Sign In

Judges 17 — שׁוֹפְטִים יז

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיְהִי־אִישׁ מֵהַר־אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ׃

רַשִׁ״י ויהי איש מהר אפרים. אף על פי שנכתבו שתי פרשיות הללו בסוף הספר, של מיכה ושל פלגש בגבעה, בתחלת השופטים היה, בימי עתניאל בן קנז, שנאמר (לקמן יח לא): וישימו להם את פסל מיכה וגו' כל ימי היות בית אלהים בשילה, למדנו שכל ימי שילה היה דמות של מיכה, ובפלגש בגבעה נאמר על יבוס שבירושלים (שם יט יב): לא נסור אל עיר נכרי, למדנו שעדיין לא כבשו את ירושלים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה גַבְרָא מִטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם וּשְׁמֵיהּ מִיכָיְהוּ:
רַלְבַּ״ג עוד ספר שכבר היה איש מהר אפרים ושמו מיכיהו והנה אחשוב שכבר היה זה בימים הקדומים שלא היה שם שופט והיה זה בימי השעבוד אם קודם עתניאל בן קנז אם קודם אהוד אם קודם אחד מהבאים אחריהם והביאני לזה שאי איפשר לומר שהיה זה הענין בין שנות שמשון ובין שנות עלי לפי מה שהתבאר מדברינו הקודמים וכבר נבאר במה שאחר זה שראוי שיהיה כל זה הספור במה שבין מיתת יהושע ובין עתניאל בן קנז ואחשוב שנסמך זה הספור לשמשון שהיה משבט דן לספר מה שאירע על החטא לשבט דן על דבר פסל מיכה שהתמיד זמן ארוך מאד וכבר אמרו קצת המפרשים שהיה זה בשביל הסכמה מספר אלף ומאה כסף שבא בסיפור שמשון ודלילה ומספר אלף ומאה כסף שבא בסיפור מיכה ונוכל לומר לפי זה המאמר עוד שכבר היתה הסכמה אחרת בענין אלו הכספים והיא שמכל אחד מהם נמשך רע לדן כי כסף דלילה היה סבה אל שנפל שמשון ביד פלשתים ונקרו עיניו ונמשך לו המות בסבתו וכסף מיכה היה סבה שטעו בני דן בפסל ההוא זמן ארוך:
מַלְבִּי״ם ושמו מיכיהו. בתחלה היה צדיק וקראו מיכיהו, ואחר שעבד ע"ז קראו מיכה (ולכן אמר ושמו מיכיהו שהרשעים הם קודמים לשמם, כמ"ש חז"ל (רות רבה ד, ג) נבל שמו כו'):

ב וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח־לָךְ ואתי [וְאַתְּ] אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה־הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַיהוָה׃

רַשִׁ״י אשר לקח לך. אשר נגנב ממך, ויש לו דומה (שמואל א כא ו): כי אשה עצורה לנו, עצורה ממנו: ואת אלית. קללת כל מי שגנבו, וגם אמרת הקללה באזני: הנה הכסף. אני מודה לך עליו שהוא בידי שאני לקחתיו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְאִמֵיהּ אֲלַף וּמְאָה סַלְעִין דִכְסַף דְאִתְנְסִיב לִיךְ וְאַתְּ אוֹמִית וְאַף אֲמַרְתְּ קֳדָמַי הָא כַסְפָּא עִמִי אֲנָא נְסִבְתֵּיהּ וַאֲמַרַת אִמֵיהּ בְּרִיךְ בְּרִי קֳדָם יְיָ:
רַלְבַּ״ג והנה ספר שכבר אמר מיכה לאמו אלף ומאה סלעין כסף אשר לוקח לך ואת קללת כל מי שלקחו אם לא ישיבנו לך וגם אמרת זה באזני ולזה הוכרחתי להגיד לך שאני לקחתיו והוא אתי:
מְצוּדַת דָּוִד לקח לך. נלקח ממך בגנבה: ואת אלית. קללת את הגנב: וגם אמרת באזני. אמרת הקללה באזני כאלו חשדת אותי ואמרת שהכסף הוא אתי: אני לקחתיו. עתה מודה אני שלקחתיו אני: ברוך בני לה׳. רצה לומר, הקללות שקללתי לא יחולו בך, אך ברוך תהיה הואיל והודית:
מְצוּדַת צִיּוֹן אלית. מלשון אלה וקללה:
מַלְבִּי״ם השאלות (ב) למה כפל הנה הכסף אתי אני לקחתיו? ואת אלית. קללת באלה את הגנב. וגם אמרת באזני הנה הכסף אתי, שר"ל שאמרת כי את חושדת אותי שהכסף אתי, וממילא כוונת באלה הזאת עלי, אני מודה לך שאני לקחתיו, ובזה אתקן עון הגניבה והאלה (ומבואר בח"מ סי' ע"א סעיף ז' שהמטיל אלה לא לימא כל מאן דגזליה אלא כל מאן דאיתא לגזילה בידיה ולא מהדר, לכן בהאלה שהטילה לא אמרה בלשון שלקח הכסף רק שהכסף אתו ואינו מחזיר, כי אין הכוונה לקלל על מה שעבר רק לקלל כדי להחזיר את שלו כמ"ש הש"ך שם): ותאמר אמו ברוך בני לה'. יצאת מכלל ארור לכלל ברוך:

ג וַיָּשֶׁב אֶת־אֶלֶף־וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַכֶּסֶף לַיהוָה מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ׃

רַשִׁ״י וישב את אלף ומאה הכסף לאמו. אמר להחזירו לה, ובמקום שהוא שם הרי הוא ברשותך: הקדש הקדשתי את הכסף מידי לבני. קבלתי עלי למסרו מידי לידך לשם דמות ומסכה, תנהו לי עתה ומידי אני אשיבנו אליך יש אומרים שהאשה הזאת היא דלילה, לפי שכתוב (לעיל טז ה): אלף ומאה כסף, וטעות הוא בידם, שהרבה שנים קדם מיכה לשמשון, אך הפרשיות נסמכו על הכסף הרע ששוה כאן וכאן, וכסף של פורענות היו שניהם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתֵיב יַת אֲלַף וּמְאָה סַלְעִין דִכְסַף לְאִמֵיהּ וַאֲמַרַת אִמֵיהּ אַקְדָשָׁא אַקְדֵשִׁית יַת כַּסְפָּא קֳדָם יְיָ מִן יְדִי לִבְרִי לְמֶעְבַּד צְלַם וּמַתְּכָא וּכְעַן אֲתֵבִינֵיהּ לָךְ:
רַלְבַּ״ג והשיב הכסף לאמו ואמרה לו אמו הקדש הקדשתי הכסף לי מידי לבני לעשות פסל ומסכה אשר היו צורות שיטעו בהן האנשים אז ויחשבו שיהיה בהם כח להגיד העתידות מצד עוררם כח הדמיוני וידמה שלזאת הסבה עשאו תחלה לא לשם ע"ג ויורה על זה מה שאמרה הקדשתי הכסף לה', והנה השיבה לו אמו הכסף והוא השיב אותו שנית לאמו ועשתה ממנו פסל ומסכה והיה בבית מיכיהו כדי שיגיד לו העתידות לפי מחשבתם:
מְצוּדַת דָּוִד הקדש הקדשתי. בהיותו עוד גנוב, הקדשתיו באם ימצא הגנב: מידי לבני. לתנם מידי ליד בני, לעשות מהם דמות ומסכה (ולא היתה עבודה זרה ממש, אבל עשויה היא למחשבות אחרים להוריד עליה כחות עליונות להיות אמצעי, ולפי הטעות אמרה לה׳): ועתה. הואיל ונמצא הכסף, משיבה אני אותו לך, ונתנה הכסף לבנה:
מְצוּדַת צִיּוֹן פסל ומסכה. ׳פסל׳, דמות עבודה זרה הנעשה במלאכת יד, ׳ומסכה׳, עבודה זרה על ידי יציקת המתכת:
מַלְבִּי״ם השאלות (ג - ד) למה אמר ב"פ וישב את אלף ומאה הכסף לאמו, וישב את הכסף לאמו? והלא היא הקדישה כל הכסף ולבסוף לא נתנה לצורף רק מאתים כסף? היא אמרה מידי לבני לעשות פסל ואח"כ נתנה היא לצורף, לא מיכה? וישב. ותיכף השיב את הגניבה, וזה מורה שהיה ירא ה': ותאמר אמו הקדש הקדשתי את הכסף לה'. והתניתי שני תנאים בהקדש הזה, א] מידי לבני, ר"ל שאמסרהו לבני שיהיה הוא הגזבר עליו. ב] לעשות פסל ומסכה. ועתה אשיבנו לך, כיון שאתה הגזבר לעשות הפסל:

ד וַיָּשֶׁב אֶת־הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתֵיב יַת כַּסְפָּא לְאִמֵיהּ וּנְסִיבַת אִמֵיהּ מָאתָן סַלְעִין דִכְסַף וִיהַבְתֵּיהּ לְקִינָאָה וְעַבְדֵיהּ צְלַם וּמַתְּכָא וַהֲוָה בְּבֵית מִיכָיְהוּ:
מְצוּדַת דָּוִד וישב. חזר הבן והשיב הכסף לאמו, כאומר, הואיל ויצאה הגנבה מתחת ידי, לא אשוב עוד לקחתה: ותקח אמו. וכשקבלה שוב את הכסף, נתנה לצורף מאתים בשכר פעולתו, ומתשע המאות נעשה הדמות ומסכה:
מַלְבִּי״ם וישב את הכסף לאמו. ספר שמיכה לא רצה להיות גזבר ע"ז כי לא הסכים לעשות פסל ומסכה, ובודאי דבר על לבה שלא תעשה זאת, בפרט שעפ"י הדין לא חל ההקדש כיון שלא היה ברשותה (כמ"ש בב"ק דף ע א), ועי"כ שמעה קצת שלא לעשות הפסל מכל הכסף רק מן מאתים כסף לבד, והצורף עשה הפסל מהם: ויהי בבית מיכיהו, שהגם שלא עבדו עדיין כבר עבר על דבר ה' במה שהיה הפסל בביתו, ועבר על לאו דלא יהיה לך אלהים אחרים, שלדעת רש"י (שמות כ, ג) הוא אזהרה על המשהה אליל בביתו:

ה וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת־יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי־לוֹ לְכֹהֵן׃

רַשִׁ״י בית אלהים. בית עבודה זרה, וכן כל 'אלהים' האמורים בפרשה זו חול, חוץ מזה (להלן יח לא): כל ימי היות בית אלהים בשילה (שבועות לה ב): וימלא את יד אחד. חנכו לעבודת הדמות להיות כהן לפניו, כל חינוך דבר שאדם נכנס בו לשם גדולה קרוי מילוי ידים, רישוושטי"ר בלע"ז ; וכשנותנין פקידות לאדם, קורין למתן רישוישטי"ר בלע"ז:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְגַבְרָא מִיכָה לֵיהּ בֵּית טַעֲוָתָא וַעֲבַד אֵפוֹד וּדְמָאִין וּקְרֵיב יַת קוּרְבַּן חָד מִבְּנוֹהִי וַהֲוָא לֵיהּ לְכוּמָרָא:
רַלְבַּ״ג וכבר עשה מיכה לו בית מיוחד לזה הפסל והמסכה ועשה מהם אפוד ותרפים וקראו אותו בית אלהים לחשבו כי שכינתו תשרה שם ומלא יד אחד מבניו להיות לכהן לשאול לו העתידות:
מְצוּדַת דָּוִד לו בית אלהים. היה לו בית מוכן לעבודת הדמות, ולזה שמה אמו את הדמות ומסכה בביתו: ויעש אפוד ותרפים. את אלה עשה משלו, מלבד הדמות ומסכה אשר משל אמו: וימלא. מיכה חנך אחד מבניו לכהן לפניו ולעשות עבודת הדמות:
מְצוּדַת צִיּוֹן אפוד. עשוי בדמות אפוד שבמקדש: ותרפים. עשויים הם בצורת אדם ומדברים על ידי קסם: וימלא. ענין חנוך, כמו (שמות כט ט) ומלאת יד אהרן:
מַלְבִּי״ם והאיש מיכה. מאז עבירה גוררת עבירה ויצא מדחי אל דחי (לכן כינה שמו מיכה לרוע), עד שעשה לו בית אלהים בית מיוחד לעבודת הפסל, ואחר כך עשה גם אפוד ותרפים מכיסו, ואח"כ וימלא את יד אחד מבניו כו' לכהן, לעבודת נכר:

ו בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן לֵית מַלְכָּא בְּיִשְׂרָאֵל גְבַר דְכָשַׁר בְּעֵינוֹהִי יַעְבֵד:
רַלְבַּ״ג אין מלך בישראל וגו'. וסיפר זה כי אולי היה זה סבה להעשות זה הפסל ולזה ראוי שנאמר שזה היה אחר המלך שהיה מונע אותם מזה אם הוא חי והוא יהושע לפי מה שאחשוב שהזהיר ישראל על זה כדי לבער ע"ג כי גם עלי שהיה נכבד מכל אשר לפניו מהשופטים לא בערו בימיו הבעלים והעשתרות עד שבא שמואל ובערם כמו שמספר בספר שמואל ולזה ארך עליו פסל מיכה עד מות עלי כמו שיבא אחר זה ולזה ידמה שהיה זה הענין אחר מות יהושע וקודם ממשלת עתניאל בן קנז ויורה על זה עוד שכבר זכר בזה הספור ששבט הדני היה מבקש לו נחלה לשבת בימים ההם וזה היה אחרי מות יהושע כי אז השתדלו השבטים להלחם כל אחד בגבולו כמו שנתבאר בראש זה הספר ששאלו ישראל מי יעלה לנו תחלה להלחם בכנעני:
מְצוּדַת דָּוִד אין מלך בישראל. ולזה עשה כל איש הישר בעיניו, ולא היה מי שימחה ביד מיכה, וכתב ב׳סדר עולם׳ (פרק יב) שזה היה, בימי כושן רשעתים, קודם שעמד עתניאל:
מַלְבִּי״ם בימים ההם. ר"ל אל תתפלא שישראל החרישו לזאת, כי לא היה אז שר ושופט בארץ:

ז וַיְהִי־נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר־שָׁם׃

רַשִׁ״י ממשפחת יהודה. והוא לוי מן האם ורבותינו אמרו (בבא בתרא קט ב): לפי שעשה מעשה מנשה שבא מיהודה, קראו ממשפחת יהודה, והוא לוי בן גרשום בן משה רבינו היה, כמו שמפורש בענין (לקמן יח ל): ויהונתן בן גרשום וגו':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה עוּלֵימָא מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִזַרְעִית יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא דָר תַמָן:
רַלְבַּ״ג עוד ספר שכבר היה נער ממקום שנקרא בית לחם יהודה והיה המקום ההוא ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם והנה משך לבו של מיכה אליו שיהיה לו לכהן בביתו לשאול העתידות באמצעות הפסל והתרפים שהיה משתמש בהם להתבודד הכח הדמיוני מבין שאר הכחות לא שהפסל והתרפים ידברו חלילה ועכ"ז הנה התרפים דברו און על הרוב כי אין כח בקסם להודעת העתידות באמת כמו שביארתי בספר מלחמת ה':
מְצוּדַת דָּוִד מבית לחם יהודה. לפי שגם בנחלת זבולון היתה עיר הקרויה גם כן בית לחם, כמו שכתוב ביהושע (יט טו), לזה אמר ׳מבית לחם יהודה׳; ולתוספת ביאור אמר ׳ממשפחת יהודה׳, ורצה לומר, העיר בית לחם היתה מנחלת משפחת יהודה: והוא לוי. הנער היה לוי והיה גר בבית לחם:
מַלְבִּי״ם השאלות (ז) למה כפל מבית לחם יהודה והוא גר שם? ויהי נער. הנער הלז היה מבית לחם יהודה, וזה יען שהיה מצד אמו ממשפחת יהודה ומצד אביו היה לוי, ואחר שהלוים לא היה להם חלק בארץ גר במקום אמו, כי לא היה לו נחלה מצד אביו. וגם למ"ש (ב"ב קט ב) דמשפחת האם אינה קרויה משפחה הוא היה יורש נחלת אמו שהיתה בת יורשת נחלה, ומצד זה נחשב למשפחת יהודה, שהיה הנחלה בחלק יהודה:

ח וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר־אֶפְרַיִם עַד־בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ׃

רַשִׁ״י לעשות דרכו. דרך הליכתו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַל גַבְרָא מִקַרְתֵּיהּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לְמֵידַר בַּאֲתַר דְיַשְׁכַּח וַאֲתָא לְטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לְמֶעְבַּד אוֹרְחֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד באשר ימצא. מקום נאות וכשר להחיות נפשו: לעשות דרכו. ללכת לדרכו דרך בה:
מַלְבִּי״ם השאלות (ח) למה כפל וילך מהעיר מבית לחם? וילך האיש מהעיר מבית לחם יהודה. יען לא מצא שם פרנסתו הלך משם, ובאר שלא הלך אל מה שאליו, רק יצא ממה שממנו, הלך מעיר לעיר לבקש מקום מחיה, וז"ש לגור באשר ימצא, ובזה סבב הר אפרים עד בית מיכה, לא באשר חשב ימצא שם מקום לפרנסתו, רק לעשות דרכו כאורח נטה ללון:

ט וַיֹּאמֶר־לוֹ מִיכָה מֵאַיִן תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא׃

רַשִׁ״י באשר אמצא. פרנסתי להשתכר:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ מִיכָה מִנָן אַתְּ אָתֵי וַאֲמַר לֵיהּ לֵיוָאָה אֲנָא מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וִאֲנָא אָזֵיל לְמֵידַר בַּאֲתַר דְאַשְׁכַּח:
מְצוּדַת דָּוִד לוי אנכי. כאומר, נכון אני ללמוד ולהורות, כמו שכתוב בשבט לוי (דברים לג י), יורו משפטיך ליעקב וכו׳:
מַלְבִּי״ם מאין תבוא. כי חשב שיש לו מקום קבוע, והשיב אין לי מקום, רק אנכי הולך לגור באשר אמצא:

י וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה־לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן־לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי׃

רַשִׁ״י לימים. לסוף שנה: וערך בגדים. זוג חליפת בגדים שהם ערך וסדר לכל בני אדם כפי הראוי להם לשנה: וערך בגדים. אפרליימנ"ט בלע"ז: ומחיתך. ומזונותיך: וילך הלוי. אחר עצתו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ מִיכָה תִּיב עִמִי וֶהֱוֵי לִי לְאַב וּלְכָהִין וַאֲנָא אֶתֵּן לָךְ עֲסַר סַלְעִין דִכְסַף לִזְמַן עִידַן וְזוּג לְבוּשִׁין וּפַּרְנָסָתָךְ וַאֲזַל לֵיוָאָה:
מְצוּדַת דָּוִד לאב. רצה לומר, למורה ולמלמד: וערך בגדים. רצה לומר, בגדים כסדר הצריך: וילך הלוי. הלך אחר דבר מיכה ועצתו:
מְצוּדַת צִיּוֹן לימים. לשנה, כמו (ויקרא כב כט) ימים תהיה גאלתו: וערך. מענין סדור, כמו (שמות מ כג) ערך לחם: ומחיתך. פרנסה, הצורך לחיי האדם:
מַלְבִּי״ם השאלות (י) מ"ש וילך הלוי משמע שהלך מאתו ואיך אמר ויואל הלוי לשבת? ויאמר לו מיכה. א"ל אחר שבל"ז אתה נע ונד ואין לך עסק ומחיה, פה תרויח בשלש, א] שבה עמדי, פה תשב ולא תנוד. ב] שהעסק הוא עסק נכבד מתיחס לכבודך שאתה לוי, ותהיה לי לאב ולכהן. ג] מצד השכר, אתן לך עשרת כסף לימים, ר"ל לשנה: וערך בגדים. פי' בגדים לפי ערך כבודך, וגם מחיתך, מזונות: וילך הלוי. ספר שתחלה לא רצה להשכיר א"ע לע"א והלך ממנו:

יא וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּצְבִי לֵיוָאָה לְמִיתַּב עִם גַבְרָא וַהֲוָה עוּלֵימָא לֵיהּ כְּחַד מִבְּנוֹהִי:
מְצוּדַת דָּוִד כאחד מבניו. אשר מלא ידיו מאז לכהן:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויואל. ורצה, כמו (שמות ב כא) ויואל משה:
מַלְבִּי״ם ואח"כ, ויואל הלוי. נתרצה: לשבת את האיש. ר"ל לא להיות לאב ולכהן רק לשבת בביתו איזה ימים: ויהי הנער כאחד מבניו. אוכל על שולחנו, ואח"כ ע"י שישב בבית רשע נגרר אחריו:

יב וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת־יַד הַלֵּוִי וַיְהִי־לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָרֵיב מִיכָה יַת קוּרְבַּן לֵיוָאָה וַהֲוָה לֵיהּ עוּלֵימָא לְכָהִין וַהֲוָה בְּבֵית מִיכָה:
מְצוּדַת דָּוִד וימלא מיכה. מוסב למעלה (פסוק יא), שאמר שהיה לו כאחד מבניו, כי מלא ידיו לכהן:
מַלְבִּי״ם וימלא מיכה כו' ויהי לו כו' לכהן ויהי בבית מיכה. ר"ל ואז נעשה תושב בביתו להיות שם תמיד, כי עד עתה היה שם רק לפי שעה. ומיכה נתן ע"ז שבח להפסל:

יג וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יֵיטִיב יְהוָה לִי כִּי הָיָה־לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר מִיכָה כְּעַן יָדַעְנָא אֲרֵי אוֹטֵיב יְיָ לִי אֲרֵי הֲוָה לִי לֵוָאָה לְכוּמְרָא:
מְצוּדַת דָּוִד עתה ידעתי. כי בעוד היות בני לכהן, היה שלא כדת, כי הכהן ראוי להיות מבני לוי, אבל עתה ייטיב לי ה׳ כי היה לי הלוי לכהן, והרי הוא הכהן ממש:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.