Judges 18 — שׁוֹפְטִים יח

גודל הטקסט

Shoftim 18 Summary

The shevet (tribe) of Dan, still without a land of its own, sends five spies north, takes Michah's (Micah's) idol and his kohen (priest) on the way, and captures the city of Layish.

In those days there is no king in Yisrael, and the tribe of Dan is looking for a nachalah (inheritance) to live in, because until that day no land has fallen to it among the tribes of Bnei Yisrael (the children of Israel). Bnei Dan send five men of valor from Tzorah and Eshtaol to spy out the land. They spend a night at Michah's house in Har Ephraim (the hill country of Ephraim), recognize the voice of the young Levi, and ask him to inquire of Hashem whether their journey will succeed. The kohen answers, "Go in peace; your way is before Hashem." At Layish they find a people living quietly and securely in the manner of the Tzidonim (Sidonians), far from Tzidon and with no dealings with anyone. They return and tell their brothers that the land is very good and lacks nothing, and that Hashem has given it into their hand.

Six hundred men of Dan set out armed for war. They camp at Kiryat Yearim, at the place called Machaneh Dan (the camp of Dan) to this day, and come to Michah's house. While the six hundred stand at the gate, the five spies go in and take the pesel (carved image), the masechah (molten image), the ephod and the terafim (household idols). They tell the kohen to be quiet and come with them: "Is it better for you to be kohen to one man's house, or to a tribe and a family in Yisrael?" The kohen is pleased and goes with them. Michah and his neighbors catch up with them: "You have taken my gods that I made, and the kohen. What do I have left?" Bnei Dan threaten him and his household, and Michah, seeing that they are stronger, goes home.

Bnei Dan come to Layish, a quiet and secure people, strike them with the sword and burn the city. They rebuild it and name it Dan, after their father. They set up the pesel, and Yehonatan son of Gershom son of Menashe and his sons are kohanim to the tribe of Dan until the day the land goes into exile (the Gemara in Bava Batra says he was in fact a grandson of Moshe Rabbeinu, and that the name is written Menashe, with a raised letter nun, because he acted like the wicked king Menashe). They keep Michah's idol all the days that the house of Hashem stands in Shiloh: a whole tribe takes its inheritance with an idol at its head, while the Mishkan (Tabernacle) of Hashem is standing in Shiloh.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ־לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא־נָפְלָה לּוֹ עַד־הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה׃

רַשִׁ״י כי לא נפלה לו. ירושה כפי הראוי להם בארץ מכובשת, כמו שנאמר ביהושע (יט מז): ויצא גבול בני דן מהם, ואף מכאן יש ללמוד שהיה מעשה זה בתחלת השופטים מיד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן לֵית מַלְכָּא בְּיִשְׂרָאֵל וּבְיוֹמַיָא הָאִינוּן שִׁבְטָא דְבֵית דָן בָּעָן לְהוֹן אַחֲסַנְתָּא לְמִתַּב אֲרֵי לָא אִתְפַּלְגַת לְהוֹן עַד יוֹמָא הַהוּא מִגוֹ שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל בְּאַחְסָנָא:

רַלְבַּ״ג וספר שכבר היה שבט הדני מבקש נחלה לשבת בה ושלחו מרגלים לעיר ליש לרגל הארץ שנפלה בגורלם ועברו דרך בית מיכה והכירו הנער הלוי ושאלו לו התצליח דרכם וענה להם על צד הקסם באמצעות הפסל והתרפים שכבר הצליח דרכם:

מְצוּדַת דָּוִד אין מלך. כי אם היה מלך, היה הוא לוחם מלחמות העם עם כל עמו ולא שבט לבד: כי לא נפלה לו. להיות בה די צרכו: עד היום ההוא. עד אשר כבש לעצמו מחוץ לגבול ארץ ישראל: בתוך שבטי וגו׳. מוסב למעלה, לומר לא נפלה לו די צרכו בהנחלה הנחלקת לו בתוך שבטי ישראל:

מַלְבִּי״ם השאלות (א) הלא בספר יהושע נזכר שניתן נחלה לדן צרעה ואשתאל ועיר שמש, וגם בכאן אמר ששלחו המרגלים מן צרעה ואשתאל, ואיך אמר שלא נפלה לו נחלה לשבת? בימים ההם אין מלך. גם הסיפור שיבא פה היה סבתו מצד שאין מלך עוצר בעם, שאם היה להם מלך לא היה שבט מישראל עובדים ע"ז: ובימים ההם שבט הדני מבקש לו נחלה לשבת. כי נחלת דן היה לו שני חסרונות, א] שהיה חוץ לגבול ישראל מצד שהיה הגורל האחרון, כמ"ש (יהושע יט, מז) ויצא גבול בני דן מהם. ב] שמטעם זה לא יכלו להוריש את הכנעני, והכנעני חזרו ולקחו מהם את נחלתם (כמ"ש למעלה א, לה - לו), ולכן בקשו נחלה לשבת, כי נחלתם הקדומה לא היה לשבת כי הכנעני ישב בה, ומבאר הטעם כי לא נפלה לו כו' בתוך שבטי ישראל, רק חוץ מגבולם, ועז"א בנחלה, ר"ל הנחלה שנפלה לו לא היה בתוך שבטי ישראל רק חוצה להם:

ב וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי־דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי־חַיִל מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל אֶת־הָאָרֶץ וּלְחָקְרָהּ וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם לְכוּ חִקְרוּ אֶת־הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ הַר־אֶפְרַיִם עַד־בֵּית מִיכָה וַיָּלִינוּ שָׁם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלֵחוּ בְנֵי דָן מִזַרְעֲיַתְהוֹן חַמְשָׁא גוּבְרִין מִקְצַתְהוֹן גַבְרִין בְּנֵי חֵילָא מִצָרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאוֹל לְאַלָלָא יַת אַרְעָא וּלְמִבְדְקָא וַאֲמַרוּ לְהוֹן אֶזִילוּ בְּדוּקוּ יַת אַרְעָא וַאֲתוֹ לְטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה וּבָתוּ תַמָן:

מְצוּדַת דָּוִד ממשפחתם. אחד מכל משפחה: מקצותם. מהקצינים שבהם, וכאשר שלח משה נשיאי העדה: מצרעה ומאשתאול. מנחלת יהודה היו (יהושע טו לג), ובני דן ישבו בהם כגרים: את הארץ. היא ׳ליש׳ האמור בענין (להלן פסוק ז): עד בית מיכה. סמוך לבית מיכה:

מְצוּדַת צִיּוֹן מקצותם. מלשון קצין, כמו (במדבר יא יא) ותאכל בקצה המחנה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי בהעלותך פה) בקצינים שבמחנה: לרגל. לחפש, וכן (דברים א כד) וירגלו אותה:

מַלְבִּי״ם השאלות (ב) למה כפל ממשפחתם, מקצותם? וכפל לרגל, לחקרה? וסיים לכך חקרו, ולא אמר חקרו ורגלו? וישלחו בני דן ממשפחתם. מבואר אצלי בפי' התורה (פ' מקץ ופ' שלח) שיש שני מיני מרגלים, א] ההולכים בתחלה לראות אם טובה הארץ או לא, למען דעת אם ראוי שילחמו עליו, והם הנקראים בעצם בשם תרים, כי התר מחפש את הטוב. ב] אחר שהסכימו ללחום בארץ שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ מאיזה צד קל לכבשה, ואלה נקראים מרגלים, כי המרגל מחפש את הרע והחסרון. ויש הבדל ביניהם, שבתחלה כששולחים תרים, ישלחו א' מכל שבט או מכל משפחה, כי לא יסמכו שבט זה על שלוחים של שבט אחר, כי יש ארץ שטובה לפני שבט זה ורעה לשבט אחר, כמו בני ראובן בקשו ארץ מקנה, ובני זבולון בקשו חוף אניות וכדומה. ב] שאז ישלחו את נשיאיהם וגדוליהם שעליהם יסמך לבם, שיודעים צרכי העם ומגמתם. לא כן כששולחים מרגלים, שולחים איש אחד או שנים ואף הפחותים שבעם, אחר שהם אין ענינם רק לראות מקום שקל לכבש את הארץ משם. ויש עוד הבדל אחר שאם שולחים מרגלים בוחרים אנשי חיל וגבורים, כי הם הולכים לרגל מקום המבצרים והגדודים שבקל יכירו בם שהם מרגלים, וצריך שיהיו גבורים להציל נפשם, וגם שידעו טכסיסי מלחמה שעי"ז יביטו איך ילחמו ומאיזה מקום, לא כן התרים הולכים כסוחרים באמצע המדינה ואינם במקום סכנה א"צ שיהיו אנשי חיל. אולם פה שלחו שלוחיהם לשני הענינים, א] לתור אם טובה הארץ. ב] לרגל מקום הקל לכבוש. ולכן מצד ששלחו לחקור את הארץ הטובה היא אם רעה, שלחו ממשפחתם חמשה אנשים, ר"ל א' מכל משפחה, וגם שלחו מקצותם, ר"ל הקצינים והנשיאים שבהם. ומצד ששלחו לרגל ג"כ, בחרו שיהיה אנשים בני חיל. ומפרש שזה מפני ששלחום לב' ענינים, א] לרגל את הארץ, ב] ולחקרה שהוא לתור הטובה היא אם רעה. ובכ"ז אחר שהיה זה השליחות הראשון אמרו להם לכו חקרו את הארץ, היה עיקר הצווי על החקירה שהוא לראות הטובה היא אם רעה, כי הריגול הוא אחרי החקירה: ויבאו כו' עד בית מיכה. ר"ל שלנו באכסניא סמוך לבית מיכה:

ג הֵמָּה עִם־בֵּית מִיכָה וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת־קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי־הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה־אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה־לְּךָ פֹה׃

רַשִׁ״י מי הביאך הלם. יש כאן תמיהות הרבה, (בבא בתרא קי ב) לא מזרעו של משה רבינו אתה, שנאמר בו (שמות ג ה): אל תקרב הלם, (שם ד יא): מי שם פה לאדם, (שם שם ב): מה זה בידך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִינוּן עִם בִּיתָא דְמִיכָה וִאִינוּן אִשְׁתְּמוֹדָעוּ יַת קַל עוּלֵימָא לִיוָאָה וְזַרוּ לְתַמָן וַאֲמַרוּ לֵיהּ מַן אַיְתָךְ הַלִכָא וּמָא אַתְּ עָבֵיד הָכָא וּמַה לָךְ כְּדֵין:

מְצוּדַת דָּוִד המה עם בית מיכה. כשהמה היו סמוך לבית מיכה, הכירו את קול הנער בדברו עם מי: שם. אל הבית: מי הביאך וגו׳. רצה לומר, אצל מי אתה ומה מלאכתך, ומה הניתן לך בשכרך:

מְצוּדַת צִיּוֹן הלם. לפה, כמו (שמות ג ה) אל תקרב הלם:

מַלְבִּי״ם המה עם בית מיכה. ר"ל יען התארחו סמוך לבית מיכה לכן שמעו קול הלוי והכירוהו, ונראה כי אחר שהלוי הזה היה מבני קהת מבני משה כקבלת חז"ל (ב"ב קט ב), וערי בני קהת הלוים היו ממטה אפרים ודן וחצי מנשה (כמבואר יהושע כא, ה), היה הלוי הזה מילידי עיר הלוים בדן, לכן הכירוהו: ויאמרו לו. שאלוהו ג' שאלות, א] מי הביאך, מביתך הלום, ב] ומה וכו', ר"ל מה העסק שיש לך פה, ג] ומה לך פה, ר"ל מה שכרך:

ד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי־לוֹ לְכֹהֵן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְהוֹן כְּדֵין וּכְדֵין עֲבַד לִי מִיכָה וְאַגִרַנִי וַהֲוֵית לֵיהּ לְכוּמְרָא:

מְצוּדַת דָּוִד כזה וכזה. סיפר להם כל המאורע:

מַלְבִּי״ם ויאמר. השיב על מי הביאך הלום: כזה וכזה עשה לי מיכה. ספר מהלכו עד שבא לבית מיכה ובאיזה אופן הסיתו שישאר אצלו. ונגד מה לך, וישכרני. ונגד מה אתה עושה בזה, ואהי לו לכהן:

ה וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל־נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ׃

רַשִׁ״י שאל נא באלהים. בתרפים שמדברים על ידי מכשפות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לֵיהּ שְׁאֵיל כְּעַל בְמֵימְרָא דַייָ וְנֵידַע הַתַצְלַח אוֹרְחָנָא דִי אֲנַחְנָא אָזְלִין עֲלָהּ:

מְצוּדַת דָּוִד שאל נא. כי טעו וחשבו שיש בו ממש להוריד על עצמו כחות עליונות ולהגיד עתידות:

מַלְבִּי״ם שאל נא. כי חשבו שהתרפים ע"י כישוף או הורדת הרוחניות יגידו עתידות:

ו וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח יְהוָה דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ־בָהּ׃

רַשִׁ״י נוכח ה' דרככם. נוכח הקדוש ברוך הוא גלוי, כי זה אין בו ממש:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְהוֹן כַּהֲנָא אֱזִילוּ לִשְׁלָם אַתְקִין יְיָ אוֹרְחַתְכוֹן דִי תְהָכוּן בָּהּ:

מְצוּדַת דָּוִד ויאמר להם. אחר ששאל, אמר להם דרככם הוא מול ה׳ להשגיח בה ולהצליח אתכם:

מְצוּדַת צִיּוֹן נכח. נגד:

מַלְבִּי״ם ויאמר (אחרי ששאל) לכו לשלום. הוא הצלחת הדרך. נכח ה' דרככם. ר"ל תכלית ההילוך הוא נכח ה' והשגחתו לטובה כי תגיעו למטרת חפצכם:

ז וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת־לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין־מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין־לָהֶם עִם־אָדָם׃

רַשִׁ״י ואין מכלים דבר. אין אחד מהם צריך לחבירו שיחזירנו ריקם ויכלימנו, כמו שנאמר בסוף הענין (פסוק י): אין מחסור כל דבר, כך שמעתי: יורש עצר. יורשים מועטים, שאם יהרגו את אלו, אין עוד עוררין נלחמים עם המחזיקים בנחלה: ורחוקים המה. מעזרת צידונים: ודבר אין להם עם אדם. שום ברית כרותה שיבאו לעזרתם לעת הצורך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַלוּ חַמְשָׁא גוּבְרִין וַאֲתוֹ לְלָיִשׁ וַחֲזוֹ יַת עַמָא דִי בְגַוָהּ יַתְבִין לְרוֹחֲצָן כְּהִלְכַת צִידוֹנָאֵי דְשָׁקְטִין וּשְׁרָן לְרוֹחֲצָן וְלֵית דְמַנְזַק פִּתְגָמָא בְּאַרְעָא יְרוּתִין זְעִירִין וּרְחִיקִין אִינוּן מִצִידוֹנָאֵי וּפִתְגַם לֵית לְהוֹן עִם אֱנָשׁ:

רַלְבַּ״ג והנה באו המרגלים לעיר ליש ומצאו העם אשר בה שוקט ובוטח לא היו יראים ממלחמה ולזה לא היו שומרים בשער העיר לשמור העיר שלא יכנסו בה אויבים, ולא היה בארץ ההיא מכלים דבר שיהיה יורש המלוכה והוא המושל שהוא מכלים בתוכחתו החוטאים, ומלת עצר הוא מענין זה יעצור בעמי ויהיה הרצון בזה שלא היתה הממשלה הזאת באה מהאב לבנו וזה ממה שימנע המנהיג ההוא מלמסור עצמו לסכנה בעבור שמירת הגוים שהם אינם לו ולזרעו וראוי עוד שהם רחוקים מצידונים שיעזרום כשידעו דבר המלחמה ולזה הוא מבואר שטרם שתגיע הידיעה לצידונים תשלם לבני דן הורשת העיר ההיא:

מְצוּדַת דָּוִד יושבת לבטח. רצה לומר, אינם נשמרים ממלחמה, והיא כדרך צידון היושב שוקט ובוטח ואינו נשמר ממלחמה: ואין מכלים. אין בארץ מי שיכלים אפילו בדבור, כי לא הורגלו במלחמה וקטטה: יורש עצר. יורש ארצם עצור מהם, רצה לומר, אין להם יורש ארצם ללחום לאחר זה בעבור הארץ: ורחוקים המה. ונכבש הארץ עד לא יהיה נשמע להם (ואולי היה מדרך צידונים לעמוד בעזרת כל נרדף): ודבר אין להם. אין להם ברית כרותה עם מי לשיבוא בעזרתם:

מְצוּדַת צִיּוֹן לישה. הוא ׳לשם׳ האמור ביהושע (יט מז) ובשתי השמות היתה נקראת: שקט. יושב במנוחה: עצר. ענין מניעה, כמו (שמואל א כא ו) אשה עצורה לנו:

מַלְבִּי״ם השאלות (ז) כולו כפול ומלת יורש עצר אין לו פירוש. ומז"ש ואין מכלים דבר בארץ?: ויראו את העם אשר בקרבה. רצה לומר שלא היה להם להתירא מפני העם עצמם שלא היו בעלי מלחמה, וכן לא מפני שכניהם ועוזריהם. ומפרש לא מפני העם, כי העם ילמדו מלחמה מפני ארבעה דברים, א] אם דרכם לכבוש ארצות ופרנסתם מן המלחמה לשלול שלל ולבוז בז, ועז"א יושבת לבטח כמשפט צידונים, ר"ל הממלכה כולה יושבת לבטח כמשפט צידונים שהם סוחרים או בעלי מקנה, ואין פרנסתם מבז ושלל. ב] אם מתיראים מאויב חיצוני, עז"א עם שקט ובוטח, כי רגל אויב לא תבא בגבולם. ג] אם יש תגרא בין אנשי המדינה עיר בעיר משפחה במשפחה, עז"א ואין מכלים דבר בארץ, כי כולם בשלום יחדיו. ד] אם יש שם מלך ובניו יורשים מלכותו, שאז יכינו חיל וצבא מלחמה להחזיק מלכותם, עז"א יורש עצר (מלת אין נמשך לשתים אין מכלים דבר ואין יורש עצר), ר"ל ואין יורש המלוכה העוצרת בעם. ועתה באר שאין להתירא מפני בעלי בריתם שיבואו לעזרה, כי הצידונים שהם מעמק רחוקים הם מהם, ואין להם ברית עם שכניהם, כי דבר אין להם עם אדם, אין להם כריתות ברית עם שום אדם:

ח וַיָּבֹאוּ אֶל־אֲחֵיהֶם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאֹל וַיֹּאמְרוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם מָה אַתֶּם׃

רַשִׁ״י מה אתם. כלומר מה אתם משיבים דבר, מה מצאתם במקום שנפל לנו גורלנו, מה העם, החזק הוא הרפה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתוֹ לְוַת אֲחוּהוֹן צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל וַאֲמַרוּ לְהוֹן אֲחוּהוֹן מָה אַתּוּן:

מְצוּדַת דָּוִד צרעה וגו׳. אל צרעה וכו׳: מה אתם. רצה לומר, מה אתם משיבים, ומעניינו תבין חסרונו:

מַלְבִּי״ם מה אתם. אומרים:

ט וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד וְאַתֶּם מַחְשִׁים אַל־תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י ואתם מחשים. מתעצלים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ קוּמוּ וְנִיסַק עֲלֵיהוֹן אֲרֵי חֲזֵינָא יַת אַרְעָא וְהָא טָבָא לַחֲדָא וְאַתּוּן שַׁתְקִין לָא תִתְרַשְׁלוּן לְמֵיזַל לְמֵיעַל לְמֵירַת יַת אַרְעָא:

מְצוּדַת דָּוִד ואתם מחשים. רצה לומר, אתם היו מחשים לבל יודע לאיש פן יקדמנו מי משבט אחר, ואל תעצלו ללכת וכו׳, כי עם כל זה פן יודע למי:

מְצוּדַת צִיּוֹן מחשים. שותקים, כמו (קהלת ג ז) עת לחשות:

מַלְבִּי״ם ויאמרו קומה ונעלה. ר"ל א"צ לשלוח עוד מרגלים שנית, רק ללכת תיכף, כי בל תיראו שהארץ אינה טובה, עז"א ראינו את הארץ והנה טובה מאד ואתם מחשים?. ואל תתיראו מפני כובד מלחמה, עז"א אל תעצלו ללכת לבא לרשת את הארץ, לא תצטרכו ללחום רק לרשת. ובאר הטעם, כי:

י כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל־עַם בֹּטֵחַ וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם כִּי־נְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מַחְסוֹר כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּמֵיתֵיכוֹן תַּעֲלוּן לְוַת עַמָא דְשָׁרָן לְרוֹחֲצָן וְאַרְעָא פַּתְיוּת יְדִין אֲרֵי מַסְרָא יְיָ בִידֵיכוֹן אַתְרָא דְלֵית תַּמָן חֻסְרָן כָּל מִדַעַם דִי בְאַרְעָא:

מְצוּדַת דָּוִד כבואכם. כאשר תבואו, אז מיד תבואו אל עם בוטח, רצה לומר, לא תצטרכו ללכת דרך אשר תמצא אתכם בה מלחמה: רחבת ידים. מקום רחב להחזיק את כולכם כאשר יתן ה׳ אותה בידכם: אין שם מחסור וגו׳. רצה לומר, עם שאינה מארץ ישראל, מכל מקום אין נחסר בה ממה שיש בארץ ישראל; או רצה לומר, לא נחסר בה מכל דבר שיש בעולם:

מְצוּדַת צִיּוֹן כי. אם: כל דבר. בשום דבר:

מַלְבִּי״ם "כבואכם" תבואו אל עם בטח. שלא ילחמו אתכם כנ"ל. ואמרו כבואכם, ר"ל תיכף, כי אם תתאחרו פן יודע להם הדבר ויכינו עצמם לקראת נשק. גם אל תחשבו שיש לה חסרונות אחרים, אם מצד כמותה שאינה גדולה כ"כ, עז"א והארץ רחבת ידים. ואם מצד איכותה שיחסרו שם דברים, עז"א מקום אשר אין שם מחסור כל דבר אשר בארץ, ר"ל שתמצאו שם כל הדברים הנמצאים בא"י:

יא וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְטָלוּ מִתַּמָן מִזַרְעִית דָן מִצָרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שִׁית מְאָה גַבְרִין מְזָרְזִין בְמָנֵי קְרָבָא:

מַלְבִּי״ם ויסעו משם. ר"ל תיכף עקרו דירתם לשם כי בטחו על דברי השלוחים:

יב וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה עַל־כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה־דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיקוּ וּשְׁרוֹ בְּקִרְיַת יְעָרִים בְּאַרְעָא דְבֵית יְהוּדָה עַל כֵּן קְרוֹ לְאַתְרָא הַהוּא מַשִׁרְיַת דָן עַד יוֹמָא הָדֵין הָא הוּא אֲחוֹרֵי קִרְיַת יְעָרִים:

מְצוּדַת דָּוִד בקרית יערים. רצה לומר, סמוך לה: למקום ההוא. מקום החניה: אחרי. לא לצד צרעה ואשתאול שבדן, כי אם מהעבר מזה (והיא בין צרעה ואשתאול שהיו בנחלת יהודה):

מַלְבִּי״ם ויחנו בקרית יערים. שם הכינו צידה לדרך הרב הזה, והמחנה לא נכנסה לעיר, רק הנה אחרי קרית יערים:

יג וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר־אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד־בֵּית מִיכָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבָרוּ מִתַּמָן לְטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם וַאֲתוֹ עַד בֵּית מִיכָה:

יד וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת־הָאָרֶץ לַיִשׁ וַיֹּאמְרוּ אֶל־אֲחֵיהֶם הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה דְּעוּ מַה־תַּעֲשׂוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתִיבוּ חַמְשָׁא גוּבְרַיָא דַאֲזַלוּ לְאַלָלָא יַת אַרְעָא לַיִשׁ וַאֲמַרוּ לַאֲחוּהוֹן הַיְדַעְתּוּן אֲרֵי אִית בְּבָתַּיָא הָאִלֵין אֵפוֹד וּדְמָאִין וּצְלֵים וּמַתְּכָא וּכְעַן דְעוּ מַה תַעְבְּדוּן:

רַלְבַּ״ג והנה ליש הוא לשם הנזכר בספר יהושע והעד שכבר אמר ג"כ שם שכבר קראו שם העיר דן כשם דן אביהם כמו שנאמר בזה המקום:

מְצוּדַת דָּוִד ההולכים לרגל. אשר הלכו מקודם לרגל: הידעתם. רצה לומר, וכי ידעתם, הלא אינכם יודעים אשר נגד לכם יש כאן אפוד וכו׳: דעו מה תעשו. רצה לומר, הכינו עצמכם ולקחתם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויענו. הוא תחלת הדבור, כמו (דברים כו ה) וענית ואמרת:

מַלְבִּי״ם ההולכים לרגל. שמצד שהלכו לרגל נודע להם זאת כי עי"כ שאלו בתרפים:

טו וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה וַיָּבֹאוּ אֶל־בֵּית־הַנַּעַר הַלֵּוִי בֵּית מִיכָה וַיִּשְׁאֲלוּ־לוֹ לְשָׁלוֹם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְזָרוּ לְתַמָן וְעָלוּ לְבֵית עוּלֵימָא לְוָאָה בֵּית מִיכָה וּשְׁאִילוּ לֵיהּ לִשְׁלָם:

מְצוּדַת דָּוִד ויסורו שמה. המרגלים הלכו לבית מיכה: בית מיכה. אשר היה בבית מיכה:

מַלְבִּי״ם השאלות (טו - כ) למה כפל ויבואו בית הנער ויעלו חמשת האנשים וכו' ואלה באו בית מיכה? וכפל לקחו את הפסל, ויקחו את הפסל, ובפסוק כ' ויקח את האפוד וכ"ז דברים מיותרים, וגם הדברים בלתי מסודרים כנראה לכל מעיין? וישאלו לו לשלום ושש מאות איש וכו'. שיעורו, שחמשה האנשים ושש מאות האיש שאלו לו לשלום. וענינו, שבבואם לביתו אמרו לו כי הם שואלים בשלומו בשמם ובשם השש מאות איש שהם כולם מבני דן ומכירים אותו, ועי"כ יצא אליהם אל פתח השער, ובעוד שדבר הכהן עם השש מאות איש:

טז וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי־דָן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשִׁית מְאָה גַבְרִין מְזָרְזִין בְּמָנֵי קְרָבֵיהוֹן קַיְמִין בְּמַעֲלָנָא דִתְרַע דְמִשֵׁבֶט בְּנֵי דָן:

מְצוּדַת דָּוִד חגורים. כשהם חגורים וכו׳: אשר מבני דן. מוסב על ׳שש מאות איש׳:

יז וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת־הָאָרֶץ בָּאוּ שָׁמָּה לָקְחוּ אֶת־הַפֶּסֶל וְאֶת־הָאֵפוֹד וְאֶת־הַתְּרָפִים וְאֶת־הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיקוּ חַמְשָׁא גַבְרַיָא דַאֲזָלוּ לְאַלָלָא יַת אַרְעָא עָלוּ לְתַמָן וּנְסִיבוּ יַת צַלְמָנָא וְיַת אֵפוֹדָא וְיַת דְמָאִין וְיַת מַתְּכָא וְכַהֲנָא קָאִים בְּמַעֲלָנָא דְתַרְעָא וְשִׁית מְאָה גַבְרֵי דִמְזָרְזֵי בְּמָנֵי קְרָבָא:

רַלְבַּ״ג וספר כי מידי עברם עברו בית מיכה חמשת המרגלים ולקחו הפסל והמסכה והאפוד והתרפים מבית מיכה ופתו הנער הלוי ולקחוהו עמם והיה לאב ולכהן לכל שבט דן והיו שם פתח השער שש מאות איש חגור כלי מלחמה משבט דן:

מְצוּדַת דָּוִד ויעלו. כי המרגלים חזרו עם הלוי אל השש מאות איש, ובדבר הלוי עמהם עלו המרגלים מהם, ושבו ובאו לבית הלוי ולקחו את הפסל וכו׳: והכהן. הלוי הזה העשוי לכהן, היה ׳נצב פתח השער׳ וכו׳:

מַלְבִּי״ם ויעלו חמשת האנשים. חזרו לביתו ועלו לבית הע"ז ולקחו את הפסל ואת האפוד וכו', והכהן היה נצב בעת ההיא פתח השער עם השש מאות, ובתוך כך הרגיש הכהן ושב לביתו, ובשעה ששב הכהן כבר יצאו הם מבית הלוי ששם היה הפסל דרך בית מיכה, כי דרך בית מיכה היו נכנסים לבית הלוי, וז"ש:

יח וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת־פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת־הַתְּרָפִים וְאֶת־הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִלֵין עָלוּ לְבֵית מִיכָה וּנְסִיבוּ יַת צְלַם אֵפוֹדָא וְיַת דְמָאִין וְיַת מַתְּכָא וַאֲמַר לְהוֹן כַּהֲנָא מָה אַתּוּן עָבְדִין:

מְצוּדַת דָּוִד ואלה. המרגלים באו אז לבית מיכה ולקחו את פסל וכו׳, ולא היה אז הכהן בביתו: ויאמר אליהם הכהן. כאשר באו אל המחנה ובידם הפסל וכו׳, אמר להם, מה אתם עושים, רצה לומר, למה תקחום:

מַלְבִּי״ם ואלה באו בית מיכה. ברגע ששב הכהן לא היו בבית הכהן, רק בבית מיכה שהיה לפני בית הכהן: ויקחו את פסל האפוד. ר"ל הכהן ראה שהם לוקחים להוציאם מן הבית: ויאמר להם מה אתם עושים. ואם היה הכהן צועק אז היו אנשי מיכה מוחים בידם, כי שם לא היו רק חמשה האנשים:

יט וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים־יָדְךָ עַל־פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה־לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לֵיהּ שְׁתוֹק שַׁוֵי יְדָךְ עַל פּוּמָךְ וֶאֱזֵיל עִמָּנָא וֶהֱוֵי לָנָא לְאָב וּלְכַהֲנָא הֲטַב דִתְהֵי כָהִין לְבֵית גַבְרָא חָד אוֹ דִתְהֵי כָהִין לְשִׁבְטָא וּלְזַרְעִית בְּיִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד שים ידך על פיך. לסתמו לבל ישמע קולך: והיה לנו. ותהיה לנו למורה ולמלמד: הטוב. וכי טוב יותר להיות ׳כהן לבית איש אחד׳, או טוב יותר להיות כהן ׳לשבט בישראל׳, ואם כן הלא לטובה יחשב לך:

מְצוּדַת צִיּוֹן החרש. שתוק, כמו (במדבר ל ה) והחריש לה: לשבט ולמשפחה. המה שמות מורדפים, כי גם השבט יקרא משפחה:

מַלְבִּי״ם ויאמרו לו החרש. אל תצעק במה שנוגע למיכה. וגם בענין מה שנוגע לך, שים ידך אל פיך ולך עמנו, כי תרויח בזה, כי הטוב היותך כהן לבית איש אחד וכו':

כ וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת־הָאֵפוֹד וְאֶת־הַתְּרָפִים וְאֶת־הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁפַר לִבָּא דְכַהֲנָא וּנְסִיב יַת אֵפוֹדָא וְיַת דְמָאִין וְיַת צַלְמָא וְעַל בְּגוֹ עַמָא:

מְצוּדַת דָּוִד וייטב לב הכהן. הוטב בלבו דבריהם, ויקח מידם את האפוד וכו׳ לשאת אותם בעצמו, ובא בקרבם ללכת באשר ילכו:

מַלְבִּי״ם ואז ויקח את האפוד. ביד, ויבא בקרב העם:

כא וַיִּפְנוּ וַיֵּלֵכוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת־הַטַּף וְאֶת־הַמִּקְנֶה וְאֶת־הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם׃

רַשִׁ״י ואת הכבודה. משאות, כל דבר שהוא כבד בהליכתו שאינו יכול לרוץ אם ירדפו בני המקום אחריהם: הכבודה. פיזנטו"מא בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְפְּנִיאוּ וַאֲזַלוּ וְשַׁוִיאוּ יַת טַפְלַיָא וְיַת בְּעִירָא וְיַת קִנְיָנָא קֳדָמֵיהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד ויפנו. מן המקום ההוא והלכו לדרכם: את הטף וגו׳. מה שהביאו עמהם מביתם: לפניהם. בחשבם פן ירדפו בני העיר אחריהם וילחמו הגברים עמהם, והטף וכו׳ ילכו לדרכם בעודם נלחמים:

מְצוּדַת צִיּוֹן הכבודה. הדבר שתנועתו כבדה ומתאחר ללכת:

כב הֵמָּה הִרְחִיקוּ מִבֵּית מִיכָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּבָּתִּים אֲשֶׁר עִם־בֵּית מִיכָה נִזְעֲקוּ וַיַּדְבִּיקוּ אֶת־בְּנֵי־דָן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִינוּן אַרְחִיקוּ מִבֵּית מִיכָה וְגַבְרַיָא דִבְבָתַּיָא דְעִם בֵּית מִיכָה אִתְכְּנִישׁוּ וְאַדְבִּיקוּ יַת בְּנֵי דָן:

מְצוּדַת דָּוִד הרחיקו. כשהיו רחוקים מבית מיכה: עם בית מיכה. סמוך לבית מיכה:

מְצוּדַת צִיּוֹן נזעקו. נקבצו בזעקת המקבץ, וכן (לעיל ד י) ויזעק ברק: וידביקו. השיגום, והיו קרובים ודבוקים להם:

כג וַיִּקְרְאוּ אֶל־בְּנֵי־דָן וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה מַה־לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ׃

רַשִׁ״י ויסבו פניהם. בני דן אל הקוראים אליהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּקְרוֹ לִבְנֵי דָן וְאַסְחֲרוּ אַפֵּיהוֹן וַאֲמַרוּ לְמִיכָה מַה לָךְ אֲרֵי אִתְכְּנִישְׁתָּא:

מְצוּדַת דָּוִד ויקראו. המתין עד בואם לדבר עמהם: ויסבו. בני דן הפכו פניהם מול מיכה, ואמרו, מה נחסר לך כי נאספת לרדוף:

כד וַיֹּאמֶר אֶת־אֱלֹהַי אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת־הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה־לִּי עוֹד וּמַה־זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה־לָּךְ׃

רַשִׁ״י ומה לי עוד. ומה נשאר לי עוד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יַת דַחַלְתִּי דִי עֲבָדִית נְסֵיבְתּוּן וְיַת כַּהֲנָא וַאֲזַלְתּוּן וּמַה לִי עוֹד וּמַה דֵין תֵּימְרוּן לִי מַה לָךְ:

מְצוּדַת דָּוִד את אלהי. הפסל וכו׳: ומה לי עוד. מה נשאר לי עוד בבית אשר לא לקחתם:

מַלְבִּי״ם ואת הכהן. שאם לא לקחתם את הכהן הייתי עושה פסל אחר: ומה זה תאמרו אלי מה לך. הלא אין לי לחוש להפסד יותר גדול מזה:

כה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי־דָן אַל־תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן־יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ׃

רַשִׁ״י אנשים מרי נפש. כעסנים שיש בסיעתנו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לֵיהּ בְּנֵי דָן לָא תַשְׁמַע קָלָךְ עִמָנָא דִלְמָא יִשְׁלְטוּן בְּכוֹן גַבְרִין מְרִירַן נַפְשָׁן וְתָסֵיף נַפְשָׁךְ וּנְפַשׁ אֱנָשׁ בֵיתָךְ:

מְצוּדַת דָּוִד עמנו. בהיותך עמנו: אנשים מרי נפש. הכעסנים שיש בסיעתנו: ונפש ביתך. הבאים עמך:

מְצוּדַת צִיּוֹן יפגעו. ענין מכת מות, כמו (שמואל ב א טו) גש פגע בו: ואספתה. ענין כליון מן העולם, כמו (במדבר כ כב) יאסף אהרן:

מַלְבִּי״ם השיבו לו שיחרש פן יאסוף נפשו ונפשות ביתו:

כו וַיֵּלְכוּ בְנֵי־דָן לְדַרְכָּם וַיַּרְא מִיכָה כִּי־חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל־בֵּיתוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַלוּ בְּנֵי דָן לְאוֹרְחֵיהוֹן וַחֲזָא מִיכָה אֲרֵי תַקִיפִין אִינוּן מִינֵיהּ וְאִתְפְּנֵי וְתַב לְבֵיתֵיהּ:

רַלְבַּ״ג וכראות מיכה כי חזקים הם ממנו הניחם ושב לביתו והם באו על ליש והכו יושבי' לפי חרב ואת העיר שרפו באש וידמה ששרפו העיר באש כדי שייראו יושבי שאר העיירות אשר נפלו בגורלם מהם וינצחום בקלות יותר מצד נפול פחדם עליהם:

כז וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה מִיכָה וְאֶת־הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה־לוֹ וַיָּבֹאוּ עַל־לַיִשׁ עַל־עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי־חָרֶב וְאֶת־הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ׃

רַשִׁ״י ליש. שם העיר, ובספר יהושע (יט מז) קורא שמה 'לשם', על שם שמצאו שם אבן טובה ששמה 'לשם', והיא היתה על החשן לשבט דן, שמו כתוב על 'לשם', וידעו שבאמת היא נחלתם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִינוּן נְסִיבוּ יַת דַעֲבַד מִיכָה וְדַבֵּרוּ יַת כַּהֲנָא דִי הֲוָה לֵיהּ וַאֲתוֹ לְלַיִשׁ לְעַמָא דְשָׁקְטִין וְשָׁרָן לְרוֹחֲצָן וּמְחוֹ יַתְהוֹן לְפִּתְגָם דְחָרֶב וְיַת קַרְתָּא אוֹקִידוּ בְּנוּרָא:

מְצוּדַת דָּוִד שקט ובטח. לא היו נשמרים מן המלחמה: ואת העיר שרפו. כי לא יוכלו לה כי אם על ידי השרפה, ולולא זאת לא שרפוה, כי הלא נתיישבו בה:

מַלְבִּי״ם והמה לקחו. בזה נדמה להם שלא עשקו וגנבו, רק לקחו בדרך מלחמה אחר שרדף אחריהם ולא יכול להם: ויבואו על ליש. ובמדרש (תנחומא תשא, יד) זש"ה (דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, הגם שלקחו הפסל הצליחו במלחמתם:

כח וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה־הִיא מִצִּידוֹן וְדָבָר אֵין־לָהֶם עִם־אָדָם וְהִיא בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית־רְחוֹב וַיִּבְנוּ אֶת־הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלֵית דִמְשֵׁיזִיב אֲרֵי רְחִיקָא הִיא מִצִידוֹן וּפִתְגַם לֵית לְהוֹן עִם אֱנַשׁ וְאִינוּן בְּמֵשַׁר דִלְבֵית רְחוֹב וּבְנוֹ יַת קַרְתָּא וִיתִיבוּ בָהּ:

מְצוּדַת דָּוִד ואין מציל. לא היה להם מציל: כי רחוקה. וכבשוה עד לא נשמע להם: ודבר. לא היה להם כריתת ברית עם מי: אשר לבית רחוב. הסמוך לבית רחוב: ויבנו. כי שרפוה במלחמה, כמו שכתוב למעלה (פסוק כז):

מַלְבִּי״ם ואין מציל. לא מצידונים, כי רחוקה היא מצידון. ולא משכניהם, כי דבר אין להם עם אדם. ולא היה קשה לכבשה מצד המקום, כי היא בעמק, שנוח לכבוש:

כט וַיִּקְרְאוּ שֵׁם־הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם־הָעִיר לָרִאשֹׁנָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּקְרוֹ שְׁמָא דְקַרְתָּא דָן בְּשׁוּם דָן אֲבוּהוֹן דְאִתְיְלִיד לְיִשְׂרָאֵל וּבְרַם לַיִשׁ שְׁמָא דְקַרְתָּא מִלְקַדְמִין:

רַלְבַּ״ג ואח"כ בנו העיר וקראו שמה דן כשם דן אביהם. והנה הקימו את פסל מיכה בבית שעשו לו ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני בבית הפסל ההוא עד יום גלות הארץ והוא הנער הלוי שהביאו מבית מיכה, והנה יום גלות הארץ לא יתכן שיאמר על יום גלות בימי צדקיה שכבר עברו כמה מנהיגים שביערו ע"ג מן הארץ כמו שמואל ושאול ודוד ורבים זולתם אחריהם, ואולם אמר עד יום גלות הארץ כי יתכן שגלתה הארץ ההיא כשעשו הרע ישראל בעיני ה' עד שהקים השם לישראל מושיע ושבו לארצם ויתכן שגלתה הארץ ההיא בימי יבין מלך כנען שברחו להם שבט דן ועברו מעבר לירדן כמו שאמרו דבורה וברק ודן למה יגור אניות ואיך שהיה הוא מבואר שיום גלות הארץ היה קודם מות עלי וזה שהפסל ההוא לא נתקיים להם כי אם כל ימי היות בית האלהים בשילה ולא יתכן שיהיו להם כהני הפסל אחר שהוסר הפסל ולזה הוא מבואר שהיה כבר יום גלות הארץ ההיא קודם זה כי ידמה שאחר זה היו להם כהנים אחרים לזה הפסל אשר לא היו מזרע זה הנער הלוי וזה מחויב מהלשון שאמר עד יום גלות הארץ ההיא להורות כי אחר זה היו להם כהנים אחרים והנה אמרו רז"ל שזה הנער הלוי היה בן בנו של משה והיה חושב שראוי לאדם לעבוד ע"ג ואל יצטרך לבריות ואין הענין כן אבל ראוי לעבוד עבודה שהיא זרה לו וידמה שזה האיש היה אחר ואשר נזכר בענין דוד איש אחר כי כבר זכר כי הוא ובניו היו כהנים ר"ל שאחר מותו הוקם שם כהן אחד מבניו ואפשר שנאמר כי לא יחוייב מזה שמת יהונתן ויהיה אמרו הוא ובניו שהם היו יחד כהנים עמו לא בזה אחר זה ויהיה זה האיש הוא אשר נזכר בענין דוד שאמרו ז"ל:

מְצוּדַת דָּוִד אשר יולד. שלא נחשוב שראש המשפחה הבאה אל ליש היה שמו דן ועל שמו קראו שם העיר דן: לראשונה. טרם שקראוה בשם דן:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואולם. ואבל:

ל וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי־דָן אֶת־הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן־גֵּרְשֹׁם בֶּן־מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד־יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י בן מנשה. מפני כבודו של משה כתוב נו"ן לשנות את השם, ונכתב תלויה לומר שלא היה מנשה אלא משה: עד יום גלות הארץ. בימי סנחריב בגלות ראשונה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲקִימוּ לְהוֹן בְּנֵי דָן יַת צַלְמָא וִיהוֹנָתָן בַּר גֵרְשֹׁם בַּר מְנַשֶׁה הוּא וּבְנוֹהִי הֲווֹ כוּמָרִין לְשִׁבְטָא דְבֵית דָן עַד יוֹמָא דִי גְלוֹ יַתְבֵי אַרְעָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויקימו להם. להיות לעבודה זרה ולעבדו: ויהונתן. הוא הלוי הנזכר: בן מנשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא קט ב) שהוא משה, ומפני כבודו נאמר ׳מנשה׳, ותלאו הנו״ן לדעת שאינה מן השם: עד יום גלות הארץ. הוא גלות הארון שהיה בימי עלי (שמואל א פרק ד), ולזה לא אמר ׳עד גלות ישראל׳, כי אז לבד הארון גלה ולא ישראל, ועד הזמן ההוא עמד הפסל, אבל לאחר זמן שעמד שמואל לשופט, בער אותם מן הארץ:

מַלְבִּי״ם ויקימו להם את הפסל. תחלה הקימו רק את הפסל להורדת הרוחניות, ואח"כ וישימו להם את פסל מיכה כפי שעשאו מיכה, עם האפוד והתרפים. ועמד כל ימי היות בית האלהים בשלה, זה לעומת זה. ומ"ש שיהונתן ובניו היו כהנים עד גלות הארץ, פירש"י על גלות סנחריב, וכן דעת חכמינו ז"ל בירושלמי פרק ט' דברכות (ה"ג) שמקשה לרשב"נ דאמר שבואל ששב לאל בכל לבו, והכתיב עד גלות הארץ, ומתרץ שאחרי מות דוד העבירו שלמה וחזר לסורו והוא היה הנביא הזקן בבית אל. ומה שמקשה הרד"ק איך אפשר ששמואל ודוד ושלמה לא בערו פסל זה, י"ל דבאמת בימי שמואל בטל, ועז"א כל ימי היות בית אלהים בשילה, ואז חזר בתשובה ודוד מינה אותו על האוצרות, ובימי ירבעם שהעמידו העגל בדן היו בניו כהנים עד גלות סנחריב:

לא וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת־פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל־יְמֵי הֱיוֹת בֵּית־הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשַׁוִיאוּ לְהוֹן יַת צְלָם מִיכָה דִי עֲבַד כָּל יוֹמַיָא דַהֲוָה קַיָם בֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ בְּשִׁלֹה:

מְצוּדַת דָּוִד וישימו להם. לאלוה ולעבדו: כל ימי וגו׳ בשלה. מתחלת העמדתו עמד כל ימי וכו׳ בשלה, אבל אחר שגלה הארון משלה בימי עלי (שם שם) ועמד שמואל לשופט, בערו מן הארץ:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.