Judges 14 — שׁוֹפְטִים יד

גודל הטקסט

Shoftim 14 Summary

Shimshon (Samson) takes a wife from the Pelishtim (Philistines) in Timnah, kills a lion with his bare hands, and poses a riddle at his wedding feast that costs thirty Pelishtim their lives.

Shimshon goes down to Timnah and sees a woman there, one of the daughters of the Pelishtim, and tells his father and mother to take her for him as a wife. They object: is there no woman among the daughters of his brothers and all his people, that he goes to take a wife from the uncircumcised Pelishtim? "Take her for me," Shimshon insists, "for she is right in my eyes." His parents do not know that this is from Hashem, who is seeking a pretext against the Pelishtim, for at that time the Pelishtim rule over Yisrael.

On the way down to Timnah with his parents, a young lion comes roaring at him in the vineyards. Ruach Hashem (the spirit of Hashem) rushes upon him, and he tears the lion apart as one tears a young goat, with nothing in his hand, and tells his parents nothing. He speaks with the woman, and she is right in his eyes. Some time later he returns to take her and turns aside to look at the lion's carcass: a swarm of bees is in it, with honey. He scrapes the honey into his palms and eats as he walks, and gives some to his father and mother, without telling them where it came from.

His father goes down to the woman, and Shimshon makes a mishteh (wedding feast) there, as the young men do. The Pelishtim bring thirty companions to be with him. Shimshon poses a chidah (riddle): if they solve it within the seven days of the feast, he will give them thirty linen garments and thirty changes of clothing; if not, they give the same to him. "Out of the eater came something to eat, and out of the strong came something sweet." For three days they cannot solve it. On the seventh day they threaten Shimshon's wife: coax her husband into telling her the riddle, or they will burn her and her father's house with fire. "Did you invite us here to make us poor?" She weeps on him: he only hates her and does not love her; he posed a riddle to her people and did not tell her. He has not told even his father and mother, he answers; should he tell her? She weeps on him all seven days of the feast, and on the seventh day he tells her, because she presses him, and she tells her people. Before sunset the men of the city answer him, "What is sweeter than honey, and what is stronger than a lion?" Shimshon replies, "Had you not plowed with my heifer, you would not have found out my riddle."

Ruach Hashem rushes upon him again. He goes down to Ashkelon, strikes down thirty men, takes their garments and gives the changes of clothing to those who told the riddle. In his anger he goes up to his father's house, and Shimshon's wife is given to the companion who had been his friend. The marriage his parents opposed becomes, as the Navi said, the pretext Hashem sought against the Pelishtim.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְחַת שִׁמְשׁוֹן לְתִמְנָת וַחֲזָא אִתְּתָא בְּתִמְנָת מִבְנַת פְּלִשְׁתָּאֵי:

מַלְבִּי״ם השאלות (א-ד) למה סבב ה' ששמשון נזיר אלהים יקח אשה מבנות פלשתים וכי לא היה אפשר שימציא עילה אחרת שיתגרה שמשון בפלשתים מבלי שיחלל קדושתו: וירא אשה בתמנתה. יודיע בהצעת הסיפור כי היה נסבה מאת ה', כי רק ראה אותה בעיניו ולא דבר עמה והיה לו לחשוב פן לא תיטב בעיניו עת ידבר עמה, או פן לא תרצה היא או אביה, או פן לא תרצה להתגייר. ובכ"ז...

ב וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ־אוֹתָהּ לִּי לְאִשָּׁה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיק וְחַוִי לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵיהּ וַאֲמַר אִתְּתָא חֲזֵיתִי בְּתִמְנָת מִבְּנַת פְּלִשְׁתָּאֵי וּכְעַן סָבוּ יָתָהּ לִי לְאִתּוּ:

רַלְבַּ״ג והתחכם למצוא תואנה מפלשתים כדי שיוכל להכותם ולזה בחר לקחת אשה מפלשתים כי בזה האופן חשב שישיג מבוקשו והנה אמרו ז"ל שהוא גיירה תחלה כי חלילה למי שהוא שופט ישראל שיתגאל בבנות הפלשתים ויהיה עובר על מה שהזהירה התורה מלהתחתן בם כ"ש הוא שהיה נזיר אלהים:

מְצוּדַת דָּוִד קחו אותה וגו׳. כי גיירה טרם לקחה, לשיהיה לו בה קדושין (ראה רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכות יד טז):

מַלְבִּי״ם ויעל ויגד לאביו ולאמו ויאמר אשה ראיתי. רצה לומר לא דברתי עמה רק ראיתי אותה, ועתה קחו אותה לי רצה לומר השתדלו שתתרצה לזה.

ג וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל־עַמִּי אִשָּׁה כִּי־אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל־אָבִיו אוֹתָהּ קַח־לִי כִּי־הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לֵיהּ אֲבוּהִי וְאִמֵיהּ הָא לֵית בִּבְנַת אַחָךְ וּבְכָל עַמִי אִתְּתָא דְאַתְּ אָזֵיל לְמִיסַב אִתְּתָא מִפְּלִשְׁתָּאֵי עֲרֵלַיָא וַאֲמַר שִׁמְשׁוֹן לַאֲבוּהִי יָתָהּ סַב לִי אֲרֵי הִיא כַּשְׁרַת בְּעֵינָי:

מְצוּדַת צִיּוֹן האין. וכי אין: ישרה. מלשון ישר וטוב:

מַלְבִּי״ם ויאמר לו אביו ואמו. השיבו לו א) האין בבנות אחיך ועכ"פ האין בעמך אשה, ב) כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים שהם צוררים לנו, ג) הערלים, ויאמר כו' אותה קח לי לא זולתה, ובודאי רצה שתתגייר אחר שרצה שיקחו אותה לו לאשה שהיא קיחה בדרך נשואין.

ד וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיְהוָה הִיא כִּי־תֹאֲנָה הוּא־מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י כי תואנה הוא מבקש. עלילה להתגרות בם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲבוּהִי וְאִמֵיהּ לָא יָדְעִין אֲרֵי מִן קֳדָם יְיָ הוּא אֲרֵי תוּסְקָפָא הוּא בָעֵי לְאִתְגְרָאָה בִּפְלִשְׁתָּאֵי וּבְעִידָנָא הַהִיא פְּלִשְׁתָּאֵי שַׁלְטִין בְּיִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד מה׳ היא. ה׳ נתן זאת בלבו: כי תואנה. כי בדבר זה יהיה הוא מבקש מפלשתים עלילה להרוג בהם: מושלים בישראל. ואם הכה בהם בלא עלילה, היו הפלשתים חושבים שבני ישראל הסיתוהו והיו נוקמים מהם, מה שאין כן על ידי עלילה, כי אז יאמרו שמדעתו עשה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תאנה. עלילה, כמו (מלכים ב ה ז) מתאנה הוא לי:

מַלְבִּי״ם ואביו ואמו. שרצו למנעו מזה לא ידעו כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש שינקם אח"כ בפלשתים, ומה שלא סבב ה' סבה אחרת לזה משיב כי פלשתים מושלים בישראל ואם היה מתגרה עמהם אז היו שופכים חמתם על ישראל, לכן סבב שיחשבו שהשנאה של שמשון היא בעבור אשתו, לא בעבור שחרה לו על ממשלתם על ישראל אחיו.

ה וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבֹאוּ עַד־כַּרְמֵי תִמְנָתָה וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְחַת שִׁמְשׁוֹן וַאֲבוּהִי וְאִמֵיהּ לְתִמְנַת וַאֲתוֹ עַד כַּרְמֵי תִמְנָת וְהָא אַרְיָא בַּר אַרְיְוָן נָהִים לָקֳדָמוּתֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד לקראתו. בהיותו לבדו:

מְצוּדַת צִיּוֹן כפיר אריות. ארי בחור:

מַלְבִּי״ם השאלות (ה-ו) הלא הלך עם אביו ואמו ביחד ואיך פגע בו הכפיר בהיותו לבדו עד שאביו ואמו לא ידעו מזה: ויבואו עד כרמי תמנתה. כפי הנראה היו אז ימי בכורי ענבים, ובבואם במשעול הכרמים עקם שמשון את הדרך כענין סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב ובהיותו יחיד והנה כפיר אריות שואג לקראתו. וכמו שאמר חז"ל גמירי אריה אבי תרי לא נפיל רק שהיה יחידי.

ו וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁרַת עֲלוֹהִי רוּחַ גְבוּרָא מִן קֳדָם יְיָ וְהַדְמֵיהּ כְּמָא דִמְהַדְמִין גַדְיָא וּמִדַעַם לֵית בִּידֵיהּ וְלָא חַוִי לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵיהּ יַת דַעֲבָד:

רַלְבַּ״ג וכבר ספר מעוצם גבורת שמשון שצלחה עליו רוח גבורה מאת ה' עד ששסע כפיר האריות השואג לקראתו כשסע הגדי ומאומה אין בידו, ואחר שנה מהעת הזאת שהיתה האשה הזאת לשמשון לאשה שב שמשון לקחת אותה לו לאשה וידמה שנתנו לה שנים עשר חדש לפרנס את עצמה:

מְצוּדַת דָּוִד כשסע הגדי. רצה לומר, בקלות, כמו שקורעין את הגדי: ומאומה אין בידו. לא היה בידו דבר מה מכלי זיין להעזר בו: ולא הגיד. על כי לא היה נחשב בעיניו לגודל גבורה להתהלל בדבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותצלח. ועברה, כמו (שמואל ב יט יח) וצלחו הירדן: וישסעהו. ענין קריעה לשנים, כמו (ויקרא א יז) ושסע אותו בכנפיו:

מַלְבִּי״ם ותצלח עליו רוח ה'. והיה בזה גבורה כפולה:

ז וַיֵּרֶד וַיְדַבֵּר לָאִשָּׁה וַתִּישַׁר בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן׃

רַשִׁ״י וידבר לאשה. על האשה, דבר לקרוביה, כן תרגם יונתן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְחַת וּשְׁאִיל בְּאִתְּתָא וְכַשְׁרַת בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד וידבר לאשה. שמשון עצמו דבר עמה, להכיר בה אם היא משכלת: ותישר בעיני שמשון. גם בזה, כי מצא בה חכמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותישר. מלשון ישר:

מַלְבִּי״ם וירד וידבר לאשה. עתה דבר עמה לראות אם תישר בעיניו גם מצד שכלה ומדותיה והודעת אהבתה אליו, ותישר בעיניו גם מצד זה.

ח וַיָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ׃

רַשִׁ״י עדת דבורים. (תרגום:) קינא דדברייתא, כניסת דבורים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתַב לִזְמַן יוֹמִין לְמִסְבָּהּ וְסָר לְמֶחֱזֵי יַת פִּגְרָא דְאַרְיָא וְהָא קִינָא דְדַבַּרְיָתָא בְּפִגְרָא דְאַרְיָא וּבֵיהּ דוּבְשָׁא:

מְצוּדַת דָּוִד וישב. כי מתחלה עשה רק שידוכין וחזר לבית אביו, ואחר זמן שב לקחתה: ודבש. מן הדבורים היה בה הדבש:

מְצוּדַת צִיּוֹן מימים. מסוף ימים, ולא פירש כמה, או ׳ימים׳ רוצה לומר, שנה: ויסר. סר ממקום מהלכו: מפלת. נבלת הארי במקום מפלתו: עדת דבורים. אסיפת דבורים, ואמר ׳עדת׳ בלשון שאלה, וכן (משלי ל כו) שפנים עם לא עצום: בגוית. בגוף, כמו (שמואל א לא יב) גוית שאול:

מַלְבִּי״ם ויסר לראות את מפלת האריה. בפעם הזה לא היו שם ענבים בכרם ולא הוצרך לעקם הדרך רק סר מן הדרך לראות את מפלת האריה, כי הרואה מקום שנעשה לו שם נס צריך לברך וסר לשם להודות לה' חסדו.

ט וַיִּרְדֵּהוּ אֶל־כַּפָּיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל וַיֵּלֶךְ אֶל־אָבִיו וְאֶל־אִמּוֹ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ וְלֹא־הִגִּיד לָהֶם כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ׃

רַשִׁ״י וירדהו. לשון הבדלת דיבוק של כל דבר הנדבק, וכן לענין פת הנדבקת בתנור, נקראת הבדלתו רדייה, (שבת קיז ב): הרודה פת מן התנור, (בבא מציעא סד א): הרודה את כוורתו, על שם שהדבש עשוי על ידי חלות שעושה מדובק בדופני הכלי בכל צדדין מדופן אל דופן, כמדת עוגל הכלי, וכן תרגם יונתן: וירדהו, ונסחיה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְנַסְחֵיהּ בִּידֵיהּ וַאֲזַל מֵיזַל וְאָכִיל וַאֲזַל לְוָת אָבוּהִי וּלְוַת אִמֵיהּ וִיהַב לְהוֹן וַאֲכַלוּ וְלָא חֲוִי לְהוֹן אֲרֵי מִפִּגְרָא דְאַרְיָא נְסִיחַ דוּבְשָׁא:

מְצוּדַת דָּוִד וירדהו. מגוית האריה רדה הדבש אל כפיו: הלוך ואכל. בעת ההלוך היה אוכל:

מְצוּדַת צִיּוֹן וירדהו. ענין הלקיחה ממקום דבוקו, וכן (ירמיהו י ו) רדנו לא נשוב, בדברי רבותינו זכרונם לברכה (שבת קוז ב) רדיית הפת:

מַלְבִּי״ם וירדהו אל כפיו. בעבור שהלך לקחת אשה מפלשתים נכשל לאכול דבש טמא. וכמו שאמר חז"ל הוא נתאוה לדבר טמא וכו'.

י וַיֵּרֶד אָבִיהוּ אֶל־הָאִשָּׁה וַיַּעַשׂ שָׁם שִׁמְשׁוֹן מִשְׁתֶּה כִּי כֵּן יַעֲשׂוּ הַבַּחוּרִים׃

רַשִׁ״י וירד אביהו אל האשה. (תרגום:) על עסקי איתתא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְחַת אֲבוּהִי עַל עֵיסַק אִתְּתָא וַעֲבַד תַּמָן שִׁמְשׁוֹן מִשְׁתַּיָא אֲרֵי כֵּן עָבְדִין עוּלֵמַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד וירד אביהו. מתחלה ירד אביו להכין צרכי המשתה, כי שמשון עשה שם המשתה משלו, כי כן דרך הבחורים לעשות המשתה משלהם בעת הנשאם, ולזה ירד אביו בתחלה להכין הכל:

מַלְבִּי״ם וירד אביהו אל האשה. וכן היה המנהג שם שאבי החתן הודיע לה שתכין א"ע והחתן היה עושה משתה שבעת ימים בביתו בעודו בחור על הוצאותיו, וזה שאמר ויעש שם שמשון משתה כי כן יעשו הבחורים רצה לומר כן היה שם המנהג לבחורים, חוץ משבעת ימי המשתה שתעשה הכלה אחרי הנשואין.

יא וַיְהִי כִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ וַיִּקְחוּ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים וַיִּהְיוּ אִתּוֹ׃

רַשִׁ״י מרעים. חברים לשושבינות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד חֲזוֹ יָתֵיהּ וְדַבָּרוּ תְּלָתִין חֲבֵרִין וַהֲווֹ עִמֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד כראותם. כאשר ראו האשה ואביה את שמשון בא אחר אביו: ויהיו אתו. לדבר עמו ולשמחו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מרעים. חברים ושושבינים:

יב וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה־נָּא לָכֶם חִידָה אִם־הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּמְצָאתֶם וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְהוֹן שִׁמְשׁוֹן אֵיחוּד כְּעַן לְכוֹן חוּדִיתָא אִם חַוָאָה תְחַווּן יָתָהּ לִי שַׁבְעַת יוֹמֵי מִשְׁתַּיָא וְתַשְׁכְּחוּן וְאֶתֵּן לְכוֹן תְּלָתִין פִּלְדָסִין וּתְלָתִין אִצְטָלַוָן דִלְבוּשָׁא:

מְצוּדַת דָּוִד אחודה וגו׳. אשאל אתכם חידה ואם תגידו ביאור החידה במשך ימי המשתה: ומצאתם. רצה לומר, אם תבינו לאמיתת הדבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן אחודה. ענין דבר הסתום שקשה לדעתו: סדינים. שם מלבוש מה: חליפת בגדים. יקראו כן, כי דרך להחליפם בכל פעם:

מַלְבִּי״ם השאלות (יב) אחר שביום השביעי אמרו לאשת שמשון פתי את אישך, הלא אז כלו שבעת ימי המשתה ואיך אמר שבכתה שבעת הימים, החידה בעצמה א"א שיגידה אדם, כי מי ינבא שקננו דבורים בגוית אריה מת, ואין זה ענין שיוכלו להגיד, ולמה כפל אם תגידו ומצאתם: ויאמר להם שמשון אחודה נא לכם חידה אם הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה. העקר כדברי האפודי, שהיה להם זמן עד סוף שבעת ימי המשתה שאחרי הנשואין, בענין שבז' ימי המשתה הראשונים היו חוקרים ודורשים, ובז' האחרונים שהם הנקראים ימי המשתה סתם היה הזמן להגיד. והנה חידה זו הוא דבר שמן הנמנע כלל שיגיד האדם, כי הכי נביאים המה שידעו שהוא הרג כפיר אריות, וששמה קננו עדת דבורים והולידו דבש, רק גלה להם מקום ידיעת החידה במה שאמר ומצאתם, פי' בקשו בעיר ובסביבותיה שם תמצאו עז שיצא ממנו מתוק כי אחרי החפוש תמצאו גוית האריה והדבש, ובכ"ז לעומת זה היה הערבון בערך בלתי שוה,

יג וְאִם־לֹא תוּכְלוּ לְהַגִּיד לִי וּנְתַתֶּם אַתֶּם לִי שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִיפוֹת בְּגָדִים וַיֹּאמְרוּ לוֹ חוּדָה חִידָתְךָ וְנִשְׁמָעֶנָּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִם לָא תוּכְלוּן לְחַוָאָה לִי וְתִתְּנוּן אַתּוּן לִי תְּלָתִין פִּלְדָסִין וּתְלָתִין אִצְטָלַוָן דִלְבוּשָׁא וַאֲמַרוּ לֵיהּ חוּד חִידָתָךְ וְנַשְׁמְעִינָהּ:

מְצוּדַת דָּוִד חודה. רצה לומר, אמור החידה, ולתוספת ביאור אמרו, חידתך:

יד וַיֹּאמֶר לָהֶם מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְהוֹן מֵאָכְלָא נְפַק מֵיכְלָא וּמִתַּקִיפָא נְפַק חוּלְיָא וְלָא יְכִילוּ לְחַוָאָה חוּדִיתָא תְּלָתָא יוֹמִין:

מְצוּדַת דָּוִד מהאוכל. מהדבר האוכל זולתו, יצא דבר מאכל, ומדבר חזק, יצא דבר מתוק:

מַלְבִּי״ם ולא יכלו להגיד החידה שלשת ימים. רצה לומר בשלשת ימים הראשונים משבעת ימי המשתה הראשונים עיינו בה ודרשו וחקרו וכאשר לא מצאו פתרונה הסכימו שהוא דבר נעלם והתיאשו מחקור עליה עוד, רק עדן לא באו אל אשת שמשון שתפתה אותו להגיד כי עדיין לא היתה אשת שמשון עד יום השביעי, ולא תוכל לשאול ממנו שיגלה לה סודותיו.

טו וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיֹּאמְרוּ לְאֵשֶׁת־שִׁמְשׁוֹן פַּתִּי אֶת־אִישֵׁךְ וְיַגֶּד־לָנוּ אֶת־הַחִידָה פֶּן־נִשְׂרֹף אוֹתָךְ וְאֶת־בֵּית אָבִיךְ בָּאֵשׁ הַלְיָרְשֵׁנוּ קְרָאתֶם לָנוּ הֲלֹא׃

רַשִׁ״י ויהי ביום השביעי. לימות השבת, ולא שביעי למשתה, והוא רביעי לימי המשתה: הלירשנו קראתם לנו הלא. תרגם יונתן: הלמסכנותנא קריתון יתנא הלכא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וַאֲמַרוּ לְאִתַּת שִׁמְשׁוֹן שַׁדִילִי יַת בַּעֲלִיךְ וִיחַוֵי לָנָא יַת חוּדִיתָא דִלְמָא נוֹקִיד יָתִיךְ וְיַת בֵּית אָבוּךְ בְּנוּרָא הַלְמַסְכְּנוּתָנָא קְרֵיתוּן יָתָנָא הַלְכָא:

מְצוּדַת דָּוִד ביום השביעי. לא לימי המשתה אלא על יום השבת יאמר, והיה רביעי לימי המשתה, ובעבור כי בשבת לא התמיד שמשון לשבת עמהם, מצאו מקום לדבר אל האשה: ויגד לנו. רצה לומר, לך יגיד לצרכנו, כי תשובי ותגידי לנו: הלירשנו. וכי לרשת אותנו קראת לנו על המשתה, בתמיהה: הלא. כי לא לרשת, ורצה לומר, הקריאה היתה לשמוח ולא לרשת, ועתה ראינו שהכוונה היתה לרשת:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויגד לנו. רוצה לומר, לצרכנו:

מַלְבִּי״ם ויהי ביום השביעי. רצה לומר מן היום שהגיד להם החידה, שזה היה סוף ימי משתה הבחורים והוא יום הנשואין והתחלת ימי המשתה האחרונים, שאז היתה אשת שמשון ותוכל לדרוש על סודותיו, וזה שאמר: ויאמרו לאשת שמשון, הנה לא שאלו ממנה שהיא תגלה להם החידה שהלא תשיב להם וכי אגרום שיתן אישי לכם שלשים חליפות בגדים, רק בקשו שתפתהו שהוא יגיד להם את החידה, וזה שאמר ויגד לנו את החידה שבזה יבוטל הערבון שעשו, אחר שגלה להם הפתרון קודם הזמן.

טז וַתֵּבְךְּ אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן עָלָיו וַתֹּאמֶר רַק־שְׂנֵאתַנִי וְלֹא אֲהַבְתָּנִי הַחִידָה חַדְתָּ לִבְנֵי עַמִּי וְלִי לֹא הִגַּדְתָּה וַיֹּאמֶר לָהּ הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי וְלָךְ אַגִּיד׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבְכַת אִתַּת שִׁמְשׁוֹן עֲלוֹהִי וַאֲמַרַת לְחוֹד שְׂנֵאתַנִי וְלָא רְחַמְתָּנִי חוּדְתָּא חַדְתָּא לִבְנֵי עַמִי וְלִי לָא חֲוֵיתָא וַאֲמַר לָהּ הָא לְאַבָּא וּלְאִמָא לָא חֲוֵיתִי וְלִיךְ אֵכְדֵין אֲחַוֵי:

מְצוּדַת דָּוִד לא הגדתה. הביאור מן החידה:

מַלְבִּי״ם ותבך. אולם אחרי שהיה סבה מאת ה' לשלוח משטמה בין שמשון ובין פלשתים לא עשה כן רק בכתה עליו שיגיד לה את החידה, והנה אמרה רק שנאתני ולא אהבתני, כי יקרה שאחרי האהבה ישוב וישנאה כאהבת אמנון לתמר, אבל אתה לא אהבתני כלל, כי החידה חדתה וזה היה קודם הנשואין ולי לא הגדתה, והוא השיב שאין זה משום שנאה כי גם לאביו ולאמו לא הגיד.

יז וַתֵּבְךְּ עָלָיו שִׁבְעַת הַיָּמִים אֲשֶׁר־הָיָה לָהֶם הַמִּשְׁתֶּה וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּגֶּד־לָהּ כִּי הֱצִיקַתְהוּ וַתַּגֵּד הַחִידָה לִבְנֵי עַמָּהּ׃

רַשִׁ״י שבעת הימים. הנותרים משבעת הימים, מרביעי ואילך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבְכַת עֲלוֹהִי שַׁבְעָא יוֹמַיָא דַהֲוָה לְהוֹן מִשְׁתַּיָא וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְחַוִי לָהּ אֲרֵי דְחַקְתֵּיהּ וְחַוִיאַת חוּדִיתָא לִבְנֵי עַמָהּ:

רַלְבַּ״ג ויגד לה כי הציקתהו. אפשר שיהיה הרצון בזה שמרוב השתדלות בזה עמו הלאה אותו והציקתהו עד שלא יכול הציל שלא יגיד לה החידה או יהיה הציקתהו בענין המשגל כי כשהיה תובע אותה היתה מונעת ממנו בעת שהיה יצרו תקפו וכאשר לא יכול לסבול זה הגיד לה את החידה עד שבטרם יבא השמש ביום הזה נשלם לאנשי העיר ענין הגדת החידה:

מְצוּדַת דָּוִד שבעת הימים. רצה לומר, עד כלות שבעת הימים: אשר היה להם המשתה. רצה לומר, אשר הדרך לשמוח בהן, והיא בכתה: כי הציקתהו. היתה דוחקת אותו מאוד, ומנעה עצמה ממנו, וכדומה:

מְצוּדַת צִיּוֹן הציקתהו. ענין צרה ודחק, כמו (ישעיהו ח כב) מעוף צוקה:

מַלְבִּי״ם ויהיה ביום השביעי. שהיה יום האחרון חשב שיום אחד ישאר הדבר אצלה בסוד, וכבר מלא רצונה במה שתדע היא בעוד שהוא דבר סתר לפני כל, אבל היא הגידה להם יען שהם בני עמה והיה דעתה קרובה אליהם יותר מאל בעלה שאינו מעמה.

יח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַרְסָה מַה־מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי וַיֹּאמֶר לָהֶם לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי׃

רַשִׁ״י בטרם יבא החרסה. לפני שקיעת החמה, שעדיין היה להם שהות עד הערב: חרשתם בעגלתי. משל הוא (תרגום:) אילולפון בדקתון באתתי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לֵיהּ אֱנָשֵׁי קַרְתָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עַד לָא מֵעַל שִׁמְשָׁא מַה חַלֵי מִדוּבְשָׁא וּמַה תַּקִיף מֵאַרְיָא וַאֲמַר לְהוֹן אִילוּלָפוֹן בְּדַקְתּוּן בְּאִתְּתִי לָא אַשְׁכַּחְתּוּן חוּדָתִי:

רַלְבַּ״ג לולי חרשתם בעגלתי. אמר זה להעיד להם כי אשת שמשון גלתה להם החידה ולולי זה לא מצאוה או אמר זה להורות שהוא היה חושד אשתו שזנתה עם אחד מהם ולזה גלתה לו ענין החידה והוא הגידה לאנשי העיר:

מְצוּדַת דָּוִד בטרם יבא החרסה. בעוד לא עבר יום השביעי, שהוא סוף הזמן שקבעו: מה מתוק. אין דבר יותר מתוק מדבש: לולא חרשתם. רצה לומר, אם לא גלתה לכם אשתי, לא הייתם יודעים החידה, ואמר בלשון משל או שאמר, אם לא היתה חתירת מחשבותיכם באמצעות אשתי לשהיא תחקור ממני להגיד לכם, לא מצאתם חידתי (ולפי שמלת ׳חרישה׳ היא משותפת לחרישה ממש ולחתירת המחשבה, כינה אשתו בשם ׳עגלה׳ המלומדת לחרוש, והיא מליצה נאותה):

מְצוּדַת צִיּוֹן יבא. ענין שקיעה, כמו (בראשית כח יא) כי בא השמש: החרסה. השמש, כמו (לעיל ח יג) מלמעלה החרס: לולא. אם לא: חרשתם. מלשון חרישה, גם היא מענין חתירת המחשבה והעיון בדבר, כמו (משלי ג כט) אל תחרוש על רעך רעה:

מַלְבִּי״ם מה מתוק מדבש. הנה בחידה זו היו בה שני חלקים: א) מהאכל יצא מאכל, וזה יופתר בקל שכיון על דבורים ודבש, כי בכל בעלי חיים יתהפך אצלם המזון לעצם הניזון והפסולת יצא לחוץ, לבד הדבורה וכל אשר ממינה ימוצו פרחי העשבים, ויוציאו מאכל מגופם, עד שהאוכל הזה לא יוציא הפסולת רק המאכל, לבד. החלק השני מהחידה שהוא מעז יצא מתוק, שלא היה אפשר שידעוה רק אם מצאו את הארי, וזה א"א, שא"כ היה שומע שמצאו ארי ודבש שדבר כזה יגידו ויספרו לדבר חידוש, ובזה ידע שאשתו גלתה להם, ויאמר אתם לא מצאתם חידתי, רצה לומר הגם שהגדתם חידתי, לא מצאתם אותה, רצה לומר לא מצאתם את הארי, רק אשתי היא עגלה בלתי מלומדה לחרוש, בה חרשתם, ולא החרישה רק הגידה.

יט וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיֵּרֶד אַשְׁקְלוֹן וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ וַיִּקַּח אֶת־חֲלִיצוֹתָם וַיִּתֵּן הַחֲלִיפוֹת לְמַגִּידֵי הַחִידָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַיַּעַל בֵּית אָבִיהוּ׃

רַשִׁ״י רוח ה'. (תרגום:) רוח גבורה מן קדם ה': חליצותם. מלבושים שחלץ מעליהן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁרַת עֲלוֹהִי רוּחַ גְבוּרָא מִן קֳדָם יְיָ וּנְחַת לְאַשְׁקְלוֹן וּקְטַל מִנְהוֹן תְּלָתִין גַבְרָא וּנְסִיב יַת זְרָזֵהוֹן וִיהַב אִצְטְלָוַיָא לִדְחַוִיאוּ חוּדִיתָא וּתְקֵיף רוּגְזֵיהּ וּסְלִיק לְבֵית אָבוּהִי:

רַלְבַּ״ג ובגבורתו הכה ל' מפלשתים באשקלון ולקח את חליצותם ונתנם למגידי החידה, וחרה אף שמשון על רוע תכונת אשתו ונפרד ממנה ועלה בית אביהו וכאשר ראה אביה כי עזבה שמשון החזירה לסורה ונתנם לאשה לאחד מן החברים אשר רעה לו שמשון בשבעת ימי המשתה:

מְצוּדַת דָּוִד ויחר אפו. על אשתו, בעבור שגלתה מצפונו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותצלח. ועבר, כמו (שמואל ב יט יח) וצלחו הירדן: חליצותם. ענין שליפה, כמו (דברים כה י) חלוץ הנעל, ורצה לומר הבגדים שחלץ מהם, או הבגדים יקראו כן, כאשר יקראו חליפות על שם שמחליפים בכל פעם, וזהו בהסרת ושליפת הבגדים שהוא לבוש בהם, ולזה יקראו גם חליצות:

מַלְבִּי״ם ויתן החליפות כו', ויחר אפו. תחלה חשב שבעת שתראה שמבקשים מאתו החליפות תריב ריבו ותגלה שהיא גלתה להם הפתרון וכאשר ראה ששתקה חשדה שזנתה עמהם, וכמו שהיה באמת.

כ וַתְּהִי אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן לְמֵרֵעֵהוּ אֲשֶׁר רֵעָה לוֹ׃

רַשִׁ״י למרעהו. לאחד משושביניו נתנה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוַת אִתַּת שִׁמְשׁוֹן לִדְחַבְרֵיהּ דַהֲוָה שׁוֹשְׁבִינֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד ותהי וגו׳. נשאת לחברו אשר נתחבר לשמשון לשושבין:

מַלְבִּי״ם שהיתה למרעהו כי היה לה ברית עמו וזה שאמר אשר רעה לו שהיה ריעו כי אהבה אותו מקדם. והנה הבטיח גם סדינים ולא נתן רק חליפות, כי היה לו טענה ולא נתן רק החצי כדין ממון המוטל בספק (רי"א).

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.