולא ירעיב ר"ל ממזונות של עצמו שניזון מהן בביתו משלו ולא קאי אמה שיאכל מהכרם דזה כבר כ"ר דאסור מטעם דלא זכתה לו התורה אלא מה שמשים הפועל בפני עצמו ולא ליתנו לאשתו ובניו וכמ"ש בדרישה בסי"ד ע"ש ובסי' של"ח ס"י כ"ר דרשאי בעל הפרה להרעיב בהמתו כדי שתאכל הרבה מן הדישה התם שאני דכל אכילתה ושביעתה הוא מהתבואה הלכך אף שמרעיבה תחלה מ"מ מיד שנכנסה לדוש אוכלת מתבואה שבאה לידוש וחוזרת לכחה משא"כ פועל שעיקר מזונות אינו מהכרם לכך אסור להרעיב נפשו ממזונותיו העיקריים וק"ל:
יט סָעִיף כ כתב הרמב"ם ז"ל כו' בסוף הל' שכירות: דקדקו חכמים בזימון על ברכה רביעית כו' שם במיימוני אינו לתיבת בזימון. ולכאורה היה נראה לגרוס ועל ברכה רביעית שלא כו" וי"ל שפטרו אותן מברכת הזימון וגם מברכה רביעית ועיין בטור א"ח סי' קצ"א: לפיכך נוטל שכר אף בעה"ז וכן הוא במיימוני ובש"ע:
א סָעִיף ד כתב הרמב"ם כו' בר"פ י"ב דשכירות כ"כ ומסיים שם ז"ל אבל מפני השבת אבידה לבעלים אמרו חכמים שיהיו הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן. ובחזירתן מן הגת כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלים בתוך המלאכ' כשהן מהלכין ואין מבטלין עכ"ל. וכבר כתבתי בפרישה שהרמב"ם היה לו גירסא אחרת ברישא דהמשנה וז"ל המשנה בב"מ דף צ"א וכולן לא אמרו אלא בשעת המלאכה אבל משום השבת אבידה לבעלים אמרו פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת ובחמור כשהיא פורקת והנה הרמב"ם גרס אלא בשעת גמר מלאכה וכ"כ המ"מ שם וכ"כ הרי"ף ע"ש ורבינו וסייעתי' גרסי כמ"ש לפנינו בשעת מלאכה וכן מוכח מפירש"י ע"ש. וכן פירשו רבינו וכמ"ש ובסמוך בסי"ב והנה לפי גי' רמב"ם במשנה ה"פ מן התורה אסור לו לאכול קודם שיוגמר מלאכתו ובכלל איסור זה נמי שלא יאכל כשהוא הולך מאומן לאומן לבצור ולמלאות הסל דכל זמן שלא נתמלא הסל קודם שנגמר מלאכתו מיקרי וגם לאחר שעירה הסל לגת לחזור למלאותו הוא בכלל האיסור דמי דבחזרתו מן הגת הרי הוא כאילו בא לכרם ומתחיל מחדש לבצור וקודם גמר מלאכה מיקרי וכ"ש שאסור בשעה שהוא עוסק במלאכתו ואינו מותר מן התורה אלא כשנתמלא הסל שאז הוה גמר מלאכה ויושב ואוכל ואף שמבטל אז ממלאכתו אין קפידא לזה מן התורה. אלא שחכמים הקפידו על זה כדי שלא יוציאו הפועלים זמנם לבטלה וזהו מיקרי משיב אבידה. ואמרו להתיר מה שנראה קצת שהוא גם כן אסור מן התורה והוא אשר כתבתי דהיינו שעת הליכה מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת כיון דמ"מ לאו שעת מלאכה ממש הוה ומיקרי ג"כ קצת גמר מלאכה לאומן אשר כבר קדמו ובצרו בחזרתו מן הגת שעירו שם הסל אשר כבר נתמלא מש"ה התירו לאכול לפועל באותן זמנים ואסרו לו מה שהוא מותר מן התורה דהיינו לישב ולאכול. והא דהוצרכו להתיר לו האיסור ולא אמרו שיאכל בשעה שהוא הולך ונושא הסל כשהוא מלא לערותו לתוך הגת דאז הוה לאחר גמר מלאכה וגם אינו מבטל ממלאכתו בזה י"ל חדא דאין נוח לו לאכול באותו שעה שנושא משא הסל על כתיפו והתורה דרכיה דרכי נועם ועוד דגם באותה שעה שנושא עליו המשא מיקרי שעת מלאכה ואינו מותר מן התורה אלא כששם גמר מלאכה עליו: ואשר רבינו לא הביא סוף דברי הרמב"ם משום דלא בא כאן אלא להשיג עליו על מ"ש שאסור מן התורה לאכול בשעת מלאכה אבל היתר אכילתו כשהוא הולך מאומן לאומן וחזרתו מן הגת מפני השבת אבידה משנה שלימה היא וכנ"ל. אלא שמחולקים התו' בפי' דמתני' דרבינו וסייעתיה ס"ל דמן התורה אינו מותר לאכול אלא בשעת מלאכה ולא כשהוא הולך מאומן כו' כמ"ש בסמוך ס"ב והשבת אבידה הוא שא"א שלא יבטל מלאכתו בשעת אכילתו והא דהתירו דוקא בהליכתן מאומן לאומן כו' ולא התירו לזה שישב בשעת אכילתו ולאכול משום דההליכה ג"כ קצת צורך המלאכה היא דמותר מן התורה לדעת רבינו ולא שישב ויבטל לגמרי ממלאכה והרמב"ם סבירא ליה ע"פ גירסתו דאינו מותר מן התורה אלא אמר שנתמלא הסל ואז ישב לאכול ויבטל ומפני השבת אבידה דביטול זה התירו חכמים מאומן לאומן כו' ודע שהמ"מ הביא ל' רש"י וכתב עליו ז"ל וקרובים דבריו לדברי רבינו מה"ל. ולכאורה קשה הלא שני הפכים הם שהרי דעת רש"י מבוארת שהיא כדעת רבינו וכמ"ש ונראה דלא כ"כ אלא לאפוקי מדעת הראב"ד והרמב"ן שהביא המ"מ שם לפני זה שס"ל שהתורה לא קפיד אביטול מלאכה אלא על שלא יאכל קודם שעת גמר מלאכה או שלא יעשה אכילתו קבע ע"ש וע"ז כתב שדברי רש"י קרובים הם לדברי הרמב"ם והיינו שרש"י [ס"ל] ג"כ שהתורה קפיד על ביטול המלאכה וע"ז אמרו שלא יאכל אלא בשעת מלאכה וכנ"ל ומש"ה כתב המ"מ שדבריו קרובים ולא כתב שהם ממש כדברי הרמב"ם:
ב סָעִיף ה נפתחו חביותיו כו' עד כגון שנפתחו לגת כו' משנה שם דף צ"ג ז"ל נתפרסו עגוליו נפתחו חביותיו הרי אלו לא יאכלו אם לא הודיען מעשר ומאכילן עכ"ל המשנה ושם בגמרא דף צ"ב מפרש המשנה וקאמר ז"ל בשלמא נתפרסו עגוליו מחזי כמקח טעות אלא נפתחו חביותיו מאי מקח טעות איכא מידע ידעי דאטביל להו למעשר אמר רב ששת שנפתחו חביות לבור וכר' עקיבא דאמר משיקפה ונימא ליה הבע"ה איבעי לכו לאסוקי אדעתיייכו דילמא כבר נקפה (והו"ל להתנות ומדלא התנה ידעי ומחלי) באתרא דההוא דנגיד הוא דמקפה כו' המעלהו מן הבור הוא נוטל הזגין ממנו וסברי מדשכרם לנגדו מן הבור עדיין לא נקפה והשתא דתני רב זביד בר' אושעיא ר' עקיבא אומר משישלה בחביות אפי' תימא שלא נפתתו חביותיו לבור (פי' אלא היין עדיין הוא בחביות והיתה מתחלה מגופה ושריק ואירע שנטלו מגופותיהן ושכרן להגיפן ולשרקן והן סברו שמעולם עדיין לא נשרק המגיפה על החביות מאי אמרת הרי ידעו דבא לחביות ומחלו) דאמרי לא הוו ידעינן דמשלי ונימא איבעי לכו לאסוקי אדעתייכו דילמא משלי באתרא דההוא דשריק ההוא משלי פי' דסברו הפועלים אם איתא דכבר נשלה היה ג"כ סתום במגופה דהרי פועל הנשכר לזה עושה ג"כ זה עכ"ל הגמרא והצעתי לפניך כל זה כדי ליישב מה שמתמין על רבי' שכתב כגון שנפתחו לו (דבר) [לגת] וסבור שעדיין לא הועילו משם והוא כנגד סוגיית הגמ' הנ"ל דבאוקימתא קמייתא מוקי לה שנפתחו חביות לבור וכר' עקיבא דאמר משיקפה ובאוקימתא תניינא אליבא דרב זביד מוקי לה שנפתחו חביותיו ממש קאמר דהיינו שהיין עדיין בתוך החבית רק שהוסרה מגופת החבית ורבי' נדחק לאוקמא כאוקימתא שהוא נגד הגמ' הנ"ל וגם נגד הלשון דסתם הל' נפתחו חביותיו אינו משמע דנפתחו לגת דמה ענין חביות לגת בשלמא לבור איכא לאוקמא משום דבשעה שמעלין היין מן הבור לתוך החביות החביות עומדים על שפת הבור ולפעמים מטי' החביות על צדם בעמדם על שפת הבור ונשפך היין מן החביות לבור משא"כ בלתוך הגת ומור"ש ז"ל תירץ בזה בחכמת שלמה שלו דרבי' ס"ל כחכמים דר"ע דיין משירד לבור אתחייב במעשר וא"כ ידעי ומחלי ומש"ה צריך לדחוק אליבייהו ולאוקמא שנפתחו לגת ומסיק וכתב ז"ל אבל הרמב"ם והסמ"ג פסקו כר"ע ואליבא דרב זביד דאין חייב למעשר עד שישלה וכן מוכח סתמא דמתני' דהכא ועוד האריך ע"ש בח"ש והנה אין משיבין את הארי לאחר מותו כי לכאורה דבריו דחוקין מאוד שינקוט רבי' שיטה לנפשו ויפסוק כרבנן דר"ע דלא כהרמב"ם והסמ"ג ולא יזכור דבריהם כלל ובפרט במקום שסתם דמשניות דמעשרות ודהכא דלא כחכמים הן וכמ"ש מור"ש ז"ל שם בעצמו ע"ש ולעד"נ דהקושיא מעיקרא ליתא והוא דמאחר דשתי אוקימתות דבגמ' עד שיקפה או עד שישלה כנ"ל לא מיתוקמי כי אם כדמסיק הגמ' דמיירי באתרא דההוא דנגיד הוא דמקפה או באתרא דההוא דשריק הוא דמשלה ובשאר אתרוותא דלא נהיגי הכי ליכא לאוקמא האי דינא דנפתחו החביות ולא הודיען דצריך לעשר ולהאכילן ורבי' רצה לכתוב הדין מרווח לכל אתרוותא ולכל מנהג הפועלים ולא מצי לאוקמא כ"א בכה"ג דנפתחו החביות לגת דאז לא הוה לפועל למיסק אדעתייהו דמעושר מש"ה כ"כ ולא נחית כאן לפסוק דין אימתי אתחייב במעשר ולא ליישב הל' דנפתחו החביות כי אין כאן מקום דין מעשר ולא לפרש המשנה כ"א למשכח בריוח מקום טענת מקח טעות להפועלים והגמ' בא לפרש ל' המשנה מש"ה הוצרך לאוקמא כ"א מאוקימתות הנ"ל ולדחוק נפשו דמיירי באתרא דנהגו כו' וכנ"ל ודוק כן נ"ל ברור:
ג סָעִיף ו יושב ומשמר כו' עד אוכל מהלכות מדינה ז"ל המשנה דף צ"ג שומרי פירות אוכלים מהלכות מדינה אבל לא מן התורה ובגמרא אמר רב ל"ש אלא שומרי גנות ופרדסים אבל שומרי גיתות וערימות אוכלין מן התורה קסבר משמר כעושה מעשה ושמואל אמר ל"ש אלא שומרי תלוש אבל שומרי מחובר אפי' מהלכו' מדינה לא דמשמר לאו עושה מעשה הוא אמר רב אשי כוותיה דשמואל מסתברא דתנן אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע כו' (וע"ש ובמשנה דף פ"ז) ודייק מינה רב אשי דהלכה כשמואל דשומרי גנות ופרדסים אפי' מהלכות מדינה אינם אוכלין ופירש"י שם דהא דנלמד מרישא דמתני' דאוכלין מהל' מדינה זהו דוקא במשמר בתלוש עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר דאילו במשמר במחובר אפי' עושה מעשה אינו אוכל כלל עכ"ל והנה מלשון הגמרא ורש"י אינו ממועט במשמר אלא המשמר מחובר ממש דההוא אפי' בעושה מעשה מלאכה אינו אוכל אבל מחובר בשעת גמר מלאכה דהיינו בשעת בצירה ולקיטה דעושה מעשה אוכל משמע דמשמר בו אף שאינו אוכל מן התורה מאחר שאינו עושה מעשה מ"מ מהלכות מדינה אוכל וא"כ קשה על רבינו שכתב דאינו אוכל המשמר אפי' בשעת גמר [מלאכה] מנא ליה וגם אינו נזכר זה לא ברש"י ורי"ף ורא"ש ורמב"ם ונ"י ונלע"ד דרבינו למדו מדברי שמואל הנ"ל דאמר ל"ש אלא שומרי גיתות וערימות אבל שומרי גנות ופרדסים אינן אוכלין ואם איתא דשומר במחובר בשעת גמר מלאכה מותר לאכול מהלכות מדינה הו"ל לחלק מיניה וביה ולומר ל"ש אלא בשומר מחובר בשעת גמר מלאכה אבל קודם לכן שלא בשעת גמרן אינו אוכל אלא ודאי גם המשמר בשעת גמר מלאכה אסור ורש"י דפי' קודם שנגמר מלאכתן משום רבותא דרב כ"כ גם משום דבשעת בצירה מסתמא אינן צריכין לשמירה דפועלים בפני עצמן שהבוצרים משמרים מה שבוצרים ואחר שנבצרו והונחו לגת מיקרי שומרי גיתות ורבי' שכתב אפי' בשעת גמר מלאכה משום דמשכח לפעמים והיינו שמשמר במחוברים בזוית זו בשעה שהפועלים בוצרים בזוית אחרת וס"ל דזהו ג"כ בכלל שומרי גנות והשתא א"ש הא דסיים וכתב ז"ל ואצ"ל השומר במחובר שלא בשעת גמר מלאכה דק' פשיטא דאצ"ל הוא אלא שכ"כ לאפוקי מפשוטו דפרש"י הנ"ל דמשמע דשמואל קאי דוקא אשומר מחובר שלא בשעת גמרו ומש"ה אמר וזה א"צ שהרי אז אפילו עושה המלאכה כיון שהוא מחובר שלא בשעת גמרו אינו אוכל ולא איצטריך לאשמועינן דאסור אלא להשומר בזוית זו בשעה שבוצרים בזוית אחרת ואע"ג דהוא שעת גמר מלאכה מ"מ כיון דשמירתן כאן הוא במחובר במקום שאינן בוצרין אסורין לאכול וק"ל:
ד סָעִיף ז יכול הפועל לאכול כו' עד ואפי' שכרו לכל היום לא יאכל קישות הראשון שלקט כו' ז"ל המשנה שם דף צ"ב אוכל פועל קישות אפי' בדינר ר"א בן חיסמא אומר לא יאכל פועל יותר משכרו וחכמים מתירי' אבל מלמדין [את האדם] שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח לפניו (פי' דרך עצה אומרים לו שלא יגרום שימנעו מלשכרו) ובגמ' אמרי' שם חכמים היינו ת"ק א"ב אבל מלמדין לת"ק ליתא כו' אב"ע א"ב דרב אסי דאר"א אפי' לא שכרו אלא לבצור אשכול א' אוכלו ואמר רב אסי אפי' לא בצר אלא אשכול א' אוכלו וצריכא דאי אשמועינן כו' ע"ש דעביד צריכותא להני תרי מימראות דרב אסי דחדא לא נלמד מתוך חברתה ופירש"י דת"ק אית ליה דר"א וז"ש פועל אוכל קישות שהיא לבדה ואין עוד אחרת ועוד אשמועינן דאפי' היא שוה דינר ור"ל אע"פ שלא שכרו אלא בעד חצי דינר מותר לו לאכול אף שהוא יותר משכירותו (אבל זהו פשוט כשלא שכרו אלא בקישות א' והוא אכלו שא"צ ליתן לו שכרו אפי' אינו שוה כדמי שכירותו אלא פחות אלא שאם שכרו לכל היום ס"ל לת"ק דמותר לאכול יותר משכירותו וג"כ צריך ליתן לו כל שכירותו) ור"א בן חסמא פליג עלייהו וס"ל בין שהיא לבדה בין ששכרו לה ולחברתה אם שוה יותר על שכרו לא יאכלנה ואתו רבנן בתראי למימר יותר על שכרו מותר הוא לאכול אם שכיר יום הוא אלא מלמדין כו' אבל שכרו לקישות לבדה לית להו דר' אסי עכ"ל רש"י וכ"כ הרא"ש ופסק דהלכה כחכמים וליתא דר"א ולפני זה כתב הרא"ש אהא דקאמר א"ב מלמדין ז"ל והלכתא כחכמי' ולא כסתמא דרישא דאשכחן כמה סתמא דיחידאי אינון כדאמרו סתם מתני' ר"מ היא אבל ל' חכמי' כולל רבי' ועוד דמסתבר טעמייהו דנכון הוא וטוב וישר הוא ללמד לכל אדם ולהורותו הטוב לו עכ"ל והן הן דברי רבינו ומש"ה כ' פסק' דדינ' דלא כרב אסי אבל ממש"ר אבל מלמדין כו' אין ראיה דהלכה כחכמי' בתראי דהא כל (האי) [הא"ב] דבגמ' זולת הקמייתא הא דקתני במשנה אבל מלמדין לאו מדברי חכמי' בתראי לחוד הוא אלא ר' סתם וכתב בו אליבא דכ"ע וכן מוכח בגמ' ע"ש ואף שמל' רש"י והרא"ש הנ"ל משמע דמ"ש א"ב הא דר"א לא קאי אלא אדר' אסי קמייתא והגמרא עביד צריכותא ואיכא למימר אף שחכמים לא ס"ל לדר"א קמייתא מ"מ לדר' אסי בתריית' ס"ל וס"ל לרבינו מדקאמר הגמרא סתם א"ב דר"א ולא כתב איזהו וגם מייתי לתרווייהו ועביד צריכות' ביניהן מכל זה (זה) משמע דאתרווייהו קאמר א"ב דאל"כ אין כאן מקומו דר' אסי השני ומכ"ש הצריכותא שעשה בפרט מאחר שהגמרא שאחר זה אומר עוד א"ב לדאיסי בן יהודא כו' ולא הו"ל להפסיק בין הא"ב אי לא שהא"ב דר"א אתרווייהו קא כי תרווייהו מרומזים בדברי ת"ק דאמר אוכל אדם קישות דמשמע כשהוא יחיד בין בדלא שכרו אלא לאותו קישות לבד בין דעדיין לא בצר אלא אותו לבד ורש"י והרא"ש נקטו בלשונ' לר"א קמיית' וה"ה לבתריית' ומשה"נ מייתי הרא"ש לתרווייהו (הא"ב) [בהא"ב] ואי ס"ל דר"א השני הלכת' הוה להביא שם וגם מהרי"ף והרמב"ם מוכח דלא ס"ל בחד מהני דר"א להלכה מדהשמיטוהו ע"ש ודוק וגם ה"ה אפשר דכיון למ"ש אלא שקיצר בלשונו ע"ש:
ה סָעִיף טז ואפי' נזיר ועושה בענבי' כו' כל' רבי' כן הוא ל' הרמב"ם בפ"ב דהל' שכירות וצ"ע מאי אפי' נזיר דקאמר הא בגמ' משמע אדרבה דנזיר מסתבר יותר שלא יתנו לאשתו ובניו דשם בא לפשוט דמן השמים הוא אוכל ואינו יכול לומר תנו לאשתי ובני מהא דתניא נזיר שאמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו ומשני התם משום לך לך אמרינן לנזירא כו' ופירש"י כלומר קנסא הוא דקנסיה שימנע עצמו מלהשכיר לענבי' עד כאן לשונו וכן כפל ושילש שם בגמרא לומר כן וי"ל דס"ל דהגמרא לדחייה בעלמא קאמר האי סברא ור"ל מהא דליכא למידק דמן השמים הוא זכה אבל לפי המסקנא דקיי"ל דמן השמי' היא זוכה מסתבר למימר דלרבות' אמר הבריית' כן אע"פ שהוא אינו אוכל וכמ"ש בפרישה ע"ש וק"ל: ונראה שאפ"ה אינו יכול ליתנו לאשתו ולבניו ז"ל ב"י כתב החכם המרשים כן נראה שהרי זיכוי אכילתו מפני תועלת הבע"ה כדלקמן עכ"ל ונראה שרמז המרשים להא דתניא לא ירעיב הפועל ולא יסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו כו' (והביא רבינו לקמן בסי"ט) מפני ביטול מלאכתו של בע"ה (נראה דפי' יאכיל מזונותיו לבניו דר"ל מזונות שיש לאכול מכרם זה וסיים בטעמו מפני ביטול מלאכתו של בע"ה) ואי מהא לא איריא דהא מה שפועל אוכל ממה שהוא עושה אינו משום בע"ה שהרי אפי' שאכל ושתה כבר אוכל ממה שהוא עושה וכן אינו רשאי לאכול פת עם ענבים ואם איתא כדבריו אדרבה הו"ל להתורה להתיר לאכול ענבים עם הפת כדי שיתחזק יותר אלא ודאי לא התירה התורה אלא מפני צערו של פועל ומ"מ נראים דברי רבי' משום דאיכא למימר דלא זכה ליה רחמנא אלא מה שהוא נותן לתוך פיו עכ"ל ב"י והנה מ"ש הב"י דנראה לו דברי רבינו משום דאיכא למימר כו' כבר כתבתי בפרישה ל' התו' שכ"כ בפשיטות דלא יתן לאשתו ובניו מה"ט אי משל תורה הוא אוכל וגם כתבתי שם דהכי קיי"ל דמשל תורה הוא אוכל וכמ"ש ג"כ רבי' ומ"ש הב"י לפני זה אלא משום צערו של פועל ק' לי הא בחסימה דשור מיבעי' בגמרא דף צ' ע"א אי זכי ליה רחמנא משום דמעלי ליה או משום דחזי ליה וצערי ליה ונ"מ אם יש לה חולי מעיים ומתרזת ומסקינן דלהנאתה זיכתה לה התורה וכמש"ר בס"ס של"ח דלשור ולפועל חד טעמ' הוא ומזה הו"ל להקשות להחכם המרשים וגם לב"י סתירה למ"ש בפשיטות דטעם הוא משום צערא מיהו י"ל דהב"י חדא מתרווייהו נקט ולא בא אלא לסתור דברי המרשים דהסכים דאסור ליתנו לאשתו ולבניו מטעם דלא זיכתה התורה אלא משום תועלת דבע"ה וכתב דז"א וס"ל דכיון שיהיה הטעם משום צערו או משום הנאתו כשפועל רוצה ליתן חלקו לאשתו ובניו דהרשות בידו כיון דלית בזה משום צערו והנאתו דגם זה הנאתו תדע שכן הוא כוונת הב"י דאל"כ למה הוצרך ליתן טעם אחר לדברי רבי' משום דהתורה לא זיכתה לו אלא מה שנותן לתוך פיו תיפוק ליה משום צערו אלא ודאי ל' בהא ליכא ביה משום צערא וה"ה לטעם דהנאתו וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.