Englishעברית

Numbers 14 בְּמִדְבַּר יד

פָּרָשַׁת שְׁלַח
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים

א וַתִּשָּׂא כָּל־הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא׃

רַשִׁ״י כל העדה. סַנְהֶדְרָאוֹת (תנחומא יב):
אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵימַת כָּל כְּנִשְׁתָּא וִיהָבוּ יָת קָלְהוֹן וּבְכוֹ עַמָא בְּלֵילְיָא הַהוּא
אִבְּן עֶזְרָא את קולם. פעול למלת ותשא גם ויתנו:
רַמְבַּ״ן וטעם ויבכו העם בלילה ההוא כי לעת ערב באו המרגלים באהליהם כאשר הלכו מלפני משה ובבקר השכימו וילינו כלם על משה ואהרן וכך אמר משה (דברים א כז) ותרגנו באהליכם כי באהליהם היו אומרים דברי נרגן ואמרו רבותינו (תענית כט) הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה אבל מקרא מלא הוא (תהלים קו כד-כז) וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות אולי ידרש זה מפסוק (לא) וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה יאמר וטפכם כאשר אמרתם לבז יהיה בבא עת פקודתם כי אני פוקד עון אבות על בנים והבאתי אותם עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד אבל לא שיירשו אותה לדורות והכתוב ירמוז בכיוצא בזה ולא ירצה לגזור רעה רק בענין תוכחת על תנאי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותשא כל העדה ויתנו את קולם. על דרך הפשט נתנו קול בבכי גדול לעת ערב, הוא סוף יום שבאו המרגלים אליהם, כי בערב באו והביאו חשך לעולם, וזהו שכתוב ויבכו העם בלילה ההוא, הוא שכתוב (איכה א) בכה תבכה בלילה, וליל תשעה באב היה. כיצד, כך אמרו ז"ל, שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקימו ושלח מרגלים, דכתיב (במדבר י) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן, נשארו תשעה מאייר שהוא חסר לעולם, וכתיב (שם) ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים, ויום ראשון מהני תלתא לא חשבינן שהוא יום עשרים לעלית הענן ואמר רבי חמא ברבי חנינא אותו יום סרו מאחרי ה' דכתיב (שם יא) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל, הלכך הוו להו כ"ב באייר, וכתיב (שם) עד חדש ימים, הוו להו כ"ב בסיון, וכתיב (שם יב) ותסגר מרים שבעת ימים הרי כ"ט בסיון, ותניא בכ"ט בסיון שלח משה מרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, נמצאו כלין בתשעה באב, יום שלשים לסיון שהוא מלא וכ"ט לתמוז שהוא חסר לעולם הרי שלשים, ותשעה באב הרי ל"ט. לכך הקשו בגמרא א"כ בציר חד יומא, כלומר מן הארבעים, ומשני, תמוז דההיא שתא עבורי עברוה, כלומר תמוז של שנת המרגלים מלא היה, דכתיב (איכה א) קרא עלי מועד לשבור בחורי, זמן עלי מועד לשבירת בחורי בתשעה באב, וכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו, אמר רבי יוחנן אותו היום תשעה באב היה, אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע אותו לכם בכיה לדורות, שחרב בו הבית בראשונה ובשניה, ולכן כפל הנביא לשון בכה תבכה, ודרשו רז"ל בכה בחורבן ראשון תבכה בחורבן שני. ועוד דרשו בו בכה תבכה, בכה על ממלכת ישראל תבכה על ממלכת בית יהודה, בכה על ירושלים תבכה על ציון, בכה על עשרת השבטים תבכה על יהודה ובנימן. ומצינו חורבן בית ראשון שהיה בלילה, שכן כתוב מפורש (ירמיה לט) ויהי כאשר ראם צדקיהו מלך יהודה וכל אנשי המלחמה ויברחו ויצאו לילה מן העיר דרך גן המלך, וכן התנבא ירמיה עוד ואמר (שם ו) קומו ונעלה בלילה, חורבן בית שני היה ג"כ בלילה שכן כתוב (שם) אוי נא לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. וכשבא טיטוס הרשע והחריב ירושלים והצית האש בתוכה יצאו ישראל וגלו מירושלים ובאו במחנה טיטוס והיו שם בני ישמעאל וערב ולקחו ארבע מאות ילדים וילדות ופרשו לים בלילה והוליכום בשבי לארצם, והילדים אמרו נשליך עצמנו לים, אמרו אלו לאלו מתיראין אנו אם יהיה לנו חלק לעוה"ב, והיו משיבין אלו לאלו והלא מקרא כתוב (תהלים סח) אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, שמעו הילדות והשליכו עצמן, נשאו הילדים ק"ו בעצמן ומה אלו שדרכן בכך כך, אנו על אחת כמה וכמה. וכל המאורעות האלה לישראל היו בלילה בעונש הבכיה שעשו בלילה הזה. ועוד מצינו שבלילה הזה נגזר החורבן והפזור לישראל בגלות, הוא שכתוב (שם קו) וירגנו באהליהם לא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, וכן כתיב ביחזקאל (כ) גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות. הרי לך מפורש מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שבכיה זו הוקבעה לדורות שיהיו מפוזרין בין האומות. ובמדרש ותשא כל העדה ויתנו את קולם, זה שאמר הכתוב (ירמיה יב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אותו קול שבכיתם גרם לכם ללקות, ועל אותו הדור אמר ישעיה ע"ה (ישעיה יז) ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש, עד שלא בא השרב פרחתם, נד קציר ביום נחלה, ביום שעברתי ליתן לכם נחלת אבותיכם נעשיתם כרוז בעולם, וכאב אנוש, הפורענות שנטלתם ירושה לדורות שבכו כל העדה בליל תשעה באב, אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומאותה שעה נגזרה גזרה על ביהמ"ק שיחרב, שכן הוא אומר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, נשיאות יד כנגד נשיאות קול, ולנשיאות קול זה רמז ירמיה שאמר (ירמיה יא) זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך לקול המולה גדולה הצית אש עליה, יאמר כי בעון קול המולה שנשאו ישראל במדבר בבכי הצית הקב"ה אש בעלי הזית שהזכיר בראש הכתוב. וע"ד הקבלה ותשא כל העדה כנסת ישראל שכתוב בה (הושע יד) כל תשא עון וקח טוב, ומזה לא אמר וישאו כל העדה. וכן רמזו חכמי האמת במדרשם באיכה רבתי בכה תבכה בלילה, קרי ביה בכה תְבַכֶה. פירוש שהוא לשון יוצא, בכה ומבכה כנסת ישראל עמה, שנאמר ותשא כל העדה. ויהיה רמז הכתוב ותשא כל העדה, כנסת ישראל שהיא כל העדה, ויתנו את קולם מלאכי השרת, ויבכו העם אלו ישראל, בלילה ההוא כלומר כל זה נגזר בלילה ההוא.
אוֹר הַחַיִּים ותשא וגו' ויבכו העם. אומרו העם ולא הספיק במה שזכר הנושאים קולם, לומר כי לא כל העדה בכו בלילה ההוא אלא חלק מהם הגם שבכללות כלם נשאו קולם לדברי המרגלים אשר הפליאו להפחיד. עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל (סוטה לה. תענית כט א) שאמרו וזה לשונם אמר הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות עד כאן. והוא מאמר הכתוב ותשא כל העדה וגו' פירוש שהיתה אז וזה גרם לעם בכיה בלילה ההוא לדורות, ואם אמר הכתוב ויבכו בלילה היו חוזרים הדברים לעדה הנזכרת אשר שמעו דברי המרגלים:

ב וַיִּלֹּנוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל־הָעֵדָה לוּ־מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ־מָתְנוּ׃

רַשִׁ״י לו מתנו. הַלְוַאי וָמַתְנוּ:
אוּנְקְלוֹס וְאִתְרַעֲמוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ לְהוֹן כָּל כְּנִשְׁתָּא לְוַי דְמִיתְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אוֹ בְּמַדְבְּרָא הָדֵין לְוַי דְמִיתְנָא
אִבְּן עֶזְרָא וילונו. מבנין נפעל מהפעלים השניים הנראים לנפעל שלם:
סְפוֹרְנוֹ וילונו על משה ועל אהרן. שהיו שלוחי האל יתברך להוציאם ממצרים ולהצילם מכל אימת מות במדבר ואמרו שכל זה נעשה כדי לתתם ביד האמורי:
אוֹר הַחַיִּים וילונו וגו' כל בני ישראל וגו' כל העדה. טעם כפל זכרון המלינים, גם שינוי הזכרון, לצד שכללות ישראל היו בכלל המלינים אבל דברים שבאו בטענה היו מפי כללות העדה הראוים לדבר בטענה עם משה ואמרו סדר בחירת הרע, חלוקה ראשונה לו מתנו בארץ מצרים, וזה נמנע מהם שכבר יצאו, ובחרו ברעה יותר ממנה שימותו במדבר, וזה ישנו במציאות כי ימיתם במדבר, למה ה' מביאם למדרגה רעה יותר למות בחרב ולשבות נשיהם וגו', וגמרו אומר הלא טוב פירוש אם ה' לא ימיתם במדבר מסכימין לשוב מצרימה שאפשר שלא ימיתום מצרים ותהיה נפשם להם לשלל, ולא פחדו שיגזור ה' עליהם וימיתם במדבר ולא יגיעו למצרים כי זה הוא מבוקשם כאומרו או במדבר הזה וגו':

ג וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה׃

אוּנְקְלוֹס וּלְמָא יְיָ מָעֵל יָתָנָא לְּאַרְעָא הָדָא לְּמִנְפַּלּ בְּחַרְבָּא נְשָׁנָא וְטַּפְלָנָא יְהוֹן לְבִזָא הֲלָא טַב לָנָא דִי נְתוּב לְמִצְרָיִם
אִבְּן עֶזְרָא שוב מצרימה. שם הפועל כמו לא אוכל קום ומלך אלקום עמו:
רַמְבַּ״ן וטעם ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו לא יזכירו דבת הארץ לאמר גם כן והארץ משכלת ורעה כי יסתירו העם הדבר הזה ממשה מפני שלא אמרו השלוחים כן בהשיבם דבר אליו ואל כל העדה כי משה ואהרן יעידו בם כי שקר דברו והמרגלים עצמם הסתירו זה ממשה מדעתם שהוא יודע עניני הארץ ממצרים וממדין השכנים לה כאשר פירשתי (במדבר י״ד:ב׳) על כן היו אומרים הדבה הזאת לעם באהליהם בדרך סוד והנה משה אמר במשנה תורה (דברים א כה כו) וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' והטעם כי כן אמרו אליו ואל אהרן ואל כל העדה כי הארץ טובה וגם זבת חלב ודבש היא והעם מרו את פי ה' כשלא רצו לעלות מפני אמרם כי עז העם ויש בה' לעזור ולהכשיל וכאשר יפרש שם (במדבר י״ד:ל׳) ה' אלהיכם הוא ההולך לפניכם הוא ילחם לכם כי אחרי שאין המניעה מכלום רק מתוקף העם היה להם לבטוח בשם ה' כי לה' המלחמה ולא נצטרך לומר כי על יהושע וכלב אמר משה כן כי למה ישמעו לשנים ולא יאמינו לעשרה ועוד כי שם (במדבר י״ד:כ״ג) כתיב ואקח מכם שנים עשר אנשים ועליהם אמר (במדבר י״ד:כ״ה) וישיבו אותנו דבר:
סְפוֹרְנוֹ ולמה ה' מביא אותנו. מה חטאנו לו שהשתדל על ידכם להביאנו לכך. כי חשבו שהיה כל אלה בתחבולה מאתו משנאתו אותם בשביל גלוליהם במצרים או לסבה אחרת כאשר העיד באמרו ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו:

ד וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה׃

רַשִׁ״י נתנה ראש. כְּתַרְגוּמוֹ "נְמַנֵּי רֵישָׁא" — נָשִׂים עָלֵינוּ מֶלֶךְ; וְרַבּוֹתֵינוּ פֵרְשׁוּ, לְשׁוֹן עֲ"זָ (סנהדרין ק"ז):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ גְבַר לַאֲחוֹהִי נְמַנֵי רֵישָׁא וּנְתוּב לְמִצְרָיִם

ה וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל־קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וּנְפַל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל אַפֵּיהוֹן קֳדָם כָּל קְהַל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא ויפל משה. ברצונו:
רַמְבַּ״ן וטעם ויפל משה ואהרן על פניהם שראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב מיד וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם אל נא אחי תרעו ולא תהיה זאת לכם לפוקה על כן אמר לפני כל קהל עדת בני ישראל כי להם השתחוו על אפים וכן ויפול לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים (שמואל א כ מא) וטעם לפני כמו להם וכן וילכו גם אחיו ויפלו לפניו (בראשית נ יח) ורבים זולתו:
סְפוֹרְנוֹ ויפול משה ואהרן על פניהם. בראותם מעוות לא יוכל לתקון (קהלת א, טו) כענין בסנהדרין שכבשו פניהם בקרקע כשלא ידעו מה לעשות מאימת המלך (סנהדרין פ, כ"ג):

ו וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה מִן־הַתָּרִים אֶת־הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם׃

אוּנְקְלוֹס וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה מִן מְאַלְלֵי יָת אַרְעָא בְּזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא ויהושע בן נון. הזכירו משה בתחלה לגודל מעלתו:
אוֹר הַחַיִּים ויהושע וגו' מן התרים את הארץ. הוצרך לומר שהיו מן התרים, לתת טעם לקריעת בגדיהם, כי האומר מי אתם יהושע וכלב לעשות מעשה זה מה שלא עשו כל גדולי ישראל, ואמר הטעם כי לא היה לצד שהחשיבו עצמן יותר מכל גדולי ישראל אלא לצד היותם מן התרים שתרו אותה וראו מעלתה ועשו ההרגשה, גם נתכוון בזה לומר כי נתכוונו בקריעתם זו כדי להרעישם לומר אלו תרו אותה וקרעו בגדיהם על מאיסתה בעיני ישראל ויכחישו דברי הממאנים:

ז וַיֹּאמְרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אַרְעָא דִי עֲבַרְנָא בָהּ לְאַלָלָא יָתַהּ טָבָא אַרְעָא לְחֲדָא לַחֲדָא
רַמְבַּ״ן וטעם טובה הארץ מאד מאד להכחיש הדבה לאמר שאינה אוכלת יושביה כי האויר טוב והיא ארץ זבת חלב ודבש:
סְפוֹרְנוֹ הארץ אשר עברנו בה לתור אותה. לתור המקום ויושביו, כאמרו וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה: טובה הארץ. הנה בענין הארץ מה היא אנו מעידים שהיא מקום טוב מאד מאד בלי דופי לא כמו שהעידו חברינו באמרם שעם היותה זבת חלב ודבש היא אוכלת יושביה ובענין ואת העם היושב עליה אנו מעידים כי לחמנו הם ולא יעיזו פניהם נגדנו הפך עדות חברנו באמרם כי עז העם:
אוֹר הַחַיִּים ויאמרו לאמר. אומרו תיבת לאמר אחר שאמר אל כל בני ישראל. אולי כי לצד שגם המרגלים גם הם אמרו ארץ זבת חלב וגו' שהוא שבח הארץ וכוונתם היתה להרע להצדיק מאמר הדופי, לזה העיד הכתוב כי יהושע וכלב נתכונו לרומם ולפאר הארץ, ותיבת לאמר כאן לשון רוממות על דרך אומרו (פ' תבא) האמרת והאמירך: טובה הארץ וגו'. נתכוונו לסתור דברי המרגלים שאמרו ארץ אוכלת וגו', ואמרו טובה מאד מאד בין בענין פירותיה בין ביישובה, וכנגד הפלגת המניעה אמרו אם חפץ וגו' ונתנה בתורת מתנה לא בכח יגבר איש וגמרו אומר לחמנו הם:

ח אִם־חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר־הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃

אוּנְקְלוֹס אִם רַעֲוָא בָנָא קֳדָם יְיָ וְיָעֵל יָתָנָא לְאַרְעָא הָדָא וְיִתְּנִנַהּ לָנָא אַרְעָא דִי הִיא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ
סְפוֹרְנוֹ אם חפץ בנו ה'. אמנם כי טובתה עד מאד היא בתנאי שיחפוץ בנו ה' כאמרו ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה והיה אם שמוע תשמעו וכו': והביא אותנו אל הארץ הזאת. הפך מה שהעידו חברינו באמרם לא נוכל לעלות אל העם כי אמנם לא יתקוממו יושבי הארץ לקראתנו כלל כאמרו ידמו כאבן עד יעבור עמך ה' וכן היה שלא עשו שום גדר ושום הכנה למנוע את עלות העם עליהם: ונתנה לנו. כי ראינו שלא קמה רוח באיש מפנינו ושדעתם לברוח: ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש. היא מעצמה בלתי עבודת עובדי אדמה כמו ביערים כענין וכל הארץ באו ביער ויהי הלך דבש על פני השדה וזה לא היה אפשר אם היה בארץ או באוירה איזה דופי:
אוֹר הַחַיִּים אם חפץ בנו ה'. נתחכמו לדבר בלשון ספק, כדי שיניחו להם לגמור הדברים כי יאמרו שאין דבריהם אלא לגדר האפשרות ולא בבחינת ההחלט ולזה הניחום לומר כל הדברים ובגמרן אמרו לרגום, וכאן הבן שואל למה לא רגמו על תחלתן של דברים שהרי אין בדבריהם האחרונים תוספת ושינוי מתחילת דבריהם, אלא לצד שבתחילת דבריהם אמרו אם, היו יושבים ומצפים גמרן של דברים וכשעמדו בהן אמרו לרגום: ארץ אשר וגומר כאן גזירת מאמר אם חפץ: היא זבת חלב ודבש. פירוש היא ולא אחרת כיוצא בה, והמרגלים אמרו זבת חלב ודבש היא אין תיבת היא מופלגת מהארץ שוללת מציאות כיוצא בה אלא לזכרון אשר עליו בא מאמר זבת חלב ודבש:

ט אַךְ בַּיהוָה אַל־תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל־תִּירְאוּ אֶת־עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל־תִּירָאֻם׃

רַשִׁ״י אל תמרדו. וְשׁוּב ואתם אל תראו: כי לחמנו הם. נֹאכְלֵם כַּלֶּחֶם: סר צלם. מְגִנָּם וְחָזְקָם, כְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶם מֵתוּ — אִיּוֹב שֶׁהָיָה מֵגֵן עֲלֵיהֶם (סוטה ל"ה); (דָּ"אַ, צִלּוֹ שֶׁל הַמָּקוֹם סָר עֲלֵיהֶם):
אוּנְקְלוֹס בְּרַם בְּמֵימְרָא דַיְיָ לָא תִמְרְדוּן וְאַתּוּן לָא תִדַחֲלוּן מִן עַמָא דְאַרְעָא אֲרֵי בִידָנָא מְסִירִין אִנוּן עֲדָא תָקְפְהוֹן מִנְהוֹן וּמֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדָנָא לָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן
רַשְׁבַּ״ם סר צילם מעליהם: אין להם מחסה לחסות בו כי כבר נמוגו כי יושבי הארץ מפנינו משעה שהוביש ים סוף כמו שאמרה רחב הזונה וכדכתיב נמוגו כל יושבי כנען:
אִבְּן עֶזְרָא כי לחמנו הם. נאכלם כלחם וכן אוכלי עמי אכלו לחם: סר צלם. כי הגבור אם אין לו מגן שיגן עליו ויהיה צל לו לבו ירא:
רַמְבַּ״ן וטעם אך בה' אל תמרדו כי יראתכם לחוזק העם היושב בה הוא מרד בשם הנכבד כי לא בכחכם יצאתם ממצרים כי יד ה' עשתה עמכם להפליא והוא הבטיח אתכם שיורישם מפניכם אם כן האמינו ותצליחו ואמרו ואתם אל תיראו וגו' כי לחמנו הם כי גם בטבע ובנוהג שבעולם יפלו לפנינו כי נפל פחדנו עליהם ויניחו אותנו לאוכלם כלחם: סר צלם מעליהם מגנם וחזקם כשרים שבהם מתו דבר אחר צלו של מקום סר מעליהם לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ד:ט׳) ורבי אברהם אמר כי צלם מגן וצנה אשר הם צל על הנלחמים יאמרו כי נפל פחדנו עליהם ולא יקחו מגן וצנה וכובע להחלץ להלחם כנגדנו ויפה פירש אבל יתכן שירמוז הכתוב למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא לכך יאמר כבר סר צלם מעליהם שנגזר עליהם מיתה וה' אתנו כי הוא השוכן בקרבנו ועושה לנו נסים ונפלאות לעיני כל רואה על כן אל תיראום או ירמוז לשרי מעלה שאין אומה נופלת עד שנופל השר שלה תחלה (מכילתא שירה ב) כענין שכתוב (ישעיהו כד כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו' ואחר כך על מלכי האדמה באדמה וכמפורש בספר דניאל (י כ) יאמר כבר סר הכח אשר בצלו יחיו הגוים וה' המשפיל אותם אתנו על כן אל תיראום וכך אמרו במדרש שיר השירים ונסו הצללים אלו שרי אומות והמלאכים שלהם כי הם הצל על האומות וכבר הזכרתי זה במקומות אחרים (ויקרא יח כה לעיל יא טו):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אך בה' אל תמרודו. למדך הכתוב שיראת העם הוא מרד בהקב"ה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כט) חרדת אדם יתן מוקש, החרדה שיחרד האדם מבשר ודם היא הנותנת מכשול ומוקש לנפשו, וכן היא גורמת שישכח האדם להקב"ה, והוא שאמר הנביא (ישעיה נא) מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן ותשכח ה' עושך. סר צלם מעליהם. יכנה הכח שיש להם למעלה בלשון צל, לפי שהוא מגין על האומה כצל המגין מפני החמה, והענין לפי שאין אומה נופלת למטה עד שיפול שרה למעלה תחלה, ומזה הוסיף לומר מעליהם. ובמדרש שיר השירים (שיר ב) ונסו הצללים, אלו שרי אומות העולם. והרמב"ן ז"ל פירש סר צלם מעליהם, שהוסר הצל מעל ראשם, ממה שידוע כי בליל החותם הגדול של הושענא רבה, הוא יום כ"ו לבריאת העולם, לא ימצא צל לראש מי שעתיד למות באותה שנה, וזה כאלו אמר כבר נגזרה עליהם מיתה. זאת כוונתו ואע"פ שאינו לשונו. ונראה כי זאת כוונת הכתוב שאמר (שם ב) עד שיפוח היום ונסו הצללים, יאמר כי כשהגיע הזמן שיפוח האדם ויצא הרוח מפיו אז יסתלק צלו ויתקרב לצל של השם הרשום בד' התיבות שכתוב בו (תהלים קכא) ה' צלך. ולפי זה היה יכול לומר ונס הצל, אבל אמר ונסו הצללים כי הם שנים באדם, בבואה ובבואה דבבואה. ואפשר לומר בטעם הענין הזה שהוא פלאי, כי הצל ראוי לכל הנבראים שבעולם השפל, בין שיהיה אדם ובהמה ועוף או עץ ואבן או עשב השדה, מפני שאור השמש הזורח עליהם בא ויורד למטה בגבולם ורשותם ולכך אין כח בשמש לדחות את צלם, אבל הוא נדחה מפני צלם שהרי צלם הוא נראה במקום שהשמש ראוי לזרוח, ולא רצה הקב"ה שיהיה אחד מהנמצאים מסיג גבול חברו, וכיון שכן ראוי לכל דבר שבעולם השפל שיהיה לו צל כי צלו מורה על הויתו בעולמו ובמקומו, וכאשר יחסר צל ראש האדם בליל החתימה הנה זה אות וסימן בהעדר צלו שהויתו נעדרת מחיי העולם השפל ונכתב ונחתם בטבעת המלך למות בשנה ההיא, והיתה הלבנה מופת בענין זה לפי שהיא ממונה על כל בעלי חיים שבשפלים, כידוע בחכמת המחקר. ואני תמה למה הוצרך הלשון הזה לומר סר צלם מעליהם וה' אתנו, כי כיון שה' אתנו אפילו לא סר צלם מעליהם אין ליראה מהם, שהרי כחן של ישראל גדול מכל האלהים, ולא כצורנו צורם. אבל הנכון בעיני כי יאמר אין לכם ליראה מן עם הכנענים ולא מן השרים שלהם. לא מן העם, הוא שאמר אל תיראו וגו', לא מן השרים, הוא שאמר עוד אל תיראום, ונתן טעם לכל אחד. שלא יראו את עם הארץ, כי לחמנו הם לפי שסר צלם מעליהם, כחם הקשה שמאז פחדתם ממנו כבר נסתלק למעלה, ויראתם את העם לא היתה אלא מפני השרים, שלא ייראו מפני השרים, הוא שאמר וה' אתנו, כלומר מתוך עמוד הענן ועמוד האש שהולכים עמנו אתם רואים כי ה' ובית דינו אתנו, וכיון שכן אפילו לא סר צלם מעליהם אלא שהיו ממונים עליהם בתוקף כחם, כיון שהוא ובית דינו בעזרנו מה אנו חוששין להם, על כן אל תיראום לשרים. ויתכן לפרש עוד כי לפי שהיה ביד ישראל זכות הלחם והצל לכך יאמר כי לחמנו הם בזכות מצה בפסח, סר צלם מעליהם בזכות צל סכה, וה' שהוא צלן של ישראל אתנו, כענין שכתוב (תהלים קכא) ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, על כן אל תיראום.
סְפוֹרְנוֹ אך בה' אל תמרודו. אמנם אם תרצו שתהיה הארץ לכם בזאת המדרגה מהטוב אל תמרדו בה' כאמרו והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם ואספת: ואתם אל תיראו. הנה אם לא תמרדו יביאנו האל: כי לחמנו הם. כי ראינו שאין בדעתם להתקומם נגדנו כלל כמו שלא יתקומם הלחם נגד אוכליו כמו שהעידה רחב באמרה ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם: סר צלם מעליהם. וראינו שהסכימו לעזוב כל מגן וצנה כדי שימהרו לנוס מפנינו כענין הדרך מלאה בגדים וכלים אשר השליכו ארם בחפזם:
אוֹר הַחַיִּים ואתם אל וגו'. פירוש כל הפלגות המורא ישנו בערך זולתכם אבל לא אתם, ודקדק לומר וא"ו של ואתם לרמוז אפילו אחר שהצדיקו דברי המרגלים ודברו דברים בלתי הגונים: כי לחמנו הם. טעם שהוציאו הדבר בלשון לחם, יתבאר על פי דברי אנשי אמת שחקרו במעשה ה' אשר עשה בהרכבת הבעלי חיים שכל חי אוכל ושותה, שהיה ה' יכול עשות שיתקיימו בעלי חיים בלא מאכל, והנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לה למזון, ואם ככה היה ה' עושה היו ישראל נפנים לעסק התורה ולמצות, גם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים אשר יסובבו מצורכי המחיה והכלכלה, ולזה הייתי מתרץ מעצמי כי רצה ה' לזכות ישראל בתרי"ג מצות אשר רובם תלוים במיני המאכל והמשתה, התרומות, מעשרות, חלה, מצות שמיטה, ושבזריעה, ושבחרישה, ושבקצירה, וכדומה, אבל חכמי האמת (שער הגלגולים פ"ד) הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עיקרי הנבראים מעלין בקודש בסוד הבירורין של ניצוצי הקדושה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדושה יקראו לחם עם ה', גם אמרו ז"ל כי כל נברא יש בו ניצוץ קדוש, ואפילו בנבראים בלתי טהורים, והאנשים הרשעים, וגם בס"מ הרשע, אין מהם שאין בו חלק החיוני שהוא בחינת הטוב שהוא דבר המעמיד שזולתו לא יתקיים כל דבר, ובהפרד ניצוץ החיוני ממקומו יתבטל ויאבד כל הבנין, גם אמרו (שם פי"ח) כי בחינת הקדושה בטבעה להמשיך מינה כאבן השואבת ובזה תשכיל להבין מאמרם ז"ל שאמרו יהיב ביה עיניה ונעשה גל של עצמות והבן. ועל פי הדברים יכוין אומרו אל תיראו וגו' כי לחמנו הם וחזרו ופירשו מין הלחם שאנו אומרים הוא סר צלם מעליהם והוא ניצוץ המחיה אותם כבר הוסר מעליהם, ועוד וה' אתנו שהוא בחינת כללות הקדושה ובזה נעשה כאבן השואבת לכל ניצוצין המחיים אותם ונאבדים כלם יחד, ומעתה אין מקום לירא מהם כאומרו אל תיראום:

י וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י לרגום אתם. אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב: וכבוד ה'. הֶעָנָן יָרַד שָׁם:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִרְגַם יַתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִיקָרָא דַיְיָ אִתְגְלֵי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא לרגום אתם. יהושע וכלב:
אוֹר הַחַיִּים ויאמרו וגו' לרגום וגו'. צריך לדעת למה לא נרגשו במאמר ראשון שאמר כלב עלה נעלה וירשנו וגו' נוכל לה, ונראה כי לדברי כלב לא חששו לפי שדבריו בטלים מעצמן שאין עדות יחיד עומדת לגבי עדות רבים דכתיב על פי שני עדים יקום דבר לזה לא חשו לדבריו, מה שאין כן כשבאו יחד דברי יהושע וכלב מעתה הורעה עדות המרגלים כי דין ב' עדים כדין מאה עדים ועדות שקולה היא זאת ואין כאן עדות לא של מרגלים ולא של יהושע וכלב וחזר הדין למה שהיה קודם שלוח המרגלים לזה חשו להם ואמרו לרגום אותם: וצריך לדעת למה לא השכילו לדון על פי משפט התורה להכחיש דברי העשרה בדברי הב' כיון שדין העדות הוא תרי כמאה ומאה כתרי. ואפשר שדנו ביהושע שהוא פסול לעדות במה שנוגע למשה כי היה משרתו מבחוריו:

יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עַד־אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד־אָנָה לֹא־יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ׃

רַשִׁ״י עד אנה. עַד הֵיכָן: ינאצני. יַרְגִּיזוּנִי: בכל האתות. בִּשְׁבִיל כָּל הַנִּסִּים שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם, הָיָה לָהֶם לְהַאֲמִין שֶׁהַיְכֹלֶת בְּיָדִי לְקַיֵּם הַבְטָחָתִי:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי יְהוֹן מְרַגְזִין קֳדָמַי עַמָא הָדֵין וְעַד אֵימָתַי לָא יְהֵימְנוּן בְּמֵימְרִי בְּכֹל אָתַיָא דִי עֲבָדִית בֵּינֵיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא ינאצוני. כמו יכעסוני ורבים חביריו: וטעם בקרבו. לשון שהיו בתחלה לב אחד לטוב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה. אמרו במדרש, אמר הקב"ה אני צוחתי שתי צוחות מפניכם, סופכם לצוח ארבע בשעבוד מלכיות, (שם יג) עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם עד אנה ירום אויבי עלי. צוחתי עד מתי לעדה, סופכם לצוח (שם ו) ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי. בכל האותות אשר עשיתי בקרבו. לא אמר בקרבכם אלא בקרבו בלשון יחיד. וע"ד הפשט בעת שהיו לב אחד לאביהם שבשמים. וע"ד המדרש בקרבו, שלא היו צריכין להפנות, כדאמרינן (ויקרא א) והקרב והכרעים. ודרשו במסכת יומא מן שהיו ישראל אוכלין במדבר היה נבלע באברים, הא מה אני מקיים (דברים כג) ויתד תהיה לך על אזניך, בדברים שתגרי אומות העולם מוכרין להם. ועוד יש מי שאומר שם לאחר שסרחו, שהרי אפילו דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להם מן היה מפיגן, אלא לאחר שסרחו ואמר להם הקב"ה אני אמרתי תהיו לפני כמלאכי השרת ועכשו אני מטריחכם שתצאו חוץ למחנה שלש פרסאות, דכתיב (במדבר לג) ויחנו על הירדן מבית הישימות, ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי ליה ההוא דוכתא והוי תלתא פרסי.
סְפוֹרְנוֹ עד אנה ינאצוני. עד איזה גבול מהבזוי אסבול שיבזוני: ועד אנה לא יאמינו בי. עד איזה גבול מהפלאות אעשה קודם שיבטחו בי וישענו על דברי:
אוֹר הַחַיִּים ויאמר ה' וגו'. המאמר כאן בא למנוע משה מלהתפלל על ישראל, כדרך שאמר לו במעשה העגל הניחה לי, כמו כן במעשה זה הקדים לומר אליו ענין האמור בסמוך כדי שימנע מלהתפלל עליהם, ולזה לא אמר לאמר: עד אנה ינאצוני וגו'. ועד אנה לא יאמינו וגו'. קשה אם הם מנאצים מה מקום להתרעם על העדר האמונה. ואולי שכנגד המרגלים אמר ינאצוני וכנגד שהאמינו להם אמר לא יאמינו בי שהבטחתים לתת להם את הארץ: עוד לצד שהיו בישראל כת אחת מנאצים שהרשיעו ופקרו. ומה גם לדבריהם ז"ל שאמרו בפסוק לרגום אותם באבנים וכבוד ה' וגו' שהיו זורקים אבנים גם כנגד מעלה, וכנגדם אמר ינאצוני, וכת אחת מתפחדים מהעמים וכנגדם אמר לא יאמינו, וכנגד ב' בחינות אמר אכנו בדבר ואורישנו, כנגד שלא האמינו אמר אכנו בדבר, ונתכוון לגמור כנגד המנאצים ואורישנו פירוש מעולם הבא וב' גזירות אלו נתקיימו במרגלים שהכה אותם ה' בדבר דכתיב (ל"ז) וימותו האנשים וגו' במגפה ואין להם חלק לעולם הבא כמאמרם ז"ל ואומרו ואעשה אותך פירוש ישפיע בו ובענפיו כל ניצוצי הקדושה הראוי לבא מה שלא היה בכוחו קודם, ואומרו ממנו פירוש שהגוי עצום יהיה מהעם המוזכר בתחלה שיטה ה' כל נשמות התלויות בעם ויטעם בשורש נשמתו של משה: עוד יתבארו הכתובים על זה הדרך והוא לצד שכבר קדם מעשה העגל ומאמר ה' שם ותשובת משה שבה נצח את הדין ובטל את הגזירה בטענות האמורים שם, בעבור זה בא האלהים לדבר נגד טענות הראשונות, והתחיל לומר עד אנה פירוש אין קצבה לניאוץ האנשים האלה לומר העבר להם זאת ואפס כח הסבל, ובזה דחה גם כן לטענת משה שיאמרו מצרים ברעה הוציאם כי זה יהיה ניאוץ הגוים פעם אחת וניאוץ של ישראל אין לו קצבה, גם בזה דחה טענת זכות אבות כי אין ראוי למלך גדול ורם ברוך הוא לסבול כל כך ניאוצין מבניהם: ותמצא שאמרו רז"ל שהשיבו האבות להקדוש ברוך הוא כשאמר להם בניכם חטאו אמרו לו ימחו על דבר כבוד שמך, שגם הם לא יחפצו בהכעסות ה' ברוך הוא, וכנגד טענות אשר הוצאת מארץ מצרים שאמר משה במעשה העגל שנתכוין לומר שלא ישוה הגוי אשר יצא ממנו להביא ראשו בעול האלהות כעם היוצא ממצרים אשר להם נעשו המסות הגדולות, לזה אמר כי לא הועיל להם מה שראו ביציאת מצרים, והוא אומרו ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות וגו', ומעתה אין הפרש להם לצד פרט זה אם כן אכנו וגו', ואם תאמר ומה אעשה לשבועת האבות, ואעשה אותך שאתה מבניהם לגוי גדול וגו', ועדיין ישנה לקושיא ובמה תהיה בטוח מהבאים תחתיהם שלא ינאצו גם הם, לזה אמר ואעשה וגו' לגוי גדול ועצום פירוש שיהיו הנשמות גדולות ועצומות יותר ממנו פירוש מהעם הנמצאים שיהיו קרובים לקדושה ביותר מהעם ההוא שיוכל עמוד במצות ה', ותמצא כי באמצעות נפש קדושה יסתייע עשות מעשה קודש וימאס עשות רע, ועיין מה שפירשתי בפסוק ראובן בכורי אתה וגו', והעם היוצא ממצרים לצד שהיו תוך קליפת מצרים ושמלת שבים לא נטהרו ממנה בהחלט וזה סיבה לנאץ, מה שלא יהיה כן העם היוצא ממשה:

יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי־גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ׃

רַשִׁ״י ואורישנו. לְשׁוֹן תֵּרוּכִין, וְאִ"תֹּ מָה אֶעֱשֶׂה לִשְׁבוּעַת אָבוֹת? ואעשה אתך לגוי גדול. שֶׁאַתָּה מִזַּרְעָם:
אוּנְקְלוֹס אֶמְחִנוּן בְּמוֹתָא וַאֲשֵׁצִנוּן וְאֶעְבֵּד יָתָךְ לְעַם רַב וְתַקִיף מִנְהוֹן
סְפוֹרְנוֹ אכנו בדבר. כענין וגם יד ה' היתה בם להמם מקרב המחנה עד תמם: ואורישנו. אעשה שיעזבו לאחרים חילם ויירשום כענין המתים יורשים את החיים (בבא בתרא פרק יש נוחלין) שהיה בחלוקת הארץ. ובזה קיים מה שנדר ליוצאי מצרים באומרו ונתתי אותה לכם מורשה:

יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי־הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת־הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ׃

רַשִׁ״י ושמעו מצרים. וְשָׁמְעוּ אֶת אֲשֶׁר תַּהַרְגֵם: כי העלית. כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר, וְהֵם רָאוּ אֶת אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל אוֹתָם מִקִּרְבָּם, וּכְשֶׁיִּשְׁמְעוּ שֶׁאַתָּה הוֹרְגָם לֹא יֹאמְרוּ שֶׁחָטְאוּ לְךָ, אֶלָּא יֹאמְרוּ שֶׁכְּנֶגְדָּם יָכֹלְתָּ לְהִלָּחֵם אֲבָל כְּנֶגֶד יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לֹא יָכֹלְתָּ לְהִלָּחֵם, וְזוֹ הִיא:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ וְיִשְׁמְעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אַסֶקְתָּא בְחֵילָךְ יָת עַמָא הָדֵין מִבֵּינֵיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא ושמעו מצרים כי העלית. טעמו ואשר העלית ואחר שאמר ושמעו ואמרו אל יושב הארץ הזאת היא ארץ כנען פירש מה שמעו על כן פעם אחרת שמעו כי אתה ה' כבודך בקרב העם הזה:
רַמְבַּ״ן ושמעו מצרים כי העלית בכחך וישמעו מצרים שתהרגם כי העלית כי משמעו בלשון אשר והם ראו שהעלית אותם בכחך מקרבם וכשישמעו שאתה הורגם לא יאמרו שחטאו לך אלא שכנגדם יש לך יכולת להלחם אבל לא כנגד יושבי הארץ הזאת וזהו ואמרו אל יושב הארץ הזאת ומה יאמרו עליהם מה שאמור בסוף הענין (במדבר י״ד:ט״ז) מבלתי יכולת ה' לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ד:ט״ז) אם כן יהיה אל יושב כמו על יושב וכן רבים ולפי דעתי אין הכונה למשה רבינו בטענה הזאת מפני שהכנענים חזקים וגבורים במלחמה ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים כי השם הכה את מצרים בדבר והמית בכוריהם ברגע והביא עליהם מכות גדולות מן השמים ונקל זאת בעיני ה' להכות בדבר הגבורים והחזקים כדלים וכחלשים אבל הכוונה בתפלה הזאת לאמר יחשבו מצרים ויאמרו כי יש כח באלהי כנען להציל מידך כי עשית במצרים ובאלהיהם שפטים עד שהוצאת העם הזה מקרבו ולא יכולת לעשות כן בכנען ובאלהיהם והנה יהיה בזה חלול השם ויחזקו ידי עובדי ע"ז וא"כ יתכן שיהיה אל יושב הארץ הזאת כפשוטו שיאמרו המצריים לאנשי ארץ כנען מבלתי יכולת ה' וגו' כי בכם אל ואפס אלהים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ושמעו מצרים כי העלית בכחך וגו', ואמרו אל יושב הארץ הזאת. אחר שהזכיר ושמעו ואמרו פירש השמיעה, ואמרו שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה', כענין שכתוב (שמות כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. וכתב הרמב"ן ז"ל על דרך האמת עין לשון מראה, וכן (במדבר יא) ועינו כעין הבדולח, (יחזקאל א) וארא כעין חשמל, יאמר אשר מראה במראה נראה הוא שמך הגדול, וכן תמצא ביחזקאל (מג) וכמראה המראה אשר ראיתי בבאו לשחת העיר עד כאן. ומה שהשיב משה בכאן ושמעו מצרים, וכן במעשה העגל (שמות לב) למה יאמרו מצרים, נראה מזה שאלמלא טענת מצרים היה משה סובל בטולן של ישראל בתועלת עצמו שיהיה הוא לגוי גדול, ובודאי היה לו להשיב שאינו רוצה תועלת עצמו בבטול ישראל שהרי כבר מסר עליהם נפשו באמרו (שם) מחני נא מספרך. אבל הכוונה למשה בתפלה הזאת לומר, יחשבו מצרים ויאמרו כי יש כח באלהי כנען להציל מידך, כי עשית במצרים ובאלהיהם שפטים עד שהוצאת את העם מקרבו ולא יכלת לעשות כן באלהי כנען, והנה יהיה חלול השם ויחזיקו ידי עוברי עבירה ויאמרו מצרים לאנשי ארץ כנען מבלתי יכלת ה', כלומר יש כח ויכולת מבלתי כחן של ישראל. ומפני חלול השם לא היה רוצה משה לסבול תועלתו שיהיה הוא לגוי גדול בבטול ישראל, וזהו שאמרו רז"ל תשש כחו כנקבה, לפי שהנקבה נפעלת ומקבלת כח מן הזכר, כי יאמרו שכחן של ישראל אינו סבת הסבות שהרי יש כח אחר מתגבר עליו ופועל בו ככח הזכרות הפועל בנקבה, כן פירש הרב הגדול רבינו שמעון.
סְפוֹרְנוֹ ושמעו מצרים. חשב משה שכשאמר האל יתברך אכנו בדבר יהיה הרצון להכות תכף את כולם והתעורר לשאול מה יעשה לשמו הגדול ואמר הנה ישמעו מצרים תכף שהרגת את אלה פתאום ויאמרו שעשית מבלתי יכולת בידך על יושבי הארץ הזאת וזה כי אמנם ראו כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו ועם זה שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה ולא יחשבו שתהיה תקלתם בשביל שעזבת אותם בעונם:
כְּלִי יָקָר ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. פסוקים אלו צריכין ביאור כי ושמעו מצרים על כרחך צריך אתה לפרשו על ההריגה כפירוש רש"י ואם כן היה לו לומר מיד אחר ושמעו מצרים, ואמרו אל יושב הארץ הזאת. ומה זה שאמר ואמרו הגוים. אם הם המצרים למה קראם עכשיו סתם גוים, ואם הם יושבי הארץ למה שינה שמם, וזולת זה הלשון קצת מגומגם. וראיתי להסתייע ממהר שכתב מהרי"א בפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. כי מלך ב"ו ממה ליקח נקמה משני סבות, הן מצד שהוא ירא שמא היום או מחר ימות ולא יראה נקמתו בחייו, הן מצד שהוא ירא פן יברח שונאו למקום אחר ולא יוכל להרגו. ע"כ נאמר ואולם חי אני נאם ה' ומצדי לא יבצר לאחר הפירעון, ועוד שימלא כבוד ה' את כל הארץ, ואנה מפני יברח, על כן ארחיב להם זמן מ' שנה אשר בהם יתמרק העון עכ"ל. וזה שאמר משה והמתה את העם כאיש אחד. אם תכלה אותם כרגע אז תעשה כאיש אחד הממהר לנקום מפני שני החששות ואתה אל ולא איש למה זה תמהר לנקום. ועפ"ז י"ל כי המצרים לא יאמרו מבלתי יכולת ה'. שהרי המה ראו בעיניהם כחו ית' וז"ש ושמעו מצרים כשישמעו ההריגה אז יאמרו אל יושב הארץ הזאת וגו' ומה שהכניס בין הדבקים מאמר כי העלית בכחך וגו' הוא נתינת טעם על השלילה כי למה לא יאמרו מבלתי יכולת לפי שראו כי העלית בכחך וגו' ולכן ודאי לא יאמרו מבלתי יכולת ה'. אלא יאמרו דבר אחר, ולמי יאמרו, אל יושב הארץ הזאת הקרובים, ולמה יאמרו דווקא אליהם, שמעו כי אתה ה' וגו'. כי הקרובים שמעו מסתמא כי אתה ה' אל ולא איש, ואין להמלט מפניך, כי עין בעין נראה אתה ה'. חי וקים לעד ועננך עומד עליהם וגו'. וא"כ בין בחנייה בין בהליכה העמוד ענן עמהם ואנה מפניך יברחו, והמתה את העם כאיש אחד איך תעשה כמעשה גבר בעלמא הממהר לנקום בכעסו וכדי בזיון וקצף לייחס אליך ית' מדה זו, וכל סיפור זה הוא שמעו כי אתה ה', אל ולא איש והמתה את העם הזה כאיש אחד. ומה שהכניס בין הדבקים אשר עין בעין נראה אתה ה' וגו' לבאר שני התוארים הנזכרים בפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. כי המה רמוזים גם במאמר אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וגו'. וכל פסוקים אלו מדברים ממה שיספרו ביניהם הקרובים, דהיינו מצרים עם יושב הארץ הזאת כי לא יוכלו לומר מבלתי יכולת. לפי שכולם ראו ושמעו כי העלם בכחו ממצרים, והיא הנותנת כל עוד שיראו ביותר כח ה' ויכלתו אז ביותר יש להם מקום ללון ולומר איך יתכן שמי שהוא ה' בקרב הארץ אשר נראה עין בעין ועננו לא ימיש, ימית את העם כמעשה איש בעלמא אבל הרחוקים אשר שמעו את שמעך. אבל מ"מ יכול להיות שלא שמעו את כל היד החזקה אשר עשה ה' במצרים רק שמעו כי יש ה' אשר נשבע לישראל להביאם אל הארץ, לא יתמהו ועל והמתה את העם כאיש אחד. אבל יאמרו כפירה אחרת וז"ש ואמרו הגוים היינו הרחוקים מבלתי יכולת ה' וגו', ואע"פ שאמרת ואעשך לגוי גדול ועצום. וא"כ למפרע יראו יכולת ה' מ"מ ביני ביני יתחלל השם כי ימים רבים יהיו ללא אלהים אמת קודם שאהיה לגוי גדול, לפיכך ועתה תיכף בדור זה יגדל נא כח ה' כי ראוי ונכון שגם בעת הזאת יגדל נא כח ה' לבטל דברי הגוים הרחוקים, ה' ארך אפים וגו' לבטל דברי המצרים שאמרו והמתה את העם כאיש אחד. ויאמר ה' סלחתי כדבריך. בכמה מקומות דרשו פסוק זה על מעשה העגל ור"ל כי בכל זמן ממצרים ועד הנה סלחתי כדבריך, אבל מכאן ולהלן חושבנא ולא אסלח לגמרי, ונתן טעם לדבר וינסו אותי זה עשר פעמים על כן ויתרתי להם בזכות אברהם שנתנסה בעשר נסיונות אבל משם והלאה תמה זכות זו ע"כ אגבה חובי מעט מעט. אעפ"י שבמס' ערכין מנו גם מעשה המרגלים בכלל עשר נסיונות מ"מ כפי הפשט נוכל לומר במקום מרגלים, ויסעו מהר ה'. מאחרי ה'. ועל צד הרמז יתכן לפרש, כי עין בעין בזכות שקבלו ישראל את התורה הנדרשת בע' פנים זכו לעין ה' אל יראיו, וזהו פירוש הפסוק כי עין בעין יראו בשוב ה' את ציון כארז"ל נכנס יין יצא סוד, יין ע' וסוד ע' כי הגאולה סוד ה' ליראיו כמ"ש כי סתומים וחתומים הדברים וכשנכנס בישראל יין התורה שיש לה ע' פנים אז יצא סוד הגאולה ונגלה כבוד ה'. ז"ש כי עין הגאולה שהיא סוד בעין בזכות יין התורה יראו בשוב ה' ציון וק"ל.
אוֹר הַחַיִּים ושמעו מצרים וגו'. צריך לדעת למה אומר ושמעו בתוספת וא"ו בתחלה, היה לו לומר ישמעו מצרים, עוד צריך לדעת כוונת אומרו כי העלית, אם רצונו לומר ישמעו שהעלה זה אין לו שחר, כי הלא המה ראו מעשי ה' ונפלאות אשר עשה בתוכם. ועוד מה יסובב הריגתם לשמיעת מצרים שהעלה בכחו וגו', ואם הכוונה היא לציין מי הם מצרים אשר ישמעו ואמר אותן אשר העלית בכחך וגו' קשה וכי יש מצרים אחרים לטעות בהם, ולו יהיה שיש מצרים אחרים עם כל זה מן הסתם אינו חוזר אלא על מצרים הידוע: ונראה שהכוונה היא במה שנעיר על משה עליו השלום למה לא הזכיר טענות שטען לפני ה' במעשה העגל, והגם שפירשתי בפסוק עד אנה ינאצוני וגו' שה' סתר טענה זו בטענת נלאתי נשוא גם לצד שאין לניאוץ זה קצבה, עם כל זה היה למשה להזכיר זכות אבות בצירוף הטענות שהזכיר כאן שבהם נצח הדין כאשר אבאר. אכן משה עליו השלום נתחכם בנועם דבריו שאמר ושמעו בתוספת וא"ו לומר מלבד טענות הראשונות שאמר כשהתפלל על מעשה העגל שחוזר הוא וטוען ומוסיף עליהם להשיב על מאמר ה', והוא אומרו ושמעו מצרים וגו', ונתן טעם לדבריו שאמר הדבר בהחלט שישמעו ואם תאמר מי אמר לך שישמעו ודאי ואפשר שלא ישמעו, לזה אמר כי העלית בכחך הגדול וגו' ודקדק לומר מקרבו לומר שהגם שנסי מצרים היו ידועים לכל עם כל זה ישתנה הדבר לאותם שהיו בקרבם ואומה כזו לא תמנע מחקור מהנעשה מישראל וענייניהם, ולזה אני מחליט שידעו אשר יעשה מהם בדקדוק, וכפי זה תיבת כי היא נתינת טעם למאמר ושמעו: עוד ירצה על זה הדרך שבא ליתן טעם למה לא חש אלא לשמיעת מצרים ולהנסבב ממנה ולא לשאר העמים, לזה אמר כי העלית בכחך וגו' פירוש הם שידעו אומה זו שאין בה יכולת ולא יכלה עלות ממצרים אלא בכחך הגדול כשישמעו שמתו כאחד הגם שה' יקיים הבטחתו ויכניס לארץ זרעו של משה אף על פי כן יתלו כי המשפחה ההיא היה בת כח היכול עמוד מפני יושב הארץ, וזה הוא מדברים הרגילים כי אומה חזקה תמשול בלמטה ממנה, אבל העם היוצא ממצרים שאין לו אלא כח ה' לא היה כח בה' ח"ו להביאם, והוא מה שדקדק לומר העלית בכוחך את העם הזה מראה באצבע העם היוצא שלא היה בו כח זולת כח עליון לשלול עם הבא במקומו שאין ממנו מופת לסתור טענת מבלתי יכולת ה', ומיחוש זה אינו אלא מצד מצרים אבל שאר האומות אם לא היה טעם שמצרים ידעו העם ואיכותו לא היה חילול ה'. נמצאת אומר מתוך דברי משה ב' דברים מוכרחים הא' שישמעו מצרים הנעשה מישראל, והב' כי מצרים ידעו שישראל אין בהם כח לעמוד במלחמות גדולות זולת כחו יתברך:

יד וְאָמְרוּ אֶל־יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי־אַתָּה יְהוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר־עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה׃

רַשִׁ״י ואמרו אל יושב הארץ הזאת. כְּמוֹ עַל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת — וּמַה יֹּאמְרוּ עֲלֵיהֶם? מַה שֶּׁאָמוּר בְּסוֹף הָעִנְיָן: מבלתי יכלת ה'. בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' שׁוֹכֵן בְּקִרְבָּם וְעַיִן בְּעַיִן אַתָּה נִרְאֶה לָהֶם, וְהַכֹּל בְּדֶרֶךְ חִבָּה וְלֹא הִכִּירוּ בְךָ שֶׁנִּתְּקָה אַהֲבָתְךָ מֵהֶם עַד הֵנָּה:
אוּנְקְלוֹס וְיֵימְרוּן לְיָתֵב אַרְעָא הָדָא דִשְׁמָעוּ אֲרֵי אַתְּ יְיָ דִשְׁכִנְתָּךְ שַׁרְיַת בְּגוֹ עַמָא הָדֵין דִי בְעֵינֵיהוֹן חָזַן שְׁכִינַת יְקָרָא דַיְיָ וַעֲנָנָךְ מַטֵל עִלַוֵהוֹן וּבְעַמוּדָא דַעֲנָנָא אַתְּ מְדַבַּר קֳדָמֵיהוֹן בִּימָמָא וּבְעַמוּדָא דְאֵשָׁתָא בְּלֵילְיָא
רַשְׁבַּ״ם ואמרו אל יושב הארץ הזאת: ואמרו מצרים על יושבי ארץ כנען כמו שמפורש לפנינו שיאמרו מצרים מבלתי יכולת וגו', אבל עכשיו מפרש תחילה למה יאמרו מצרים כן, כי שמעו שאתה הוצאתם בכח גדול ובעמוד אש ובענן, הכל דרך אהבה יתירה וחיבה ולבסוף יהרגם כאיש אחד, ואמר הגוים וגו' כלומר מצרים, לא מתוך שנאה עשה להם כך אלא מבלתי יכולת להלחם עם שלשים ואחד מלכים ועתה שוב מחרון אפך למען שמך שלא יתחלל:
אִבְּן עֶזְרָא אשר עין בעין. על הכבוד שראו הזקנים או על מראה כבוד ה' לעיני בני ישראל והוא הנכון: נראה. פעל עבר וטעמו נראת אתה ה' וכן ונאשאר אני וכן כי אומלל אני בעבור היות הלמ"ד בפת"ח גדול: עמד עליהם. בשבתם:
רַמְבַּ״ן אשר עין בעין נראה אתה ה' אמר ר"א (אבן עזרא על במדבר י״ד:י״ד) על מראה כבוד ה' לעיני כל ישראל (שמות כד יז) נראה פעל עבר וטעמו נראית אתה וכן ונאשאר אני (יחזקאל ט ח) וכן כי אמלל אני (תהלים ו ג) בעבור היות הלמ"ד בפתח גדול: והכפל עין בעין אמרו המפרשים כדרך בני אדם שעיניו יראו את עיניו בדברו אתו וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה ד) ועל דרך האמת עין לשון מראה ועינו כעין הבדלח (במדבר י״א:ז׳) וארא כעין חשמל (יחזקאל א כז) יאמר אשר מראה במראה נראה הוא שמך הגדול וכן ענין הכתוב ביחזקאל (מג ג) וכמראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבאי לשחת את העיר ומראות כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר:
סְפוֹרְנוֹ אשר עין בעין נראה. שכבר נראה בעין עין השגחתך עליהם: אתה ה' ועננך עומד עליהם. בהוה כאמרו כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו וכו':
אוֹר הַחַיִּים ואמרו אל יושב וגו' שמעו וגו'. צריך לדעת מה יאמרו ליושב הארץ, ואם כוונתו לומר שיאמרו מבלתי יכולת ה' ח"ו להם, היה לו להסמיך הדברים על זה הדרך אל יושב וגו' מבלתי יכולת ה' והיה לו להקדים מאמר שמעו וגו' או לאחרו: אכן כוונת המאמר הוא על זה הדרך ואמרו וגו' פירוש כשישמעו מצרים יתלו הדבר לטעם יושב הארץ פירוש לצדם היה הדבר, ולהיות שיש כאן ב' דרכים, האחד הוא שלא היה העם ראוי לכל כך מעלה בעיני ה' להאביד לפניו יושב הארץ גוים גדולים ועצומים, והגם שאבדה מצרים בשבילם אין למידין ממצרים ליושב הארץ ז' גויים גדולים ועצומים ולא היו כל כך אהובים אצלו עם בני ישראל אז לאבד מפניהם עמים רבים, והב' הוא שה' היה חפץ בעם ואוהבם אלא שלא השיגה ידו חס ושלום ליושב הארץ, לזה אמר שמעו כי אתה ה' בקרב וגו' פירוש לא יאמרו שהסיבה שנולדה מיושב הארץ הוא לצד שגם הם אהובים וחביבים אצל הבורא ברוך הוא כנז' שהרי שמעו חביבו' ישראל אצלך כי אתה ה' בקרב העם אשר עין בעין וגו', הרי נפלאה אהבתם לה' ופרסם כי שמו הגדול נקרא עליהם, ואילו היה יכול לעשות עמהם טובות לא היה נמנע ממיחוש אומות שלא באו לכלל חלק מריבוא מאהבת ישראל גלוי לכל העולם, ומעתה כשתמית את העם הזה לא יתלו הדבר לצד מיעוט השגת אהבתך בהם ואם תעשה את הדבר הזה והמתה וגו' ואמרו וגו':

טו וְהֵמַתָּה אֶת־הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־שָׁמְעוּ אֶת־שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר׃

רַשִׁ״י המתה את העם הזה כאיש אחד. פִּתְאֹם, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ וְגוֹ':
אוּנְקְלוֹס וּתְקַטֵּל יָת עַמָא הָדֵין כְּגַבְרָא חָד וְיֵימְרוּן עַמְמַיָא דִי שְׁמָעוּ יָת שְׁמַע גְבֻרְתָּךְ לְמֵימָר
אִבְּן עֶזְרָא ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך. מצרים גם כנענים גם אחרים:
אוֹר הַחַיִּים והמתה וגו' כאיש אחד וגו'. גילה דעתו עליו השלום בזה שאינו מבקש שיסלח ה' על החטא אלא שלא יבא לידי חילול השם, ורמז בדבריו כי ההרגש שממנו יומשך האמור בדבריו הוא דוקא אם ימיתם כאיש אחד אבל מעט מעט לא יורגש הדבר, וכן מצינו שעשה ה': ואמרו הגוים וגו'. פירוש לא מצרים לבד אלא כל הגוים ששמעו שמעך, לאמר פירוש לשון מעלה ורוממות רום יכולת ה', עתה יאמרו מבלתי וגו' ויתהפך קידוש ה' לחילול ח"ו בפי כל העמים, ולזה דקדק לומר ואמרו בתוספת וא"ו לומר כי מלבד מצרים וכו' גם כל הגוים. עוד טעם אומרו לאמר לצד שאין ידוע מבטא הדברים הנאמרים מהגוים וסדרן, לזה אמר ואמרו אמירה שהכוונה בה לומר מבלתי וגו'. עוד אומרו לאמר פירוש הגם שלא יצדיקו הם עצמן הדברים בדעתן אף על פי כן יאמרו המתחייב מהמעשה, וזה הוא שיעור הענין ואמרו וגו' ודבר זה אין בו אלא אמירה לבד ולא הצדקת הדברים בדעתם:

טז מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת־הָעָם הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר׃

רַשִׁ״י מבלתי יכלת וגו'. לְפִי שֶׁיּוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ חֲזָקִים וְגִבּוֹרִים, וְאֵינוֹ דוֹמֶה פַרְעֹה לִשְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, זֹאת יֹאמְרוּ עַל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת — מִתּוֹךְ שֶׁלֹא הָיָה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לַהֲבִיאָם — שְׁחָטָם: יכלת. שֵׁם דָּבָר הוּא:
אוּנְקְלוֹס מִדְלֵית יוּכְלָא קֳדָם יְיָ לְאָעָלָא יָת עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי קַיֵם לְהוֹן וְקַטְלִנוּן בְּמַדְבְּרָא
אִבְּן עֶזְרָא יכלת. שם כמו עד יבושת המים ואיננו לשון מדה כדרך הדרש: וישחטם במדבר. הטעם ויהרגם ואמר וישחטם בעבור המדבר כי שם ירעו הצאן:
אוֹר הַחַיִּים מבלתי יכולת ה' וגו'. פירוש או שאין בו כח ח"ו כנגד יושבי הארץ, או על דרך אומרו אמר נבל בלבו אין אלהים פירוש שאפס היכולת שהיה קודם לזה ח"ו, ויש בזה חילול ה' גדול: העם. בא מאמר זה לסתור טענת הכנסת זרעו של משה, ואמר כי חילול ה' יהיה גם בזה כל שלא מכניס העם הזה, וכמו שכתבתי בפסוק ושמעו מצרים, וכח טענת משה היא שהגם שהם מנאצים אותו אם יהרגם בבת אחת יש חילול ה' גדול בכל העולם, ואולי כי הוא זה שרמז הכתוב בתחילת דברי משה שאמר ויאמר משה אל ה' פירוש אמירה זו היתה לסיבת דברים הנוגעים אל ה' כדי שלא יתחלל שמו ח"ו: וישחטם במדבר. טעם שדבר בלשון זה, לרמוז את אשר יגשימו הדברים באלהי עולם, והטעם כי כשתהיה הסיבה כי ח"ו הוגבל בכח הנה הוא בגדר הגשם ח"ו:

יז וְעַתָּה יִגְדַּל־נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר׃

רַשִׁ״י (יגדל נא כח ה'. לַעֲשׂוֹת דִּבּוּרְךָ:) כאשר דברת לאמר. וּמַהוּ הַדִּבּוּר?
אוּנְקְלוֹס וּכְעַן סַגִי כְעַן חֵילָא (מִן) קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי מַלֵילְתָּא לְמֵימָר
רַשְׁבַּ״ם יגדל נא כח ה': להאריך אפך כדכתיב טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר:
אִבְּן עֶזְרָא יגדל נא. קרוב מאריכות אפים כי כל מי שהוא ארך אפים יש לו כח גדול לשבור כעסו והעד כאשר דברת שאתה ארך אפים ואלה המדות פירשתים בפרשת כי תשא:
רַמְבַּ״ן ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ומהו הדבור ה' ארך אפים לצדיקים ולרשעים כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה כותב ה' ארך אפים אמר לו לצדיקים אמר לו אף לרשעים אמר לו רשעים יאבדו אמר לו חייך שתצטרך בדבר זה כשחטאו בעגל ובמרגלים ונתפלל לפניו בארך אפים אמר לו הקב"ה והלא אמרת לי לצדיקים אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים יגדל נא כח ה' לעשות דבורך לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ד:י״ח) מדברי אגדה (סנהדרין קיא) ודרך האמת תכיר מפני שהשם במקום הזה כתוב באל"ף דל"ת ויאמר שיהיה הגדולה בכח רחמים כי מדת הדין היא שמתוחה כנגדם והזכיר במדות ארך אפים ורב חסד ולא הזכיר אמת כי במדת אמת יהיו חייבים ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד והיאך יאמר אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם (שמות לב יג) והם אומרים אי אפשנו במתנה זו ולא הזכיר וחטאה בעבור שאלו מזידים ופושעים ולא ידעתי למה לא הזכיר רחום וחנון אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם לכן לא ביקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה ובעבור שלא בקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו סלחתי כדבריך שאהיה להם ארך אפים ורב חסד והזכיר פוקד עון אבות לאמר שאם יראה שלא למחות עונם יפקוד עון אבות על בניהם ולארך אפים יקחם ומזה היתה הגזרה לקבוע להם בכיה לדורות בלילה הזה כי פקד עונם על זרעם ואמר ר"א (אבן עזרא על במדבר י״ד:י״ט) כי בעבור שמצאנו אם יראו את הארץ אחר סלחתי כדברך ידענו כי מלת סלח נא אריכות אף וכן ונסלח לו עד שיעשה תשובה שלימה והנכון בעיני כי סליחה הנחת העונש כדברי אונקלוס והקרבנות מעלים עונש השוגג מעליו וכן טוב וסלח (תהלים פו ה) ואמר סלחתי כדברך לעם בכללן שלא יכם בדבר ויורישם ויעשה אותו לגוי גדול ועצום ממנו והם וזרעם יאבדו מן הארץ אבל יסלח להם שיירשו בניהם את הארץ ושלא ימותו הם במגפה וגזר שיתמו פגריהם במדבר וימותו שם כל אחד בבא יומו והנה במשנה תורה הזכיר משה במעשה העגל תפלתו אשר התפלל עליהם ואמר (דברים ט יח) ואתנפל לפני השם כראשונה וגו' ופירש שם (במדבר י״ד:כ״ו) תפלתו ואתפלל אל ה' ואומר וגו' והזכיר גם כן תפלתו על אהרן (במדבר י״ד:כ׳) ולא הזכיר להם במרגלים שהתפלל עליהם כלל וכל זה מן הטעם שהזכרתי כי הוא לא התפלל למחול להם אלא שישא להם ויאריך אפו ויפקוד עון אבות על בנים ולא היתה תפלתו שלימה עליהם ועל כן לא הזכירה להם כי היו יכולין לטעון עליו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועתה יגדל נא כח ה'. על דרך הפשט מי שהוא ארך אפים יש לו כח גדול לשבור כעסו, וזהו כאשר דברת לאמר המדות, לכך סמך לו ה' ארך אפים. או יהיה ענין "לאמר" בעת צרה, וכמו שדרשו רז"ל בפסוק (בראשית כח) וידר יעקב נדר לאמר, מאי לאמר לדורות, שיהיו נודרין בעת צרתם. וע"ד המדרש ועתה יגדל נא כח אדני, תנצח מדת רחמים למדת הדין. ודע כי אותיות השם יתברך אל"ף דל"ת ויו"ד של יגדל רבתי. ומשל למה הדבר דומה, לשושבין שנכנס לפני המלך להליץ זכות על בתו, מצא המלך ואת הדיין עסוקין בענין הבת, התחיל השושבין תמה, אמר מה אעשה, אם אני מתחנן לפני המלך צריך אני לדיין, אם אני מתחנן לפני הדיין צריך אני בכבוד המלך, מה עשה כלל את שניהם והזכיר את המלך בראשונה. זהו ועתה יגדל נא כח אדני, מיד מחל לו המלך ואמר סלחתי כדבריך. וע"ד הקבלה ועתה יגדל נא כח, יושפע וימשך הכח הפנימי במדות ולא יסתלק למרום מרומים. ובאור הענין כי כשישראל מקיימין התורה והמצות הש"י רוכב שמים, וזהו (דברים לג) רוכב שמים בעזרך, כלומר בעזרת ישראל משפיע כח במדותיו, ובזה מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר (תהלים ס) באלהים נעשה חיל, וכשאין מקיימין התורה והמצות הוא מתרחק ממדותיו שנאמר (דברים לג) ובגאותו שחקים, כלומר שהוא מתגאה, מסתלק למרום מרומים ובזה משפיע כחו במדות ובזה מתישין כח של מעלה, שנאמר (שם לב) צור ילדך תשי. ולפי שהיו ישראל חייבין כליה במקום הזה והיו מתישין כח של מעלה הוצרך משה לומר עתה בתפלתו ועתה יגדל נא כח אדני, כדי להמשיך ולהשפיע הכח הפנימי במדות ושלא יסתלק למעלה, וזהו לשון יגדל. כיוצא בו אמר דוד ע"ה (תהלים מ) ישישו וישמחו בך כל מבקשיך יאמרו תמיד יגדל אלהים אוהבי ישועתך. ורז"ל חכמי האמת כנו ההמשכה והשפע בלשון עזר, והוא שדרשו רז"ל במסכת שבת כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לו משה אין שלום בעירך, א"ל, רבש"ע כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, א"ל אעפ"כ היה לך לעזרני, מיד אמר ועתה יגדל נא כח אדני. ובאור מלת לעזרני להמשיך לי כח ועזר. ודע כי מה שהזכיר ה' ארך אפים, ולא הזכיר ה' אל רחום וחנון, ולא הזכיר ואמת ונוצר חסד לאלפים, גם לא הזכיר וחטאה, לא עשה במקרה כי אם בהשגחה גמורה, ולמדנו משה בכאן סדרי תפלה ובקשה איך יתפלל המתפלל ויתחנן המתחנן כדי שיתרצה אל אדניו, ועל כן מהשלש עשרה מדות שנמסרו לו בסיני לא הזכיר מהן כאן כי אם ששה וחסר השבעה, לא הזכיר ה' אל רחום וחנון כי הם מדות למי שרובו זכיות וישראל היו עתה רובן עונות, ולא הזכיר ואמת כי במדת אמת יהיו חייבין לפי שהיא מדת הדין, וכמו שדרשו רז"ל אמת לא עביד לפנים משורת הדין, והיו מאמינים לדברי המרגלים אשר אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים לפי שלא היה משה מתפלל עכשיו בזכות האבות לפי שהם עתה מואסין בארץ שבחרו בה האבות, ומזה לא אמר זכור לאברהם ליצחק כמו שאמר במעשה העגל שהתפלל עליהם בצרתם. ולא הזכיר וחטאה כי היו מזידין. והוצרך להזכיר בתפלתו ה' שהוא השם הראשון שהזכיר לו השם בשלש עשרה מדות. ובמסכת ראש השנה ה' ה', כאן קודם שיחטא אדם ויעשה תשובה כאן לאחר שיחטא ויעשה תשובה. והוא מרחם אפילו על מי שרובו עונות אולי ישוב, וכענין שכתוב (תהלים קמה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. אבל כאן לא הזכירו אלא פעם אחת שהוא כנגד ה' לאחר שיחטא, לפי שישראל היו בכאן חוטאים ולא עשו תשובה. ובאור זה ה' לאחר שיחטא כי אין בו שינוי והתפעלות אחר החטא כקודם החטא, מה שאין כן במלך בשר ודם. ויש להשכיל עוד במה שלא הזכיר משה אלא פעם אחת כי הוא המלך העליון שממנו נמשכות המדות, ועמו ידבר ויבקש ממנו לרחם עליהם אולי ישובו, ואם לא ישובו הלא אתה ארך אפים לצדיקים ולרשעים, ומזה לא אמר ארך אף, וגדולה מזו שאתה רב חסד למי שהוא מחצה זכיות ומחצה עונות כמי שרובו זכיות ואפילו בלא תשובה, ואם שב בתשובה אתה נושא לו עון ופשע, כלומר אפילו הזדונות והמרדים, ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים, ואע"פ שאינו מנקה אינו מכלה זרעם ולא מכריתם מן העולם אבל הוא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, ועל כן אין לך להכותם בדבר כמו שאמרת ולהכרית זרעם, אבל תוכל להפרע ולגבות חובך מהבנים מעט מעט, והקב"ה השיבו סלחתי כדברך, שאמרת עליהם ולא אכריתם מן העולם ואאריך אפי להם, ואם יש להם שום חסד מהאבות אהיה נוצרו לאלפים, אבל איני מוחל להם לעולם העון והפשע כי ימותו במדבר ושם יתמו, אבל בניהם יבאו לארץ, ואפקוד העון על הבנים ועל שלשים ועל רבעים כמו שאמרת. ומן הענין הזה היתה הגזרה שהוקבעה להם בכיה לדורות כי פקד עונם על זרעם. והנה משה בתפלה הזאת מתוך שראה כי חטאתם כבדה מאד לא בקש בתפלתו שימחול על עונם רק אריכות אף לבד שיאריך להם, כמו שאמר פוקד עון אבות על בנים, ולא ישלחם ביד פשעם מיד, ועל כן הודה לו הקב"ה מיד סלחתי כדברך, שאאריך להם ואפקוד עונם על זרעם, אך האנשים הרואים את כבודי ואותותי וינסו אותי ימותו במדבר והבנים יכנסו לארץ. סלחתי כדברך, הבינו רז"ל פסוק זה בהרבה מקומות בתלמוד שעל מעשה העגל נאמר, והוא שאמרו עמד ארבעים יום שלישים ונתנו לחות שניות ויום הכפורים היה יום סליחה וכפרה שאמר לו סלחתי כדברך עון העגל, אבל עון זה של מרגלים איני סולח, אבל האנשים הרואים את כבודי וינסו אותי יענשו שימותו במדבר ובניהם יירשו את הארץ. ולזה כוונו החכמים ז"ל שאמרו על עון העגל נאמר וכן תאמר שעל עון העגל נאמר אע"פ שהוא נכתב בעון המרגלים. ובמדרש סלחתי כדברך, הודה הקב"ה לדבריו, ואמר כדברך עתידים המצריים שיאמרו כדברך, אשרי העבד שרבו מודה לו.
סְפוֹרְנוֹ יגדל נא כח ה'. לכבוש את מדת הדין:
אוֹר הַחַיִּים ועתה יגדל נא וגו'. יש להעיר א' אומרו ועתה. ב' אומרו יגדל משמע שיעשה איזה דבר שבו יגדל עוד ולא מצינו שעשה דבר בענין זה להתגדל. ג' אומרו נא אם הכוונה היא עתה הלא אמר עתה יגדל ואם לשון בקשה למה לא הקדימה. ד' אומרו כאשר דברת מה דבר ה' והיכן דבר. ה' תיבת לאמר למי יאמרו הדברים: אכן לצד שנתחכם משה בטענה הנשמעת כי יש חילול ה' גדול בהמיתם הוסיף לדבר כי עתה יש יתרון לגדולתו יתברך אם ישוב מחרון אפו ויכנסו ישראל לארץ מה שלא היה מקודם ענין זה, והוא שאחר שספרו המרגלים הפלאת תוקף הארץ וגבורת הגבורים ואף על פי כן הורישם לפני ישראל בזה יגדל כח ה', ואומרו כאשר דברת הוא מאמר שלח לך וגו' אשר אני נותן לבני ישראל ופירשנוהו במקומו שנתכוון במאמר זה כי הוא מושלל מבחינת ההשגה כפי בחינת היכולת אלא בתורת מתנה אשר הוא הבורא נותן לבני ישראל כמו שכתבנו שם, ופרט זה אמר ה' אליו לאמר לישראל והוא מאמר דברת לאמר: ואומרו נא פירוש עתה, וכפל לומר ב' פעמים עתה, יתבאר על פי דבריהם (ב"ר פכ"א) שאמרו אין ועתה אלא תשובה, ולפי שאמר משה לפני ה' הדברים שאין כדאי ליאמר על האדון הגם שהיה אומר דברי הגוים ולא דברי עצמו ח"ו אף על פי כן אינו מן המוסר, ותמצא כיוצא בדבר שהשומע ברכת ה' מפי עדים הגם שאינם אלא מעידים מה שאמר הרשע המברך אף על פי כן קורע השומע , וכמו כן כשאמר משה מאמר הגוים נגד כבודו יתברך התודה ועשה תשובה על שהוציא מפיו דברי זלזול כנגד הבורא ברוך הוא והוא מאמר ועתה. גם רמז הכתוב במאמר ועתה שיקח תשובתם של ישראל, ואומרו יגדל נא על דרך אומרם ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, והטעם שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם, והוא אומרו יגדל נא פירוש יהיה יותר גדולת ה' עתה כשיחזרו בתשובה אחר המרד, גם רמז בתיבת נא על דרך אומרם (אבות פ"ד מי"ז) יפה שעה אחת בתשובה וכו': עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ועתה יגדל פירוש מה שאני מבקש מה' לא להחליט המחילה לכל המנאצים אלא ועתה יגדל נא כח ה' פירוש להתנקם מהמנאצים הרשעים שהם המרגלים, כי כשה' עושה משפט ברשעים שמו מתגדל ומתרומם, ואומרו כאשר דברת הוא מה שאמר (י"ב) אכנו בדבר ופירשנוהו במקומו באחד מהדרכים שחוזר למרגלים, ודקדק לומר נא פירוש עתה בשעת מעשה העבירה ולא יתלה להם זמן, וכמו שכן היה דכתיב (ל"ז) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה', ועיין מה שפירשתי שם, ואומרו לאמר אולי שבקש משה מה' שיאמר הדברים להם קודם שימותו כדי שיראו ויחתו. או ירצה לאמר לישראל ראו אלו שדברו שקר מה עלתה בידם להחרידם לבל ישובו להכעיס, וכן אמר דוד בפועל כפיו נוקש רשע הגיון סלה. ורמז בראשי תיבות ועתה יגדל נא כח שם אלהים, ושם אדני שרשם הכתוב גם כן יגיד משפט, ואחר כך חזר לעורר הרחמים על כללות העם דכתיב סלח נא לעון העם הזה: עוד נתכוון משה במאמר ועתה וגו' על מה שאמר אליו ה' ואעשה אותך לגוי גדול ועצום, שהגם שינחם ה' מהרעה אשר אמר לא מפני זה ישוב ה' מדברו הטוב, ותמצא שאמרו ז"ל קללת חכם אפילו על תנאי וכו' ומכל שכן ברכה ומכל שכן דברי אלהים חיים, והוא אומרו ועתה פירוש וגם עתה יגדל נא כח ה' שדיבר לאמר ואעשה אותך לגוי גדול לקיים גוי גדול שישנו עתה ויגדיל עשות להוסיף גוי גדול ממשה, ותמצא שכן היה דכתיב ובני רחביה רבו למעלה ואמרו ז"ל למעלה מס' ריבוא, ודקדק לומר דברת לאמר, לצד שבעת אשר דבר קשות כנגד ישראל האמיר את משה במדה טובה, לזה אמר דברת דבור קשה לישראל, לאמר אמירה רכה למשה: עוד ירצה כאשר דברת שיהיה לגוי גדול, ואומרו לאמר פירוש כנגד מה שאמר ועצום ממנו שתהיה בחינתם חזקה יותר מהם: ויש לנו לחקור זאת למה לא שאל משה דבר זה כשאמר לו כן כשעשו העגל כי גם שם נאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, ואפשר כי כאן בא בטענה לפי שיצא הדבר מפי עליון שני פעמים, והוא מה שדקדק במאמרו כאשר דברת לאמר פירוש דברת במעשה העגל ואמרת עתה במעשה המרגלים: עוד נראה שבמאמר ראשון לא אמר ה' אלא ואעשה אותך לגוי גדול ולא אמר ועצום ממנו, ולפי אחד מהדרכים שפירשתי במאמר ועצום ממנו הכוונה היא שהגוי גדול שיהיה ממשה הוא מהעם עצמו כמו שכתבתי, ולזה אחר שהתפלל שתעמוד העטרה במקומה בעם היוצא ממצרים חש על טובתו שאמר אליו ה' ואעשה אותך וגו' שתתבטל כי ה' לא אמר לעשותו גוי גדול אלא מהעם, לזה אמר יגדל נא כח ה' וגו', מה שאין כן במעשה העגל לא אמר ה' אלא ואעשה אותך לגוי גדול, מן הסתם הגם שחזר בו ה' וניחם על הרעה אשר דבר על עמו לא מפני זה יתבטל הטוב אפילו היה על תנאי ויטע ה' ברוך הוא נטעי נשמות חדשות לפרות ולרבות, ואולי כי זו היתה כוונת דבריהם ז"ל שאמרו (שם לב א) שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא כסא של ג' רגלים לא יכול לעמוד של רגל א' וכו' ישראל שיש להם ג' עמודים וכו' עד כאן. וקשה וכי משה לא מהם הוא שיאמר על בניו שהם של רגל אחד, ולדברינו יוצדקו הדברים לצד שהגוי העומד ממשה הם נטעי נשמות שלא באו מאברהם יצחק ויעקב וכפי זה אין להם אלא רגל אחד: עוד נראה טעם שהתפלל כאן לצד שהובטח בגוי היוצא ממנו שיהיה עצום במדרגת הקדושה וטהרה שלא ינאץ ה' לזה הוא שהתפלל יגדל כח ה' על פרט זה, ודקדק לומר יגדל נא פירוש שמצינו שבחירת מעשה הטוב אינה ביד הקדוש ברוך הוא, ועתה יגדל נא כח ה' אפילו בבחינת דבר זה להמציא נפש נוטה למעשה הטוב:

יח יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֺן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים׃

רַשִׁ״י ה' ארך אפים. לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים; כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּבָּ"ה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם, אָמַר לוֹ, לַצַּדִּיקִים? אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה אַף לָרְשָׁעִים, אָמַר לוֹ רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ, אָמַר לוֹ חַיֶּיךָ שֶׁתִּצְטָרֵךְ לַדָּבָר; כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל וּבַמְּרַגְּלִים הִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה לְפָנָיו בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה וַהֲלֹא אָמַרְתָּ לִי לַצַּדִּיקִים? אָמַר לוֹ וַהֲלֹא אָמַרְתָּ לִי אַף לָרְשָׁעִים, יגדל נא כח ה' לַעֲשׂוֹת דִּבּוּרְךָ (סנהדרין קי"א): ונקה. לַשָּׁבִים: לא ינקה. לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים (יומא פ"ו):
אוּנְקְלוֹס יְיָ מַרְחֵק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן (וּקְשׁוֹט) שָׁבֵק לַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סַלַח לִדְתַיְיבִין לְאוֹרַיְתֵהּ וּדְלָא תַיְיבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַר רְבִיעָאֵי
סְפוֹרְנוֹ פוקד עון אבות על בנים. מאריך עד דור רביעי שאם יחזיקו מעשה אבותיהם בידיהם ויוסיפו להרע תתמלא סאתם בדור שלישי ותאבד תקות תשובתם ויפרע מהם ואם יחזיקו במעשה אבותיהם ולא יוסיפו להרע מהם ימתין עד דור רביעי ואז תתמלא סאתם באפס תקוה לתשובה ויאבדו:
אוֹר הַחַיִּים ה' ארך אפים. צריך לדעת למה לא אמר לפניו כל הי"ג מדות הנאמרים בפרשת כי תשא, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל בראש השנה פרק א' דף י"ז וזה לשונם ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה עד כאן. ובפרשת תשא כתבתי דברי הרא"ש ז"ל בזה ומה שעלה בידי בפירוש הענין, הא למדת שמדת רחמים הראשונה הוא קודם שיחטא, לזה כאן שהיה צריך משה למדה שאחר החטא לזה לא אמר אלא ה' פעם אחת: ולהר"ן גאון שהביאו דבריו התוספות והרא"ש שה' ראשון אינו מחשבון המדות אלא מודיע מי הוא הקורא, כפי זה יש טעם נכון למה לא אמר משה כאן אלא פעם אחת ה', אלא דקשה איך יחלוק הר"ן על דברי רבותינו: ואפשר לפרש הדברים לפי דברי הר"ן כי מה שאמרו קודם שיחטא ואחר שיחטא פירוש שה' רחמן אפילו אחר שיחטא האדם כמו שהיה רחמן קודם שיחטא ואין חידוש לרחמים אלא אחר החטא, וכפי זה אין קושית הרא"ש שהקשה קודם החטא למה צריך לרחמים כי כפי האמת כן הוא, גם דילג ג' מדות אל, רחום, וחנון, לצד שג' מדות אלו צריכין להם מי שחסר הצלה מצרה או מי שחסר טוב או מי שנתון במכאובים ועתה לא הוצרך בתפלה למדות אלו, והתחיל מארך אפים להאריך אפו גם לרשעים, וכדבריהם ז"ל שאמרו כשעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה כותב ארך אפים וגו' יעויין שם דבריהם, הרי כי לארך אפים קרא, גם אמר רב חסד להטות משפטם כאומרם ז"ל (ר"ה שם) רב חסד מטה כלפי חסד, ולא הזכיר אמת ולא נוצר חסד לאלפים כי אינו צריך למדות אלו על מה שלפנינו, והזכיר נושא עון ופשע כי להם צריך, ולא הזכיר וחטאה שלא היו אז שוגגין אלא מזידין, והזכיר כל שאר המדות לצד שהם מדות שנוגעות למה שלפניו:

יט סְלַח־נָא לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד־הֵנָּה׃

אוּנְקְלוֹס שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי עַמָא הָדֵין כִּסְגִיאוּת טַבְוָתָךְ וּכְמָא דִי שְׁבַקְתָּא לְעַמָא הָדֵין מִמִצְרַיִם וְעַד כְּעָן
אִבְּן עֶזְרָא סלח נא. אחר שמצאנו שאמר אם יראו את הארץ אחר סלחתי כדברך ידענו כי מלת סלח נא אריכות אף וכן ונסלח לו עד שיעשה תשובה שלימה: כגודל חסדך. בעבור חסדך הגדול: וכאשר נשאתה. כטעם נושא עון: ועד הנה. עד המקום הזה או מיום שיצאו ממצרים ועד זה היום כי יש הנה שם המקום כמו באו הנה הלילה גם סימן זמן כמו ולא ראיתיו עד הנה וכבר פירשתיו:

כ וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ׃

רַשִׁ״י כדברך. בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁאָמַרְתָּ "פֶּן יֹאמְרוּ מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה'":
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ שְׁבָקִית כְּפִתְגָמָךְ
רַשְׁבַּ״ם סלחתי: סולח אני עכשיו כמו נתתי כסף השדה: כדבריך: שלא אכנו בפעם אחת אלא אאריך להם עד ארבעים שנה:
סְפוֹרְנוֹ סלחתי כדברך. כשאמרתי אכנו בדבר כבר סלחתי בזה האופן שאתה אומר כי לא היתה הכונה שאמית את כולם יחדו אבל שאמית את כלם מעט מעט במדבר ולא יכנס איש מהם לארץ:
אוֹר הַחַיִּים ויאמר ה' סלחתי כדברך. פירוש לא סלחתי על העון בהחלט אלא כדבריך שלא אהרגם כאחת מהטעמים שרשם במאמרו שלא יאמרו מבלתי יכולת וגו', אבל על כל פנים יעשה בהם משפט באריכות אפים, והוא מאמר הסמוך כל האנשים וגו' אם יראו את הארץ וגו', ואומרו חי אני פירוש נשבע בחיי המלך כביכול, גם נשבע ואמר וימלא כבוד וגו' פירוש כן ימלא כבוד ה' את הארץ עד שנעשה זה, והוא גם כן שבועה על הדבר: עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך סלחתי כדברך פירוש לצד דבריך שחלית פני, ולצד שנאמר בדברי משה מיחוש מאמר הגוים מבלתי יכולת ה' וגו' ופירשנו במקומו ב' דרכים הא' כי אין אלהים ח"ו עוד, והב' שאין בו כח נגד יושבי הארץ, לזה אמר ואולם חי אני פירוש כנגד מה שיאמרו שאין בנמצא המציל ח"ו ואמר חי אני, וכנגד מה שיאמרו שאין בו כח ח"ו לעמוד בפני יושבי הארץ אמר וימלא כבוד ה' את כל הארץ פירוש במעשה אשר יפליא לבסוף בא' ושלשים מלכים הגם שיעשה זה לזרעו של משה, והכוונה בדברים אלו לומר שלא עשה אלא לכבוד משה שבקש ממנו סליחה ולא למיחוש מאמר הגוים:

כא וְאוּלָם חַי־אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד־יְהוָה אֶת־כָּל־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י ואולם. כְּמוֹ אֲבָל זֹאת אֶעֱשֶׂה לָהֶם: חי אני. לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי חַי וּכְבוֹדִי יִמָּלֵא אֶת כָּל הָאָרֶץ, כָּךְ אֲקַיֵּם לָהֶם כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים וְגוֹ', (אם יראו את הארץ. הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס — חַי אָנִי כִּי כָל הָאֲנָשִׁים אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וּכְבוֹדִי יִמָּלֵא אֶת כָּל הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל שְׁמִי בַמַּגֵפָה הַזֹּאת לֵאמֹר מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם, שֶׁלֹּא אֲמִיתֵם פִּתְאֹם כְּאִיש אֶ' אֶלָּא בְּאִחוּר מ' שָׁנָה מְעַט מְעַט):
אוּנְקְלוֹס וּבְרַם קַיָים אֲנָא וּמַלְיָא יְקָרָא דַיְיָ יָת כָּל אַרְעָא
רַשְׁבַּ״ם ואולם: ואלא:
אִבְּן עֶזְרָא חי אני. טעמו כאשר אני חי כן יהיה דברי קיים: וימלא. וכאשר מלא כבודי את כל הארץ והקרוב שהוא לעתיד וטעמו זה אעשה כדי שיודע כבודי בעולם:
רַמְבַּ״ן חי אני לשון שבועה וימלא כבוד ה' את כל הארץ אם יראו את הארץ מקרא מסורס הוא חי אני נאם ה' כי כל האנשים אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את הארץ שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לאמר מבלתי יכולת ה' להביאם שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באחור ארבעים שנה מעט מעט לשון רש"י ואינו נכון כלל אבל הכתובים האלה חסרי השבועה לכבוד של מעלה חי אני וימלא כבודי את כל הארץ אם כל האנשים המנסים אותי יראו את הארץ אין הדבר ככה וכן חי אני נאם ה' וגו' אם אתם תבואו אל הארץ (להלן פסוקים כח ל) יחסר השבועה וככה יקצרו אף בהדיוט כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף ( ג לה) לא ירצו לפרש האלה כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף יחסרו הברכה וכן מצינו שאמר כלב ליהושע (יהושע יד ו) אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה' על אודותי ועל אודותיך וכתיב (שם פסוק ט) וישבע משה ביום ההוא לאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם כי מלאת אחרי ה' אלהי והוא ממה שנאמר כאן (במדבר י״ד:כ״ד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה ויזכיר בהבטחה זו שבועה כי הכל נקשר בפסוק ואולם חי אני שהוא שבועה כמו שפירשתי ואמר וישבע משה כי משה הזכיר השבועה ועל דרך האמת ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ הבטחה למשה בסליחה יאמר שימלא כבודו את כל הארץ בזרעם ולא בהם:
סְפוֹרְנוֹ ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. אמנם אני נשבע שכמו שהוא אמת שאני חי ושימלא כבודי את כל הארץ כן יהיה אמת כי כל האנשים והם בני עשרים:

כב כִּי כָל־הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת־כְּבֹדִי וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי׃

רַשִׁ״י וינסו. כְּמַשְׁמָעוֹ: זה עשר פעמים. שְׁנַיִם בַּיָּם וּשְׁנַיִם בַּמָּן וּשְׁנַיִם בַּשְּׂלָו וכוּ', כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת עֲרָכִין (דף ט"ו):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי כָל גֻבְרַיָא דַחֲזוֹ יָת יְקָרִי וְיָת אַתְוָתַי דִי עֲבָדִית בְּמִצְרַיִם וּבְמַדְבְּרָא וְנַסִיאוּ קֳדָמַי דְנַן עֲשַׂר זִמְנִין וְלָא קַבִּילוּ בְּמֵימְרִי
רַשְׁבַּ״ם עשר פעמים: הרבה כמו עשרת מונים, ואפו עשר נשים, עשר פעמים תכלימוני:
אִבְּן עֶזְרָא זה עשר פעמים. הטעם רבים והזכיר עשר בעבור היותו סך חשבון כי הוא סוף האחדים וראש העשרות שהם במחברת השנית:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי כל האנשים. שיעורו, אם כל האנשים. ובאור הכתובים ואולם חי אני, כלומר אני חי וקיים לעולם וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי וגו' אם יראו את הארץ וגו' כביכול אין הדבר כן, והנה זה לשון שבועה, אבל הלשון חסר לכבוד מעלה. וכתב הרמב"ן ז"ל על דרך האמת ואולם חי אני הבטחה למשה בסליחה יאמר שימלא כבודו את כל הארץ בזרעם ולא בהם. באור דבריו חי אני, כנסת ישראל ידבר, כי חי העולמים והוא אלהים חיים, יאמר שימלא כבוד ה' את כל הארץ התחתונים וישרה ביניהם כבודו ורחמיו בארץ בזרעם אבל לא בהם וזה בודאי הבטחה בסליחה ואמר על על עצמו כבוד ה' כמו שאמר (תהלים קד) יהי כבוד ה' לעולם. וצריך שתשכיל כי בכל מקום שתמצא חי אני, אלהים חיים, וכן אל חי, וכן חי ה', הכל נאמר על כנסת ישראל, וכשאמר (דניאל יב) וישבע בחי העולם, הוא השם הגדול, וכשאמר (שמואל א א) חי נפשך, הוא מקום הנדר, והבן זה.
אוֹר הַחַיִּים ולא שמעו בקולי. פירוש לצד ששמע עם קול אלהים חיים פנים בפנים דבר ה' עמהם לזה יקפיד על שלא קבלו ולא חשו על קולו יתברך אשר שמעו:

כג אִם־יִרְאוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל־מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ׃

רַשִׁ״י אם יראו. לֹא יִרְאוּ: לא יראהו. לֹא יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ:
אוּנְקְלוֹס אִם יֶחֶזוּן יָת אַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהַתְהוֹן וְכָל דְאַרְגִיזוּ קֳדָמַי לָא יֶחֱזִנַהּ
אִבְּן עֶזְרָא וכל מנאצי. מבניהם:
רַמְבַּ״ן וטעם וכל מנאצי לא יראוה כי כל מנאצי לא יראוה ור"א אמר כל מנאצי מבניהם ואין בו טעם ואולי ירמוז זה לדורות הגולים ממנה כדברי רבותינו (תענית כט) וכאן קבע להם בכיה לדורות בלילה הזה שיזכור להם עונשם הראשון:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וכל מנאצי. מבני בניהם לא יראוה. ויהיה רמז לבכיה לדורות, לזמן החורבן והגלות שלא זכו לראותה.
סְפוֹרְנוֹ אם יראו את הארץ. שלא יראו את הארץ כלשון כל אם שאין אחריו תנאי כפול כמו אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך חי ה' אם יומת (שמואל א יט, ו) ודומיהם. וכל מנאצי לא יראוה. וגם מבניהם שאינם בזאת הגזרה שלא הגיעו לכ' שנה כל אותם שינאצוני לעתיד לא יראוה כמו שקרה למתים על דבר קרח ועל דבר פעור ובנחשים ובשרפים:
אוֹר הַחַיִּים אם יראו וגו' וכל מנאצי וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לפרש המנאצים מנין יעלה על הדעת שלא יהיו בכלל הגזירה שהוצרך לפרטם. ואפשר כי לפי שה' אמר וינסו אותי זה עשר פעמים שזה יגיד כי כל שלא ניסה עשר פעמים והם אותם שיצאו ממצרים פחות מכ' אינם בכלל הגזירה, לזה הוציא המנאצים מהכלל שהגם שיהיה בהם שלא ניסו עשר פעמים נחתמו בגזירה זו, ומנאציו הם המרגלים או אותם שהיו זורקין אבנים בענן ה' כדברי רז"ל : גם נתכוין הכתוב לרשום פרט חדש במרגלים שלא יהיו ראויים לארץ פירוש שלא יטלו חלק בה, וכמו שאמרו במסכת בבא בתרא דף קי"ז שבניהם של מרגלים לא נטלו חלק המרגלים בארץ אלא חלק אבי אביהם עד כאן. מה שאין כן כל הדור ההוא שנטלו חלקם בניהם, ופירוש יראוה פירוש שלא יהיו ראויים לה, ולזה גמר אומר ועבדי כלב וגו' וזרעו יורישנה, וידיעת ההפכים מושכלת מהנאמר:

כד וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה׃

רַשִׁ״י רוח אחרת. שְׁתֵּי רוּחוֹת, אַ' בַּפֶה וְאַ' בְּלֵב, לַמְּרַגְּלִים אָמַר אֲנִי עִמָּכֶם בָּעֵצָה, וּבְלִבּוֹ הָיָה לוֹמַר הָאֱמֶת, וְעַל יְדֵי כֵן הָיָה בוֹ כֹּחַ לְהַשְׁתִּיקָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ג), "וַיַּהַס כָּלֵב", שֶׁהָיוּ סְבוּרִים שֶׁיֹּאמַר כְּמוֹתָם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵ' יְהוֹשֻׁעַ "וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי" (יהושע י"ד) — וְלֹא כַּאֲשֶׁר עִם פִּי (תנחומא): וימלא אחרי. וַיְמַלֵּא אֶת לִבּוֹ אַחֲרַי, וְזֶה מִקְרָא קָצָר: אשר בא שמה. חֶבְרוֹן תִּנָּתֵן לוֹ: יורשנה. כְּתַרְגּוּמוֹ "יְתַרְכֻנַּהּ", יוֹרִישׁוּ אֶת הָעֲנָקִים וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ, וְאֵין לְתַרְגְּמוֹ "יַרְתִּינַהּ" אֶלָּא בִּמְקוֹם יִירָשֶׁנָּה:
אוּנְקְלוֹס וְעַבְדִי כָלֵב חֲלַף דַהֲוָה רוּחַ אוֹחֲרִי עִמֵהּ וְאַשְׁלֵם בָּתַר דַחַלְתִּי וְאַעֵלִנֵהּ לְאַרְעָא דִי עַאל לְתַמָן וּבְנוֹהִי יְתַרְכִנַהּ
אִבְּן עֶזְרָא ועבדי כלב. הזכירו לבדו בעבור ויהס כלב והלוים והכהנים אינם בכלל השבועה כי לא הלך מהם נשיא מרגל ועוד לכל פקודיכם לכל מספרכם אף על פי שלא היו הכהנים גם הלוים הם רבים: רוח אחרת. כנגד התרים: וימלא אחרי. רדף אחרי דברי ומלא אותו שהארץ טובה מאד ואין דבה:
רַמְבַּ״ן ועבדי כלב לא הזכיר יהושע כי פירש לכלב שכרו שיוריש הארץ אשר בא שמה ושכר יהושע אינו ראוי לפרשו עתה שיהיה הוא במקום משה והקדים הכתוב (במדבר י״ד:ל׳) כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון בעבור כי הוא הקדים לחלוק על המרגלים ויהס כלב (במדבר י״ג:ל׳) אבל משה אמר (במדבר י״ד:ל״ח) ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים בעבור גודל מעלת יהושע בחכמה ובעבור כי משה ואהרן נפלו על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל (במדבר י״ד:ה׳) להתחנן לו היה הדבור כאן גם לאהרן. והצואה למשה "אמר אלהם" (במדבר י״ד:כ״ח) כי הוא העיקר בנבואה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי רוח אחרת עמו. אחרת מן המרגלים, כי הצדיק אחר הוא מן הרשע, וכן תמצא בשת (בראשית ד) כי שת לי אלהים זרע אחר, כי שת הצדיק שהיה תחת הבל היה אחר מקין הרשע, כי הטוב הוא אחר מן הרע וכן הרע הוא אחר מן הטוב, וזהו (שמות כ) אלהים אחרים, (שם לד) לא תשתחוה לאל אחר, ואם כן מלת אחר כשהיא נזכרת אצל הרע הוא טוב וכשהיא נזכרת אצל הטוב הוא רע. והביאותיו אל הארץ אשר בא שמ'ה וזרע'ו יורישנ'ה והעמלק'י. גם בכאן רמז השם המיוחד למפרע להורות כי מדת הדין מתוחה כנגדם, ועל כן יגזור עליהם שישתקעו במדבר וילכו למפרע ויחזרו לאחוריהם דרך ים סוף. ומזה היה אומר להם משה כשהיו רוצין ללכת לפניהם ולעלות אל ההר למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח, ולכך אמר להם כי על כן שבתם מאחרי ה', ומזה נתחייבתם לחזור לאחוריכם ולא יהיה שמי הגדול עמכם. וטעם יושב בעמק, לארוב לכם.
סְפוֹרְנוֹ וזרעו יורישנה. הוא יורישנה לזרעו לא כענין שאר דור המדבר שאף על פי שבניהם ירשו אותם לא היו הם המורישים אבל הורישם סדר האל יתברך במצותו למנחילי הארץ כמו שיעד באמרו ואורישנו:
אוֹר הַחַיִּים ועבדי כלב עקב וגו'. צריך לדעת למה לא הזכיר אלא כלב ולא יהושע, גם כוונת אומרו היתה רוח אחרת עמו, גם אומרו וימלא אחרי, גם אומרו והביאותיו בתוספות וא"ו בגזרת הכתוב: אכן פירוש הכתוב הוא על זה הדרך ועבדי כלב וטעם שאני קורא אותו עבדי הוא עקב פירוש שכר אשר היתה רוח אחרת עמו, שהגם שיהושע גם כן לא ניאץ ה' עם המרגלים אף על פי כן זה היה לו סיבה תפלת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים לבל יטעוהו מה שאין כן כלב שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה ותחל רוח רעה לפעמו, והראיה שהלך ונשתטח על קברות האבות, והוא אומרו רוח אחרת עמו ואף על פי כן וימלא אחרי פירוש השלים אחר רצונו יתברך, ודקדק לומר בדרך זה לצד שיש באדם ב' יועצין יועץ רע ויועץ טוב ללכת אחרי ה' והוא השלים ומילא אחרי חלק ה', וזה הוא על דרך אומרם ז"ל מי שבאה עבירה לידו וניצול ממנה נותנין לו שכר כעושה מצוה, וזה אינו ביהושע כי לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל כי משה מנעו, ויש כח בתפלת הצדיקים גם לבחינה זו בסוד צדיק מושל יראת אלהים והבן. אשר על כן זכה כלב שיקרא עבד ה' כמשה רבינו עליו השלום: והוסיף עוד לומר מלבד המעלה הנזכר עוד והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה פירוש להתפלל על עצמו, וכאן רמז התעצמותו עד שמילא אחרי ה', וכוונת הטבה זו היא שלא בלבד שלא נכנס בגדר הגזירה אלא הבטיחו בחיים, שהגם שהיה בן ארבעים שנה אז וגזר ה' שישבו ארבעים שנה במדבר הבטיחו שיחיה עד בואו שמה, והוא אומרו והביאותיו הרי הובטח בחייו ארבעים שנה מה שלא נעשה לשום צדיק בעולם: ואולי כי לזה הקדים לקרותו עבדו לומר שהגם שיודיעהו הבטחת החיים ארבעים שנה לא יזור אחור מעבודת ה' לצד שארך יום קיצו, וכבר פירשתי (בחפץ ה' שבת ל') במעשה חזקיה שהוסיף לו ה' ט"ו שנה שנשאלתי ישוב מאמרם ז"ל שהשיב ה' לדוד כששאל ממנו הודיעני ה' קצי ומדת ימי וגו' ואמר לו גזירה היא מלפני שאין מודיעין לו לאדם קיצו וכו' עד כאן. ולמה הודיע ה' לחזקיה, והשבתי כי דוקא קץ שהאדם מביא עמו החרוץ דכתיב אם חרוצים ימיו אבל תוספות ימים לא נכלל בכלל גזירה זו, וחפץ ה' להודיע על דרך אומרם בגמרא בפסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, לזה מודיע ה' חסדו כשמוסיף ימים על ימי אדם, והוא מאמר והביאותיו וגו', וכן תמצא שאמר הכתוב ביהושע סימן י"ד ויאמר אליו כלב וגו' ועתה הנה החיה ה' אותי כאשר דבר והם דברינו עצמם. ואמר עוד וזרעו יורישנה לומר כי עשה ה' חסד זה גם לזרעו: עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך עקב אשר עשה ב' דברים טובים, א' היתה רוח אחרת עמו פירוש שלא הלך אחר עצת המרגלים, והב' וימלא אחרי שהשתיק העם וסתר דברי המרגלים, ושתים שלם לו ה', אחד והביאותיו וגו', ב' יורישנה, וטעם שלא הזכיר יהושע, לצד שהוא זכה מצד תפלת משה ולא הוצרך להתעצם מכחו:

כה וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם־סוּף׃

רַשִׁ״י והעמלקי וגו'. אִם תֵּלְכוּ שָׁם יַהַרְגוּ אֶתְכֶם, מֵאַחַר שֶׁאֵינִי עִמָּכֶם: מחר פנו. לַאֲחוֹרֵיכֶם, וסעו לכם וגו':
אוּנְקְלוֹס וַעֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה יָתֵב בְּמֵישְׁרָא מְחַר אִתְפְּנוּ וְטוּלוּ לְכוֹן לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף
אִבְּן עֶזְרָא והעמלקי והכנעני. הוא האמורי כי כל אמורי הוא כנעני ולא חשש הכתוב להפרישו בעבור העמלקי שהוא מבני שם וכנען שהוא אבי האמורי מבני חם וכן וירד העמלקי והכנעני והעד ויצא האמורי ולא הזכיר העמלקי כי האמורי הוא העיקר: יושב בעמק. לארוב לכם ויש אומר אף על פי שהעמלקי והכנעני יושבים בעמק פנו דרך ים סוף ולא תפחדו והנה ישראל לא עשו תשובה על כן דבר השם:
אוֹר הַחַיִּים והעמלקי והכנעני וגו'. כוונת הודעה זו כאן, גם תוספת וא"ו, לצד שהחליט ה' שכל הדור לא יבואו לארץ וימותו במדבר והוא אמר שלא ימיתם כאיש אחד ולזה צריכין להתעכב במדבר זמן ארוך כמו שכן גילה הדברים בסמוך, ויש צד לומר שישבו שם כל הזמן ההוא, לזה אמר והעמלקי וגו' פירוש ואינם יכולין להתעכב במקום זה שאתם עלולים ליפול לפניהם, על דרך אומרם (ב"ר פ' צ"א) השטן מקטרג בשעת הסכנה, לזה מחר פנו וגו', והגם שמצינו שישבו אחר כך שם ימים רבים דכתיב ותשבו בקדש ימים רבים ואמרו ז"ל (בסדר עולם) י"ט שנה, זה היה בחזרה, שאז כבר נתצמצם והוקטן העון אשר לא כן קודם, ובזה מצאנו טעם למה לא נתעכבו אז שם מה שנתעכבו אחר כך, וטעם אומרו והעמלקי בתוספות וא"ו לקשור הדברים עם תחלת הדיבור של אם יראו וגו' שמוסיף עוד גזירת המסעות כאומרו מחר פנו שהוא"ו נמשכת עם מאמר מחר פנו:

כו וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר
אוֹר הַחַיִּים וידבר ה' וגו'. שיעור הדיבור יגיד כי עתה מתחיל לדבר אליו ה' בענין זה ולא כן הוא שהלא כבר דיבר ה' דברים רבים בזה כאמור בסמוך. אכן לצד שהדברים שעברו מה' למשה עד עתה היו דברים בינו לבין משה לא בשליחות לישראל, והמשכיל במה שפירשנו יצדיק הדברים שלא היה אלא כמלך שמדבר עם עבדו בדברים שרצונו לעשות, ולזה לא אמר שם לאמר כל עיקר, וכאן מתחיל לדבר אליו דברי שליחות לישראל ולזה אמר וידבר ה' וגו' לומר לישראל הדברים ככתבן:

כז עַד־מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת־תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי׃

רַשִׁ״י לעדה הרעה וגו'. אֵלּוּ הַמְרַגְּלִים, מִכָּאן לָעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה (מגילה כ"ג): אשר המה מלינים. אֶת יִשְׂרָאֵל עָלַי: את תלנות בני ישראל אשר המה. הַמְרַגְּלִים מלינים אוֹתָם עלי, שמעתי:
אוּנְקְלוֹס עַד אֵימָתַי לִכְנִשְׁתָּא בִישָׁתָא הָדָא דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עָלָי יָת תֻּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עֲלַי שְׁמִיעַ קֳדָמָי
סְפוֹרְנוֹ עד מתי לעדה הרעה הזאת. אף על פי שסלחתי כדברך להאריך להם שלא להמיתם תכף ולא כולם יחדו מכל מקום לא סלחתי לעדת המרגלים: אשר הם מלינים עלי. שהם המחטיאים וחטא הרבים תלוי בהם ולא אאריך להם כלל ועם זה: את תלונות בני ישראל אשר המה. המרגלים מלינים עלי שמעתי ואשים פני לענשם לפיכך:
אוֹר הַחַיִּים עד מתי לעדה וגו'. הם המרגלים, וכן אמרו במשנה דסנהדרין ואומרו את תלונות בני ישראל הם שאר העדה, ואומרו עד מתי, נתכוון לומר שעדיין היו מפחידים ישראל לסור מאחרי ה' ולזה קראם עדה רעה לומר שעודנה ברשעה עומדת, ואומרו אשר המה מלינים עלי פירוש מלבד רעת עצמן עוד מלינים ישראל עלי: את תלונות בני ישראל וגו' שמעתי. הוצרך להודיע ששמע, לומר כי לא שמע אלא תלונות בני ישראל ולא דברי רשע המרגלים, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך את תלונות בני ישראל אשר המרגלים מלינים עלי שמעתי פירוש תלונות בני ישראל לא הלנת המרגלים, כי דברי המרגלים עצמן נמאסו ומנעם מבוא לאזניו:

כח אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי־אָנִי נְאֻם־יְהוָה אִם־לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם׃

רַשִׁ״י חי אני. לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, אִם לֹא כֵן אֶעֱשֶׂה — כִּבְיָכוֹל אֵינִי חַי: כאשר דברתם. שֶׁבִּקַּשְׁתֶּם מִמֶּנִּי "אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ" (פסוק ב'):
אוּנְקְלוֹס אֱמַר לְהוֹן קַיָם אֲנָא אֲמַר יְיָ אִם לָא כְּמָא דִי מַלֵילְתּוּן קֳדָמָי כֵּן אֶעְבֵּד לְכוֹן
רַמְבַּ״ן וטעם אם לא כאשר דברתם באזני אם כאשר דברתם כן לא אעשה לכם כטעם תמיהה וכן דרך הלשון לא אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם אם לא אליהם שלחתיך המה ישמעו אליך (יחזקאל ג ו) וכן אם לא כאשר דמיתי כן היתה (ישעיהו יד כד):
סְפוֹרְנוֹ אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא. שתי שלילות במקום חיוב. כלומר כי אמנם כאשר דברתם באזני באמרכם או במדבר הזה לו מתנו. ובאמרכם נשינו וטפינו יהיו לבז. וכן למרגלים באמרם ארץ אוכלת יושביה היא שהכל יתקיים בכם: כן אעשה לכם. בזמנים מתחלפים ובזה נשבע מה שהעיד המשורר באמרו וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים. וכן יחזקאל (כ, כג) באמרו וגם אני נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים:
אוֹר הַחַיִּים אמור וגו' כאשר דברתם באזני וגו'. כאן ביאר דבריו שעל בני ישראל הוא אומר שהם אותם שהגיעו דבריהם ושמעם ה' באזניו לאלה הוא שהגביל זמן מבן עשרים וגו'. אבל המרגלים לא באה להם הודעת הגזירה כי לעיני כל ישראל שם שם ינגפו מיתה משונה כמו שכן היה:

כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם לְכָל־מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי׃

רַשִׁ״י וכל פקדיכם לכל מספרכם. כָּל הַנִּמְנֶה לְכָל מִסְפָּר שֶׁאַתֶּם נִמְנִים בּוֹ, כְּגוֹן לָצֵאת וְלָבֹא לַצָּבָא וְלָתֵת שְׁקָלִים, כָּל הַמְּנוּיִים לְכָל אוֹתָן מִסְפָּרוֹת יָמוּתוּ, וְאֵלּוּ הֵן מבן עשרים שנה וגו'; לְהוֹצִיא שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁאֵין פְּקוּדֵיהֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים:
אוּנְקְלוֹס בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יִפְּלוּן פִּגְרֵיכוֹן וְכָל מִנְיָנֵיכוֹן לְכָל חֻשְׁבַּנְכוֹן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא דִי אִתְרַעַמְתּוּן עֲלָי
אִבְּן עֶזְרָא פגריכם. הגופות: הלינותם. מגזרת וילונו על משה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי במדבר הזה יפלו פגריכם. נראה כי היו ישראל בחטא זה שלש כתות, מהם בכו, מהם התלוננו על משה ועל אהרן ואמרו לו מתנו, מהם אמרו נתנה ראש. וכנגדם הזכיר הכתוב פגריכם שלש פעמים, והזכיר לשון פגריכם כדי שלא תבין בהם אבדן הנפשות רק הפגרים לבדם מתו ויש להם חלק לעוה"ב, וזהו שאמר בסוף דבריו במדבר הזה יתמו, כלומר הפגרים לא הנפשות. וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה, שבט לוי לא היה בכלל זה כי מספרם מבן חדש ומעלה.
אוֹר הַחַיִּים מבן עשרים וגו' אשר הלינותם. צריך לדעת כוונת אומרו אשר הלינותם, ואם רצה לומר על אשר הלינותם חסר תיבת על, גם לא היה צריך לומר שכבר אמר את תלונות וגו' שמעתי וגו': ונראה שכוונת הדברים היא לצד שאמר ה' מבן עשרים שנה חש שיבינו שכוונת הדברים היא כל מי שהיום בן עשרים, וכפי זה נכללים בכלל הגזירה גם מי שיצא ממצרים פחות מעשרים כיון שבשנה ב' באו לכלל כ', לזה אמר אשר הלינותם פירוש מזמן שהתחילו להלין, ושיעור הכתוב הוא אותם שהלינו עלי מבן עשרים, וכפי זה חוזר להלנה ראשונה כשיצאו ממצרים שאם על הלנתם אז לא היה צריך לדייק דבריו ולומר בן עשרים בזמן ההלנה כיון שהוא מדבר באותו זמן שהוא זמן שהלינו, והוא מה שאמר למעלה וינסו אותי זה עשר פעמים הא למדת כל שהיה בכלל עשרים בחטא ראשון הוא שנכלל בכלל הגזירה, ואולי כי דיוק זה לא הרגישו בו הדור ההוא וחשבו הדברים כפשטן שבאה הגזירה על אותן שהיו אז בן כ', ולזה שנת המ' כשיצאו לחפור בליל ט' באב ולא מת מהם א' ובדקו בי' וי"א וי"ב וי"ג וי"ד ועשו יום ט"ו שמחה (פתיחתא איכה רבה), וקשה למה חשבו שימותו עוד אחר שהיו ידועים אותם שהיו בן עשרים כשיצאו ממצרים ומה מיחוש עוד להם לגזירה, אלא שהם חשבו שהגזירה היתה על אותן שהיו אז בן כ': ואולי כי גם ה' אמר דבריו שקולין כמנהגו שאומר דברים סובלים ב' דרכים אם זכו יהיה לטובה לא זכו וכו', וכן תמצא כשאמר לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות הזכיר יום סתם תוכל לומר יומו של אדם ותוכל לומר יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה וכשעשה אדם תשובה הטה ה' הכוונה לזכות שהוא יומו של הקדוש ברוך הוא, כמו כן במה שלפנינו נתכוון במאמר אשר הלינותם ב' דרכים, א' על אשר הלינותם, וא' הוא הבדל להתחלת ההלנה כדברינו, אם זכו יתפרש הדבר לזמן יציאה כדברינו, ואם לא זכו תתקיים הגזירה גם על אותם שהיו כשיצאו פחות מכ', ומה שאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ידבר על רוב המלינים, ולזה כשראו בשנת המ' שלא מת אחד מהם עשאוהו יום טוב על שנתבטלה הגזירה מעל אותם שיצאו פחות מעשרים והיו בשעת הגזירה בן עשרים:

ל אִם־אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם־כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן׃

אוּנְקְלוֹס אִם אַתּוּן תֵּעֲלוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית בְמֵימְרִי לְאַשְׁרָאָה יַתְכוֹן בַּהּ אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן
אִבְּן עֶזְרָא נשאתי את ידי. כלשון בני אדם כי השמים למעלה: כי אם כלב. הקדים כלב כי הוא הקדים ויהס:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אם אתם תבאו אל הארץ. הדבור הזה למשה ולאהרן היה ביחד שיאמרו כן לישראל כמו שהזכיר אמור אליהם. ויתכן לומר כי כיון שדבור הפרשה הזו בא לשניהם הרי הם בכלל אם אתם תבאו אל הארץ, ורמז להם שלא יכנסו לארץ, וכשם שרמז משה בעצמו (שם טו) תביאמו ותטעמו, והוציא עצמם מכללם, ואע"פ שמשה ואהרן היו עתה צדיקים גמורים ולא חטאו, מפני כבודן של ישראל לא רצו ליכנס לארץ ומתו במדבר, רצה הכתוב לרמוז שאף המנהיגים הצדיקים עתידין שימותו שם ולא תעלה זכותם שיכנסו לארץ, ולכלול עוד ברמז זה כי כשם שמתו הם ומשה ואהרן עמהם במדבר ולא זכו ליכנס לארץ כך הם עתידין שיקומו בתחית המתים ומשה ואהרן עמהם ויכניסו אותם לארץ ויהיו רועים שלהם כבראשונה ויועציהם כבתחלה ובעלוי השגה ויותר ממה שהיו במדבר, לפי שנתאוה משה בחייו להכנס לארץ ולהשלים המצות התלויות בה שלא היה יכול לקיימם בחוצה לארץ, ועל כן יזכה לתחית המתים ותזכה נפשו במעלה והשגה שלמה הראויה למי שמקיים כל המצות כלן, וכן ישראל מהדור ההוא שמתו במדבר הם הם שקבלו התורה וראו המעמד הקדוש ומראה כבוד ה' עין בעין, מאחר שקבלו דינם יזכו לתחית המתים ויתעלו בהשגה ובמעלה גדולה יותר ממה שהיו.

לא וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ׃

אוּנְקְלוֹס וְטַּפְלְכוֹן דִי אֲמַרְתּוּן לְבִזָא יְהֵי וְאָעֵל יַתְהוֹן וְיֵדְעוּן יָת אַרְעָא דִי קַצְתּוּן בַּהּ
אוֹר הַחַיִּים וטפכם אשר וגו'. לצד שאמר כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם והם דברו גם על טפם רעה, לזה בא ה' והוציאם מהכלל ואמר וטפכם וגו' והבאתי וגו', ואמר והבאתי בתוספת וא"ו, לומר מלבד שלא יהיו לבז אלא עוד להם טובה שיביאם ה' אל הארץ וגו':

לב וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה׃

רַשִׁ״י ופגריכם אתם. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְפִי שֶׁדִּבֵּר עַל הַבָּנִים לְהַכְנִיסָם לָאָרֶץ וּבִקֵּשׁ לוֹמַר וְאַתֶּם תָּמוּתוּ, נוֹפֵל לָשׁוֹן זֶה כָּאן לוֹמַר "אתם":
אוּנְקְלוֹס וּפִגְרֵיכוֹן דִי לְכוֹן יִפְּלוּן בְּמַדְבְּרָא הָדֵין
אִבְּן עֶזְרָא ופגריכם. שהם אתם:
אוֹר הַחַיִּים ופגריכם אתם וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כן אחר שכבר אמר במדבר הזה יפלו פגריכם, ואפשר שנתכוון לומר שלא יכניסו בניהם עצמותם לארץ כמו שהעלו עצמות יוסף ועצמות השבטים לארץ אלא יפלו במדבר: עוד נראה שיכוין לומר שמלבד שיפלו פגריהם כמו שאמר למעלה פירוש שיפלו פגרים מתים, אמר עוד שהגופות גם כן תהיה להם נפילה במדבר שיהיו ביד ס"מ שר המדבר, שאין לך נפילה גדולה מזו כידוע ליודעי מדע, ולזה דקדק לומר ופגריכם אתם יפלו שאחר שקראם פגרים אמר יפלו, ואם על המיתה הוא אומר היה לו להקדים הנפילה שהיא הסובבת בהם שם הפגר וכמו שאמר למעלה יפלו פגריכם, אלא ודאי על השפלת ונפילת הגופות אחר מיתה הוא אומר, ודקדק לומר אתם שלא יבינו מאמר פגריכם שבא לומר על בני בניהם שגם עליהם יאמר בכינוי כי הבן חלק מאביו, לזה אמר אתם: וחכמי קאשטיליה המגורשים שמעתי משמם שפירשו שחוזר על משה ואהרן שגזר ה' עליהם גם כן שימותו במדבר, ולזה אמר תיבת אתם למשה ואהרן שעמהם הוא מדבר, ונתן ה' טעם לדבריו במה שגמר אומר אם לא זאת אעשה לכל העדה וגו' יתמו ושם ימותו על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פי"ט) בפסוק ויתא ראשי עם שטעם שנקבר משה בעבר הירדן להביא דור המדבר לעולם הבא, ולזה אם לא היו מתים משה ואהרן במדבר לא היו חיים דור המדבר, וזה דרך רמז, כי ודאי שלא יאמר פגר על משה ואהרן שגופן זך כמלאכים, גם לא יאמר לשון נפילה על ב' מאורי עולם:

לג וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת־זְנוּתֵיכֶם עַד־תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר׃

רַשִׁ״י ארבעים שנה. לֹא מֵת אֶחָד מֵהֶם פָּחוּת מִבֶּן שִׁשִּׁים, לְכָךְ נִגְזַר אַרְבָּעִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אוֹתָם שֶׁל בְּנֵי עֶשְׂרִים מַגִּיעִין לִכְלַל שִׁשִּׁים; שָׁנָה רִאשׁוֹנָה הָיְתָה בִכְלָל, וְאַעַ"פִּ שֶׁקָּדְמָה לְשִׁלּוּחַ הַמְרַגְּלִים, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁעָשׂוּ אֶת הָעֶגֶל עָלְתָה גְזֵרָה זוֹ בְמַחֲשָׁבָה, אֶלָּא שֶׁהִמְתִּין לָהֶם עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתָם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְיוֹם פָּקְדִי" — בַּמְרַגְּלִים — "וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" (שמות ל"ב); וְאַף כָּאן נֶאֱמַר "תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם" — שְׁתֵּי עֲוֹנוֹת, שֶׁל עֵגֶל וְשֶׁל תְּלוּנָה, וְחָשַׁב לָהֶם בְּמִנְיַן חַיֵּיהֶם מִקְצָת שָׁנָה כְּכֻלָּהּ, וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ לִשְׁנַת שִׁשִּׁים מֵתוּ אוֹתָם שֶׁל בְּנֵי עֶשְׂרִים: ונשאו את זנותיכם. כְּתַרְגּוּמוֹ "וִיקַבְּלוּן יָת חוֹבֵיכוֹן":
אוּנְקְלוֹס וּבְנֵיכוֹן יְהוֹן מְאַחֲרִין בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין וִיקַבְּלוּן יָת חוֹבֵיכוֹן עַד דִיסוּפוּן פִגְרֵיכוֹן בְּמַדְבְּרָא
רַשְׁבַּ״ם רועים במדבר: מתפרנסים כעין מרעה הצאן שהולכים הנה והנה, כלומר שיטלטלו במדבר לכאן ולכאן, כך נראה בעיני:
אִבְּן עֶזְרָא יהיו רועים. כי מנהג הרועה שלא יעמוד וינוח במקום והעד כאהל רעי: זנותיכם. שזנו מאחרי ואמרו נתנה ראש:
סְפוֹרְנוֹ ונשאו את זנותיכם. שמרדתם בי באמרכם נתנה ראש:

לד בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת־עֲוֺנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת־תְּנוּאָתִי׃

רַשִׁ״י את תנואתי. שֶׁהֲנִיאוֹתֶם אֶת לְבַבְכֶם מֵאַחֲרַי, תנואה לְשׁוֹן הֲסָרָה, כְּמוֹ "כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ" (במדבר ל):
אוּנְקְלוֹס בְּמִנְיַן יוֹמַיָא דִי אַלֶלְתּוּן יָת אַרְעָא אַרְבְּעִין יוֹמִין יוֹמָא לְשַׁתָּא יוֹמָא לְשַּׁתָּא תְּקַבְּלוּן יָת חוֹבֵיכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין וְתִדְעוּן יָת דְאִתְרַעַמְתּוּן עֲלָי
אִבְּן עֶזְרָא אשר תרתם. בציווי: את תנואתי. אניא דברי או מי יניאני והטעם שישבור את שבועתי כמו ואם הניא:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי יום לשנה יום לשנה. היה לו לומר שנה ליום, שנה ליום כלומר אני מעניש אתכם וגוזר עליכם שתהיה מטולטלין במדבר כאהל רועים המטלטל ממקום למקום שנה אחת לכל יום ויום אשר תרתם את הארץ, ולפי קשור הענין היה לו להקדים הפורענות, אבל בא להודיענו שמתוך ענשו ותוכחתו למדנו רחמנות, וכשאמר יום לשנה יום לשנה בא לרמוז מה שדרשו רז"ל והלא ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה והיאך הספיקו ללכת בארבעים יום, אלא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין שיגזור עליהם שנה ליום וקצר להם את הדרך, ולפיכך אמר יום לשנה יום לשנה כאב המכה את בנו לא מכת אכזרי אלא כרחם אב על בנים, ובאורו הנני קצרתי לכם את הדרך כדי שימעט שבועתי.
סְפוֹרְנוֹ במספר הימים. שהאריכו במצותכם לראות אם אפשר לכבשה: יום לשנה. תשעה באב של כל שנה כמבואר בתענית בתרא: תנואתי. תכירו מה רע בטול המכוון שלי בסורכם ממנו כאמרו ונפלתם בחרב כי על כן שבתם מאחרי ה':
כְּלִי יָקָר יום לשנה יום לשנה. שנה ליום שנה ליום מבעי ליה למימר, ועוד הלא מדה טובה מרובה על מדת פורעניות ואיך יכפול עונשם שנה ליום, ומ"ש במספר הימים כמספר בכ"ף מבעי ליה, ומהו שחזר ואמר תשאו עונותיכם מ' שנה כי כבר הזכיר עונשם. ורז"ל אמרו כי יום זה היינו ט' באב כי בו בכו בכיה לחנם וקבעו בכיה לדורות ע"כ בכל יום ט' באב היו קוברים מתיהם לכך נאמר יום לשנה שבכל שנה תשאו עונותיכם יום אחד. וע"ד הדרש נ"ל לפרש, לפי שעיקר כוונת המרגלים היתה בהוצאת דבת הארץ כדי להיות להם פתחון פה לומר נתנה ראש ונשובה מצרימה, וידעו כי מאז ומקדם נתחייבו שמצרים תשב שממה מ' שנה כמ"ש ביחזקאל תהיין שממה מ' שנה. ופירש"י שם לפי שנגזר עליהם רעבון מ"ב שנה כנגד ג"פ שנכתב החלום שבע פרות שבע שבלים ולא היה להם אלא שתים, כי משבא יעקב פסק הרעב ונשארו חייבים עוד מ' שנה כך פירש"י, ולפי זה מקום אתי לפרש שהמרגלים ידעו גם המה שהמצרים יש להם לפרוע חוב מ' שנה, או להיות שממה מ' שנה, או להיות שם שנת רעבון מ' שנה. לכך הלכו מ' יום לומר לישראל שמ' יום אלו אשר בהם ראינו סכנת ארץ אוכלת יושביה. גרועים לנו יותר מן מ' שנה הרעים שנגזרו על מצרים, וע"כ אמרו נשובה מצרימה. כי יותר טוב לנו להיות בשממת מצרים מ' שנה מאותן מ' יום אשר בהם היינו בסכנת מות ומשכלת בארץ, לכך נאמר במספר הימים אשר תרתם את הארץ מ' יום, כדי שיגיע יום לשנה של מצרים לומר ששנה של מצרים יותר טוב מן יום של הארץ אפילו שנת רעבון או שממה, וז"ש יום לשנה יום לשנה היינו לשנה שנה של מצרים. על כן תשאו עונותיכם מ' שנה כנגד אותן מ' שנה של מצרים הרעים אשר בחרתם להיות שמה במצור ובמצוק יותר מן יום בארץ ע"כ תהיו במצור ובמצוק במדבר מ' שנה וזה פירוש יקר.

לה אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי אִם־לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל־הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ׃

אוּנְקְלוֹס אֲנָא יְיָ גְזָרִית בְּמֵימְרִי אִם לָא דָא אֶעְבֵּד לְכָל כְּנִשְׁתָּא בִישְׁתָא הָדָא דְאִזְדַמְנוּ עֲלָי בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יְסוּפוּן וְתַמָן יְמוּתוּן
אִבְּן עֶזְרָא הנועדים עלי. שאמרו לרגום באבנים עבדי השם בעבור שאמרו כבוד השם: במדבר הזה. יתום קץ כל אחד ששם קץ כל אחד: ושם ימתו. כלם קרוב מהקץ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אני ה' דברתי. גזר דין זה, כי הוא גזר דין שיש עמו שבועה ואינו נקרע, ואע"פ שאינו נקרע נדחה הוא, שכן דחהו משה בתפלתו ארבעים שנה.
אוֹר הַחַיִּים אני ה' דברתי אם לא וגו'. צריך לדעת מה כוונת מאמר אני ה' דברתי הלא יודעים אנו כי ה' הוא המדבר, עוד מה כוונת אומרו אם לא זאת וגו', ומה הוא אומרו ושם ימותו. אכן ירצה על זה הדרך אני ה' שהוא מדת החסד והרחמים גם היא הסכימה על המשפט כתוב, והוא אומרו דברתי דברים קשים אלו, ואם תאמר איך תסכים מדה זאת על הצרה לישראל, לזה אמר אם לא זאת אעשה, ואאריך עמהם להטיב יודע אני תכליתם שיאבדו מעולם הזה ומעולם הבא, על ידי ניאוציהם אשר יוסיפו לחטוא, והוא אומרו במדבר הזה יתמו פירוש כולם יהיו כלים בשלימות, ושם לעולם הבא ימותו, לזה דבר ה' משפט זה שימותו במדבר ולא יתמו כי בניהם הקים תחתם, וגם לעולם הבא לא ימותו כמאן דאמר יש להם חלק לעולם הבא, ומעתה רחום הוא בדין זה:

לו וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת־הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וילונו [וַיַּלִּינוּ] עָלָיו אֶת־כָּל־הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י וישבו וילינו עליו. וּכְשֶׁשָּׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ הִרְעִימוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה בְּהוֹצָאַת דִּבָּה, אוֹתָם אֲנָשִׁים וימתו; כָּל הוֹצָאַת דִּבָּה לְשׁוֹן חִנּוּךְ דְּבָרִים, שֶׁמַּלְקִיחִים לְשׁוֹנָם לְאָדָם לְדַבֵּר בּוֹ, כְּמוֹ "דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (שיר השירים ז'), וְיֶשְׁנָהּ לְטוֹבָה וְיֶשְׁנָהּ לְרָעָה, לְכָךְ נֶאֱמַר כָּאן מוצאי דבת הארץ רעה, שֶׁיֵּשׁ דִּבָּה שֶׁהִיא טוֹבָה: דבה. פרליר"ש בְּלַעַז:
אוּנְקְלוֹס וְגֻבְרַיָא דִי שְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא וְתָבוּ וְאַרְעִימוּ עֲלוֹהִי יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא לְאַפָּקָא שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא
רַשְׁבַּ״ם והאנשים אשר שלח משה: ואחר ששלחם וישובו מארץ ישראל ואחרי כן וילינו אחרי שובם כדכתיב למעלה עתה וימותו וגו': דבה: מן דובב שפתי ישנים כמו מן באבוד רשעים רינה רננת רשעים מקרוב, וכן כי מה' היתה סבה מן סובב סבה:
אִבְּן עֶזְרָא וילינו עליו פועל יוצא לשנים פעולים:
סְפוֹרְנוֹ והאנשים אשר שלח משה. שהיו נאמנים אצלו ונהפכו לו לאויבים: וישובו וילינו עליו את כל העדה. שהם הסנהדרין וראשי העם כשאמרו כי חזק הוא ממנו וזה עשו להוציא דבה על הארץ כדי שבעוד שהיו הזקנים עסוקים בתלונתם יוציאו הם אל ההמון דבה על הארץ וזה לא היו יכולים לעשות בפני הזקנים היודעים ומכירים בשקרם:
אוֹר הַחַיִּים והאנשים אשר שלח וגו'. כל הכתוב מיותר שכבר השמיענו כי משה שלח האנשים וגו' וכל מה שאמר הכתוב, ואולי כי לצד שרצה לומר הכתוב המשפט שנעשה בהם תכף ומיד, ויאמר האומר והלא מדת ארך אפים ישנה גם לרשעים ולמה לא האריך ה' אפו קצת לאלו, לזה סדר הפלגת חטאם שמנעו אריכות אפים, דע כי לצד ה' דברים יחרה אף ה' ויתנקם מהרה. א' האדם גדול וחשוב כי ימרוד בקונו לא יאבה ה' סלוח לו שאינו דומה לאדם בינוני כי יחטא. ב' אדם שחברתו נאה וחסודה והוא מתעוות והולך בדרך לא טוב. ג' כשיהיה לאדם הרגש גדול להעירו לבל יחטא וכמעשה אותו שטפחו לו ציציותיו על פניו וכו' ולא יחוש להערה. ד' אם חטא והחטיא את הרבים. ה' אם יהיה חטא גדול ורחוק מטבע הרגיל, כמעשה אמון שאמרו לו יש לך הנאה וכו' : והודיע הכתוב כאן טעם שלא האריך ה' אפו להם שבהם נתקבצו ה' דברים המפליגים מדת ארך אפים, והתחיל לומר כנגד הא' והאנשים, ואמרו ז"ל (במד"ר כאן) כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות כי ראשי אלפי ישראל המה, וכנגד חברת משלחם אמר אשר שלח אותם משה בשליחות מצוה לחפור את הארץ, הרי כי הם שלוחי חברה ומחברת משה יחשבו, וכנגד ג' אמר וישובו פירוש שנעשה להם נס עצום ששבו ולא נאבדו בהליכתם וצא ולמד מאומרם ז"ל (תדא"ר פכ"ט) מהעובר עליהם מהענקים ולא נגעה בהם יד אדם, וזה היה מספיק להעירם לבל עשות רשע ויכירו כי גדול אלהינו אשר הראם נפלאותיו, וכנגד ד' אמר וילינו כל העדה פירוש חטאו הם והחטיאו הרבים, וכנגד הה' אמר להוציא דבה על הארץ מי זה אמר ותהי שיאמר על הארץ כלילת יופי כי רעה היא אין לך רשע רחוק מעשות כזה כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפכיים בתכלית ההפכיות לומר דבה רעה על השלימות הטוב, אשר על כן חרה אף ה' והרגם מיד ולא האריך אפו להם:

לז וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת־הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י במגפה לפני ה'. בְּאוֹתָהּ מִיתָה הַהֲגוּנָה לָהֶם, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הֵם חָטְאוּ בַּלָּשׁוֹן, וְנִשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם עַד טַבּוּרָם וְתוֹלָעִים יוֹצְאִים מִלְּשׁוֹנָם וּבָאִין לְתוֹךְ טַבּוּרָם, לְכָךְ נֶאֱמַר "בַּמַּגֵּפָה" וְלֹא "בְמַגֵּפָה", וְזֶהוּ לפני ה' — בְּאוֹתָהּ הָרְאוּיָה לָהֶם עַ"פִּ מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּבָּ"ה שֶׁהוּא מוֹדֵד מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה (סוטה ל"ה):
אוּנְקְלוֹס וּמִיתוּ גֻבְרַיָא דְאַפִּיקוּ שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא בְּמוֹתָנָא קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא וימתו. כמו מתו: במגפה כלם יחד:
רַמְבַּ״ן מוצאי דבת הארץ רעה כבר פירשתי (רמב"ן על במדבר י״ג:ל״ב) כי ענשם הגדול היה בעבור הדבה שהוציאו כי ארץ אוכלת יושביה היא והיה שקר גמור שהיא היתה מלאה עמים רבים כמו שכתוב ביהושע (יא ד) הם וכל מחניהם עמם עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב וסוס ורכב רב מאד ובתורה (דברים ז א) ונשל גוים רבים מפניך שבעה גוים רבים ועצומים והם היו מפליגים בחוזק העם כי עז העם (במדבר י״ג:כ״ח) כי חזק הוא מאד (שם פסוק לא) ולא השיבו על דברי משה שאמר להם המעט הוא אם רב (שם פסוק יח) אבל אמרו לעם אחרי כן כי הארץ אוכלת יושביה וכתב רש"י (רש"י על במדבר י״ד:ל״ו) כל הוצאת דבה לשון הוצאת דברים שהם מלקיחים את האדם לדבר בו כמו דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז י) וישנה לטובה וישנה לרעה לכך נאמר מוציאי דבת הארץ רעה שיש דבה שהיא טובה והנה כתוב ומוציא דבה הוא כסיל (משלי י יח) ואיננו לטובה וכן להוציא דבה על הארץ (במדבר י״ד:ל״ו) וכן ודבתך לא תשוב (משלי כה י) אבל כל דבה לרעה ויזכיר דבה רעה להפליג:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי במגפה לפני ה'. באותה ההגונה להן, מדה כנגד מדה, הם חטאו בלשון ונשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאין מלשונם ובאים לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה, וזהו לפני ה' באותה מדה הראויה להם על פי מדותיו של הקב"ה שהוא מודד מדה כנגד מדה. כן פירש רש"י ז"ל.
סְפוֹרְנוֹ וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה. באותה מגפה שאמרו הם שתקרה בארץ אוכלת יושביה והנה פעולת אויר הארץ היתה להם לזרא ומתו תכף:
כְּלִי יָקָר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ. שנשתרבב לשונם עד טבורם כו', לפי שנאמר זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב. והתינוק כשהוא במעי אמו אז הטבור עומד במקום הפה כי פיו סתום וטבורו פתוח, ומאחר שגם בבטן תעו דוברי כזב דומה כאלו גם במעי אמם פיהם פתוח לומר כזב ושקר ושם הטבור במקום פה, ע"כ נשתרבב לשונם עד טבורם לפי שבכל פה אכלו וכילו את הארץ בלשון שקר שלהם ונראה העונש בב' מקומות אלו כי הם מקום החטא. ד"א לפי שא"י נקרא טבור הארץ כי הוא באמצע הישוב כמו הטבור שבאמצע הגוף ע"כ נראה העונש במקום טבורם לפי שספרו לשון הרע על ארץ זו היושבת על טבור הארץ.
אוֹר הַחַיִּים וימותו האנשים מוציאי דבת וגו'. פירוש והם מוציאי דבה מתו, על דרך אומרו בפועל כפיו נוקש רשע. עוד ירצה לתת טעם למה מתו במגפה, לפי שהם הוציאו דבה על הארץ מדה כנגד מדה הם דברו דבר רע וה' הכם בדבר: לפני ה'. פירוש וכבוד ה' עומד שם קודם עלותו, ומשונה רשות שניתנה למשחית כאן מרשות שניתנה כשחרה אף ה' באהרן ומרים שלא נגעה צרעת בהם עד שהלך, מה שאין כן כאן שלפניו ניתנה רשות לנגוף אויבי ה':

לח וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה חָיוּ מִן־הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י ויהושע וכלב … חיו וגו'. מַה תַּ"ל חיו מן האנשים ההם? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנָּטְלוּ חֶלְקָם שֶׁל מְרַגְּלִים בָּאָרֶץ וְקָמוּ תַחְתֵּיהֶם לַחַיִּים (בבא בתרא קי"ח):
אוּנְקְלוֹס וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה אִתְקַיְימוּ מִן גֻבְרַיָא הָאִנוּן דַאֲזָלוּ לְאַלָלָא יָת אַרְעָא
אִבְּן עֶזְרָא ויהושע בן נון. דברי משה קודם כלב:
כְּלִי יָקָר ויהושע בן-נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם וגו'. פסוק זה כולו מיותר פשיטא שחיו שהרי לא היו בכלל מוציאי דבה אלא שרמז לארז"ל שהצדיק נוטל חלקו וחלק של הרשע בגן עדן, כך יהושע וכלב קבלו חלקם וחלק האנשים שהלכו עמהם לתור וזהו חיו מן האנשים שקבלו גם חלק אותן האנשים אשר הלכו אתם.
אוֹר הַחַיִּים ויהושע בן נון וגו' חיו וגו'. לא היה צריך לומר אחר שפרט הכתוב ואמר האנשים מוציאי דבת הארץ רעה הא למדת שלא מתו אלא אותם שהוציאו דבה רעה, עוד למה הוצרך לומר מן האנשים: ויתבאר על פי מה שאמרו במס' בבא בתרא תניא יאיר בן מנשה נולד בימי יעקב, והקשו ממה שמצינו שנכנס לארץ דכתיב ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש וגו' זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין, ותירץ רב אחא שלא נגזרה גזירה לא על פחות מכ' ולא על יותר מס' עד כאן. והנה ממה שלא תירץ הגמרא שיאיר היה צדיק גמור הראת לדעת כי צדקת הצדיק לא הצילתו מהגזרה ההיא, והוא מאמר הכתוב ויהושע וגו' חיו וגו' פירוש טעם שחיו הוא להיותם מן האנשים ההולכים לתור היא שעמדה להם, אבל אם לא היו מהתרים והיו נשארים בכלל ישראל היתה באה הגזירה גם עליהם הגם שהם צדיקים גמורים לצד שהיו למעלה מעשרים כשיצאו ממצרים ולמטה מס': עוד רמז על דרך אומרם ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, כמו כן יהושע וכלב הוסיפו חלקם בחיים מן האנשים ההולכים לתור, כי להם משפט ליטול חלק המרגלים, גם אמרו ז"ל שהם נטלו חלקם בארץ:

לט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל משֶׁה יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְאַבָּלוּ עַמָא לַחֲדָא

מ וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אָמַר יְהוָה כִּי חָטָאנוּ׃

רַשִׁ״י אל ראש ההר. הוּא הַדֶּרֶךְ הָעוֹלֶה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: הננו ועלינו אל המקום. לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: אשר אמר ה'. לְתִתָּהּ לָנוּ, שָׁם נַעֲלֶה: כי חטאנו. עַל אֲשֶׁר אָמַרְנוּ הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה:
אוּנְקְלוֹס וְאַקְדִימוּ בְצַפְרָא וּסְלִיקוּ לְרֵישׁ טוּרָא לְמֵימָר הָא אֲנַחְנָא סָלְקִין לְאַתְרָא דִי אֲמַר יְיָ אֲרֵי חַבְנָא
רַשְׁבַּ״ם אל המקום אשר אמר ה': וציונו ללכת שם לירש את הארץ: כי חטאנו: כאשר האמנו לעצת מרגלים:

מא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־פִּי יְהוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח׃

רַשִׁ״י והוא לא תצלח. זוֹ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים לֹא תִצְלָח:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר משֶׁה לְמָא דְנַן אַתּוּן עָבְרִין עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְהִיא לָא תַצְלָח
רַשְׁבַּ״ם והיא דרך זו לא תצלח:
אִבְּן עֶזְרָא והיא לא תצלח. העליה אל ראש ההר לא תצלח או העברת פי השם אין בה הצלחה:
רַמְבַּ״ן וטעם למה זה אתם עברים את פי ה' איננו בגזרת במדבר הזה יפלו פגריכם אשר אמר (במדבר י״ד:כ״ט) אבל יאמר למה אתם עוברים את פי ה' כי הוא צוה אלי שלא תעלו כלל ולא תנגפו לפני אויביכם וכן אמר במשנה תורה (דברים א מא מב) ותהינו לעלות ההרה ויאמר ה' אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם: וטעם והיא לא תצלח זו שאתם עושים לא תצלח לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ד:מ״א) או העברת פי השם אין בו הצלחה לשון ר"א (אבן עזרא על במדבר י״ד:מ״א) ועל דרך האמת היא מתהלכת (יחזקאל א יג):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והוא לא תצלח. על דרך הפשט העליה הזאת אל ראש ההר לא תצלח. וע"ד הקבלה מלת והוא חוזרת ל"פי ה'". ומה שכתוב והוא וקרי והיא, לרמוז על פועל ומקבל. וכתב הרמב"ן ז"ל והיא לא תצלח, על דרך האמת כמו (יחזקאל א) והיא מתהלכת בין החיות.
סְפוֹרְנוֹ למה זה אתם עוברים את פי ה' והוא לא תצלח. כי באופן זה תהיו חוטאים לא לתאבון והנאת עצמכם אבל להכעיס:

מב אַל־תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם׃

אוּנְקְלוֹס לָא תִסְקוּן אֲרֵי לֵית שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בֵּינֵיכוֹן וְלָא תִתַּבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן
אוֹר הַחַיִּים אל תעלו וגו'. נתן להם ב' טעמים למונעם מהעליה, א' הוא כי אין ה' בקרבם וכיון שכן הרי זה מהמרד בה', ותמצא שאמר הכתוב במשנה תורה ואדבר אליכם ולא שמעתם ותמרו את פי ה', וטעם ב' ולא תנגפו לפני אויביכם פחד האויב:

מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי־עַל־כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְלֹא־יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם׃

רַשִׁ״י כי על כן שבתם. כְּלוֹמַר, כִּי זֹאת תָּבֹא לָכֶם עַל אֲשֶׁר שַׁבְתֶּם וְגוֹ':
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי עֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה תַמָן קֳדָמֵיכוֹן וְתִפְּלוּן בְּחַרְבָּא אֲרֵי עַל כֵּן תַּבְתּוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דַיְיָ וְלָא יְהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדְכוֹן
רַשְׁבַּ״ם כי על כן אשר שבתם: כמו וכל יש לו נתן בידו, כמו כל אשר יש לו:
אִבְּן עֶזְרָא כי על כן שבתם. הואיל ושבתם כמו כי על כן לא נתתיה:
אוֹר הַחַיִּים כי העמלקי וגו' כי על כן שבתם וגו'. פירוש כיון שהמרד היה על מה שאמרו המרגלים עמלק יושב בארץ הנגב וגו' והכנעני וגו' ואמרו ולמה ה' מביא אותנו לנפול בחרב, ואם כן איך תבטחו שיעשה ה' לכם נס במקום הרשע עצמו, ולזה אמר ונפלתם בחרב בודאי, כי על כן פירוש על היות עמלק יושב וגו', ולחששת נפילה בחרב זה היה סיבה שעליה שבתם מאחרי ה' ובודאי שלא יהיה ה' עמכם:

מד וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל־רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא־מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה׃

רַשִׁ״י ויעפלו. לְשׁוֹן חֹזֶק, וְכֵן "הִנֵּה עֻפְּלָה" (חבקוק ב'), אינג"ריש בְּלַעַז, לְשׁוֹן עַזּוּת, וְכֵן "עֹפֶל בַּת צִיּוֹן" (מיכה ד'), "עֹפֶל וָבַחַן" (ישעיהו ל"ב), וּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא מְפָרְשׁוֹ לְשׁוֹן אֹפֶל — הָלְכוּ חֲשֵׁכִים, שֶׁלֹא בִרְשׁוּת:
אוּנְקְלוֹס וְאַרְשָׁעוּ לְמִסַק לְרֵישׁ טוּרָא וַאֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ וּמשֶׁה לָא עֲדוֹ מִגוֹ מַשְׁרִיתָא
רַשְׁבַּ״ם משו: מגזרת לא ימיש:
אִבְּן עֶזְרָא ויעפילו. מגזרת עפל ובחן והטעם שעלו אל העפל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויעפילו. לשון (ישעיה לב) עופל ובחן, כלומר שעלו על העופל. ומדרשו כמו ויאפילו, מלשון אופל, כלומר הלכו בחשך שלא ברשות ובדרך רעה. וארון ברית ה' ומשה. השוה הכתוב משה לארון הברית. וכן כתוב (במדבר יא) ויאמר משה שש מאות אלף רגלי, וזהו מרמזי הכתוב כי הסמיך משה לשש מאות אלף רגלי לומר לך שהיה משה שקול כששים רבוא, שאם לא כן היה ראוי לומר העם אשר אנכי בקרבו שש מאות אלף רגלי.
סְפוֹרְנוֹ ויעפילו. חזקו לבבם כענין ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם:
אוֹר הַחַיִּים ויעפילו וגו'. טעו בהוראת דעתם כי לצד שהם מרדו בה' כאומרם שאינו יכול לתת בידם העמים הרמים לזה חשבו לתקן לבטוח בה' ולהחליט האמונה כי הצל יציל ועלו ההרה, ולא נתרצה ה' כי מכתם טריה וכבר נגזרה גזרה, ועיין מה שכתבתי בפרשת דברים:

מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד־הַחָרְמָה׃

רַשִׁ״י ויכתום. כְּמוֹ "וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן" (דברים ט') — מַכָּה אַחַר מַכָּה: עד החרמה. שֵׁם הַמָּקוֹם נִקְרָא עַל שֵׁם הַמְּאֹרָע:
אוּנְקְלוֹס וּנְחַת עֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה דְיָתֵב בְּטוּרָא הַהוּא וּמְחֻנוּן וּטְרָדֻנוּן עַד חָרְמָה
אִבְּן עֶזְרָא ויכתום. אמר רבי משה הכהן הספרדי ז"ל כי היה ראוי להיותו ויכיתום וכן וידביקו גם המה והנכון בעיני שהוא מפעלי הכפל והיא מלה זרה: עד החרמה. שם מקום ויש אומרים עד שהחרימום:
סְפוֹרְנוֹ וירד העמלקי. ולא הניחום לעלות:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.