Orach Chaim 577 — אורח חיים תקעז

א במקומות שרוב גשמים מטשטשים הקרקע, ומונעים המחרישה או עושים קלקול אחר, וכל שכן כמו במדינתינו שרוב גשמים מפסידים התבואה לגמרי, ואצלינו רוב גשמים הרבה גרוע מעצירת גשמים – מתריעים ומבקשים רחמים. ואם העניין נחפז, שאין פנאי להתריע כסדר התעניות שלוש ראשונות ואמצעיות ואחרונות ולפזרן על שני חמישי ושני, כגון שהקלקול הוא מיד, וכן בשארי צרות כשהעניין נחפז ואין פנאי לעשות סדר התעניות, ולפי זה יצטרכו הציבור להתענות הרבה ימים תכופין זה אחר זה, ודבר זה אי אפשר, כי רבים יחלו מזה – ולכן אין גוזרין בו תעניות כלל, שאין הציבור יכולין להתענות בכל יום, אלא מתריעין בכל יום ובכל תפילה. ובהתרעה בפה די ולא בשופר, דכיון שאין תענית ציבור – אין שופר. ואם תלמידי החכמים היחידים רוצים להתענות הרבה ימים רצופים, ואין חוששין שיחלו, ואפילו לא יחלו שמא יחלשו, ולא יהיה ביכולתם לעסוק במלאכה או בעסק ויצטרכו לבריות (עיין תענית כב ב) – יכולים לעשות כרצונם.

ב ומה הוא התרעת הפה? דהיינו כשאומרים איזה סליחות ותחנונים, ומגיעים ל"ענינו ד' ענינו" על סדר האל"ף בי"ת כפי הנוסחא הידועה, אומרים אחר כך: ועכשיו המנהג לומר נוסח זה ב"שומע תפילה", ולא יותר, כשיש ריבוי גשמים. (ויש לדקדק על דברי השולחן ערוך שהבאנו, דכיון שאין יכולים לגזור הרבה תעניות על הציבור – אין גוזרין תעניות כלל. וקשה: נגזור לכל הפחות תענית אחד! אלא נראה דאין גוזרין תענית על ריבוי גשמים. וגם אצלינו המנהג שלא לגזור תענית על ריבוי גשמים. וזה שכתבנו מטעם שאין הציבור יכולין להתענות בכל יום – זהו אשארי צרות, ועיין מגן אברהם. ובאמת בשם יש לגזור תענית אחד, ויש להתיישב בכל זה. ודייק ותמצא קל.)