א
וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ וּמַסְרִינוּן יְיָ בִידָא דִפְלִשְׁתָּאֵי אַרְבְּעִין שְׁנִין:
רַלְבַּ״ג
עוד ספר שכבר הוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' והיה זה סבה אל שהיו פלשתים מושלים בהם ארבעים שנה וזה המספר התחיל סביב צמיחת ממשלת שמשון כמו שזכרנו אמנם קודם זה מכרם הש"י ביד פלשתים מקודם עת יפתח ובימי השופטי' אשר אחריו שזכרנו היו פלשתים מצרים לישראל:
מְצוּדַת דָּוִד
ארבעים שנה. המה התחילו קודם שעמד שמשון, ונכללו בימיו ובתחילת ימי עלי הכהן:
ב
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה גַבְרָא חַד מִצָרְעָה מִזַרְעִית דָן וּשְׁמֵיהּ מָנוֹחַ וְאִתְּתֵיהּ עֲקָרָה לֵית לָהּ וְלָד:
מַלְבִּי״ם
עקרה ולא ילדה. כי יצוייר עקרה אשר כבר ילדה בטרם שנעשית עקרה גם יצוייר שלא ילדה מסבה אחרת, ולכן כפל דבריו.
ג
וַיֵּרָא מַלְאַךְ־יְהוָה אֶל־הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה־נָא אַתְּ־עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִתְחֲזֵי מַלְאָכָא דַייָ לְאִתְּתָא וַאֲמַר לָהּ הָא כְעַן אַתְּ עֲקְרָא וְלֵית לִיךְ וְלָד וְתַעֲדִין וְתֵלְדִין בַּר:
רַלְבַּ״ג
ולזה בא היעוד לאשת מנוח שהיא הרה ותלד בן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים או אולי לא היתה כלל יד פלשתים על ישראל בימי השופטים ההם אבל יעד שני ענינים יחד והוא שכבר יהיו ישראל תחת יד פלשתים ושמשון יחל להושיע' מידם ולפי שהיה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד שמשון לרדוף אחרי הנשים וללקות בהם התחכם הש"י מלידה ומבטן ומהריון למנעו מזה ולזה רצה שיהיה נזיר אלהים כי ההמנע משתיית יין מועיל מאד לזה הענין כאמרם כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ולזאת הסבה בעינה מנע אמו בעת היותה הרה ממנו משתיית היין והשכר והזהיר אותה מאכילת כל טומאה להורות על קדושת הנער הילוד כי זה ממה שיישירם להנהיגו בקדושה ויהיה עוד זה סבה לחנכו אל שיהיה פרוש מהבלי העולם מהתאוות הגופניות ולזאת הסב' גם כן צוה שלא יעלה מורה על ראשו להורות על קדושתו כי זה כלו ממה שירחיק ממנו ההתגאל בענין המשגל לפי מה שאפשר ועם שבזה הענין מבוא לענין הגבורה ר"ל גדול השער אלא שראוי שלא יעלם ממנו שהשם חדש בו גבורה נוספת מפני הנזירות אשר לא יחייבה גדול השער לפי הטבע וזה שכבר מצאנו שתכף שגולח סר כחו ממנו ולא היה זה כן אם היתה הגבורה מתחייבת מגדול השער כי הרושם שיש בגדול השער בגבורה הוא מצד עצרו האודים העשנים בגוף שהיה מדרכם שיתהוה מהם השער וזה כי השער כשהגיע אל תכליתו לא יגדל ואז יעצרו האידים העשניים ההם תוך הגוף ותתגבר האדומה בגוף ויתחדש מזה רוח גבורה ומי שזה דרכו לא תסור הגבורה בגלוח השער כי אם אחר זמן רב ומעט מעט:
ד
וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל־תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל־תֹּאכְלִי כָּל־טָמֵא׃
רַשִׁ״י
יין ושכר. (תרגום:) חמר חדת ועתיק:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּכְעַן אִסְתַּמָרִי כְעַן וְלָא תִשְׁתִּין חֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וְלָא תֵיכְלִין כָּל מְסָאָב:
מְצוּדַת דָּוִד
ועתה. מעתה שמרי עצמך ואל תשתי וכו׳: כל טמא. כי אם חולין בטהרה, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה ט ב) ׳טמא׳, רצה לומר, דברים האסורים לנזיר:
מַלְבִּי״ם
ועתה השמרי נא, מדברים הגורמים היזק בטבע לאשה הרה, וחוץ מזה אל תשתי וכו' ומ"ש כל טמא פי' דברים האסורים לנזיר.
ה
כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא־יַעֲלֶה עַל־רֹאשׁוֹ כִּי־נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן־הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים׃
רַשִׁ״י
ומורה. תער, על שם שמורה ומשליך את השער:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי הָא אַתְּ מְעַדְיָא וְתֵלְדִין בַּר וּמִסְפַּר לָא יֶעְבַר עַל רֵישֵׁיהּ אֲרֵי נְזִירָא דַייָ יְהֵי רַבְיָא מִן בִּטְנָא וְהוּא יִשְׁרֵי לְמִפְרַק יַת יִשְׂרָאֵל מִידָא דִפְלִשְׁתָּאֵי:
מְצוּדַת דָּוִד
כי הנך הרה. רצה לומר, בעבור זה תהיי נשמרת מאלה הדברים, כי הנך תהיי הרה ותלדי בן, ותער לא יעלה על ראשו להסיר שערו, כי מעת צאתו מן הבטן יהיה נזיר לשם ה׳, ולזאת גם בעת ההריון תהיי נשמרת מהדברים האסורים לנזיר: והוא יחל להושיע. רצה לומר, תשועתו תהיה התחלה ובלא גמר וכן היה, כי עם שפעמים הרבה הכה בפלשתים, מכל מקום מיד השיב ימינו אחור ולא נלחם עוד בכדי לנצחם, מה שאין כן שאר השופטים, כאשר התחילו להכות בגוים לא השיבו ידם, עד אשר עשו כאשר תמצא ידם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ומורה. הוא התער, על שם שמשליך את השער, והוא מלשון (שמות טו ד) ירה בים, וכן נאמר בשמואל (א א יא) ומורה לא יעלה: נזיר. ענין הפרשה, כמו (ישעיהו א ד) נזורו אחור, על שם שפירש עצמו מתענוגי העולם: יחל. יתחיל:
מַלְבִּי״ם
כי הנך הרה. דומה כאילו הנך הרה עתה עד שצריכה את להשמר תיכף. וחז"ל (מד"ר נשא י טז) אמרו שהיה שכבת זרע במעיה וברגע שדבר עמה המלאך קלטה, וזה שאמר תחלה והרית בעתיד ואח"כ אמר כי הנך הרה בזו הרגע ולכן אמר ויולדת בחולם, מורכב מן ההוה והעבר המהופך, שכבר הוכנה ללדת.
ו
וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי־מִזֶּה הוּא וְאֶת־שְׁמוֹ לֹא־הִגִּיד לִי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתַת אִתְּתָא וַאֲמַרַת לְבַעֲלָהּ לְמֵימַר נְבִיָא דַייָ אֲתָא לְוָתִי וְחֶזְוֵיהּ כְּחֵיזוּ מַלְאָכָא דַייָ חָסִין לַחֲדָא וְלָא שְׁאִלְתֵּיהּ אֵי מִדֵין הוּא וְיַת שְׁמֵיהּ לָא חֲוֵי לִי:
מְצוּדַת דָּוִד
איש האלהים. חשבה שנביא היה: נורא מאד. צורת פניו הוא נורא ומאויים, כמראה המלאך: אי מזה. מאי זה מקום הוא, כי את שמו לא הגיד לי כאשר שאלתיו, ולזה לא שאלתי למקומו, הואיל ואינו מגיד:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לאישה. לבעלה: אי מזה. איה המקום אשר יאמר עליו מזה הוא, וכן (בראשית טז ח) אי מזה באת:
מַלְבִּי״ם
איש האלהים בא אלי, כי היתה מסופקת אם הוא איש או מלאך, רצה לומר מצד היותו מלובש בחומר הוא איש האלהים ומצד יראתו הוא כמלאך וזה שאמר כמראה מלאך כו' מצד שהוא נורא מאד. ולא שאלתיהו אי מזה הוא כו'. כי היה המנהג לשאול על מקומו, והמשיב היה מגיד את שמו, כמו שאמר ויאמר לו מיכה מאין תבא ויאמר לוי אנכי.
ז
וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל־תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל־תֹּאכְלִי כָּל־טֻמְאָה כִּי־נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן־הַבֶּטֶן עַד־יוֹם מוֹתוֹ׃
רַשִׁ״י
ואל תאכלי כל טמאה. דברים האסורים לנזיר:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר לִי הָא אַתְּ מְעַדְיָא וּתְלִידִין בַּר וּכְעַן לָא תִשְׁתִּין חֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וְלָא תֵיכְלִין כָּל מְסָאָב אֲרֵי נְזִירָא דַיְיָ יְהֵי רַבְיָא מִן בִּטְנָא עַד יוֹם מוֹתֵיהּ:
מַלְבִּי״ם
השאלות (ז-יג) למה לא ספרה שא"ל הנה את עקרה, וכן מ"ש מורה לא יעלה על ראשו, וכן מ"ש והוא יחל להושיע את ישראל, ולמה בא המלאך אל האשה ולא אל מנוח עצמו, ולמה בקש מנוח שיבא שנית ויורה משפט הנער הלא כבר הורהו משפטו והמלאך לא הוסיף דבר בפעם השני עמ"ש בפעם הראשון: ויאמר לי הנך הרה. ומ"ש לה "את עקרה" לא הגידה מפני השלום (ויקרא רבה צו פט). וכן לא ספרה מ"ש מורה לא יעלה על ראשו שזה נכלל במ"ש כי נזיר אלהים יהיה וכן לא אמרה מ"ש והוא יחל להושיע, כי אחר שהפלשתים משלו אז יראה פן יתודע הדבר ויהרגו את הנולד, והוסיפה עד יום מותו והמלאך לא אמר זה בפירוש כי ידע שלפני מותו יחלל נזירותו.
ח
וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא־נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה־נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְצַלִי מָנוֹחַ קֳדָם יְיָ וַאֲמַר בְבָעוּ יְיָ נְבִיָא דַייָ דִשְׁלַחְתָּא יֵיתֵי כְעַן עוֹד לְוָתָנָא וְיַלְפִינָנָא מַה נַעְבֵּד לְרַבְיָא דְאִתְיְלִיד:
מְצוּדַת דָּוִד
אשר שלחת. להנבאות לאשתי: מה נעשה. כי אולי מהצורך לעשות עמו דבר נוסף על שאר נזירות על היותו מן הבטן: היולד. אשר יולד:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ויעתר. ענין הרבות תפלה, וכן (בראשית כה כא) ויעתר יצחק: בי. ענין בקשה: ויורנו. וילמדנו, כמו (מיכה ד ב) ויורנו מדרכיו:
מַלְבִּי״ם
ויורנו מה נעשה לנער היולד. רצה לומר שהמלאך לא באר רק הנהגת האשה ולא למד אותם הנהגת הילד (בפרט שהיא לא ספרה לו מ"ש מורה לא יעלה על ראשו) ולכן בקש שיבא שנית להורות הנהגת הילד בפרט שהיא נזירות חדשה (כי נזירות שמשון משונה בדיניו שמטמא למתים והכביד שערו אינו מקיל בתער).
ט
וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל־הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ צְלוֹתֵיהּ דְמָנוֹחַ וַאֲתָא מַלְאָכָא דַייָ עוֹד לְוַת אִתְּתָא וְהִיא יַתְבָא בְּחַקְלָא וּמָנוֹחַ בַּעֲלָהּ לֵית עִמָהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
בקול מנוח. רצה לומר, למלאות שאלתו, עם שלא הוצרך, שהרי לא הוסיף דבר:
י
וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר־בָּא בַיּוֹם אֵלָי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאוֹחִיאַת אִתְּתָא וּרְהָטַת וְחַוִיאַת לְבַעֲלָהּ וַאֲמַרַת לֵיהּ הָא אִתְחַזֵי לִי גַבְרָא דִי אָתָא בְיוֹמָא דֵיכִי לְוָתִי:
יא
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל־הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ אֶל־הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְקָם וַאֲזַל מָנוֹחַ בָּתַר אִתְּתֵיהּ וַאֲתָא לְוַת גַבְרָא וַאֲמַר לֵיהּ הַאַתְּ גַבְרָא דִי מַלַלְתָּא עִם אִתְּתָא וַאֲמַר אֲנָא:
מְצוּדַת דָּוִד
אחרי אשתו. כי היא לבדה ידעה המקום אשר נראה בו: האתה. בה״א השאלה:
יב
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה־יִּהְיֶה מִשְׁפַּט־הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ׃
רַשִׁ״י
מה יהיה משפט הנער ומעשהו. (תרגום:) מה חזי למעבד לעולימא ומה נעביד ליה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר מָנוֹחַ כְּעַן יִתְקַיְמוּן פִּתְגָמָךְ מַה יְהֵא דַחַזֵי לְרַבְיָא וּמַה נַעְבֵּיד לֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
עתה יבא דבריך. רצה לומר, עד הנה הייתי כמסתפק אם יתקיימו דבריך, אבל עתה הואיל ובאת שנית על ידי תפלתי, נראה אם כן שדבר ה׳ הוא, ובודאי יבוא דבריך, לזאת אשאלך והודיעני, מה יהיה משפט הנער, איך להתנהג עמו, ומה המעשה אשר אעשה לו:
מַלְבִּי״ם
עתה יבא דבריך מה יהיה משפט הנער. רצה לומר בפעם הראשון הגדת משפט האשה והנהגתה: עתה תורנו, א) משפט הנער איך יתנהג, ב) ומעשהו שאחר שיעדת אותו טרם נולד בודאי יעשה גדולות הודיענו מעשהו וגבורותיו.
יג
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל־מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר־אָמַרְתִּי אֶל־הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר מַלְאָכָא דַייָ לְמָנוֹחַ מִכֹּל דַאֲמַרִית לְאִתְּתָא תִּסְתַּמָר:
מְצוּדַת דָּוִד
מכל אשר אמרתי וגו׳. רצה לומר, אין משפט הנער להוסיף עליו על שאר נזירות, רק ההוספה היא אשר גם האשה, אמו, תשמר מכל אשר אמרתי:
מַלְבִּי״ם
מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר. רצה לומר זה דבר שאין צריך להודיע לך מה משפט הנער, כי תשאל מאת יודעי דת ודין ויורוך הלכות נזירותו (ולכן אמרו מנוח עם הארץ היה) ולא באתי רק להזהיר את האשה שזה דבר חדש. והטעם שלא בא המלאך אל מנוח פי' מהרי"א מפני שהיא היתה מוכנת יותר ממנו אל ראיית המלאך, ויש לומר מפני שנזירת שמשון אינו דבר הנידר ואינו בשאלה כי היה ע"י המלאך ואם היה ע"פ האב היה דבר הנידר כי האב מדיר את בנו בנזיר והיה דינו משונה.
יד
מִכֹּל אֲשֶׁר־יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ וְכָל־טֻמְאָה אַל־תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר־צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
מִכֹּל דְיִפּוֹק מִגוּפְנָא דְחַמְרָא לָא תֵיכוּל וַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק לָא תִשְׁתֵּי וְכָל מְסָאָב לָא תֵיכוּל כָּל דִי פַקֵידְתָּהּ תִּטָר:
מְצוּדַת דָּוִד
מכל וגו׳. רצה לומר, וזהו שאמרתי מכל וכו׳: כל אשר. אין לעשות עוד, רק תשמור כל אשר צויתיה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מגפן היין. לפי שיש גפן שדה, כמו שכתוב (מלכים ב ד לט) וימצא גפן שדה, לזה אמר ׳מגפן היין׳:
טו
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל־מַלְאַךְ יְהוָה נַעְצְרָה־נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים׃
רַשִׁ״י
נעצרה נא אותך. נאסוף אותך אל הבית:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר מָנוֹחַ לְמַלְאָכָא דַייָ נֵיחוֹד כְּעַן יָתָךְ וְנַעְבֵּיד קֳדָמָךְ גַדְיָא בַּר עִזֵי:
מַלְבִּי״ם
נעצרה נא אותך. באשר לא ידע אם הוא נביא או מלאך, אמר אם נביא אתה נעצרה אותך לסעוד אצלנו. ואם מלאך אתה נעשה לפניך גדי עזים לקרבן:
טז
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל־מָנוֹחַ אִם־תַּעְצְרֵנִי לֹא־אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם־תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא־יָדַע מָנוֹחַ כִּי־מַלְאַךְ יְהוָה הוּא׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר מַלְאָכָא דַייָ לְמָנוֹחַ אִם תַּחֲדִינַנִי לָא אֵיכוּל בְּלַחְמָךְ וְאִם תַּעְבֵּיד עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תַּסְקִינָהּ אֲרֵי לָא יְדַע מָנוֹחַ אֲרֵי מַלְאָכָא דַייָ הוּא:
רַלְבַּ״ג
הנה זה המלאך שדבר אל מנוח ואל אשתו היה נביא בהכרח כי אין מדרך הנבואה שתהיה יחד לשנים בזה האופן הנזכר בזה המקום והנה אחשוב שזה הנביא היה פנחס והנה לא רצה לאכול מגדי העזים כמו שלא רצה לאכול מהבשר והמצות שהביא אל פניו גדעון כדי לישב יותר בלב מנוח ואשתו כי הוא מלאך ה' כדי שיהיו נזהרים מכל מה שאמר להם:
מְצוּדַת דָּוִד
אם תעצרני. אף אם תעצרני לא אוכל, ורצה לומר, אם כוונתך לעצרני לעשות גדי העזים למאכלי, הנה לא אוכל; ואם כונתך לעצרני עד שתעשה עולה, הלא ׳לה׳ תעלנה׳, ומה לעצור אותי: כי לא ידע. כי אם ידע, בודאי לא היה דעתו להאכיל למלאך, ולא היה אם כן מהצורך לומר לו, לא אכל בלחמך:
מַלְבִּי״ם
והשיב אם תעצרני לסעודה לא אוכל, ואם תעשה עולה לה' תעלנה כי זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ובאר כי מנוח נסתפק ולא ידע בברור שהוא מלאך ה'. ולכן הסתפק בדבריו אם יעצרהו לסעודה או יקריב קרבן.
יז
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל־מַלְאַךְ יְהוָה מִי שְׁמֶךָ כִּי־יָבֹא דבריך [דְבָרְךָ] וְכִבַּדְנוּךָ׃
רַשִׁ״י
כי יבא דברך. אם יבא לנו שליחות דבר מאתך, משנדע ונכיר את שמך: וכבדנוך. ונעשה מה שתשלח לנו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר מָנוֹחַ לְמַלְאָכָא דַייָ מַה שְׁמָךְ אֲרֵי יִתְקַיְמוּן פִּתְגָמָךְ וּנְיַקְרִינָךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
כי יבא דברך. כאשר יתקיימו דבריך נעשה לך כבוד, לזה הודיענו מה שמך, לדעת את מי נכבד, כי פן לא נכירך אז:
מַלְבִּי״ם
ויאמר מנוח כו' מי שמך. רצה לומר מנוח שחשב שהוא נביא אלהים, חשב שא"א שהנביא יטריח א"ע ללכת ולנבאות רק אם מקַווה שכר בצע כסף או מאכל, או שמקַווה כבוד שבבוא דבריו יחזיקו אותו לנביא, ואחר שרצה לזמנו לסעודה ולא רצה לאכול, חשב עדיין שעשה זה בעבור כבוד, וזה א"א אם לא יודיע שמו שאז כאשר תתקיים נבואתו יפרסמו שהוא הצופה והנביא, וזה שאמר: מי שמך כדי שבעת יבא דברך ותתקיים נבואתך וכבדנוך.
יח
וַיֹּאמֶר לּוֹ מַלְאַךְ יְהוָה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא־פֶלִאי׃
רַשִׁ״י
והוא פלאי. מכוסה, תמיד הוא משתנה ואין ידוע למה משתנה היום (ספרי נשא מב):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר לֵיהּ מַלְאָכָא דַייָ לְמָא דְנַן אַתְּ שָׁאֵיל לִשְׁמִי וְהוּא מְפָרָשׁ:
מְצוּדַת דָּוִד
למה זה וגו׳. רצה לומר, אין רצוני בכבוד, ואם כן למה זה תשאל: והוא פלאי. ועוד, שהוא מכוסה ונעלם, ואין לגלותו:
מַלְבִּי״ם
ויאמר כו' למה זה תשאל לשמי. אני איני מבקש כבוד ותפארת מן האדם, כי מלאך אני. וגם שמי פלאי לא ידעוהו שוכני חומר, וגם כיון כי שם המלאך הוא לפי שליחותו והוא נשלח ברגע זו לעשות פלאות, כמו שאמר: ומפליא לעשות, והיה עתה שמו פלאי. וחז"ל ברבה נשא (י יט) פירשו שהיה שמו פלאי ע"ש הנזירות דכתיב כי יפליא לנדור נדר.
יט
וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת־גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת־הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל־הַצּוּר לַיהוָה וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּנְסִיב מָנוֹחַ יַת גַדְיָא בַּר עִזֵי וְיַת תִּקְרוֹבְתָּא וְאַסִיק עַל טִינָרָא קֳדָם יְיָ וּמַפְרַשׁ לְמֶעְבַּד וּמָנוֹחַ וְאִתְּתֵיהּ חָזָן:
מְצוּדַת דָּוִד
לה׳. להיות עולה לה׳: ומפלא לעשות. המלאך עשה פלאים להוציא האש מן הצור: רואים. מסתכלים במעשיו:
מַלְבִּי״ם
ויקח. אז הקריב לה' כמו שאמר לה' תעלנה, וזה שאמר ויעל על הצור לה' ומפליא לעשות המלאך עשה פלאים שהוריד אש על המזבח והם ראו זאת בעיניהם.
כ
וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ־יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם אָרְצָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה בְּמֵיסַק שַׁלְהוֹבִיתָא מֵעִלַוֵי מַדְבְּחָא לְצֵית שְׁמַיָא וּסְלֵיק מַלְאָכָא דַייָ בְּשַׁלְהוֹבִית מַדְבְּחָא וּמָנוֹחַ וְאִתְּתֵיהּ חָזָן וּנְפַלוּ עַל אַפֵּיהוֹן עַל אַרְעָא:
רַלְבַּ״ג
והנה עלה המלאך בלהב המזבח כמו הענין במה שעשה לגדעון מענין האש שאכל הבשר והמצות והלך מעיניו אז מלאך ה' ואולי לזאת הסבה לא רצה הנביא לגלות שמו כי אז לא היו מאמינים מאד בנביאים כי דבר ה' יקר אז ולהוסיף להם האמנה בדבריו העלים מהם מי הוא:
מַלְבִּי״ם
ויעל כו' בלהב המזבח. וגם זה ראו בעיניהם, ומבואר כי ראיית המלאך בעת הסתלקותו הוא ענין יותר גדול ממה שיראו אותו בעודו מלובש בלבוש גשמי, כי בעת יפשט הלבוש אשר התגלם בו וישוב אל ענינו הרוחני א"א שיראהו עין בשר וכמו שאמר (מ"ב ב י): אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן כי בעת לקיחתו מן הגשם לא יראהו אלישע אם לא בהיות פי שנים ברוחו, ועל זה אמר: מות נמות כי אלהים ראינו.
כא
וְלֹא־יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהוָה לְהֵרָאֹה אֶל־מָנוֹחַ וְאֶל־אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי־מַלְאַךְ יְהוָה הוּא׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְלָא אוֹסִיף עוֹד מַלְאָכָא דַייָ לְאִתְחַזָאָה לְמָנוֹחַ וּלְאִתְּתֵיהּ בְּכֵן יְדַע מָנוֹחַ אֲרֵי מַלְאָכָא דַייָ הוּא:
מְצוּדַת דָּוִד
ולא יסף עוד. משעלה בהלהב, לא היה עוד נראה להם: אז. כשראה כל זאת, הבין מנוח שמלאך היה:
מַלְבִּי״ם
ולא יסף עוד מלאך ה' להראה כו' אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא. כי עד עתה היה עוד קצת ספק אצלו אולי הוא איש מופת מפליא לעשות והיה מקוה שירד על המזבח וישוב אליהם, אבל אחר שנעלם מעיניהם ידעו שהוא מלאך ושב אל מקומו.
כב
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל־אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר מָנוֹחַ לְאִתְּתֵיהּ מֵמַת נְמוּת אֲרֵי מַלְאָכָא דַייָ חֲזֵינָא:
רַלְבַּ״ג
והנה היו יראים מהמות מנוח ואשתו בראותם מלאך ה' לסבה אשר זכרנו בזה הענין בגדעון:
מַלְבִּי״ם
ויאמר כו' מות נמות. כבר בארתי טעם יראתו זאת למעלה (ו' כב) אצל גדעון.
כג
וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא־לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת־כָּל־אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת׃
רַשִׁ״י
וכעת. הזאת: לא השמיענו כזאת. לא היה משמיענו בשורה זו אם ראויים אנו למות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַרַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ אִלוּ רַעֲוָא קֳדָם יְיָ דִנְמוּת לָא קַבֵּיל מִנָנָא עֲלָתָא וּמִנְחָתָא וְלָא אַחֲזִינָנָא יַת כָּל אִלֵין וּכְעִידַן פּוֹן לָא אַשְׁמְעִינָנָא כַּהֲדָא:
מְצוּדַת דָּוִד
לא לקח. לא היה מקבלם ברצון לשהאש תאכלם, ולא היה מראה לנו את כל אלה הנפלאות שעשה המלאך להוציא האש: וכעת. רצה לומר, ואם היא כאותו העת שאמרת, רצה לומר, עת מיתה, לא היה אם כן משמיענו הבשורה ההיא, כי איך תתקיים אם נמות מהרה:
מַלְבִּי״ם
ותאמר לו אשתו. א"ל ג' טעמים: א) לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידנו עולה ומנחה. שזה אות הרצון והאהבה לא אות הכעס והעונש. ב) ולא הראנו את כל אלה הנפלאות, הלמתים יעשה פלא, ג) וכעת לא השמיענו בשורה כזאת שבהכרח אחיה ואלד בן.
כד
וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וִילֵדַת אִתְּתָא בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ שִׁמְשׁוֹן וּרְבָא רַבְיָא וּבָרְכֵיהּ יְיָ:
כה
וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה־דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּשְׁרִיאַת רוּחַ גְבוּרָא מִן קֳדָם יְיָ לְתַקָפוּתֵיהּ בְּמַשִׁרְיַת דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל:
רַלְבַּ״ג
ותחל רוח ה' לפעמו. ר"ל שכבר החלה רוח גבורה שהיתה בו מאת הש"י לפעמו וזה שפעם היה חושב להלחם עם פלשתים ופעם חושב להמנע מזה כפעמון זה שמכה אילך ואילך:
מְצוּדַת דָּוִד
ותחל רוח ה׳ לפעמו. רוח גבורה מה׳ התחילה להוליכו במחנה דן, להראות בה גבורות ונפלאות: בין צרעה. מחנה דן היתה עומדת בין צרעה וכו׳ (והם אלו שהיו בנחלת יהודה):
מְצוּדַת צִיּוֹן
ותחל. מלשון התחלה: לפעמו. ענין צעדה והלוך, כמו (לעיל ה כח) פעמי מרכבותיו: במחנה דן. שם מקום על שם שחנו שם בני דן בעת שהלכו למלחמה על ליש, כמו שכתוב בזה הספר (יח כז):
מַלְבִּי״ם
לפעמו. שחל עליו רוח גבורה כפעם בפעם, במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול, כי מצאנו צרעה ואשתאול בנחלת יהודה (יהושע טו לג) ובנחלת דן (שם יט מב) באר שזה היה בנחלת דן.
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.