Malbim Biur HaMilot on Jeremiah 8 — מלבי"ם ביאור המילות על ירמיהו ח

וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ׃

עבדום, השתחוו להם. מצאנו במקומות רבות סדר, עבודה ואח"כ השתחויה, ובכ"מ מקדים השתחויה לעבודה ואחרי הדיוק, בעבודת השמש וצבא מעלה מקדים השתחויה ואח"כ עבודה, כי בקל יותר להשתחוות להם ממעלתם ועבודה הוא רבותא יותר, ובעובד דברים השפלים ההשתחויה הוא רבותא יותר ויקדים עבודה להשתחויה, ובשלילה יתפוס בהפך בכ"א, ופה שמדבר מצבא השמים, בהכרח ילך מן החמור אל הקל אשר אהבום, ואף אשר עבדום מיראה שהיא קלה מאהבה, ואף אשר דרשום כדרוש אוב וידעוני, או כמו לדרוש בבעל זבוב, אף אשר רק הלכו אחריהם, ואף אשר רק השתחוו לחלק להם כבוד :

מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב׃

שובבה. (מרובע מנחי העי"ן) מענין תשובה, כמו לשובב יעקב אליו, וכן משובה מענין שובה, כמו ועמי תלואים למשובתי, ור"ל ששבים לנצח וי"ל שובבה פעל יוצא ומוסב על ירושלים, ירושלים היא תשובב את העם תשובה נצחת, ר"ל שמן ירושלים תצא חנופה אל כל העם שישובו תשובה של רמאות, לכן בא לשון נקבה על ירושלים והעם הוא המקבל הפעולה :

הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא־כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל־רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב במרצותם [בִּמְרוּצָתָם] כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה׃

הקשבתי ואשמע. השמיעה הוא אחר ההקשבה ובא ג"כ על ההבנה : לא כן. לא נכון כמו כן בנות צלפחד דוברות :

גַּם־חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס [וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת־עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט יְהוָה׃

ידעה מועדיה, שמרו את עת באנה. מבואר אצלי שיש הבדל בין עת ובין מועד עת, מציין עת הטבעי, ומועד מציין הזמן ההסכמי או הדתיי המיועד ונזמן לאיזה דבר, והתור וסיס ועגור שהם עופות נוסעים ישובו תמיד בזמן הטבעי בר"ח ניסן, הגם שעדיין מיועד להיות עת קר, ועז"א ששמרו עת בואנה ולא ישנוה. אבל החסידה תאחר או תקדים העת, כי תדע המועד שאם האביב מתאחר ועתיד להיות קור תתאחר מלשוב ואם יקדים האביב תקדים לשוב כנודע, ולזה צריך ידיעה כמ"ש ידעה מועדיה. וכן במשפטי ה' יש עת קבוע, וגם יש מועד, שלפעמים יקדים המשפט קודם הזמן אם תתמלא הסאה, והם לא לבד שלא ידעו המועד, לא ישמרו גם העת לשוב לפני בוא יום המוגבל לרעה :

אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים׃

סופרים. יש הבדל בין כותב ובין סופר, הכותב יהיה על כל דבר, וכתבתם על מזוזת, כתבם על לוח, וכתבת על האבנים והסופר כותב בספרים, ולא תמצא שם תואר כותב בשום מקום :

הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר־יְהוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת־מֶה לָהֶם׃

הובישו. ההפעיל מורה הבושה היתרה וחתת הוא השפלת הנפש, ובא כ"פ אחר בושה :

אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם־יְהֹוָה אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם׃

אסף אסיפם. הראשון שרשו אסף מענין אסיפה וקיבוץ והשני מנע"ו סוף וקץ ובא לשון נופל על הלשון : יעברום. יעברו אותם, כמו כי עברתי את פי ה' ויל"פ שר"ל שאתן ענבים ותאנים להאומות שיעברום מארצם לגולה, או ר"ל אחר שאין להם מה לאכול אתן להם אומות שיעברום מארצם לארץ אחרת :

עַל־מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל־עָרֵי הַמִּבְצָר וְנִדְּמָה־שָּׁם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי־רֹאשׁ כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה׃

ונדמה. מענין שתיקה, וכן הדימני, ושורש דום, דמם, משתתפים במובנם כנודע, ומלת ונדמה י"מ נפעל משורש דמם, וי"מ שהוא מן הקל, ממשקל ישום וישרוק :

קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה׃

קוה. מקור, ראוי לקוות : ומרפה. כמו מרפא :

מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל־הָאָרֶץ וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ׃

מצהלות. נופל על קול האבירים סוסים החזקים המזוינים לתשמיש וכן ותצהלי כאבירים (לקמן נ') :

כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם לָחַשׁ וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם־יְהוָה׃

צפעונים. בא פה תואר לנחשים :

מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי׃

מבליגיתי. שם, משקלו מַבְלִיגִית, בפלס מַרְבִית, שראוי מַרְבִייִת, ולמדבר בעדו מבליגיתי (ר"מ קמחי) : מבליג. מענין חיזוק, והבדלו מן מתחזק מתאמץ, שעקרו בא על התחזקות כחות החיים, אעזבה פני ואבליגה (איוב ט' כ"ז), השע ממני ואבליגה (תהלות ל"ג י"ג), ומ"ש המבליג שוד על עז (עמוס ה' ט') בא בדרך מליצה כאילו העיר הוא גוף פרטי שיתגברו בו כחות המתפעלים על הפועלים בעת החולי והמות :

הִנֵּה־קוֹל שַׁוְעַת בַּת־עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַיהוָה אֵין בְּצִיּוֹן אִם־מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר׃

שועת. גדרו שצועק לישועה :

עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ׃

קציר, קיץ. הקיץ הוא אחר הקציר, וכלה הוא יותר מן עבר, שכלה לגמרי, ובזה מוסיף והולך במליצתו : השברתי. השבר יצוייר גם בחלק מן הדבר שבר יד או רגל והקדירה תופס בכל העצם, שנשחר ונכהה מראיתו, ומוסיף שמה החזיקתני, שהוא השממה לגמרי :

הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם־רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת־עַמִּי׃

ארוכת. מענין רפואה (ע"ל ל' י"ז) :