א
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם׃
אוּנְקְלוֹס
וּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יָת קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא מְמַלֵל קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין וְתַלְפוּן יָתְהוֹן וְתִטְרוּן לְמֶעְבָּדְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרא משה אל כל ישראל. כאשר פירשתי להשמיע דברי הברית את הבנים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויקרא משה אל כל ישראל. הם הבנים שקראן משה עכשיו להשמיעם עשרת הדברות שקבלו האבות ושמעו אותם מפי הגבורה. ואמר להן לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, כלומר לא את אבותינו בלבד שקבלו ושמעו.
אוֹר הַחַיִּים
ויקרא משה. אולי לפי שירשו כל הארצות ההם היו ישראל מפוזרים בכל המקומות ההם לזה הוצרך לקרות לכלן, או אפשר שעד עתה היה מדבר עם האנשים וכשרצה לומר עשרת הדברות קרא גם לנשים והטף כמעמד הר סיני כאומרו כל ישראל:
ב
יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב׃
אוּנְקְלוֹס
יְיָ אֱלָהָנָא גְזַר עִמָנָא קְיָם בְּחֹרֵב
אוֹר הַחַיִּים
יי אלהינו כרת וגו'. הנה לא ביאר משה מה ברית הוא זה אם ברית שכרתו ישראל לקיים תורת ה' דכתיב הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים, או ברית שכרת ה' לישראל שלא יחליפם באומה אחרת דכתיב הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך וגו' ופירשו ז"ל שכרת להם ברית על זאת שלא תשרה שכינתו על האומות, והדעת מכרעת שעל ברית זה הוא אומר, והוא מה שרמז באומרו ה' אלהינו כרת עמנו פירוש על שיהיה אלהינו ולא לזולתינו כרת עמנו ברית ועליו חוזר מאמר הברית הזאת שאמר אח"כ, וכפ"ז כוונת המאמר לשבח ישראל המושג מה' להם, ועיין בפ' שאח"ז:
ג
לֹא אֶת־אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהוָה אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים׃
רַשִׁ״י
לא את אבתינו בִּלְבַד כרת ה' וגו'. כי אתנו וגו':
אוּנְקְלוֹס
לָא עִם אֲבְהָתָנָא גְזַר יְיָ יָת קְיָמָא הָדָא אֶלָהֵן עִמָנָא אֲנַחְנָא אִלֵין הָכָא יוֹמָא דֵין כֻּלָנָא קַיָמִין
אִבְּן עֶזְרָא
לא את אבותינו. לבדם: כי אתנו אנחנו. והטעם כי גם אתנו כמו לא יקרא שמך עוד יעקב. או טעמו לא כרת עם אבותינו שהיו במצרים רק אתנו כרת הברית כי רבים יש במחנ' ששמעו הברית מפי השם על כן אמר אנחנו אלה שהם פה והם חיים והעד על יושר זה הפירוש שאמר עמכם וביניכם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו. עמנו כרת הברית הזאת, ועוד שיש מהם שהם חיים, ועל זה אמר פנים בפנים דבר ה' עמכם, עם החיים שנשארו ממתן תורה ידבר, ולהם אמר אנכי עומד בין ה' וביניכם.
סְפוֹרְנוֹ
היום כלנו חיים. לפיכך אתם כורתי הברית הנכנסים לארץ סדרו את עניניכם באופן שהדורות הבאים שלא היו בעת הברית הזאת יקיימו מה שאתם מקבלים עליכם:
אוֹר הַחַיִּים
לא את אבתינו כרת וגו'. רש"י פירוש בלבד, וקשה אם לזה נתכוין הכתוב לא היה צריך לומר שכבר אמר כרת עמנו, ולפי מה שפירשתי בפסוק ה' אלהינו וגו' שחוזר לברית שלא ישרה שכינתו על האומות יתבאר על זה הדרך, לא את אבותינו כרת הברית כל עיקר שלא מצינו שנשבע להאבות שלא ישרה שכינתו על אומה אחרת, וכפי זה לא הספיק במאמר כרת עמנו שיכול להתפרש גם עמהם ואינו לשלול האבות, לזה חזר לומר לא את אבותינו, והכונה בזה שזכו ישראל דברים שלא הובטחו בהם האבות:
כלנו חיים. קשה והלא כל אותן שכרת ה' עמהם הברית אינם חיים שמתו במדבר, גם לא כל אותם שעמהם היה מדבר היו אז שהרי נולדו כמה וכמה בל"ח שנה שנתעכבו במדבר, ויש ליישב שאמר על החלק אלא שהדבר דחוק, עוד מה בא ללמדנו בתיבת כלנו חיים אין בה חידוש, ואולי יש לומר שנתכוון לומר שכלם נשארו חיים הגם שדבר ה' עמהם פנים בפנים וגו' מתוך האש ולא מת א' מהם, והוא מה שאמרו לבסוף מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי, וכפי זה מאמר כלנו חיים נמשך עם מה שלאחריו ולא עם מה שלפניו:
ד
פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ׃
רַשִׁ״י
פנים בפנים. אָ"רַ בֶרֶכְיָה: כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה, אַל תֹּאמְרוּ אֲנִי מַטְעֶה אֶתְכֶם עַל לֹא דָבָר, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַסַּרְסוּר עוֹשֶׂה בֵּין הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ, הֲרֵי הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ מְדַבֵּר עִמָּכֶם (פסיקתא רבתי):
אוּנְקְלוֹס
מַמְלָל עִם מַמְלָל מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא
אִבְּן עֶזְרָא
פנים בפנים. בלא אמצעי והטעם כאשר ישמיע המשמיע קולו לאחר ופניו אל פניו ואם לא יראנו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
פנים בפנים דבר ה' עמכם. ע"ד הפשט בלא אמצעי, וכענין שכתוב (שמות לג) כאשר ידבר איש אל רעהו, שאין אמצעי ביניהם.
וע"ד המדרש פנים בפנים, בדמיונות הרבה נדמה הקב"ה לישראל, לזה נראה עומד ולזה יושב, לזה בחור ולזה זקן שנאמר (הושע יב) וביד הנביאים אדמה, על ים סוף כבחור ערוך מלחמה שנאמר (שמות טו) ה' איש מלחמה, על הר סיני כזקן יושב בישיבה, שאין תורה אלא מפי זקן שנאמר (תהלים קיט) מזקנים אתבונן.
וע"ד הקבלה פנים בפנים כבר בארתי בסדר כי תשא.
סְפוֹרְנוֹ
פנים בפנים. בלתי חלום ומראות הלילה אבל בעודכם משתמשים בחושים:
ה
אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין־יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת־דְּבַר יְהוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא־עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר׃
רַשִׁ״י
לאמר. מוּסָב עַל דבר ה' עמכם בהר מתוך האש, לאמר אנכי ה' וגו' ואנכי עומד בין ה' וביניכם:
אוּנְקְלוֹס
אֲנָא הֲוֵיתִי קָאֵם בֵּין מֵימְרָא דַיְיָ וּבֵינֵיכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְחַוָאָה לְכוֹן יָת פִּתְגָמָא דַיְיָ אֲרֵי דְחֶלְתּוּן מִקֳדָם אֵשָׁתָא וְלָא סְלֶקְתּוּן בְּטוּרָא לְמֵימָר
רַשְׁבַּ״ם
לאמר: מוסב למעלה פנים בפנים דבר ה' עמכם לאמר אנכי ה' אלקיך:
אִבְּן עֶזְרָא
אנכי עומד בין ה' וביניכם. פירשתיו: כי יראתם מפני האש. ואם לא עליתם בהר: ומלת לאמר. דבקה עם דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר ויתכן להיות פירוש אנכי עומד בין ה' אחר מעמד הר סיני והטעם שהוא דבר עמכם פנים בפנים ומאותו היום הייתי אני עומד בין ה' וביניכם כי יראתם כאשר יפרש: ולא עליתם בהר. כאשר עליתי אני ומשה נגש אל הערפל ואל תשים אל לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה כי כן רבים והמדבר לא הפסיק הפסוקי' ולא הפרשיות גם אל תשית לב אל המלות כי הם כגופות והטעמים כרוחות והכורת בשני כלים זה כמו זה במעשה מעשה אחד הוא על כן שוא ושקר כי הם אחים וכל שקר שוא וכבר פירשתי זכור שהוא כמו שמור. והוסיף כאשר צוך ה' אלהיך והטעם במעמד הר סיני:
רַמְבַּ״ן
אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה' כי הוא היה עולה להר ושומע דברי השם ויורד ואומר להם עד שדבר השם עמהם פנים בפנים וזה רמז אל כל מה שנזכר בפרשת בחדש השלישי מתחלת כה תאמר לבית יעקב עד ויאמר אליו ה' לך רד (שמות יט ג-כד) ור"א אמר (אבן עזרא על דברים ה׳:ה׳) כי זה אחר מעמד הר סיני והטעם הוא דבר עמכם פנים בפנים ומאותו היום הייתי אני עומד בין השם וביניכם ואינו נכון והנכון בעיני כי ירמוז למה שפירשנו שם (כ ז) כי ישראל לא הבינו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך ושאר הדברות משה הוא המגיד להם מה שיאמר השם וזהו להגיד לכם את דבר ה' לפרש לכם כל דבור ודבור: וטעם בין ה' וביניכם כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינה יותר מהם כי הם הרחיקו לעצמם כאשר פירשתי שם (כ טו) וזהו כי יראתם. ולא עליתם בהר שלא קרבתם אליו כאשר היה לכם רשות על כן הייתי אני עומד ביניכם ובין מקום הכבוד באמצע כי רחוק היה ביניכם וביניו ומשם הייתי אני מגיד הדברות: לאמר מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר לשון רש"י (רש"י על דברים ה׳:ה׳) ואמר ר"א (אבן עזרא על דברים ה׳:ה׳) אל תשית לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה כי כן רבים והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות ונכון יותר שנדביק להגיד לכם את דבר ה' לאמר כלשון והגדת לבנך ביום ההוא לאמר (שם יג ח) ולדעתי אין צורך כלל אבל טעמו כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר לא נעלה כי יראנו מפני האש יזכיר כי הם הגידו לו כן בפירוש ולא ממחשבתו יאמר כן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אנכי עומד בין ה' וביניכם. פירש החכם ר' אברהם ז"ל אחר מעמד הר סיני. והנכון מה שכתב הרמב"ן ז"ל שהוא מדבר בשעת מתן תורה, כי משה היה מדבר ומתרגם לישראל מה שהאלהים יעננו בקול, ולפי שכל ישראל שמעו שתי דברות ראשונות והבינו אותם מפי הגבורה, ושאר הדברות שמעום מפי הגבורה אבל לא הבינו אותם מפיו, ולכך הוצרך משה לתרגם ולפרש לישראל כדי שיבינו, וזהו שאמר אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה', כלומר מה שלא הייתם מבינים מפי הקב"ה, כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר, כמוני, שנאמר (שמות כ) ומשה נגש אל הערפל.
לאמר. כשהיה אומר לכם עשרת הדברות.
סְפוֹרְנוֹ
לאמר. פנים בפנים דבר ה' אליכם לאמר אנכי כמו שבאר למעלה וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי וכו'. אמנם עמידתי בין ה' וביניכם היתה להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם:
אוֹר הַחַיִּים
אנכי וגו'. פירוש חלק דבר ה' עמכם פנים בפנים וחלק שהוא לבד מעשרת הדברים דברתי אני בשליחות, וטעם שלא דבר ה' עמכם הכל פנים בפנים כי יראתם וגו':
ולא עליתם בהר לאמר. פירוש ואסר לכם ה' עלות בהר בשביל לאמר אנכי ה' וגו':
ו
אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים׃
אוּנְקְלוֹס
אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפֵּקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עֲבְדוּתָא
ז
לֹא יִהְיֶה־לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָיַ׃
רַשִׁ״י
על פני. בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר אֲנִי שָׁם, וְזֶהוּ כָּל הָעוֹלָם. דָּ"אַ — כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי קַיָּם. עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כְּבָר פֵּרַשְׁתִּים:
אוּנְקְלוֹס
לָא יְהֵא לָךְ אֱלָהּ אָחָרָן בַּר מִנִי
רַשְׁבַּ״ם
על פני: נראה לי אפילו אתה מאמין בי לא יהיה לך אלהים אחרים מבלעדי לקסום בהם קסמים כתרפים של לבן שקרא אותם אלהי שאינן אלא לקסום קסם, וכן לא תעשון אתי אלהי כסף אע"פ שאתם מאמינים בי, וכן בלתי לה' לבדו, ולא לו ולאחרים:
ח
לֹא־תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל כָּל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ׃
אוּנְקְלוֹס
לָא תַעְבֵּד לָךְ צֶלֶם כָּל דְמוּת דִי בִשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וְדִי בְאַרְעָא מִלְרָע וְדִי בְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא
ט
לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי׃
אוּנְקְלוֹס
לָא תִסְגוּד לְהוֹן וְלָא תִפְלְחִנוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ אֵל קַנָא מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתַי וְעַל דַר רְבִיעַי לְשַׂנְאָי כַּד מְשַׁלְמִין בְּנַיָא לְמֶחֱטֵּי בָּתַר אֲבָהָתְהוֹן
י
וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מצותו [מִצְוֺתָי׃]
אוּנְקְלוֹס
וְעָבֵד טֵּיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין לְרַחֲמַי וּלְנָטְּרֵי פִקוֹדָי
יא
לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא׃
אוּנְקְלוֹס
לָא תֵימֵי בִּשְׁמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמַגָנָא אֲרֵי לָא יְזַכֵּי יְיָ יָת דִי יֵמֵי בִשְׁמֵהּ לְשִׁקְרָא
אוֹר הַחַיִּים
שמור את יום וגו'. רבותינו ז"ל אמרו זכור ושמור בדיבור א' נאמרו, ולדבריהם אפשר לו' כי אומרו כאשר צוך להעירם על שמור שנצטוו גם עליה מפי ה' יום המעמד, והכוונה בשמור אמרו ז"ל (מכילתא פסוק זכור) לשמור מלאחריו, ויש לדעת למה לא נאמרה שם שמור עם זכור, ואולי שנתכוון להפרידם לבל יחשבו שמאמר שמור הוא על זמן שבא עליו מאמר זכור שהוא מלפניו על זה הדרך שיזכור לשמור השבת, ובמה שהפרידם העיר שהם ב' מצות אחת בהכנסה ואחת ביציאה, ואולי כי לעולם לא אמר ה' אלא זכור אלא שאחת נשמעת מחברתה למביני דעת, וכשאמר ה' זכור נתכוון שיזכור בנתינת דעת עליו לבל יהיה לו שגיון בו וממוצא דבר אתה למד שגם על לאחריו הוא מצוה, והוא מה שפירוש משה במה שאמר שמור שגם הוא נכללת בזכור, וזה כתבתי בדרך אפשר:
יב
שָׁמוֹר אֶת־יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
רַשִׁ״י
שמור. וּבָרִאשׁוֹנוֹת הוּא אוֹמֵר "זָכוֹר", שְׁנֵיהֶם בְּדִבּוּר אֶחָד וּבְתֵבָה אַחַת נֶאֶמְרוּ, וּבִשְׁמִיעָה אַחַת נִשְׁמְעוּ (מכילתא): כאשר צוך. קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בְּמָרָה (שבת פ"ז):
אוּנְקְלוֹס
טַר יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לְקַדָשׁוּתֵהּ כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ
רַשְׁבַּ״ם
שמור את יום השבת: כבר פירשתי בדברות הראשונים למה נאמר כאן זכור וכאן שמור:
כאשר צוך ה' אלקיך: כלומר כמו שמפורש הטעם בדברות הראשונים כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', ובשביל ששמירת שבת וכיבוד אב ואם מצות עשה הם נאמר בהם כאשר צוך ה' אלקיך, אבל בכל שאר דברות שהן אזהרת לאוין אין ראוי לומר כאשר צוך כדכתיב מצוך היום לעשותם, אבל לא מצינו מצוך שלא לעשות:
רַמְבַּ״ן
ועתה יתחיל במשנה תורה יאמר להם עשרת הדברות. ולא שנה ולא באר כלום באנכי ה' ולא יהיה לך כי מפי הגבורה שמעום. וכן בדבור השלישי מפני שכבר אמר (שם כ ז) את שם ה' אלהיך כמו שפירשתי בסדר קדשים תהיו (ויקרא יט יב): והתחיל לבאר להם שמור במקום זכור, על דרך הפשט. ועל דעת רבותינו (שבועות כ ב) בדבור אחד נאמרו, וביאר להם זה, כי הם כולם יודעים זכור והוא יודיעם כי שמור נאמר עמו. וכן על דרך האמת בדבור אחד נאמרו כי היה הקול בזכור ושמור כי התורה ברית עולם ערוכה בכל ושמורה והוא השומע זכור והם שמור והמשכיל ידע זה ממה שרמזנו שם (שמות כ ח): ובאר כאשר צוך ה' אלהיך קודם מתן תורה במרה שם שם לו חק ומשפט לשון רש"י (רש"י על דברים ה׳:י״ב) ואם כן גם מצות כבוד אב ואם יהיה במרה והרב לא הזכיר שם אלא שבת פרה אדומה ודינין והנראה בעיני על דרך האמת בזה גם בכל משנה תורה כי משה ידבר כמפי הגבורה כמו שאמר (להלן יא יג יד) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו ואין משה הנותן מטר על פני הארץ ולא הנותן עשב בשדה אבל הדבור בתורה בזכור ובמשנה תורה בשמור ולכן יאמר משה בכל מקום במשנה תורה ה' אלהיך ובתורה יזכיר שם המיוחד בלבד זולתי בעשרת הדברות כמו שאמר (שמות כ א) וידבר אלהים וגו' והבן זה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
שמור את יום השבת לקדשו. בדברות ראשונות (שם) אמר זכור וכאן שמור, והענין כדי לחייב את הנשים בקדוש והבדלה אע"פ שהן מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות מהן, והוקשה זכירת קדושת שבת לשמירתו ממלאכה שהכל מוזהרין בה אנשים ונשים, ולפיכך אמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, בין בכניסתו ובין ביציאתו. ודרשו רז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.
וע"ד הקבלה בדבור אחד נאמרו, כי הוא האדון שבו הרחמים.והשתכל כי בדין הוא שיזכיר בתורה זכור ובמשנה תורה שמור, כי כן תמצא שיזכיר תמיד בתורה השם המיוחד ובמשנה תורה יזכיר לעולם ה' אלהיך ה' אלהיכם, כלשון עשרת הדברות אנכי ה' אלהיך, והוא שברא שמים וארץ. וכן תמצא בבריאת עולם (בראשית ב) בהבראם בה' בראם, והתורה נתנה בחמשה קולות, וכן העולם נברא בששת ימים, והתורה נתנה בששה בסיון, ובריאת עולם תמצא במעשה בראשית ל"ב פעמים אלהים, והתורה תתחיל בב' ותסיים בלמ"ד, וכל זה להתבונן כי מי שברא העולם נתן לנו את התורה, והבן זה.
כאשר צוך ה' אלהיך. במעמד הר סיני, והוא שכתוב שם (שמות כ) וידבר אלהים.
סְפוֹרְנוֹ
לקדשו כאשר צוך. באותו האופן שצוך במרה כי אמנם כשצוך שם על השבת הודיע שלא יספיק לך שתקדשהו במה שתשבות בו ממלאכה אבל שתעסוק בו בתורה ובמצות כאמרו והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו:
יג
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ׃
אוּנְקְלוֹס
שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וְתַעְבֵּד כָּל עִבִדְתָּךְ
יד
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ־וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל־בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ׃
אוּנְקְלוֹס
וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד כָּל עֲבִידָא אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְתוֹרָךְ וַחֲמָרָךְ וְכָל בְּעִירָךְ וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָךְ בְּדִיל דִי יְנוּחַ עַבְדָךְ וְאַמְתָךְ כְּוָתָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
ושורך וחמורך וכל בהמתך. פרט ואחר כך כלל ובתחלה כלל זה וזה שוה: למען ינוח. הוסיף לבאר טעם עבדך ואמתך וזכרת כי עבד היית והניח עבדך על כן צוך ה' אלהיך לעשות כן ביום השבת והטעם למנוח' העבד וי״א כי העבד לא ינוח והנה השם הוציאך מעבדות וצוך שתנוח למען תזכור כי היית עבד ובצווי כבד כאשר צוך כאשר פירשתי:
רַמְבַּ״ן
והוסיף לאמר כאן ושורך וחמורך לבאר שיאסר גם בעבודת האדמה שהם חיי האדם וכענין שאמר (שם לד כא) בחריש ובקציר תשבות אמר כאן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית וגו' לבאר כי בו יצוה במנוחת העבד כמוך בעבור שהיית עבד והניח לך השם וגם אתה תניח לעבדך והנה טעמו כשינוח עבדך ואמתך כמוך תזכור כי עבד היית וגו':
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. נתן טעם למה שצוה לא תעשה כל מלאכה ע"י עבדיך, כדי שינוח העבד והאמה כמוך, לא שתנתן מצות השבת כדי שינוח העבד והאמה.
סְפוֹרְנוֹ
למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית. הנה מצות שביתת הבהמה היא כדי שינוח העבד. ומצות מנוחת העבד היא זכר ליציאת מצרים שהשבית בה הקב"ה את העבודה מן העבדים:
אוֹר הַחַיִּים
וזכרת וגו'. הם דברי משה, והכוונה כי יום השבת יש בו גם כן הערה לאדם לזכור יציאת מצרים, כשהוא שובת בלא שעבוד ירגיש כי ה' הוא המניח לעמו מכל צריהם ויתן לבו לקבל גזירות המוציא מעבדות, ורבותינו ז"ל אמרו מכאן שצריך להזכיר בקידוש היום יציאת מצרים:
ואם תאמר למה השמיט טעם השבת שאמר ה' בדברות ראשונו' שהוא כי ששת ימים וגו', טעם זה הוא טעם המצוה מעיקרא לא טעם החיוב ומשה אמר טעם חיוב אמונת טעם המצוה, על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל וכתבנוהו במקום אחר כי יציאת מצרים גלתה אמונת בריאת העולם (ש"ר י"ב) והוא מה שרשם באומרו וזכרת וגו' ויוציאך וגו' ביד חזקה ובזרוע נטויה ושם ראית כי הוא אדון הכל ובזה יתאמת לך טעם האמור בדברות ראשונות כי ששת ימים וגו':
טו
וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל־כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־יוֹם הַשַׁבָּת׃
רַשִׁ״י
וזכרת כי עבד היית וגו'. עַל מְנָת כֵּן פְּדָאֲךָ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֶבֶד וְתִשְׁמֹר מִצְווֹתָיו:
אוּנְקְלוֹס
וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְאַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן בִּידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרָמְמָא עַל כֵּן פַּקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעְבַּד יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא
רַמְבַּ״ן
וטעם על כן צוך לעשות את יום השבת צוה שתעשה כן ביום השבת כך פירש ר"א (אבן עזרא על דברים ה׳:י״ד) ואינו נכון ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים" כאשר נאמר בו זכר למעשה בראשית והרב אמר בספר המורה (ב לא) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו וכאשר אמר (שמות כ יא) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו ועל כן הזכיר טעם כי ששת ימים עשה ה' אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה והוא יצונו עתה לשבות ולנוח כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה והנה בשבת בכללה שני טעמים להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים גם זה אינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה רק היא כשאר כל המצות אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב) על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר הנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית וזה טעם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה' וגו' שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה אבל אמר בקצרה ויום השביעי שבת לה' אלהיך שהוא יתברך שבת בו וינפש ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה כמו שאמר (שם יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ועל כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו (ב"ר יא ט) והמשכיל יבין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. כמוהו. ויוציאך ה' אלהיך. בנסים מפורסמים המורים על חדוש העולם. על כן על הוראת החדוש, צוך לעשות את יום השבת.
טז
כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃
רַשִׁ״י
כאשר צוך. אַף עַל כִּבּוּד אָב וָאֵם נִצְטַוּוּ בְמָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט"ו) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט (סנהדרין נ"ו):
אוּנְקְלוֹס
יַקַר יָת אֲבוּךְ וְיָת אִמָךְ כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ וּבְדִיל דְיֵיטַב לָךְ עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
ולמען ייטב לך. י״א רמז לעוה״ב וסוד העוה״ב ארמזנו בפסוק אני אמית ואחיה: ימיך. באר שיהיו טובים. דע כי דעת כל הקדמונים כי הדבור הראשון הוא אנכי ואם יש לשאול למה הפסיק המפסיק לא יהיה לך וכבר פיר' עשרת הדברים כי סמכתי על דעתם רק הישר בעיני שמלת אנכי איננ' מהעשר' כי דבור אנכי הוא המצוה ועיקר המצות כאשר פירשתי כבר:
רַמְבַּ״ן
והוסיף ביאור בדבור כבד כאשר צוך ה' אלהיך מפי הגבורה כאשר פירשתי (רמב"ן על דברים ה׳:י״ב), ולפיכך הוסיף ולמען ייטב לך, כמו שנאמר (תהלים פה יג) גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כבד את אביך. הוסיף בכאן ולמען ייטב לך, לומר שיהיו חייו טובים, והוא שכר המצוה בפירותיה בעוה"ז, והתוספת הזה באות טי"ת כבר בארתיו בסדר וישמע יתרו. וקשר הווי"ן בדברות הלוחות השניים ע"ד הפשט מפני שהוא ספור דברים של משה ממה שאירע כבר, ועל כן באו הווי"ן בספור דבריו כמנהג בני האדם בשלישי המדבר.
וע"ד הקבלה תוספת הווי"ן לרמוז כי שמור שהוא הה"א הוא בכלל הוא"ו, וכן (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. ולא הזכיר ולא תרצח כי ענין דין הוא והוא"ו הוא רחמים, ולפי שהזכיר לא תרצח הוצרך להוסיף ולא תתאוה כדי להשלים ה' לאוין בווי"ן כנגד ה"א אחרונה הכוללת אות הוא"ו. והתבונן כי קול גדול ולא יסף הוא הוא"ו, כי מלת קול סמוכה לגדול, קול דברים אתם שומעים הוא הה"א, וענין ולא יסף שלא יסף על הקול ששמעתם שישמיעהו לכם מעולם, ולמדך בזה שלא השיגוהו הקהל מעולם אך השיגו הה"א בלבד, וזהו שאמר ותמונה אינכם רואים, כלומר ותמונה שכתוב בו במשה (במדבר יב) ותמונת ה' יביט, אינכם רואים כלומר משיגים, זולתי קול זה כלומר קול דברים זה.
סְפוֹרְנוֹ
ולמען ייטב לך. אפילו בעולם הזה כאמרם ז"ל (פרק קמא דפאה) דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וכו':
יז
לֹא תִּרְצָח׃ וְלֹא תִּנְאָף׃ וְלֹא תִּגְנֹב׃ וְלֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא׃
רַשִׁ״י
ולא תנאף. אֵין לְשׁוֹן נִאוּף אֶלָּא בְאֵשֶׁת אִישׁ:
אוּנְקְלוֹס
לָא תִקְטוֹל נְפָשׁ וְלָא תְגוּף וְלָא תִגְנוֹב (נַפְשָׁא) וְלָא תַסְהֵד בְּחַבְרָךְ סַהֲדוּתָא דְשִׁקְרָא
רַמְבַּ״ן
וביאור ולא תענה ברעך עד שוא לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו כי שוא דבר בטל:
יח
וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ׃
רַשִׁ״י
ולא תתאוה. וְלָא תֵרוֹג, אַף הוּא לְשׁוֹן חֶמְדָּה, כְּמוֹ נֶחְמָד לְמַרְאֶה (בראשית ב') דִּמְתַרְגְּמִינָן דִּמְרַגַּג לְמִחְזֵי:
אוּנְקְלוֹס
וְלָא תַחְמֵד אִתַּת חַבְרָךְ וְלָא תֵרוֹג בֵּית חַבְרָךְ חַקְלֵהּ וְעַבְדֵהּ וְאַמְתֵהּ תּוֹרֵה וַחֲמָרֵהּ וְכֹל דִי לְחַבְרָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
ומלת חמד בלשון הקדש מתפרשת לשני טעמים האחד גזל ועושק וקחת של אחרים בחזקה ובאונס וכך ולא יחמוד איש את ארצך כי אם אין פירושו כן הנה תהיה הארץ רעה ולא בא הכתוב אלא לשבח והטעם השני לשון תאוה בלב ולא תצא לפועל. והנה לא תחמוד בית רעך. הדבור התשיעי. ולא תחמוד אשת רעך הדבור העשירי. ויהיה בית רעך ואשת רעך נדבקים זה עם זה או בית רעך כלל והעד שאמר משה בספר הזה שבאר את התורה תחת לא תחמוד אמר לא תתאוה. ורבים אמרו כי אין עון במחשבת הלב ואין עליהם שכר ועונש ויש ראיות רבות להשיב עליהן ולא אאריך רק אראה להם לב חורש מחשבות און הטיבות כי היה עם לבבך ולישרים בלבותם ומשה אמר בסוף בפיך ובלבבך לעשותו. ועיקר כל המצות ליישר הלב, ורובם זכר והמזיד והשוגג יוכיחו:
רַמְבַּ״ן
והוסיף ביאור בדבור לא תחמוד שהקדים האשה בעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו באשה יותר מן הכל. וביאר כי יכנס בכלל חמדה אפילו התאוה כי אם יתאוה לגזול מחברו דבר מכל אשר לו ולא יוכל לעשות כן כי חברו תקיף ממנו או שיש במקומו אימת מלכות עובר בלאו הזה. והוסיף בכאן שדהו לדרוש מה שאמרו במכילתא (יתרו ח) אי מה הפרט מפורש בנכסים המטלטלים שאין להן אחריות אף אין לי אלא נכסים המטלטלים שאין להן אחריות וכשהוא אומר במשנה תורה שדהו, על כרחך מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה אף כל דבר שהוא קונה ומקנה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ולא תתאוה בית רעך. ובעשרת הדברות הראשונות כתיב (שמות כ) לא תחמד בית רעך, כלומר לא תחמד בדמים ולא תתאוה בלא דמים, כלומר שלא יתאוה ויחשוב זה בלבו, שהמחשבה הזו תביאנו שיקחנו בדמים ונמצא עובר על לא תחמד.
אוֹר הַחַיִּים
את הדברים וגו'. ולא אמר כל, כי יש מהדברים האמורים שלא דברם ה' כגון מאמר כאשר צוך גם מאמר וזכרת:
יט
אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל־כָּל־קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל־שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי׃
רַשִׁ״י
ולא יסף. מְתַרְגְּמִינָן "וְלָא פָּסִיק" (וּלְפִי שֶׁמִּדַּת בָּשָׂר וָדָם אֵינָן יָכוֹלִין לְדַבֵּר כָּל דְּבְרֵיהֶם בִּנְשִׁימָה אַחַת וּמִדַּת הַקָּבָּ"ה אֵינוֹ כֵן — לֹא הָיָה פוֹסֵק, וּמִשֶּׁלֹּא הָיָה פוֹסֵק לֹא הָיָה מוֹסִיף) כִּי קוֹלוֹ חָזָק וְקַיָּם לְעוֹלָם (סנהדרין י"ז); דָּ"אַ — ולא יסף לֹא הוֹסִיף לְהֵרָאוֹת בְּאוֹתוֹ פֻּמְבִּי:
אוּנְקְלוֹס
יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין מַלִיל יְיָ עִם כָּל קְהָלְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא קָל רַב וְלָא פְסַק וּכְתָבִנוּן עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא וִיהָבִנָן לִי
רַשְׁבַּ״ם
ולא יסף: שוב לא נוסף קול גדול כזה בעולם לפי פשוטו, כי כל יסף לשון תוספת אם יספים אנחנו, אבל ספו תמו מן בלהות מגזרת האף תספה צדיק עם רשע:
אִבְּן עֶזְרָא
את הדברים האלה. הטעם עשרת הדברים ולא הדבורים: קול גדול. שלא שמעו כמוהו: ולא יסף. כי זה היה פעם אחת והנה ביאר למה לא יסף והוא ויהי כשמעכם:
רַמְבַּ״ן
מתוך האש הענן והערפל ביאור למתוך האש כי ענן וערפל סביביו: קול גדול ולא יסף מתרגמינן ולא פסק לפי שמדת בשר ודם אינן יכולין לדבר דבריהם בנשימה אחת ומדת הקב"ה אינו כן לא היה פוסק ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף לפי שקולו חזק וקיים לעולם ד"א לא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי לשון רש"י (רש"י על דברים ה׳:י״ט) והכתוב אמר (שמות יט יט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד ואמרו (מכילתא יתרו ד) למה רך בתחלה לשכך את האוזן במה שיכולה לשמוע ואולי בקול השופר היה כן אבל קול השם בעשרת הדברות היה שוה והנכון כי האומר לא פסק עשה יסף מן ונאספה שמחה וגיל (ירמיהו מח לג) תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט) שענינם לדעתו המנע הדבר יאמר כי לא נמנע גדלו ותקפו עד שהשלים כל הדברות וכן אמר ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה) ועל דרך הפשט ולא יסף שלא יסף להיות עוד גדול כמוהו ועל דרך האמת יאמר כי כל הדברים האלה שמעו קול גדול ולא יסף להשמיע אל כל קהלכם אלא קול אחד כי אותו קול בלבד השיגו הם וכבר פירשתי ענין זה שם (שמות יט כ) וכל הפרשה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
קול גדול ולא יסף. כלומר ולא פסק, וכן תרגם אונקלוס ע"ה. ותמצא בכאן ז' קולות, האחד קול גדול, השני ויהי כשמעכם את הקול, השלישי ואת קולו שמענו, הרביעי אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו, החמישי כי מי כל בשר אשר שמע קול, הששי וישמע ה' את קול, השביעי שמעתי את קול דברי העם. והוא שדרשו רז"ל בשבעה קולות נתנה תורה, ונזכרו כמו כן שבעה קולות בדברות ראשונות, וכבר הזכרתים שם.
כ
וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת־הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם׃
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה כַּד שְׁמַעֲכוֹן יָת קָלָא מִגוֹ חֲשׁוֹכָא וְטוּרָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא וְקָרֶבְתּוּן לְוָתִי כָּל רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן וְסָבֵיכוֹן
כא
וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת־כְּבֹדוֹ וְאֶת־גָּדְלוֹ וְאֶת־קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי־יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וָחָי׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַרְתּוּן הָא אַחְזְיָנָא יְיָ אֱלָהָנָא יָת יְקָרֵהּ וְיָת רְבוּתֵהּ וְיָת קָל מֵימְרֵהּ שְׁמַעְנָא מִגוֹ אֶשָׁתָא יוֹמָא הָדֵין חֲזֵינָא אֲרֵי יְמַלֵל יְיָ עִם אֲנָשָׁא וְיִתְקַיָם
אִבְּן עֶזְרָא
את כבודו. מראה האש: ואת גדלו. קולות וברקים וקול שופר: ואת קולו. עשרת הדברות ויש בדברי יחיד שדבור אנכי לבדו אמר השם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
הן הראנו ה' אלהינו את כבודו. מראה האש. ואת גדלו. גדולתו אלו קולות וברקים וקול שופר. ואת קולו שמענו. אלו עשרת הדברות.
כב
וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם־יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת־קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ׃
אוּנְקְלוֹס
וּכְעַן לְמָא נְמוּת אֲרֵי תֵיכְלִנָנָא אֶשָׁתָא רַבְּתָא הָדָא אִם מוֹסְפִין אֲנַחְנָא לְמִשְׁמַע יָת קָל מֵימְרָא דַייָ אֱלָהָנָא עוֹד וּמָיְתִין אֲנַחְנָא
כג
כִּי מִי כָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ־הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי׃
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי מָן כָּל בִּשְׂרָא דִי שְׁמַע קָל מֵימְרָא דַיְיָ קַיָמָא מְמַלֵל מִגוֹ אֶשָׁתָא כְּוָתָנָא וְאִתְקַיָם
אִבְּן עֶזְרָא
קול אלהים חיים. לשון רבים כאשר פירשתי: וטעם חיים. על דעתי להפריש בין אלהים ובין הצבא כי לא יתנועע הוא מעצמו:
רַמְבַּ״ן
אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש אמר ר"א (אבן עזרא על דברים ה׳:כ״ג) כי טעם חיים להבדיל בין אלהים ובין הצבא כי לא יתנועע הוא מעצמו ויתכן לפרש שהזכיר כן לומר שהשומע קול אלהים שעמו מקור החיים תדבק נפשו ביסודה ולא תחיה עוד חיי בשרים ויהושע אמר (יהושע ג י יא) בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם הנה ארון הברית אדון כל הארץ אם כן וישבע בחי העולם (דניאל יב ז) שבועה בשמו הגדול:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים, שהוא מקור החיים, ולכך הוסיף לשון חיים, שאם לא כן הייתי מבין אלהים מלאכים.
והחכם ר' אברהם כתב, הוסיף חיים להפריד בין ה' ובין הצבא.
אוֹר הַחַיִּים
ושמענו ועשינו. אומרו ושמענו, לפי שהם אמרו למשה להשיב לה' על מאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך שרצונם לשמוע מפי ה' ולא מפי תלמיד, לזה עתה חזרו ואמרו סתירה לדבריהם הראשונים ושמענו וגו', ואומרו ועשינו, קיימו וקבלו היהודים לעשות כל דבריו כאלו שמעו מפי השכינה:
כד
קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל־אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ׃
רַשִׁ״י
ואת תדבר אלינו. הִתַּשְׁתֶּם אֶת כֹּחִי כַּנְּקֵבָה, שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עֲלֵיכֶם וְרִפִּיתֶם אֶת יָדִי כִּי רָאִיתִי שֶׁאֵינְכֶם חֲרֵדִים לְהִתְקָרֵב אֵלָיו מֵאַהֲבָה, וְכִי לֹא הָיָה יָפֶה לָכֶם לִלְמֹד מִפִּי הַגְּבוּרָה וְלֹא לִלְמֹד מִמֶּנִּי?:
אוּנְקְלוֹס
קְרַב אַתְּ וּשְׁמַע יָת כָּל דִי יֵימַר יְיָ אֱלָהָנָא וְאַתְּ תְּמַלֵל עִמָנָא יָת כָּל דִי מַלֵל יְיָ אֱלָהָנָא עִמָךְ וּנְקַבֵּל וְנַעְבֵּד
רַמְבַּ״ן
ואת תדבר אלינו התשתם כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כאשר ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה וכי לא היה יפה ללמוד מפי הגבורה ולא ממני לשון רש"י (רש"י על דברים ה׳:כ״ד) מדברי אגדה ואם כן יאמר שדאג להם אבל השם הודיעו כי מיראתו עשו וטוב להם והענין כאשר פירשתי שם (שמות כ טו) כי היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות בלבד כאשר בקשו ודע כי עתה בקשו ממשה שלא ישמעו קול השם הנכבד לא ביום הזה ולא בדור מן הדורות לעולם דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא ואינם חפצים במעמד כזה אבל יאמינו בנביאים ויעשו כל רצון השם על פיהם וכן יאמר להם משה (להלן יח טו טז) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב וגו' וכל הפרשה ההיא אם כן השאלה הזאת לדורות היתה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואת תדבר אלינו. כמו (במדבר יא) ואם ככה את עושה לי.
וע"ד הקבלה ואת תדבר אלינו, מדת הדין תדבר אלינו, את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך, כי המדבר הוא השם המיוחד. ושמענו ועשינו. כלומר ושמענו מפיך ועשינו.
סְפוֹרְנוֹ
ואת תדבר אלינו. אע"פ שיהיה דבורך גרוע בערך אל הדבור האלהי:
כְּלִי יָקָר
קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו. מאי דעתם, אם הוא אפשרי למשה לשמוע בקול ה' ולא ימות הרי הוא אפשרי גם להם ואם הוא נמנע להם גם למשה הוא נמנע, ולשון ואת כמדבר לנקיבה צריך ביאור, כי מה שפירש"י התשתם כחי כנקיבה כו', אינו מספיק שהרי אמר ה' הטיבו את אשר דברו. ועוד למה אמר קרב אתה ושמע למה נאמר אתה כמדבר לזכר, ושם כתיב אשר יאמר היינו אמירה רכה ואח"כ כתיב ואת תדבר דבור קשה.
והביאור לכל זה הוא, שכל עוד שיותש כח החומר לפיהו יגדל כח השכלי ודעת זקנים יוכיח, לפיכך היה משה יכול לשמוע בקול ה' ולא נתפעל ממנו כי כבר תש כנקיבה כח חומרו ע"י שפירש מן האשה ושאר עניני פרישות שהיו בו. וכאמרו רז"ל ויכסהו הענן ששת ימים למרק אכילה ושתיה שבמעיו כמ"ד שהענן כסה למשה. וכל זה תשות כח החומרי גורם להתחזקות השכל שאינו מתפעל מן הקול כי כל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו והיה יכול לקבל קול ה' אפילו דבור קשה, לכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר כי אמירה רכה של השכינה יכול אתה לקבל אפילו אם היה חומר שלך חזק כזכר ולא הותש כנקיבה, אמנם ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך. כי יכול אתה לקבל אפילו דבור קשה לפי שכבר הותש חומרך כנקיבה כי פני משה כחמה המאירה מכל צד כך נזדכך גם החומר שבו, וע"ז נאמר שפיר הטיבו את אשר דברו.
ולפירוש רש"י יהיה הביאור שמשה נצטער על שלא עבדו מאהבה כי כל אוהב מתדבק אל אהובו והירא מתרחק ממנו, ומשה נצטער על מה שאמרו קרב אתה ושמע כי הריחוק מורה על היראה ואחר זה הותש כחו של משה מחמת צער על כן נאמר ואת תדבר והקב"ה אמר הטיבו את אשר דברו. דרך פשרה כי כפי קשיות ערפם חידוש אצלי אפילו זה מה שאחזו במדת היראה ואפילו מיראה חוששני שלא יעמדו בה ימים רבים, ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' כל הימים וגו'.
ויש מפרשים הפסוקים דרך הלצה, שאמרו ישראל מאחר שאין תועלת המיתה כי אם כדי להסיר ממנו החומר שהוא מסך מבדיל בינו לבין אלהיו כדי שיוכל האדם לראות פני השכינה כי לא יראהו האדם וחי. ועתה אנו רואין כי ידבר אלהים את האדם וחי, ועתה למה נמות. לסבול צער המיתה בחנם כי תאכלנו האש הגדולה היינו צער מיתה, מ"מ אם יוספים אנחנו לקבל איזו שלימות יותר ממה שיהיה לנו בחיים בענין השמיעה בקול ה' אז ומתנו נקבל עלינו צער המיתה.
אוֹר הַחַיִּים
הטיבו כל אשר דברו. פירוש שקבלו על עצמם לעשות דברי הנביא ולהצדיקו, ועל זה גמר אומר מי יתן והיה וגו', ואמרו ז"ל (ע"ז ה') ששגג משה שלא אמר לו תן אתה שאלו היה אומר כן לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח מרגלים ולא במחלוקת קרח:
כה
וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת־קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת־קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל־אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ׃
אוּנְקְלוֹס
וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָל פִּתְגָמֵיכוֹן בְּמַלָלוּתְכוֹן עִמִי וַאֲמַר יְיָ לִי שְׁמִיעַ קֳדָמַי יָת קָל פִּתְגָמֵי עַמָא הָדֵין דִי מַלִילוּ עִמָךְ אַתְקִינוּ כָּל דִי מַלִילוּ
אוֹר הַחַיִּים
ליראה אותי ולשמור וגו'. טעם שלא סמך לכלול השמירה בכלל מאמר ליראה, אולי כי לפי שמצד היראה יצא פרט א' רע שזה היה סיבה שעשו ישראל את העגל כשראו כי בושש משה נפל עליהם אימתה ופחד כיון שאין משה שיהיה שליח לדבר עמהם ישוב ה' לדבר עמהם כבראשונה, לזה מהרו לעשות העגל לחושבם שיהיה לאמצעי וידבר אליהם את דברי ה', ותמצא שאמרו ז"ל (תנחומא פ' תשא) שהעגל היה מדבר ממש וטעו בו לאמצעי, לזה דקדק ה' במאמרו ואמר ליראה אותי ולשמור מצותי שתהיה היראה להם גם כן לשמור ולא ישגו בהם מצד היראה:
למען ייטב וגו'. פירוש כי אומרו מי יתן וגו' לא לצד המועיל לאומרו אלא לאהבת הטוב להנאמר עליו:
כו
מִי־יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַי כָּל־הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם׃
אוּנְקְלוֹס
לְוַי דִי יְהֵי לִבָּא הָדֵין לְהוֹן לְמִדְחַל קֳדָמַי וּלְמִטַר יָת כָּל פִּקוּדַי כָּל יוֹמַיָא בְּדִיל דִיֵיטַב לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן לְעָלָם
אִבְּן עֶזְרָא
מי יתן. אין הכתוב או' מי יתן לי רק מי יתן להם ע״כ נכתב להם אחר והיה לבבם זה ודע כי שורש כל המעשים והתנועות גזרות השם וכל הנמצאים תחת השמים כחם ותולדותם כפי המערכ' העליונה עם השרשים למטה וכן עם המורכבים וכן כפי תנועתם יום יום ועת ועת כי לעולם יהיה שנוי כאשר פירש בעל ספר יצירה והחלקים יקבלו מהכללים כפי תולדותם ובעבור כח הכללים יוכלו לשנות מעט בתולדת וזה טעם ויחזק ה' את לב פרעה ובמקום אחר ויכבד לבו הוא ועבדיו והכל אמת על כן אומר ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו ואומר למה תתענו ה' מדרכך ומשה אמר ובחרת בחיים ואחר שהשם לא ימנע טוב הנה הוא אוהב להיטיב ואמר הכתוב כלשון בני אדם מי יתן:
רַמְבַּ״ן
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים יאמר הכתוב כן והוא כלשון בני אדם ועל דרך האמת הוא כמו ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כח כח) וכך אמרו בשכרן של מצות (מנחות כט) ראה שחותכין בשרו של ר' עקיבא במקולין אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזה שכרה השיב לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני ותבין זה ממה שאמר (דברים ה׳:כ״ח) ואתה פה עמוד עמדי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. ע"ד הפשט הזכיר לשון מי יתן מפני שכבר מסר הקב"ה הרשות והבחירה ביד האדם לעשות כל מה שירצה טוב או רע, וכן דרשו רז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
וע"ד המדרש מי יתן והיה לבבם זה, זה שאמר הכתוב (תהלים צג) מי יתן מציון ישועת ישראל, שני פעמים אמר דוד המלך ע"ה פסוק זה בספר תהלים, מה טעם, אלא הרב אמר מי יתן והיה לבבם זה והתלמיד אמר (במדבר יא) ומי יתן כל עם ה' נביאים, בעוה"ז לא נתקיימו לא דברי הרב ולא דברי התלמיד אבל לעתיד לבא שניהם מתקיימין, דברי הרב מנין (יחזקאל לו) ונתתי לכם לב בשר, דברי התלמיד מנין (יואל ג) אשפוך את רוחי על כל בשר.
וע"ד הקבלה מי יתן והיה לבבם זה, יאמר השם המיוחד מי יתן ויעלה במחשבה הטהורה שייראו אותי כל הימים, ולמדך בזה שאין היראה בידו, וזהו ביאור הכל בידי שמים כלומר בידי המדה הנקראת שמים, חוץ מיראת שמים אך היא למעלה ממנה, ומה שאמרו רז"ל היה להם לומר אתה תן, באורו שיתפלל למעלה מזה. וזהו שאמרו חכמי האמת ז"ל במסכת תענית בענין רבי אלעזר בן פדת דהוה דחיקא ליה מלתא, אמר ליה קוב"ה ניחא לך דאחרביה לעלמא, אפשר דנפלת בשעתא דמזוני. מצורף לזה דרשו כשראה משה לר"ע שהיו מוכרין את בשרו במקולין אמר לפניו, רבש"ע זו תורה וזו שכרה, אמר לו שתוק שכך עלה במחשבה. ובאור זה כי כן חייבה החכמה במכירת יוסף. מצורף לזה תמצא בבראשית רבה בתחלתו, בפסוק (משלי ח) ואהיה אצלו אמון, התורה אמרה אני הייתי אומנותו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה מדעת עצמו אלא מדעת האומן, והאומן אינו בונה מדעת עצמו אלא דפתריות ופנקסאות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים והיאך הוא עושה פשפשין והיאך הוא עושה עליות, כך הקב"ה היה מביט בתורה ובונה העולם, עד כאן. ובאור זה כי המשיל השכינה למלך בשר ודם, ושמו הגדול לאומן הפועל ועושה המלאכות, והחכמה לדפתריות ופנקסאות והם ספרים שבהם אותיות מחוקקות, ולכך משה שכתוב בו (דברים לג) וירא ראשית לו, נקרא מחוקק, כן בלשון הגמרא דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ, ועוד בענין פרעה, הוציא פרעה דפתרא של אלוהות התחיל לקרות אלהי מואב אלהי עמון אלהי צידון. כל זה מבואר כי המלך יצטרך לאומן והאומן יצטרך אל החכמה, כי אין האומן פועל אלא כפי מה שיצייר שכלו, ואם כן החכמה ראשית הכל ובה נגמר הכל, וזהו סוד הכתוב (איוב כח) הן יראת אדני היא חכמה, באורו כי החכמה והיא המחשבה הטהורה היא יראת אדון העולם יתברך, וזהו סוד שכתוב (ישעיה ל) לכן יחכה ה' לחננכם ולכם ירום לרחמכם. ויש לך להתעורר בלשון יחכה ובלשון ירום, וזהו סוד הכתוב האומר (תהלים קמג) באמונתך ענני בצדקתך והאמונה בכאן היא החכמה, מן הכתוב שאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה, וכתיב (קהלת ז) החכמה תחיה בעליה.
וקבלת החכם ר' יצחק בן הרב ז"ל כי דרך שבועה הזכיר דוד המלך ע"ה פסוק זה, וכן הכתוב אומר (תהלים פט) נשבעת לדוד באמונתך, ויש לך להשכיל בלשון הכתוב בכאן.
כז
לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם׃
אוּנְקְלוֹס
אִזֵל אֱמַר לְהוֹן תּוּבוּ לְכוֹן לְמַשְׁכְּנֵיכוֹן
אוֹר הַחַיִּים
ואתה פה וגו'. פירוש לפי שלא עשו ישראל למשה שליח לקבל פקודי ה' עד עתה, לזה ה' גמר בעדם וקבעו לשליח ואמר לו ואתה פה וגו' ואדברה אליך את כל המצוה וגו', ואולי שנתכוין לומר שבהגיע המצוה מה' למשה כאילו נתקבלה לישראל שהרי עשאוהו שליח וכדין שליח האשה לקבל קדושיה שכיון שקבלם השליח כאילו באו ליד האשה כי ידו כידה, כמו כן כשיקבל משה המצוה כאילו קבלוה ישראל, והוא אומרו ואדברה אליך ובהגיע הדבר אליך אתה תודיע להם ועשו אותה, והוא אומרו תלמדם ועשו:
כח
וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל־הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ׃
אוּנְקְלוֹס
וְאַתְּ הָכָא קִים קֳדָמַי וֶאֱמַלֵל עִמָךְ יָת כָּלּ תַּפְקֶדְתָּא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי תַלְפִנוּן וְיַעְבְּדוּן בְּאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לְהוֹן לְמֵירְתַהּ
רַשְׁבַּ״ם
ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך וגו' ועשו בארץ וגו': זהו שאמר משה למעלה ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד וגו' לעשותכם אותם בארץ וגו':
אִבְּן עֶזְרָא
ואתה פה עמוד עמדי. הטעם שישוב וכן כ' ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים והנה רוב התורה מסיני נאמרה למשה רק משה אמרה במדבר סיני ובאותם אחד עשר יום שנסעו מסיני כפי דעתי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים. הזכיר לשון דבור, הוא תורה שבכתב שהיא נבואתו של משה, וזהו שהזכיר (אלהיך) [אליך], ובהשגת ישראל הזכיר ה' אלהיכם אתכם וכן לשון שמירה, זהו שכתוב ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם, אתכם ששמעתם בסיני הדברות מפיו, והבן זה.
ועשו בארץ. הזכיר כן לפי שהיו עכשיו באין אצלה. או מפני שעיקר עשית המצות אינו אלא בארץ אע"פ שהם חובת הגוף בכל מקום זולתי המצות שהם תלויות בארץ, וכבר הזכרתי זה (דברים ד) בפסוק לעשותכם אותם בארץ.
כט
וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל׃
אוּנְקְלוֹס
וְתִטְרוּן לְמֶעְבַּד כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן יָתְכוֹן לָא תִסְטוּן יַמִינָא וּשְׂמָאלָא
רַמְבַּ״ן
ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם זו אזהרה על עשרת הדברות שצוה אותם השם מפיו ואחרי כן יזהיר בשאר המצות שאמרו הם לשמוע ממשה ולעשות ולכך אמר (דברים ו׳:א׳) וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם כי השם הודה לדבריכם וצוה אותי ללמד אתכם שאר כל התורה למען תחיון שימלא מספר ימיכם וטוב לכם בכל הטובה אשר יעד לכם בפרשת אם בחקותי וזולתה והארכתם ימים בארץ שתנחילו אותה לזרעכם לעולם:
סְפוֹרְנוֹ
ושמרתם לעשות. ומאחר שנמשך הדבור כך הנה ראוי לכם שתשמרו: לא תסורו ימין ושמאל. לא להוסיף לטוב כפי מחשבותיכם ולא לגרוע כלל:
אוֹר הַחַיִּים
בכל הדרך וגו' למען תחיון וטוב לכם והארכתם וגו'. פירוש תחיון אריכות ימים בעולם הזה, ואומרו וטוב לכם טובת עולם הבא, ואומרו והארכתם וגו' שלא יגלו ישראל מעל הארץ לעולם, ולסברת רבי יעקב שאמר שכר מצוה בעולם הזה ליכא, נראה שיודה ר' יעקב במי שהוא צדיק גמור ושמר כל התורה שיזכה גם בעולם הזה, ולא אמר ר' יעקב אלא באדם שרובו זכיות, וכן תמצא שאמרו שם בקידושין כשהקשה מאותה ברייתא שאמרה כל מי שרובו זכיות מריעין לו וכו' והעמיד בש"ס כרבי יעקב.
וממנה יש לנו לדון ממה שאמר כל מי שרובו זכיות הא למדת דוקא מי שיש בידו עבירות אלא שרבו זכיותיו הוא שאומר עליו מריעין לו וכו' אבל מי שכולו זכיות יודה כי יטיב לו ה' גם בעולם הזה, והוא מה שאומר בכל הדרך אשר צוה וגו' דקדק לומר בכל להעיר שמדבר במי ששומר הכל ולאיש כזה ישנו בעולם הבא כאומרו למען תחיון וטוב וגו', גם ישנו בעולם הזה והוא אומרו והארכתם ימים בארץ אשר תירשון ולא אמר והארכתם ימים סתם שנפרש שנתכוין לעולם שכלו ארוך:
ל
בְּכָל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן׃
אוּנְקְלוֹס
בְּכָל אָרְחָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן יָתְכוֹן תְּהָכוּן בְּדִיל דְתֵיחוּן וְיֵיטַב לְכוֹן וְתוֹרְכוּן יוֹמִין בְּאַרְעָא דִי תֵירְתוּן
אִבְּן עֶזְרָא
בכל הדרך. פירוש ימין ושמאל וזו המצוה והחוקים והמשפטים עיקרם למען תירא אתה ובנך ובן בנך והנה עיקר כל המצות אמונת הלב וכאשר תירא השם זה כל האדם ובעבור זה נברא האדם כדברי קהלת ועוד יאריכון ימים עם הכל על האדמה ועם היחיד בעולם הבא (ס״א הזה):
סְפוֹרְנוֹ
למען תחיון וטוב לכם. כדי שתחיו חיי עד באופן טוב ומאושר: והארכתם ימים בארץ אשר תירשון. ושתקנו אותו אריכות ימים לעולם שכלו ארוך בהיותכם בארץ בלי צער ובאין מחריד ומונע:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.