א
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי־גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת־אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת־אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה׃
אִבְּן עֶזְרָא
לבני ראובן. כי הוא בן הגבירה: מקום מקנה. כי שם מרעה טוב:
ב
וַיָּבֹאוּ בְנֵי־גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל־נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר׃
רַמְבַּ״ן
ויבאו בני גד ובני ראובן הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד כמשפט כי הוא הבכור ובן הגבירה וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר (דברים ג טז) ולראובני ולגדי נתתי אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד כי הם נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחלה למשה בנחלה הזאת והם היו גבורים יותר מבני ראובן כמו שנאמר (שם לג כ) וטרף זרוע אף קדקד ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען שאמרו בהם המרגלים (במדבר י״ג:ל״א) לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה' כאבותם ויסף עוד להענישם כהם להניחם במדבר ולכך ענו אותו חלילה שנירא מהם אבל נעבור חלוצים למלחמה ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ה' כי לחמנו הם:
אִבְּן עֶזְרָא
ויבאו בני גד. הם היו בעלי העצה בתחלה על כן הקדימם הכתוב:
ג
עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן׃
רַשִׁ״י
עטרות ודיבן וגו'. מֵאֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג הָיוּ:
סְפוֹרְנוֹ
עטרות ודיבון. כל אחת מהן לבדה היא ארץ מקנה:
ד
הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה׃
ה
וַיֹּאמְרוּ אִם־מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל־תַּעֲבִרֵנוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן׃
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמרו יותן. אמר ויאמרו פעם אחרת בעבור שארכו הדברים י"א כי את הוא פעול יותן ולא אדע למה זה כי הנה כתוב נעתם ארץ. יחלק הארץ ולא נשא אותם הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו:
ו
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי־גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה׃
רַשִׁ״י
האחיכם. לְשׁוֹן תְּמִיהָה הוּא:
סְפוֹרְנוֹ
האחיכם יבאו למלחמה. האמנם תחשבו שאחיכם ירצו לבוא להלחם כדי לכבוש: ואתם תשבו פה. במה שכבר נכבש אין ספק שאינכם חושבין שיעלה זה בידכם ואין זה אלא להניא את לב אחיכם:
ז
וְלָמָּה תנואון [תְנִיאוּן] אֶת־לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם יְהוָה׃
רַשִׁ״י
ולמה תניאון. תָּסִירוּ וְתַמְנִיעוּ לִבָּם מֵעֲבֹר, שֶׁיִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁאַתֶּם יְרֵאִים לַעֲבֹר מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה וְחֹזֶק הֶעָרִים וְהָעָם:
סְפוֹרְנוֹ
ולמה תניאון. הלא ידעתם כמה לקו המניאים בדור שקדם:
ח
כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת־הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
מקדש ברנע. כָּךְ שְׁמָהּ, וּשְׁתֵּי קָדֵשׁ הָיוּ:
ט
וַיַּעֲלוּ עַד־נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת־לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי־בֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם יְהוָה׃
י
וַיִּחַר־אַף יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר׃
יא
אִם־יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא־מִלְאוּ אַחֲרָי׃
אִבְּן עֶזְרָא
לא מלאו. קל הלמ"ד והוא מהבנין הכבד מלא קרנך שמן לא השלימו מה שהתחילו:
יב
בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְהוָה׃
רַשִׁ״י
הקנזי. חוֹרְגוֹ שֶׁל קְנַז הָיָה וְיָלְדָה לוֹ אִמּוֹ שֶׁל כָּלֵב אֶת עָתְנִיאֵל (סוטה י"א):
אִבְּן עֶזְרָא
כלב בן יפנה. בתחלה כאשר דבר השם ומלת מלאו כמו בקשו נפשי שלחו באש מקדשך:
יג
וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד־תֹּם כָּל־הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה׃
רַשִׁ״י
וינעם. וַיְטַלְטְלֵם, מִן "נָע וָנָד" (בראשית ד):
יד
וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף־יְהוָה אֶל־יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
לספות. כְּמוֹ "סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה" (ישעיהו כ"ט), "עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ" וְגוֹ' (ירמיהו ז'), לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת:
אִבְּן עֶזְרָא
תרבות. מגזרת אשר טפחתי ורביתי והוא קרוב מגזרת על כל רב ביתו והטעם גדול השנים: לספות. כמו להוסיף רק הוא משרש אחר וכמוהו ספו על זבחיכם כי לא מצאנו בבעלי היו"ד מזה השרש בבנין הקל חסר יו"ד:
טו
כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל־הָעָם הַזֶּה׃
טז
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ׃
רַשִׁ״י
נבנה למקננו פה. חָסִים הָיוּ עַל מָמוֹנָם יוֹתֵר מִבְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם, שֶׁהִקְדִּימוּ מִקְנֵיהֶם לְטַפָּם. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה "לֹא כֵן, עֲשׂוּ הָעִקָּר עִקָּר וְהַטָּפֵל טָפֵל, בְּנוּ לָכֶם תְּחִלָּה עָרִים לְטַפְּכֶם וְאַחַר כֵּן גְּדֵרוֹת לְצֹאנְכֶם" (תנחומא):
יז
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם־הֲבִיאֹנֻם אֶל־מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
ואנחנו נחלץ חשים. נִזְדַּיֵּן מְהִירִים, כְּמוֹ "מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז" (ישעיהו ח'), "יְמַהֵר יָחִישָׁה" (שם ה'): לפני בני ישראל. בְּרָאשֵׁי גְּיָסוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁגִּבּוֹרִים הָיוּ, שֶׁכֵּן נֶאֱמַר בְּגָד (דברים ל"ג) "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד"; וְאַף מֹשֶׁה חָזַר וּפֵרֵשׁ לָהֶם בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים (דברים ג') "וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא וְגוֹ' חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל", וּבִירִיחוֹ כְּתִיב (יהושע ו') "וְהֶחָלוּץ עוֹבֵר (הֹלֵךְ) לִפְנֵיהֶם" — זֶה רְאוּבֵן וְגָד שֶׁקִּיְּמוּ תְנָאָם: וישב טפנו. בְּעוֹדֵנוּ אֵצֶל אַחֵינוּ: בערי המבצר. שֶׁנִּבְנֶה עַכְשָׁו:
אִבְּן עֶזְרָא
חשים. על משקל מולים היו כמו מהירים מגזרת מהרה חושה אל תעמוד:
סְפוֹרְנוֹ
עד אשר אם הביאונום. בעוד שלא הביאונום. כמו עד לא עשה ארץ וחוצות. עד אם כלו:
יח
לֹא נָשׁוּב אֶל־בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ׃
יט
כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה׃
רַשִׁ״י
מעבר לירדן והלאה. בָּעֵבֶר הַמַּעֲרָבִי: כי באה נחלתנו. כְּבָר קִבַּלְנוּהָ בָּעֵבֶר הַמִּזְרָחִי:
רַמְבַּ״ן
כי באה נחלתנו אלינו כבר קבלנוה בעבר המזרחי לשון רש"י (רש"י על במדבר ל״ב:י״ט) ואינו הגון שידברו כן לפני משה לאמר כבר קבלנוה כי איננו בידם אבל ברצונו הדבר תלוי ולא קבלוה עד שיתננה הוא להם אבל כך אמרו כי לא תנחילנו אתם למעט נחלתם בארץ הטובה שלהם כי באה אלינו הנחלה הראויה לנו שהיא ארץ מקנה ולנו המקנה יותר משאר השבטים והיא דרך בקשה לא דרך מריבה או שיאמרו כי לא ננחל אתם כי אפילו אם לא תחפוץ לתת לנו עתה את הארץ נעבור עמהם אנו וכל אשר לנו אבל לא ננחל אתם כי נשוב אל הארץ הזאת שהיא נחלתנו הראויה לנו ושאנחנו רוצים בה ואין שאר השבטים חפצים בה כלל:
כ
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם־תַּעֲשׂוּן אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אִם־תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה׃
כא
וְעָבַר לָכֶם כָּל־חָלוּץ אֶת־הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת־אֹיְבָיו מִפָּנָיו׃
כב
וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה׃
אִבְּן עֶזְרָא
לפני ה'. כי שם הארון. לפני ה' כאשר פירשתי כי לעולם הוא לשבח:
כג
וְאִם־לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם׃
סְפוֹרְנוֹ
הנה חטאתם לה'. בזה תודיעו אז שחטאתם עתה שתודיעו שהיתה כונתכם להרע:
כד
בְּנוּ־לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ׃
רַשִׁ״י
לצנאכם. תֵּבָה זוֹ מִגִּזְרַת "צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם" (תהלים ח') שֶׁאֵין בּוֹ אָלֶ"ף מַפְסִיק בֵּין נוּ"ן לַצָּדִ"י, וְאָלֶ"ף שֶׁבָּא כָאן אַחַר הַנּוּ"ן בִּמְקוֹם הֵ"א שֶׁל צֹנֶה הוּא; מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַ' מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לָמַדְתִּי כֵן: והיצא מפיכם תעשו. לְגָבוֹהַּ, שֶׁקִּבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם לַעֲבֹר לַמִּלְחָמָה עַד כִּבּוּשׁ וְחִלּוּק, שֶׁמֹּשֶׁה לֹא בִּקֵּשׁ מֵהֶם אֶלָּא "וְנִכְבְּשָׁה … וְאַחַר תָּשׁוּבוּ" וְהֵם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם "עַד הִתְנַחֵל", הֲרֵי הוֹסִיפוּ לְהִתְעַכֵּב שֶׁבַע שֶׁחָלְקוּ, וְכֵן עָשׂוּ:
כה
וַיֹּאמֶר בְּנֵי־גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל־מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה׃
רַשִׁ״י
ויאמר בני גד. כֻּלָּם כְּאִישׁ אֶחָד:
סְפוֹרְנוֹ
עבדיך יעשו. בזה החלק אשר אמרת שנעבור חלוצים:
כו
טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ־שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד׃
כז
וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל־חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר׃
כח
וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְאֶת־רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
ויצו להם. כְּמוֹ עֲלֵיהֶם, וְעַל תְּנָאָם מִנָּה אֶלְעָזָר וִיהוֹשֻׁעַ, כְּמוֹ "ה' יִלָּחֵם לָכֶם" (שמות י"ד):
סְפוֹרְנוֹ
ויצו משה. צוה שלא יתנו לאלה את ארץ סיחון ועוג אלא אחר שישובו מכיבוש הארץ כאמרו ונכבשה הארץ ואחר תשובו והיתה הארץ הזאת לכם ולא קודם לכן. והם לא קבלו זה ואמרו נחנו נעבור חלוצים ואתנו אחזת נחלתנו שתהיה ברשותנו בעת שנעבור את הירדן:
כט
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם־יַעַבְרוּ בְנֵי־גָד וּבְנֵי־רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת־הַיַּרְדֵּן כָּל־חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְהוָה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת־אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה׃
רַמְבַּ״ן
וטעם אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד כי עתה לא מסר להם משה כל ארץ סיחון ועוג רק קצת ערים בארץ גלעד שהוא מקום המקנה והם עטרות ודיבון והנזכרים כאן (במדבר ל״ב:ל״ד-ל״ח) שבנו בהם מבצרים לשבת בהם טפם ומקניהם ושאר הארץ הניחוה חרבה ולכך צוה ליהושע והנשיאים אם יעברו אתכם תנו להם כל הארץ לאחוזת עולם ואם לא ירצו לעבור אתכם תקחו מהם כל הארץ הזאת ותגרשו משם נשיהם וטפם ותתנו להם אחוזה הראויה להם בארץ כנען שיכבשו אותה להם כאשר יעברו שם ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר ל״ב:ל׳) ואם לא יעברו ברצונם תוליכום עמכם בעל כרחם ויאחזו שם בתוככם:
אִבְּן עֶזְרָא
ונתתם. תתנו להם והוי"ו כפ"א רפה בל' ישמעאל כי כן משפט הלשון:
ל
וְאִם־לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן׃
אִבְּן עֶזְרָא
ונאחזו בתככם. חלק להם כבוד כי הטעם אם לא יעברו חלוצים תוליכום עמהם בעל כרחם ונאחזו או אם יתנחמו ונאחזו בתוככם ובאת זו המלה כמשפט בעלי היו"ד כי אותיות אהו"י מתחלפים:
לא
וַיַּעֲנוּ בְנֵי־גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה׃
רַמְבַּ״ן
ויענו בני גד ובני ראובן לאמר וגו' נחנו נעבר אמרו לו אין אדוננו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצוה כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצותו וזה טעם את אשר דבר ה' כי מתחלה אמרו (במדבר ל״ב:כ״ה) כאשר אדוני מצוה:
לב
נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן׃
רַשִׁ״י
ואתנו אחזת נחלתנו. כְּלוֹמַר בְּיָדֵינוּ וּבִרְשׁוּתֵנוּ תְהִי אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר הַזֶּה:
אִבְּן עֶזְרָא
נחנו. הוא העיקר ואל"ף אנחנו נוסף ולא הזכיר עד עתה חצי שבט מנשה בעבור היותו חצי השבט:
לג
וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי־גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף אֶת־מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת־מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב׃
רַמְבַּ״ן
ולחצי שבט מנשה בן יוסף מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמהם והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה אולי אנשי מקנה היו ונתן להם חלקם וטעם ולחצי חלק אחד מהם וכן אז יחלק העם ישראל לחצי חצי העם היה אחרי תבני בן גינת להמליכו והחצי אחרי עמרי (מלכים א טז כא) והענין כי בני מנשה היו שמונה בתי אבות ככתוב בפרשת הפקודים (לעיל כו כט-לב) ומשפחת המכירי ומשפחת הגלעדי ירשו בארץ הזאת כי היו אנשי חיל ולכדו אותה לעצמם ונתן להם חלק רב מהם ושש המשפחות עברו את הירדן דכתיב ביהושע (יז ב) ויהי לבני מנשה הנותרים למשפחותם לבני אביעזר ולבני חלק ולבני אשריאל ולבני שכם ולבני חפר ולבני שמידע וזהו מה שכתוב שם (במדבר ל״ב:ה׳) ויפלו חבלי מנשה עשרה לבד מארץ הגלעד והבשן אשר מעבר לירדן והטעם כי עשו מן הארץ תשעה חלקים שוים לתשעת המטות ולא יכלו לתת למטה מנשה הנותרים חלק שלם ולא חצי חלק כי רובם נשארו והנה עשו מן השבט כולו חלקים ומצאו כי עשירית השבט בלבד נחלו בארץ הבשן ועשר הידות נשארו ונתנו לו מחלק שבט שלם עשרה חבלים והאחד נשאר ואולי בעבור היות שתי המשפחות האלה המכירי והגלעדי המועטות בשבט רצו להפרד משבטם כדי שתהיה להם נחלה רבה מהם כי ילכדוה בחרבם וכמו שנאמר (יהושע יז א) כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן על כן הזכיר בשבט הזה חבלים ולא הזכיר כן בשאר השבטים כך נראה לי פירוש הכתוב הזה על דרך הפשט והנה לא הזכיר משה בתורה שיחלק ביניהם הארץ הזאת ויתן לכל אחד משני השבטים האלה חלקו בפני עצמו אבל אמר שנתן להם ולחצי שבט המנשי ממלכות שני המלכים האלה ובמשנה תורה (דברים ג יג) פירש שנתן לחצי שבט מנשה חלק בפני עצמו כל חבל הארגוב וכל הבשן והנה קצר בתורה שלא רצה להזכיר בה חלוקת השנים באשר לא תזכר בה חלוקת שאר השבטים אבל בספר יהושע אמר בביאור כי משה חלק להם דכתיב (יהושע יג טו) ויתן משה למטה בני ראובן למשפחותם ויהי להם הגבול וגו' וכתיב (שם פסוק כד) ויתן משה למטה בני גד למשפחותם ויהי להם הגבול וגו' וכתיב (שם פסוק כט) ויתן משה לחצי שבט מנשה ויהי לחצי מטה בני מנשה למשפחותם ויהי גבולם וגו':
סְפוֹרְנוֹ
ויתן להם משה. כדי שלא להכנס במחלוקת הסכים משה לדבריהם:
לד
וַיִּבְנוּ בְנֵי־גָד אֶת־דִּיבֹן וְאֶת־עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר׃
לה
וְאֶת־עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת־יַעְזֵר וְיָגְבֳּהָה׃
לו
וְאֶת־בֵּית נִמְרָה וְאֶת־בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן׃
רַשִׁ״י
ערי מבצר וגדרת צאן. זֶה סוֹף פָּסוּק מוּסָב עַל תְּחִלַּת הָעִנְיָן — וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת הֶעָרִים הַלָּלוּ לִהְיוֹת עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן:
לז
וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת־חֶשְׁבּוֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם׃
לח
וְאֶת־נְבוֹ וְאֶת־בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת־שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת־שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ׃
רַשִׁ״י
ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם. נְבוֹ וּבַעַל מְעוֹן שְׁמוֹת עֲ"זָ הֵם, וְהָיוּ הָאֱמוֹרִיִּים קוֹרִים עָרֵיהֶם עַל שֵׁם עֲ"זָ שֶׁלָּהֶם, וּבְנֵי רְאוּבֵן הֵסֵבּוּ אֶת שְׁמָם לְשֵׁמוֹת אֲחֵרִים, וְזֶהוּ מוסבת שם — נְבוֹ וּבַעַל מְעוֹן מוּסַבּוֹת לְשֵׁם אַחֵר: ואת שבמה. בָּנוּ שִׂבְמָה, וְהִיא שְׂבָם הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה:
רַמְבַּ״ן
ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם נבו ובעל מעון שמות ע"ז הם שהאמוריים קורין עריהם על שם ע"ז שלהם ובני ראובן הסבו שמותם לשמות אחרים זהו מוסבות שם נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר לשון רש"י (רש"י על במדבר ל״ב:ל״ח) והכתוב שאמר ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו על כולם ירמוז לא על נבו ועל בעל מעון בלבד ועוד מה טעם שיזכיר אותם הכתוב בשם הע"ז ויאמר כי בני ראובן בנו אותן והסבו שמם ולא יזכיר השם הטוב המוסב להם ומנהג הכתוב לעולם בערים הנלכדות להזכיר השם החדש ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם (יהושע יט מז) ויקרא אתהן חות יאיר (במדבר ל״ב:מ״א) ויקרא לה נבח (במדבר ל״ב:מ״ב) גם בכל המוסבות שם יזכירם ושם חברון לפנים קרית ארבע (יהושע יד טו) ושם דביר לפנים קרית ספר (שם טו טו) והקרוב אלי כי אלו השמות היו שמות הערים ביד מואב וסיחון כבש כל הערים האלה ממלך מואב הראשון כי כן כתוב בחשבון ודיבון ומידבא כמו שאמר (במדבר כ״א:ל׳) ונירם אבד חשבון וגו' וכן יראה לי מדברי יפתח שאמר (שופטים יא כו) בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון והיא ערוער אשר לקחו מיד סיחון והנה כאשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור לראובני ולגדי חזרו מואב וישבו בארצם ובעריהם כי מצאנו בספר ירמיהו (מח) כאשר החרים נבוכדנצר את מואב שלכד מהם כל הערים האלה והזכיר בשמות חשבון ואלעלא וקריתים ודיבון ונבו ויעזר וערוער ובעל מעון שקראו בית מעון ובית נמרה שקראו נמרים ויהצה והרי הם כולם למואב וכן בישעיהו (פרקים טו טז) כששטף סנחריב את מואב הוזכרו שם רובן של ערים הללו כי לראובני ולגדי הגלה תחלה ואחר כך שטף עמון ומואב ולכן נראה כי פירוש מוסבות שם שאלו הערים כולן הם מוסבות שם שהסבו האמורי את שמם הראשון כאשר לכד אותם וזה היה שמם הראשון כשהיו ביד מואב ובני ראובן וגד עוד קראו אותם בשמות כאשר בנו אותם ולא אמר הכתוב ויקראו שמות לערים אשר בנו אבל אמר ויקראו בשמות את שמות הערים כי קראו להם בשמות את השמות הראשונים אשר היו להם מתחלה כי רצו להזכירם בשם הידוע להם מאז או להוביש את מואב או כאשר הזכירו רבותינו שהיו האמורים קורין עריהם על שם ע"ז שלהם אבל לא ראינו ביהושע שהסב שמות הערים שכבש: וטעם ואת שבמה שבנו את שבמה ואינה מוסבת שם:
אִבְּן עֶזְרָא
ואת נבו. יתכן שהוא הר נבו ששם נקבר משה כאשר אפרש: מוסבות. אלה הערים הוסבו שמותם וכן שבמה:
לט
וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר־בָּהּ׃
רַשִׁ״י
ויורש. כְּתַרְגּוּמוֹ "וְתָרִיךְ", שֶׁתֵּבַת ריש מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁתֵּי מַחֲלָקוֹת, לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה וּלְשׁוֹן הוֹרָשָׁה שֶׁהוּא טֵרוּד וְתֵרוּךְ:
אִבְּן עֶזְרָא
ויורש. יש אומרים כי מכיר חי היה ולפי דעתי שמלת ויורש שבה אל הגבור שהיה במשפחה:
מ
וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת־הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ׃
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם למכיר בן מנשה. לבני מכיר כמו ויאמר יהודה לשמעון אחיו:
מא
וְיָאִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת־חַוֺּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֺּת יָאִיר׃
רַשִׁ״י
חותיהם. כַּפְרָנֵיהוֹן: ויקרא אתהן חות יאיר. לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים קְרָאַתָם בִּשְׁמוֹ לְזִכָּרוֹן:
רַמְבַּ״ן
ויאיר בן מנשה האיש הזה יתיחס אל משפחת אמו בעבור שלקח אחוזתו עמהם כי בדברי הימים (א ב כא כב) מפורש שהוא בן חצרון בן פרץ בן יהודה ואמו בת מכיר בן מנשה דכתיב ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה והוא בן ששים שנה ותלד לו את שגוב ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד וכתיב (שם פסוק כג) ויקח גשור וארם את חות יאיר מאתם את קנת ואת בנותיה ששים עיר כל אלה בני מכיר אבי גלעד ומזה נראה שהיה נבח הלוכד קנת ובנותיה בן יאיר ולכן יקראו גם הן חות יאיר וטעם ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה (במדבר ל״ב:מ׳) למשפחתו כי בניו לכדוה וכן ולמכיר נתתי את הגלעד (דברים ג טו) ולמכירי כי בעבור היותו נכבד וראש לכל זרעו יקראו בניו בשמו כי כן יאמרו הכתובים בראשי השבטים בנחלתם נגבה לאפרים וצפונה למנשה (יהושע יז י) וכן למנשה היתה ארץ תפוח וגו' (שם פסוק ח) ומה שאמר הכתוב בספר יהושע (יז א) ויהי הגורל למטה מנשה כי הוא בכור יוסף למכיר בכור מנשה אבי הגלעד כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן גם כן על בניו שהיו אנשי מלחמה כי הם הלכו גלעדה וילכדוה ולכך נתן להם משה חלק גדול מהם ואולי היה עדין מכיר קיים ולא נגזרה עליו גזירת המדבר לפי שלא היה מפקודי משה ואהרן שהיה לו יותר מששים שנה והאריך שנים כדורות הראשונים:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאיר בן מנשה. הוא ממשפחת יהודה כי כן כתוב כי חצרון לקח בת מכיר בן מנשה והוליד ממנה שגוב ושגוב הוליד את יאיר שהיו לו הערים בערי הגלעד ונקרא על שם משפחת אמו גם יש כהנים שנקראו על שם בני ברזילי הגלעדי כי כן כתוב ואין פה מקום לשאול איך לקח יאיר נחלה עם שבט אחר כי ארץ כנען היא הנחלקת ולא ארץ האמורי שהיא מעבר לירדן מזרחה כי יש אמורי בארץ כנען והוא היה התקיף מכל שבעה גוים: חותיהם. פירושו לפי מקומו כמו קריות:
מב
וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת־קְנָת וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ׃
רַשִׁ״י
ויקרא לה נבח. "לָה" אֵינוֹ מַפִּיק הֵ"א, וְרָאִיתִי בִיסוֹדוֹ שֶׁל רַ' מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לְפִי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם לָהּ שֵׁם זֶה לְפִיכָךְ הוּא רָפֶה, שֶׁמַּשְׁמָעוּת מִדְרָשׁוֹ כְּמוֹ לֹא; וּתְמֵהַנִי מַה יִּדְרֹשׁ בִּשְׁתֵּי תֵבוֹת הַדּוֹמוֹת לָהּ "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז" (רות ב'), "לִבְנוֹת לָה בַיִת" (זכריה ה'):
רַמְבַּ״ן
ויקרא לה נבח לא מפיק ה"א וראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה שמשמע מדרשו כמו לא ותמה אני מה ידרוש שתי תיבות הדומות לזו ויאמר לה בועז (רות ב יד) לבנות לה בית (זכריה ה יא) לשון רש"י (רש"י על במדבר ל״ב:מ״ב) והרי הרב אוצר בלום לתורה להלכות ולהגדות ואשתמיטתיה זו שאמרו במדרש רות (רבה ה ה) ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך (רות ב יג) אמר לה חס ושלום אין את מן האמהות אלא מן האימהות ודכוותיה ונבח הלך וילכד את קנת ויקרא לה נבח בשמו מלמד שלא עמד לה אותו השם ודכוותיה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער מלמד שאין לשקר תשועה עד כאן באגדה וכן בגמרא של מסכת סנהדרין (סנהדרין כ״ד) אמרו זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל אין לבבל נחות ואשתרבובי אשתרבוב לעילם דיקא נמי דכתיב לבנות לה בית שמע מינה והוא מדרש מן חסרון המפיק הזה שלא עמד לה הבית בארץ שנער:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.