Judges 4 — שׁוֹפְטִים ד

גודל הטקסט

Shoftim 4 Summary

Devorah (Deborah) the neviah (prophetess) and Barak defeat Sisra (Sisera), the general of Yavin (Jabin) king of Kenaan (Canaan), and Yael kills Sisra in her tent.

After Ehud dies, Bnei Yisrael (the children of Israel) again do what is evil in the eyes of Hashem, and Hashem sells them into the hand of Yavin king of Kenaan, who reigns in Chatzor. His general is Sisra. Yavin has nine hundred chariots of iron and oppresses Bnei Yisrael harshly for twenty years, and they cry out to Hashem.

(Pesukim 4–24 of this perek and perek 5 are the haftarah of Parshat Beshalach.) Devorah, a neviah, the wife of Lapidot (Rashi explains the name: she made wicks for the Mishkan), judges Yisrael at that time. She sits under Tomer Devorah (the palm tree of Devorah) between Ramah and Beit El in Har Ephraim (the hill country of Ephraim), and Bnei Yisrael come up to her for mishpat (judgment). She sends for Barak ben Avinoam from Kedesh in Naftali and tells him that Hashem commands him to take ten thousand men of Naftali and Zevulun to Har Tavor (Mount Tabor); Hashem will draw Sisra, his chariots and his army to Nachal Kishon (the Kishon River) and give him into Barak's hand. Barak will go only if she goes with him. Devorah agrees, but tells him that the glory of the road he is taking will not be his, "for Hashem will sell Sisra into the hand of a woman." Barak gathers Zevulun and Naftali at Kedesh, ten thousand men go up behind him, and Devorah goes with him.

Sisra hears that Barak has gone up to Har Tavor and calls out all his nine hundred iron chariots and all his men to Nachal Kishon. Devorah tells Barak, "Rise, for this is the day Hashem has given Sisra into your hand; has Hashem not gone out before you?" Barak comes down from Har Tavor, and Hashem throws Sisra, his chariots and his whole camp into confusion. Sisra gets down from his chariot and flees on foot, and his whole army falls by the sword, not one man left.

Sisra flees to the tent of Yael, the wife of Chever HaKeni (the Kenite), because there is peace between Yavin and the house of Chever. Yael comes out to meet him and tell him not to fear. She covers him with a blanket in her tent, and when he asks for a little water she opens a skin of milk and gives him to drink. He tells her to say, if anyone asks, that no man is there. Exhausted, Sisra falls into a deep sleep. Yael takes a tent peg and a hammer, comes to him quietly, and drives the peg through his temple into the ground, and he dies. When Barak arrives in pursuit, Yael comes out to him: "Come, I will show you the man you are looking for," and there is Sisra lying dead with the peg in his temple. That day Hashem subdues Yavin king of Kenaan before Bnei Yisrael, and they press him harder and harder until they cut him off. Devorah's word comes true exactly: the victory is Hashem's, and Sisra himself falls by the hand of a woman (Yael).

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וְאֵהוּד מֵת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ וְאֵהוּד מִית:

מְצוּדַת דָּוִד ואהוד מת. רצה לומר, מיום שמת אהוד, ואף בימי שמגר עשו הרע, ולזה לא היתה תשועתו גדולה:

מַלְבִּי״ם ויוסיפו לעשות הרע. זה היה עוד בחיי אהוד כנ"ל, אהוד מת שכ"ז שחי הגין זכותו, וע"כ לא כתוב פה כמו למעלה וימת עתניאל ויוסיפו לעשות הרע (וכן לקמן ח' ל"ג, י' ו', יא טו) כי פה עשו הרע בחייו.

ב וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ־כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר־צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם׃

רַשִׁ״י בחרושת הגוים. שם עיר, על שם שהיתה חזקה ושולטת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמְסַרְנוּן יְיָ בְּיַד יָבִין מַלְכָּא דִכְנַעַן דִי מְלַךְ בְּחָצוֹר וְרַב חֵילֵיה סִיסְרָא וְהוּא יָתֵיב בִּתְקוֹף כְּרַכֵּי עַמְמַיָא:

רַלְבַּ״ג והיה יושב בעיר גדולה וחזקה ולזה נקראת חרשת הגוים ר"ל שהיא היתה נבנית במלאכת גוים רבים שבנאוה כי השתדלו בבנינה שתהיה חזקה מפני ישראל וקראו לגוים רבים ובעצת כלם נשלם הבנין בתכלית התוקף או יהיה פי' חרושת הגוים כי לגודל העיר היתה נעשית שם כל המלאכה מהמלאכות אשר יעשו הגוים המתחלפין כאילו תאמר אורג ורוקם מיני הבגדים בכללם ולוטש נחשת וברזל וכן הענין בכל מיני המלאכות כי לא ימצא זה בעיר אם לא היתה עיר גדולה מאד ואפשר שיהיה חרשת הגוים גבול רחב בו ערים רבים והיה הגבול ההוא במקום חזק ואפשר שיהיה כתוך יער גדול כי תרגום יער חורשא וידמה שהיו שם מלכים רבים לפי מה שיראה משירת דבורה אמרה באו מלכים נלחמו וגו' ולא ראינו בסיפור שהביא סיסרא חיל רק מחרשת הגוים:

מְצוּדַת דָּוִד אשר מלך בחצור. טרם לכד יהושע את חצור, ומה שכתבו ביהושע (יא י), הכה בחרב, על חצור הוא חוזר ולא על מלכה, כי אחר שלכדו שלחו לנפשו, ומלך בחרושת הגוים, והוא מקום מה נמצא בה כל מלאכת חרש ואומן:

מַלְבִּי״ם וימכרם. תחלה היו ביד ארם וביד מואב, שלא היו מן הז' אומות, ועתה מכרם ביד מלך כנען ונתקיים מ"ש והיו לכם לצדים, והוא מלך תחלה בחצור שכבש יהושע ועתה יושב בחרושת הגוים בעיר מבצר, והוא שמר עליהם איבה מכבר.

ג וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוָה כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב־בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה׃

רַשִׁ״י לחץ את בני ישראל בחזקה. דרש רבי תנחומא (צו ב): בגידופין, וכן הוא אומר (מלאכי ג יג): חזקו עלי דבריכם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּצְעָקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ אֲרֵי תְשַׁע מֵאָה רְתִיכִין דְבַרְזְלָא לֵיהּ וְהוּא דְחַק יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוּקְפָא עַסְרִין שְׁנִין:

מְצוּדַת דָּוִד כי תשע וגו׳. ולזה לא ערב לבם לגשת למלחמה, וצעקו בתפלה לה׳: והוא לחץ וגו׳ בחזקה. דחק את ישראל בחוזק רב:

מְצוּדַת צִיּוֹן ברזל. חזקים כברזל:

מַלְבִּי״ם ויצעקו. בראשונים (ג' ט' טו) כתוב ויזעקו ופה כתוב ויצעקו כי צעקה גדולה מזעקה. וזה מפני ג' טעמים: א) כי תשע מאות רכב ברזל לו, ולא הי' להם תקוה לנצחו בטבע ב) והוא לחץ כו' בחזקה ופירשו חז"ל בחרופין וגדופין ג) שארך זמן השעבוד עשרים שנה.

ד וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת־יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא׃

רַשִׁ״י אשת לפידות. שהיתה עושה פתילות למקדש:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּדְבוֹרָה אִתְּתָא נְבִיאֲתָא אִיתַּת לַפִּידוֹת הִיא דַיְנָא יַת יִשְׂרָאֵל בְּעִדָנָא הַהִיא:

רַלְבַּ״ג והנה היתה דבורה שפטה אז את ישראל ואחשב כי בעת ששבו ישראל אל ה' היתה שופטת אותם והיא סבבה שישובו אל ה' כי הוא רחוק שיעשו ישראל הרע בעיני ה' ולא תוכיחם על זה דבורה והיא נביאה והנה יורה עוד על מה שאמרנו אמרו היא שפטה את ישראל בעת ההיא. וקראה אשת לפידות כי בעלה היה שמו ברק וברק ולפיד הם קרובים בענינ' או יהיה פי' אשת לפידו' ע"ד אשת חיל אשת מדני' ויהיה לפידים ולפידות ענין א' והרצון בו כי כבר הגיע עוצם מדרגת' בנבואה עד שהיו נראי' לפידי' במקו' שהיתה מגעת לה הנבואה כמו שספרה התורה במרע"ה:

מְצוּדַת דָּוִד אשת לפידות. רצה לומר, אשת חיל, זריזה במעשיה כלפיד אש, והוא ענין מליצה, וכאשר יאמרו הבריות: היא שפטה. בעבור שהיתה נביאה וזריזה במעשיה, בא לה המעלה הזאת להיות שופטת את ישראל:

מַלְבִּי״ם ודבורה. אמר שהתקבצו עתה ארבעה הכנות לתשועתם: א) מ"ש למעלה שצעקו אל ה', ב) זכות דבורה שזכתה לנבואה (מה שלא זכו מושיעים הקודמים) והכנתה הטבעית שהיתה אשת לפידות, שהיו מעשיה בזריזות והתלהבות כלפידים, ג) השתדלותה לתקן את העם שהיא שופטה אותם, (ומלת שופטה בינוני מהקל, ויש אומרים שהוא פועל עבר שלם מהמרובע).

ה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת־תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית־אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט׃

רַשִׁ״י תחת תומר. תמרים היו לה ביריחו: בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים. לפי תרגומו של יונתן יש ללמוד שאין מקרא זה כמשמעו, ואין אלו סימני מקום ישיבתה, אלא למדנו שאשה עשירה היתה ומן המקומות האלו היתה פרנסתה, והיא יושבת בעירה, עטרות שמה: תחת תומר. תמרים היו לה ביריחו, וכרמים ברמה, וזיתים בבקעת בית אל, שהוא מקום שמן, ועפר חיוור בהר אפרים, (תרגום:) 'בטור מלכא', אומר אני שמוכרין אותה ליוצרי חרש. ויש פותרין: 'עפר חיוור', שדה זרע, כמו (שביעית ב א): שדה הלבן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְהִיא יַתְבָה בְּקַרְתָּא בַּעֲטָרוֹת דְבוֹרָה מִתְפַּרְנְסָא מִן דִילָהּ וְלָה דִקְלִין בִּירִיחוֹ פַּרְדְסִין בְּרָמָתָא זֵיתִין עָבְדִין מְשַׁח בְּבִקְעֲתָא בֵּית שַׁקְיָא בְּבֵית אֵל עֲפַר חִוַר בְּטוּר מַלְכָּא וְסַלְקִין לְוָתָהּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְדִינָא:

מְצוּדַת דָּוִד תחת תמר. לבל תתיחד עם האנשים הבאים אליה למשפט, קבעה ישיבתה תחת אילן תמר, שאין שם מקום ייחוד (מגילה יד א): דבורה בין הרמה וגו׳. רצה לומר, ותמיד היתה דבורה בין הרמה וכו׳: ויעלו אליה. אל המקום ההוא:

מַלְבִּי״ם והיא. ד) זכות ישראל, שתחת שיתר השופטים הוצרכו לסבב בין העם לשפוט אותם כמו שאמר בשמואל וסבב בית אל וכו', הנה היא יושבת תחת תמר שנקרא ע"ש תמר דבורה, (ותומר זה נמצא בין הרמה ובין בית אל), ויעלו אליה בני ישראל מעצמם למשפט. וע"ז המליצו חז"ל מה תמרה אין לה כי אם לב אחד, כך היה אז לישראל לב אחד לאביהם שבשמים, וכן אמרו מה תמרה זו צילה מועט כך היו אז הת"ח מועטים, שאם לא כן לא היו הולכים מקצה הארץ אל אשה למשפט.

ו וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן־אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן׃

רַשִׁ״י הלא צוה. ביד משה (דברים כ יז): כי החרם תחרימם, כך שנויה במכילתא (בא יב):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלָחַת וּקְרַת לְבָרָק בַּר אֲבִינוֹעַם מִקֶדֶשׁ דְבֵית נַפְתָּלִי וַאֲמַרַת לֵיהּ הֲלָא פָּקַד יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל אֱזֵיל וְתִתְנְגִיד בְּטוּרָא דְתָבוֹר וְתִדְבַּר עִמָךְ עַסְרָא אַלְפִין גַבְרָא מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבוּלֻן:

רַלְבַּ״ג אם היה ברק בעלה ידמה שכבר פירשה ממנו מפני נבואת' ולזה הוצרכה לשלח לקרא לו במקום שהיה יושב והוא קדש נפתלי או היתה היא גם כן יושבת בקדש נפתלי אך למשפט יעלו אליה בני ישראל למקום ההוא שהיתה בו תמר ולזה יקראוהו תומר דבורה כי מנהגה היתה לשבת במשפט במקום ההוא, והנה אמרה דבורה לברק באמת צוה ה' אלהי ישראל שתעשה זה והוא שתמשוך בהר תבור לב ישראל באופן שתביא שם עשרת אלפי איש מבני נפתלי ומבני זבולון וזה אמנם יהיה על צד ההסתה והפתוי בדברים שיאמר להם על צד שכבר יעד השם להם בנבואה שינצחו חיל סיסרא ויש להם לבטוח בזה בש"י כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט והש"י יסבב שימשך אליך אל נחל קישון סיסרא ורכבו והמונו ויתנהו בידך, ואם יאמר אומר למה שלח השם לצוות ברק שימשוך מישראל י' אלפים איש אל הר תבור בדברי פתוי והסתה ואיך לא משכם הש"י שם כמו שמשך סיסרא ורכבו והמונו אל נחל קישון, נאמר לו כי הש"י לא ישתדל בעשיית המופתים כי אם לעת הצורך ולפי שהיה אפשר שימשכו ישראל בזה האופן לא היה רצון הש"י לחדש להם רצון שיבואו שם על דרך מופת:

מְצוּדַת דָּוִד הלא צוה ה׳. באמת צוה ה׳, כי בנבואה נאמר לה, ועם שלא נזכר: לך ומשכת. משוך לבות בני ישראל לפתותם לבא עמך בהר תבור להלחם בסיסרא, כי מאד פחדו מחילו הרב:

מְצוּדַת צִיּוֹן מקדש נפתלי. שם מקום בנחלת נפתלי:

מַלְבִּי״ם ותשלח. אחר ההכנה הזאת מזכות השופט והדור, ותאמר אליו: א) שידע שדבריה דברי נבואה, וזה שאמר הלא צוה ה', ב) צווי ה' היה שימשוך אליו אנשים להר תבור, ושיהיה מספרם עשרת אלפים, ושיהיו משבט זבולון ונפתלי, וחז"ל נתנו טעמים למה נבחרו אז ב' שבעים אלה.

ז וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל־נַחַל קִישׁוֹן אֶת־סִיסְרָא שַׂר־צְבָא יָבִין וְאֶת־רִכְבּוֹ וְאֶת־הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וֶאֱתַתֵּיב עַל יְדָךְ לְנַחְלָא דְקִישׁוֹן יַת סִיסְרָא רַב חֵילָא דְיָבִין וְיַת רְתִיכוֹהִי וְיַת מַשִׁרְיָתֵיהּ וְאֶמְסְרִנֵהּ בִידָךְ:

מְצוּדַת דָּוִד ומשכתי וגו׳. רצה לומר, אתן בלבו ללכת אל נחל קישון:

מְצוּדַת צִיּוֹן המונו. הוא ענין עם רב, על שם שקול המייתם רבה:

מַלְבִּי״ם ואז ומשכתי אליך בהשגחת ה' ימשוך כל מחנהו אל נחל קישון, ושם ונתתיהו בידך בדרך נס.

ח וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם־תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם־לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לָהּ בָּרָק אִם תֵּיזְלִין עִמִי וְאֵיזִיל וְאִם לָא תֵּיזְלִין עִמִי לָא אֵיזִיל:

רַלְבַּ״ג והנה היתה תשובת ברק שאם תלך עמו דבורה במלחמה ילך ואם לאו לא ילך כי חשב כי בזכותה תדבק יותר ההשגחה עם חיל ישראל הנלחמים עם סיסרא:

מְצוּדַת דָּוִד אם תלכי עמי. אל המלחמה:

מַלְבִּי״ם השאלות (ח) איך אמר אם לא תלכי לא אלך אחר שדברה אליו בשם ה' והממרה פי נביא חייב מיתה, ומז"ש כי לא תהיה תפארתך וכו'? ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי. לא שהסתפק בנבואתה, ולא שהמרה את פיה שהממרה פי נביא חייב מיתה, רק אחר שהיה הציווי שימשוך אליו עשרת אלפים איש אמר שאם לא תלך עמו לא יאמינו לו העם ולמה ילך בחנם. ב) אחר שהודיעה לו שיפול בנס, חשב כי זכותו אינו מספיק לנס כזה רק אם תלך שאז יהיה הנס בזכותה, וזה שאמר במדרש ר"י ור"נ, ר"י אומר אם תלכי עמי לקדש אלך עמך לחצור (וזה כטעם הא' שתלך עמו לאסוף את העם מקדש), ור"נ אומר אם תלכי עמי לשירה אלך עמך למלחמה (זה כטעם הב' שרק בזכותה יושר השיר על הנס):

ט וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד־אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת־סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶך עִם־בָּרָק קֶדְשָׁה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרַת מֵיזַל אֵיזִיל עִמָךְ לְחוֹד אֲרֵי לָא תְהֵי תוּשְׁבַּחְתָּךְ עַל אוֹרְחָא דְאַתְּ אָזֵיל אֲרֵי בְּיַד אִתְּתָא יִמְסוֹר יְיָ יַת סִיסְרָא וְקָמַת דְבוֹרָה וַאֲזַלַת עִם בָּרָק לְקֶדֶשׁ:

רַלְבַּ״ג וענתה דבורה שכבר תלך עמו באמת אבל לא יהיה לו להתפאר על הדרך אשר הוא הולך כשינצח סיסרא המונו ורכבו. כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא. ר"ל ביד דבורה כי אליה נתיחס זה הנס כמו שיראה בדבר השירה הנזכרת אחר זה ונתנבאה עם זה שסיסרא יפול ביד אשה והיא יעל כמו שנתבאר בזה הספור:

מְצוּדַת דָּוִד אפס וגו׳. כי הנה הפאר הניתן לשר הצבא הוא בעבור אחד משני דרכים, או בהראות אומץ לבבו ללכת למלחמה מבלי פחד, או בהתגבר הוא או אחד מאנשיו להמית הגדול מאנשי בני מלחמתו ולזה אמרה, הלא סיסרא יומת על ידי אשה, והיא יעל אשת חבר הקיני, כאשר יאמר בענין. אם כן, ידעו הכל שמיד ה׳ היתה זאת, כי לא בכח תגבר אשה, ואם כן, אם גם תפחד ללכת למלחמה בלעדי, אם כן, שוב לא תהיה לך על הדרך שאתה הולך התפארות הראוי לך בהיותך שר הצבא, כי לא יהיה במה לפארך:

מְצוּדַת צִיּוֹן אפס. רק: תפארתך. שבחך: ימכור. ימסור:

מַלְבִּי״ם ותאמר הלך אלך עמך. רצה לומר בין לקדש לאסוף העם, בין אל המלחמה. אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך. רצה לומר שאם היית הולך בעצמך היה לך זה לכבוד ותפארת אם במה שהיו העם שומעים לקולך, אם במה שהיה סיסרא נופל בידך לא כן עתה, ביד אשה ימכר ה' את סיסרא, רצה לומר כל הענין יתיחס לאשה, אם תחלת מפלתו, שקיבוץ העם יהיה ע"י דבורה, אם סוף מפלתו ע"י יעל, מה שאין כן אם היה שומע לדבריה והולך בעצמו היה נופל בידו.

י וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת־זְבוּלֻן וְאֶת־נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה׃

רַשִׁ״י ויעל ברגליו. עמו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְנַשׁ בָּרָק יַת שִׁבְטָא דִזְבוּלֻן וְיַת שִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי לְקֶדֶשׁ וּסְלִיקוּ עִמֵיהּ עַסְרָא אַלְפִין גַבְרָא וּסְלִיקַת עִמֵיהּ דְבוֹרָה:

מְצוּדַת דָּוִד ויעל. העלה להר תבור עשרת וכו׳, עם הלוכו אחריו, כמו (לקמן ח ה), לעם אשר ברגליו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויזעק. ענינו אסיפה הבאה בזעקת המאסף, וכן (לקמן יח כג) מה לך כי נזעקת:

מַלְבִּי״ם ויעל ברגליו. בסבתו, (כמו ויברך ה' אותך לרגלי) לא בסבת דבורה. או כפשוטו שלא היה לו סוס ורכב נגד תשע מאות רכב ברזל. ותעל עמו. כמו שאמר הלך אלך, וז"א תחלה ותקם ותלך לקדש וכאן אמר ותעל להר תבור.

יא וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד־אֵלוֹן בצענים [בְּצַעֲנַנִּים] אֲשֶׁר אֶת־קֶדֶשׁ׃

רַשִׁ״י אילון בצעננים. (תרגום:) מישר אגניא, מקום מישר של בצעים, מריש"ק בלע"ז והוא אגניא גבים, כמין גומות שהמים נקבצים שם, 'אגני דארעא מקרון' (קידושין סא א):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְחֶבֶר שַׁלְמָאָה אִתְפָּרַשׁ מִשַׁלְמָאֵי מִבְּנֵי חוֹבָב חֲמוּהִי דְמֹשֶׁה וּפַרְסֵיהּ לְמַשְׁכְּנֵיהּ עַד מֵישַׁר אַגְנַיָא דְעִם קֶדֶשׁ:

רַלְבַּ״ג והנה זכר שחבר הקיני היה נפרד מקין מבני חובב חתן משה שספר למעלה שישבו את יהודה במדבר יהודה ונטה אהלו עד אילון בצעננים אשר את קדש ויורה פועל יעל שמנהג חבר הקיני היה כמנהג שאר בני חובב להתנהג בדת ישראל ולזה השתדלה יעל להרוג סיסרא ואמנם היה שלום בין חבר הקיני ובין סיסרא עם היות המלחמה בין סיסרא ובין ישראל כי אולי חבר הקיני נתן צוארו תחת עול יבין מלך כנען או היתה אהבה ביניהם לסבה אחר':

מְצוּדַת דָּוִד נפרד מקין. פירש את עצמו משאר בני קין שישבו במדבר יהודה, כמו שנאמר בתחילת הספר (לעיל א טז): מבני חבב. על קין הוא חוזר: ויט אהלו. ועל שבא לומר שנס סיסרא אל אהל יעל אשת חבר הקיני, לכך הקדים לומר שחבר נפרד מקין ונטה אהלו פה:

מַלְבִּי״ם וחבר הקיני. הוא הוצעה למה שיבא שנתקיים, כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא, והיה מאת ה' שחבר הקיני נפרד אז מיתר אחיו ששכנו במדבר יהודה (כנ"ל א') ונטה אהלו קרוב לקדש להיות מוכן ליום תשועה.

יב וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן־אֲבִינֹעַם הַר־תָּבוֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְחַוִיאוּ לְסִיסְרָא אֲרֵי סְלִיק בָּרָק בַּר אֲבִינוֹעַם לְטוּר תָּבוֹר:

רַלְבַּ״ג והנה הוגד לסיסרא כי עלה ברק בן אבינועם הר תבור והזעיק סיסרא את כל רכבו ואת כל העם אשר אתו מחרשת הגוים אל נחל קישון והנה אמרו כי עלה ברק הוא לאות כי דבורה היתה אשת ברק כי אם לא היה הענין כן היה ראוי שיאמר כי עלתה דבורה וחילה כי היא היתה המנהגת את ישראל וזה כי הראש ראוי שיזכר בזה ואמנם מפני שהיה ברק בעלה יחס הראשיות לו:

מְצוּדַת דָּוִד כי עלה וגו׳. ובזה הבין שרוצה להלחם, ולכך עלה להתגבר בהר:

יג וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת־כָּל־רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל־נַחַל קִישׁוֹן׃

רַשִׁ״י מחרושת הגוים אל נחל קישון. הזעיקם שילכו אל נחל קישון מחרושת הגוים שהוא יושב שם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְנַשׁ סִיסְרָא יַת כָּל רְתִיכֵיהּ תְּשַׁע מְאָה רְתִיכִין דְבַרְזְלָא וְיַת כָּל עַמָא דְעִמֵיהּ מִתְקוֹף כְּרַכֵּי עַמְמַיָא לְנַחֲלָא דְקִישׁוֹן:

מַלְבִּי״ם ויזעק. לקיים מ"ש ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא ואת רכבו, נתן ה' בלבו, א) שהזעיק כל רכבו והמונו, הגם שהיה ראוי שיצא לקראת החלשים האלה במעט עם, ב) שנמשכו אל נחל קישון.

יד וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל־בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת־סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא יְהוָה יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרַת דְבוֹרָה לְבָרָק קוּם אֲרֵי דֵין יוֹמָא דִמְסַר יְיָ יַת סִיסְרָא בִּידָךְ הֲלָא מַלְאָכָא דַייָ נְפַק לְאַצְלָחָא קֳדָמָךְ וּנְחַת בָּרָק מִטוּרָא דְתָבוֹר וְעַסְרָא אַלְפִין גַבְרָא בַּתְרוֹהִי:

רַלְבַּ״ג וצותה דבורה לברק שיקום להלחם עם סיסרא וחילו כי הש"י יצא לפניו להלחם בהם והנה נפלו כלם ביד ברק וחילו זולת סיסרא שחשב להמלט נפשו באהל יעל לפי שכבר היה שלום ביניהם ויעל הראת' עצמה חפצה להצילו וכסתה אותו בשמיכה בתוך אהלה שלא יראוהו שם והנה שמיכה הוא קו"טה בלע"ז והנה שאל מים ונתנה לו חלב להרדימו עם מה שעזר להרדימו היותו עיף ויגע כדי שתוכל להמיתו בהיותו נרדם והנה לקחה יעל את יתד האהל שהיה מברזל לפי מה שאחשוב:

מְצוּדַת דָּוִד קום. רצה לומר, אל תתעכב לעמוד פה להתגבר בהר: כי זה היום. רצה לומר, הגזרה גזורה שהיום תנצח את סיסרא ולא תוכל עוד להתעכב בהר: הלא ה׳. לא תירא לרדת לעמק, כי הלא ה׳ וכו׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן קום. הוא ענין זרוז:

מַלְבִּי״ם קום כי זה היום. ולא תמתין על יום אחר כי כבר יצא ה' לפניך, וכבר התחיל להכות בו חללים.

טו וַיָּהָם יְהוָה אֶת־סִיסְרָא וְאֶת־כָּל־הָרֶכֶב וְאֶת־כָּל־הַמַּחֲנֶה לְפִי־חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתַבֵּר יְיָ יַת סִיסְרָא וְיַת כָּל רְתִיכַיָא וְיַת כָּל מַשְׁרִיתָא לְפִתְגַם דְחֶרֶב קֳדָם בָּרָק וּנְחַת סִיסְרָא מֵעַל רְתִיכָא וְאַפַּךְ בְּרַגְלוֹהִי:

מְצוּדַת דָּוִד לפי חרב. להיות נהרגים בחדוד החרב: ברגליו. לבל יכיר אותו מי מבני ישראל ויתפוש אותו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויהם. מלשון מהומה:

מַלְבִּי״ם ויהם ה' וכו' לפני ברק. פירש מהרי"א שהממו לפני בוא ברק שהשמיע לאזנו קול רכב וסוס, והפחידו וכבר נס סיסרא:

טז וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל־מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי־חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד־אֶחָד׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבָרָק רְדַף בָּתַר רְתִיכָא וּבָתַר מַשְׁרִיתָא עַד תְּקוֹף כְּרַכֵּי עַמְמַיָא וְאִתְקְטָלָא כָּל מַשִׁרְיַת סִיסְרָא לְפִתְגַם דְחָרֶב לָא אִשְׁתָּאַר עַד חָד:

מְצוּדַת דָּוִד עד אחד. אפילו אחד:

מַלְבִּי״ם וברק רדף. רצה לומר לא לחם רק רדף אחרי הבורחים וכל המחנה נפלו חללים.

יז וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל־אֹהֶל יָעֵל אֵשֶּׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ־חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְסִיסְרָא אַפֵּךְ בְּרַגְלוֹהִי לְמַשְׁכְּנָא דְיָעֵל אִתַּת חֶבֶר שַׁלְמָאָה אֲרֵי שְׁלָמָא בֵּין יָבִין מַלְכָּא דְחָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר שַׁלְמָאָה:

מְצוּדַת דָּוִד אל אהל. לצד האהל: כי שלום. ולזה חשב להמלט שמה:

מַלְבִּי״ם וסיסרא. הנה מהרי"א שאל פה, איך עשתה יעל כדבר הרע הזה להרוג את סיסרא אחר ששלום בינו ובין בית בעלה ובא לביתה וזה נגד חוקי המדינות?! ואני אומר כפי שיטתו, הנה השלום שבין יבין ובית חבר הי' שלום כולל עם בני קיני השוכנים במדבר יהודה שעל זה אמר ובין בית חבר הקיני. ועתה שנפרד חבר מאת אחיו ונטה אהלו בין ב"י, אין עליו חיוב הברית של בני קיני, כי נפרד מהם. והטעם הב' כמו שאמר מהרי"א: שנס אל אהל יעל, והאשה פטורה מעניני המדיניות, והיא עשתה זאת לא בעלה. אולם לא הוצרכנו לכ"ז אחרי היות בית חבר מבני ישראל, ואיך לא יריבו ריב עמם ואלהיהם.

יח וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל־תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה׃

רַשִׁ״י בשמיכה. תרגם יונתן: בגונכא, ופירש רב האי (שבת נא א): גונכא - גלופקרין, קוט"א בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְנַפְקַת יָעֵל לִקְדָמוּת סִיסְרָא וַאֲמַרַת לֵיהּ זוּר רִבּוֹנִי זוּר לְוָתִי לָא תִדְחַל וְזַר לְוָתָהּ לְמַשְׁכְּנָא וְכַסִיתֵיהּ בְּגוּנְכָא:

מְצוּדַת דָּוִד סורה. ראתה שהיה כמסתפק אם לילך לאהלה אם לנוס עוד להלן, ואמרה לו, סור ממקום מהלכך ובוא אלי ואל תירא:

מְצוּדַת צִיּוֹן סורה. ענין נטיה מן המקום: בשמיכה. היא כסות עב ויוצאים ממנה ציציות, וכתרגום יונתן: בגונכא, וכן (מלכים ב ח טו) ויקח המכבר, תרגם יונתן: גונכא:

יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת־נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ׃

רַשִׁ״י נאד החלב. שהחלב מכביד את הגוף להיות נרדם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לָהּ אַשְׁקִינִי כְעַן זְעֵיר מַיָא אֲרֵי צָחֵי אֲנָא לְמִשְׁתֵּי וּפְתַחַת יַת נוֹדָא דְחֶלְבָּא וְאַשְׁקִיתֵיהּ וְכַסִיתֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד נאד החלב. השקתו חלב כי מביא תרדמה: ותכסהו. כי בעת השקתו נגלה כסויו, וחזרה לכסותו:

מְצוּדַת צִיּוֹן צמאתי. מלשון צמאון: נאד. שם כלי מה:

כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם־אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ־פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן׃

רַשִׁ״י עמוד פתח האהל. זרזי עצמך בדבר ויש פותרים: 'עמוד', כמו לעמוד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לָה קוּמִי בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וִיהֵי אִם אֱנַשׁ יֵיתֵי וְיִשְׁאֲלִנָיךְ וְיֵמַר הֲאִית כָּא גַבְרָא וְתֵימְרִין לָא:

מְצוּדַת צִיּוֹן ושאלך. מלשון שאלת מה: פה. בהאהל הזה:

מַלְבִּי״ם ואמר היש פה איש. רצה לומר כי אין מן המוסר ליכנס לבית אשה כשאין איש שם, ובודאי ישאל היש איש מבני הבית ואמרת אין ואז לא יכנס איש זר הנה, ומלת עמוד מקור במקום ציווי.

כא וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת־חֶבֶר אֶת־יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת־הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת־הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא־נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת׃

רַשִׁ״י יתד האהל. קבילי"ל בלע"ז, שתוקעין בארץ עם שיפולי האהל לפושטו: המקבת. (תרגום:) ארזפתא, מרטי"ל בלע"ז: בלאט. (תרגום:) ברז, חרש: ותצנח בארץ. (תרגום:) ונעצת בארעא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְסִיבַת יָעֵל אִתַּת חֶבֶר יַת סִכַּת מַשְׁכְּנָא וְשַׁוִיאַת יַת אַרְזַפְתָּא בִּידָהּ וַעֲלַת לְוָתֵיהּ בְּרָז וּנְקִישַׁת יַת סִכְּתָא בְּצִדְעֵיהּ וּנְעָצַת בְּעַרְעָא וְהוּא דְמוּךְ וְאִשְׁתַּלְהִי וּמִית:

רַלְבַּ״ג ותשם את המקבת בידה. הוא כלי ברזל שמכין בו האבנים ופוסלין אותן ושמה היתד כנגד רקתו והכתה במקבת על היתד עד שנתקע היתד ברקתו ונפלה בארץ ונתקעה בה והנה סיסרא היה נרדם וכבר היה עיף קודם זה ולזה לא הרגיש בזה הפועל:

מְצוּדַת דָּוִד יתד האהל. היתד העשוי לתקוע בארץ עם שפולי האהל: בלאט. לבל יעור משנתו: ותצנח בארץ. הכתה במקבת על היתד עד שחלף רקתו ונתחב בארץ: והוא נרדם. רצה לומר, על שהיה נרדם משתיית החלב ועיף על כי נס ברגליו, ולזה מת מיד:

מְצוּדַת צִיּוֹן יתד. מסמר: המקבת. שם כלי, ובו מכין ביתד לנעצו בארץ, וכן (ישעיהו מד יב) ובמקבות יצרהו: בלאט. בהסתר ובחשאי, כמו (רות ג ז) ותבא בלט ותגל מרגלתיו: ותתקע. נעצה ותחבה: ברקתו. הוא צד גובה הפנים, וכן (שיר השירים ד ג) כפלח הרמון רקתך, ונקראת כך למיעוט הבשר שבה, כמו (בראשית מא יט) ורקות בשר: ותצנח. ענין נעיצה, כמו (לעיל א יד) ותצנח מעל החמור: נרדם. מלשון תרדמה ושינה: ויעף. ענין יגיעה:

מַלְבִּי״ם ותתקע. רצה לומר היא לקחה את המקבת ביד האחד ואת היתד ביד השני, אבל כי לא היה לה כח להלום במקבת על היתד, היה מעזר ה' שהיתד צנח בארץ מעצמו ע"י כובדו, ובקע ועבר, וע"י שהיה נרדם ע"י החלב ששתה ויעף ויגע שעל ידי זה מת תיכף.

כב וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת־סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת־הָאִישׁ אֲשֶׁר־אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ׃

רַשִׁ״י ברקתו. (תרגום:) בצידעיה, ניל"ה טימפי"ה בלע"ז, ותחבה ברקתו ובארץ:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְהָא בָרָק רְדַף יַת סִיסְרָא וְנַפְקַת יָעֵל לִקְדָמוּתֵיהּ וַאֲמַרַת לֵיהּ אִיתָא וְאַחֲזִינָךְ יַת גַבְרָא דְאַתְּ בָּעֵי וְעַל לְוָתָהּ וְהָא סִיסְרָא טָרִיף וּמִית וְסִכְּתָא נְעִיצָא בְּצִדְעֵיהּ:

רַלְבַּ״ג והנה ברק היה רודף את סיסרא כשלא מצאהו בדרכו שרדף עד חרושת הגוים ועל' על דעתו כי כבר היה נחבא באחד מהמקומות והודיעה אותו יעל כי הוא מת בביתה ונתבאר לברק כי יעל המיתתהו כי ראה היתד ברקתו:

מְצוּדַת דָּוִד רדף את סיסרא. לפי מחשבת דעתו, לבקשו באשר הוא שם:

כג וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ־כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְבַר יְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא יַת יָבִין מַלְכָּא דִכְנָעַן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מַלְבִּי״ם ויכנע. תיכף ביום ההוא, רק שאח"כ שב להלחם שנית אבל יד ישראל קשתה עליו עד שהכריתו אותו, באופן שנחו כל ימי דבורה כי עמדו בצדקתם כל ימי חייה, וכמו שאמר למעלה (ב' יח) והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט.

כד וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ־כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ־כְּנָעַן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַזְלַת יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָזְלָא וְתָקְפָא עַל יָבִין מַלְכָּא דִכְנָעַן עַד דִי שֵׁצִיאוּ יַת יָבִין מַלְכָּא דִכְנָעַן:

רַלְבַּ״ג ובסוף הענין הכריתו בני ישראל בימי דבורה את יבין מלך כנען ועל זה הנס שעשה הש"י לישראל על יד דבורה שרה היא וברק זאת השירה שזכר ואין הרצון בזה שיהיה ברק עוזר לה בעשיית שירה כי היא לבדה עשתה אותה והנה נזכר עמה ברק כזכר אז ישיר משה וגו':

מְצוּדַת דָּוִד ותלך וגו׳. רצה לומר, בכל פעם יותר:

מְצוּדַת צִיּוֹן וקשה. רוצה לומר: וחזקה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.