א
וַיִּבְרַח דָּוִד מנוות [מִנָּיוֹת] בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה־עֲוֺנִי וּמֶה־חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשִׁי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַעֲרַק דָוִד מִבֵּית אוּלְפָנָא דִי בְרָמָתָא וַאֲתָא וַאֲמַר קֳדָם יְהוֹנָתָן מֶה עֲבָדִית מֶה חוֹבִי וּמֶה סוּרְחָנִי קֳדָם אָבוּךְ אֲרֵי בָּעִי לְמִקְטְלִי:
ב
וַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה לו־עשה [לֹא־] [יַעֲשֶׂה] אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת־אָזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זֹאת׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר לֵיהּ חַס לָא תְמוּת הָא לָא יַעְבֵּיד אַבָּא פִּתְגַם רַב אוֹ פִּתְגַם זְעֵיר וְלָא יְחַוֵי לִי וּמָא דֵין כַסֵי אַבָּא מִנִי יַת פִּתְגָמָא הָדֵין לֵית דָא קַיָמָא:
רַלְבַּ״ג
ומדוע יסתיר אבי ממני את הדבר הזה אין זאת. יתכן שכבר חשב יהונתן שמה שהיה שאול רודף דוד להרגו לא יהיה כי אם בסבת הרוח הרעה שהיתה מבעתת אותו אך בהיות שאול בדעתו השלם לא היתה כונתו להרע לדוד כי כבר נשבע לו באלהים כאמרו חי ה' אם יומת:
מְצוּדַת דָּוִד
חלילה. חולין הוא לאבי לעבור על השבועה אשר נשבע לבל ימיתך, וחשב יונתן שכל מה שעשה אביו לא היתה מדעת שלימה, כי אם מרוח רעה הבאה עליו: ומדוע יסתיר. אם דרכו לגלות לפני מצפון לבו, מדוע יסתיר הדבר הזה, אם כן בודאי אין זאת אמת:
ג
וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל־יֵדַע־זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן־יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי־יְהוָה וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת׃
רַשִׁ״י
כפשע. כפסיעה אחת נפטרתי מפניו, והכה בחנית בקיר, באותה פסיעה נצלתי מן המות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְקַיֵם עוֹד דָוִד וַאֲמַר מִדַע יְדַע אֲבוּךְ אֲרֵי אַשְׁכְּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָךְ וַאֲמַר לָא יְדַע דָא יְהוֹנָתָן דִלְמָא יִתְנְסֵיס וּבְרַם קַיָם הוּא יְיָ וְחַיֵי נַפְשָׁךְ אֲרֵי כְפִסְעָא חֲדָא בֵּינָא וּבֵין מוֹתָא:
רַלְבַּ״ג
כפשע ביני ובין המות. ר"ל שיעור מועט כאילו תאמר פסיעה אחת וזה מבואר מאד בעת שהיה דוד מנגן לפניו כי לולי נטה מפניו מעט הרגו בחניתו:
מְצוּדַת דָּוִד
וישבע עוד דוד ויאמר. רצה לומר: מתחלה אמר הנה מה שלא גלה לך, הוא בעבור שיודע הוא אשר מצאתי חן בעיניך, ולזה מסתיר ממך לבל תעצב, וחזר ונשבע ואולם חי ה׳ וכו׳, כי כשיעור פסיעה אחת היה ביני ובין המות, כי לולא נטיתי מפניו בעת שהטיל החנית, היה ממית אותי, וכאומר יהיה איך שיהיה, אם בדעת אם מבלי דעת, מכל מקום אני תמיד בסכנה:
ד
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־דָּוִד מַה־תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר יְהוֹנָתָן לְדָוִד מָא רַעֲוָא נַפְשָׁךְ וְאַעְבֵּד לָךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
מה תאמר נפשך. לפי שהחכמה נתונה בנפש המשכלת, אמר לו מה תאמר נפשך:
ה
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יְהוֹנָתָן הִנֵּה־חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב־אֵשֵׁב עִם־הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית׃
רַשִׁ״י
הנה חדש מחר. חידוש הלבנה, וכל אוכלי שולחן המלך אין נמנע איש מלבא ביום טוב אל הלחם: ואנכי ישוב אשב עם המלך לאכול. לשון הווה הוא, ואנכי רגיל לישב עם המלך תמיד לאכול סמוך לו: ושלחתני. מעתה, ונסתרתי עד הערב של יום שלישי, ולא אהיה עם האוכלים, ויפקד מושבי, ויתמה המלך עלי, או מחר או למחרתו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר דָוִד לִיהוֹנָתָן הָא יַרְחָא מְחַר וַאֲנָא אַסְחָרָא אַסְחַר עִם מַלְכָּא לְמֵיכַל וְתִשְׁלְחִינַנִי וְאִטַמֵר בְּחַקְלָא עַד עִדַן רַמְשָׁא דְיוֹמָא תְלִיתָאָה:
רַלְבַּ״ג
ואנכי ישב אשב עם המלך לאכול. בכמו היום הזה ולזה ירגיש המלך שאינני שם וישאל מה הסבה בזה: עד הערב השלישית. הוא ערב יום החדש השני כי הוא שלישית לערב ההוא:
מְצוּדַת דָּוִד
חדש מחר. רצה לומר: ראש חדש, והיה מדרך כל אוכלי שלחן המלך, לבוא בו אל השולחן ולא יעדרו, אבל בשאר הימים היה מי מהם לפעמים נמנע מלבוא: ואנכי וכו׳. דרכי לשבת עם המלך לאכול על שולחנו: ושלחתני. רצה לומר: לזאת העצה היעוצה, שהיום תשלחני להסתר היום ומחר, ומחרתו עד הערב עד עת תוכל להודיעני אחר הסעודה:
ו
אִם־פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית־לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל־הַמִּשְׁפָּחָה׃
רַשִׁ״י
נשאול נשאל. רשות שאל ממני: זבח הימים. משנה לשנה בזמן הזה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אִם מִבְעָא יִבְעִינַנִי אֲבוּךְ וְתֵימַר אִשְׁתְּאָלָא אִשְׁתְּאַל מִנִי דָוִד לְמֵיזַל לְבֵית לֶחֶם קַרְתֵּיהּ אֲרֵי שֵׁירוּי נִכְסַת קוּדְשַׁיָא יוֹמָא דֵין תַּמָן לְכָל זַרְעִיתָא:
רַלְבַּ״ג
כי זבח הימים שם לכל המשפחה. יתכן שעל דבר נס עשה השם ית' להם היו עושים שנה בשנה ביום ההוא זבחי שלמים וזה היה נקרא זבח שלמים לכל המשפחה:
מְצוּדַת דָּוִד
אם פקוד. אם יזכור בי לשאול עלי, אז תשיב לומר שנשאל ממני ללכת לעירו על הזבח הקבוע לבני משפחתו בכל שנה [וחשב כי בזולת ראש חדש לא ישאל עליו, כי אין הדבר קבע לבוא בכל יום, ואף בראש חדש לבד, לא ישאל, בחשבו שמקרה הוא, וכאשר היה באמת שחדל לשאול בראש חדש, אולם כשלא יבוא בראש חודש וגם ביום שלאחריו, אז קרוב הדבר שישאל עליו]:
מְצוּדַת צִיּוֹן
פקוד. ענין זכרון והשגחה, כמו (בראשית כא א): וה׳ פקד את שרה: נשאול. מלשון שאלה ובקשה: לרוץ. לילך במרוצה ומהר: הימים. השנה, כמו (ויקרא כה כט): ימים תהיה גאולתו:
ז
אִם־כֹּה יֹאמַר טוֹב שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ וְאִם־חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ דַּע כִּי־כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ׃
רַשִׁ״י
אם כה יאמר טוב. שלא יחרה לו: שלום לעבדך. אין בלבו להרגני: ואם חרה יחרה. זהו שאהא לו מצוי להרגני: כלתה הרעה מעמו. סוף דבר מחשבה רעה לו עלי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אִם כְּדֵין יֵימַר טָב שְׁלָם לְעַבְדָךְ וְאִם מִתְקֵיף יִתְקֵיף לֵיהּ דַע אֲרֵי גְמִירָא בִישְׁתָא מִנֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
טוב. רצה לומר: טוב עשית מה שנתת לו רשות ללכת: שלום לעבדך. אז תדע כי שלום לי, ואיננו רוצה להמיתני: דע כי כלתה. רצה לומר: סוף דעתו להמיתני, ולזה חרה לו על מה שלא אהיה מצוי אצלו לשלוח בי יד:
ח
וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל־עַבְדֶּךָ כִּי בִּבְרִית יְהוָה הֵבֵאתָ אֶת־עַבְדְּךָ עִמָּךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּי עָוֺן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד־אָבִיךָ לָמָּה־זֶּה תְבִיאֵנִי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְתַעְבֵּיד טִיבוּ עִם עַבְדָךְ אֲרֵי בְּקַיָמָא דַייָ אָעֵלִיתָא יַת עַבְדָךְ עִמָךְ וְאִם אִית בִּי חוֹבָא קְטוֹלְנִי אַתְּ וּלְוַת אָבוּךְ לְמָא דְנָן תַּעֵילִינַנִי:
מְצוּדַת דָּוִד
ועשית חסד. לגלות אזני מה נהיה: כי בברית. לזאת מהראוי שתעשה עמדי חסד: ואם יש בי עון. רצה לומר: ואם לאחר זמן מצאת בי עון, ובעבורו תפר הברית: תביאני. כי אם לא תגלה אזני, אבוא שוב לפני אביך, ותהיה אתה הגורם:
ט
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן חָלִילָה לָּךְ כִּי אִם־יָדֹעַ אֵדַע כִּי־כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ׃
רַשִׁ״י
חלילה לך. כזאת לחשדני שאדע בו שכלתה מעמו הרעה ולא אגיד לך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר יְהוֹנָתָן חַס לָךְ אֲרֵי אִם מִדַע אֵדַע אֲרֵי גְמִירָא בִּישְׁתָּא מִן אַבָּא לְמֵיתֵי עֲלָךְ וְלָא יָתָהּ אֲחַוֵי לָךְ:
רַלְבַּ״ג
חלילה לך. ר"ל חלילה לך מחשוד אותי בזה שארצה שתמות ביד אבי כי כודאי אם אדע שכלתה הרעה מעם אבי לבא אליך אגיד לך כדי שתמלט:
מְצוּדַת דָּוִד
חלילה לך. חולין היא לך מלהיות נמצא בך עון שבעבורו יופר הברית: כי אם ידע אדע וכו׳. רצה לומר לא נמצא בך עון שבעבורה אעלים ממך דברי אבי:
י
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יְהוֹנָתָן מִי יַגִּיד לִי אוֹ מַה־יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה׃
רַשִׁ״י
מי יגיד לי. במקום שאסתר שם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר דָוִד לִיהוֹנָתָן מַן יְחַוֵי לִי אוֹ דִלְמָא יְתֵבִנָךְ אֲבוּךְ פִּתְגָמִין קָשִׁין:
רַלְבַּ״ג
ויאמר דוד אל יהונתן מי יגיד לי או מה יענך אביך קשה. ר"ל מי יגיד לי אם חרה יחרה לו כדי שאשתדל להמלט ממנו או מה יענך קשה כי יוכר מהדברים ההם הרבה מכוונתו, או ירצה בזה והוא מי יגיד לי אם יאמר טוב כדי שלא אסתר מפניו ולא אכעיסנו כנגדי או מי יגיד לי אם חרה יחרה לו ויענך אביך קשה מה יהיו הדברים ההם הקשים כדי שאתנהג בזה לפי הראוי:
מְצוּדַת דָּוִד
מי יגיד לי. רצה לומר: על ידי מי תגיד לי: או מה. רצה לומר: מה יענך טוב, או מה יענך קשה, ומסוף המקרא למדנו חסרון ראשיתו:
יא
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר יְהוֹנָתָן לְדָוִד אֲזַל וְנִפוֹק לְחַקְלָא וּנְפַקוּ תַּרְוֵיהוֹן לְחַקְלָא:
רַלְבַּ״ג
לכה ונצא השדה. היתה עצתו שיצאו השדה כדי שיוכלו לדבר שם כל רצונם כי שם יראו מי סביבם ולא יראו זה בהיותם בבית או בעיר:
מְצוּדַת דָּוִד
השדה. כי אין להמתיק סוד כי אם בשדה, בכדי שלא יהיה נשמע למי:
יב
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־דָּוִד יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי־אֶחְקֹר אֶת־אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית וְהִנֵּה־טוֹב אֶל־דָּוִד וְלֹא־אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת־אָזְנֶךָ׃
רַשִׁ״י
ה' אלהי ישראל. לשון שבועה: השלשית. בימי מחר, זהו יום שלישי כשעה של עכשיו, כי מחר חדש, ושמא לא יתמה מחר אבי, אבל יתמה ביום השלישי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר יְהוֹנָתָן לְדָוִד יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל אֲרֵי אֶבְדוֹק יַת אַבָּא בְּעִדָנָא הָדֵין מְחַר אוֹ בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה וְהָא פִתְגָמַיָא תַקְנִין מִתְאַמְרִין עַל דָוִד וְלָא מִכְּעַן אֶשְׁלַח לְוָתָךְ וַאֲחַוֵי לָךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
ה׳ אלהי ישראל. רצה לומר: הריני נשבע בה׳ וכו׳: כעת מחר. כעת הזאת ביום מחר השלישית, והוא יום שאחר ראש חדש: והנה טוב. כשתהיה ההודעה טובה: ולא אז וכו׳. וכי לא אז אשלח אליך לבשרך טובה, בתמיה:
יג
כֹּה־יַעֲשֶׂה יְהוָה לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי־יֵיטִב אֶל־אָבִי אֶת־הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת־אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם וִיהִי יְהוָה עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם־אָבִי׃
רַשִׁ״י
כה יעשה לי. הקב"ה, כי אחקור את אבי ואמצא שהוא טוב אליך, אם לא אשלח על ידי שליח וגליתי אזנך, כי הטובה אני יכול לגלות, ואם ייטיב אל אבי להרע לך, אותה לא אגלה, פן יודע לאבי מקום שאתה שם, וגליתי אני בעצמי את אזנך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כְּדֵין יַעֲבֵּיד יְיָ לִיהוֹנָתָן וּכְדֵין יוֹסִיף אֲרֵי גְמִירָא מִן אַבָּא לְמֵיתֵי בִישְׁתָּא עֲלָךְ וַאַחֲוֵי לָךְ וְאֶשְׁלְחִנָךְ וּתְהַךְ לִשְׁלָם וִיהֵי מֵימְרָא דַייָ בְּסַעֲדָךְ כְּמָא דַהֲוָה בְּסַעֲדֵיהּ דְאַבָּא:
מְצוּדַת דָּוִד
כה יעשה וכו׳. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר, והרי הוא כאלו אמר, טובה כזאת יעשה לי וכן יוסיף וכו׳: כי ייטיב. כאשר יהיה ישרו טוב בעיני אבי להרע לך, עם כי יקשה בעיני לבשרך רעה, עם כל זה אגלה אזנך, כי ההליכה מפה, לטובה תחשב, כי תלך בשלום מבלי פחד, וסוף הדבר יהיה כי מלוך תמלוך, וזהו ויהי ה׳ עמך וכו׳:
יד
וְלֹא אִם־עוֹדֶנִּי חָי וְלֹא־תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יְהוָה וְלֹא אָמוּת׃
רַשִׁ״י
ולא אם עודני חי. לשון בקשה הוא, כמו (מלכים-ב ה יז): ולא יתן נא לעבדיך. ואינו זז ממשמעו, ולא תעשה לי טובה בעודני חי, שתעשה עמי חסד ה' בטרם אמות, ומהו החסד, שלא תכרית את חסדך מעם ביתי, בזאת תכרות לי ברית בחיי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְלָא עַד דַאֲנָא קַיָם וְלָא תַעְבֵּיד עִמִי טִיבוּ מִן קֳדָם יְיָ וְלָא אֵמוּת:
רַלְבַּ״ג
ולא אם עודני חי וגו'. ר"ל איני ירא אם עודני חי בהיותך מולך שלא תעשה עמי חסד ה' ולא אמות וגם אחרי מותי איני ירא שתכרי' חסדך מעם ביתי עד עולם ולא בעת שיכרת הש"י את אויבי דוד מעל פני האדמה איני ירא שתכרית חסדך מעם ביתי שהוא ממשפחת אויבי דוד, והנה כרת יהונתן גם כן ברית עם בית דוד ר"ל שאין בריתו עם דוד לבד אבל עם בית דוד בכללם לשמרם מהרע כפי היכולת וקלל יהונתן עצמו אם יעבור על זה הברית לבגוד בדוד ובביתו ואמר שהש"י יבקש מיד אויבי דוד ויפרע מהם אם יבגוד בזה הברית:
מְצוּדַת דָּוִד
ולא אם עודני חי. רצה לומר: לא אשאל ממך דבר אם אהיה עדיין חי כשתמלוך, ולתוספת ביאור אמר ולא תעשה וכו׳, ורצה לומר: ולא אשאל אשר תעשה עמדי חסד בעבור ברית ה׳ אשר בינינו בעוד שלא אמות, והרי הוא כאומר מובטחני שתקיים הברית מבלי שאלה ובקשה:
טו
וְלֹא־תַכְרִת אֶת־חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד־עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת יְהוָה אֶת־אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה׃
רַשִׁ״י
ולא בהכרית ה'. וגם לא תסיר חסדך מה', כי אף בבא הפורענות על בית אבי, שידעתי שיכרית המקום את אויביך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְלָא תַפְסִיק יַת טִיבוּתָךְ מִן אֱנַשׁ בֵּיתִי עַד עַלְמָא וְלָא כַּד שֵׁיצֵי יְיָ יַת סַנְאֵי דָוִד גְבַר מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא:
מְצוּדַת דָּוִד
ולא תכרית. אף לא אשאל שלא תכרית למנוע ולבטל חסדך מעם ביתי: ולא בהכרית. אף לא אשאל שתשמור הברית בעת יכרית ה׳ את אויביו, והם בית שאול שיוכרתו כלם בסבת הגבעונים, ואמר גם לא אשאל לפרט שתחמול אז על זרעי, כי הברית כולל הכל, וידעתי כי שמור תשמור:
טז
וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם־בֵּית דָּוִד וּבִקֵּשׁ יְהוָה מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד׃
רַשִׁ״י
ובקש ה'. את הברית הזאת: מיד אויבי דוד. כנה הכתוב, ופירושו: בקש הקב"ה את העון מיד דוד, כשעבר על הברית ואמר למפיבושת (שמואל-ב יט ל): אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה: רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות (שבת נו ב). וכן תרגם יונתן: ואתפרע ליה ה' מיד שנאי דוד:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּגְזַר יְהוֹנָתָן קְיָם עִם בֵּית דָוִד וְאִתְפְּרַע לֵיהּ יְיָ מִיַד סַנְאֵי דָוִד:
מְצוּדַת דָּוִד
עם בית דוד. לעשות חסד עם ביתו, בעוד היותו נרדף משאול: ובקש. זה מדברי יונתן שאמר ה׳ יבקש מאויבי דוד לשלם גמול, ואף ממני, אם אהיה לו לאויב למנוע החסד מביתו:
יז
וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת־דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי־אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאוֹסִיף יְהוֹנָתָן לְאוֹמָאָה יַת דָוִד בִּדְרָחִים יָתֵיהּ אֲרֵי רַחֲמַת נַפְשֵׁיהּ רַחֲמֵיהּ:
רַלְבַּ״ג
והוסיף גם כן יהונתן להשביע את דוד בדרך שיהיה ברית שלום ביניהם מצד חוזק אהבתו אותו כי אהבת נפשו אהבו:
מְצוּדַת דָּוִד
באהבתו אותו. רצה לומר: לא הוסיף להשביעו בעבור כי חשש פן לא יקיים דוד את הברית שמאז, אולם מה שהוסיף להשביעו, הוא על כי אהב אותו כנפשו, והיה מתענג בהזכיר כי מלוך ימלוך ויהיה לאל ידו לעשות חסד:
יח
וַיֹּאמֶר־לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ׃
רַשִׁ״י
מחר חדש. ודרך כל אוכלי שולחן המלך לבא ביום מועד אל השולחן: ונפקדת. אבי יפקדך וישאל היכן אתה: כי יפקד מושבך. שיהיה מושבך חסר, שאתה יושב בו וכן תרגם יונתן: ותתבעי ארי יהי מרוח בית אסחרותך: ונפקדת. לשון זכרון: כי יפקד. לשון חסרון:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר לֵיהּ יְהוֹנָתָן מְחַר יַרְחָא וְתִתְבְּעֵי אֲרֵי יְהֵי מַרְוַח בֵּית אַסְחָרוּתָךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
ויאמר לו יהונתן. עתה חזר להשיב כל מה ששאלו דוד מי יגיד לו, ואמר לו מחר ראש חדש, ותהיה נזכר כאשר יחסר מקום מושבך מאין יושב בה, ורצה לומר: על ידי שמחר ראש חדש תהיה בודאי נזכר, אם למחר אם למחרתו, וכמו שכתוב למעלה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ונפקדת. ענין זכרון: יפקד. ענינו חסרון, כמו (במדבר לא מט): ולא נפקד ממנו איש:
יט
וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל׃
רַשִׁ״י
ושלשת. שלשת ימים, ואז תרד מאוד, כלומר לכשתגיע היום השלישי, תרד במקום סתר ותתחבא הרבה, כי אז יבקשוך, ובאת אל המקום הסתר הזה אשר אתה נסתר בו היום, שהוא יום מעשה מלאכה וכן תרגם יונתן: ביומא דחולא, שאותו היום נסתר, כמה שנאמר (פסוק כד): 'ויסתר דוד בשדה' מיד, 'ויהי החדש' מחר: האבן האזל. אבן שהיתה אות להולכי דרכים: האזל. הולכי הדרך, וכן תרגם יונתן: אבן אתא, אבן האות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבִתְלָתוּת יוֹמַיָא תִּתְבָּעֵי לַחֲדָא וּתְהַךְ לְאַתְרָא דְאִטַמַרְתָּא תַמָן בְּיוֹמָא דְחוֹלָא וְתִתֵּיב בִּסְטַר אֶבֶן אָתָא:
רַלְבַּ״ג
ושלשת תרד מאד. ר"ל שישבו שם עד הערב השלישית כמו שאמר דוד או יהיה הרצון בזה שישב שם עד בקר היום השלישי מהחדש השני וכן נראה ממה שאמר אחר זה ויהי בבקר ויצא יהונתן השדה למועד דוד ותרד מאד בעמק באופן שלא יראה אותך שום אדם: ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה. שנסתרת בשדה ודברתי אל אבי עליך טובה עד שנשבע שלא ימיתך: אצל האבן האזל. לפי שהמקום ההוא היה רחב ייחד מקום מוגבל ממנו והוא אצל האבן האזל ואחשוב שנקרא' כן שהיתה סימן להולכי דרכים:
מְצוּדַת דָּוִד
ושלשת. כל שלשת הימים, והם היום ומחר ומחרתו, תרד מאד להיות נסתר בהעמק, במקום שנסתרת שם ביום המעשה, והוא היום שהיה בו מעשה השבועה, אשר נשבע שאול ליהונתן לבל המית את דוד, כי גם אז היה נסתר במקום ההוא:
מְצוּדַת צִיּוֹן
האזל. ענין הלוך, כמו (איוב יד יא): אזלו מים מני ים, ורצה לומר סימן להולכי אורח:
כ
וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח־לִי לְמַטָּרָה׃
רַשִׁ״י
צדה אורה. לא מפיק ה"א, ופתרון צדה כמו לצד, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה, הטיל לה ה"א בסופה, בצד אותה אבן, אורה חצים למטרה, כדי שלא יבין הנער, וזה סימן יהיה לך לנחש אם אתה צריך לברוח:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲנָא תְּלָתָא גִירִין בְּקַשְׁתָּא אֶשְׁדֵי לְמִמְחֵי לִי לְפִילְגִיסָא:
רַלְבַּ״ג
צדה אורה. ר"ל לצד האבן אורה בדרך שתהיה האבן לי למטרה:
מְצוּדַת דָּוִד
שלשת החצים. האחד לירות ראשון, והשני אחריו, אם להרחיקו אם להקריבו כפי הסימן האמור בענין, ואולי לא יכוין בהשני, לקח עוד אחד, ובו יכוין לפי הסימן הנרצה: צדה אורה. אשליך לצד האבן ההוא, כאלו אני מורה למטרה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
צדה. מלשון צד: אורה. אשליך, כמו (שמות טו ד): ירה בים: למטרה. הוא הדבר אשר המורים מכוונים להשליך בו, כמו (איכה ג יב): כמטרא לחץ:
כא
וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת־הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת־הַחִצִּים אִם־אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי־שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי־יְהוָה׃
רַשִׁ״י
והנה אשלח וגו'. ודרך המבקש חץ הירוי, הולך עד מקום שרואה שהחץ הולך, ואינו יכול לכוין יפה, פעמים שהוא מחפשה והחץ להלן ממנו, ופעמים שהוא הולך להלן מן החץ ומחפשה, והניחוש הזה יהיה לך: אם אמור אומר לנער וגו' קחנו ובואה. צא אתה בעצמך ממקום מחבואך, וקחנו ובוא אלי, כי אין לך לירא, כי שלום לך, הקב"ה חפץ שתהא כאן ולא תירא, ואפילו שמעתי מאבא רעה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְהָא אֶשְׁלַח יַת עוּלֵימָא אֱזֵיל וְאַיְתֵי יַת גִירַיָא אִם מֵימַר אֵימַר לְעוּלֵימָא הָא גִירַיָא מִנָךְ וּלְכָא סַבְהִי וְאַיְתָא אֲרֵי שְׁלָם לָךְ וְלֵית מִדַעַם בִּישׁ קַיָם הוּא יְיָ:
רַלְבַּ״ג
החצים ממך והנה. הוא אות שישוב דוד ליהונתן ואמנם יהיה זה כשיהיה יהונתן מורה החצים בדרך שלא יגיעו עד האבן שהיתה למטרה וכאשר יאמר הלא החצי ממך והלאה הוא אות שיסור דוד מעליו וזה מבואר מצד הלשון ואמנם יהיה זה כשיהיה יהונתן מורה החצים באופן שיעברו האבן שהיתה למטרה:
מְצוּדַת דָּוִד
והנה אשלח. לאחר זה אשלח הנער אשר עמד למצוא החצים: אם אמור אומר. רצה לומר: הסימן הזה יהיה בידך, אם אומר לנער הנה החצים ממך והנה, רצה לומר קרובים אלי ממך, ועברת מהם ולהלאה, כי כשירצה לעשות זה הסימן, יזרוק שוב חץ להיות קרוב אליו מן הנער: קחנו. אז אתה קח החץ ובוא: חי ה׳. נשבע לו שבאם יאמר כזאת, בודאי שלום לו ואין דבר רע, ועם כל זה לא רצה לקרות לו, שלא יודע שבעצתו נסתר:
כב
וְאִם־כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ יְהוָה׃
רַשִׁ״י
ואם כה אומר וגו' לך כי שלחך. הקב"ה אומר לך לברוח ולהמלט:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִם כְּדֵין אֵימַר לְעוּלֵימָא הָא גִירַיָא מִנָךְ וּלְהָלָא אֱזֵיל אֲרֵי שֵׁיזְבִינָךְ יְיָ:
מְצוּדַת דָּוִד
ממך והלאה. להלן ממקום עמדך, כי כשירצה לעשות זה הסימן, יזרוק שוב חץ להיות רחוק מהראשון, וכאשר עשה באמת: לך. אז לך לדרכך וברח לך: כי שלחך ה׳. רצה לומר: ההליכה תהיה לך לטובה, ומה׳ היא:
כג
וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה יְהוָה בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד־עוֹלָם׃
רַשִׁ״י
והדבר אשר דברנו. ברית שכרתנו יחד: הנה ה' ביני וביניך. עד על אותו דבר:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּפִתְגָמָא דִי מַלֵילְנָא אֲנָא וְאַתְּ הָא מֵימְרָא דַייָ בֵּינִי וּבֵינָךְ סָהִיד עַד עַלְמָא:
מְצוּדַת דָּוִד
והדבר. כאומר ואם תלך לך, זכור תזכור הדבר אשר דברנו, והוא דברי הברית שכרתנו: הנה ה׳. רצה לומר: אין בינינו עד, ואך הנה העד יהיה ה׳ וכו׳:
כד
וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ על־[אֶל־] הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִטַמַר דָוִד בְּחַקְלָא וַהֲוָה יַרְחָא וְאַסְחַר מַלְכָּא עַל לַחְמָא לְמֵיכָל:
כה
וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל־מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל־מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד׃
רַשִׁ״י
אל מושב הקיר. בראש המטה אצל הקיר: ויקם יהונתן. עמד ממקומו, לפי שאין דרך הבן להיות מיסב אצל אביו, שדרכן היה לאכול מסובין על המטות, והיה דוד מיסב בין יהונתן ובין שאול, עכשיו שלא בא דוד, לא היסב יהונתן, עד שישב אבנר מצד שאול, ואחר כך ישב יהונתן מצד אבנר ואם תאמר לא ישב כלל, הרי הוא אומר (פסוק לד): ויקם יהונתן מעל השלחן, מכלל שישב:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַסְחַר מַלְכָּא עַל שִׁוְיֵיהּ כִּזְמַן בִּזְמַן עַל שִׁוְיֵה דִמְתַקַן לֵיהּ בִּסְטַר כּוֹתְלָא וְקָם יְהוֹנָתָן וְאַסְחַר אַבְנֵר מִסִטְרָא דְשָׁאוּל וַהֲוָה אַתְרָא דְדָוִד מַרְוָח:
מְצוּדַת דָּוִד
על מושבו. על המקום המיוחד לו לשבת בה, והוא במקום המושב שאצל הקיר: ויקם יהונתן. כי סדר הישיבה היה, אשר ישב דוד סמוך להמלך, ואחריו יהונתן, ואחריו אבנר, וישב עתה המלך במקומו, ויהונתן במקומו, ואבנר במקומו, וכשלא בא דוד, נשאר יהונתן יושב סמוך לאביו מבלי אמצעי, ואין מדרך הבן להסב אצל אביו, לזה קם יהונתן ממקומו לשבת במקום אבנר, והוא ישב במקום יהונתן מצד שאול, להיות הוא אמצעי בין שאול ליהונתן בנו (ולא ישב אבנר במקום דוד ונשאר יונתן במקומו, כי חשב פן יבוא עוד דוד וישב במקומו, ואף כי יהונתן ידע שלא יבוא, מכל מקום עשה עצמו בתחילה כלא יודע, עם שאמר בסוף שנשאל ממנו וכו׳, ומטעם זה ישב מתחילה במקומו, כאלו לא ידע): ויפקד. נחסר היה המקום מן היושב:
כו
וְלֹא־דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי־לֹא טָהוֹר׃
רַשִׁ״י
מקרה הוא. קרי ראה: בלתי טהור הוא. ועדיין לא טבל לקריו, שאלו טבל לקריו, אין צריך הערב שמש לחולין: כי לא טהור. זו היא נתינת טעם לדבר, לפי שאינו טהור, לפיכך לא בא, שלא יטמא את הסעודה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְלָא מַלֵיל שָׁאוּל מִדַעַם בְּיוֹמָא הַהוּא אֲרֵי אֲמַר דִלְמָא עִירוּעַ הוּא לֵיהּ וְלָא דְכֵי הוּא אוֹ דִלְמָא לְאוֹרַח אֲזַל וַאֲנַחֲנָא לָא זַמְנִינְהִי:
רַלְבַּ״ג
כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. הרצון בזה לפי מה שאחשוב שכבר אמר שאול מקרה הוא שקרה שלא בא דוד אל הלחם לא במרד ולא במעל ממנו ולא בכונה או אולי בלתי טהור הוא ששמש מטתו והוא טמא עד הערב כי דוד הוא לא טהור ר"ל שלא נשמר מלשמש מטתו כי טבעו היה נוטה אל רבוי המשגל כמו שנתבאר מענינו ולזה נשמר מלבא אל שולחן המלך כי לא נכון שיאכלו הטמא והטהור יחדו בשלחן המלך עם שכבר אפשר שהיו אוכלים זבחי שלמים:
מְצוּדַת דָּוִד
ולא דבר. לא שאל מדוע לא בא דוד, כי חשב מקרה קרה לו שלא בא, ואותו מקרה בלתי טהור הוא, רצה לומר: שראה קרי ולזה לא בא, כי לא טהור הוא עדיין, כי לא טבל לקריו, ואין מהראוי לאכול בשלחן המלך הטמא והטהור יחדו:
כז
וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא־בָא בֶן־יִשַׁי גַּם־תְּמוֹל גַּם־הַיּוֹם אֶל־הַלָּחֶם׃
רַשִׁ״י
ממחרת החדש. ממחרת חידוש הלבנה: השני. ביום שני לחדש:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי דְהוּא עִבּוּר יַרְחָא תִּנְיָנָא וַהֲוָה אַתְרָא דְדָוִד מַרְוַח וַאֲמַר שָׁאוּל לִיהוֹנָתָן בְּרֵיהּ מָא דֵין לָא אֲתָא בַר יִשַׁי אַף תְּמָלֵי אַף יוֹמָא דֵין לְלַחְמָא:
מְצוּדַת דָּוִד
ממחרת החדש השני. רצה לומר: ממחרת ראש חדש, שהוא שני לחדש: גם תמול. כי חשב, אם היה מקרה, היה לו לבוא היום חלופו, עם שאין הדבר קבוע בכל יום מימות החול:
כח
וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת־שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד־בֵּית לָחֶם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתֵיב יְהוֹנָתָן יַת שָׁאוּל אִשְׁתְּאָלָא אִשְׁתְּאַל דָוִד מִנִי לְמֵיזַל עַד בֵּית לֶחֶם:
כט
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה־לִי אָחִי וְעַתָּה אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־אֶחָי עַל־כֵּן לֹא־בָא אֶל־שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ׃
רַשִׁ״י
והוא צוה לי אחי. גדול הבית צוה לי שאהיה שם, והוא אחי אליאב: אמלטה. אשקמוצי"ד בלע"ז, אלך יום אחד ואבוא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר שַׁלְחֵנִי כְּעַן אֲרֵי שֵׁירוּ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְכָל זַרְעִיתָא לָנָא בְקַרְתָּא וְהוּא פַקֵיד לִי אֲחִי וּכְעַן אִם אַשְׁכְּחֵית רַחֲמִין בְּעֵינָךְ אִשְׁתֵּיזֵיב כְּעַן וְאֶחֱזֵי יַת אֲחַי עַל כֵּן לָא אֲתָא לְפָתוֹרָא דְמַלְכָּא:
רַלְבַּ״ג
והוא צוה לי אחי. הוא על דרך אמרו ותפתח ותראהו את הילד שבאר אחר הכנוי הנושא והרצון כזה שאחיו צוה לדוד שילך שם:
מְצוּדַת דָּוִד
שלחני. תן לי רשות ללכת: זבח משפחה. אותו היום היו בני משפחתו זובחים בעירו זבחי שלמים: והוא צוה לי. לבוא על הזבח, וחוזר ומפרש מי היה המצוה, ואמר אחי אליאב הבכור הוא היה המצוה: אמלטה נא. מעבודת המלך, ואראה את אחי בשמחת הזבח: על כן לא בא. כי נתתי לו רשות ללכת, והלך לו:
ל
וַיִּחַר־אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן־נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי־בֹחֵר אַתָּה לְבֶן־יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ׃
רַשִׁ״י
נעות המרדות. לשון נע, אשה נעה ונדה, יוצאנית, כאשר תאמר 'זעוה' מן 'זע', כן תאמר 'נעוה' מן 'נע', והתי"ו מן הדיבוק, שהוא דבוק למרדות: המרדות. שהיא ראויה לרדות ולייסר דבר אחר: כשחטפו בני בנימן מבנות שילה שיצאו לחול בכרמים, היה שאול ביישן ולא רצה לחטוף, עד שבאתה היא עצמה והעיזה פניה ורדפה אחריו: נעות. על שם הכרמים, והיא גת, כמו (עבודה זרה עד ב): נעוה ארתחו. יטופון נעווהי בחמר (תרגום פרשת ויחי פסוק חכלילי עינים (בראשית מט יב)), ולא מן השם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּתְקֵיף רוּגְזָא דְשָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ בַּר סַרְבָנִיתָא דְמַרְדוּתָא קַשְׁיָא הֲלָא יָדַעְנָא אֲרֵי רָעֵי אַתְּ לְבַר יִשַׁי לְבַהֲתָתָךְ וּלְבַהֲתַת קְלַן אִמָךְ:
רַלְבַּ״ג
בן נעות המרדות. ר"ל מעוותת המוסר כאילו יאמר שלא הוכיחתו אמו בקטנותו ולזה לא קבל מוסר כראוי ויהיה הרצון במרדות מוסר ובזה אמרו רבותינו מכת מרדות או יהיה הרצון במרדות ממשלה מענין וירד מים עד ים והוא היותר נכון וירצה בזה שהוא בן אשה שאינה ראויה לממשלה אבל היא מעוותת בדבר הממשלה כי אין מינה נאות לאדנות ובזה יאמר ביהונתן שהוא בלתי ראוי לממשלה כי הוא בוחר במה שימנעהו ממלוך על ישראל והוא דוד:
מְצוּדַת דָּוִד
בן נעות המרדות. רצה לומר: כאשר אמך היא נפשעת בדבר המרידה למרוד בי, כן אתה בנה דומה לה לפשוע בדבר המרד: הלא ידעתי. מאז ידעתי שאתה בוחר בבן ישי להיות מולך, וזה לבשתך ולבושת הגלות דופי אמך, כי הלא יאמרו הבריות, אין זה כי אם זנתה אמו והוא אינו בן שאול, ולזה יאהב לשונאי שאול:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נעות. מלשון עון ופשע: המרדות. מלשון מרד: לבן ישי. כמו בבן ישי, ובא הלמ״ד במקום הבי״ת, וכן (תהלים ט ה): ישבת לכסא, ומשפטו: בכסא: ערוה ענינו הגלות הדופי, כמו (דברים כד ה): ערות דבר:
לא
כִּי כָל־הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי עַל־הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן־מָוֶת הוּא׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי כָּל יוֹמַיָא דְבַר יִשַׁי קַיָם עַל אַרְעָא לָא תִתְקַן אַתְּ וּמַלְכוּתָךְ וּכְעַן שְׁלַח וְאַיְתִינֵיהּ לְוָתִי אֲרֵי גְבַר חַיָב קְטוֹל הוּא:
מְצוּדַת דָּוִד
כי כל הימים. רצה לומר: כי אם לא בחרת בו שימלוך הוא, לא היית מצילו מידי, כי כל ימי חייו לא תתקיים, לא אתה ולא המלכות: ועתה שלח. הואיל ואתה נתת לו רשות ללכת, עליך להשיבו, כי הוא בן מות, ואמיתנו:
לב
וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת־שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאָתֵיב יְהוֹנָתָן יַת שָׁאוּל אֲבוּהִי וַאֲמַר לֵיהּ לְמָה יִתְקְטֵיל מָה עֲבָד:
לג
וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי־כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת־דָּוִד׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲרֵים שָׁאוּל יַת מוּרְנִיתָא עֲלוֹהִי לְמִמְחֵיהּ וִידַע יְהוֹנָתָן אֲרֵי גְמִירָא הוּא מִן אֲבוּהִי לְמִקְטַל יַת דָוִד:
לד
וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי־אָף וְלֹא־אָכַל בְּיוֹם־הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל־דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו׃
רַשִׁ״י
נעצב אל דוד. בשביל דוד: כי הכלימו אביו. בשביל דוד:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְקַם יְהוֹנָתָן מֵעִם פְּתוֹרָא בִתְקֵיף רוּגְזָא וְלָא אֲכַל בְּיוֹם עִבּוּר יַרְחָא תִּנְיָנָא לַחְמָא אֲרֵי אִתְנְסִיס עַל דָוִד אֲרֵי אַכְלִימֵיהּ אֲבוּהִי:
רַלְבַּ״ג
כי נעצב אל דוד כי הכלימו אביו. באר בזה ששני דברים היו סבה שלא אכל יהונתן ביום החדש השני לחם האחד כי היה נעצב אל דוד שיצטרך שיפרד ממנו מפחד אביו והיא היתה הסבה היותר חזקה ולזה הקדימה והסבה השנית היא כי הכלימו אביו במה שקרא לו בן נעות המרדות:
מְצוּדַת דָּוִד
ביום החדש השני. רצה לומר: ביום השני להחדש: אל דוד. בראותו כי כלתה אליו הרעה: כי הכלימו. ובעבור כי הכלימו אביו שקראו בן נעות המרדות, והטיל עליו החנית:
לה
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ׃
רַשִׁ״י
למועד דוד. למועד אשר קבע לו דוד:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַהֲוָה בְצַפְרָא וּנְפַק יְהוֹנָתָן לְחַקְלָא לְזִמְנָא דַאֲמַר לֵיהּ דָוִד וְיַנִיק זְעִיר עִמֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
ויהי בבוקר. ביום השלישי מהחדש, ולא ביום השני כאשר קבעו, כי חשב פן ירגיש מי בדבר, ולזה הלך בבוקר שאז הדרך לעשות טיול ולירות בחצים, ובעל כרחו ישב שם דוד עד בואו: למועד דוד. אל המקום המיועד, אשר דוד נועד להסתר בה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
למועד. מקום המיועד וקבוע, וכאשר יאמר על זמן קבוע, כמו כן יאמר על מקום קבוע, וכן (איוב ל כג) ובית מועד לכל חי:
לו
וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת־הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה הַנַּעַר רָץ וְהוּא־יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר לְעוּלֵימֵיהּ רְהַט אַיְתָא כְעַן יַת גִירַיָא דַאֲנָא שְׁדִי וְעוּלֵמָא רְהַט וְהוּא שְׁדָא גִירָא לְאַעְבָּרוּתֵיהּ:
רַלְבַּ״ג
רוץ מצא נא את החצים אשר אנכי מורה. קצר הכתוב וזה כי הוא באר לנער אי זה דבר ישים לו למטרה והוא האבן האזל: והוא ירה החצי להעבירו. ר"ל שיהונתן ירה חצו בחוזק כנגד מקום אחר יותר רחוק מהאבן ההוא כדי שיעבור החץ המקום שהגביל הנער:
מְצוּדַת דָּוִד
הנער רץ. אחר שירה החץ הראשון, רץ הנער אחריו, ובעודו רץ ירה השני להעביר אותו להלאה מהחץ הראשון:
לז
וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד־מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲתָא עוּלֵימָא עַד אֲתַר גִירָא דִי שְׁדָא יְהוֹנָתָן וּקְרָא יְהוֹנָתָן בָּתַר עוּלֵימָא וַאֲמַר הֲלָא גִירָא מִנָךְ וּלְהָלָא:
רַלְבַּ״ג
עד מקום החצי אשר ירה יהונתן. ר"ל עד המקום שאמר לנער שישים לו למטרה והוא אבן האזל והנה עבר החץ המקום ההוא כי יהונתן השתדל בזה כמו שקדם כדי שיאמר לנער הלא החצי ממך והלאה ויבין דוד כי שלחהו הש"י וימלט כאשר יוכל והנה היה ירא יהונתן שלא יוכל לדבר עמו פנים בפנים ולזה הוצרך לזאת האות כי אולי יבאו אנשים בשדה ההוא ולא יוכל דוד לצאת אל יהונתן לדבר עמו אך אחר שראה יהונתן שלא היו שם כי אם הוא ונערו שלח נערו אל העיר והרגיש דוד כי אין שם איש ולזה שלח יהונתן נערו וקם דוד מהמקום שהיה נסתר בו ונתן תודה ליהונתן והשתחוה לו שלש פעמים:
מְצוּדַת דָּוִד
עד מקום החצי. אשר ירה בראשונה: הלא החצי. אשר יריתי באחרונה, הלא היא ממך והלאה:
לח
וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל־תַּעֲמֹד וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת־החצי [הַחִצִּים] וַיָּבֹא אֶל־אֲדֹנָיו׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּקְרָא יְהוֹנָתָן בָּתַר עוּלֵימָא אוֹחִי בִּפְרִיעַ לָא תִתְעַכֵּב וּלְקֵיט עוּלֵימָא דִיהוֹנָתָן יַת גִירַיָא וַאֲתָא לְוַת רִבּוֹנֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
מהרה חושה. רוץ מהר אחר השניה, ולא תעמוד במקום הראשונה: את החצים. הראשונה והשניה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
חושה. גם היא כענין מהירות, כמו (תהלים לח כג): חושה לעזרתי, וכפל הדבר במלות שונות:
לט
וְהַנַּעַר לֹא־יָדַע מְאוּמָה אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת־הַדָּבָר׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְעוּלֵימָא לָא יְדַע מִדַעַם בְּרַם יְהוֹנָתָן וְדָוִד יַדְעִין יַת פִתְגָמָא:
מ
וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת־כֵּלָיו אֶל־הַנַּעַר אֲשֶׁר־לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וִיהַב יְהוֹנָתָן יַת זֵינֵיהּ לְעוּלֵימָא דִילֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ אֱזֵיל אוֹבִילֵיהּ לְקַרְתָּא:
מא
הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ עַד־דָּוִד הִגְדִּיל׃
רַשִׁ״י
מאצל הנגב. (תרגום:) מסטר אבן אתא דלקבל דרומא: עד דוד הגדיל. הרבה לבכות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
עוּלֵימָא אָתָא וְדָוִד קָם מִסְטַר אֶבֶן אָתָא דְלָקֳבֵיל דָרוֹמָא וּנְפַל עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא וּסְגִיד תְּלַת זִמְנִין וּנְשִׁיקוּ גְבַר יַת חַבְרֵיהּ וּבְכוּ גְבַר עִם חַבְרֵיהּ עַד דְדָוִד אַסְגִי:
רַלְבַּ״ג
ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל. ר"ל שדוד הגדיל לבכו' יותר מן הראוי לו למה שהיה בו מן הפחד מפני שאול ולזה מהר יהונתן לשלוח את דוד ונפרדו איש מעל אחיו:
מְצוּדַת דָּוִד
הנער בא. רצה לומר: הלך לבוא העירה: ודוד קם. היות מתחלה היו שם אנשים, ולא היה יכול לדבר עם דוד פנים אל פנים וכאשר חשש מזה מאז, ולכך עשה הסימן עם החצים, וכאשר גמר הסימן, הלכו להם האנשים, ושלח גם הוא את הנער, וכאשר שמע דוד בשלחו את הנער, הבין בדבר שאין שם איש, וקם ממקומו והלך אליו: מאצל הנגב. מצד הדרומי של אבן האזל, ויהונתן ירה החצים מול צד הצפוני: לאפיו. על פניו: את רעהו. עם רעהו, על כי היה קשה להם הפרידה: עד דוד הגדיל. הרבה לבכות יותר מיהונתן:
מב
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה לֵאמֹר יְהוָה יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם׃
רַשִׁ״י
לך לשלום. והשבועה אשר נשבענו, ה' יהיה עד עליה עד עולם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר יְהוֹנָתָן לְדָוִד אֱזֵיל לִשְׁלָם דְקַיֵמְנָא תַרְוֵינָא אֲנַחְנָא בִּשְׁמָא דַייָ לְמֵימַר מֵימְרָא דַייָ יְהֵי סָהִיד בֵּינָא וּבֵינָךְ וּבֵין בְּנַי וּבֵין בְּנָךְ עַד עָלְמָא:
מְצוּדַת דָּוִד
אשר נשבענו. כאומר זכור תזכור אשר נשבענו ואמרנו: ה׳ יהיה לעד ביני ובינך וכו׳:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.