Sign In

Numbers 18 — בְּמִדְבַּר יח

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית־אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת־עֲוֺן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת־עֲוֺן כְּהֻנַּתְכֶם׃

רַשִׁ״י ויאמר ה' אל אהרן. לְמֹשֶׁה אָמַר שֶׁיֹּאמַר לְאַהֲרֹן, לְהַזְהִירוֹ עַל תַּקָּנַת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ: אתה ובניך ובית אביך. הֵם בְּנֵי קְהָת אֲבִי עַמְרָם: תשאו את עון המקדש. עֲלֵיכֶם אֲנִי מַטִּיל עֹנֶשׁ הַזָּרִים שֶׁיֶּחֶטְאוּ בְעִסְקֵי הַדְּבָרִים הַמְקֻדָּשִׁים הַמְּסוּרִים לָכֶם, הוּא הָאֹהֶל וְהָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ — אַתֶּם תֵּשְׁבוּ וְתַזְהִירוּ עַל כָּל זָר הַבָּא לִגַּע: ואתה ובניך. הַכֹּהֲנִים: תשאו את עון כהנתכם. שֶׁאֵינָהּ מְסוּרָה לַלְוִיִּם, וְתַזְהִירוּ הַלְוִיִּם הַשּׁוֹגְגִים שֶׁלֹּא יִגְּעוּ אֲלֵיכֶם בַּעֲבוֹדַתְכֶם:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן אַתְּ וּבְנָךְ וּבֵית אֲבוּךְ עִמָךְ תְּסַלְחוּן עַל חוֹבֵי מַקְדְשָׁא וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תְּסַלְחוּן עַל חוֹבֵי כְּהוּנַתְכוֹן
רַשְׁבַּ״ם ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך וגו': וזר לא יקרב והזר הקרב יומת הי הזהרתים בחיוב מיתה, ומעתה אין לחוש הקרב הקרב שהרי אסרתים מליקרב וחייבים מיתה:
אִבְּן עֶזְרָא את עון המקדש. שהוא מבית לפרכת והטעם אם לא תשמרוהו העון עליכם: וטעם ובית אביך. כי הם נושאי המקדש: את עון כהונתכם. אם לא תשמרו הכהונה העון עליכם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי תשאו את עון כהונתכם. אם לא תשמרו הכהונה העון עליכם. ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות, כלומר אתם תהיו לפני תמיד. ודרשו בספרי, הכהנים היו מבפנים והלוים מבחוץ, כלומר לשמור אותו וללכת בלילות סביבותיו דרך כבוד ומעלה.
סְפוֹרְנוֹ אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש. שלא יקרב טמא ולא זר לפנים ממחיצתו שזה מוטל על כולכם ואם יקרב מחסרון השתדלותכם תשאו את עונו: ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם. עליכם בלבד לשמור שלא יקרב זר לעבודת כהונה:
אוֹר הַחַיִּים אתה ובניך ובית אביך. פירוש בית אביך נראה בעיני שבא על משה שהוא מאביו שגם עליו באה האזהרה, דאלו על הקהתים הלא כהם כשאר ישראל בהכנסת משכן ה', ועוד ממה שאמר בסמוך וגם את אחיך בני לוי וגו' יגיד שעד עתה לא היה מדבר בהם, אלא נראה פירוש בית אביך זה משה וכמאן דאמר שלא פסקה כהונה ממשה, ואפילו למאן דאמר שלא נתכהן משה אלא בשבעת ימי המילואים סובר אני שלא נאסר ליכנס למקום דריסת רגלי הכהנים, ורז"ל אמרו (ספרי) וזה לשונם בית אביך אלו הלוים מלמד שהלוים מוזהרים על ידי הכהנים עד כאן לשונם, וזה דרך דרש לדרוש בכתוב ההלכות שהיו להם מסיני: אתך וגו'. צריך לדעת למה אמר אתך אחר שהזכיר אהרן בפירוש. ואולי שבא לומר שבכל זמן מוזהרים יחד, לבל תאמר שיש זמן שחייב אהרן ויש זמן שחייבים בניו תלמוד לומר אתך לומר שמוזהרים יחד בכל הזמנים:
מַלְבִּי״ם ויאמר ה' אל אהרן כבר התבאר בהתו"ה (ויקרא סי' ד') שכ"מ שכתוב וידבר ה' אל אהרן פי' שדבר אל משה שיאמר לאהרן, וכמ"ש בספרי לקמן על פסוק וידבר הי אל אהרן, אבל במקום שכתוב ויאמר ה' אל אהרן, אמר אל אהרן בעצמו לא ע"י משה והם בג' מקומות, ויאמר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת, ועוד לקמן בארצם לא תנחל, שכ"ז אמר לאהרן עצמו, ופי' ר' ישמעאל מפני שהם מהלכות כהונה שמסירים לאהרן לכן הזהיר אותו בעצמו [ומ"ש בפרש"י כאן למשה אמר שיאמר לאהרן מקומו הוא לקמן על וידבר ה' אל אהרן]: אתה ובניך ובית אביך ר"ל כל שבט לוי, ולא כפרש"י שמרמז רק על בני קהת, וכמו שיתבאר (בסי' ה'), תשאו את עון המקדש אבל עון הכהונה לא ישאו בית אביו שהם שבט לוי עמו, ואא"ל שמדבר מב"ד של כהונה ולויה שהם ישאו עון אם לא יעשו המוטל עליהם להעניש העוברים, שזה יאמר אח"כ במ"ש אתה ובניך תשמרו את כהונתכם שמדבר מן הב"ד של כהנים כמו שפי' בספרי, וע"כ שמדבר מדברים שאינם מסורים לב"ד ר"ל שאין הב"ד מענישים עליהם, ובאר ר' ישמעאל שמ"ש אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עין המקדש שיפלא איך יצויר שיענשו הכהנים ביחד עם הלוים והלא למד לקמן (סי' ג) שאין הלוים נושאים עון כהנים, ואמר ר' ישמעאל שמשכחת שהלוים שהם היו הגזברים לא נזהרו לדעת שם הבעלים מביאי הקרבן וערבו הקרבנות זב"ז ולא נשחטו לשם הבעלים, שהלוים נושאים עון על שלא דקדקו לדעת ולהודיע מי הם הבעלים. והכהנים נושאים עון ג"כ שלא ידעו לשם מי זרקו שאעפ"י שהזבח כשר י"ל עון על כך [וכמ"ש בזבחים דף מ"ו ובריש זבחים] ובכ"ז אין הב"ד מענישים ע"ז והוא עון הכהנים והלוים עצמם [ומ"ש והקטיר וא"י לשם מי הקטיר צ"ע ועי' במ"ל (פט"ו מה' פסולי המוקדשים ה"א), ור' יונתן מפרש מ"ש ואתה ובניך אתך תשאוי את עון כהונתכם שזה אם זוכה בבשר קודם זריקת דמים ובחזה ושוק קודם הקטרת החלב שזה היה חטא בני עלי ולא נמסר ג"כ לב"ד כי בדיעבד כשר וכמ"ש בספרא (צו סי' קנ"א) עי' מש"ש ועי' בפסחים (דף נט) ומכות (דף י"ז): ואתה ובניך אתך משמע לכאורה שאינו ממעט רק ישראלים שהם לא ישאו עון כהנים כי מאמר זה נאמר להפיס דעתם של ישראל שאמרו כל הקרב אל משכן ה' ימות, והשיבו להם שזה ישאו הכהנים, אבל הלוים י"ל שישאו עם הכהנים ורק בחטא זה של לקיחת החזה ושוק קודם הקטרת החלב לא ישתתפו שלוים אבל ביתר ענינים ישאו עם הכהנים לכן אמר שנית (בפסוק כג) והם ישאו עונם ולא עון כהנים:

ב וְגַם אֶת־אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת׃

רַשִׁ״י וגם אחיך. בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי: וילוו. וְיִתְחַבְּרוּ אֲלֵיכֶם, לְהַזְהִיר גַּם אֶת הַזָּרִים מִלִּקְרַב אֲלֵיהֶם: וישרתוך. בִּשְׁמִירַת הַשְּׁעָרִים וּלְמַנּוֹת מֵהֶם גִּזְבָּרִין וַאֲמַרְכָּלִין (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְאַף יָת אֲחָיךְ שִׁבְטָא דְלֵוִי שִׁבְטָא דַאֲבוּךְ קָרֵיב לְוָתָךְ וְיִתּוֹסְפוּן עֲלָךְ וִישַׁמְשׁוּנָךְ וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ קֳדָם מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא
אִבְּן עֶזְרָא שבט אביך. הוא לוי וחז"ל פירשוהו כמשמעו ולפי דעתי מה שפירשתיו כאילו אמר מטה לוי שהוא שבט אביך: וילוו. כמו ונספחו וכן ילוה אישי והנה הלוים נלוים בשמם: ואתה ובניך אתך. תשבו לפני אהל מועד לבדכם ולא הלוים:
סְפוֹרְנוֹ וישרתוך. במה שהוא משמרתך ומשמרת בניך בלבד: ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות . והסדר יהיה כך שאתה ובניך תשמרו לפני קדש הקדשים שהוא אהל לארון אשר בו לוחות העדות:
מַלְבִּי״ם וגם את אחיך מטה לוי ציין אותם בשני תארים שאם יאמר אחיך לבד נפרש שר"ל כל ישראל שנקרא בשם אחיך בכ"מ, ואם יאמר מטה לוי לבד יכלול גם הנשים, ובילקוט הוסיף רבי אומר מטה לוי שומע אני אף הנשים במשמע ת"ל אחיך להוציא את הנשים: אחיך מטה לוי שבט אחיך הקרב אתך למה האריך לומר מטה לוי שבט אביך, מפרש ר"ע מפני שמ"ש למעלה אתה ובניך ובית אביך אתך יל"פ שכוון על בני קהת לבד, שאבי עמרם הוא קהת לא לוי, וכמו שפרש"י כן באמת, לכן באר בכאן מטה לוי שבט אביך שמכוון על כל הלוים שנקראים שבט אביך, מבואר שבשם אביך מציין את לוי ובמלת אתך מציין כל הלוים, וכן במ"ש למעלה ובית אביך אתך מציין כל הלוים, לא בני קהת לבד: וילוו עליך וישרתוך פי' שישרתו אותך בעבודה המיוחדת ללוים היינו בשיר על הדוכן שנקרא בשם שירות כמו שלמדו בערכין (ד' יא) שירה ממ"ש ושרת את אחיו בשם ה', וכן שימנו מן הלוים גזברין בארו שא"ל שישרתו אותך בעבודה שעושים הכהנים שהוא השמירה, שהכהנים ג"כ שומרים את המקדש שהרי זה נאמר אח"כ שאמר ושמרו משמרתך, וא"ל שמה שאמר וישרתוך ר"ל כל מיני שירות בין בדברים שהם לעבודת כהנים שישרתו אותם הלוים לסייע להם בין בעבודות המיוחדות ללוים, ולפ"ז נאמר שבעבודת השמירה שהיא ג"כ עבודת כהנים כשהלוים שומרים פטורים הכהנים מלשמור שהרי אמר אח"ז שהלוים הם נתונים לה' לא לשרת את הכהנים וא"כ אא"ל שפי' שישרתו את הכהנים להקל מעליהם עבודת כהנים, רק שישרתו בדברים שאין הכהנים יכולים לעשותם, שבזה הם משרתים לה' לעשות עבודתו שא"א לעשותם ע"י אחר, וא"כ מ"ש וישרתוך היינו בעבודתם דהיינו בשיר ולהעשות גזברין, ומוסיף ושמרו משמרתך שע"ז לא אמר לשון שירות, שבזה אינם מסייעים לכהנים כי הכהנים צריכים לשמור בג' מקומות תמיד רק הם שומרים בפ"ע בכ"א מקומות והכהנים אין נפטרים בכך כי בזה אין הלוים משרתים את הכהנים רק שומרים בפ"ע וסוגיא דתמיד (דף כו ע"ב) הוא הפך מדברי הספרי: ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות פי' שהכהנים יהיו שומרים מבפנים, והלוים בחוץ, שא"ל שפי' שגם הכהנים ישמרו לפני אהל העדות עם הלוים דהא אמר ונלוו עליך ושמרו את משמרת הרי הלוים טפלים, וזה לשטת הספרי שמ"ש וילוו עליך וישרתוך היינו בעבודתם אבל לשטת הגמ' דתמיד שפי' וילוו עליך וישרתוך היינו בעבודת השמירה, ס"ל דחד אתי שיהיו הכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה וחד אתי שיהיו הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ ועי' בז"א ובמ"ל פ"ח מהל' בהב"ח ואכמ"ל בזה:

ג וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל־הָאֹהֶל אַךְ אֶל־כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא־יָמֻתוּ גַם־הֵם גַּם־אַתֶּם׃

אוּנְקְלוֹס וְיִטְרוּן מַטַרְתָּךְ וּמַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא בְּרַם לְמָנֵי קוּדְשָׁא וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרְבוּן וְלָא יְמוּתוּן אַף אִינוּן אַף אַתּוּן
אִבְּן עֶזְרָא גם הם גם אתם. דרך המקרא כן כמו משל בנו גם אתה גם בנך והטעם כי זה כמו זה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולא ימותו גם הם גם אתם. מכאן שאין הכהנים רשאין לבא בעבודת הלוים ולא הלוים בשל כהנים, ואף הכהנים והלוים בעצמם מעבודה לעבודה, אלא כענין שכתוב (במדבר ד) איש על עבודתו וגו'. וכן דרשו בספרי, אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, הרי אזהרה, ולא ימותו הרי עונש. מנין שאין הכהנים נכנסין לתוך עבודת הלוים ולא הלוים בתוך עבודת הכהנים, ת"ל גם הם, מעבודה לחברתה מנין ת"ל גם אתם, וכבר בקש ר' יהושע בן חנניה להגיף דלתות ואמר לו רבן יוחנן חזור לאחוריך שאתה מן המשוררים ואין אתה מן השוערים.
סְפוֹרְנוֹ ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל. והלויים ישמרו משמרתך שהוא בית קדש הקדשים ומשמרת כל יתר המשכן וזה חוץ לקרשי המשכן: אך אל כלי הקדש. שהם בתוך המשכן שהם המנורה והשלחן ומזבח הזהב: ואל המזבח. החיצון שהוא מזבח העולה אף על פי שהוא חוץ לקרשים:
אוֹר הַחַיִּים גם הם גם אתם. פשט הכתוב הוא גם הם כישראל הקרבין גם אתם בעדם כמו שקדם לומר אתה וגו' תשאו עון וגו'. ורז"ל אמרו בערכין וזה לשונם תניא גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה, אמר אביי משורר ששער בשל חברו במיתה עד כאן. וכתב רש"י דלית ליה לאביי הא מתניתא דקתני הם בשלהם אינם במיתה ואשכח תנא דקאי כותיה עד כאן: ורמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות כלי המקדש כתב וזה לשונו או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה שנאמר ולא ימותו אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה עד כאן, וקשה לכל מה שכתב רמב"ם, בין מה שכתב או שסייע בן לוי וכו' שהרי לכל הסברות שהביא בגמרא לא משמע כן, אם כתנא דברייתא הרי קתני בפירוש הם בשלהם אינם במיתה, אם כתנא של מעשה רבי יהושע בן חנניה, אם כמו שעלה על דעת התלמוד שאמר תנאי היא שרבי יהושע סובר המשורר ששער באזהרה ולא גזרו מסייע ורבי יוחנן סובר במיתה וגזרו מסייע אם כן בין למר ובין למר מסייע אינו אלא גזירה מדרבנן ולמה פסק רמב"ם או שסייע בן לוי וכו' במלאכה וכו' חייב מיתה, ואם לפי מה שדחה הש"ס דכולה עלמא באזהרה וכו' אם כן משורר ששער ממש אינו חייב ומכל שכן מסייע, ואם דעת רמב"ם היא כאביי, ב' תשובות בדבר, א' שאביי לא אמר שסייע אלא משורר ששער ומדברי הש"ס מוכח שיש הפרש בין העושה למסייע, ב' שאביי דורש חיוב לזה מפסוק והזר הקרב יומת ורמב"ם ז"ל כתב דכתיב ולא ימותו שהוא פסוק ולא ימותו גם הם גם אתם, בין מה שכתב רמב"ם בדין כהן שעבד עבודת לוי שאינו במיתה קשה כי מהברייתא שהביא בש"ס (ערכין) שאמרה אתם בשלהם והם בשלכם במיתה ולא הביא התלמוד תנא שחולק בדבר משמע שכן עלה בידם הדבר, ולמה יחלוק הרמב"ם על הגמרא: ונראה כי רמב"ם ז"ל תלא זייניה בברייתא הובאה בספרי (ספרי זוטא) וזה לשונם וכבר בקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גדגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים עד כאן, הרי שבן לוי חייב על עבודת בן לוי אחר, ואנו שומעין גם כן שאפילו אינו אלא מסייע חייב מיתה והוא פסק רמב"ם עצמו: והגם שמהתלמוד משמע בהפך הכריע הרמב"ם כגירסת ספרי מב' טעמים, א' כי לדברי התלמוד בין לקא סלקא דעתך בין למה שדחה התלמוד דכולה עלמא באזהרה בין לרבי יהושע בין לרבי יוחנן אין המשורר יכול להיות שוער ולא נחלקו אלא במסייע אם כן מה הוא זה שאומר רבי יוחנן חזור בך שאתה מן המשוררים וכו' הלא גם רבי יהושע יודע זה, ולא היה לו לומר אלא חזור שאף המסייע אסור משום גזירת רבנן, ועוד כשנאמר שהמשורר אינו יכול להיות שוער מה לי שוער לבדו או עם אחר הלא מלאכת השוערים כך היתה שהיו מתקבצים בכנופיא להגפת שערים ולפתיחתם וכולן נקראים שוערים, ולכשנאמר שמשורר ששער חייב מיתה בין שער לבדו בין שער עם אחרים, ותלמוד ערכין שהבין שהמסייע משום גזירה לפי גירסת הברייתא שהיתה לו שלא הוזכר בה שכבר אתה מתחייב בנפשך והוקשה לו להתלמוד במה חולקים רבי יהושע ור' יוחנן והוכרח לישב מחלוקתם בדרך זה ולומר שמן התורה אין איסור אלא לבדו ולא מסייע וחכמים הוא שגזרו מסייע ובזה נחלקו רבי יהושע ורבי יוחנן, אבל לפי גירסת ספרי אפילו מסייע אסור מן התורה והסברה מסייעת: והגם שבכל כיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר גירסת הברייתות המובאים בגמרא ואין אנו חוששין לנוסח הברייתות זולתם ומכל שכן לדבר שבא מבואר בגמרא כמו מה שלפנינו שאומר הש"ס בפירוש מסייע גזרה, כאן יש טעם נכון בדבר כי הרי לפניך אביי שאומר בפירוש נקטינן משורר ששער בשל חבירו במיתה זה יצדיק גירסת ספרי שאמר לו רבי יוחנן שאתה מתחייב בנפשך, כי לפי גירסא שהביא התלמוד דחויה היא דעת אביי כמו שדחה התלמוד, והגם שהש"ס הקשה לאביי ודחה דבריו, לא היה בפני אביי לומר שאיתותב ואילו היה עומד אביי ודאי שהיה מביא מההיא שהובאה בספרי: ועוד הצצתי מבין ריסי עיניו של אביי שעל אותה של ספרי נטע אהל אפדנו, ממה שהוכיח חיוב מיתה למשורר ששער מפסוק והחונים וגו' שהוא ממה שהוכיחו בברייתא של ספרי, שאמר שם אחר שהביא ההיא של רבי יהושע בן חנניה וכו' וזה לשונם רבי אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר אל תכריתו וגו', מעבודה לחברתה מנין תלמוד לומר והחונים לפני המשכן וגו', ומה תלמוד לומר גם הם גם אתם לפי שבא קרח וערער על אהרן הזהיר הכתוב את כל הענין עד כאן, הנה דבברייתא של ספרי הובאה הדרשה שאמר אביי אלא שבברייתא לא נתפרש עיקר הלימוד מנין ובא אביי ופירוש שמסוף הכתוב הוא דורש דגמר אומר והזר הקרב יומת במאי מדבר הכתוב וכו' אלא בזר דאותה עבודה ע"כ, ומעתה בכיוצא בזה מצינו לומר שהאמוראים לא היו בקיאים בברייתות, ולזה התלמוד לא ידע גירסת הברייתא כמו שהובאה בספרי שאלו ידעה לא היה דוחה דברי אביי, גם לא היה אומר מסייע משום גזירה, ותמצא שכתבו התוספות שאפילו במשניות נוכל לומר שלא היו בקיאים, וזה כפי הטיית העיון לצד ההכרחות ואחר משקולת צדדי ההטייה והענין זה שאנו דנין עליו, ודע כי ברייתות הסדורות במכילתא ספרא וספרי הם מזוקקות ואינם כשאר התוספתות ולזה פסקה רמב"ם: ונשאר לנו לפרש לפי זה במה חולקים רבי יהושע ורבי יוחנן, ונראה כי רבי יהושע היה סובר שלא נאסר אלא מעבודה קלה לעבודה חמורה כמו שוער לשורר אבל משורר לשוער שהיא עבודה שעושה המשורר עצמו כשיגדל ויתקלקל קולו, וכמו שכתב רמב"ם שם באותו פרק עצמו, סבר רבי יהושע שיכול עשות, לזה סתר רבי יוחנן סברתו ואמר לו חזור בך שאני וכו' ואתה וכו' פירוש אין אדם יכול לעשות עבודת חברו אלא כל אחד למה שנתמנה, ואני נתמניתי להיות שוער ואתה להיות משורר ואין אדם עושה דבר שלא נתמנה עליו, ולזה נתחכם רמב"ם ז"ל ופסק פרט דין זה שם ואמר וזה לשונו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר עד כאן, לשלול סברת רבי יהושע שהיה סובר כשבא לסייע רבי יוחנן: שוב שבתי לדקדק דברי רמב"ם כדי שלא יהיה הפך סברת הגמרא בדין המסייע, כי ב' מיני מסייע הם, א' מסייע בעבודה שיש בה שיעור לאותה עבודה לבד ממנו כגון שהיו שוערים הצריכים לאותה הדלת ובא לסייע הזה אינו חייב אלא מדרבנן, והב' מסייע להשלים הצריכין לאותה עבודה וזה חייב מן התורה, ולזה התלמוד מחמת ישוב סברת ר' יהושע לפי הגירסא שהיתה לפניו סבר שהיו שוערים המספיקים לאותה עבודה ולזה סבר רבי יהושע לסייע שאין איסור בדבר, אבל לפי גירסת ספרי שאמר לו אתה מתחייב בנפשך מוכרחים אנו לפרש שלא היה שיעור מספיק לשוערים להגיף הדלתות, ולזה דקדק רמב"ם בדבריו וזה לשונו הלוים וכו' מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חברו שלא יסייע המשורר וכו' עד כאן, הנה ממה שדקדק לומר מלאכת חברו ולא אמר במלאכת חברו יגיד שמסייע זה נכנס בחלק מהעבודה המיוחדת לחברו, וגמר אומר שלא יסייע פירוש וגדר זה הוא שאני אוסר לך בו הסיוע ולזה לא אמר ושלא יסייע והבן: נמצינו אומרים כי המסייע בעבודה שאין בה צורכי עבודתה חייב מיתה כדעת רמב"ם וכברייתא דספרי ואין סתירה מהש"ס לזה, אלא שנשאר לדעת טעמו של רמב"ם ז"ל למה לא הוכיח חיוב מיתה ללוי משורר ששער מפסוק והחונים וגו' והזר הקרב יומת כמו שאמר בברייתא של ספרי וכדברי אביי כמו שכתבתי למעלה והלך לחזור אחר פסוק אחר שנראה מדבריו שהוא פסוק אל תכריתו משפחות הקהתי שבסוף פרשת במדבר, כי שם נאמרו ב' מאמרים שהביא הרמב"ם בפרט דין זה, הא' איש איש על עבודתו וגו', וב' ולא ימותו, והגם שכתב ועל משאו ובפסוק אל תכריתו נאמר ואל משאו, בודאי שטעות סופר הוא כי למה יניח מה שנאמר בפסוק שבו אמר ולא ימותו וילך לחפש אחר פסוק שבפרשת נשא כי שם נאמר ועל משאו ושם לא נאמר וימותו, אלא ודאי צריך להגיה בהרמב"ם ואל משאו, ויהי מה קשה למה נטה מדברי תנאים ואמוראים: ונראה כי הרמב"ם לקח דרשת תנא שדרש מפסוק גם הם גם אתם על זה הדרך גם הם לוים על עבודת הכהנים גם אתם כהנים על עבודת לוים, ומריבוי תיבת גם שלא היה צריך לומר אלא הם ואתם מזה דורש חיוב ללוי העובד עבודה שאינה שלו, ומה שכתב רמב"ם או שסייע לוי וכו' חייבין מיתה שנאמר ולא ימותו הוא מה שנאמר בפסוק ולא ימותו גם הם גם אתם, ודרשה זו מודה גם כן רבי הגם שאמר אינו צריך הרי גמר אומר מה תלמוד לומר גם הם וגו' לפי שערער וכו' חזר הכתוב והזהיר וכו' הרי שהצדיק דרשת תנא קמא, והגם שאביי דרש מפסוק והזר הקרב שהיא דרשת רבי, כיון שנתגלה לנו שאין רבי מכחיש בדרשת ולא ימותו כנזכר בחר הרמב"ם בראיית ולא ימותו שהיא יותר מפורשת מדרשת והזר וגו' שדרשתה באם אינו ענין שהכתוב במשה ואהרן נאמר דכתיב והחונים קדמה מזרחה משה וגו', והמשכיל יבין שאינה דרשה מפורשת, לזה בחר רמב"ם להביא בספרו מפסוק ולא ימותו גם הם וגו': ומה שהביא ראיה לאזהרת מעבודה לעבודה מפסוק איש איש על עבודתו ועל משאו מפני שזולת זה מנין לנו אזהרת מעבודה לעבודה שיבא עליה העונש ומנין יעלה מיחוש האיסור בדבר זה לפרש מאמר ולא ימותו על אם משורר ששער, לזה הביא פסוק איש איש על עבודתו ועל משאו. ואפשר כי רבינו (הרמב"ם) מפרש דברי רבי שכתבתי למעלה וזה לשונו אינו צריך שכבר נאמר אל תכריתו וגו' שחוזר על ענין הקרבת ר' יהושע לסייעו בהגפת שערים שהרי נאמר אל תכריתו וגו' ושם נאמר איש איש על עבודתו וגו', ומה שאמר לבסוף מעבודה לעבודה מנין אינו חוזר על האזהרה אלא על החיוב מנין שחייב מיתה, וכפי זה דברי הרמב"ם הם דברי רבי והוא ז"ל מביא בספרו הדרשה היותר מבוארת: ולדרך זה גם כן צריך להגיה בדברי הרמב"ם ואל משאו, ומה שפסק רמב"ם שכהן שעבד עבודת לוי אינו חייב מיתה, נראה כי דן לפי מה שקדם לנו שצריך הכתוב לכתוב העונש והאזהרה, וכאן בפסוק זה לא נאמרה אזהרה ומיתה אלא לבני לוי שכן כתוב לא יקרבו ולא ימותו, והגם שגמר אומר גם הם גם אתם והוסיף הכהנים בהאמור, אין הכרח שחוזר הכתוב לב' לאזהרה וחיוב מיתה ואין לנו לומר אלא על האזהרה בא כיון שלא נאמרה אזהרה לכהנים על עבודת הלוים אלא כאן, ואין זה היקש לומר אין היקש לחצאין ויכול להתפרש על זה הדרך גם הם על מה שהוזכר בסמוך גם אתם יש לכם אזהרה על הדבר, ועוד ממה שאמר רבי אינו צריך ולא נאמר גם הם גם אתם אלא בשביל שערער קרח מזה אתה למד שאין כאן מיתה לכהן העובד עבודת לוי, שאם לא כן הרי צריך וצריך כי מקראי שהביא רבי לא הביא בהם חיוב מיתה לכהן בעבודת לוים אלא אזהרה כמובן שם מהברייתא, אלא ודאי שלא בא מאמר גם אתם אלא לאזהרה, ולזה גם כן לא אמר תנא דספרי אלא כהנים על עבודת לוים מנין ולא אמר כהנים ענושים ומוזהרים על עבודת לוים מנין כמו שהתחיל לומר בלוים: ומה שאמרו בברייתא שהובאה בערכין אתם בשלהם והם בשלכם במיתה ולא הביא הש"ס ברייתא המנגדת לה שזה יגיד שברייתא זו היתה מוסכמת לבעלי הגמרא. אומר אני כי כשנעמוד על עומק הסוגיא ממנה נכריח ללכת בדרכו של רמב"ם, והוא כי שם מסיים באותה ברייתא וזה לשונם הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה ופרש"י הם בשלהם לוי משורר שהגיף דלתות עד כאן, וקשה לי למה שמקשה הש"ס בסמוך לדברי אביי שאמר משורר ששער במיתה וזה לשונם מיתיבי משורר ששער ושוער ששרר אינם במיתה אלא באזהרה וכו' עד כאן. קשה למה מחזר התלמוד לברייתא אחרת להקשות לדברי אביי ולא הקשה מברייתא שלפניו ממש שאמרה הם בשלהם אינם במיתה. ועוד קשה פרט זה של לוי מעבודה לעבודה היכן הוזכר שיאמר עליו אינ' במיתה אלא באזהרה, הלא תנא לא בא אלא לפרש מאמר גם הם גם אתם, וממה נפשך אם סובר התנא לדרוש מפסוק זה גם לוי מעבודה לעבודה שגם זה נכלל במאמר גם הם גם אתם אם כן המשפט שנעשה בכהן שעבד עבודת לוי נעשה בלוי שעבד עבודת לוי אחר כיון ששניהם כללם הבורא במאמר זה: ואם תאמר שאין להכריח מפסוק זה אלא אזהרה כמו כן גם כן אין לחייב הכהן בעבודה של לוי, אלא מוכרח אתה לומר שאין תנא דורש איסור לוי בעבודת חברו מפסוק גם הם גם אתם אם כן תנא אהיכא קאי שאומר הם בשלהם, אלא ודאי שזה יכריח לומר כי תיבת הם טעות הוא וגרסינן במקומה אתם, וזה פירושו הם בשלכם במיתה ואתם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה גם חסר מהברייתא הם בשלכם, כי להיות שהמדפיס ראה ב' תיבות כפולות הם בשלכם והם בשלכם סבר שהוא כפל לזה השמיט אחת מהם, וזה הוא נוסח הברייתא על נכון גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם הם בשלכם במיתה אתם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה, ולזה לא מצא התלמוד להקשות לאביי מברייתא זו שאין בה זכרון ב' עבודות לוים והקשה מברייתא אחרת, גם בזה יהיה סיפא דברייתא בדרשת הכתוב גם הם גם אתם שהביא התנא, ואמר כי הלוים בשל כהנים במיתה אבל כהנים בשל לוים אינם אלא באזהרה והטעם כמו שכתבתי בפירוש דברי רמב"ם, ומעתה עלה פסק רמב"ם וספרי וברייתא (דכריתות) [דערכין] בקנה אחד:
מַלְבִּי״ם אך אל כלי הקדש זה הארון, ואל המזבח עבודת מזבח, וממ"ש גם הם גם אתם משמע שגם הלוים יש להם עבודה וחלק בה רק שלא יקרבו אל המזבח מצא ר' נתן רמז לשיר רק שנתפרש בספר דה"י שחברו עזרא והוא בדה"י א' ט"ו ודה"ב ה' י"ב וסי' כ"ט וסי' למ"ד ושם מבואר שהלוים היו משוררים והכהנים מחצרים בחצוצרות כ"ז מובא בערכין י"א, וגרסתי גרסת הגר"א רק הוא גורס מאמר זה לקמן: אך אל כלי הקדש שעור הכתובים שישמרו את האהל מבחוץ לקרשים ולא יקרבו אל כלי הקדש בפנים, ואף לא אל המזבח שהוא בחצר א"מ, ובזה גדר שהכהנים יהיו שומרים כלי הקדש בפנים כמ"ש ואתה ובניך אחך לפני אהל העדות והלוים יהיו למשמרת האהל בחוץ ולא בפנים, ובזה לא ימותו הם כשיקרבו לעבודת כהנים בפנים וגם אחם כשתקרבו לעבודת לוים בחוץ, וממלת גם הם מלת גם מרבה שגם הם ימות, אם ישנו מעבודה לחברתה, ומה שהגהתי בפנים הוא גי' הגר"א והז"א עפ"י מה שהגיה הכ"מ פ"ג מה, כלי המקדש, וגי' הרמב"ם הי' בספרי שכהנים בעבודת הלוים הם רק באזהרה והראב"ד חולק עליו ועי' בכ"מ שם האריך בזה וכשתעיין תראה שהרמב"ם הוציא דבריו מהספרי זוטא המובא בילקוט ודברי רב מבוארים והגהתי כגי' הגר"א וכ"ה בילקוט:

ד וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא־יִקְרַב אֲלֵיכֶם׃

רַשִׁ״י וזר לא יקרב אליכם. אֶתְכֶם אֲנִי מַזְהִיר עַל כָּךְ:
אוּנְקְלוֹס וְיִתּוֹסְפוּן עֲלָךְ וְיִטְרוּן יָת מַטְרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא וְחִילוֹנֵי לָא יִקְרַב לְוָתְכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא וטעם ונלוו עליך. שלא תצטרכו לזר שהוא ישראל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ושמרו את משמרת אהל מועד. והשמירה לגדולה, ולמעלה כמו שאמרו אינו דומה פלטרין שיש עליה שומרים לפלטרין שאין עליה שומרים.
סְפוֹרְנוֹ ושמרו את משמרת אהל מועד. לפנים מן הקלעים והוא כל החצר:

ה וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ולא יהיה עוד קצף. כְּמוֹ שֶׁהָיָה כְבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ז) "כִּי יָצָא הַקֶּצֶף" (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְתִטְרוּן יָת מַטְרַת קוּדְשָׁא וְיָת מַטְרַת מַדְבְּחָא וְלָא יְהֵי עוֹד רוּגְזָא עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
סְפוֹרְנוֹ ושמרתם את משמרת הקדש. ואתם הכהנים תשמרו את משמרת המשכן לפנים מן הקרשים:
מַלְבִּי״ם ושמרתם את משמרת הקדש פסוק זה מיותר שעל הכהנים ובית דינם הזהיר בפסוק ז' ואתה ובניך אתך תשמרו וכו' כנ"ל סי' ב' ועוד שבפרשה זו כשלא אמר אתה ובניך דבר אל אהרן בלשון יחיד הקרב אתך ושמרו משמרתך וע"כ פי' חז"ל שהוא אזהרה לב"ד הכולל של ישראל שישגיחו ע"ז שאל"כ יהיה קצף ופורענות: ולא יהיה עוד קצף מלת עוד מציין תמיד שכבר היה הדבר פעם אחת [כמ"ש אחרי סי' צ"ז ובאה"ש כלל תקס"ו], ופה מרמז שכבר היה הקצף ע"ז כמ"ש כי יצא הקצף:

ו וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת־אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיהוָה לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד׃

רַשִׁ״י לכם מתנה נתנים. יָכוֹל לַעֲבוֹדַתְכֶם שֶׁל הֶדְיוֹט, תַּ"ל "לַה'", כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ לְמַעְלָה, לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת גִּזְבָּרִין וַאֲמַרְכָּלִין:
אוּנְקְלוֹס וַאֲנָא הָא קְרֵיבִית יָת אֲחֵיכוֹן לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכוֹן מַתְּנָא יְהִיבִין קֳדָם יְיָ לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא
סְפוֹרְנוֹ לכם מתנה נתונים לה'. שיתחייבו לעבוד במצותכם בכל הצריך באהל מועד:
מַלְבִּי״ם לכם מתנה נתונים יכול לעבודתכם של הדיוט ת"ל לה' כמו שמפורש למעלה לשמור משמרת גזברין ואמרכלין רש"י בפי' ועי' למעלה (סי' ו'):

ז וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל־דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת־כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת׃

רַשִׁ״י עבדת מתנה. בְּמַתָּנָה נְתַתִּיהָ לָכֶם:
אוּנְקְלוֹס וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תִּטְרוּן יָת כְּהוּנַתְכוֹן לְכָל פִּתְגַם מַדְבְּחָא וּלְמִגָיו לְפָרוּכְתָּא וְתִפְלְחוּן פוּלְחַן מַתְּנָא אֵיהַב יָת כְּהוּנַתְכוֹן וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל
רַשְׁבַּ״ם עבודת מתנה וגו': ונמצאו ישראל פטורים מן העבודה ומתוך שאינם מצווים לא יקרבו עוד שהרי והזר הקרב יומת:
אִבְּן עֶזְרָא עבודת מתנה. והזר מהכהנים אפי' לוי ועולת שמואל שהוא לוי איננה טענה כי היא היתה הוראת שעה כמעשה גדעון:
רַמְבַּ״ן עבדת מתנה אתן את כהנתכם במתנה תהיה לכם לשון רש"י לומר שהיא לכם מתנה גמורה עד שהזר הקרב יהיה חייב מיתה והנכון בעיני שיאמר ועבדתם עבודת כהונה ואיננה לכם עבודת שעבוד כעבודת עבדי המלכים אבל עבודת מתנה גדולה נתתי לכם בה לכבוד ולתפארת מאתי כענין שדרשו (סוטה טו) למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי עבודת מתנה אתן את כהונתכם. עבודת הכהונה שאני מטיל עליכם אינה עבודת זלזול אלא עבודת גדולה ומתנה ממני לכם, לפי שהיא לכם כבוד ותפארת מלבד מה שאתם מתפרנסים בה. ומה שחזר והזר הקרב יומת, כלומר הזר מהכהנים, ואפילו לוי. ועולת שמואל שהוא לוי, הוראת שעה היתה, כמעשה גדעון המנשי. וגם הפרשה הזו מורה כי במדבר סיני היה כשהוקם המשכן ונבחרו הלוים ונפסלו הבכורות.
סְפוֹרְנוֹ תשמרו את כהנתכם. שלא יקרב זר לעבודת כהונה כמו שקרה בעזיהו: ועבדתם. וכמו כן תשמרו שלא יקרב זר בעבודה שתעבדו וזה יצטרך כי אמנם: עבודת מתנה אתן את כהנתכם. עבודת הכהונה המוטלת עליכם בלבד אתן ואשים אותה למתנת כבוד ומעלה בעיני כל אדם, ובכן יתאוו כולם אליה ולפיכך צריך שתשמרו היטב:
מַלְבִּי״ם ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם כבר פי' בספרי למעלה (סי' ב') שזה קאי על ב"ד של כהנים שהם היו משגיחים שלא יעשה שום דבר השייך למזבח רק ע"י כהנים, וכמו שמפ' ביומא (דף כד) מה שמרבה בזה, אמנם מ"ש ולמבית לפרוכת הוא מיותר שהלא גם כהן אסור לכנס לשם, ע"ז פי' שהוא מרמז ששם יהיו בודקין יחוסי כהונה עי' בז"א שהאריך בזה, ופי' לפי הרמז למבית לפרוכת יהי' מקום ב"ד של כהנים הבודקים, ובזה תבין מה שדרשו ביומא (דף סד), אמר רב ד' עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה ונסוך המים ונסוך היין, מ"ט דרב דכתיב ואתה ובניך אתך וכו' ועבדתם עבודת מתנה ולא עבודת סילוק, ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה, ר"ל מדאמר שזה מוטל על ב"ד של כהנים מבואר שמדבר בדברים שחייב עליהם מיתה כמ"ש והזר הקרב יומת, וממ"ש עבודת מתנה פי' עבודה שנותמם דבר על המזבח לא עבודת סילוק כגון תרומת הדשן, וממ"ש ועבדתם בעבר המהופך לעתיד מבואר שהוא פעולה תמה ונגמרת שאל"כ היל"ל ותעבדו בעתיד גמור ובארתי זה היטב (אמור סי' קצ"ג) עפ"י הכלל שבארתי באילת השחר (כלל מ"ב) עיי"ש: עבודת מתנה אתן את כהנתכם רש"י ז"ל פי' במתנה נתתיה לכם, ופי' הרמב"ן דבריו לומר שהיא לכם מתנה גמורה עד שהזר הקרב יומת, והוא פי' שיאמר ועבדתם עבודת כהונה ואיננה לכם עבודת שעבוד אבל עבודת מתנה גדולה נתתי לכם בה לכבוד ולתפארת מאתי, וכ"ז דוחק, וחז"ל פי' כפשוטו שלשון מתנה נופל על מתנות כהונה, כמו וזה לכם תרומת מתנם, מכל מתנתיכם תרימו, ר"ל שיהי' דומה בעיניכם עבודת הכהונה כעבודה שאתם עובדים את ה' בקבלת מתנות כהונה שכל אחד רודף להשיג המתנות ורץ אחריהם לבית הגרנות כן ירוצו כ"א לזכות בעבודה וכמעשה שהיה שהיו רצים ועולים בכבש עד שלכן תקנו חכמים פייסות, וז"ש מה מתנה בפייסות, ר"ל שכ"א רודף להשיגה ועושים פייס שלא יבואו לידי מצה ומריבה כן ירדפו אחרי עבודת מזבח שלכן יגיע הדבר שיתקנו חכמים פייס, וכן ת"י לפום עדביא. כפולחנא כן מיכל מתנה אתן ברבותא ית כהונתכם, וממילא ממ"ש עבודת מתנה מבואר שאמלת קדשי הגמל נקרא עבודה כמ"ש ר' טרפון ומובא בפסחים (דף ע"ג), וממה שנקרא עבודה למד רבי שצריך לרחוץ ידיו כמ"ש ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', שכל דבר קדושה טעון נקיות ידים, וזה סמך לחכמים שגזרו נט"י לתרומה, ומה שנמחק הוא כפי גי' הגר"א: והזר הקרב יומת היינו הקרב לעבודה, וכן בע"מ אינו חייב בכניסה, וזה מבואר שלא כדעת הרמב"ם (במל"ת סי' ס"ט) שבע"מ עובר בכניסה לבד, רק כדעת הרמב"ן שם שהביא ראי' מספרי דפה ועיין במ"ל סוף פ"ט מה' ביאת מקדש ועמ"ש בהתו"ה אמור (סי' נח) והגר"א תקן הלשון ומה בע"מ שאינו אלא באזהרה לא הזהיר אלא בעבודה, ולא העתקתי נוסח זה מפני דברי המגלת אסתר שם: והזר הקרב יומת הגי' שהעתקתי הוא גירסת הגר"א עפ"י הגמ' סנהדרין (דף פ"ד) ושם אמר שר"ש אליבא דר"ע בחנק וזה הברייתא דספרי שסתמא כר"ש, ועי' בס' המצות להרמב"ם (מל"ת ע"ד):

ח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת־מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל־קָדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק־עוֹלָם׃

רַשִׁ״י ואני הנה נתתי לך. בְּשִׂמְחָה, לְשׁוֹן שִׂמְחָה הוּא זֶה, כְּמוֹ "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד'); מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן שָׂדֶה לְאוֹהֲבוֹ, וְלֹא כָתַב וְלֹא חָתַם וְלֹא הֶעֱלָה בְעַרְכָּאִין, בָּא אֶחָד וְעִרְעֵר עַל הַשָּׂדֶה, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבֹא וִיעַרְעֵר לְנֶגְדְּךָ, הֲרֵינִי כוֹתֵב וְחוֹתֵם לְךָ וּמַעֲלֶה בְעַרְכָּאִין, אַף כָּאן, לְפִי שֶׁבָּא קֹרַח וְעִרְעֵר כְּנֶגֶד אַהֲרֹן עַל הַכְּהֻנָּה, בָּא הַכָּתוּב וְנָתַן לוֹ כ"ד מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה בִּבְרִית מֶלַח עוֹלָם, וְלְכָךְ נִסְמְכָה פָרָשָׁה זוֹ לְכָאן (ספרי): משמרת תרומתי. שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְשָׁמְרָן בְּטָהֳרָה: למשחה. לִגְדֻלָּה (שם):
אוּנְקְלוֹס וּמַלֵיל יְיָ עִם אַהֲרֹן וַאֲנָא הָא יְהָבִית לָךְ יָת מַטְרַת אַפְרָשׁוּתָי לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן לִרְבוּ וְלִבְנָךְ לִקְיָם עֲלָם
רַשְׁבַּ״ם לך נתתים למשחה: הרי הן לך כעין סימן שרים הנמשחים למלוך:
אִבְּן עֶזְרָא למשחה. פירשתיו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי. כאן קיים לו הכהונה אחר שבאו עליה עוררין, ומשל למה הדבר דומה למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם לו השטר ובא אחד וערער עליו, א"ל המלך כל הרוצה לערער יערער, הנני כותב וחותם לו. וכאן נתנו לו עשרים וארבעה מתנות כהונה. וכן דרשו רז"ל בפרק הזרוע, עשרים וארבעה מתנות כהונה הן וכלן נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח, כל המקיימן כאלו קיים כלל ופרט וברית מלח וכל העובר עליהן כאלו עובר על כלל ופרט וברית מלח, ואלו הן, עשר מתנות בבהמ"ק ועשר בגבולים וארבע בירושלים. עשר במקדש, חטאת בהמה, וחטאת העוף, אשם ודאי, אשם תלוי, זבחי שלמי צבור, לוג שמן של מצורע, שתי הלחם, לחם הפנים, שירי מנחות, מותר העומר. ארבע בירושלים, בכור, בכורים, איל נזיר, עורות קדשים. עשר בגבולין, תרומה, תרומת מעשר, חלה, ראשית הגז, והמתנות שהן הזרוע והלחיים והקיבה, פדיון הבן, פטר חמור, שדה אחוזה, שדה חרמין, גזל הגר.
סְפוֹרְנוֹ ואני הנה נתתי לך. אתה תשמור משמרת הקדש כאשר צויתיך ואני נותן לך מתנות כהונה הכתובים בזאת הפרשה:
אוֹר הַחַיִּים ואני הנה נתתי וגו'. טעם אומרו ואני, נתכוין לומר כי בעד מה שהטלתי עליכם לשאת עון המקדש וגו' גם אני כבר הקדמתי לתת לכם בעד זה משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל:
מַלְבִּי״ם וידבר ה' אל אהרן כבר התבאר התו"ה ויקרא (סי' ד') באורך שלשון דמר לא בא מה' לשום נביא זולת משה, ובאו י"ג מעוטים נגד י"ג דברות, ופסוק כאשר דבר ביד משה לו הוא אחד מן המעוטים: ואני הנה כ"מ שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל יש בו דרוש ודיוק, ופה בא על הכוונה שנתתי לכם מתנות אלה מרצון נפשי ובשמחה שבזה תתיחס הפעולה אל הפועל עצמו, כי אין משותף עמו בזה איזה הכרח מבחוץ, ור' ישמעאל פי' שמציין שנתן להם מתנות אלה בשמחה, ור' נתן פי' דבריו שמן מלת אני לא מוכח רק שנותן ברצון שלא עפ"י הכרח שעז"א אני בעצמי ברצוני נתתי רק ממ"ש אני הנה שמלת הנה מציין ג"כ שהוא מזומן ומוכן לזה בכל לבו, א"כ בא להוסיף על ציון מלת אני שלא לבד שנותן ברצון כי גם נתן בשמחה, ומפרש שמ"ש ואני הנני מביא את המבול כי גם בזה יש שמחה לפניו באבדן מכעיסיו: הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי ב"י באר פה כ"ד מתנות כהונה שנתן לו בברית מלח, ויפלא מאד הלא מתנות כהונה נתנו בהר סיני, כמ"ש בספרא (צו סי' קס"א), ושם (סי' ק"ס) אמר ר"ש (סתמא דספרא) שהיו ישראל מפרישין מתנות כהונה מהר סיני ולא זכו בהן אהרן ובניו עד שנמשחו בשמן המשחה ושם מבואר שישראל נתנו המתנות ברצון ופי' בספרי שזה מפני שאח"ז בא קרח וערער הוצרך לחזק הדבר שנית בגזר דין ובברית מלח: הנה נתתי לך, לך נתתים הוא כפל לשון, ופי' חז"ל שתחלה מדבר מן המתנה והוסיף לך נתתים היינו בזכותך ובזכות בניך, ובפי' למשחה פי' מענין גדולה כמ"ש בש"ס זבחים (דף כח צא) ובכ"מ, ור' יצחק פי' משיחה ממש, ופלוגתתם תליא במה שחקרתי בהתו"ה (צו סי' מ"א וסי' קעג) אם גם בני אהרן נמשחו, ודעת הת"ק שרק אהרן נמשח כדעת המד' (במדבר פ' י"ב) וע"כ פי' משחת בניו מענין גדולה, ודעת ר"י שגם הבנים נמשחו:

ט זֶה־יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן־הָאֵשׁ כָּל־קָרְבָּנָם לְכָל־מִנְחָתָם וּלְכָל־חַטָּאתָם וּלְכָל־אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ׃

רַשִׁ״י מן האש. לְאַחַר הַקְטָרַת הָאִשִּׁים: כל קרבנם. כְּגוֹן זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר: מנחתם חטאתם ואשמתם. כְּמַשְׁמָעוֹ: אשר ישיבו לי. זֶה גֶּזֶל הַגֵּר (שם; זבחים מ"ד):
אוּנְקְלוֹס דֵין יְהֵי לָךְ מִקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא מוֹתַר מִן אֶשָׁתָא כָּל קוּרְבַּנְהוֹן לְכָל מִנְחַתְהוֹן וּלְכָל חַטְוַתְהוֹן וּלְכָל אֲשַׁמְהוֹן דִי יְתִיבוּן קֳדָמַי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין דִילָךְ הִיא וְלִבְנָךְ
רַשְׁבַּ״ם מן האש: לאחר הקטרת אימורין הנותר מן האש: אשר ישיבו לי: האשם המושב לה' לכהן, זהו גזל הגר שאין לו יורשין:
אִבְּן עֶזְרָא מקדש הקדשים. כי יש קדשים קלים: מן האש. כל מה שיקדישו ממנו כי אשה כמו אש והה"א נוסף: לכל מנחתם. אחר אשר יקדיש האזכרה ממנה ואמורי החטאת והאשם: אשר ישיבו לי. פי' כי תמעול מעל והנה המנחה והחטאת ואשם קדש קדשים כנגד השלמים:
סְפוֹרְנוֹ מן האש. שכולו ניתן לגבוה ואין לכהנים חלק בו אלא אחר הקטרת האישים דמשלחן גבוה קא זכו לפיכך:
מַלְבִּי״ם זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש הלשון בזה תמיד לומר מאשי, כמו חלקם וכו' מאשי ה', וגם שכלל מ"ש מן האש מיותר, כמו שהקשו התוס' בזבחים (דף מ"ד ע"ב) ובמנחות (דף עג) דלא לכתוב מן האש, ולא נצטרך רבוי על לוג שמן של מצורע, ופי' בספרי שמרמז על עור העולה שכולה נתונה על האש כמ"ש (צו סי' ז') עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, ומ"ש לכל קרבנם מרבה שתי לחם, אע"ג דקרו מנחה כמ"ש התוס' במנחות (דף נ"ט ד"ה היא) דכתיב מן האש ואין מגופם לאשים, ורש"י פי' לכל קרבנם זבחי שלמי צבור והם יש מהם לאשים רק שאינו נכלל בנאמרים כאן שפרט רק מנחה וחטאת ואשם, ונכלל בשם קרבן, ובמ"ש מנחתם היינו מנחת חובה ונדבה, וממלת כל מרבה בגמ' (זבחים מ"ד מנחות ע"ג) מנחת העומר ומנחת הקנאות, וחטאתם כולל חטאת יחיד וחטאת צבור, ומלת כל מרבה חטאת העוף כמ"ש בגמ', ואשמם כולל אשם ודאי ותלוי, ומלת כל מרבה אשם נזיר כאשם מצורע, כמ"ש בגמ' שם דס"ד שבא להכשיר, ומ"ש אשר ישיבו לי מדבר באשם גזלות שנמצא גזל הגר שע"ז שייך לשון השבה כמ"ש האשם המושב לה' לכהן, ומ"ש קדש קדשים מרבה לוג שמן של מצורע ובגמ' מרבה לה מכל קרבנם ואף שברוב דברים אלה מבואר בקרא שנאכלים לכהן, כבר פי' בז"ר שנשנה בכאן לכרות ברית מלח על כל אלה:

י בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל־זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה־לָּךְ׃

רַשִׁ״י בקדש הקדשים תאכלנו וגו'. לִמֵּד עַל קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין אֶלָּא בָּעֲזָרָה לְזִכְרֵי כְהֻנָּה:
אוּנְקְלוֹס בְּקֹדֶשׁ קוּדְשִׁין תֵּיכְלוּנֵיהּ כָּל דְכוּרָא יֵיכוֹל יָתֵיהּ קוּדְשָׁא יְהֵי לָךְ
אִבְּן עֶזְרָא בקדש הקדשים תאכלנו. אפי' בקדש הקדשים שהוא אהל מועד ונקרא קדש הקדשים כנגד חצר המשכן:
רַמְבַּ״ן בקדש הקדשים תאכלנו לימד על קדשי קדשים שאינן נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהונה לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ח:י׳) ולא הבינותי זה כי קדש הקדשים אינו מקום אכילת הקרבנות כי הכתוב אומר (ויקרא ו יט) במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד וקדש הקדשים הוא במקום הארון לפנים מן הפרוכת כמו שכתוב (שמות כו לג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים וכתיב (שם פסוק לד) ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים ואין שם אכילה ושתיה שאין נכנס שם אלא כהן גדול ביום הכפורים וראיתי בספרי רבי יהודה בן בתירא אומר הרי גוים שהקיפו את העזרה מנין לקדשי קדשים שנאכלין אפילו בהיכל תלמוד לומר בקדש הקדשים תאכלנו והנה ר' יהודה בן בתירא נתעורר בזה והעמיד הכתוב במקום האונס והזכירו באימה שאמר נאכלין בהיכל והראוי שיאמר שנאכלין אפילו לפני ולפנים אם הקיפו את ההיכל ועל דרך הפשט נפרש בקדש הקדשים תאכלנו שתאכלנו בקדושת קדש הקדשים כי אמר תחלה (במדבר י״ח:ט׳) קדש קדשים לך הוא ולבניך שלא תנהגו בהם מנהג קדשים קלים אבל יהיו בידכם קדש קדשים וחזר ופירש בקדש הקדשים תאכלנו שתהיה אכילתך בהם בקדושה חמורה ולפי שכבר פירש במנחה ובחטאת את החומר שיש באכילתן יותר מקדשים קלים במקומן ובזמנן לא הוצרך להאריך כאן אלא לומר שיהו כלן קדש קדשים באכילתן שתהיה אכילתן בהם בקדושה חמורה לא כקדשים קלים ושמושי הבי"ת רבים כי בי"ת הכלי כאשר תחזיק המקום והזמן כן תחזיק הענין וכן בעצבון תאכלנה (בראשית ג יז):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בקדש הקדשים תאכלנו. קדש הקדשים אינו מקום אכילת הקרבנות שהרי במקום הארון הוא לפנים מן הפרכת, כענין שכתוב (שמות כו) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, ואין בקדש הקדשים אכילה ושתיה שאין נכנס שם כי אם כהן גדול ביום הכפורים. אבל באור הכתוב שתאכלנו בקדושה חמורה שלא תנהוג בו מנהג קדשים קלים אלא שיהיה אצלכם קדש קדשים. או נאמר שהזכיר קדש הקדשים על אהל מועד, ונקרא קדש קדשים כנגד חצר המשכן.
סְפוֹרְנוֹ בקדש הקדשים תאכלנו. לפנים מן הקלעים:
מַלְבִּי״ם בקדש הקדשים תאכלנו פי' הרמב"ן שר"ל שתאכלנו בקדושת קדשי קדשים שיש חומר באכילתם יותר מקדשים קלים, וכן דעת ת"ק, ומפרש שהוצרך לומר זה אעפ"י שמפורש בפ' צו שכל אלה נאכלים בקדושת קדשי קדשים, פה בא לומר שנכרת ע"ז ברית עם אהרן, וכן מ"ש כל זכר יאכל אותו שגם זה כבר נאמר, בא לומר שכרת ע"ז ברית, וריב"ב מפרש שר"ל שתוכל לאכלו גם בהיכל כי מ"ש ואכלוהו במקום קדוש היינו בחצר אהל מועד, ולמד פה שבעת האונס יכול לאכול גם בהיכל ומובא בזבחים (דף סג) ומנחות (דף ט): קדוש יהיה לך אף דבר שאינו לאכילה כגון פגול ונותר וטמא ועצמות קדשים ישרפו במקום קדוש ויש לכהנים חלק בהם שיכול ליהנות מאפרן כמ"ש הרמב"ם (פי"ט מה' פה"מ הי"ג) (ז"א):

יא וְזֶה־לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל־תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם כָּל־טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ׃

רַשִׁ״י תרומת מתנם. הַמּוּרָם מִן הַתּוֹדָה וּמֵהַשְּׁלָמִים וּמֵאֵיל נָזִיר: לכל תנופת. שֶׁהֲרֵי אֵלּוּ טְעוּנִין תְּנוּפָה: כל טהור. וְלֹא טְמֵאִים; דָּ"אַ: כָּל טָהוֹר לְרַבּוֹת אִשְׁתּוֹ:
אוּנְקְלוֹס וְדֵין לָךְ אַפְרָשׁוּת מַתְּנַתְהוֹן לְכָל אֲרָמוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן וְלִבְנָיךְ וְלִבְנְתָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עֲלָם כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכוֹל יָתֵיהּ
אִבְּן עֶזְרָא מתנם. בחסרון תי"ו כמו הולך (נ"א עובר) בשוק אצל פנה שהוא פנתה או הם שני משקלים:
סְפוֹרְנוֹ תרומת מתנם. מה שהבעלים נותנין לכהנים מן הקדשים הקלים שיש לבעלים חלק בהם:
מַלְבִּי״ם וזה לך תרומת מתנם אחר שחשב המתנות של קדשי קדשים חשיב קדשים קלים וגם אלה התבארו במקומם וחשבם פה להודיע שגם עליהם כרת ברית מלח: תרומת מתנם פרש"י המורם מהתודה ומהשלמים ומאיל נזיר וג' אלו הם טעונים תנופה. והנה גם זה מבואר במקומו וכן מ"ש כל טהור בביתך יאכל אותו לא היה צ"ל שגם ישראל נזהרו שלא יאכלו קדשים בטומאה רק שבא כאן ללמד שעם אהרן כרת ברית ע"ז ועל תנאי זה נתן לו המתנות בברית מלח:

יב כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל־חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר־יִתְּנוּ לַיהוָה לְךָ נְתַתִּים׃

רַשִׁ״י ראשיתם. הִיא תְּרוּמָה גְדוֹלָה:
אוּנְקְלוֹס כָּל טוּב מְשַׁח וְכָל טוּב חֲמַר וְעִבּוּר רֵאשִׁיתְהוֹן דִי יִתְּנוּן קֳדָם יְיָ לָךְ יְהַבְתִּינוּן
רַשְׁבַּ״ם כל חלב יצהר: כדכתיב בהרימכם את חלבו ממנו:
אִבְּן עֶזְרָא חלב יצהר. הנכבד והמוטב שהוא הקצף כי יצהר מענין צהור ושרשו צהר והוא חלב שמן זית:
מַלְבִּי״ם כל חלב יצהר עתה יתחיל לחשב קדשי הגבול וגם אלה התבארו במקומם והזכירם פה להגיד שגם עליהם כרת ברית מלח: כל חלב יצהר וגו' ראשיתם אשר יתנו הנה לא חשב בין מתנות כהונה ראשית הגז וחלה ומתנות, ובהכרח שיהיו נרמזים בפ' זו, וחז"ל דייקו שמ"ש כל חלב יצהר ראשיתם הוא כפל לשון, שחלב היינו הראשית והמיטב ומציין תרומה ותרומת מעשר כמ"ש לקמן בהרימכם את חלבו ממנו, ולמה אמר שנית ראשיתם, וע"כ פי' שמ"ש ראשיתם כולל כל מה שנקרא בשם ראשית והוא כולל גם ראשית הגז וחלה שנקראו בשם ראשית, ועם זה נכלל הזרוע והלחיים והקבה כמ"ש וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם וכו' ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ראשית דגנך תתן לו וראשית גז צאנך תתן, זה כוונת הספרי בכלל, שבמ"ש ראשיתם אשר יתנו לה' כולל כל הנאמר בפ' וזה יהי' משפט הכהנים, שכולם משום ראשית ונכלל גם החלה שנקראת ראשית רק שסמכו ראשית הגז על מלת ראשיתם, ובמ"ש אשר יתנו ר"ל כל מה שיתנו וכולל המתנות, ובמ"ש אשר יתנו לה' נרמז בפרטות החלה כמ"ש מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה:

יג בִּכּוּרֵי כָּל־אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר־יָבִיאוּ לַיהוָה לְךָ יִהְיֶה כָּל־טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ׃

אוּנְקְלוֹס בִּכּוּרֵי כָּל דִי בְאַרְעֲהוֹן דִי יַיְתוּן קֳדָם יְיָ דִילָךְ יְהֵי כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכְלִנֵיהּ
אִבְּן עֶזְרָא בכורי כל אשר בארצם. בכורי כל פרי האדמה: וטעם כל טהור בביתך יאכלנו. להזהיר על אלה החלבים כי כל טהור בביתך יאכל אותו על חזה התנופה ועל שוק התרומה ומה שיחרים הישראלי שלא יאכלנו כי הוא לשם ואתה תאכלנו:
מַלְבִּי״ם בכורי כל אשר בארצם וגו' לך יהיה בבכורים לא נתפרש כלל במקומם שינתנו לכהן ועז"א ללמדך שיהיו נתונים לכהן, ומ"ש אשר בארצם, שזה נתפרש במקומו שאין מביאין בכורים בח"ל, פי' חז"ל שמלמד שחלה עליהם קדושה במחובר לארץ: כל טהור בביתך יאכלנו כבר אמר כל טהור בביתך יאכל אותו ורק מפני שדרך הדיוק מ"ש ביתו זו אשתו היינו דוקא אשתו הנשואה כמ"ש ביומא (דף יג) ביתו אמר רחמנא והך לאו ביתו הוא, דמקדש לה', והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא, לכן אמר שנית כל טהור בביתך כל הנמצא בביתך אף הארוסה והוא עפמ"ש באילת השחר (כלל פ"ט) שבשמות שיש בם מובן מיוחד כשבא בדיוק אמרינן שבאו בדרך הדיוק, וכשרצה הכתוב ללמד שבאו בדרך ההרחבה כפל את השם ללמד שלא בא בדרך הדיוק עיי"ש. וכן שם ביתך בדיוק היינו רק אשתו הנשואה וע"י שכפל שנית כל טהור בביתך ידעינן שבא בדרך הרחבה כל אשר בביתך אף הארוסה, אולם בזה י"ל שרצה כל הנמצא בביתך אף התושב, ואף שכתוב תושב ושכיר לא יאכל בו נאמר שזה מדבר בתושב שאינו בביתך לא תושב שברשותך שזה נכלל במ"ש כל טהור בביתך, ע"ז השיבו חז"ל דהא כתיב תושב ושכיר לא יאכל בו ושכיר כולל אף שהוא בביתך, דהא אף עבד עברי אינו אוכל שלמד לה ממ"ש וכל עבד איש מקנת כסף אף שהוא נמצא בביתו דהא רבו חייב במזונותיו כמ"ש בהתו"ה אמור (סי' פו), וה"ה שתושב לא יאכל אף שהוא בביתו, [וס"ל להספרי שלכן אמור שכיר אף שהוא כ"ש מתושב לגלות על תושב שאף שהוא בביתו לא יאכל, ומבואר שבמ"ש כל טהור בביתך יאכל מרבה רק הארוסה לא תושב שברשותו, וגרסתי הוא גי' הגר"א, כי המפרשים נלחצו מאד במאמר זה, ומ"ש וכבר שלח ר"י בן בג בג נמצא בקדושין (דף יג) עיי"ש:

יד כָּל־חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה׃

אוּנְקְלוֹס כָּל חֶרְמָא בְּיִשְׂרָאֵל דִילָךְ יְהֵי
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כל חרם בישראל לך יהיה. כל מי מישראל שיחרים סתם שום דבר מנכסיו נאסר לו ולכל ישראל ויהא לכהנים העובדים באותו משמרת. ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כז) כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו. ואם פירש לש"י יתננו לבדק הבית, ודרשו רז"ל במעשה קרח באשה אחת שהיתה לה רחל באתה לגזזה ובא הכהן אצלה שתתן לו ראשית הגז, כשילדה בכור נטלו כהן, ראתה שהדבר כן שחטתה, בא כהן נטל המתנות, אמרה יהא בשר זה חרם, נטל הכל.
מַלְבִּי״ם כל חרם בישראל ריה"ג ור"י בן בבא ס"ל דסתם חרמים לכהנים ולדידהו מ"ש כל חרם לך יהיה מיירי בסתם חרמים וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין, ולריב"ב ור"ש סתם חרמים לבד"ה ולפ"ז מ"ש כל חרם לך יהיה מדבר בשפירש שמחרים לכהנים, וכבר דברתי מזה בהתו"ה בחקותי (סי' ק"י) ועי' בסנהדרין (דף פ"ח) וערכין (דף כח) ובז"א כאן ואכמ"ל, וממ"ש בישראל י"ל דוקא של ישראל לא נכרים ונשים ועבדים דאתמעטו תמיד מן ישראל, ומרבי לה ממ"ש כל חרם:

טו כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַיהוָה בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה־לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר־הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה׃

אוּנְקְלוֹס כָּל פְּתַח וַלְדָא לְכָל בִּשְׂרָא דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא יְהֵי לָךְ בְּרַם מִפְרַק תִּפְרוֹק יָת בּוּכְרָא דֶאֱנָשָׁא וְיָת בּוּכְרָא דִבְעִירָא מְסַאֲבָא תִּפְרוֹק
אִבְּן עֶזְרָא אך פדה תפדה. פירוש תקח פדיונו וכן בכור הבהמה הטמאה תפדה:
מַלְבִּי״ם כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' פי' בהמה טהורה שמינו קרב לאפוקי חיה, שא"צ שהוא עצמו יהיה ראוי לקרב ונוציא בע"מ שעז"א באדם ובבהמה שבא להקיש בהמה לאדם כמו שיתבאר בסי' שאח"ז וכמו שבאדם אין הבדל בין בע"מ לתמים כן בבהמה: באדם ובבהמה. מאמר זה נמצא במכלתא בא (סי' קב), ושם בארתי שכל דרוש נדרש מפסוק מיותר, וממ"ש בכאן באדם ובבהמה יהיה לך נדרש שרשאי לתנו לכהן בכ"מ שירצה, ויתר הדרושים בארתי שם עיי"ש: אך פדה תפדה וכו' כבר בארתי שמלת אך ממעט במשפט הזה עצמו, ר"ל שלא משכחת פדיון רק בבכור בהמה טמאה אבל בבכור טהורה לא משכחת פדיון אף כשמתר שלא תפדה להאכילה לכלבים רק צריך קבורה וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ב מה' אסורי מזבח ה"י), ונוסחתי הוא כגי' הגר"א: ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה היינו בכור פטר חמור לבד, דכתיב שני פעמים ופטר חמור תפדה בשה לדייק שרק פטר חמור צריך פדיון, ותפס פה בכור הבהמה הטמאה לרמז על מ"ש בפ' בחקותי ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, שמדבר במקדיש בהמה טמאה לבד"ה כמו שפרש"י שם, ומרמז כאן שפודים אותה מהקדש ב"ה, שמ"ש בכור הבהמה הטמאה תפדה הוא שוה עם מ"ש ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך שמדבר בהקדישה לבד"ה, וכן מ"ש בכור הבהמה הטמאה היינו בהקדישו לבד"ה שאם לא הקדישו א"צ לפדותו, ומאמר זה נמצא במכלתא בא (סי' קכ"א) ושם פרשתיו, ועי' בכורות (דף ה'): ופדויו מבן חדש תפדה הנה מה שכפל פעל תפדה שהיל"ל אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה, יל"פ שבא לחלק בין שני הפדיונות, כמ"ש באילת השחר (כלל קנז) שלפעמים נכפל הפעל מפני שהורחת הפעל השני משונה מן הראשון, ולפ"ז בא ללמד שפדיון פ"ח א"צ להמתין שלשים יום, וי"ל בהפך שבא להקיש שני הפעלים זל"ז (כמש"ש בכלל קנט), ובא ללמד שגם פדיון פטר חמור מצוה להמתין שלשים יום, וכמ"ש בבכורות (דף יג) אמר רבא לא קשיא הא ר"א דמקיש [בכור בהמה לבכור אדם] הא רבנן דלא מקשי, וז"ש אתה אומר תפדה מיד או אינו אלא לאח"ז, ולמד לה ממ"ש ופדויו מבן חדש תפדה, שפדויו לשון זכר ומוסב על בכור אדם שהוא שם זכר ואמר שלישית פעל תפדה, ר"ל רק פדיון של הקודם שהוא בכור אדם הוא מבן חדש לא פדיונה של בכור בהמה:

טז וּפְדוּיָו מִבֶּן־חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא׃

אוּנְקְלוֹס וּפוּרְקָנֵיהּ מִבַּר יַרְחָא תִּפְרוֹק בְּפוּרְסָנֵיהּ כְּסַף חַמְשָׁא סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עַשְׂרִין מָעִין הוּא
אִבְּן עֶזְרָא ופדויו. שב אל בכור האדם לבדו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ופדויו מבן חדש תפדה. יחזור אל בכור אדם.
מַלְבִּי״ם ופדויו מבן חדש תפדה נוסחא הישנה של הספרי מתאמת עם נוסחת המכלתא (בא סי' קכג), וההגהה שהגהתי הוא עפ"י הגהת הגר"א והז"א, והוא כפי שטת הגמ' בבכורות (דף נא) ושבועות (דף ד) וכבר בארתי בפי' המכלתא שהמכלתא אינו עומד בשטת הגמ', וס"ל שבכור תפדה הוא הכלל השני וס"ל דכלל ופרט המרוחקים זה מזה דנים בכלל ופרט, והגמ' שמייתי בזה פלוגתת רבי ורבנן לא יכול לומר כן, כי לרבי ס"ל בב"ק (דף פב) דכלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנים, ולפ"ז בספרי שמביא ג"כ דעת רבי צריך להגיה כשטת הגמ', ובזה תבין שהגר"א הגיה כאן בספרי כשטת הגמ' ובמכלתא לא הגיה כלום: עשרים גרה הוא הגהתי לפי הגהת הגר"א שהוא נוסח הספרא בחקותי (סי' קו) מובא בבכורות (דף נ'), ר"ל שהשקל הוא מענין משקל ותלוי לפי הסכמת המדינה ויש שקלים גדולים וקטנים שהמטבעות משתנות תמיד, ובפ' תשא אמר בשקל הקדש עשרים גרה השקל ופה אמר עשרים גרה הוא, ר"ל שלא יפחות ממשקל זה, ובפ' בחקותי אמר עשרים גרה יהיה מזה מבואר שיכול לשנות משקלו להוסיף על עשרים גרה ובכ"ז יהיה תמיד עשרים גרה היינו שלא יפחות ומבואר שיכולים להוסיף ולא לגרוע ממשקלו:

יז אַךְ בְּכוֹר־שׁוֹר אוֹ־בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ־בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת־דָּמָם תִּזְרֹק עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה׃

אוּנְקְלוֹס בְּרַם בּוּכְרָא דְתוֹרָא אוֹ בּוּכְרָא דְאִמְרָא אוֹ בּוּכְרָא דְעִזָא לָא תִפְרוֹק קוּדְשָׁא אִינוּן יָת דִמְהוֹן תִּזְרוֹק עַל מַדְבְּחָא וְיָת תַּרְבְּהוֹן תַּסֵיק קוּרְבַּן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא לא תפדה כי קדש הם. לא תקח פדיונם ורבים פירשו שפדה לישראל והפך זה כל הבכור שאמר תאכלנו והסימן לכהן מי שהוא חייב לאכלו:
מַלְבִּי״ם אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז כבר כללתי בהתו"ה (ויקרא סי' קטו) ששם הנסמך לסומכים רבים לפעמים יבא השם עם כל סומך, בפרי בטנך ובפרי אדמתך, ולפעמים לא יבא בכל פעם כמו ראשית דגנך תירושך ויצהרך, ודעת חז"ל שכ"מ שיחזור השם בכל פעם מורה שהענינים מחולקים, וע"כ ממה שהחזיר שם בכור בכל פעם למדו שבא לחלק הענינים, ובזה ממעט כלאים ורדמה כי בספרי ממעט כלאים ובגמ' בכורות (דף ה) ממעט נדמה, וזה יתבאר עפמ"ש בספרא אמור (סי' קכח) ולמעט ממ"ש שור או כשב או עז כי יולד למעט כלאים ונדמה, ובארתי שם שלכן בא מלת או שמורה החילוק שאם יאמר כשב ועז נאמר שה"ה כלאים הבא מכשב ועז ביחד, ואם יאמר שור וכשב נאמר שה"ה הנדמה לעגל וכשב עיי"ש בפי' בארתיו היטב, וה"ה מטעם זה בא שם הסומך בכור שור או בכור כשב, למעט הנדמה לעגל וכשב, ובא שלישית בכור עז למעט כלאים מכשב ועז ביחד: לא תפדה קדש הם ת"ק מפרש מ"ש קדש הם בא ללמד שנשאר תמיד בקדושתו אף אם פדאו וכמ"ש בתמורה (דף ה), ור' יאשיה ס"ל שמ"ש קדש הם בא ללמד שמה שיאמר את דמם תזרוק הוא מצד שקדש הם, וה"ה לכל קדש כמהו כגון מעשר ופסח את דמם תזרוק, וס"ל שמעשר ופסח דינם בזריקה, ולפ"ז מ"ש ודם זבחיך ישפך בא ללמד שהניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא, לכן אמר שיטעון שפיכה אחת, ר"ל שטעון זריקה אחת ויוצא בשפיכה, ור' יצחק ס"ל שמ"ש ודם זבחיך ישפך קאי רק על מעשר ופסח ודינם רק בשפיכה. ומ"ש קדש הם ר"ל שמצד שהם קדש את חלבם תקטיר וה"ה כל קדש ומלמד שמעשר ופסח טעון הקטר חלבים (עי' בז"א מה שפלפל בזה וכבר רמזתי זה בפי' המכלתא פ' משפטים), ולפ"ז לר' יצחק אין זריקה בכלל שפיכה וזה כמ"ש בזבחים (דף לז) דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל עיי"ש ועי' מה שפלפלו בזה בתוס' שם ובפסחים (דף קכא) אבא חנן אומר שגם משום הקטר חלמם לא צריך קרא דיש ק"ו משאר קדשים שלא שוו מתן דמם לבכור, ר"ל שבכור בזריקה אחת והם טעונים שתים שהן ארבע, מעשר ופסח ששוו מתן דמים לבכור שאף שבכור בזריקה ופסח בשפיכה מכ"מ די בשפיכה אחת, כ"ש שישוו בהקטר חלבם, ומ"ש קדש הם בא ללמד שאם פדאו אינו פדוי: את דמם תזרוק זה א"צ להשמיענו שאחר שהבכור מובא לעזרה מדאי זורקים את דמו ככל הקדשים, רק שבא להשמיענו שזריקתו משונה מיתר קדשים וא"ל שקמ"ל שמשונה מדם חטאת שניתן על ד' קרנות והוא טעון שתי מתנות שהן ארבע שזה נלמד מעצמנו מק"ו שכאן מיעט בחלבים נגד עולה שכולה כליל, והוא א"צ ד' מתנות כמ"ש וזרקו הכהנים את דמו שלמד שהם ב' מתנות שהן ארבע, וע"כ בא לומר שמשונה מדין עולה שא"צ רק מתנה אחת, ובהגהת הגר"א גרס ת"ל וזרקו הכהנים שתי מתנות שהן ארבע דנתי וחלפתי בטל החלוף וזכיתי לדין כבתחלה ומה מקום שריבה בחלבים מיעט בדמים כאן שמיעט בחלבים א"ד שמעט בדמים א"כ מה ת"ל את דמם תזרוק מתנה אחת, וכ"ה בילקוט: ואת חלבם תקטיר כבר התבאר בספרא ויקרא (סי' קסו) שיש חמשה יתורים בשלמים ובחטאת ובאשם למעט חלב הדפנות, ופה שאמר סתם יש לטעות שאף חלב הדפנות ולמד לה מק"ו, ומ"ש אינו נרצה עד שישרף נראה לגרוס ואינו נרצה ר"ל אעפ"י שאינו נרצה עד שישרף באש בכ"ז הוא ריח ניחוח לה':

יח וּבְשָׂרָם יִהְיֶה־לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה׃

רַשִׁ״י כחזה התנופה וכשוק הימין. שֶׁל שְׁלָמִים שֶׁנֶּאֱכָלִין לַכֹּהֲנִים וְלִנְשֵׁיהֶם לִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, אַף הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד: לך יהיה. בָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד, וְהוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב הֲוָיָה אַחֶרֶת, שֶׁלֹא תֹאמַר, כְּחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל תּוֹדָה שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה (זבחים נ"ז):
אוּנְקְלוֹס וּבִשְׂרְהוֹן יְהֵי לָךְ כְּחַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וּכְשַׁקָא דְיַמִינָא דִילָךְ יְהֵי
מַלְבִּי״ם ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה כל מימרא זו מובא בזבחים (דף נז), כי יש להסתפק בכור לכמה נאכל, שיש להקישו לחטאת ואשם שהם מתנה לכהן, ואף אחר שכתוב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה י"ל כחזה ושוק של תודה, לכן הוסיף לך יהיה, שיהיה לך לזמן אכילתם להקל באכילתם כשלמים, ור' ישמעאל ס"ל שאין לדמותו לתודה שתודה גופא לא ידעינן רק משלמים ואין למדין למד מן הלמד, ור"ע לשטתו שס"ל דהימנו וד"א לא הוה למד מן הלמד, ור' ישמעאל ס"ל שלך יהיה מוסיף בכור בע"מ, ור"ע יליף לה מן ובשרם בל"ר, כ"ה בגמ', ור"א למד שנאכל לשני ימים ממ"ש לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה כמ"ש בבכורות (דף כז), ויסבור שמ"ש לך יהיה מוסיף שאף בכור בע"מ מתנה לכהן, כמ"ש בגמ' שם:

יט כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לַיהוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ׃

רַשִׁ״י כל תרומת הקדשים. מֵחִבָּתָהּ שֶל פָּרָשָׁה זוֹ כְּלָלָהּ בַּתְּחִלָּה וּכְלָלָהּ בַּסּוֹף וּפָרַט בָּאֶמְצַע (עי' ספרי): ברית מלח עולם. כָּרַת בְּרִית עִם אַהֲרֹן בְּדָבָר הַבָּרִיא וּמִתְקַיֵּם וּמַבְרִיא אֶת אֲחֵרִים (שם): ברית מלח. כַּבְּרִית הַכְּרוּתָה לַמֶּלַח שֶׁאֵינוֹ מַסְרִיחַ לְעוֹלָם:
אוּנְקְלוֹס כָּל אַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָא דִי יִפְרְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ יְהָבִית לָךְ וְלִבְנָיךְ וְלִבְנָתָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עֲלָם קְיַים מְלַח עֲלָם הִיא קֳדָם יְיָ לָךְ וְלִבְנָךְ עִמָךְ
רַשְׁבַּ״ם ברית מלח: נראה לי לשון קיום, וכן לדוד ולזרעו ברית מלח, כי פתרונם לפי עניינם, אבל לא תשבית מלח ברית אלהיך מדבר במלח ממש, ברית מלח ברית קיום ועומד לדורות:
אִבְּן עֶזְרָא ברית מלח. ברית כרותה מגזירת ארץ פרי למלחה ומקום המלח כמו נכרת שלא יעלה בו צמח כלל וכן גפרית ומלח:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ברית מלח עולם היא לפני ה'. ע"ד הפשט ברית כרותה, כי מקום המלח נכרת, וכה"א (ירמיה יז) ארץ מלחה ולא תשב. וע"ד הקבלה ברית מלח עולם היא, יאמר כי הברית מלח עולם היא, כלומר קיום הבשר, והמלח עקרו מים ובכח השמש השולט עליו נעשה מלח, וא"כ יש בכח המלח מים ואש, וכן הברית כלולה ממדת הרחמים וממדת הדין, וזה סוד (בראשית לו) בת מי זהב, ויבאר לנו הכתוב כי הברית הזאת מלח העולם היא, כלומר קיום העולם, כי בו יתקיים ויכרת, כשם שהמלח המקום שבו נעשה הוא נכרת ולא יעלה בו שום צמח, וכענין שכתוב (ירמיה יז) ארץ מלחה ולא תשב, וכתיב (דברים כט) גפרית ומלח שרפה כל ארצה, וגם היא מקיימת הדבר כמליחה, והנה זה דבר והפכו האחד כלול בחברו והפעולות משתנות, אבל הענין אחד. ודע כי בשתי פרשיות אלו הסמוכות זו לזו נתבארו משפטי המתנות של כהן ולוי, ופרשיות אלו בא הדבור לאהרן לבדו בלשון וידבר ובלשון ויאמר, חקי התרומה ושאר המתנות שהן בין כלן עשרים וארבע שהן לבית אהרן אמורים בלשון וידבר, חקי המעשר לבית לוי אמורים בלשון ויאמר, בשכבר ידעת כי מדת הכהן היא תורה שבכתב, ומדת הלוי תורה שבע"פ, ועל כן זכתה לו תורה כ"ד מתנות כהונה כנגד כ"ד ספרים. ותמצא בפקודי הלוים שנזכר בהם על פי ה' מה שלא תמצא בפקודי בני ישראל, וזה רמז למדה שהיא תורה שבעל פה, ודרשו רז"ל (שמות לד) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה. ופקח עיני הלב ותראה איך באר הכתוב כי נחלת הכהן אני, ממה שאמר (במדבר יח) אני חלקך ונחלתך, והוא מדת רחמים במקום הזה כמו (שמות ו) וגם אני שמעתי, ונחלת הלוי הוא המעשר שהוא רמז אל העשירית, ומזה אמר (במדבר יח) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, וכן תמצא לוי בן יעקב שהיה עשירי בבנים, שהרי כתוב (בראשית כח) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, אפילו מבניו נתן מעשר להקב"ה, והעשירי הוא קדש, וכן (דברי הימים א כג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, ודרכו של רועה כשהוא מכניס צאנו לדיר ורוצה לעשרן שמוציאן אחד אחד, ומי שנכנס אחרון יצא ראשון, כך השבטים כשהתחיל למנות מבנימן שהוא אחרון יהיה לוי עשירי בבנים. וכן תמצא בפרקי דר' אלעזר פרק ל"ז, לא עשר יעקב אלא למפרע, התחיל מבנימן שבמעי אמו ועלה לוי קדש לה' ועליו הכתוב אומר (ויקרא כז) העשירי יהיה קדש לה', ירד מיכאל המלאך ונטל את לוי והעלהו לפני כסא הכבוד, אמר לפניו רבש"ע זה גורלך וזה מעשרך, פשט יד ימינו וברכו שיהיו בני לוי משרתים לפניו בארץ כמלאכי השרת בשמים, אמר מיכאל לפני הקב"ה רבש"ע המשרתים למלך אינו נותן להם טרף מזונם, לפיכך נתן להם לבני לוי כל קדש שעלה לשמו, שנאמר (דברים יח) אשי ה' ונחלתו יאכלון, עד כאן בפרקים. והנה הלוי מקודש, ואמנם הכהן מקודש יותר ממנו, והלוי מפרסם מעלת הכהן שיתחייב לתת לו מעשר מן המעשר, שהרי הלוים משועבדים הם לכהנים, הוא שכתוב (במדבר ח) ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו. והסתכל ותראה איך הזכיר הכתוב בכהן היא ובלוי הוא, בכל אחד ואחד הזכיר הפך מדתו, אמר בכהן ברית מלח עולם היא, ואמר בלוי הוא, ללמדך שאין פרוד במדות אלא חבור ויחוד שלם וזו כלולה בזו, ומפני זה הזכיר בכאן לשון היא המורה על מדת הדין מצד אחד באמרו היא ומורה על מדת רחמים שהוא חציו ראשון של ה' המיוחד, ומלת הוא שהזכיר בלוי מורה על מדת רחמים מצד אחד באמרו הוא בלשון זכר, ומצד אחר מורה על מדת הדין בהיות כולל חציו האחרון של שם שהוא מדת הדין, ללמדך שהאחת כלולה בחברתה. וכדמיון זה תמצא ביעקב אבינו ודוד המלך ע"ה שהזכיר כל אחד הפך מדתו, יעקב שכתוב בו (מיכה ז) תתן אמת ליעקב, אמר (בראשית מח) האלהים הרועה אותי, ודוד ע"ה שכתוב בו (תהלים עב) משפטיך למלך תן, אמר (שם כג) ה' רועי לא אחסר, והנה באר כל אחד ואחד בענין הפרנסה בהפך מדתו.
סְפוֹרְנוֹ כל תרומות הקדשים. כגון המורם מלחמי תודה ושתי הלחם והחלה:
מַלְבִּי״ם כל תרומת הקדשים בא כלל בסוף המאמר וכן בא הכלל בתחלת המאמ' והפרטים באו באמצע ללמד שכלם נתנו בברית מלח אף דברים שאינם מפורשי' רק למדנו מריבוי הכתו' וע' במכלתא בא (סי' פג), ואמר בתחל' ובסוף לחק עולם שינהגו לדורות ובארתי הטעם בזה אמור (סי' סו) ואמר באמצע גם גבי חזה ושוק לחק עולם כי חזה ושוק אין נוהגים בבמה ומלמד שבכ"ז בזמן המקדש לא יבטלו לעולם, ומ"ש ברית מלח פי' הראב"ע שמקום המלח כמו נכרת מן הישוב שלא יעלה בו כל עשב, וטוב יותר דברי חז"ל כפרש"י שהמלח לא יסריח ולא יתקלקל ולא עוד אלא שמבריא דברים אחרים שלא יתקלקלו כן לא יופר הברית הזה ע"י חטאים:

כ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י וחלק לא יהיה לך בתוכם. אַף בַּבִּזָּה (שם):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן בְּאַרְעֲהוֹן לָא תַחֲסִין וְחוּלַק לָא יְהֵי לָךְ בֵּינֵיהוֹן מַתְּנָן דִי יְהָבִית לָךְ אִנוּן חוּלְקָךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
רַמְבַּ״ן בארצם לא תנחל שתהיה נוחל חלקך כאחד מכל שבטי ישראל וחלק קטן לא יהיה לך בארצם כלל כי הערים אשר נתנו להם ערי מקלט היו ולצורך ישראל הן האזהרה הזו בכהנים ואחרי כן הזכיר בלוים בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה (במדבר י״ח:כ״ד) כמוזהר בכהנים ורבותינו דרשו (ספרי קרח מה) בארצם לא תנחל בשעת חלוק הארץ וחלק לא יהיה לך בתוכם בבזה אני חלקך על שולחני אתה אוכל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בארצם לא תנחל. דרשו רז"ל בארצם לא תנחל בשעת חלוק הארץ. וחלק לא יהיה לך בתוכם. בבזה. אני חלקך. על שלחני אתה אוכל. כלומר שיזכה משלחן גבוה באותן חקים שזכתה לו תורה.
אוֹר הַחַיִּים בארצם לא תנחל וגו'. בספרי אמרו שאסר עליו חלק הארץ וחלק הביזה, ולזה כפל לומר לא תנחל וחלק לא וגו', וכוונת הכתוב היא שהגם שירצו ישראל לחלק לו חלק עמהם לא יאמר שלא נתכוון ה' אלא לפטור ישראל מחלק אהרן אבל אם ירצו הרי אלו משובחים על דרך אומרם ז"ל (שביעית פ"י מ"ט) המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, לזה אמר לא תנחל, ושומע אני דוקא נחלת הארץ הוא שישנה בלאו אבל חלק הביזה אינו באיסור תלמוד לומר וחלק וגו'. ודקדק לומר בתוכם על דרך אומרו גורלך תפיל בתוכנו פירש ליטול חלק כאחד מהם הוא שאסר עליו אבל אם רצו לשלוח לו דורונות הרי זה מקבל מהם: אני חלקך וגו' בתוך בני ישראל. אומרו אני, פירוש מה שהוא מיוחד לי אני יהיה חלקך, וחזר ופירש מה הוא הדבר ואמר בתוך וגו' שאין לך דבר שעושים ישראל שאין להקב"ה חלק עמהם ונוטלו הכהן, בתבואות הארץ, בפירות האילן, בלחם, בבשר, ביין, בשמן, ושאר הכ"ד מתנות:
מַלְבִּי״ם ויאמר ה' וגו' כי ממ"ש לאלה תחלק הארץ משמע גם כהנים ולוים לכן באר פה באהרן ובפסוק כ"ג בבני לוי שאין להם חלק בארץ, וכן מיעט גרים ונשים ועבדים כמ"ש בספרי מטות על פסוק זה: בארצם לא תנחל הנחלה שייך בארץ והחלק שייך אף במטלטלין שלא יחלקו עם אחיהם בשלל בעת כבוש הארץ, כי במלחמת מדין ניתן ללוים בתורת תרומה עפ"י הדבור וכמ"ש הראב"ד (פי"ג מה' שמטה ויובל) ורק א' אחוז מן החמשים ונגד קדשי המקדש אמר אני חלקך כמ"ש חלקם נתתי אותה מאשי, שנוטלים חלק מהשייך לגבוה, ונגד קדשי הגבול אמר אני נחלתך, שזה יקחו אף בזמן שאין מקדש וקרבנות כנחלה שאין לה הפסק, ומביא פסוק חלקם נתתי נגד קדשי המקדש כי זה נאמר במנחה, ופסוק אשי ה' ונחלתו יאכלון לקדשי הגבול וכמו שפרש"י אשי ה' אלו קדשי המקדש ונחלתו אלו קדשי הגבול: אני חלקך ונחלתך כ"ד מתנות חשבם (בב"ק קי, חולין קלג), ועי' בז"א מישב השנוים שבין הספרי והגמ' בזה. ואמרו שנסמכה פ' זו לענין קרח שמחלוקת קרח הסבה כריתת הברית, ויתר הדברים מובנים והגהתי עפ"י גי' הגר"א לבד שהוא מוחק מה שסיים ואומר סוף דבר הכל נשמע, וי"ל שר"ל שכל הכתרים הבל כמו שנזכר בספר קהלת שההביל הכל, וסיים שעקר האדם הוא השומר תורת ה' ומצותיו: ולבני לוי הנה נתתי מבואר אצלי שדרך הלשון להקדים את הפעל תמיד והיל"ל הנה נתתי לבני לוי, ובארתי באיה"ש (פי"ב) שבמקום שמקדים את השם, בא לתת הבדל בין השמות, אני נתתי לך את משמרת תרומותי ולבני לוי נתתי את כל מעשר, מבואר שב' המתנות הם מענין א' ושניהם נאמרו בברית מלח, רק שמובדלים במתנותיהן לבד, זה כ"ד מת"כ וזה מעשר כמש"ש בכלל קי"ד:

כא וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל־מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־הֵם עֹבְדִים אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד׃

אוּנְקְלוֹס וְלִבְנֵי לֵוִי הָא יְהָבִית כָּל מַעַשְׂרָא בְּיִשְׂרָאֵל לְאַחֲסָנָא חֲלַף פּוּלְחַנְהוֹן דִי אִינוּן פָּלְחִין יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא
אִבְּן עֶזְרָא חלף. כמו תמורה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולבני לוי. לפי שמצינו בכהונה (במדבר ה) והיתה לו ולזרעו אחריו, שהכהונה נמשכת לזרעו של אהרן לעולם דור אחר דור, אבל בלויה לא מצינו לשון אחריו, וא"כ מאין לנו שהלויה נמשכת לעולם כמו הכהונה, לכך אמר הכתוב ולבני לוי, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, מה הכהונה לעולם שכן הזכיר בה למעלה חק עולם ברית מלח, אף הלויה חק עולם ברית מלח. ובפרשיות הללו נתקיימה הכהונה והלויה לזרע אהרן, אחר שנדונו המערערים ונלכדו בפח מעשיהם ונפלו ממועצותיהם, ומפני זה היתה פריחת המטה אות, כענין שכתוב (במדבר יז) פרח מטה אהרן לבית לוי, כמו שהזכרתי למעלה, והפריחה הוא סימן מהירות וצמיחת פורענות לכל מערער כשם שמצינו בעוזיהו (דברי הימים ב כו). וכן מצינו בכתובים שהפריחה היא סימן מהירות בין לפורענות בין לשכר, לפורענות הוא שכתוב (תהלים צג) בפרוח רשעים כמו עשב, לשכר שכן נאמר בזמן הגאולה (ישעיה לה) פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו, וכתיב (הושע יד) אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי יא) וכעלה צדיקים יפרחו, וכן אמר דוד אביו ע"ה (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו.
מַלְבִּי״ם ולבני לוי הנה נתתי מלת הנה מורה על החדוש כמ"ש באיה"ש (כלל תקסה), ובכ"ז פי' למעלה (סי' יח) מ"ש ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי שמלת הנה מורה על השמחה, כי כבר התבאר בספרא צו (סי' קסא) שמת"כ התחילו מה"ס ומאז היו מפרישין מתנותיהם וא"כ לא היה דבר חדש. אמנם במתנת לויה הולך ר"י לשטתו שאמר שנתנה להם חלף עבודתם וא"כ לא נאמר עדיין מתנת לויה עד עתה, שעז"א שמצות כהונה נאמרה מה"ס וזו בתחלה נאמרה ר"ל שנתחדש עתה, וע"ז מורה מלת הנה על החדוש לא על השמחה, ור' יוחנן לשטתו שס"ל שגם מתנת לויה קנאו ה' ונתנו ללוים, ולשטתו גם מתנת לויה נאמרה מה"ס אף שלא עבדו עדיין אז קנאו ה' כמו מת"כ, ולפ"ז מלת הנה אינו מורה על החדוש, לכן אמר שגם הנה דפה מורה על השמחה, ומ"ש שנאמר וכל מעשר הארץ ר"ל וסיום הכתוב קדש הוא לה' שקנאו ה' ונתנו ללוים: הנה נתתי וגו' לנחלה מ"ש לנחלה מלמד שאין לו הפסק כי מע"ש אין נוהג בשנה השלישית והששית אבל מע"ר נוהג בכל השנים: חלף עבודתם מבואר שרק בעת שעובדים ולקמן (סי' עב) מבואר שאינו ממעט רק אם אינו מודה בעבודה, כי כבר בארתי (משפטים סי' יח) שנקרא בשם עובד כ"ז שהוא משועבד לעבודה אף אם חלה ולא עבד, רק אם פרק עול כגון עבד הבורח לא נקרא עובד, וכ"ז שהוא מודה בעבודה נקרא עובד:

כב וְלֹא־יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת׃

אוּנְקְלוֹס וְלָא יִקְרְבוּן עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְקַבָּלָא חוֹבָא לִמְמָת
אִבְּן עֶזְרָא ולא יקרבו עוד. בעבור עדת קרח:
מַלְבִּי״ם ולא יקרבו עוד ב"י וכו' בא עונש ואזהרה על קריבת זרים למקדש או לעבודת לוים:

כג וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֺנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה׃

רַשִׁ״י והם. הַלְוִיִּם — יִשְׂאוּ עֲוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁעֲלֵיהֶם לְהַזְהִיר הַזָּרִים מִגֶּשֶׁת אֲלֵיהֶם:
אוּנְקְלוֹס וְיִפְלְחוּן לֵוָאֵי אִינוּן יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִינוּן יְקַבְּלוּן חוֹבֵיהוֹן קְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן וּבְגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחְסָנָא
אִבְּן עֶזְרָא ועבד הלוי הוא. בעצמו ויש אומרים כי הוא פעול ואיננו נכון כי את עבודת אהל מועד הוא הפעול: והם ישאו את עונם. אם לא ישמרו והנה המעשר נחלתם ע"כ אמרתי:
מַלְבִּי״ם ועבד הלוי הוא הלא פה אינו מדבר מחיוב הלוים רק ממתנותיהם, וחיוב עבודת הלוים כבר נאמר בראש הפרשה? ופי' חז"ל שלא נטעה אחר שאמר שהמעשר חלף עבודתם יש רשות בידו שלא יעבוד ולא יקח מעשר או שפטור מן העבודה בעת שמטה ויובל, לכן אמר שבכ"ז מחויב לעבוד, וכבר התבאר באיה"ש (כלל רט) שכ"מ שבא מצת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל כמו הוא מקריב, הם מקריבים, בא תמיד למעט ולהוציא זולתו, וע"כ ממ"ש ועבד הלוי הוא, מלת הוא המיותר מוציא שלא יעבוד כהן, וממ"ש והם ישאו מלת הם ממעט כהנים, ומ"ש ובתוך ב"י לא ינחלו נחלה, התבאר למעלה (סי' מד):

כד כִּי אֶת־מַעְשַׂר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל־כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה׃

רַשִׁ״י אשר ירימו לה' תרומה. הַכָּתוּב קְרָאוֹ תְּרוּמָה עַד שֶׁיַּפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יָת מַעַשְׂרָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יִפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא יְהָבִית לְלֵוָאֵי לְאַחֲסָנָא עַל כֵּן אֲמָרִית לְהוֹן בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחֲסָנָא
אוֹר הַחַיִּים כי את מעשר וגו' על כן וגו'. ולמעלה הוא אומר ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל וגו' חלף עבודתם, נראה כי מתנת מעשר זה שנתן ה' ללוים יש בו ב' דברים, הא' חלק הנוגע להם בארץ, והב' שאינם טורחים בארץ לעשות ז' מלאכות הצריכות עד שיהיו חטים ממורחים, לזה אמר הכתוב ב' דברים חלף חלקם בארץ וחלף עבודתם ישראל עומדים ועושים מלאכתם כדי שיהיו מופנים לעבודת אהל מועד, והנה בלוים לא אמר אני חלקך וגו' שאין הלוים זוכים בחלק ה', ולזה גם הם נותנים חלק ה' תרומה מעשר מן המעשר. והם ומעשרם אינו אלא כשכירות הדיוטות לשרת הקדוש שהוא הכהן ואהל מועד:
מַלְבִּי״ם אשר ירימו לה' תרומה ר"ל המעשר שעתידים הלוים להרים ממנו תרומה, ואמר זה ללמד שכל עוד שלא הרימו ת"מ קרוי בשם תרומה ויכול לעשותו תרומה על טבלו, וזה דוקא קודם שהפריש ממנו ת"ג וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מה"ת הל' כא כב) והביא כן הר"ש (פ"א דתרומות ה"ה) מהספרי זוטא, ומ"ש מכאן אתה דן לתרומה כבר נשנה בספרי נשא על פ' וכל תרומה לכל קדשי ב"י ושם בסי' ל' פרשתיו והגר"א מחקו מכאן שאכ"מ: נתתי ללוים לנחלה אמר שנית לנחלה, שלמעלה למד שאין לה הפסק בשנה הג' והו' (כנ"ל סי' מט) ופה מלמד שאין לה הפסק אף שלא בפני הבית, ועי' בר"ה (דף יב): ע"כ אמרתי להם בתוך ב"י לא ינחלו נחלה כפל הדבור שנית שלא ינחלו לעולם אף אחר חלוק הארץ, וכן שלא ינחלו אף בארץ קיני וקנזי וקדמוני. והנה מזה משמע כדעת הרמב"ם (פי"ג מה' שמטה ויובל הי"א) שס"ל שאם כבש מלך ישראל בח"ל נוטלים הלוים חלק לכן תפס קיני וקנזי וקדמוני שזה דינו כא"י, אמנם להראב"ד שס"ל שם שאף בח"ל לא יטלו חלק, למה תפס קיני וקנזי וקדמוני ועי' בפר"ד דרוש ו', ומ"ש ע"כ אמרתי להם, והלא הצווי הוא לשבט לוי שהוא לוקה אם נטל חלק כמ"ש הרמב"ם שם, פי שזה אזהרה להב"ד כמ"ש הרמב"ם שם שאם נטל חלק בארץ מעבירים אותה ממנו:

כה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר
אִבְּן עֶזְרָא וידבר ה' אל משה. ולא אל אהרן בעבור תתם מעשר מן המעשר לאהרן:

כו וְאֶל־הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי־תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהוָה מַעֲשֵׂר מִן־הַמַּעֲשֵׂר׃

אוּנְקְלוֹס וּלְלֵוָאֵי תְּמַלֵיל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַעַשְׂרָא דִי יְהָבִית לְכוֹן מִנְהוֹן בְּאַחֲסַנְתְּכוֹן וְתַפְרְשׁוּן מִנֵיהּ אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מַעַשְׂרָא מִן מַעַשְׂרָא
מַלְבִּי״ם ואל הלוים תדבר וגו' כי תקחו וגו' מאתם בנחלתכם אמר זה ללמד שהמעשר הוא חלף הנחלה שהיה להם לקחת חלקם בארץ, ומזה ידענו שמ"ש ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה אין הפי' שיתנו להם מנחלתם בארץ חלק עשירי, וזה יהיה נחלת הלוים, [ומ"ש בתוך ב"י לא ינחלו נחלה היינו שלא ינחלו בפ"ע רק יקחו מנחלת ישראל חלק עשירי], דהא אמר כי תקחו מאתם בנחלחכם שפי' חלף נחלתכ', כי אתם לא תנחלו בארץ כלל רק תקחו פירות, והראב"ד הקשה מזה לדעת הרמב"ם שסובר (בפי"ג מה' שמטה ויובל) שממה שכובשים בח"ל יש לכהנים וללוים חלק, שא"כ לא יקחו שם תו"מ, ועי' מ"ש בזה בארך בפר"ד דרוש ו': והרמותם ממנו מלת ממנו זרה, דהא אמר והרמותם וכו' מן המעשר, וזה כאומר ממנו מן המעשר וזה זר כמ"ש הרד"ק במכלול וכמ"ש באילת השחר (כלל ר"י), ומשמע שר"ל ממנו ממינו ולא משאינו מינו. אמנם בריש פ"ט דבכורות למד לה ממ"ש כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה ועז"א והרמותם ממנו מופנה, ומשיב שצריך לגז"ש שנזכר בספרא (צו סי' קיא) ובמנחות (דף עז) עם מ"ש גבי לחמי תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' שהוא אחד מעשרה, וממ"ש והרמותם למד שלא יתרום מן המחובר וכמ"ש הרע"ב (תרומות פ"א משנה וא"ו) שלשון הרמה לא שייך אלא בתלוש, ואגב חושב יתר הדינים המבוארים במשנה שם שלא יתרום מן החדש על הישן שלמד לה בבכורות (דף נג) ממ"ש שנה שנה ולא מפירות ח"ל דכתיב וכל מעשר הארץ: ונחשב לכם תרומתכם כדגן פי' שתרומת מעשר יחשב כתרומה גדולה שלוקחים אותה מן הגרן, ופי' שמזה בעצמו ידעינן גם למוד לתרומה גדולה שהיא חובה, כי לקמן (סי' סז) למד לה ר' יונתן מלמוד אחר, ופי' כאן שנלמד מתרומת מעשר, ולמה שאפרש לקמן (שם) מלמד שהוא חובה גם ללוים שה"א שהם אין צריכים להפריש ת"ג, ולמד מתרומת מעשר שלמד לקמן (סי' סא) שגם הלוים חייבים בו, וגירסתי הוא גי' הגר"א, והוא מחקו מכאן וגורס אותו בסי' שאח"ז קודם אבא אלעזר בן גומל:

כז וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן־הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן־הַיָּקֶב׃

רַשִׁ״י ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁלָּכֶם אֲסוּרָה לְזָרִים וְלִטְמֵאִין, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתָה וְחֹמֶשׁ כִּתְרוּמָה גְדוֹלָה שֶׁנִּקְרֵאת רֵאשִׁית דָּגָן מִן הַגֹּרֶן: וכמלאה מן היקב. תְּרוּמַת תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר הַנִּטֶּלֶת מִן הַיְקָבִים: מלאה. לְשׁוֹן בִּשּׁוּל — תְּבוּאָה שֶׁנִּתְמַלֵּאת: יקב. הוּא הַבּוֹר שֶׁלִּפְנֵי הַגַּת שֶׁהַיַּיִן יוֹרֵד לְתוֹכוֹ, וְכָל לְשׁוֹן יֶקֶב חֲפִירַת קַרְקַע הוּא, וְכֵן "יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ" (זכריה י"ד), הוּא יָם אוֹקְיָנוֹס, חֲפִירָה שֶׁחָפַר מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם:
אוּנְקְלוֹס וְתִתְחַשֵׁב לְכוֹן אַפְרָשׁוּתְכוֹן כְּעִבּוּרָא מִן אִדְרָא וְכִמְלֵאָתָא מִן מַעְצַרְתָּא
רַשְׁבַּ״ם כדגן מן הגרן: שהוא בלאו וכל זר לא יאכל קדש בפרשת תרומה באמור אל הכהנים:
אִבְּן עֶזְרָא וכמלאה. פירשתיו:
סְפוֹרְנוֹ ונחשב לכם תרומתכם. להניח ברכה אל ביתכם אף על פי שנמדד ואמרו (ברכות פרק הרואה) מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא מכל מקום תרומת מעשר תתן ברכת טוב בשאר המעשר שהוא חולין ביד הלוי:
מַלְבִּי״ם ונחשב לכם תרומתכם ר' ישמעאל שס"ל שתרומת מעשר אין להפריש מאומד אחר שהיא אחד מעשר אינו דומה לתרומה שנטלת מאומד מפני שחטה אחת פוטרת את כל הכרי, והוא פי' שאמר אם והרמותם מעשר מן המעשר [שזה א"א לעשות ע"י אומד רק ע"י מנין ומדה ומשקל] אז ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן, אבל אם לא הפרשתם כראוי ע"י מדידה רק ע"י אומד אינו נחשב כתרומה, ואבא אלעזר ס"ל שגם תרומת מעשר מצותו מאומד, ומפרש שעז"א הגם שצריך מעשר מן המעשר בכ"ז ונחשב לכם תרומתכם, תוכל להפריש באומד ובמחשבה כדגן מן הגרן שנטלה באומד, ועי' בר"ש פ"א דתרומות מ"ו ובתוס' גיטין למ"ד ביצה (יג) מנחות (נד) בכורות (נח) שהאריכו בפלוגתא זו אם תרומת מעשר מופרשת ע"י אומד, והוא הפלוגתא בספרי דפה, והרמב"ם (פ"ג מה' תרומות ה"י) פסק דאין מפרישין תרומת מעשר מאומד: כדגן מן הגרן הדגן הוא הנגמר והודש ועומד בגרן וכן המלאה מן היקב ומלמד שלא יתרום דבר הבלתי נגמר על הנגמר כמ"ש בפ"ק דתרומות, ומ"ש מכאן אמרו הוא בפ"א דמעשרות, ובפרק קמא דבכורות יליף לה ממק"א, והרמב"ם (פ"ו מה' תרומות הלכה ד') למד מכאן כדברי הספרי:

כח כֵּן תָּרִימוּ גַם־אַתֶּם תְּרוּמַת יְהוָה מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת־תְּרוּמַת יְהוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן׃

רַשִׁ״י כן תרימו גם אתם. כְּמוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְרִימִים מִגָּרְנָם וּמִיִּקְבֵיהֶם, תָּרִימוּ גַּם אַתֶּם מִמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּכֶם, כִּי הוּא נַחֲלַתְכֶם:
אוּנְקְלוֹס כֵּן תַּפְרְשׁוּן אַף אַתּוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מִכֹּל מַעַשְׂרָתֵיכוֹן דִי תִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתְּנוּן מִנֵיהּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא
מַלְבִּי״ם כן תרימו גם אתם תרומת ה' ופי' שקאי על הכהנים שיש לטעות שאחר שאין נותנים מעשר ללוים א"צ להפריש מעשר ותרומת מעשר, ור' ישמעאל ס"ל שע"ז א"צ קרא דיש ק"ו מחלה שהכהנים חייבים להפרישה דשם לא כתיב כי תקחו מאת בני ישראל, רק שמלמד על מעשר של לוים עצמם, ופי' כן תרימו גם אתם מכל מעשרותיכם היינו מעשר של לוים, וכן אשר תקחו מאת ב"י, ונראה דת"ק ס"ל כראב"ע ביבמות (דף פו) שאמר שפרשה ואל הלוים תדבר כולל גם כהנים שנקראו בכ"ד מקומות בשם לוים, ור' ישמעאל סבירא ליה כר"ע שם שמ"ש ואל הלוים תדבר הוא רק לוים ומעשר ראשון ללוי ולא לכהן, ועי' ברמב"ם (פ"א מה' מעשר הלכה ג'): מכל מעשרותיכם ר"ל מכל מיני מעשרות כי מעשר נוהג בכל הפירות, ומאמר הספרי הנוכחי כבר נשנה בפ' נשא על פסוק וכל תרומה לכל קדשי ב"י ושם פרשתי שקאי על מעשר שני (עיי"ש סי' למ"ד): ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן כבר בארתי באילת השחר (כלל רסה) שכ"מ שאומר אהרן הכהן והיא מצוה נהוגה לדורות ימין על הכהן הדיוט כי תואר הכהן מיותר ובא לומר שנוהג באהרן מצד שהוא כהן לא מצד שהוא כ"ג, אבל בכ"ז שם אהרן מיותר, שהיל"ל לכהן, ופי' חז"ל שמרמז שיהיה חבר כמו שהיה אהרן, וכמ"ש בסנהדרין (דף צ):

כט מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל־תְּרוּמַת יְהוָה מִכָּל־חֶלְבּוֹ אֶת־מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ׃

רַשִׁ״י מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה'. בִּתְרוּמָה גְדוֹלָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁאִם הִקְדִּים לֵוִי אֶת הַכֹּהֵן בַּכְּרִי וְקִבֵּל מַעְשְׂרוֹתָיו קֹדֶם שֶׁיִּטֹּל כֹּהֵן תְּרוּמָה גְדוֹלָה מִן הַכְּרִי, צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ הַלֵּוִי מִן הַמַּעֲשֵׂר תְּחִלָּה אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים לִתְרוּמָה גְדוֹלָה, וְיַחֲזֹר וְיַפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר (ספרי):
אוּנְקְלוֹס מִכֹּל מַתְּנָתֵכוֹן תִּפְרְשׁוּן יָת כָּל אַפְרָשׁוּתָא דַיְיָ מִכָּל שׁוּפְרֵיהּ יָת מַקְדְשֵׁיהּ מִנֵיהּ
אִבְּן עֶזְרָא מכל חלבו. מהטוב שבו וכן ואכלו את חלב הארץ: את מקדשו. כי המעשר הוא הקדש:
מַלְבִּי״ם מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ס"ל לר' יאשיה שמדבר בתרומה גדולה שיהיו הלוים מחויבים להפריש והוא אם הקדים הלוי את הכהן בכרי שכבר נתחייב בתרומה גדולה, שהגם שאמרו שאם הקדימו בשבלם פטור מת"ג דכתיב והרמותם ממנו מעשר מן המעשר ולא תרומה גדולה ומעשר מן המעשר אם הקדימו בכרי חייב כמ"ש (בברכות דף מז ביצה דף יו"ד ובכ"מ), ור' יונתן ס"ל שבא ללמד שהלוי חייב להפריש תרומה גדולה משדותיו, דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה וראשית גז צאנך תתן לו ואמר בחולין (דף קלא) שהלוי פטור מן המתנות למ"ד שהלוים לא נקראו עם וכן ס"ל לר' יונתן ה"א שרשות בידו שלא להפריש תרומה גדולה לכן אמר תרימו את כל תרומת ה' ללמד שהוא חובה, וכבר בא אמר זה בפ' שלח בפ' חלה והמפרשים תמהו שר' יונתן למד שם מפסוק אחד ולמ"ש לק"מ ור' יאשיה ס"ל כמ"ד שהלוים נקראו עם ולכן לא דריש כר' יונתן: מכל חלבו את מקדשו ממנו פי' שתרימו ממנו את השעור שהוא מקדש אותו כשנופל לתוכו והוא א' ממאה כי יותר מזה אינו מקדש בנפילתו, ומ"ש אם מעלה היתר את האיסור פי' חולין שהם מותרים מעלים את התרומה, כ"ש שיעלה האיסור את ההיתר פי' תרומה טהורה שאסורה לזרים תעלה תרומה טמאה שהיא מותרת לכהנים כמו הטהורה, ובכת"י גורם אם יעלה איסור מן האיסור להתיר ק"ו לאיסור מן המותר להיתר, פי' אם יעלה איסור מן האיסור כדתנן הערלה מעלה את הערלה אע"ג דכולה איסור ק"ו לאיסור דהיינו תרומה טמאה מן המותר דהיינו תרומה טהורה, ורבי למד אם עלה איסור דהיינו תרומה שהיתה אסורה תחלה ועלתה להיתר ק"ו מן המותר למותר להתיר ור"ל תרומה טמאה מן תרומה טהורה שגם טמאה היתה תחלה מותרת לכהנים, ולמד מגזרה שוה המלאה שה"ה שערלה וכלאי הכרם בטלים רק ע"י שהם חסורים באכילה ובהנאה צריך מאתים:

ל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת־חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב׃

רַשִׁ״י בהרימכם את חלבו ממנו. לְאַחַר שֶׁתָּרִימוּ תְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִמֶּנּוּ: ונחשב הַמּוֹתָר לַלְוִיִּם חֻלִּין גְּמוּרִין: כתבואת גרן לישראל, שֶׁלֹּא תֹאמַר הוֹאִיל וּקְרָאוֹ הַכָּתוּב תְּרוּמָה — שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה" — יָכוֹל יְהֵא כֻלּוֹ אָסוּר, תַּ"ל "וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן", מַה שֶּׁל יִשְׂרָאֵל חֻלִּין, אַף שֶׁל לֵוִי חֻלִּין (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְתֵימַר לְהוֹן בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יָת שׁוּפְרֵיהּ מִנֵיהּ וְיִתְחַשֵׁב לְלֵּוָאֵי כַּעֲלָלַת אִדְרָא וְכַעֲלָלַת מַעֲצַרְתָּא
אִבְּן עֶזְרָא וטעם בהרימכם את חלבו. וכבר הזכיר הכתוב זה לדבק אחריו ואכלתם אותו והטעם שהוא אסור לכם לאכול ממנו עד שתרימו חלבו ממנו ואחר שיחשב לכם אז תאכלוהו בכל מקום טהור:
מַלְבִּי״ם בהרימכם את חלבו החלב הוא המיטב והמובחר ותחלה אמר מכל מתנותיכם תרימו וכו' מכל חלבו, שזה מדבר בתרומה (כנ"ל סי' סז) ופה מדבר בתרומת הלוים תרומת מעשר שגם זה יהיה מן המובחר, ועז"א הרי זה אזהרה ללוים כן גריס הגר"א, ועז"א ואמרת אליהם ר"ל ללוים, ועי' ברמב"ם (פ"א מה' מעשר הי"ג): ונחשב ללוים כתבואת גרן ר"ל שמאז שהפריש תרומת מעשר השאר חולין גמורין ולא תאמר הואיל וקראו הכתוב תרומה שנאמר כי את כל מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה יכול יהא כולו אסור רש"י בפי' וכן ביבמו' (דף פו) מ"ט דר"מ דאמר מעשר אסור לזרים דכתיב כי את כל מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, ועל פי זה הגהתי את הספרי כי נוסחא הכתובה והרמותם ממנו תרומת ה' וכן נוסחת הגר"א לפי שהוא אומר ונחשב לכם אין לה טעם:

לא וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל־מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי־שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד׃

רַשִׁ״י בכל מקום. אֲפִלּוּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת (שם):
אוּנְקְלוֹס וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ בְּכָל אֲתַר אַתּוּן וֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן אֲרֵי אַגְרָא הוּא לְכוֹן חֲלַף פָּלְחַנְכוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא
אוֹר הַחַיִּים כי שכר וגו' חלף וגו'. חזר לומר הדברים עצמן שאמר למעלה, לפי שאמר ואכלתם אותו בכל מקום שהוא חולין גמורים לזה נתן הטעם כי אין במעשר זה שום קדושה כתרומה או כדומה לה אלא ממון חול שאמר ה' לישראל לפרוע לכם שכר עבודתכם, ומעתה מה קדושה יש בו. ורז"ל (ספרי) אמרו שבא הכתוב לומר שאם עבד יטול ואם לא עבד לא יטול מכאן אמרו בן לוי שקבל עליו כל העבודות חוץ מאחד אין לו חלק בלויה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים: חסלת פרשת קרח
מַלְבִּי״ם ואכלתם אותו בכ"מ אפי' בבה"ק ועי' ביבמות (דף פ ע"ב), ומ"ש אתם וביתכם שביתו זו אשתו הנשואה (כנ"ל סי' כט), מרבה שאשתו נותנת רשות לעשר, שעל לאכול א"צ קרא שאף בתרומה אוכלת, כן פי' ביבמות (דף פו): כי שכר הוא לכם חלף עבורתכם כבר בארתי קדושים (סי' למ"ד) שיש הבדל בין שכר ובין פעולה שבשם פעולה ישקיף על העסק שפעל ועשה, ובשם שכר כולל גם השוכר איש לזמן שיעשה לו כל עבודתו, ומשלם לו שכירות קצוב מבלי השקף על פעולתו, וממ"ש שהוא שכר לכם היינו שאתם שכירים לעבוד כל עבודתו א"כ מחויב לעבוד כל עבודת הלוים ואם אינו מקבל עליו דבר אחד אין לו חלק בלוים, וכבר פרשתי הדבר למעלה עיי"ש:

לב וְלֹא־תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת־חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת־קָדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ׃

רַשִׁ״י ולא תשאו עליו חטא וגו'. הָא אִם לֹא תָרִימוּ תִּשְׂאוּ חֵטְא: ולא תמותו. הָא אִם תְּחַלְּלוּ תָּמוּתוּ:
אוּנְקְלוֹס וְלָא תְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יָת שׁוּפְרֵיהּ מִנֵיהּ וְיָת קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא תְחַלְלוּן וְלָא תְמוּתוּן
רַשְׁבַּ״ם לא תחללו: לאוכלם בטומאה:
אִבְּן עֶזְרָא ולא תשאו עליו חטא. טעמו כאשר תרימו לא תשאו עליו חטא ובתתכם מקדשו ממנו יהיו קדשי בני ישראל שמורים ואם לא תעשו כן תשאו חטא שעברתם על המצוה וחללתם קדשי בני ישראל בעבור שאכלתם אתם מקדשו:
מַלְבִּי״ם ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו מבואר שאם לא ירימו את החלב והמיטב הם בנשיאת עון וממ"ש בהרימכם מבואר שהמרים בנשיאת עון אף ישראל שהרים של לוי ע"י נטילת רשות, וממ"ש ואת קדשי ב"י לא תחללו שקאי על תרומה טמאה מבואר שבא הצווי גם על תרומה טמאה שירים המיטב כי על שלא יחללו כבר אמר בפ' אמור ומתו בו כי יחללוהו. ור' יאשיה אומר שהוא אזהרה לכהנים כי מ"ש בפ' אמור ומתו בו כי יחללוהו הוא עונש ופה בא האזהרה שלא יאכלו קדש בטומאה, והגי' כמו שהוא בספרים אין לה באור והגר"א גרס ומנין אתה אומר שאם הפריש שלא מן המובחר שהוא בנשיאת עון ת"ל ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אין לי אלא ת"מ ת"ג מנין ת"ל ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו והשאר נמחק:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.