א החובל באביו ואמו ולא הוציא מהם דם חייב בה' דברים הוציא מהם דם חייב מיתה לפיכך פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג:
ב לפיכך לא יקיז הבן לאביו ולא יוציא קוץ מבשרו ולא יפתח לו מורסא שמא יבוא להוציא ממנו דם:
ג החובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג כיון שיש בו מיתת ב"ד אבל ההובל בחבירו ביוה"כ אפילו במזיד חייב לשלם לו דהא רבייה קרא לתשלומין:
ד החובל בעבד כנעני שלו פטור חבלו בו אחרים נזק וצער ושבת ובושת לאדון וריפוי יתרפא בו העבד:
ה אמדוהו להתרפאות לג' ימים ונעשה לו סם חריף ונתרפא לב' ימים אותו היתרון הוא לאדון אע"פ שהעבד מצטער יותר על ידי סם חריף:
ו מי שחציו עבד וחציו בן חורין אם בעליו בני כפייה שיכולין לכפותן לשחררו חבלתו לעצמו ואם בעליו אינן בני כפייה כגון קטנים שאיני בני כפייה חבלו בו חבלה שסופה לחזור כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אם נעשה ביומו הוא שלא וביום של רבו הוא של רבו אבל אם אין סופה לחזור כגון שחסרו אבר חולקין בו רבו והוא והרמב"ם לא חילק אלא כתב סתמא ביום רבו לרבו וביום עצמו לעצמו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב"ד:
ז עבד שיצא לחירות ועדיין לא כתב לו רבו גט שחרור וחבלו בו אחרים כתב הרמב"ם אינו יכול להוציא מהם לעצמו כיון שעדיין לא נגמר שחרורו ולא האדון יכול להוציא מהם כיון שאין לו בו קנין והראב"ד ז"ל הגיה עליו וכתב ויש אומרים שכותבין הרשאה זה לזה וגובין אותו:
ח החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מבשבת בזמן שהוא שלו חבלו בו אחרים כתב הרמב"ם ילקח בהם קרקע והרב אוכל הפירות ולכשיצא לחירות יקח הקרקע וכן דעת רב אלפס ורבינו חננאל פירש דשבת גדולה דהיינו דמי ידו ילקח בהם קרקע והרב יאכל הפירות שהרי הוא מפסיד בקטיעת ידו מה שיש בין שאר מלאכות לשמירת קישואין אחר שיתרפא ולכך יאכל הפירות בעודו אצלו ולכשיצא לחירות יטלנו ושבת קטנה דהיינו שכר שמירת קישואין כל ימי משך החולי כולו לרבו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
ט חבלו בו דבר שאין בו הפסד לרבו כגון שקטע ראש אזנו או ראש חוטמו חבלתו לעבד ואין לרבו בזה כלום:
י החובל בבתו הקטנה או שחבלו בה אחרים צער וריפוי ובושת הוא שלה אפי' עשו לה סם חריף שמיהרה להתרפאות ונזק אם נפחתו דמיה בשביל החבלה כגון שפצעו בפניה ואילו בא האב לקדשה או למכרה היו נפחתין דמיה בשביל החבלה אז הוא של אב ואם לאו כגון שאין החבלה בפניה אז הוא לעצמה ובשבת כתב הרמב"ם שאם היתה סמוכה על שולחן האב הוא שלו כיון שמעשה ידיה שלו וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפילו היא סמוכה על שולהנו אם חבלו בה אחרים הוא לעצמה ואם חבל בה הוא פטור ואם אינה סמוכה על שולחן אביה אפילו חבל בה הוא חייב ליתן לה:
יא החובל בבנו גדול שאינו סמוך על שולחנו או שחבלו בו אחרים יתנו לו מיד ואם הוא קטן יעשו לו סגולה ופליגי בה רב חסדא אמר ס"ת ורבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי ופסק הרמב"ם כרבה וא"א הרא"ש ז"ל כרב חסדא ואם הם סמוכים על שולחנו כתב הרמב"ם חבל בהן הוא פטור בין קטנים בין גדולים חבלו בהן אחרים גדולים יתנו להן מיד קטנים יקחו להן בו קרקע והאב אוכל פירותיו עד שיגדלו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאינו פטור בסמוכין על שולחנו אלא מן השבת אבל בנזק צער וריפוי ובושת חייב אפילו בסמוכים על שולחנו ולגדולים יתן להם מיד ולקטנים יעשה להם סגולה:
יב החובל בחש"ו חייב והם שחבלו באחרים פטורים אפילו נשתפה השוטה ונתפקח החרש והגדיל הקטן אין חייבין לשלם:
יג החובל באשה ועבד חייב והם שחבלו באחרים פטורים מפני שאין להם ממה לשלם נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם לפיכך שמין ב"ד כל ה' דברים וכותבין ונותנין ליד הנחבל ולכשיהיה להן נכסים משלמים ואם יש לאשה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל כופין אותה למכרם בטובת הנאה פירוש שאם תתאלמן או תתגרש שיקחם הלוקח ואם תמות ישארו לבעל ואותה טובת הנאה שקבל בהן תתן לנחבל אבל אינה חייבת למכור כתובתה לשלם הנחבל ואם חבלה בבעלה אם יש בחבלה כדי הכתובה תמכרנה לבעלה ונפרע בה דמי החבלה ולא חיישינן כיון שאין לה כתובה תהא קלה בעיניו לגרשה ולהוציאה שאף אם לא תמכרנה לו בשביל חיוב כתובה לא ימנע מלהוציאה שהרי אינו צריך ליתן לה כיון שחייבת לו כנגד החבלה אבל אם כתובתה מרובה מהחבלה אין אומרין למכרה לו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואלמלא המכר לא היה מוציאה כיון שכתובתה מרובה מהחבלה ורואין אם כתובתה מרובה מכתובה דאורייתא תעמידנה על כתובה דאורייתא ותמכור המותר ותפרע החבלה מהמותר ואם אינה יתרה על כתובה דאורייתא לא תמכור כלל ובספר אבן העזר פירשתי בחבלו בה אחרים למי יתנו ה' דברים:
יד תשובה לגאון ששאלת אשה שחבלה בבעלה והוא שחבל בה וכן אחרים שחבלו בה כיצד משלמין. תשובה הוו יודעין כל ששמין אותו בעבד אין גובין אותו בבבל אבל אם קדמו ותפשו אין מוציאין מידן ואף על פי שלא תפשו יש עלינו מן הדין לנדותו עד שיפייסהו בממון לפיכך אשה שחבלה בבעלה במה תפייסנו כל מה שקנתה אשה קנה בעלה ואם תפייסנו בכתובתה שתקרע נמצא עומדת בלא כתובה אלא אם כתובתה יתירה מכ"ה כספים יקרענה ויעמידנה על כ"ה עיקר כתובתה כיון שכתובתה תפושה בידו נעשה דינו כמו שאמרו ואי תפש לא מפקינן מיניה אבל אם אחרים חבלו באשתו קשה עונשן יותר מבעל שחבל באשתו שזו יש לה רשות בעלה עליה ולאחרים אין להן רשות עליה לפיכך ב"ד מנדין אותו עד שיפייסה ואת בעלה שאינו דומה מי שחובל הפנויה למי שחובל נשואה לפיכך יש לו עליו מן הדין שני פיוסין ובמה שיפייסה יקנה בו קרקע והוא אוכל פירות:
טו שאלה לרב חנינא גאון האיש שרב עם אשתו ואחז בשערה ונשמט משערה בידו אם יש לה קנס וכמה נקנסהו. תשובה הכין חזינא לנא קנס זה ושיעורו כמו שאומרים תלש בשערו נותן לו ת' זוז וא"ת לענין אחרים אבל זאת אשתו אעפ"כ אין לו רשות לביישה ולא לחבול בה:
טז אבל היום אין דנין דיני קנסות ולא מגבינן אותן וכן בושת נמי אין מגבין אבל אם קדם ותפש אין מוציאין מידו ובמקום שלא קדם ותפש אע"פ שאין גובין מנדין אותו עד שיפייס לחבירו בממון או ירבה עליו רעים ואפילו במקום שגובין קנס של אשת איש הוא של בעל שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה וכ"ש במקום שאין גובין אותו ואין לה יתרון בקנסה אבל יש מן הדין לפייסה ולרצותה ואם ידו משגת יוסיף לה כלום על בתובתה ויאיים על עצמו שלא ירגיל את עצמו לעשות כן וכיון שעושה כן כבר יצא ידי חובתו וראוי לה שתמחול ותתרצה לו:
א סָעִיף א החובל באביו ואמו ומת הוציא מהם דם חייב בה' דברים הוציא מהם דם חייב מיתה לפיכך פטור מתשלומין משנה בפ' החובל (בבא קמא פז.):ומ"ש ואפי' הוא שוגג היינו מדאיתא בס"פ המניח (בבא קמא לה.) ובכמה מקומות תנא דבי חזקיה מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לחייבו ממון אלא לפטרו ממון:
ב סָעִיף ב ומ"ש לפיכך לא יזיק הבן לאביו ולא יוציא קוץ מבשרו ולא יפתח לו מורסא שמא יבוא להוציא ממנו דם בר"פ הנחנקין (סנהדרין פד:) ונתבאר באורך בטור י"ד סימן רמ"א:
ג סָעִיף ג החובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין משנה בפרק החובל (בבא קמא פז.) והטעם פשוט מפני שהוא מתחייב בנפשו:ומ"ש אפילו הוא שוגג כבר כתבתי בסמוך דהיינו כתנא דבי חזקיה:ומ"ש אבל החובל בחבירו ביה"כ אפי' במזיד חייב לשלם לו וכו' בפרק החובל (שם) תנן החובל ביה"כ חייב בכולן כלומר בכל ה' דברים. ובפרק אלו נערות (כתובות לב:) אקשינן אהא דאמרינן וסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם והרי חובל בחבירו דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי ואפילו אתרו ביה ומשני בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין היכן ריבתה תורה מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי דבר שיש בו נתינה ואמאי ניהו ממון וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות חובל:
ד סָעִיף ד (ה) החובל בעבד כנעני שלו פטור משנה בפרק החובל (שם): חבלו בו אחרים נזק וצער ושבת ובושת לאדון וכו' אמדוהו להתרפאות לג' ימים ונעשה לו סם חריף ונתרפא לב' ימים אותו היתרון הוא לאדון וכו' בסוף פ"ק דגיטין (דף יב:) אמר ר' יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ואותו העבד נזון מן הצדקה אמר מר נותן שבתו ורפואתו לרבו שבתו פשיטא רפואתו איצטריכא ליה רפואתו דידיה היא דבעי אתסויי ביה לא צריכא דאמדוהו לה' יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואתסי בתלתא יומי מהו דתימא צערא דידיה הוא קמ"ל וכתב רש"י והתוס' והרא"ש ז"ל דה"ה לנזק וצער ובושת דהוו דרבו ושבתו ורפואתו נקט לרבותא כן מפורש בירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק החובל וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות חובל:
ה סָעִיף ו מי שחציו עבד וחציו בין חורין אם בעליו בני כפייה וכו' חבלתו לעצמו ואם בעליו אינן בני כפייה וכו' חבלו בו חבלה שסופה לחזור וכו' בפרק השולח (גיטין מא.) תנן מי שחציו עבד וחציו בין חורין עובד את רבו יום א' ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה בש"א תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם וכו' אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש וגמרא נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו אמאי ה"נ לימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו שאני הכא דקא כליא קרנא ואלא ה"ד דלא כליא קרנא כגון שהכהו אדם על ידו וצמתה וסופה לחזור וכתב הרא"ש וז"ל נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו והיינו למשנה ראשונה דאי למשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו דמדמי ליה בסמוך למעוכב גט שחרור ונ"מ למשנה אחרונה כגון של יתומים קטנים דלאו בני כפייה נינהו או שחציה שפחה וחציה בת חורין ולא נהגו בה מנהג הפקר ודוקא היכא דלא מכליא קרנא כגון שהכהו אדם על ידו וצמתה וסופה לחזור אבל אי מכליא קרנא חולקין עכ"ל:ומ"ש והרמב"ם לא חילק וכו' בפ"ד מהלכות חובל וכתב ה"ה מ"ש הר"א בהשגות דלמשנה אחרונה אין כאן חלוקת ימים וגם הרמב"ן אמר כן גם הרשב"א כתב כן ורבינו תפס לשון הגמרא עכ"ל:
ו סָעִיף ז עבד שיצא לחירות ועדיין לא כתב לו רבו גט שחרור וחבלו בו אחרים כתב הרמב"ם אינו יכול להוציא מהם לעצמו וכו' ולא האדון יכול להוציא מהם וכו' בפ"ד מהל' חובל והדין בפרק השולח (גיטין מב:) בעיא דלא איפשיטא מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס או אין לו קנס ומשמע התם בסוגיא דאי אין לו קנס ה"ה דאין לו דמי נזקו ומה שאמר שהראב"ד הגיה עליו וכתב שי"א שכותבין הרשאה זה לזה וגובין אותו אין זו השגה דיש לומר דבכה"ג מודה הרמב"ם ולא הוצרך לכתבו משום דדבר פשוט הוא:
ז סָעִיף ח החובל בע"ע חייב בכולן כלומר כל ה' דברים חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו משנה בפרק החובל (בבא קמא פז.): חבלו בו אחרים כתב הרמב"ם ילקח בהם קרקע וכו' בפ"ד מהל' חובל והוא מפורש בפ' החובל (בבא קמא פו.) דגרסינן התם איתמר הקוטע יד ע"ע של חבירו אמר אביי נותן לו שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב רבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות וידוע דהלכה כרבא והרא"ש כתב ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהם קרקע וכו' ה"ג רב אלפס וקשה שבח קטנה למה לא תהיה הכל לרב ושבת גדולה ילקח בו קרקע והרב אוכל פירות כנגד מה שהפסיד בקטיעת ידו מה שיש בין שאר מלאכו' לשמירת קישואין וכי נפיק לחירות נפיק ארעא בהדיא והרי הוא יוצא בדמי ידו משלם עכ"ל וכיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת כוותייהו נקטינן וכתב ה"ה על דברי הרמב"ם רבא אמר הכל ינתן לעבד וכו' פירש רבינו הכל אפי' צער ובושת אבל ריפוי פשיטא שהעבד מתרפא בו אע"פ שסתם הוא ויש מי שפירש הכל אשבת קטנה דהיינו כשומר קישואין ובשבת גדולה דהיינו דמי היד אהנהו בלחוד קאי רבא אבל בצער ובושת לא ודעבד נינהו לגמרי עכ"ל:
ח סָעִיף ט חבלו בו בדבר שאין בו הפסד לרבו וכו' לעבד ואין לרבו בה כלום פשוט בגמרא פ' החובל שם:
ט סָעִיף י החובל בבתו קטנה או שחבלו פה אחרים וכו' בפרק החובל (בבא קמא פז. בעי רבי אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי א"ל לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ורבי יוחנן אפי' פצעה פצעה ס"ד צערא דידיה הוא אפי' ר"א לא קא מיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספא אבל פצעה דלא אפחתה מכספא לא קא מיבעיא ליה אמר רבי יוסי בר חנינא שפצעה בפניה דאפחתה מכספא וכתב הרי"ף והלכתא כרבי יוחנן הילכך נזקה דאפחתא מכספא דאביה הוי ושבת אפי' רב מודה דכיון דמעשה ידיה דאביה הוא שבתה נמי דאביה הוא אבל צער דלא אפחתא מכספא ד"ה דידיה הוא וה"ה לבשתה וז"ל הרא"ש ומודה רב בשבת דהוי לאב אם היא סמוכה על שולחנו דשבת הוי במקום מעשה ידיה והם של אב ומיהו לקמן בברייתא אמרי' דאם חבל בה אחר אפי' סמוכה על שולחן אביה הוי שבת דידה דבמידי דאתי לה מעלמא לא קפיד וכן הלכה וגם אינה סמוכה על שולחנו הוי שבת דידה דקא בעי למתזן מיניה ואם יש בשבת מותר על מזונותיה הוי של אב ורבי יוחנן אמר אם פצעה בפניה דאפחתה מכספה בין לענין מעשה ידיה בין לענין קדושין מה שהפחית מכספה דהיינו נזק הוי של אב אבל צערה ובשתה מודה רבי יוחנן דהוי דידה וכן ריפוי כגון סמא חריפא והלכתא כר"י עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפרק ד' מהלכות חובל החובל בבת קטנה של אחרים אם נזק הפוחת אותה מכספה הרי הוא של אב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא אבל צער ובושת הרי הוא שלה וכן נזק שאינו פוחתה מכספה הרי הוא שלה וכן החובל בבתו משלם צער וריפוי ובושת עכ"ל ומשמע לרבינו דלא אמר הרמב"ם ששבתה של אב אלא דוקא בסמוכה על שולחנו מדמסיים בה שהרי מעשה ידיה של אביה והיינו ודאי בסמוכה על שולחנו דאל"כ אין מעשה ידיה שלו:ומ"ש בשם הרא"ש שאפילו היא סמוכה על שולחנו אם חבלו בה אחרים הוא לעצמו ואם חבל בה הוא פטור אע"ג דהרא"ש לא איירי בחובל בבתו כיון דיהיב טעמא דשבת דידה הוי משום דבמידי דאתו מעלמא לא קפיד ממילא משמע דכי חבל בה איהו פטור דהא ליתיה לההוא טעמא:ומ"ש ואם אינה סמוכה על שולחן אביה אפילו חבל בה הוא חייב ליתן לה אע"ג דלא איירי הרא"ש בחובל בבתו כלל מדקא יהיב טעמא לאינה סמוכה על שולחנו דהוי שבת דידיה משום דקא בעי למתזן מינה ממילא משמע דה"ה לחבל בה איהו כיון דשייך ביה האי טעמא וכתב ה"ה בפרק הנזכר גבי האשה שחבלה בבעלה מזה יראה דבתו כשהיא סמוכה על שולחנו אם חבל בה פטור דמה לי בת מה לי בן ובפירוש שנינו בבניו ובנותיו שלו פטור ואוקימנא לה בסמוכים ולפ"ז מ"ש הרב למעלה החובל בבתו משלם לה בשאינה סמוכה על שולחנו ואפילו הכי נזק דאב דאי בעי מזבן לה וא"ת א"כ ליחייב בשבת דהא ודאי מעשה ידיה שלה כיון דאינו מעלה לה מזונות כדאיתא בהדיא בגמרא איכא למימר שהוא זנה כל ימי חליה ומה שהיה יתר השבח על מזונותיה הוא שנשאר לאב והכי פריש לה בגמ' זה נ"ל שהוא עולה מן הסוגיא עכ"ל:
י סָעִיף יא החובל בבנו גדול שאינו סמוך על שולחנו או שחבלו בו אחרים יתנו לו מיד ואם הוא קטן יעשה לו סגולה וכו' בפרק התובל (פז:) תניא החובל בבנו גדול יתן לו מיד בבנו קטן יעשו לו סגולה ורמינהו החובל בבניו ובנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה בבניו ובבנותיו שלו פטור ל"ק כאן בסמוכים על שולחנו כאן בשאין סמוכים על שולחנו מאי סגולה רב חסדא אמר ס"ת רבה אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי:ומ"ש רבינו ופסק הרמב"ם כרבה בפרק ד' מהלכות חובל אבל הרא"ש פסק כרב חסדא ונראה דלטעמיה אזיל שכתב דהלכתא כוותיה לגבי רבה דגדול ממנו היה: ומה שאמר ואם הם סמוכים על שולחנו כתב הרמב"ם חבל בהם הוא פטור בין קטנים בין גדולים חבלו בהם אחרים גדולים יתנו להם מיד קטנים יקחו לו בו קרקע והאב אוכל פירותיו עד שיגדל בפ"ד מהל' חובל אלא שבמקום מ"ש בספרי רבינו והאב אוכל פירותיו כתוב בספרי הרמב"ם שלנו והן אוכלין פירות עד שיגדלו והנוסחא שבספרי רבינו יותר נכונה:ומ"ש בשם הרא"ש ז"ל בפרק החובל והחובל בבנו גדול יתן לו מיד ואפי' השבת בבנו קטן יעשה לו סגולה ובאינם סמוכים על שולחנו ואם הן סמוכים על שולחנו פטור משבת אבל נזק צער ריפוי ובושת בין סמוכים בין אינם סמוכים חייב:
יא סָעִיף יב החובל בחש"ו חייב והם שחבלו באחרים פטורים משנה שם:ומ"ש אפילו נשתפה השוטה ונתפקח החרש והגדיל הקטן אין חייבין הכי משמע במתניתין מדקתני גבי עבד ואשה נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם ולא קתני הכי גבי הני וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ד מה"ח ונתן טעם לפי שבשעה שחבלו לא היו בני דעת:
יב סָעִיף יג החובל באשה ועבד חייב והם שחבלו באחרים פטורים מפני שאין להם ממה לשלם נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם משנה בפ' החובל (בבא קמא פז.): ומה שאמר לפיכך שמין ב"ד כל ה' דברים וכותבים ונותנין ליד הנחבל ולכשיהיה להם נכסים משלמין כ"כ שם הרא"ש ופשוט הוא:ומ"ש ואם יש לאשה נכסי מלוג או נכסי צ"ב כופין אותה למכור בטובת הנאה נ"מ מפורש שם בגמרא ומשמע דה"ה לנצ"ב וכ"כ שם הרא"ש בהדיא וכתב בסה"ת שער ל"ו בשם רבינו אפרים ואי לא משכח מאן דזבין מינה בטובת הנאה וקא בעי נחבל למיזבן מינה בטובת הנאה כייפינן לה לזבוני ליה נכסי מלוג בחבליה או בהלואתו ואי הויא טובת הנאה טפי מחבליה לא מחייבינן ליה למיתב מידי השתא אלא עד שעתא דקניא נפשיה עכ"ל: ומה שאמר אבל אינה חייבת למכור כתובתה לשלם הנחבל שם בגמרא ויהבי טעמא משום דאמר שמואל המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן:ומ"ש ואם חבלה בבעל אם יש בחבלה כדי הכתובה תמכרנה לבעלה וכו' ולא חייש כיון שאין לה כתובה תהא קלה בעיניו לגרשה ולהוציאה וכו' עד ואם אינה יתירה על כתובה דאורייתא לא תמכור כלל הכל מבואר שם בסוגיא: ובספר א"ה פירשתי בחבלו בה אחרים למי יתנו ה' דברים ושם נתבאר בסימן פ"ג:
יג סָעִיף יד תשובה לגאון ששאלת אשה שחבלה בבעלה והוא שחבל בה וכן אחרים שחבלו בה כיצד משלמין וכו':
יד סָעִיף טו (טז) תשובה לר"ח גאון האיש שרב עם אשתו ואחז בשערה וכו' עיין בטור א"ה סימן פ"ג ויש לתמוה ששם כתב דברי הרמב"ם והראב"ד שבעל שחבל באשתו פורע היפך מדברי ר"ח גאון:
א סָעִיף א החובל באביו ואמו וכו'. משנה פרק החובל: ומ"ש אפי' הוא שוגג. כבר נתבאר בסוף סימן הקודם בב"י דקיי"ל בהם כדתני דבי חזקיה שאין חילוק בין שוגג למזיד דכיון דאיכא מיתה היכא דעבד במזיד אף בשוגג פטור מתשלומין ויליף לה מקרא בפרק אלו נערות ופ' ד' מיתות:
ב סָעִיף ג החובל בחבירו בשבת. משנה פרק החובל ובפרק אלו נערות מפרש דבפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו היכא דליכא מיתה דמשלם ואינו לוקה מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון וכן פסק הרמב"ם פ"ד דחובל:
ג סָעִיף ד החובל בעבד כנעני שלו פטור. משנה פרק החובל: חבלו בו אחרים וכו'. פ"ק דגיטין (דף י"ב) מימרא דר' יוחנן דשבת ורפואתו לרבו והיינו בדעבדו ליה סמא חריפא כדאוקימנא לה התם בגמרא ופרש"י והתוס' והרא"ש דלרבנן דיש לעבדי' בושת הוי נמי בשתו לאדון ואיכא לתמוה דמדכתב רבינו בסתם החובל בעבד כנעני שלו פטור משמע דפטור אף מדמי רפואתו לגמרי ורפואתו היא מן הצדקה ואע"ג דבחבל בו אחר צריך לשלם לרופא הוא שחבל בעבדו פטור שכבר זכה בכל וכתירוץ הראשון של תוס' פ"ק דגיטין והיא מסקנת התוס' בפ' החובל וקשה דפסק דלא כהרא"ש בגיטין שכתב דדין הרב שחבל בעבדו כדין אחר שחבל בעבדו ואינו פטור הרב אלא היכא דעבד ליה סמא חריפא דפטור מן המותר והוא תירוץ שני של תוס' בגיטין ואפשר ליישב דכיון דהרמב"ם כתב ג"כ בסתם החובל בעבד כנעני שלו פטור משמע דס"ל דלגמרי פטור וכמסקנת התוס' דפ' החובל פסק גם רבינו כך בסתם ודלא כהרא"ש:
ד סָעִיף ו מי שח"ע וחב"ח וכו'. בפ' השולח (גיטין דף מ"א) שנינו דלמשנה ראשונה ח"ע וחב"ח עובד את רבו יום א' ואת עצמו יום א' ולמשנה אחרונה כדי שלא יבטל מפריה ורביה כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכתב שטר על חצי דמיו ובגמרא (דף מ"ב) נגחו שור המועד לח"ע וחב"ח יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ת"ש המית מי שחציו עבד וחב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו במאי ה"נ לימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ומשני שאני הכא דקא כליא קרנא ואלא ה"ד דלא קא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור איבעיא להו מועכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא א"ד כיון דמחוסר גט שחרור אדון קרינן ביה ופי' רש"י מעוכב גט שחרור. כגון מקדיש או מפקיר את עבדו דיצאו לחירות ואין לרבו עליהן אלא שצריכין גט שחרור וכן מי שח"ע וחב"ח דתנן כופין את רבו ת"ש המית מי שח"ש וחב"ח נותן חצי קנס לרבה וחצי כופר ליורשים מאי לאו כמשנה אחרונה ואפ"ה שקיל קנס כל זמן שלא נכתב הגט ודחינן לא כמשנה ראשונה ובעיין לא איפשיטא וכתבו התוס' והרא"ש האי נגחו שור יום של רבו לרבו וכו' היינו למשנה ראשונה דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו דמדמי ליה למעוכב גט שחרור ומיהו נ"מ אף למשנה אחרונה כגון בשל יתומים קטנים בני כפייה נינהו או בח"ש וחב"ח ולא נהגו בה מנהג הפקר דכיון דאינה מצווה בפריה ורביה אין כופין את רבה לשחררה דהתם דינא הוא דנגח שור יום של רבי וכו' ודוקא היכא דלא כליא קרנא וכו' וזהו דעת רבינו בסברא הראשונה והיא דעת הרא"ש והראב"ד בהשגות פרק ב' דחובל וכ"כ ה' המגיד לשם בשם הרמב"ם והרשב"א ועיקר טעמא דס"ל דכיון דכופין את רבו לשחררו א"כ מעשה ידיו לעצמו הוא ואין כאן יום של רבו ותמיה לי דזה אינו מפורש בסוגיא ואיכא למימר דאע"ג דכופין אותו לשחררו משום ביכול פריה ורביה מ"מ כל זמן שעדיין לא שחררו עבדו הוא וחצי מעשה ידיו של רבו הוא כל זמן שהוא עבדו וקרינן ביה יום של רבו לרבו ולא דמי למפקיר ומקדיש דכיון דלאו עבדו הוא כלל מעשה ידיו לעצמו אע"ג דמחוסר גט שחרור אבל ח"ע וחב"ח דעבדו הוא יום של רבו לרבו הוא ולא מדמי ליה ח"ע וחב"ח למעכב גט שחרור כגון מפקיר ומקדיש אלא לענין קנס דשמא כיון דאדון הוא לענין קנס בח"ע וחב"ח ה"ה נמי במקדיש ומפקיר דקרינן ביה שלשים שקלים יתן לאדוניו אבל לענין מעשה ידיו לא מדמי להו להדדי דלאו לכל מילי דמו תדע דהרי בח"ע וחב"ח אע"ג דכופין אותו לשחרו כותב שטר על חצי דמיו ובמקדיש או מפקיר אין כותב לו שטר על דמיו אלמא דלא מדמי להו תלמודא להדדי אלא לענין בעיא דקנס מי נימא כיון דבח"ע וחב"ח כופין את רבו לשחררו לאו אדון קרינן ביה א"ד כיון דמחוסר גט שחרור אדון קרינן ביה ונראה שזו היא דעת הרמב"ם שכתב בדין חבלה בח"ע וחב"ח דיום של רבו לרבו דהשתא הך דנגחו שור יום של רבו לרבו היינו אף למשנה אחרונה כפשט הסוגיא ותו דאיתא התם בדף מ' ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגי' אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שאין ראוי לכופו בב"ד ואי כדעת התוס' והרא"ש דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו מה הרויח דאקנייה לבנו קטן והא מכי שחרריה חבריה לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו והו"ל מעוכב גט שחרור ואין יכול להקנות לבנו אלא מה שיש לעצמו בו אבל טפי לא אלא ודאי בח"ע וחב"ח אע"ג דכופין אותו לשחררו כל זמן שלא שחררו חצי מעשה ידיו לרבו הוא ויום של רבו לרבו והתוס' כתבו לדחות ראיה זו וז"ל ושמא הקנה לבנו קודם ששחררו חבירו לפי שהיה יודע שחבירו היה רוצה לשחרר חלקו עכ"ל וזה ודאי דוחק להוציא לשון קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה מפשוטו ולפרשו שהיה רוצה לשחררו ועדיין לא שחררו ותו דלמה קאמר עליה גמולו ישיב לו בראשו דמה עשה שהקנהו לבנו קטן כל זמן שלא נשתחרר אלא ודאי כדברי הרמב"ם עיקר ולהכי כתב הרמב"ם הך עובדא דאקנייה לבנו קטן בספ"ז דהלכות עבדים כלישנא דתלמודא דלא כמ"ש רבינו בי"ד בה' עבדים הך עובדא ע"פ דברי התוס' גם כתב לשם דחציה עבד וחציה בן חורין בעוד שלא כתב לו שטר שחרור מעשה ידיו לעצמו על פי דברי התוס' והרא"ש ולפעד"נ דדברי הרמב"ם עיקר:
ה סָעִיף ז עבד שיצא לחירות וכו'. בפ' השולח בעיא דלא איפשיטא והילכך המוציא מע"ה: ומ"ש והראב"ד ז"ל הגיה עליו וכו'. כלומר אין זה השגה דשמא גם הרמב"ם מודה בזה אלא שלא כתבו בפירוש כיון דתלמודא לא מיירי בהכי ועי' לעיל בסימן ש"צ סוף סעיף א' מ"ש בענין הדומה לכאן בס"ד:
ו סָעִיף ח החובל בעבד עברי וכ'. בפ' החובל (פ"ו) פלוני בה אביי ורבא והלכה כרבא דשבת גדולה ושבת קטנה הכל ינתן לעבד וילקח בהם קרקע והרב אוכל פירות כך הוא גי' הספרים וגירסת רב אלפס והרמב"ם אבל התוס' והרא"ש הסכימו לגירסת ר"ח דגורס בדרבא דהכל ינתן לרב פירוש שבת קטנה הכל להרב ושבת גדולה ילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות וכו':
ז סָעִיף י החובל בבתו הקטנה וכו'. בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ז) בעא עיניה ר"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי מי נימא כיון דשבח נעורים לאב מדכתיב בנעוריה בית אביה חבלה נמי דאבוה הוי מ"ט דהא אפחתה מכספה א"ד שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אבל חבלה דאי בעי מחבל בה לא מצי חביל לא קנייה ליה רחמנא כך פי' רש"י ונראה דאע"ג דהמסקנא בריש קדושין ופ' אלו נערות דקרא בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים כתיב מ"מ ר"א היא גופא קמיבעיא ליה מרב מי נימא דמבנעוריה נפקא לן דכל שבח נעוריה לאביה כדקס"ד התם מעיקרא דמבנעוריה נפקא לן דכל שבח נעוריה לאביה ואפילו חבלה דאבוה היא דהכי מסתברא כיון דאפחתה מכספה א"ד דלא נפקא לן כסף קידושיה אלא מאת בתי נתתי דאי בעי מסר לה למנוול וכו' אבל לא ומהדר ליה רב המסקנא דלא נפקא לן מבנעוריה וכו' והילכך חבלה לא הוי דאב ורבי יוחנן פליג דחבלה הויא דאב ואפילו פצעה בפניה היכא דאפחתה מכספה הויא נמי דאב ופסקו הפוסקים כרבי יוחנן ומודה דצערה ובושת שלה היא וכן מותר הרפואה מסמא חריפא דמצטערא בו דידה היא: ומ"ש ובשבת כתב הרמב"ם וכו'. אע"ג דהרמב"ם לא כתב כך בפירוש פי' ב"י מדכתב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא אלמא דמיירי בסמוכה על שלחנו דאל"כ אין מעשה ידיה שלו: ומ"ש בשם הרא"ש. הכי מוכחא הסוגיא דבמידי דאתא לה מעלמא לא קפיד האב אע"פ דסמוכה על שלחנו וממילא נשמע דאם חבל בה הוא פטור דהא ודאי קפיד:
ח סָעִיף יא החובל בבנו גדול וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמ' שם: ומ"ש ואם הם סמוכים על שלחנו כתב הרמב"ם חבל בהם הוא פטור וכו'. דאלמא דפטור מכל ה' דברים הכי משמע ודאי פשטא דברייתא אבל הרא"ש נמשך אחר דברי התוספות לשם בד"ה וקתני ולא עוד וז"ל ועוד נוכל לפרש דהא דקתני בבניו ובנותיו פטור היינו דוקא בשבת וסברא הוא דלית לן למפטריה משום דסמוכים על שלחנו אלא משבת ולא משאר דברים וכו' עכ"ל:
ט סָעִיף יב החובל בחש"ו וכו' שם במשנה:
י סָעִיף יג ומ"ש לפיכך שמין וכו'. שם באשיר"י: ואם יש לאשה נכסי מלוג וכו'. הכל מבואר שם בסוגיא:
א נראה דלדעת הרמב"ם דכתב פ"ד דהלכות חובל דפטור בבניו הקטנים אם הם סמוכים על שלחנו וכמו שכתב רבינו בסמוך בשמו ה"ה דפטור בבתו הקטנה כשהיא סמוכה על שלחנו דמה לי בן ומה לי בת אלא מיירי כאן כשאינה סמוכה וכ"כ המ"מ פ"ד מהלכות חובל והא דרבינו כתב סתמא ומשמע דמיירי אפי' בסמוכה היינו לדעת הרא"ש שבסמוך דס"ל דבניו הקטנים חייב אפי' סמוכים וה"ה בבת, כנ"ל:
ב ועיין בזה בהחובל במרדכי ע"ג:
ג וכתב הרשב"א סי' תתקמ"ח איש ואשה שחבלו זה בזה לא אמרי' דישלמו במותר נזק שלם אלא האיש שחבל באשה הוי כאילו חבל בעבדו של בעל דצריך לשלם לאדון והאדון פטור במה שחזר העבד וחבל בו וכן כאן במה שחבל באשה צריך לשלם לבעל כפי מה שיש חלק בחבלת אשתו ומה שהוא חלקה של אשה בזה יש לדון ולזכותו וע"ש:
א סָעִיף א הוציא מהם דם חייב מיתה בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ"ד) יליף לה מדכתיב בפ' אמור מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה בחבורה שאם אין חבורה אין תשלומין דכתיב בה נפש (דלפני זה כתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה פירש"י נפש משמע דם דהוה חבורה) אף מכה אדם עד דעביד ביה חבורה וההוא מכה אדם במכה אביו מיירי דבאדם אחר לא הוה חיוב מיתה לפיכך פטור מן התשלומין דקם ליה בדרבה מיניה:
ב סָעִיף ב החובל בחבירו כו' משנה שם וז"ל הרמב"ם בפ"ז דהחובל והרי החובל מקלקל הוא וכל המקלקלין בשבת פטורין מן המיתה ולמה נחשוב זה החובל לעון שיש בו מיתת ב"ד הואיל ועשה נחת רוח ליצרו הרע בעת שחבל בחבירו הרי הוא כמתקן עכ"ל וכתב המ"מ שם דזה למד מהגמרא ושמה"ט פסק הרמב"ם שהחובל בחבירו חייב אף ע"פ שא"צ לדם: אבל החובל בי"כ כו' שאין בו מיתה אלא כריתות ומלקות ע"ל בסי' ש"ן: ומש"ר דהא רבייה קרא לתשלומין ר"ל דאין לוקין אלא משלמין והכי איתא בפ' אלו נערות אהא דאר"י כל היכן דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקי לקי ממונא לא משלם והרי חובל בחבירו דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקי לא לקי ואפילו אתרו ביה ומשני בפירוש ריבתה תורה החובל בחבירו לתשלומין דכתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו ל"ל דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון ע"כ (וכבר כתבתיהו לעיל בר"ס ת"ך) ורבי' נקט כאן י"כ לרבותא וק"ל:
ג סָעִיף ד החובל בעבד כנעני שלו פטור משנה שם ונראה דפטור לגמרי קאמר אפי' ממלקות ואפי' אין בו ש"פ ולא כמשמעות ב"י לעיל ר"ס ת"ך וע"ש מיהו מכאן אין ראיה מוכרחת לזה די"ל דשאני הכא דאיירי בחבלה ובסתם חבלה יש בו נזק שוה פרוטה לפחות ומשום הכי פטור דבמקום ממון אין מלקות וממון ג"כ פטור כיון דעבדו הוא משא"כ בהכאה דאין ש"פ דדינו מלקות אבל מסי' ת"ך מוכח דגם בכה"ג פטור וכמ"ש שם: ומ"ש חבלו בו אחרים כו' מימרא דר"י פ"ק דגיטין דף י"ב וכתבו התוס'. והרא"ש כדברי רבינו ע"ש:
ד סָעִיף ו מי שחציו עבד כו' פרק השולח ודברי הרא"ש הם שם כדברי רבי' והטעם דחבלתו לעצמו דהא הב"ד כופין את אדוניו לשחררו משום פריה ורביה דא"א לישא לא שפחה ולא בת חורין וכ"ש שכופין בזה שמוציאין תפלתו ממנו ונראה דאפי' חבל בו אדון עצמו לעולם צריך ליתן התשלומין לעבד: אבל אם אין סופה לחזור דאז כליא קרנא חולקים בו הוא ורבו ואע"פ דמיד כשיגדלו יצטרכו לשחררו ויהיה אז דמי חבלתו לעבד לבד מ"מ כיון דעתה בעליו אינם בני כפייה החצי הוא של בעניו ואף בזמן שיגיע לגדלות ויכפוהו מ"מ קורם הכפייה החצי לבעליו אלא משום שחייב לשחררו אמרי' דהו"ל כאילו כבר שחררו ודמי נזקו שלו לעבד וכל שלא הגיע לזה הדין נותן שהוא של שניהן יחד וק"ל: וכן השיג עליו הראב"ד מסוגי' הגמרא פ' השולח דף כ"ב דבהדיא יש שם סתירה לדברי הרמב"ם:
ה סָעִיף ז והראב"ד ז"ל הגיה עליו כו' כב"י אין זו השגה אלא ביאור דבריו והרמב"ם לא כתבו מרוב פשיטותו ע"כ וכן נראה מל' רבי' שכתב והראב"ד הגיה עליו ולא כתב השיג וק"ל: החובל בעבד עברי כו' בזמן שהוא שלו כו' ור"ל בזמן שהעבד הוא שלו שאז אינו חייב שבת שהרי במלאכה שלו הוא עוסק ומה שנפחת גופו מחמת חבלה שאינו יכול לעשות מלאכה לעצמו לכשיצא ממנו זהו בכלל נזק שחייב לשלם לו מיהו נראה דיקח בו ג"כ קרקע ויאכל האדון פירות עד צאתו וכמש"ר אחר זה בנזק אליבא דכ"ע ובנזק דהוא שבת גדול אין חילוק בין חבל בו הוא או אחרים ול"פ הרמב"ם והרא"ש אחר זה כ"א בשבת קטנה והיינו דוקא שחבלו בו אחרים וקי"ל אבל אם אין העבד שלו אז חייב ליתן גם השבת לרבו וק"ל.
ו סָעִיף ח כתב הרמב"ם ילקח בהן קרקע כו' [מפרש כמו בב"ח].
ז סָעִיף ט חבלו בו דבר שאין בו הפסד בגמרא שם: חבלתו לעבד כו' פי' אם הוא עבד עברי.
ח סָעִיף י החובל בבתו כו' שם דף פ"ז וכר"י דאמר הכי ע"ש דף פ"א: שמיהרה להתרפאות דמותר דמי רפואה הוא והוא שלה. צער ריפוי (ושבת) [ובושת] הוא שלה כו' זהו לדעת הרא"ש שבסמוך דכתב דבחובל בבנו הקטן אפילו הוא סמוך על שולחנו אפ"ה חייב וה"ה בבתו הקטנה משא"כ לדעת הרמב"ם דבסמוך וכ"כ מור"ם בד"מ בעמוד ע"ש ועד"ר שם כתבתי דרבינו כ"כ גם לדעת הרמב"ם: כגון שפצעו בפניה האי כגון ל"ד הוא דהא כ"ש הוא שאם קטע ידה או שאר חבלה דמפחתה מדמיה אלא משום דבא לחלק בין אפחתה (בה) דמיה או לא מש"ה נקט פצע משא"כ בחבלה דסתם חבלה פוחת דמיה בכל מקום שהיא וכדאיתא שם בגמרא ז"ל ר"י אמר אפי' פציעה פציעה ס"ד אפי' ר"א לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספא אבל פציעה דלא אפחתה מכספה לא אר"י בר חנינא שפצעה בפניה דאפחתה מכספא עכ"ל ומזה נלמד דפצעה דקאמר הכא הוא מענין חבורה או רושם שעשה בה בלא חבלה: ואילו בא האב לקדשה כו' וכסף קידושיה וכסף מכירתה של אביה הוא דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ש"מ דבדידיה תליא המסירה ונתינה למי שיצוה אבל אינו נלמד ממ"ש בנעוריה בית אביה דההיא אהפרת נדרים קאי ולא ילפינן ממונא מאיסורא תוס' בכתובות בפ' נערה ואע"ג דבפ' החובל (בבא קמא דף פ"ז) איתא בגמרא ז"ל חבלה למי מי אמרי' כיון דאקני רחמנא השבח נעורים לאב חבלה נמי דידיה הוא ופירש"י מדכתיב בנעוריה בית אביה הא הקשו שם התו' על פירש"י וכתבו שהגמרא נקט לסימנא בעלמא כו' ע"ש: ומש"ר וא"א ז"ל כתב כו' אם חבלו בה אחרים הוא לעצמה דבמידי דאתי לה מעלמא לא קפיד אבל בחבל בה הוא לא מעלמא אתא וכשיצטרך להוציא ממון וליתן לה חיישינן שמא ימסרנה למוכה שחין וכשאינה סמוכה הוה שבת נמי דידה אפי' חבל בה הוא דאיבעי' למתזן מיניה וסיים בה הרא"ש ואם יש בשבת מותר על מזונותיה הוא של אב ע"כ וצ"ע למה השמיטו רבינו ומה שיש להקשות מ"ש כאן דאמרינן דמאי דאתי ליה מעלמא לא קפיד אפי' סמוכה על שולחנו ומ"ש לעיל סי' ע"ר גבי מציאה דאמרי' דקפיד כבר הק' שם בגמרא ותירצו רווחא דאתא מעלמא דאית לה צער דגופייהו בוווה ומעלמא אתא לה לא קפיד:
ט סָעִיף יא החובל בבנו גדול כו' שם ע"ב בברייתא וגמ' ובנו ל"ד דבתו גדולה דינה כבן וכן מוכח בגמרא וכ"כ המ"מ בהדיא שם: ופסק הרמב"ם כרבה וא"א כרב חסדא גם בדין נגף האשה אחר מות בעלה (ע"ל סי" תכ"ג ס"ב) פסק הרמב"ם כרבה והרא"ש כר"ח משום דגדול מרבה היה וכמ"ש שם ועד"ר: ואם הם סמוכים כו' כתב הרמב"ם כו' כ"כ בפ"ד מחובל ועמ"ש המ"מ שם על דבריו והוכיח דמ"ש הרמב"ם לפני זה דהחובל בבתו חייב כו' איירי דוקא כשאינה סמוכה כו' [ועד"ר שכתבתי שם שז"א] מדכתב שהרי מעשה ידיה לאביה: יקחו להם קרקע כו' ר"ל או דקל ונקט קרקע משום ששם בס"פ החובל הזכיר בבבא זו כמה פעמים שיקח בהם קרקע כתב גם כאן כן ול"ד אלא ה"ה דקל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' שם בפ' החובל כ"כ:
י סָעִיף יב החובל בחש"ו: משנה שם: אפי' נשתפה השוטה כו' כיון דבשעת מעשה לאו בר דעת היה משא"כ בעבד ואשה דבסמוך שבני דעת היו וחל עליהם מיד חיוב תשלומין אלא שלא היה להם מעות לפיכך כשנעשה אלמנה או נשתחרר העבד דיש להן מעות מחוייבי' לשלם:
יא סָעִיף יג החובל באשה ועבד כו' והן שחבלו באחרים פטורין מפני שאין להן ממה לשלם נתגרשה כו' וכ"כ רבי' לעיל בסי' צ"ו ובסי' שמ"ט ומכאן נלמד דאין אומרים יחרימו לאשה על חובה או הנאתה ואולי אין בעלה ירצה שתהיה אשתו בחרם ויתן מעות בעדה וכמ"ש מוהר"ם מווריזבורק בנימוקיו והביאו הד"מ בסי' ת"ך סל"א ע"ש כי לא אשתמיט בשום פוסק לכתוב ואף מוהר"ם מווריזבורק לא כ"כ כ"א כשהוציאה ש"ר או דיבה רעה על האדם דבזה חוזרין ועושין לה חרפה ולא במקום שאין עליה כ"א עיקר חיוב ממון ודוק: ואם יש לאשה נכסי מלוג או נכסי צ"ב עד"ר: ואותה טובת הנאה תתן לנחבל עד"ר ופשוט הוא דזהו דוקא לדינא דגמרא בזמן שהיו דנין כל דבר אבל בזמן הזה דאין דנין דיני חבלות אין כופין אותה למכרה אלא כופין אותה עד שתפייסנו וע"י זה היא מעצמה תמכרה לו ועמ"ש רבי' בסמוך בתשובה לגאון: אבל אינה חייבת למכור כתובתה לשלם לנחבל בגמרא שם דף פ"ט יהיב טעמא משום דאמר שמואל המוכר ש"ח וחזר ומחלו מחול וכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא לא מטריחינן וכתב הרא"ש ז"ל ואע"ג דקיי"ל כר"מ דאמר אסור לאדם שישהה עם אשתו בלא כתובה מ"מ יחזור הבעל ויכתוב לה כתובה אחרת ואע"ג דדיינינן דינא דגרמי ואם תמחול לבעל תצטרך לשלם ללוקח אינה חוששת ע"ז כיון שאין לה עתה ממה לשלם וא"ת תמכור הכתובה במעמד בעלה ואז לא תוכל למחול וי"ל דמעמד ג' אינו מועיל בכתובה באשה היושבת תחת בעלה כיון שעדיין לא ניתנה לגבות ול"ד לשאר מלוה שניתנה לגבות א"נ הבעל לא ירצה להיות במעמד להפסיד אשתו עכ"ל ורבי' שכתב אינה מחוייבת למכור כ"כ ללמדנו דאף על גב דאפשר לעשות קיום במשכנות או בערבון או בנדר ושבועה שלא תמחול אלא שאינה מחוייבת לעשות כן וכ"כ התוס' הביאו הר"ן ע"ש: ואם חבלה בבעלה כו' ג"ז שם בגמ': תמכרנה לבעל ונפרע בה דמי החבלה נראה דאינו ר"ל שיהא נפרע בזה כל דמי החבלה דהא תמכרנה לו קאמר והיינו בטובת הנאה גם למה להו לחז"ל שיזקיקוהו לבעלה שיקבל דמי הכתובה העומדת בספק מי ימות תחלה בפרעון דמי חבלתו אלא ה"ק תמכרנה לבעלה כל הכתובה בטובת הנאה ומה שיתן בעדה ינכה לה בחוב חבלתו והמותר יהיה לו בחוב עליה ואין בזה משום שתהא קלה בעיניו להוציאה דהא אף אם לא תמכרנה לו אם ירצה יגרש לה והכתובה ינכה לה בדמי חבלתו וכדמסיק רבינו וק"ל: כיון שחייבת לו כנגד החבלה שחייבת לשלם לו עכ"פ לאחר שיגרשנה: ואלמלא המכר לא היה מוציאה כיון שכתובתה מרובה מהחבלה פירוש שהרי יצטרך ליתן לה עודף דמי הכתובה על דמי החבלה משא"כ כשתמכרנה בטובת הנאה לא יהיה עודף דהא אין נותנין בעד כתובתה חצי דמי הכתובה: ורואין אם כתובתה מרובה כו' פירש בהא דכתובתה מרובה מחבלתה דאמרינן דלא תמכרנה כולה לבעלה בטובת הנאה מ"מ מקצת ממנה נמכר לו והיינו דרואין מה שכתובתה מרובה מדאורייתא אותו מותר תמכור לו: ומ"ש ותפרע החבלה ה"נ ל"ד כל דמי החבלה קאמר אלא תפרע למה שיגרע דמי המכר כפי טובת הנאה והמותר ישאר חוב עליה: ואם אינה יתירה לא תמכור כלל ואין להקשות תמכור מקצת ממנה בטובת הנאה והמותר ישאר לה לכתובתה דהא גם השתא ששלמה מקצת דמי החבלה ונשאר עליו כתובה דאורייתא מ"מ אם ירצה יגרשנה וינכה דמי החבלה שנשארה חייבת לו מהכתובה דאורייתא וכיון שלא חייבת לזה כיון דעכ"פ ישאר עליו לשלם מכיסו מקצת מהכתובה באורייתא לזה מה"ט גם כשליח יתרון בכתובתה מכתובה דאורייתא ודמי חבלתו הוא מועט תמכור מכתובתה מעט וישלם מקצת דמי חבלה וישאר עליו חיוב מקצת כתובה דאורייתא וי"ל דחכמים לא רצו לתקן שתהא מחוייבת למכור ולמעט מכתובה דאורייתא בשביל פרעון דמי חבלתו ואף שאם כן יש לחוש שיגרשנה וינכה דמי חבלתו בכתובתה וכמ"ש מ"מ הן לא תקנו שתמכור ותמעט כתובתה דאורייתא בשביל החבלה ואם יגרשנה מעצמו יגרשנה וז"ל הרא"ש שם וא"ל תמכור כל כתובתה לאחר בטובת הנאה ויכתוב הבעל שטר ללוקח בשמו ואז לא תוכל למחול כדאיתא בכתובות פרק הכותב דכיון דאין הכתובה בשם האשה הוה כמשהה אשתו בלא כתובה אע"ג שאין קלה להוציאה (ור"ל דהא צריך לשלם לאחר אם גרשה) עכ"ל: ובספר א"ע פירשתי כו' ע"ש סי' ס"ג:
יב סָעִיף יד כל ששמין אותו כעבד פי' כמ"ש לעיל סימן ת"ך ששמין אותו כאילו היה עבד נמכר וכמה נפחת מחמת החבלה: אין גובין אותו בבבל דכיון דדבר שאינו קצוב הוא אלא צריך בכל פעם שומא אין גובין אותו ר"ן ר"פ החובל ובסימן א' נתבאר דלהרמב"ם דוקא נזק הוא בכלל כל הני שום כעבד ואין גובין אבל שבת וריפוי גובין ולהרא"ש גם שבתו ריפוי אין גובין ושם כתבתי במאי פליגי אבל צער ובושת לכ"ע אין גובין בזמן הזה דלית בהו ח"כ ע"ש: יתירה מכ"ה כספים עי' בא"ע סימן ס"ו ושם נתבאר: אבל אם אחרים חבלו באשתו קשה עונשן יותר מבעל שחבל באשתו הא דלא קאמר קשה עונשן יותר מאיש שחבל בחבירו שהרי הוא צריך ב' פיוסים נראה דכ"כ משום דרצה להשיב על מה ששאלו לו דהשאלה היתה אם היא חבלה בו או הוא שחבל בה או אחרים שחבלו בה כיצד הוא התשלומין ור"ל איך שייך בה השלומין הא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה השיב דאם חבלה היא בו מצינו אופן התשלומין בניכוי כתובתה ואחרים שחבלו בה או הוא שחבל בה ואופן התשלומין הוא כמו שסיים בסוף דבריו ז"ל ובמה שפייסה יקח בו קרקע והוא אוכל פירות להכי הוצרך להזכיר קשה עונשן יותר מבעל לומר לך שאע"פ שמחולקין בכמות התשלומין באופן התשלומין מיהו שוין וק"ל: ובמה שיפייסה יקנה בו קרקע כו' כצ"ל דאילו במה שיפייס לבעל הוא שלו לבד כדלעיל בא"ע סי' ס"ג:
יג סָעִיף טז אבל היום כו' וכן בושת נמי אין מגבין ועד"ר: (רוכב בשבת ומטיח באשתו סנהדרין ד' מ"ו ע"ש ושם גרסינן כההוא דרוכב בשבת):
א סָעִיף ז עבד שיצא לחירות כו' שם דף מ"ב איבעיא דאיפשיטא וכתב הרמב"ם אינו יכול כו' בפ"ד דחובל כ"כ. כיון שעדיין לא נגמר שחררו ולא האדון כו' וא"ת מ"ש הא מבחציו עבד וחציו בן חורין דכבר כתב דחבלתו לעצמו כ"ש זה שיצא לחירות אלא שחסר גט שחרור והלא כופין לרבו עליה י"ל הא כתבתי בי"ד סי' רס"ז ובא"ע סימן ד' בשם מור"ש ז"ל דס"ל להרא"ש דהמשחרר עבדו אע"פ שלא כתב לו גט שחרור דינו כישראל לכל דבר הוא ואין כופין לרבו לכתוב לו ג"ש אלא שלא יכפור בשחרורו וכיון שבזה אין שייך לומר טעם הנ"ל והיינו כיון דרבו בר כפייה הוא לכתוב לו ג"ש כ"ש שהחבלה דידיה הוא דלא אמרו חז"ל כן אלא כשהוא עדיין חצי עבד ומסתמא האדון לא ירצה ליתן לו ג"ש כיון דעדיין חציו הוא שלו ועש"ה תקנו שהעבד יקח כל דמי החבלה כדי שלא יהיה זכות בו ומתוך כך ימהר להתרצה ליתן כך אבל זה שבלא"ה מסתמא יתרצה האדון ליתן לו ג"ש כיון דבכל דבר דינו כישראל אלא משום כשבא להוציא מהחובל ממון ידחנו החובל עדיין אין ג"ש בידך מש"ה צריכין הרשאה זה מזה א"נ הכא איירי בעבד של קטן דלאו בר כפייה הוא:
ב סָעִיף י החובל בבתו הקטנה כו' עד ובשבת כתב הרמב"ם שאם היתה סמוכה כו' עד וא"א כתב דאפי' היא סמוכה כו' תימה מדכ"ר פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש בשבת דלהרמב"ם אף שחבלו בה אחרים מ"מ כיון שהיא סמוכה על שולחנו השבת לאביה ולהרא"ש השבת שלה כשחבלו בה אחרים אף בסמוכה על שולחנו כיון דמעלמא אתי לה משמע הא בצער וריפוי ובושת שכ"ר לפני זה שהן שלה הן שחבל בה אביה הן שחבלו בה אחרים כ"ע מודו בזה דהן שלה בין סמוכה על שולחנו בין אינה סמוכה מדלא כתב בהן פלוגתא וזה אינו דהא הרמב"ם מסיק וכתב שם בפ"ד דחובל ורבי' כתבו מיד אחר זה כשחבל האב בבני והוא סמוך על שולחנו דפטור אביו גם מצער וריפוי ובושת ושלהרא"ש חייב האב לשלם לבנו הנך שלשה וגם הנזק אף שסמוכין על שולחנו ואינו פטור אלא בשבח ובודאי אין חילוק בין חבל בבנו הגדול בין חבל בבתו הגדולה דלהרמב"ם בשניהן פטור כשסמוכין על שולחנו ובהדיא איתא בגמ' דבניו ובנותיו שוין בזה וכ"כ המ"מ ואף שהמ"מ כתב בהדיא שם פ"ד דחובל בפירוש להרמב"ם דמ"ש דבחובל בבתו חייב בצער ריפוי ובושת היינו דוקא כשאינה סמוכה על שולחנו רבינו ע"כ לא ס"ל הכי מדלא כתב פלוגתא בינייהו בצער ריפוי ובושת בסמוכין על שולחנו והוא חבל בהן כמ"ש בשבת וכנ"ל גם ק' לפי' דהמ"מ דאי הרמב"ם איירי באינן סמוכין על שולחנו למה כתב הרמב"ם דהשבת הוא של האב כיון דמעשה ידיה שלו הא אין מעשה ידיה שלו אלא כשסמוכה על שולחנו והמ"מ דחק ליישב זה וכתב דאף שאינה סמוכה על שולחנו כל ימות השנה מ"מ בשעה שחבל בה קודם שנתרפא מהמכה מסתמא סמוכים על שולחנו ואז מעשה ידיה שלו והוא דוחק גדול לכן נלע"ד דמכח הקושיא ראה רבי' שדברי הרמב"ם נראין כסותרים זא"ז דמתחלה כתב שם בפ"ד דחובל דין י"ד דהחובל בבתו משלם לה צער ריפוי ובושת וס"ל דמוכח דאיירי שם אפי' אוכלים של שולחנו מדכתב שם לפני זה דשבת הוא של אביה כמו מעשה ידיה שהוא של אב וידוע שאין מעשה ידיה של אביה אלא כשהיא סמוכה על שולחנו וכנ"ל ואח"כ בדין י"ט כתב דהחובל בבניו בין גדולים בין קטנים והן סמוכין על שולחנו דפטור האב מתשלומין כל ה' דברים וכדי ליישב דבריו ס"ל דהרמב"ם מחלק דודאי בבתו הגדולה דאז מעשה ידיה וכסף מכירתה אינם של אביה היא שוה לבן בכל ענייניה ומזה איירי הברייתא דהחובל דמשוה בן ובת אבל כשהן קטנים אז יש חילוק ביניהן דבת דיש לאביה ממנה הנאת מעשה ידיה וכסף מכירתה בזה אמרו דלא קפיד אביה ג"כ עמה להניח בידה שבת וכ"ש ריפוי וצער ובושת אם חבלו בה אחרים וגם כשחבל בה הוא אף שאינו משלם לה שבת מ"מ משלם ריפוי וצער ובושת כיון שציערה וביישה ואי משום דסמוכה על שולחן אביה אין זה יתור כיון דנותנת לו מעשה ידיה משא"כ בבנו הן גדול הן קטן כיון שאין לאביו הנאה מהן במעשה ידיו וכסף מכירתו דדוקא בבתו הקטנה כתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולא בבתו הגדולה ולא בבניו הן גדולים הן קטנים וכיון דאין לו הנאה מהן והוא עושה להן יתור לפרנסן על שולחנו מש"ה גם חז"ל פטרוהו להאב מבתו מתשלומי צער ריפוי ובושת אם חבל בה הוא שא"צ לשלם לה מכיסו משא"כ בשחבלו בה אחרים דגם הרמב"ם מודה דישאר בידה אף שסמוכה על שולחנו ודוק דבזה מיושב הכל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפי' כו' חבלו בה אחרים כו' ז"ל הרא"ש שם בפ' החובל ומודה רב בשבת דהוא לאב אם היא סמוכה על שולחנו דשבת הוה במקום מעשה ידיה והם של אביה מיהו לקמן בברייתא אמרינן דאם חבל בה אחר אפי' סמוכה על שולחן אביה הוה שבת דידה דבמידי דאתי לה מעלמא לא קפיד וכן הלכה ואם אינה סמוכה שולחנו הוה שבת [דידה] דקבעיא למתזן מיניה ואם יש בהשבת מותר על מזונותי' הוה של האב עכ"ל וצ"ע בסוף דבריו שכתב ואם אינה סמוכה על שולחנו הוה שלה דהא לפני זה פסק להלכה דאפי' בסמוכה על שולחנו הוה דידה ודוחק לומר דכ"כ אליבא דגמ' שכתב ראשונה דסמוכה על שולחנו הוה של אביה דא"כ הול"ל הא דהברייתא משמע דאפילו סמוכה על שולחנו הוה שלה בסוף וגם דוחק לומר דאף דבאינה סמוכה הוא פשיטא שלה מ"מ כתבו משום סיפא ללמדנו דהמותר הוא של האב דאכתי קשה ל"ל הנתינת טעם דכתב דבעיא למתן מיניה דהא בלה"נ הוא שלה כמ"ש לפני זה דאפי' בסמוכה על שילחנו הוא שלה לכן נראה דמ"ש ואם אינה סמוכה על שולחנו כו' איירי אפי' באב שחבל בבתו דכה"ג בסמוכה על שולחנו הוא של האב דהא לא אתי מעלמא אבל באינה סמוכה על שלחנו צריך האב ליתן השבת מכיסו לבתו כדי למתזן מיניה ומסיק ע"ז דבאם יש מותר נשאר לאב בידו דאין צריך ליתן מכיסו לבתו אבל ודאי דאם חבלי בה אחרים גם המותר הוא שלה אפי' סמוכה על שולחנו וכמ"ש והשתא מש"ר ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' עד ואם חבל בה הוא פטור ואם אינה סמוכה על שולחנו אפילו חבל בה חייב דקשה הלא הרא"ש לא דיבר מחבל בה הוא והב"י כתב ובחבל בה הוא וסמוכה על שולחנו נלמד ממ"ש דאינו קפיד במידי דאתי מעלמא דמשמע הא אם חבל הוא דלא אתי מעלמא קפיד ומש"ר אחר זה דבאינה סמוכה אפילו חבל בה הוא חייב נלמד ממ"ש הרא"ש דבעי למתזן (איניה) מיניה כו' שייך אפי' בחבל בה הוא עכ"ל ב"י והוא דוחק דלא הוה ליה לרבינו לכתוב וא"א הרא"ש ז"ל כתב אלא הול"ל דמדבריו נלמד כו' ועוד דאינו מוכרע די"ל חבל בה הוא אפילו לפי הטעם דכתב דבעינן למתזן מיניה דילמא אינו מחוייב ליתן מכיסו דבר ולפי מה שכתבתי א"ש וגם א"ש דל"ת למה לא כ"ר סיום דברי הרא"ש דאם יש מותר דהוא של האב די"ל דמ"ש בתחלה דהרא"ש כתב דאם חבל בה האב פטור הוא מ"ש דאם יש מותר דהוא של האב בחבל בה הוא באינה סמוכה דמינה נלמד (מינה) דבאינה סמוכה אם יש מותר דהוא של האב דחדא באידך תליא ומש"ר דבאינה סמוכה חייב האב הוא מה שכתב הרא"ש בפירוש ואם אינה סמוכה וכמ"ש ודוק היטב ותמצא כדברי:
ג סָעִיף יא ופסק הרמב"ם כרבה וא"א ז"ל פסק כרב חסדא כ"כ שם בהחובל וצ"ע דבא"ע סימן פ"ו לענין אם קיבל פקדון מקטן איתא נמי בגמ' דיעשה בה סגולה ופליג בה רבה ורב הונא חד אמר דקל וחד אמר ס"ת ופסק שם רבי' דקל וי"ל דשאני הכא דהמעות הן ודאי של קטן אלא שאין נותנין אותו בידו מפני שופסידו וס"ל שטובתו היא שיקנה בהן ס"ת וילמוד מתוכו ואף אם יקלקלו לא איכפת לן בהך כיון שהוא שלו והוא טובתו משא"כ התם דיש לחוש שיתברר של מי היה הממון לכך יקנה בהן דקל דלא כליא קרנא אלא שצ"ע מ"ט דהרמב"ם דפסק כאן כרבה דיקנא בהן דקל ובפ"ו דפקדון פסק ויקנה בהן ס"ת או דקל ויאכל פירותיו ואפשר דה"ט דהכא שעדיין לא בא הממון ליד הקטן ס"ל דאין קונין בעד הדמים ס"ת ונותני' לו לפי שיכלה קרנא ואין לב"ד לגרום שתצא תקלה מתחת ידם אבל בפקדון דכבר היה מוחזק הממון ביד הקטן ומידו הפקידו לזה המפקיד אלא שמחשש השבת אבידה נגעו בה דילמא יבואו הבעלים ויכירו שלהם וס"ל דאין לחוש כולי האי וקונין בעד הדמים אפי' ס"ת ללמוד מתוכו ולא חיישי' לשיכלה הקרן אך ק"ק למה סתם רבינו שם בא"ע וכתב שקונין בהו דיקלא הא הרא"ש בפ' חזקת הביא דברי רבה ורב חסדא ולא הרריע ונוכל לומר דס"ל גם שם בפקדון דיקנה לו ס"ת כרב חסדא או ס"ל כדברי הרמב"ם דיקנה לו איזה שירצה משניהן וצ"ע:
ד סָעִיף יג ואם יש לאשה נ"מ או נצ"ב כו' שם בגמ' ובאשר"י ע"ש ונראה דהאי צ"ב מיירי בשכתב לה השדה או המטלטלי' שהכניסה לה כל א' בעינה ויחדה לה אבל כשהכניסה לו והעריכה לו במעות ונתן לה שט"ח עליו אין יכול לכופה למכרה דומיא דכתיבה משום דכולן לגבי בעלה ודאי מחלה ליה וכ"כ רבינו בהדיא בא"ע סי' קי"ח (בדפוס שלי דף כ"ה ע"ד): ואותה טובת הנאה כו' כתב בעל התרומות שער ל"ו בשם ר' אפרים דאי לא משכח מאן דבעי למזבן מיניה בטובת הנאה וקבעי נחבל למיזבן מיניה בטובת הנאה כייפינן ליה ומזבן נ"מ בחבלות או בהלואתו ואי הוה טובת הנאה טפי מחבלתו או מהלואתו לא מחייבינן ליה למיתב מידי השתא אלא עד שעת דקניא נפשיה עכ"ל וצ"ע א"כ למה יקח הוא הכל בזול כפי ממכר טובת הנאה לא הו"ל ליקח בזול אלא כפי ערך דמי חבלו והמותר לפי ערך ישאר בלי מכירה לשאם יגרשנה או ימות הוא מתחלה ישאר לה וליורשיה ואפשר דה"נ כוונתו דהבע"ת ודוק:
ה סָעִיף טז אבל היום אין דנין דיני קנסות ולא מגבינן אותו וכן בושת כו' ז"ל ב"י עיין בטור א"ע סי' כ"ג ויש לתמוה ששם כתב דברי הרמב"ם והראב"ד שבעל שחבל באשתו פורע היפך מדברי ר' חנינא גאון עכ"ל וז"ל הרמב"ם שהביא רבי' שם הבעל שחבל באשתו חייב לשלם מיד כל הנזק וכל הבושת והצער והכל שלה ואין להבעל בהן פירות ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת וכזה הוא סברת הגאונים ויש לדחוק ולומר דהרמב"ם דינא דגמרא כתב ובא לאשמועינן דמשלם הכל ואינו נוטל שום חלק בתשלומי' ויש בו נ"מ לדידן ג"כ שהרי מחרימינן ומנדינן ליה עד שיפייס לחבירו ליתן לו שיעור שראוי למיתן ליה וכמש"ר בסימן א' בשם הרי"ף והראב"ד והגאונים וגם בסי' ת"ך גם בא"ע סי' קע"ז וכעין זה תירץ מורי לעיל בא"ע סי' הנ"ל קושי' שהקשה ב"י על ביישו בדברים כו' עיין שם ודוק ומיהו אכתי ק' דהא מסיק ר' חנינא בתשובה זו וכתב ז"ל אפי' במקום שגובין קנס של אשת איש הוא לבעלה כו' ושם בא"ע בסוף הסי' לא כ"כ בחבל בה איהו ע"ש ודוחק לחלק בין קנס דחבלה דהוא חייב מן התורה ליתן להנחבל דכן כתב בא"ע דצריך ליתן לה ואין לבעל הנאה ממנו ובין קנס דתפס בשעתה דאפי' מדינא דגרמי אינו אלא מכח קנס ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.