Judges 6 — שׁוֹפְטִים ו

גודל הטקסט

Shoftim 6 Summary

Midyan (Midian) oppresses Bnei Yisrael (the children of Israel) for seven years, and Hashem calls Gidon (Gideon, also called Yerubaal) to save them.

Bnei Yisrael, following the pattern of Sefer Shoftim, again do what is evil in the eyes of Hashem, and Hashem gives them into the hand of Midyan for seven years. Whenever Yisrael sows, Midyan, Amalek and the Bnei Kedem (the people of the east) come up, as many as locusts, and destroy the produce of the land as far as Azah (Gaza), leaving nothing alive. Bnei Yisrael cry out to Hashem, and Hashem sends a navi (prophet) to remind them that He brought them up from Mitzrayim (Egypt) and gave them the land, and told them not to fear the gods of the Emori (Amorites), "but you have not listened to My voice."

A malach (angel) of Hashem sits under the terebinth tree at Ofrah, of Yoash the Aviezri, while his son Gidon is threshing wheat in the winepress, to hide it from Midyan. The malach appears to him: "Hashem is with you, gibor hechayil (mighty man of valor)." Gidon asks why, if Hashem is with them, all this has happened. Hashem turns to him: "Go in this strength of yours and save Yisrael from the hand of Midyan; have I not sent you?" Gidon protests that his family is the poorest in Menashe and he the youngest in his father's house, and Hashem answers, "I will be with you." Gidon asks for a sign and brings out a young goat and matzot; the malach has him lay them on the rock, touches them with the tip of his staff, fire rises from the rock and consumes them, and the malach disappears. Gidon is afraid, having seen a malach of Hashem face to face, but Hashem tells him he will not die. Gidon builds a mizbeach (altar) there and names it Hashem Shalom.

That night Hashem tells Gidon to tear down his father's altar of Baal, cut down the Asherah (the idolatrous tree) beside it, build an altar to Hashem on top of the stronghold, and offer his father's second bull, seven years old, as an olah (burnt offering) with the wood of the Asherah. Gidon does it with ten of his servants, by night, out of fear of his family and the men of the city. In the morning the men of the city find the altar of Baal torn down, learn that Gidon ben Yoash did it, and demand that Yoash bring out his son to die. Yoash answers that whoever fights for Baal will be put to death by morning; if Baal is a god, let him fight for himself. That day Gidon is named Yerubaal, "let Baal contend with him."

Midyan, Amalek and the Bnei Kedem gather and camp in Emek Yizrael (the Jezreel Valley). The ruach (spirit) of Hashem clothes Gidon; he blows the shofar, Aviezer rallies behind him, and Menashe, Asher, Zevulun and Naftali come up to meet him. Then Gidon asks Hashem for a sign that He will save Yisrael by his hand: let there be dew on a fleece of wool on the threshing floor while the ground stays dry. In the morning he wrings a bowl full of water from the fleece. He asks once more, for the opposite, and that night the fleece alone is dry and there is dew on all the ground. The youngest son of the poorest family in Menashe is the man Hashem sends to save Yisrael, and Hashem answers every doubt he raises with a sign.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד־מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים׃

רַשִׁ״י ויעשו הרע. עד כאן נאמר 'ויוסיפו', שהיה נצבר חטא על חטא, אבל בשירה זו נמחל להם כל אשר עשו, ועכשיו מתחילין לחטוא, כך נדרש באגדת תהלים (מדרש תהלים יח ו):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבָדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְבִישׁ קֳדָם יְיָ וּמַסְרִינוּן יְיָ בִּידָא דְמִדְיָנָאֵי שְׁבַע שְׁנִין:

מַלְבִּי״ם ויעשו. בשני פעמים הראשונים כתוב ויוסיפו לעשות הרע, ועתה שבימי דבורה שבו בתשובה גמורה והתחילו לחטא מחדש כתוב ויעשו, וקרוב לזה אמרו חז"ל שע"י השירה נמחל עונותיהם:

ב וַתָּעָז יַד־מִדְיָן עַל־יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת־הַמְּעָרוֹת וְאֶת־הַמְּצָדוֹת׃

רַשִׁ״י המנהרות. (תרגום:) מטמוריתא, ובלשון לע"ז: וודו"ש, ועל שם שעושין בהם מאור קטן במקום שאין ניכר קוראן מנהרות, לויישיט"ש בלע"ז: מערות. גרוטי"ה בלע"ז: מצדות. פליישדי"ץ בלע"ז, על שם שעושים ביערים על ידי הפלת האילנות סביב סביב:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְקֵיפַת יַד מִדְיָנָאֵי עַל יִשְׂרָאל מִן קֳדָם מִדְיָנָאֵי עֲבָדוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַת מַטְמוֹרִיתָא דִבְטוּרַיָא וְיַת מְעָרָתָא וְיַת מְצוֹדָתָא:

מְצוּדַת דָּוִד מפני מדין. להסתיר עצמן מפניהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותעז. מלשון עז וחזק: המנהרות. ענין אורה, כמו (איוב ג ד) ואל תופע עליו נהרה, והם מערות ולהם חלון יבוא בו אור היום: המצדות. מבצרים חזקים, כמו (שמואל ב ה ז) מצדת ציון:

מַלְבִּי״ם ותעז יד מדין. בכל פעם יותר עד שהוכרחו לעשות את המנהרות וכו' מערות שהאור בוקע דרך נקב קטן, ויש מפרשים אבוקות שעשו על ההרים להדליק כשבא האויב למען יצילו את אשר להם וכמו שאמר (ר"ה פב): בראשונה היו משיאין משואות.

ג וְהָיָה אִם־זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי־קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד זְרַע יִשְׂרָאֵל וְסַלְקִין מִדְיָנָאֵי וַעֲמַלְקָאֵי וּבְנֵי מַדִינְחָא וְסַלְקִין עֲלוֹהִי:

מְצוּדַת דָּוִד והיה אם זרע. רצה לומר, כאשר זרע והתחיל לצמוח:

מְצוּדַת צִיּוֹן אם. כאשר:

מַלְבִּי״ם השאלות (ג-ה) למה כפל, ועלה מדין, ועלו עליו, ויחנו עליהם, וכן כל הדברים כפולים: ועלו עליו. היינו על הזריעה, וכן...

ד וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת־יְבוּל הָאָרֶץ עַד־בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא־יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁרוֹ עֲלֵיהוֹן וּמְחַבְּלִין יַת עֲלַלְתָּא דְאַרְעָא עַד מַעְלָנָא דְעַזָה וְלָא מְשַׁאֲרִין מָזוֹן לְקַיָימָא נְפַשׁ בְּיִשְׂרָאֵל וְאִמַר וְתוֹר וַחֲמָר:

מְצוּדַת דָּוִד יבול הארץ. צמחי התבואות: עד בואך עזה. מתחלת הגבול עד אשר תבוא אל עזה, וכאלו ידבר לנוכח מול האדם היודע המקום:

מְצוּדַת צִיּוֹן יבול. צמח האדמה, כמו (תהלים סז ז) ארץ נתנה יבולה: מחיה. ענייני צורך חיי הבריות, כמו (בראשית מה ה) למחיה שלחני:

מַלְבִּי״ם ויחנו עליהם. על העם עצמם, ומפרש ע"י שעלו על הזריעה וישחיתו את יבול הארץ. וע"י שחנו עליהם ולא ישאירו מחיה וכו'.

ה כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם יבאו [וּבָאוּ] כְדֵי־אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ׃

רַשִׁ״י הם ומקניהם. לרעות את התבואה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי אִינוּן וְגֵיתֵיהוֹן סַלְקִין וּמַשְׁכְּנֵיהוֹן וְאָתָן כְּמִסַת גוֹבָא לִסְגֵי וּלְהוֹן וְלִגְמַלֵיהוֹן לֵית מִנְיָן וְעָלִין בְּאַרְעָא לְחַבָּלוּתָהּ:

מְצוּדַת צִיּוֹן כדי ארבה. כארבה, ומלת ׳די׳, יורה ענין רבוי:

מַלְבִּי״ם כי הם ומקניהם יעלו. על הזריעה, ואהליהם יבאו על העם עצמם, ולשניהם בין להם בין לגמליהם אין מספר, כי עקר ביאתם היה לשחתה.

ו וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמְאַךְ יִשְׂרָאֵל לַחֲדָא מִן קֳדָם מִדְיָנָאֵי וּזְעִיקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ:

מְצוּדַת צִיּוֹן וידל. מלשון דל ועני:

ז וַיְהִי כִּי־זָעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוָה עַל אֹדוֹת מִדְיָן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד זְעִיקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ עַל עֵסַק מִדְיָנָאֵי:

מְצוּדַת צִיּוֹן אדות. תרגומו: עסק:

מַלְבִּי״ם ויהי כי זעקו על אודות מדין. לא זעקו על חטאתיהם, רק מתרעמים על הרעה ולא הכירו כי בא העונש בסבת החטא, לכן שלח נביא להוכיחם.

ח וַיִּשְׁלַח יְהוָה אִישׁ נָבִיא אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים׃

רַשִׁ״י איש נביא. זה הנביא הוא פנחס, ב"סדר עולם" (פרק ב):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלַח יְיָ גַבְרָא נְבִיָא לְוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל אֲנָא אַסְקֵית יַתְכוֹן מִמִצְרַיִם וְאַפְקֵית יַתְכוֹן מִבֵּית עַבְדוּתָא:

רַלְבַּ״ג ויש לשואל לשאול אחר שהיה זה הנביא קיים איך לא הוכיח ישראל כל ימיו ולמה הוצרכו לנבואת דבורה, וידמה שנאמר בהיתר זה הספק שהוא לא היה מתנבא רק לעתים רחוקים ולא היה בו כח יתישר בו להנהיג העם ולזה ג"כ תמצא כזה המקום שהוצרך למנות גדעון על פועל מלחמת מדין ואפשר כי כמו שהיה אליהו פעם נראה ופעם נעלם כשישאהו רוח השם אל מקום רחוק כך היה הענין בפנחס ולזאת הסכה לא שמש בכהונה גדולה כל ימיו אבל שמשו בניו ובני בניו ובני בני בניו דורות רבי' והוא עדיין קיים כמו שיתבאר בספר דברי הימים וזה כי הוא היה קיים בימי דוד כמו שאמר ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו ולא ימצא בזדע אהרן אחר שיקרא שמו פנחס בן אלעזר בן אהרן כמו שמבואר שם בספר תולדותם:

מַלְבִּי״ם איש נביא. יען שאח"כ שלח מלאך קרא לזה איש, כה אמר ה', ידיכם עשו לכם את הרע, ומפרש - א) אנכי העליתי אתכם ממצרים באותות ומופתים שעל ידי זה היה לכם להכיר גדלי ויכלתי ולירא יראת הרוממות. ב) ואוציא אתכם מבית עבדים. והיה לכם להכיר טובה, וגם לדעת כי עבדי אתם. ג) ואצל אתכם והיה לכם לדעת כי עדיין אתם צריכים לי, ד) ואגרש אותם מפניכם. וא"כ לא היה לכם לעשות כמעשיהם, אחר שבעבור זה נגרשו מפניכם, ובכ"ז ולא שמעתם בקולי.

ט וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל־לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת־אַרְצָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשֵׁיזְבֵית יַתְכוֹן מִידָא דְמִצְרָאֵי וּמִידָא כָּל דַחֲקֵיכוֹן וְתָרְכֵית יַתְהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן וְיַהֲבֵית לְכוֹן יַת אַרְעֲהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד כל לחציכם. הם מלכי כנען אשר לחצו אתכם בהלחמם עמכם:

מְצוּדַת צִיּוֹן לחציכם. ענין דחק:

י וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת־אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמָרִת לְכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תִדְחֲלוּ יַת טַעֲוַת אֱמוֹרָאֵי דְאַתּוּן יַתְבִין בְּאַרְעֲהוֹן וְלָא קַבֵּלְתּוּן לְמֵימְרִי:

מְצוּדַת דָּוִד ולא שמעתם בקולי. כאומר, בעבור זה באה הרעה עליכם:

יא וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְהוָה וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן׃

רַשִׁ״י אבי העזרי. מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה: וגדעון בנו. אביו היה חובטן והוא כוברן, אמר לו: אבא, זקן אתה ואם יבאו המדינים לא תוכל לנוס, לך אתה ואני אחבט: בגת. בקורות בית הבד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתָא מַלְאָכָא דַייָ וִיתֵב תְּחוֹת בּוּטְמָא דִי בְעָפְרָה דִי לְיוֹאָשׁ אֲבוּהִי דְעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּרֵיהּ חָבֵיט חִטִין בְּמַעֲצַרְתָּא לַעֲרָקָא מִן קֳדָם מִדְיָנָאֵי:

רַלְבַּ״ג ויבא מלאך ה'. הוא הנביא שזכד כי הנביא יקרא מלאך ה' כאמרו ויבא חגי מלאך ה' ולזה נראה לגדעון בהקיץ בהשתמש חושיו על מנהגם, והנה נתעכב שם הנביא עד שנראה לגדעון אמר לו כי ה' צוהו, והנה קראו גבור חיל כי כן היה כמו שאמר לו זבח וצלמונע קום אתה ופגע בנו כי כאיש גבורתו, והנה הרחיק גדעון שהיה ה' עמו לראותו שפלות ישראל וכי נטשם ה' בכף מדין:

מְצוּדַת דָּוִד אשר ליואש. ׳האלה׳ היתה של יואש, שהיה מבני אביעזר, מבני מנשה: להניס. רצה לומר, להבריח ולהטמין:

מְצוּדַת צִיּוֹן האלה. שם אילן מה: חבט. ענין דישה במקל, כמו (ישעיהו כח כז) במטה יחבט קצח: בגת. מקום דריכת הענבים נקרא גת: להניס. להבריח:

מַלְבִּי״ם ויבא מלאך ה'. אחר שהוכיחם הנביא בא מלאך ה' להושיעם, כמו שאמר בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם. אשר ליואש. רצה לומר האלה שהיתה ליואש, ויש לומר עפרה אשר ליואש כי היה עוד עפרה בגבול בנימין (יהושע יח כג), וגדעון בנו השפע האלהית לא תחול רק על המזומנים לה, והמזומן לה במקצת תחול עליו ברכת ה' בשיעור רב. והנה היה צריך פה, א) זכות קצת, שע"י יסייעו לו לזכותו הרבה כענין הבא לטהר, ב) גבורה, בענין שתחול עליו רוח ה' כח וגבורה למלחמה, וגדעון נמצא לו זכות כבוד אב, שעל זה אמר וגדעון בנו חבט, גם גבורה בשהיה מכין א"ע להניס מפני מדין שלפ"ז הרגיש בעצמו גבורה למלחמה.

יב וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְּאַךְ יְהוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל׃

רַשִׁ״י ה' עמך גבור החיל. שנתן לך כח כזה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְגְלֵי לֵיהּ מַלְאָכָא דַייָ וַאֲמַר לֵיהּ מֵימְרָא דַייָ בְּסַעְדָךְ גִבַּר חֵילָא:

מְצוּדַת צִיּוֹן החיל. ענין כח:

מַלְבִּי״ם וירא אליו. בכח הזה התראה המלאך אליו והודיעו כי ה' עמו ושהוא גבור החיל כי ישפיע עליו זכות וקדושה וגם גבורה בשפע רב.

יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְהוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל־זֹאת וְאַיֵּה כָל־נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ־לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְהוָה וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְהוָה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף־מִדְיָן׃

רַשִׁ״י ויש ה' עמנו. ואם יש ה' עמנו, למה מצאתנו וגו': אשר ספרו לנו אבותינו. פסח היה, אמר לו: אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר (תהלים קיד א): בצאת ישראל ממצרים, 'ועתה נטשנו', אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ גִדְעוֹן בְּבָעוּ רִבּוֹנִי וְאִית שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בְּסַעְדָנָא וּלְמָא עַרְעָנָא כָּל דָא וְאָן כָּל פְּרִשְׁוָתֵיהּ דְאִשְׁתְּעִיאוּ לָנָא אַבְהָתָנָא לְמֵימַר הֲלָא מִמִצְרַיִם אַסְקָנָא יְיָ וּכְעַן רַטְשָׁנָא יְיָ וּמַסְרָנָא בִּידָא דְמִדְיָנָאֵי:

מְצוּדַת דָּוִד בי אדני. בקש ממנו להשיבו על דבריו, ואמר לו, ואם אמת שיש ה׳ עמנו, למה אם כן מצא אותנו הרעה, ׳ואיה כל נפלאותיו׳, וכי כלו: ועתה נטשנו. ואיך אם כן תאמר שה׳ עמי:

מְצוּדַת צִיּוֹן בי. ענין בקשה: מצאתנו. מצאה אותנו: נטשנו. עזבנו:

מַלְבִּי״ם ויש ה' עמנו. גדעון חשב שסבת הרעה שבא עליהם היא הסתרת פנים, שעזבם תחת המקרה, כמו שאמר ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, וזה שאמר אם יש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת שזה מורה כאילו הכל במקרה. ואיה כל נפלאותיו. הלא בעת השגיח עלינו עשה נפלאות למעלה מדרך הטבע. אשר ספרו לנו אבותינו. כי עתה אותותינו לא ראינו, ואיה נפלאות אלה זה מורה שעזב אותנו, ואם תאמר שזה מפני רוע מעשינו הלא ממצרים העלנו ה' שאז ג"כ היינו משוקעים בטומאת מצרים, ואם אז העלנו אף שעדיין לא היינו עמו ואיך עתה שכבר בחר אותנו לעם נטשנו ה' ויתננו בכף מדין, וזה מורה שאינו משגיח עלינו.

יד וַיִּפֶן אֵלָיו יְהוָה וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ׃

רַשִׁ״י ויפן אליו. הקדוש ברוך הוא בעצמו: בכחך זה. בכח הזכות הזה שלמדת סניגוריא על בני, כך דרש רבי תנחומא (מדרש תנחומא שופטים ד):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְפְּנֵי לֵיהּ יְיָ וַאֲמַר אֱזִיל בְּחֵילָךְ דֵין וְתִפְרוֹק יַת יִשְׂרָאֵל מִידָא דְמִדְיָנָאֵי הֲלָא שְׁלַחְתִּיךְ:

רַלְבַּ״ג ויפן אליו ה'. הוא מלאך ה' שזכר והוא ע"ד ויאמר ה' לה שאמרו רבותינו שכבר היה זה על ידי שם, והנה אמר דבריו כאילו השם ידבר כי הנביא ידבר בשם שולחו ואפשר שיאמר אומר שזה הענין היה במראה הנבואה אלא שאנחנו לא הסכמנו לפרש זה ע"ד הנבואה בזה האופן כי ראשית הספור מורה שזה הספור היה בהקיץ ולא נראה לנו שנשים מדרגת גדעון בנבוא' בזה האופן ר"ל שהגיעה לו הנבואה בהקיץ ועוד שאין מדרך הנביא שבא לו הנבואה פעמים רבות שישאל אות מהש"י שיקים לו יעודו כמו שמצאנו גדעון אחר זה שאמר אם ישך מושיע בידי את ישראל וגו' וזה מבואר מאד למי שידע ענין הנבואה, והנה אמר לו הנביא לך בכחך זה ידמה כי נתחדש לגדעון מאז כח נוסף על הכח שהיה לו קודם זה כדמיון מה שאמר לשאול שיתחדש לו לב אחר ובאופן שנזכר דמיון זה בדוד אחרי המשחו למלך על יד שמואל וידמה שאביו היה שר האלף ממה שאמר גדעון הנה אלפי הדל במנשה ולזה היה כח ליואש אשר יריב לו יומת עד הבקר:

מְצוּדַת דָּוִד ה׳. רצה לומר, מלאך ה׳: בכחך זה. רצה לומר, בכח זה הזכות אשר למדת סניגוריא על ישראל, תוכל להושיעם: הלא שלחתיך. ועשה השליחות:

מְצוּדַת צִיּוֹן הלא. המלה ההיא יורה על הזרוז:

מַלְבִּי״ם השאלות (יד) מדוע אמר ויפן אליו ה', ולא אמר שפנה אליו המלאך שדבר עמו עד הנה: ויפן אליו ה'. עד עתה דבר עמו המלאך, ועתה פנה ה' אליו בדבור נבואיי (שהמלאך הוא אמצעי אליו ויקדים להתראות טרם יגלה דבר ה' כמו שהיה בהיות יהושע ביריחו), ויאמר לך בכחך זה כיון, אם על הכח הנמצא בו לגבורה, כמו שאמר במ"ש להניס מפני מדין, שהוריק על כח זה שפע רב עד יספיק להושיע את ישראל. ואם על כח הטענה כי אחרי ראה שטוען בעד סור ההשגחה מישראל זה אות שדבר זה סוער בלבבו, והוא מוכן לתשועתם.

טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי׃

רַשִׁ״י הנה אלפי. האלף שאני נמנה בו להיות תחת שר האלף, הוא האלף הדל בכל אלפי מנשה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ בְּבָעוּ יְיָ בְּמָא אֶפְרוֹק יַת יִשְׂרָאֵל הֲלָא הָא זַרְעִיתִי זְעִירָא בְּשֵׁבֶט מְנַשֶׁה וַאֲנָא חֲלַשׁ בְּבֵית אַבָּא:

מְצוּדַת דָּוִד אלפי. האלף שבית אבי נמנה בו, הוא הגרוע מכולן, ואנכי הוא הקטן שבבית אבי, ומי ישמע לי ללכת אחרי:

מַלְבִּי״ם במה אושיע את ישראל. הנה חשב תחלה כי תהיה התשועה ע"י אמצעיים טבעיים אחר שהיה הצווי ע"י המלאך שזה מורה על מלחמה באמצעות הטבע, כמו שאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכמש"ש, ואמר מה יהיו האמצעיים לזה, אם רוב עם הנה אלפי הדל במנשה. ואם שישמעו ישראל לקולי, אנכי הצעיר בבית אבי?!

טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת־מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ אֲרֵי יְהֵי מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ וְתִקְטוֹל יַת מִדְיָן כְּגַבְרָא חָד:

מְצוּדַת דָּוִד כי אהיה עמך. והכל ישמעו לך: כאיש אחד. רצה לומר, מהרה ובקלות:

מַלְבִּי״ם ויאמר אליו ה' כי אהיה עמך. ותהיה התשועה נסיית לא ברוב חיל רק תכה את מדין כאילו הוא איש אחד.

יז וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי׃

רַשִׁ״י שאתה. כמו שאתה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְעֵינָךְ וְתַעְבֵּיד לִי אָת דִי אַתְּ מְמַלֵיל עִמִי:

מְצוּדַת דָּוִד אות. איזה מופת ופלא לדעת אשר אתה מלאך ה׳ מדבר עמי, כי לא היה רגיל בנבואה וחשב פן אין זה נבואה:

מַלְבִּי״ם השאלות (יז) האות היה צריך על שיקיים הבטחתו להושיעם לא על שהוא מדבר עמו, שע"ז אין צריך אות, ואיך היה לו אות ע"י שהביא מנחה: ויאמר אליו אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי. יש לומר בזה שני ענינים: א) אחר שנסתפק אם היה הדבור מה' בעצמו בלא אמצעי שזה מורה על תשועה נסיית שאין צריך עמה עם רב וחיל, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. או אם היה הדבר באמצעות המלאך, שאז גם התשועה תהיה באמצעותו, שזה מורה על תשועה ע"י אמצעים טבעיים ע"י רב עם ומלחמה, וזה שאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, שזה שילך ה' בעצמו בקרבם בלא אמצעי מורה על מציאות חן, כמו שאמר אם מצאתי חן בעיניך ילך נא ה' בקרבנו, ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו. א"כ אבקש אות ע"ז שאדע שאתה מדבר עמי בלא אמצעי, (כי יש מלאך שהוא רק אמצעי שליח מאת ה', ויש שבו תתלבש ההופעה העליונה בעצמה) והאות הזה יהיה ע"י המנחה, שאם הוא רק שליח במלאכות ה' ואין אדוניו אתו, לא יקח עולה ומנחה, כי זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, וכמו שאמר מלאך ה' אל מנוח ואם תעשה עולה לה' תעלנה, ואז או ימנע לקחתה, או יאכלנה כמו שעשו מלאכי אברהם, אבל לא יניח אותו להקריב לו קרבן, ואם יקח מידו קרבן זה האות והמופת שה' שוכן בקרבו. ומענין השני שאף שידע גדעון שה' בעצמו מדבר עמו, בקש אות מצד אחר, כי יש הבדל בין דבור הבא מאת ה' אל הנביא בתורת שליחות, ובין דבור הבא מאת ה' אל היחידים, שהיעודים שבאו ע"י נביא לטובה לא יחזור בהם ה' בשום אופן, אף אם ישתנה ענין העם וירעו מעשיהם, כמו שאמר הנביא אשר ידבר בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה', אולם היעודים הטובים שבאו אל היחידים שלא בתורת שליחות יצוייר שישתנו לרעה אם ירע המקבל הטוב מעשהו. וכמו שאמר הרמב"ם אולם גם בדבר ה' אל היחידים אם בא עם הדבור איזה אות או מופת לא ישתנה בשום אופן, וזה היה ענין האות שבא בברית בין הבתרים וכדומה שלא ישונה הדבר עוד. וכמו שאמר הרמב"ן בכ"מ וזה שאמר ועשית לי אות שאתה מדבר עמי. רצה לומר אחר שאתה מדבר עמי לבדי, ואינני שליח אל העם, ובזה יצוייר שישתנה הדבר מפני רוע המעשים, וכמו שאמר שירא יעקב שמא יגרום החטא (ברכות דף ד). ולכן אני מבקש אות שבזה יוכרח הדבר לבא בכל אופן, והאות היה ע"י שקבל מאתו המנחה בדרך פלא ובאש, וזה שאמר אל נא תמוש מזה וכו'.

יח אַל־נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד־בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת־מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא כְעַן תַּעֲדֵי מִכָּא עַד מֵתָאִי לְוָתָךְ וְאַפֵק יַת תִּקְרוּבְתִּי וְאַנִיחַ קֳדָמָךְ וַאֲמַר אֲנָא אוֹרִיךְ עַד דִתְתוּב:

רַלְבַּ״ג אל נא תמוש מזה עד בואי אליך. זה גם כן לעד שזה הענין היה בהקיץ כמו הענין שנראה במלאך ה' כמנוח ואשתו כמו שאנחנו עתידים לבאר שם בגזרת האל, והנה גדעון שאל אות שיכיר ממנו שהוא בא במלאכות ה' כדי שיוכל לסמוך על דבריו:

מְצוּדַת דָּוִד והנחתי לפניך. ועשה לי בה אות:

מְצוּדַת צִיּוֹן תמש. ענין הסרה, כמו (יהושע א ח) לא ימוש ספר התורה:

יט וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי־עִזִּים וְאֵיפַת־קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל־תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ׃

רַשִׁ״י קמח מצות. למדנו שפסח היה, יום תנופת העומר, לכך נאמר (לקמן ז יג) והנה צליל לחם שעורים מתהפך וגו': והמרק. והרוטב:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְגִדְעוֹן אָתָא וַעֲבַד גַדְיָא בַּר עִזֵי וּמְכִילְתָּא דְקִמְחָא אָפָה פַּטֵיר בִּסְרָא שַׁוִי בְּסַלָא וְתַבְשִׁילָא שַׁוִי בְּקִדְרָא וְאַפֵּיק לְוָתֵיה לִתְחוֹת אִילָנָא וְקָרֵב:

מְצוּדַת דָּוִד בא. אל הבית: ויעש. רצה לומר, תקן ובשל: ויגש. הגיש אליו המנחה הזאת:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואיפת. שם מדה בת שלש סאים: בסל. שם כלי מה: והמרק. הרוטב, כמו (ישעיהו סה ד) ומרק פגלים: בפרור. הוא דוד נחושת, כעין יורה, וכן (במדבר יא ח) ובשלו בפרור:

מַלְבִּי״ם וגדעון בא ויעש גדי עזים וכו'. אחר שבארנו לפי' הראשון שגדעון הסתפק אם יקבלנה בדרך עולה לה', או יאכלנה כמו שעשו מלאכי אברהם. לכן הכין גדי עזים שראוי בין להעלאה בין לאכילה וכן הכין מרק בפרור ובשר בסל שראוי להעלאה ולאכילה, ויוצא אליו אל תחת האלה לראות מה יעשה בו.

כ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים קַח אֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל־הַסֶּלַע הַלָּז וְאֶת־הַמָּרַק שְׁפוֹךְ וַיַּעַשׂ כֵּן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ מַלְאָכָא דַיְיָ סַב יַת בִּסְרָא וְיַת פַּטִירָא וְאָחֵית לְכֵיפָא דֵיכִי וְיַת תַּבְשִׁילָא שְׁפוֹךְ וַעֲבַד כֵּן:

מְצוּדַת דָּוִד הלז. שהיה לפניהם: שפוך. על הסלע:

מְצוּדַת צִיּוֹן הלז. הזה, כמו (בראשית כד סה) מי האיש הלזה:

מַלְבִּי״ם השאלות (כ-כא) למה תחלה קורא אותו בשם מלאך אלהים ואח"כ בשם מלאך ה': ויאמר אליו מלאך האלהים וכו' וישלח מלאך ה' את קצה המשענת. כבר בארנו שהמלאך לא אפשר שיקח קרבן, כי זובח לאלהים יחרם, רק אם ה' שוכן בו והקרבן לה' לבדו. ולכן באמירה והצווי היה ע"י מלאך אמצעי, אבל עת שלח קצה המשענת לקבל הקרבן, היה בהכרח ה' בעצמו שוכן בו ומקבל הקרבן, ולכן בזה לא קראו מלאך אלהים כי זובח לאלהים יחרם, רק מלאך ה'.

כא וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יְהוָה אֶת־קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן־הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ יְהוָה הָלַךְ מֵעֵינָיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאוֹשֵׁיט מַלְאָכָא דַייָ יַת רֵישׁ שׁוֹטִיתָא דְבִידֵיהּ וְקָרֵיב בְּבִסְרָא וּבְפַּטִירָא וּסְלֵיקַת אֶשְׁתָּא מִן טִנָרָא וְאַכְלַת יַת בִּסְרָא וְיַת פַּטִירָא וּמַלְאָכָא דַייָ אִסְתַּלֵק מִלְקֳבֵיל עֵינוֹהִי:

רַלְבַּ״ג והנה היה האות הזה שכאשר שלח מלאך ה' את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות עלתה האש מן הצור וזה דומה למופת שנתן אליהו בהר הכרמל, והנה פעולות זה הנביא דומות מצד לפעולות אליהו וזה ממה שיחזק מאמר האומר פנחס זה אליהו, וכאשר ראה גדעון כי מלאך ה' הוא פחד מן המות לחשבו כי כבר ראה בעיניו המציאות הרוחני וכבר היה מפורסם שכאשר יקרה זה ימשך אחריו המות ויראה זה ממאמר גדעון ומאמר מנוח ומאמר יעקב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי הורה שזה הענין נפלא שתנצל נפש הרואה המציאות הרוחני ואמר בתורה ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים הורה על זה שהיו ראויים שישלח ידו בהם מפני ראותם האלהים:

מְצוּדַת דָּוִד הלך מעיניו. רצה לומר, לא ראהו עוד:

מְצוּדַת צִיּוֹן המשענת. המטה שנשען עליה: הצור. הסלע: ותאכל. ותשרף:

כב וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי־מַלְאַךְ יְהוָה הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה כִּי־עַל־כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְהוָה פָּנִים אֶל־פָּנִים׃

רַשִׁ״י אהה. לשון דאגה, כלומר מה תהא עלי: כי על כן ראיתי. כי על אשר ראיתי מלאך ה', לכך אני דואג וצועק 'אהה':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַחֲזָא גִדְעוֹן אֲרֵי מַלְאָכָא דַייָ הוּא וַאֲמַר גִדְעוֹן בְּבָעוּ יְיָ אֱלֹהִים אֲרֵי עַל כֵּן חֲזֵיתִי מַלְאָכָא דַייָ אַפִּין בְּאַפִּין:

מְצוּדַת דָּוִד כי מלאך ה׳. כי עד הנה היה מסתפק בדבר, ולזה שאל אות: אהה ה׳. רצה לומר, אתה ה׳, מילל אני כי לבי יפחד על אשר ראיתי מלאך, פניו מול פני:

מְצוּדַת צִיּוֹן אהה. ענין צעקת יללה: על כן. על אשר:

מַלְבִּי״ם וירא גדעון כי מלאך ה' הוא. אז ידע שאינו מלאך אלהים שזה מורה על מלאך שליח שאין ה' אתו, כי שם אלהים יבא גם על המלאך, רק שהוא מלאך ה' שזה מורה שה' שוכן בו. ויאמר גדעון אהה ה' אלהים כי על כן ראיתי וכו'. רצה לומר כי לא יראני האדם וחי, שא"א שישיג האדם לראות ה' בעודו כלוא בגויה רק לפני מותו. וכמו שאמר (בספרא ויקרא פרק ב) בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים את השכינה, שנאמר כי לי תכרע כל ברך, ובזה חשב שימות. וגם לפי פירוש המפרשים שהיה מסופק אם הוא נביא או מלאך, עלה במחשבתו שא"א שהאדם יראה מלאך שעצמותו הוא רוחני מובדל מחמר ואיך יראהו האדם מוגשם בחומר, רק לפני מותו, שאז יש לו דמיון אל המלאך שהנפש הרוחנית מוכנת אז להתפשט מן הגולם כמו שהמלאך המתראה בגולם מוכן להפשיטו תיכף ואז הדומה יראה את הדומה. וזה שאמר אהה כי על כן ראיתי רצה לומר על השוי הזה שביני ובין המלאך עתה שגם נפשי מוכנת לצאת ממכלא הגשם על כן ראיתי אלהים פנים אל פנים, כי הפנים דומים במקריהם מצד זה, ולכן חשב שמעותד למות. (וביחוד יש לומר שגדעון וכן מנוח התיראו מצד שראוהו ברגע שנעלם מעיניהם שברגע זו שפושט גולמו א"א להחי לראותו, שעל זה אמר אליהו: אם תראה אותי לוקח מאתך, וזה שאמר וירא גדעון כי מלאך ה' הוא כי ראהו בעצמותו כמו שהוא מלאך, כי עד עתה נראה לפניו כתבנית איש) ולכן התירא.

כג וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם לְךָ אַל־תִּירָא לֹא תָּמוּת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ שְׁלַם לָךְ לָא תִדְחַל לָא תְמוּת:

רַלְבַּ״ג והשיב לו מלאך ה' אחר שעלה כל כך שלא היה יכול גדעון לראותו שלום לך אל תירא לא תמות וידמה ששב אליו המלאך כשאמר לו זה המאמר והוא ג"כ אמר לו בלילה שיקח את פר השור אשר לאביו ואפשר שיאמר שזה הדבור שהיה בלילה היתה מדרגת מה ממדרגות הנבואה והביאור הקודם הוא יותר נראה לנו:

מַלְבִּי״ם ויאמר לו ה' שלום לך. השלום הוא הפך המות שסבתו הוא פירוד והתנגדות היסודות, וכשיש שלום במוסדי הגויה ובין הגוף והנפש אין אסון, כמו שאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, והשלום הזה היה ג"כ סבת ראייתו המלאך שלא עצר החומר בעד הנפש להשיג, ולכן אל תירא, לא תמות לא מיתת הגוף ולא מיתת הנפש כי נמחלו עונותיך, כמו שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.

כד וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא־לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי׃

רַשִׁ״י ויקרא לו. גדעון למזבח: ה' שלום. ה' הוא שלומנו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבְנָא תַמָן גִדְעוֹן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם יְיָ דַעֲבַד לֵיהּ שְׁלָם עַד יוֹמָא הָדֵין עַד כְּעַן אִיתוֹהִי בְּעָפְרַת אֲבוּהִי דְעֵזֶר:

מְצוּדַת דָּוִד לו. למזבח: ה׳ שלום. רצה לומר, פה אמר לי ה׳ שלום: עודנו. עוד הוא עומד בעפרה שהיא מנחלת בני אביעזר:

מְצוּדַת צִיּוֹן עודנו. מלשון עוד:

מַלְבִּי״ם ויבן שם מזבח. אחרי ראה שנעשה מופת במקום הזה. ויקרא לו ה' שלום, לפי הפשט פי' שה' קרא לו שלום, (וכן דעת בעל הטעמים בשם הטפחא על השם) ורצה לומר שאחר שבני עירו היו עובדי ע"ז, והיה מתירא שיפריעו מעשיו כמו שהרסו את המזבח השני שנבנה אח"ז על המזבח הזה כמו שאמר אח"ז, מזבח הזה קרא ה' לו שלום שלא הרסוהו בני העיר והוא עוד עד היום בעפרת קיים לזכר הנס. והמפרש פירש שגדעון קרא למזבח ה' שלום רצה לומר ה' ישפות שלום לנו, ורצה לומר שהכיר שה' הוא שלום העולמות כולנה, הוא החוט החורז כל חלקי המציאות ומחברן ומעמידם, וכמו שאמר בפי' ישעי' (מה ז') בפ' עושה שלום, ונקרא מטעם זה מלך שהשלום שלו. וחז"ל אמרו בזה (שבת ד' יב) הכא שם גופיה אקרי שלום, ויש בו אצלי ענין מושכל בארתיו במק"א.

כה וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה קַח אֶת־פַּר־הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת־מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת־הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר־עָלָיו תִּכְרֹת׃

רַשִׁ״י פר השור. פר הבחור, שהשור בן יומו קרוי שור: ופר השני. (תרגום:) ותורא תנינא: שבע שנים. (תרגום:) דאיתפטם שבע שנין לעבודה זרה. שמונה דברים הותרו אותו הלילה: מוקצה, אשרה, ולילה, ובמה וכו', כדאיתא בתמורה (כח ב):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בְּלֵילְיָא הַהוּא וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ סַב יַת תּוֹר בַּר תּוֹרֵי דִי לַאֲבוּךְ וְתוֹר תִּנְיָנָא דְאִתְפַּטִים שְׁבַע שְׁנִין וּתְפַגֵר יַת אֱגוֹרָא דְבַעֲלָא דִי לַאֲבוּךְ וְיַת אֲשֶׁרְתָּא דִי עֲלוֹהִי תְּקוֹץ:

רַלְבַּ״ג ידמה שיהיה הרצון באמרו פר השור אשר לאביך כי לאביו היה שור גדול והשתדלו להקצו' הפר שיוליד השור ההוא תחלה לע"ג מלידה ומבטן ומהריון כדי שיהיה יפה וגדול כשור שהולידו ויהיה מקודש לע"ג מיום היותו, וכן הקצו גם כן זה הפר השני שהוליד השור ההוא והנה היו מוקצים ז' שנים וזה יורה כי זה הטעות היה מעת התחלת השעבוד כי ז' שנים היו תחת יד מדין כשקרה זה והיה לאביו מזבח לבעל והאשרה היתה אצלו וצוה השם יתברך באמצעו' הנביא או המלאך שיהרוס את מזבח הבעל אשר לאביו ושיכרות האשרה אשר אצלו:

מְצוּדַת דָּוִד אשר לאביך. שהוא של אביך: ופר השני. גם קח פר השני שנתפטם לעבודה זרה זה שבע שנים:

מְצוּדַת צִיּוֹן פר השור. הכפל לתוספת ביאור, כמו (ויקרא טז ג) פר בן בקר:

מַלְבִּי״ם השאלות (כה-כו) לא באר מה יעשה בפר הראשון שהלא לא צוהו להקריב רק את פר השני, ומ"ש ובנית על ראש המעוז במערכה אין לו פי' כלל, וכי בונה על המערכה והלא עורך המערכה על מזבח הבנוי לא בהפך: ויהי בלילה ההוא. הנה ביום בנה את המזבח, ולא נזכר שהקריב עליו קרבן כי היה ירא להקריב ביום מפני אנשי העיר ובלילה רצה להקריב כמו שאמר (פסוק כז) ויהי כאשר ירא וכו' ויעש לילה וכאשר פנה במחשבתו, מה יקריב איל או כבש או גדי, א"ל ה' קח את פר השור אשר לאביך, רצה לומר אותו תקריב ולכך לא באר לו שיקריבנו, כי הוא מענה על ספיקו מה יקריב, השיב את השור אשר לאביך תקריב, עוד הוסיף וצוהו דבר חדש, שיקח פר השני שבע שנים, הפר השני היה של בני העיר לא של אביו והיה מתפטם שבע שנים, שבעת החלו מדין למשול על ישראל נדרו להקריב פר הזה לע"ז עת יושעו ממדין, ופטמוהו משך זמן ממשלת מדין שהיה שבע שנים, ובאר לו מה יעשה בפר השני, צוהו שאחר שיקריב הפר הראשון על המזבח, יהרס את מזבח הבעל ויכרות את האשרה שעליו.

כו וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת־הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת׃

רַשִׁ״י ראש המעוז. ראש הסלע:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתִבְנֵי מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ עַל רֵישׁ תּוּקְפָא הָדֵין בְּסִדְרָא וְתִסַב יַת תּוֹרָא תִּנְיָנָא וְתַסֵיק עֲלָתָא בְּאָעֵי אֲשֶׁרְתָּא דִי תְקוֹץ:

רַלְבַּ״ג על ראש המעוז הזה. הוא הסלע שהניח עליו הבשר והמצות: במערכה. ר"ל במקום המסודר בו שיוכל להבנות בו מזבח וצוה שיקריב בו הפר ההוא לאל ויעלהו עולה בעצי האשרה וכל זה היה הוראת שעה כמו שארז"ל כי זה נעשה בזר ובחוץ ובלילה ובעצי האשרה והנה עשה מהמוקצה לע"ג קרבן לש"י כי יראה שבעשותו בהפך האמונה שגדל בה תשלם לו ההצלה וההצלחה בהפך ממה שהיו חושבים עובדי ע"ג והנה היתה הכונה להוסיף בגדעון אמונה בש"י:

מְצוּדַת דָּוִד המעוז הזה. הוא הסלע האמור למעלה (פסוק כ): במערכה. רצה לומר, במקום ישר, שתוכל לערוך שם אבני המזבח: הפר השני. והפר אשר לאביו, צוה לקחתו לבל יקריבו הם לעבודה זרה, ולא הוזכר מה נעשה בו, או זהו הפר אשר לאביו, וכמו שכתוב למעלה: בעצי האשרה. להבעיר בהם האש:

מְצוּדַת צִיּוֹן המעוז. מלשון עת וחוזק, והוא הסלע: במערכה. מלשון עריכה וסדור:

מַלְבִּי״ם ובנית מזבח. שמן האבנים של מזבח הבעל שנהרס יבנה מזבח לה', על ראש המעוז הזה במערכה, צוהו שיבנה המזבח השני על המזבח הראשון שבנה על הצור, בענין שיבנה מזבח על גבי מזבח, ועל זה אמר על ראש המעוז, שרצה לומר שמזבח הראשון עז וחזק לבנות עליו, ושיהיה המזבח השני על המערכה ששם העלה הפר הראשון, ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה, בענין שאבני מזבח של ע"ז היו לה' ועצי האשרה לעצים והפר לעולה, להורות כי ה' הוא יפדם ממדין וגם שימסור נפשו לקדש ש"ש ולהראות שאין ממש בע"ז. ואמרו חז"ל ז' דברים הותרו באותו לילה.

כז וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת־בֵּית אָבִיו וְאֶת־אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּדְבַר גִדְעוֹן עַסְרָאן גַבְרִין מֵעַבְדוֹהִי וַעֲבַד כְּמָא דְמַלֵיל עִמֵיהּ יְיָ וַהֲוָה מִדְדָחִיל מִן בֵּית אֲבוּהִי וּמִן אֱנָשֵׁי קַרְתָּא מִלְמֶעְבַּד בִּימָמָא וַעֲבַד לֵילְיָא:

רַלְבַּ״ג ולפי שזה הענין לא היה יכול גדעון לעשותו הוא לבד ויקרא י' אנשים מעבדיו יעזרוהו בזה עם שזה היה קדוש השם והיה מן הראוי שיהיה בפרהסיא לפי מה שהיה אפשר לו והמספר המעט שישלם בו זה הוא י' ולולי יראתו את בית אביו ואת אנשי העיר שימנעו אותו מעשות זה היה עושה זה ביום להוסיף בזה פרסום:

מַלְבִּי״ם ויקח גדעון עשרה אנשים. כי היה צריך להקריב הפר הא' ואח"כ לבנות מזבח על המערכה ואם היה עושה לבדו היה מתארך עד היום לקח אנשים לעזרו, ומפרש כי היה מתירא מעשות יומם.

כח וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר־עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַקְדִימוּ אֱנָשֵׁי קַרְתָּא בְּצַפְרָא וְהָא מִתְרַע אֱגוֹרָא דְבַעֲלָא וַאֲשֶׁרְתָּא דִי עֲלוֹהִי קְצִיצָא וְיַת תּוֹרָא תִנְיָנָא מִסַק עַל מַדְבְּחָא דְבָנוּי:

מְצוּדַת דָּוִד הבנוי. אשר נבנה זה מחדש:

מְצוּדַת צִיּוֹן נתץ. נשבר וכתות:

מַלְבִּי״ם והנה נתץ. יש הבדל בין הריסה לנתיצה, ההורס יפרק הבנין, והנותץ שובר כל אבן לשברים, ובאמת לא נתץ רק ההרס, כמו שאמר: והרסת את מזבח הבעל כי לקח האבנים בשלמות ובנאם לה', רק הם שלא ידעו שבנה מזבח מן האבנים האלה חשבו שנתץ ושבר. ואת הפר הועלה. מלת את כמו עם, רצה לומר האשרה עם הפר הועלה על המזבח הבנוי, (ובלי ספק הרסו אנשי העיר את מזבח הבנוי רק שהמזבח התחתון לא יכלו להרסו ולכן קראו מעוז. והיה בהשגחת ה' שקרא לו שלום כנ"ל).

כט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן־יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ גְבַר לְחַבְרֵיהּ מָן עֲבַד פִּתְגָמָא הָדֵין וּתְבַעוּ וּבְעוֹ וַאֲמַרוּ גִדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ עֲבַד פִּתְגָמָא הָדֵין:

רַלְבַּ״ג והנה כאשר השכימו אנשי העיר בבקר ראו כי נותץ הבעל והאשרה אשר עליו כורת והכירו כי הפר השני הוא הועל על המזבח הבנוי כי אולי נשארו ממנו קצת איברים שלא נשרפו כאילו תאמר שנשארו קרניו והיה בהן סימן הכירו בו כי זה הפר היה או שפטו זה מאומד כשלא מצאו הפר השני והכירו כי המזבח שבנה הקריב בו קרבן וחקרו ומצאו שגדעון עשה זה והגיע מרוע תכונתם עד שחשבו להמיתו על זה לולי מה שאמר להם יואש אביו שהיה אדוניהם:

מְצוּדַת דָּוִד ויאמרו גדעון. לא פירש מי היו האומרים:

ל וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל־יוֹאָשׁ הוֹצֵא אֶת־בִּנְךָ וְיָמֹת כִּי נָתַץ אֶת־מִזְבַּח הַבַּעַל וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר־עָלָיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ אֱנָשֵׁי קַרְתָּא לְיוֹאָשׁ אַפֵיק יַת בְּרָךְ וְיִתְקְטַל אֲרֵי תְרַע יַת אֵיגוֹרָא דְבַעֲלָא וַאֲרֵי קָץ אֲשֶׁרְתָּא דִי עֲלוֹהִי:

מְצוּדַת דָּוִד וימת. רצה לומר, נמית אותו:

לא וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר־עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם־אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד־הַבֹּקֶר אִם־אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת־מִזְבְּחוֹ׃

רַשִׁ״י האתם תריבון לבעל. בשביל הבעל: תושיעון אותו. תנקמו נקמתו, וכן (שמואל א כה לב): והושיעה ידי לי, דדוד בנבל: אשר יריב לו. בשבילו: עד הבקר. עד הבקר המתינו: אם אלהים הוא. יריב הוא לעצמו ריבו ונקמתו, וכדי לדחותם עד שיברח גדעון היה אומר כן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יוֹאָשׁ לְכָל דְקָמוּ עֲלוֹהִי הֲאַתּוּן תִּתְפַּרְעִין לְבַעֲלָא אִם אַתּוּן תִּפְרְקוּן יָתֵיהּ דְיִתְפְּרַע לֵיהּ יִתְקְטֵל בְּרַם אַרְכָּא יִתְיְהֵב לֵיהּ עַד צַפְרָא אִם צְרוֹךְ אִית בֵּיהּ יִתְפְּרַע לֵיהּ בַּעֲלָא אֲרֵי תְּרַע יַת אֱגוֹרֵיהּ:

רַלְבַּ״ג האתם תריבון לבעל ר"ל האם ראוי שאתם תריבון בעבור הבעל הנה אתם מראים בזה שאינכם מאמינים שהוא אלוה כי לא יצטרך שתריכון בעדו אם היה אלוה ולפי שהיה הוא ראש הע"ג הזאת כמו שנראה ממה שאמר פר השור אשר לאביך מזבח הבעל אשר לאביך והיה עם זה שר להם אמר שאשר יריב בעבור הבעל מהם יומת עד הבקר ר"ל שלא ימתינו להמיתו כי אם עד אור הבקר ר"ל לפי שהוא מורה שאינו מאמין שיהיה הבעל אלוה והוא קרא שם בנו ירובעל לזאת הסבה כאילו הוא מתפלל שירב בו הבעל, והנה לא ספר בזה הספור מה נעשה מפר השור אשר לאביו שצוה לקחת אותו וידמה שהמיתו באופן שלא יהנו ממנו כדין המוקצה ולא נצטרך לפרש זה כי הוא ממשפטי התורה וצוה לקחתו להצילם שלא יהיו מקריבין אותו לע"ג כמו שארז"ל:

מְצוּדַת דָּוִד האתם. וכי אתם תריבון בעבור הבעל, וכי אתם תושיעון אותו, בתמיה: אשר. מי אשר יריב בעבורו יומת על ידי עד הבוקר, רצה לומר, טרם יבוא הבוקר השני: אם אלהים הוא. אם יש בו אלהות, יריב בעצמו את ריבו:

מַלְבִּי״ם השאלות (לא) מה הכפל האתם תריבון, אם אתה תושיעון, ואיך אמר אשר יריב לו יומת עד הבקר, מי ימיתהו, והלא העם כולם מקנאים קנאת הבעל ומוכנים לריב בעדו. ויאמר יואש. אמר להם ממה נפשך, אם תחשבו שיש יכולת ביד הבעל לנקום על כבודו רק שאינו רוצה לריב, א"כ האתם תריבון לבעל כיון שאינו רב ריבו בעצמו, ואם תחשבו כי רוצה לריב רק שאין לו יכולת, ע"ז א"כ האתם תושיעון אותו אחר שאין לו תשועה בעצמו, כי אז הלא איש אשר יריב לו יומת עד הבקר. למה המתין כל הלילה והחריש לו ואם היה יכולת בידו היה ראוי שימית את גדעון עד הבקר והרי גדעון חי, הרי אין לו יכולת. ואם תשיבו שאינו רוצה לריב, גם זה שקר, כי אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו, בודאי היה רב ריבו ולא היה מחריש ע"ז, רק שאינו אלהים ואין לו כח, ואין בו ממש.

לב וַיִּקְרָא־לוֹ בַיּוֹם־הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת־מִזְבְּחוֹ׃

רַשִׁ״י ירב בו. בגדעון אצל ריב נופל עם, או את, או בו, כמו (בראשית לא לו): וירב בלבן, אבל 'לו' אינו נופל על הלשון, וכל 'לו' הכתובים כאן 'בשביל' הם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּקְרָא לֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא יְרֻבַּעַל לְמֵימָר יִתְפְּרַע לֵיהּ בַּעֲלָא אֲרֵי תְּרַע יַת אֱגוֹרֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד ויקרא לו. יואש קרא לגדעון בנו:

מַלְבִּי״ם ויקרא לו. למען ידעו מזה שהבעל הבל קרא לו בשם זה שיש לומר מריבה עם הבעל והוא כופר בו ועובד את ה', ובזה נתקיים הכוונה העליונה להרחיקם ע"י מעשה הזאת מע"ז וזה היה הכנה אל התשועה אשר הבטיח, שא"א שיושעו בעודם מאמינים בבעל.

לג וְכָל־מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי־קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְכָל מִדְיָנָאֵי וַעֲמַלְקָאֵי וּבְנֵי מַדִינְחָא אִתְכְּנִישׁוּ כַּחֲדָא וַעֲבָרוּ וּשְׁרוֹ בְּמֵישַׁר יִזְרְעֶאל:

רַלְבַּ״ג וכל מדין ועמלק ובני קדם היו נאספים להשחית את ישראל וחנו בעמק יזרעאל:

מְצוּדַת דָּוִד ויעברו. את הירדן:

לד וְרוּחַ יְהוָה לָבְשָׁה אֶת־גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו׃

רַשִׁ״י רוח ה'. רוח גבורה: ויזעק אביעזר. כל המשפחה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְרוּחַ גְבוּרָא מִן קֳדָם יְיָ לְבִישַׁת יַת גִדְעוֹן וּתְקַע בְּשׁוֹפָרָא וְאִתְכְּנִישׁוּ אֱנַשׁ אֲבִיעֶזֶר בַּתְרוֹהִי:

רַלְבַּ״ג ורוח ה' לבשה את גדעון. ר"ל רוח גבורה כמו שתרגם יונתן ויתכן עוד ששרתה עליו רוח הקדש, ותקע בשופר ונזעקו כל משפחות אביעזר אחריו והם יושבי עפרה כי הוא היה מהמשפחה והיה אדון להם ולזה לא הוצרך לשלוח להם מלאכים:

מְצוּדַת דָּוִד ורוח ה׳. בא לו מה׳ רוח גבורה ואומץ הלב: ויתקע. לסימן להאסף: ויזעק. נאספו אחריו משפחת אביעזר:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויזעק. ענין אסיפה, על כי בא בזעקת המאסף, וכן (לקמן יח כג) מה לך כי נזעקת:

מַלְבִּי״ם ורוח ה'. הוא רוח גבורה, כמו שאמר המורה, המדרגה הראשונה מהנבואה שיחול רוח האלהים על איש אחד להציל גוי כולו, ויתקע בשופר. לסימן שיתקבצו למלחמה, ויזעק אביעזר משפחתו ועירו:

לה וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל־מְנַשֶּׁה וַיִזָּעֵק גַּם־הוּא אַחֲרָיו וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִזְגַדִין שָׁלַח בְּכָל תְּחוּם מְנַשֶׁה וְאִתְכְּנִישׁוּ אַף אִינוּן בַּתְרוֹהִי וְאִזְגַדִין שָׁלַח בְּשֵׁבֶט אָשֵׁר וּבְשֵׁבֶט זְבוּלֻן וּבְשֵׁבֶט נַפְתָּלִי וּסְלִיקוּ לָקֳדָמוּתְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד לקראתם. באו אל גדעון ואנשיו למולם:

לו וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת־יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר גִדְעוֹן קֳדָם יְיָ אִם אִיתָךְ פָּרִיק בִּידִי יַת יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְמַלֵילְתָּא:

רַלְבַּ״ג והנה גדעון היה עדיין מאמין ואינו מאמין ושאל אות מהש"י אם יהיה מושיע בידו כאשר דבר ולא הספיק לו האות הא' כי מדרך הגזה שתמשוך הלחיות ולזה שאל אות שני הפך הא' והוא שיהיה חורב על הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל, והנכון בעיני כי לנביא שאל אלו האותות וע"י הנביא עשה אותם הש"י וצוה אותו הש"י ע"י נביאו או הודיע לו זה הש"י כמראה הנבואה והשיב לביתו כל איש אשר הוא ירא וחרד כמו שהושרש זה בתורה עד שבזה תועלת שני להכיר לישראל כי לא בכחם נצחו אויביהם בזאת המלחמה אך היה זה מאת הש"י אשר הוא נלחם להם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ישך. יש אתה, רוצה לומר, יש הדבר הזה שאתה מושיע וכו׳:

מַלְבִּי״ם השאלות (לו-מ) למה שאל אות אחר שכבר נתן לו אות באש ולמה שאל עתה שתי אותיות, ולפי טבע הלשון היל"ל אם על כל הארץ יהיה חורב ועל הגזה יהיה טל ובפעם הראשון אמר ויהי כן: ויאמר גדעון. לא בקש את האות למען דעת אם יש ביכולת אלהים להושיע, שנסיון כזה אסור שמורה מיעוט אמונה. וכמו שאמר רבינו סעדיה רק באשר ראה כי הדור ההוא בלתי ראוי לתשועה. שהגם שבני עירו עזבו את הבעל, עדן היו יתר השבטים משתחוים אליו כמו שהיו בהכורעים על ברכיהם, ומצד זה בקש אות אם יספיק זכותו הקטן לתשועה זו, והנה בקש שתי אותות, כי המופת לא יושלם רק בשיבחן בשני צדדים, שתחלה חשב שיתקיים הטל יותר על הארץ שלפי טבע קרירותה תתקיים בה הליחות זמן יותר ארוך, ואח"כ חשב להפך שיש לומר שהגזה מצד רפיונה וספגיותה תמשך אליה את הטל יותר, כמו שאמר בעל העקדה, ולזה במופת הראשון אמר: ויזר את הגזה כי עקר המופת שהתקיים בה הטל אח"כ, כי המשכת הטל בתחלתו הוא בטבע הגזה, ובמופת השני אמר: ויהי חורב אל הגזה, שהיה עקר המופת מה שהיה חורב בתחלתו ולא משכה אליה את הטל כלל עם ספגיותה, וכן היה צריך שני המופתים האלה לפי הנמשל, כי תחלה נסתפק אם יספיק זכותו הקטן שיושעו ישראל אף שהם עובדי ע"ז, וע"כ אמר אם ישך מושיע בידי, רצה לומר בזכותי את ישראל, והנה זכותו התחיל בגורן ששם התראה אליו המלאך.

לז הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת־גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן אִם טַל יִהְיֶה עַל־הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל־כָּל־הָאָרֶץ חֹרֶב וְיָדַעְתִּי כִּי־תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת־יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הָא אֲנָא מָחֵת יַת גִזְתָא דְעִמְרָא בְּבֵית אִדְרֵי אִם טַלָא יְהֵי עַל גִזְתָא בִּלְחוֹדָהּ וְעַל כָּל אַרְעָא יוּבְשָׁא וְאִדַע אֲרֵי תִפְרוֹק בִּידִי יַת יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְמַלֵלְתָּא:

מְצוּדַת דָּוִד וידעתי. על ידי המופת הזה:

מְצוּדַת צִיּוֹן מציג. מעמיד, כמו (שמות י כד) צאנכם ובקרכם יוצג: גזת הצמר. צמר הגזוז ונתלש: חרב. יובש:

מַלְבִּי״ם ואמר. שיציג גזת הצמר בגורן וינסה בטל שהטל היא מליצה על שפע האלהית היורדת מלמעלה (כמו שאמר אהיה כטל לישראל, שראשי נמלא טל) ואם טל יהיה על הגזה לבדה הגם שעל כל הארץ יהיה חרב, רצה לומר הגם שכל הארץ שהוא כל ישראל בלתי ראוים אל הטל העליון ויהיה שם חורב, בכ"ז אמשיך הטל בזכותי, אז וידעתי כי תושיע בידי ובזכותי את ישראל.

לח וַיְהִי־כֵן וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת וַיָּזַר אֶת־הַגִּזָּה וַיִּמֶץ טַל מִן־הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם׃

רַשִׁ״י ויהי כן. שהיה טל על הגזה לבדה יותר מבשאר מקומות, כמו שהוא אומר (פסוק לז): מלא הספל מים, אבל 'על כל הארץ חורב' לא נתקיים, שהברית כרותה לטל שאינו נעצר (תענית ג א): ויזר. לשון מכבש, וכן (ישעיהו א ו): לא זורו ולא חובשו, לא נחבשו להוציא הלחה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כֵן וְאַקְדֵים מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וַעֲצַר יַת גִזְתָא וּנְפַץ טַלָא מִן גִזְתָא מְלֵי לַקְנָא דְמַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויזר. סחט להוציא הבלוע, והיה נמצץ ספל מלא:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויזר. ענין הוצאת דבר בלוע, כמו (ישעיהו נט ה) והזורה תבקע אפעה: וימץ. ענין מציצה, וכן (ישעיהו טז ד) אפס המץ: הספל. שם כלי מה:

מַלְבִּי״ם ויהי כן וישכם כו' את הגזה. פי' חז"ל שלא הזכיר שהיה על כל הארץ חורב, כי ברית כרותה לטל בל יעצר, והיה המופת רק רבוי הטל בגזה, והנה מופת זה היה קרוב אל הטבע, שהיה רבוי הטל ותוספתו, והנה ה' הבטיח לו שני דברים: א) שיושיע את העם בידו, ב) שיושיעם בידו לבדו בלא עם רב בדרך נס, ועל פרט זה רצה מופת אחר נסיי, שיבטח שזכותו הקטן יספיק לנס, ולכן אמר: אנסה נא עוד הפעם, שכבר בארתי במקום אחר שיש הבדל בין נסיון לבחינה שגדר הנסיון הוא בשרוצה לדעת אם יוכל המנוסה לעמוד על מדרגה יותר גדולה ממה שהוא, וכן רצה לנסות אם יעלה ממדרגה הקרובה אל הטבע אל מדרגת הנס, והוא שיהיה חורב אל הגזה לבדה, שזה לגמרי נגד הטבע, ומבואר בכללי הלשון, שבעל הלשון יקדים תמיד את מה שהוא עיקר במאמר, ולפי זה היה לו לומר בהפך, אם על כל הארץ יהיה חורב ואל הגזה יהיה טל, אך למ"ש שני הבחינות היו בגזה, כי גם בפעם הראשון ידע שא"א שיעצר הטל, רק בחן אם יהיה כ"כ טל בשפע על הגזה עד שלפי ערכו יהיה על הארץ חורב, ועל זה אמר.

לט וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל־הָאֱלֹהִים אַל־יִחַר אַפְּךָ בִּי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם אֲנַסֶּה נָּא־רַק־הַפַּעַם בַּגִּזָּה יְהִי־נָא חֹרֶב אֶל־הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל־כָּל־הָאָרֶץ יִהְיֶה־טָּל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר גִדְעוֹן קֳדָם יְיָ לָא יִתְקֵיף רוּגְזָךְ בִּי וַאֲמַלֵל בְּרַם זִמְנָא הָדָא אֲנַסֵי כְעַן לְחוֹד זִמְנָא בְּגִזְתָא יְהֵי כְעַן יוּבְשָׁא עַל גִזְתָא בִּלְחוֹדָהּ וְעַל כָּל אַרְעָא יְהֵי טַלָא:

מ וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי־חֹרֶב אֶל־הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל־כָּל־הָאָרֶץ הָיָה טָל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַד יְיָ כֵּן בְלֵילְיָא הַהוּא וַהֲוָה יוּבְשָׁא עַל גִזְתָא בִלְחוֹדָהּ וְעַל כָּל אַרְעָא הֲוָה טַלָא:

מַלְבִּי״ם ויעש אלהים כן בלילה ההוא. כי במופת השני לא היה לטבע מבוא כלל והיה אצבע אלהים לבדו, אולם היה צריך לשני מופתים גם לפי הנמשל, כי תחלה נצח את מחנה מדין לבדו, וע"ז היה המשל הראשון, ואח"כ ויצעק כל איש ישראל וירדפו, והם נצחו לבסוף בלעדו, כמו שאמר (ח' ב') ומה יכלתי עשות ככם, וע"ז הורה המשל השני שהגם שהיה חורב על הגזה רצה לומר שכח גדעון לא הספיק לגמור הנצחון, היה טל על הארץ.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.