Malbim on Vayikra 15 — מלבי"ם על ויקרא טו
See Torah with all commentaries →
דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא׃
(סי' קי"ח) דברו אל בני ישראל: כבר בארתי (ויקרא סימן ז) שאחר שהרבה פרשיות אין מתחילין בלשון "דבר אל בני ישראל", במקום שמתחיל כן בא למעט ולהוציא עכו"ם שאין מטמאים בזיבה. (וכמ"ש בשבת דף פג, נדה דף לד). ומ"ש ושורפין עליהם את התרומה כן הוא גם בתוספתא דזבין וכן דעת ר"ת בפירושו עמ"ש בשבת (דף טז) במה שאמרו על ו' ספיקות שורפין את התרומה על ספק מי רגלי אדם וכולי אבל בנדה (דף לד) אומר דקריו של עכו"ם טהור עבדי לה רבנן הכירא דלא לשרוף עליו תרומה וקדשים וכן כתבו התוס' נדה (דף לג ע"ב ד"ה ורמינהו) ורמב"ם (פרק ב מה' מטמא מו"מ). ולפי זה יש לגרוס פה "ואין שורפין" וחילוק הקרבן אהרן בין מגע עצמו למגע הזיבה לא ידעתי מנא ליה. ועי' בר"ש (בפ"ב דזבין משנה א) שהאריך בזה. (סי' קי"ט) דברו אל בני ישראל ואמרת אליהם: כבר בארנו (ויקרא סימן ג) ההבדלין שבין לשון "דבור" ובין לשון "אמירה", שהדיבור מורה על דיבור הכללי המבטאיי, והאמירה מבארת תמיד ענין הנאמר בפרטות. וכשאמר "דבר אל בני ישראל" מציין שידבר עמם איזה דיבור ואינו מציין עדיין מה ידבר. ובמ"ש "ואמרת אליהם" פירושו וכזאת וכזאת תאמר, כי בדיבור הכולל שבפרשה זאת הודיעו עניני טומאת זיבה ותחתיו אמירות פרטיות שהם דיני זב ודיני זבה ונדה והלכותיהם המיוחדים שכל אלה נכנסים תחת הדיבור הכללי. והנה במ"ש "דבר אל בני ישראל" יש לומר רק בני ישראל ולא נשים וגרים כמו שכתבנו (ויקרא סימן ח וסימן קצא) שכל מקום שכתוב "בני ישראל" אין נשים וגרים בכלל, אבל על ידי שאמר "ואמרת אליהם" מבאר שגם פרטי האמירות יהיו אל בני ישראל ובזה מבואר ששם "בני ישראל" לא בא בדוקא למעט נשים דהא נאמרה אמירה לזבה, וכמו שאינו דוקא לענין נשים כן אינו דוקא לענין גרים (וכמ"ש בפרשת תזריע סימן א) וכמו שכתוב לקמן (סימן קפג) "ואשה" – בין גיורת בין משוחררת, וכמו שכתבנו שם. ומטעם זה תמצא בכמה מקומות שדריש "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" לרבות גרים, וכמו גבי שחוטי חוץ (ספרא אחרי פרשה ו משנה א) "ואמרת אליהם" – לרבות הגרים, כי שם נמצא בפרטי האמירות "איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל". וכן שם (פסוק י, יב, יג) באר שנאמרה גם לגרים והוא הדין שהדיבור הכולל שעליו אמר "דבר אל בני ישראל" נאמר גם לגרים. וכן בפר' ערכין (ספרא בחוקתי פרשה ג משנה ג) "ואמרת אליהם" – לרבות הגרים, כי שם מבואר בפרטי האמירות שנאמרו גם לנשים בין פר' ערכין, בין הפרטים שאחריהם כמו שכתבו בספרא (שם פרק יב משנה י) "ואם גאל יגאל " – לרבות האשה, ושם (פרק ?? מ"ד) "ואם המר ימירנו" – לרבות האשה, וכמו שהדיבור לבני ישראל אינו דוקא לענין נשים הוא הדין לענין גרים. ובמס' נזיר (דף סא) "דבר אל בני ישראל" – ולא לכותים, "ואמרת אליהם" – לרבות העבדים, והיינו גם כן משום דבפרשת נזירות כתיב "איש או אשה" הרי שם "בני ישראל" לאו דוקא. וכן בסוטה (דף כו) אשת גר ואשת משוחרר פשיטא! מהו דתימא "דבר אל בני ישראל" ולא גרים, קמ"ל. אימא הכא נמי? "ואמרת" רבויא הוא. פירושו גם כן משום דפרטי האמירות בסוטה נאמרו לאנשים ונשים וכמו ששם "בני ישראל" בא בדרך ההרחבה, לא בדיוק לענין נשים, כן לא בא בדיוק לענין גרים. ובענין זה מצאתי כמה דרושים נפלאים בספרי זוטא שגבי חלה כתב בספרי זוטא (מובא בילקוט דף רכו) בני ישראל חייבים בחלה ולא העכו"ם. או בני ישראל לרבות הגרים. "ואמרת אליהם" לרבות נשים ועבדים. פי' משום דבין האמירות הפרטיות שבפרשה זאת כתוב "וכי תשגו ולא תעשו וכולי תורה אחת לאזרח ולגר" והוא הדין שהדיבור הכולל של הפרשה שייך גם בגרים. (ומה שחלק הדרוש לשתים לאו דוקא רק כוונתו שמן "דבר ואמרת" לרבות גרים ונשים ועבדים משוחררים). וגבי ציצית כתוב בספרי זוטא הובא בילקוט (דף רכח ע"ג) "דבר אל בני ישראל" – בני ישראל חייבים בציצית ולא עכו"ם. או בני ישראל פרט לגרים. אמרת "ויאמר ה' אל משה" לרבות יחידים. "דבר אל בני ישראל" לרבות הגרים. "ואמרת אליהם" ריבה עבדים משוחררים. צריך גם כן להגיה "דבר אל בני ישראל" לרבות יחידים, "ואמרת אליהם" ריבה גרים ועבדים. ופירושו משום דבאמירות הפרטיות אמר "ולא תתורו אחרי לבבכם" – זו מינות, "והייתם קדושים", וזה נוהג גם בגרים והוא הדין להדיבור הכללי ובזה תבין מ"ש בספרי "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" – אף הנשים במשמע. ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמה, שלדעת ת"ק כיון שאמר "ואמרת אליהם" הלא בפרטי האמירות לאו ד"לא תתורו אחרי לבבכם" וכדומה שוה בנשים ובאנשים, והוא הדין בדיבור הכללי של ציצית. והראיה ממ"ש בספרי זוטא [מובא בילקוט דף ר"ד(?) ע"ג] על "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" וז"ל "דבר אל בני ישראל" – בני ישראל מתודים ואין מתודים לא על ידי עכו"ם ולא על ידי תושבים. או בני ישראל פרט לגרים?... "איש" לרבות הגרים. ולא מרבה לה ממ"ש "דבר אל בני ישראל" כי שם לא כתיב "ואמרת אליהם" ומזה מבואר שבכל המקומות הנזכר לא מן "דבר אל בני ישראל" מרבה גרים רק מן "ואמרת אליהם". אולם משמע הפך זה ממ"ש בספרי זוטא (מובא בילקוט דף רכה ע"ב) בפ' נסכים וז"ל "דבר אל בני ישראל" – משל צבור הנסכים באים ולא משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ועבדים. מנין לרבות גרים ונשים ועבדים שישקלו או ישתתפו? אמרת "וידבר ה' אל משה" לרבות יחידים, "דבר אל בני ישראל" לרבות גרים, "ואמרת אליהם" לרבות נשים ועבדים. וכן דריש גבי תמיד (מובא בילקוט רמז תש"פ) וכן גבי פרה (מובא בילקוט רמז ??) ונראה לפרש מאמרים אלה בדרך אחר כי קיי"ל דגרים חייבים לשקול ונשים ועבדים אין חייבים לשקול כמ"ש בשקלים (פרק א) משום דכתיב "ונתנו איש כופר" ולא אשה. ושם לא כתיב "בני ישראל" למעט גרים. והשתא בפ' נסכים ובפר' פרה ובפר' תמיד שכולם באים משל ציבור מתרומת הלשכה כמ"ש בשקלים (פרק ד מ"א) התרומה מה היו עושים בה? לוקחים בהם תמידין ומוספין ונסכיהם, ושם (משנה ב) פרה ושעיר וכולי באים מתרומת הלשכה, ושם (משנה ג) מותר שירי הלשכה מה היו עושין בה? לוקחין יינות שמנים וסלתות וכולי, ותחלה אמר דאין באין משל יחידים בין ישראל בין גרים ואחר כך אמר דבכל זאת במ"ש "וידבר ה' אל משה" שכוון על הדיבור שמסר אליו תורה שבעל פה כמו שכתבתי (ויקרא סי ג באורך) היה ה[די]בור(?) שיבא מתרומת הלשכה וכיון שהגרים שוקלים שקליהם לתרומת הלשכה אם כן במ"ש "דבר אל בני ישראל" כולל גם הגרים שעל כרחנו יש להם חלק בתמיד ובנסכים ובפרה, וכיון ש"בני ישראל" לאו דוקא לענין גרים הוא הדין לענין נשים. ולכן במ"ש "ואמרת אליהם" הוא אמירה שרשות לנשים ועבדים להשתתף אם ירצו לשקול. (סי' ק"כ) איש איש: שם הבא כפול בא להורות על הריבוי והכללות – "איש איש מבית ישראל" היינו כל איש, "ויהיו עושים גוי גוי אלהיו" כל גוי, "וקח מאתם מטה מטה" מטה אחד מכל שבט. ודעת ר' יהודה שבא שם הכללות לרבות הקטן כי שם "איש" במובנו המדיוק הוא על האיש הגדול בשנים שזה ההבדל בין "איש" ובין "אדם" כמו שכתבנו בפ' ויקרא (סימן י) אבל כשכפל "איש איש" רצונו לומר כל איש ואיש, ומורה הכללות, לא הגדלות בשנים. ולדעת ר' יוחנן בן ברוקה אין צריך לזה שזה נשמע מלשון "זכר ונקבה" שכולל גדולים וקטנים, ומה שכפל שם "איש" הוא לישנא בעלמא כלשון בני אדם (ומובא ערכין ג, נדה לב ומב) ויתבאר בכלל דברה תורה כלשון בני אדם. (סי' קכ"א) כי יהיה זב מבשרו: כבר בארתי (תזריע סימן ב) שלפי חוקי הלשון וכלליו היה ראוי לאמר "אשר יהיה" ובא מלת "כי" תחת מלת "אשר" ללמד שאינו מטמא בזיבה רק מן הדיבור עיין שם באורך. ושואל למה לי קרא? הלא נדע זה בקל וחומר מנגעים שחמירי מזבים שטמא בהם אנסים. ומשיב שבצד אחד נגעים קילי שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן. וכמוהו דריש ולמד בספרא שם (בסימן הנ"ל) ושם מפורש. (סי' קכ"ב) כי יהיה זב מבשרו: שימוש המ"ם יורה ג' דברים: (א) לפעמים יורה על הקצת כמו שכתוב "מן העוף" – ולא כל העוף ודומיה, ועל זה בנוי הדרוש הראשון (שבמשנה ג,ד,ה) "מבשרו" – ולא כל בשרו, רק במקצת בשרו דהיינו מבשר הערוה הזוב, משם מטמא, לא הזב מהבשר ממקום אחר. ואמרו שאי אפשר ללמדה במה מצינו מזבה שממקום שמטמאה טומאה קלה שהוא טומאת נדות (שקל לערך הזיבה שאינו צריך ז' נקיים ולא קרבן) מטמאה טומאת זיבה החמורה והוא הדין הזב יטמא טומאת זיבה ממקום שמטמא טומאת קרי הקלה, שיש להשיב דשאני זב שמטמא בג' ראיות ליום אחד (כמ"ש לקמן פרק א), ועל כן צריך קרא "מבשרו". ועתה שגילה קרא דרק מקצת בשרו זכינו לדין המה מצינו הנ"ל שמקום המטמא טומאה קלה יהיה מקום שמטמא טומאה חמורה. (ב) לפעמים יורה שימוש המ"ם על המקום שממנו – "ונהר יוצא מעדן", "אשר לקח מן האדם", וזה הבדלו מן שימוש הב' כמו שהוא בכל הפעלים המורים על התנועה, שאם אחריהם שימוש המ' מורה יציאתה מן המקום, ואם אחריהם שימוש הב' הם בתוך המקום כמ"ש "דם יהיה זובה בבשרה" – שמטמאה בפנים כבחוץ, ופה שאמר "זב מבשרו" (דריש במשנה ו ובנדה דף מג:) שתצא חוץ לבשרו וצריך הלימוד שלא נלמד ק"ו מזבה. (ג) ולפעמים ישמש המ"ם להוראת הסבה כמו "ולא יספר מרוב", "והיית משוגע ממראה עיניך", "גלתה יהודה מעוני". וזה שדרש (במשנה ז) "מבשרו" – ולא מחמת דבר אחר, שיהיה בסבת בשרו לא בסבה אחרת. ומ"ש מכאן אמרו הוא בזבים (פרק ב משנה ב) ופרק התרא דנזיר (משנה ד). ומ"ש משנזקק לטומאה היינו לאחר שראה ראיה שנייה שלא באונס. [ומ"ש ספיקו ושכבת זרעו היינו ספיקו מחמת שכבת זרעו כגון שראה שכבת זרע תחלה וטיפה זיבה אחר כך, שקודם שנזקק לטומאה, הקרי מטהר את הזיבה, אבל אחר שנזקק לטומאה רגלים לדבר שאין אותה ראייה מחמת אונס] אולם יותר נכון בעיני שהגם שסדרו הג' דרושים על מלת "מבשרו", הם נסמכים ונדרשים מן ג' פעמים "בשר" המיותרים פה שממה שכתב (א) "כי יהיה זב מבשרו" פירושו ששם בשר כינוי אל הערוה כמו "אשר בשר חמורים בשרם", "גדלי בשר". (ב) ממ"ש "רר בשרו" מלת "רר" מורה הגרירה לחוץ כמו שיתבאר (בסימן קכו). (ג) ממ"ש "או החתים בשרו מזובו" שלפי דרכי הלשון אחר פעלים היוצאים יבא מלת "את", לא מ"ם השימוש, והיה לו לומר "חותם בשר" בפועל או בנפעל, דרשו שהבשר היה הפועל והסבה לזה, לא דבר אחר. (סי' קכ"ג) כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא: שיעור הכתוב כי יהיה זב זובו מבשרו, ויש פה סירוס בלשון מה שבא שם "זובו" שלא במקומו ששם הפעולה יבא תמיד אחר הפעל. וחוץ מזה כבר בארנו (ויקרא סימן יג) באורך שכל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש. ולכן דרשו שהזיבה בעצמה טמא. ומ"ש "כי יהיה זב מבשרו" הוא נושא המאמר ו"זובו טמא" הוא נשוא המאמר (ובמ"ש הלא דין הוא פלפלו בגמ' (נדה דף לה ודף נה) ובתוס' שם באורך ועיין בקרבן אהרן ואכמ"ל בזה לפי דרכנו). וכבר התבאר אצלינו בכל הספר שמלת "הוא" הבא אחר השם או העל הוא למותר שבא כ"פ בלא דיבור המציאות הוא כמו "ואברהם זקן", "ואדוני חכם" ונדרש תמיד למעט דבר אחר ומעט שרק זובו הוא טמא ולא דם היוצא מן האמה ומובא ביבמות (דף קה) ובנדה (דף נו) עיי"ש. (סי' קס"ח) ואשה: כבר התבאר (בסימן קנח, וסימן קכה) שבפ' זאת לא בא שם "איש ואשה" על צד הדיוק שמורה על הגדול בימים, כי תחלת הפרשה "איש איש" להורות על הכללות ועליו נסמכו כל השמות הבאים אחרי זה בוי"ו החיבור – "ואיש" "ואשה", ופירשו חז"ל כל איש וכל אשה, עיי"ש. ומובא בנדה (דף לב ודף מד). ומ"ש כי תהיה מן הדיבור ואילך התבאר בסדר תזריע (סימן ב) שלפי חוקי הלשון היה לו לומר "אשר תהיה" עיי"ש באורך.
וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת־זוֹבוֹ אוֹ־הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא׃
(סי' קכ"ד) וזאת תהיה טומאתו בזובו: אם תעיין במקרא תראה שכל מקום שבא התחלת ביאור ענין שאין לו המשך אל הקודם בא בלא וי"ו החיבור – "זה יהיה לך מקדש הקדשים", "זאת התורה אדם כי ימות באהל", "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד", ואחר שלפי דורש חז"ל פסוק זה אין לו המשך אל הקודם שתחלה דיבר מטומאת היבה כמ"ש "זובו טמא" ופה ידבר מאיכות טומא הזב, היה לו לומר "זאת תהיה טומאתו" בלא וי"ו החיבור. מזה הכריחו חז"ל שגם פה ידבר בדרך הדרוש גם מטומאת הזיבה שכמו שמ"ש "זובו טמא" כולל טומאת הזב כפי הפשט וטומאת הזיבה כפי הדרוש, כן מ"ש "וזאת תהיה טומאתו בזובו" כולל טומאת הזב וגם טומאת הזיבה שהיא טומאתו ר"ל הטומאה היוצאת מגופו. ובאר שבין "רר בשרו" ובין "החתים בשרו" ר"ל בין שיצאה הזיבה כריר לח, בין שיצאה עבה, הזב והזיבה טמאים. ומזה הוציאו שגם מי רגליו טמאים. וזה על פי מה שכתב הרמב"ם (פרק א מהל' מטמא משכב ומושב) ששכבת זרע ומימי רגליו של זב טמאים משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה וזה נכלל במ"ש "רר בשרו" – אף שיצאו רירים מעורבים במי רגליו. ואמר (במשנה ט) שהזיעה והליחה והראי נתמעטו ממ"ש "זובו טמא הוא" ולא זולתו. אמנם דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה, יש סברה לדמותם לרוק שטמא, אחר שמטמאים טומאת משקים אם נגע בהם שרץ, לכן אמר מלת "זאת" – רק זאת שהוא הזיבה ומי רגלים שיש בהם צחצוחי זיבה, לא זולתה. ובנדה אמר עוד מה רוק שמתעגל ויוצא ואינו נבלע, ועי' בגמ' שם ובתוס'. ולמה שכתבנו דברי חז"ל קרובים אל הפשט ואין להאריך. ומ"ש תשעה משקים טמאים וכולי מובא כריתות (דף יג:), נדה (נה:), סוף מכשירין, ושבת (דף קמד). (סי' קכ"ה) וזאת תהיה טומאתו בזובו: מלת "בזובו" מיותר ובא ללמד שטומאתו תלויה בזובו לבד ולא נלמדנו מקל וחמר מזבה שחמורה שמטמאה את בועלה ובכל זאת אינה מטמאה בג' ראיות עד שתראם בג' ימים כמו שלמד (בספרא לקמן). כי טומאת הזב תלויה בזובו לבד אף שראה הג' פעמים ביום אחד. (סי' קכ"ו) וזאת תהיה טומאתו בזובו: אי אפשר לפרש שכונת המאמר כל מה שהוא מטמא דהיינו מגע משכב ומושב שאם כן מקומו בפסוק שאחרי זה. רק כונת הכתוב על איזה אופן תהיה הזיבה שיקרא "זב" ויטמא. ופירש הראב"ע והמפרשים שמ"ש "רר בשרו או החתים בשרו" ר"ל שהזיבה היא על שני דרכים – או יצא צלול וקלוש כריר דק או יצא עב וסותם את פי האמה וקמ"ל שבשני הדרכים מטמא. וחז"ל לא ניחא להו בזה דאם יוצא לחוץ פשיטא דטיפות עבות מטמאים! כל שכן מדקות! ואם חותם פי האמה ואינו יוצא הלא אינו מטמא עד שיצא מבשרו. ועל כן פירשוהו חז"ל על מספר הראיות ואופני הטומאה, כי יש לזב שני מיני טומאה – תחלה אמר שאם ראה ג' ראיות הוא טמא גמור (גם לקרבן) ועל זה אמר "בזובו" "רר" "את זובו", כי פעל רר ופעל זב נרדפים. פעל "רר" מורה על רוק הנוטף מן הפה ( ומובדל מן "רוק" שרוק מורה שמריקו ומשלכיו בפעם אחד לחוץ בכח, לא כן הריר נוטף מאליו ) ועל זה מורה גם כן פעל "זב", רק שפעל "רר" לא בא רק על היוצא מן הגוף ופעל "זב" כולל כל דבר לח, הזב והניגר. ועל פי זה אומר שעל ידי זובו ועל ידי רר ועל ידי זובו שהם ג' ראיות מטמא טומאה חמורה. ומוסיף לאמר "או" גם "אם החתים בשרו" מזובו ר"ל מקצת מן המנין הזה שהם שתי ראיות, גם כן "טומאתו הוא" [ ובמגילה (דף ח) דריש לה ר' סימאי באופן אחר – מנה הכתוב שתים וקראו טמא ומנה שלש וקראו טמא. ר"ל שבפסוק הראשון מנה שתים, "בזובו" "את זובו". ובמאמר הב' שהוסיף "מזובו" הוסיף הראיה השלישית. ועיין בנדה (דף מג:) דדרשא דר' סימאי פליגי על דרשא דספרא. ושם באר דר' ישמעאל דסבירא ליה דצריך כחתימת פי האמה כר' סימאי, ותימה על הרמב"ם שתפס דרשא דר' סימאי ועי' בנדה (דף נו) שלמד שלח מטמא מן "רר בשרו" וזה כר' ישמעאל. וצריך עיון ] וז"ש בספרא (משנה ג) זובו רר זוב מלמד שהוא טמא בג' ראיות. ואמר (במשנה ה) מזובו אף מקצת זובו להביא שתי ראיות. אמנם יש הבדל בין פעל זב ובין פעל נטף. ש"נטף" היא המגיר טיפין טיפין ובענין שיש הפסק בין טפה לטפה כמו "גם עבים נטפו מים" (שופטים ה׳:ד׳), "וידי נטפו מור" (שיר השירים ה׳:ה׳) אבל פעל "זב", הגם שמורה גם כן על זיבת טיפין טיפין וכמ"ש במדרש רבה (חקת פרשה יט) "ויזובו מים" – כזב הנוטף טיפים טיפים, [ שזה המבדיל בין פעל "זב" ובין פעל "נזל" שהנזילה הוא בשפע בלא הפסק כמו "ועפעפינו יזלו מים" (ירמיהו ט׳:י״ז), "יזל מים מדליו" (במדבר כ״ד:ו׳-ז׳) וכן פעל "נגר" – "עיני נגרה ולא תדמה" (איכה ג׳:מ״ט) ], בכל זאת הטיפים סמוכים זה לזה. וכן פעל "ריר" מורה על המשך טיפי הזיבה (כמ"ש הרמב"ם ריש זבין) ואם כן אחר שאמר "בזובו רר" יש לטעות שצריך שיהיה הזיבה בתכיפות, רק שאם היה הכוונה כן היה לו לומר "וזאת טומאתו בזובו רר זובו" והיה משמע שזב ורר בתכיפות, אבל במה שחלק המאמר לג' משפטים – כי מלת "תהיה" מפריד הכתוב למאמר בפני עצמו שרצונו לומר "זאת תהיה טומאתו בזובו" זובו הוא הויית טומאתו. וכן מלת "בשרו" מחלקו למשפט שני "רר בשרו את זובו". וכן במ"ש מלת "החתים" מורה הגם שיצא טפה מופרדת שרק חותם בשרו על ידו, טומאתו הוא. מבואר שגם בראיות קטנות מטמא וז"ש (במשנה ג') קטנות מנין ת"ל תהיה אפילו כל שהוא, "בשרו" אפילו כל שהוא, "החתים" אפילו כל שהוא. ושאל אם נאמר בגדולות למה נאמר בקטנות? רצונו לומר אחר שלשון "זב" ולשון "רר" מיירי בגדולות שזב ורר בלא הפסק, למה הפסיק במלת "תהיה" ומלת "בשרו" ומלת "החתים" שמיירי בקטנות שהוא מאמר סותר את עצמו. [כנראה שחסר המשך פירוש המלבי"ם על הסימן...] (סי' קכ"ז) וזאת תהיה טומאתו בזובו: הנה להורות הדרושים הנזכרים בסימן הקודם היה די לכתוב "וזאת תהיה טומאת זובו", ובמ"ש "טומאתו בזובו" דריש גם כן שטומאתו תלויה בזובו למד, לא בדבר אחר וממעט שאינה תלויה בימים (כנ"ל סי קכה) ולא בדם דלא נלמד ק"ו מזבה. ואמר שנית "טומאתו הוא" שהוא מיותר ללמד שהוא טומאתו המיוחדת לו, לא לזולתו ולמעט אשה מלובן. ועי' בנדה (דף לב) מיעט שני אלה בדרכים אחרים ועיי"ש.
כָּל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל־הַכְּלִי אֲשֶׁר־יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא׃
(סי' קכ"ח) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב: אם היה אומר "כל אשר שכב עליו" יכלול כל דבר ששכב עליו, אף על עדינה (הוא כיסוי הבור) ועל הדלת. ולכן אמר "משכב" שהשם לא יפול רק על דבר המיוחד לכך. [וכמ"ש בברכות (דף לה:), ובעירובין (דף) ש"מזון" הוא רק חמשת המינים אבל כשאומר "כל הזן" כולל הכל חוץ ממים ומלח] (וזה פירוש משנה א) ויש הבדל בין שם "משכב" סתם ובין כשבא בה' הידיעה, שמשכב סתם היינו דבר שראוי לשכיבה לפעמים אבל "המשכב" בה' היינו העומד ומיוחד לכך ומוציא מחצלת הקנים ושל חלף (שלא עשאה לשכיבה כמ"ש בפרק קמא דסוכה) וכמו שדריש בפ' שמיני ממ"ש "כל האוכל" בה' היינו המיוחד למאכל אדם (וזה פירוש משנה ב) וממה שכתב "כל המשכב", שמלת "כל" מרבה תמיד, וכולל המיוחד לשכיבה אף שמיוחד גם לדבר אחר כגון הסגוס (בגד עב) והרדיד, והקלסטר (כלי של עור כגון סל שנותנים בה מספוא לחמורים) וכריתית (שק של עור קטן)כמו שנזכר כל זה פרק כ' דכלים משנה א. והנה ממה שכתב "אשר ישכב עליו" ולא אמר "אשר שכב עליו" בלשון עבר, וידוע שהעתיד הבא במקום עבר מורה על התמידות כמו "כל ימי אשר ישכן עליו הענן", "ככה יעשה איוב כל הימים" – היינו שיתמיד הזב לשכב עליו, ומוציא הסדור והדף של נחתומים שלא יוכל להתמיד לשכב (וזה פירוש משנה ג) ומפרש שריבה את אלו הקודמים שהגם שמיוחדים גם למלאכה אחרת בכל זאת יעשה המלאכות האלה עם השכיבה ולא יתבטל מלשכב עליהם, ומוציא את אלו שבעת מלאכתו לא יוכל לשכב עליהם ולא שייך "אשר ישכב עליו" בקביעות. וכן דרש ממ"ש "כל הכלי אשר ישב עליו" שמה שכתוב "כלי" היינו דוקא כלי, לא כסא של גללים שאינם כלים לענין טומאה. וממ"ש "כל כלי" מרבה במלת "כל" תיבת הבלנים ותיבה שפתחה מצידיה שיכול להשתמש בה אף על פי שיושב עליו (כמ"ש פרק יט דכלים משנה ט), וערבה מב' לוגין עד ט' קבים שנסדקה (ואינה ראויה למלאכתה כמ"ש פרק ב דכלים מ"ב) ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת. וממ"ש "אשר ישב עליו" בלשון עתיד מוציא מה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו (וכן בשבת דף נט, חגיגה כג, נדה מט). ומה שאמר שם "והיושב על הכלי" יכול כפה סאה, נראה לי להגיה "וכל כלי אשר ישב עליו" כי מ"ש "והיושב על הכלי" נדרש לקמן (פרק ג משנה א) לדרשה אחריתי. (סי' קכ"ט) אשר ישכב..יטמא וכל אשר ישב..יטמא: כבר בארנו (בסימן הקודם) שמ"ש "אשר ישכב עליו" ו"אשר ישב עליו" אינו תנאי אל הטומאה שצריך שישכב וישב, רק הוא תנאי אל המשכב והמושב שצריך שיהיה ראוי לשכב ולישב עליו בתמידות, שלכן אמר פעל עתיד – "ישכב" "יֵשֵב". אבל באיזה אופן מטמא אינו מבואר בכתוב, והניח הדבר לחכמי המסורת שדרשו ממ"ש שני פעמים "טמא" שמבואר אצלינו שאחד מיסודי ההיקש ששֵם או פעל הבא כפול בא להקיש שני המשפטים זה לזה כמו שכתבנו באילת השחר (כלל קנט, קס), ומקיש שטומאת השכיבה והישיבה הם בענין א' אם נשען גופו עליהם על ידי שעינה או עמידה, תלייה, שכיבה, וישיבה – כל שנסמך על הדבר מטמאהו (וכמ"ש במשנה ד' דזבין פרק ב) (סי' ק"ל) אשר ישכב עליו הזב: שם "הזב" מיותר וזה נמצא בפרשה זו ד' פעמים שכתב מלת "הזב" למותר – (1) "אשר ישכב עליו הזב" (כאן), (2) "אשר ישב עליו הזב" (פסוק ו), (3) "וכי ירק הזב" (פסוק ח), (4) "אשר ירכב עליו הזב" (פסוק ט) [ כי מ"ש "והנוגע בבשר הזב" יש בו דרוש בסימן קלה ] ודריש למעט ד' דברים: (א) בעלי קרי (ועיין בנדה דף לה) (ב) למעט אבן המנוגעת אף שחמורה שמטמא בביאה, היינו אדם הנכנס עמה בבית כדכתיב והבא אל הבית, ומובא בנדה (דף נד:) ועי' בתו"כ שם. (ג) למעט טמא מת (ד) למעט את המת שאינו מטמא משכב ומושב אף על פי שמטמא טומאת שבעה. ור' שמעון למד שזב שמת אינו מטמא משכב ומושב דלא שייך ביה שכיבה וישיבה. ומ"ש (בנדה דף ע:) שמטמא במשא, דהיינו באבן מסמא, הוא מדברי סופרים. (סי' קל"א) אשר ישכב עליו הזב: כבר בארנו (ויקרא סימן רעו) שבמקום שנזכר הפעל ושם הפועל ומלה הרומזת על גוף הפעול – "אותו", "עליו", "לו", "אליו" לפעמים יקדים המלה לפני שם הפועל ולפעמים תבא אחריו – "ויאמר אליו העבד", "ויאמר משה אליהם" וכדומה. ובארנו שם שתמיד יקדים את המלה העיקרית אצלו. ולפי זה היה לו לומר פה "אשר ישכב הזב עליו" אחר שבמלת "הזב" בא לדייק דוקא הזב ולא בעל קרי (כנ"ל סימן הקודם) הוא עיקר במאמר. מזה דרשו חז"ל שמלת "עליו" בא לדייק שישכב עליו דוקא ביינו שינשא רובו עליו ולכן הקדימו.
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב׃
(סי' קל"ב) ואיש אשר יגע במשכבו: מלת "איש" מיותר שבכל מקום שנזכר כיבוס בגדים ידעינן שמדבר באדם. ופירשו חז"ל דהוה טעינין על ידי מדת קל וחמר שגם המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים, דהא המשכב עלול יותר לקבל טומאת הזב מן האדם, שאם שכב הזב על האדם אינו מקבל טומאת משכב רק טומאת מגע זב. ואם כן, אם אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים כל שכן המשכב הנוגע במשכב! לכן דייק ואמר שרק באיש יכבס בגדיו ולא המשכב הנוגע במשכב. ואמר (במשנה ב) שאין ללמוד בקל וחמר זה שאדם ששכב עליו הזב יקבל טומאת משכב – דהא אדם חמור ממשכב שאם נגע במשכב מטמא בגדים – דהא אמר "וכל המשכב אשר ישכב עליו" ולא אדם שישכב הזב עליו. (סי' קל"ג) ואיש אשר יגע במשכבו: אחר שדין זה נוהג במשכב ובמושב למה תפס "משכבו"? היה לו לומר "אשר יגע בהם" ויסוב על המשכב והמושב, בשגם שמבואר אצלינו תמיד שאין מדרך הלשון לשְנות את השם במקום שיכול לרמזו על ידי כינוי. ודרשו חז"ל שם "במשכבו" המיותר לג' דרשות: (א) משם "משכב" דריש רק אם הוא שלם שאז קרוי בשם זה, לא אם נשבר שבטל שם "משכב" ממנו ( וביאר שאין ללמוד זה מק"ו מכלי חרש שמועיל לו שבירה אף על גב שחמור שאין לו טהרה במקוה דיש להשיב דכלי חרש קיל, שאינו אב הטומאה ) (ב) מן הב' "במשכבו" היינו שנגע בו עצמו, שפעל "נגע" שאחריו ב' מורה שנגע בו עצמו, לא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה ויותר מעשרה (כמ"ש בפרק יט דכלים מ"ב) וכדמפרש בחולין (דף נה) ולא בנימין היוצאין מן הקשר כמ"ש בכלים (שם מ"א) שאינו נוגע במשכב עצמו (ג) מן הכינוי "משכבו" משמע משכב שלו, ולא הגזול לת"ק או הגנוב לר' שמעון דסבירא ליה דמגנב לא מתיאש וכמו שמביא בבבא קמא (דף סו) ועי' בתוס' שם. וכבר בארנו בפר' שמיני (סימן צט) דאחר שבכל מקום כתב "יכבס בגדיו" סתם, ולא כתב אחריו "וטמא עד הערב" לכן במקום שכתב "וטמא עד הערב" יש על זה דרוש כמו שדריש שם ד' פעמים שכתוב בפ' "וטמא עד הערב". וגם בפרשת זב כתוב ששה פעמים "יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (והם בפסוק ה', ו', ז', ח, י, יא). ונמצא על זה ששה דרשות שדרשו שבא לומר שיש איזה טומאה נוספת ומרבה איזה דבר לטומאה והוא: (א) מ"ש (במשנה ד) יכול שאני מוציא מחמשה עד עשרה ת"ל טמא (ב) מ"ש (במשנה ה) יכול שאני מוציא משלש ולמטן ת"ל טמא (ג) מ"ש (במשנה ו) יכול שאני מוציא את הגנוב ת"ל טמא. – ושלש אלה מרבה מן "וטמא עד הערב" שכתוב בפסוק ה' ופסוק ו' ופסוק י' שמדברים במשכב ומושב – (דרשה ד) מ"ש (במשנה י) מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל טמא. וזה מרבה מן "וטמא עד הערב" שבפסוק ח (דרשה ה) מ"ש פסוק ז "וטמא עד הערב" דריש בספרא (פרק ג משנה ה) (דרשה ו) ומ"ש בפסוק יא "וטמא עד הערב" דריש (בפרק ד משנה ה) כמו שיתבאר שם. ועל מ"ש ששה פעמים "יכבס בגדיו" סמך ששה למודים מן "בגדיו". ד' ריבויים – (א) גדול צבוע, (ב) קטן לבן, (ג) קטן צבוע, (ד) שביס של סבכא. וב' מיעוטים – (א) ציפה, (ב) אדם וכלי חרש. ובפר' שמיני שם עיקר הלימוד על ד' ריבויים מד' פעמים "יכבס בגדיו" (וזה פירוש משנה י). ומ"ש (במשנה ט) בשעת מגעו הוא מטמא, פירש אינו מטמא – למד לה ממ"ש "אשר יגע" בעתיד והיה לו לומר "אשר נגע" ומפרש שרק בעודו נוגע מטמא. ומ"ש (במשנה יא) מכאן אמרו – הוא בזבין (פרק ה משנה א) כלל אמר ר' יהושע וכולי ור"ל בשעת מגעו דינו כאב הטומאה ולכן מטמא אוכלים להיות תחלה, ואינו מטמא אדם וכלי חרש כמו שלמד במשנה ח מן "בגד". ואם פירש ממטמאיו הוא כראשון ובכל זאת מטמא משקים להיות תחלה מגזרת חכמים.
וְהַיֹּשֵׁב עַל־הַכְּלִי אֲשֶׁר־יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב׃
(סי' קל"ד) והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב: אחר שדין משכב ומושב שוה ועד הנה תפס הדינים במשכב והוא הדין למושב, מדוע עזב פה מלדבר במשכב ותפס דין מושב עד שעל ידי כן הוצרך להאריך? והיה לו לומר "והשוכב עליו" ויסוב על המשכב שדבר בו עד הנה ונדע ממנו גם מושב. השיבו חז"ל שאם היה אומר "והשוכב עליו" הייתי טועה ואומר רק אם שוכב עליו ממש ונוגע בו. ומנין לעשרה משכבות ומושבות זה על גבי זה והוא שוכב ויושב על העליון? לכן אמר "אשר ישב עליו הזב" שממה שנאמר בלשון עתיד – "אשר ישב עליו" פירושו שהיושב על הכלי בענין אשר ישב עליו הזב כן יטמא היושב, וכמו שהזב מטמא את הכלי אפילו עשר מושבות זה על גבי זה (כמו שלמד לקמן מק"ו ממרכב) כן הטהור מיטמא מן הכלי באופן זה. וז"ש (במשנה א) ת"ל והיושב וכולי מקום שהזב ישב ויטמא וכולי. אולם על זה היה די שיאמר "והיושב על אשר ישב עליו הזב" ולמה אמר "על הכלי"? והלא כבר ידענו שהזב אינו מטמא רק כלי הראוי לישיבה (כמו שלמד פרק ב משנה ה)? השיבו חז"ל (במשנה ב) שאז הייתי טועה ומפרש היושב על אשר ישב עליו הזב היינו אם עוד הזב יושב עליו, אז מיטמא הטהור, ושעל זה אמר עתיד במקום עבר להורות על ההוה שעודו יושב וכמו שאמרנו למעלה (סימן קכח) שיבא העתיד במקום עבר להורות על ההוה. לכן אמר "על הכלי אשר ישב" שהכלי בעצמה מטמאה גם כשאין הזב וז"ש ת"ל כלי – לעשות ריקם כמלא. אולם עדיין יפלא מדוע שינה ותפס הדין במושב ולא במשכב שדבר ממנו עד הנה, והיה לו לומר "והשוכב על המשכב אשר ישכב הזב עליו", ונדע גם כן כל הלימודים הנזכרים במשכב והוא הדין למושב, ואין דרך הכתוב להניח הציור שתפס תחלה ולתפוס ציור אחר. השיבו (במשנה ג) מפני שאז היינו אומרים אין לי אלא משכב והוא הדין מושב. מרכב מנין? לכן תפס "כל כלי אשר ישב עליו" וזה כולל גם המרכב שהוא גם כן כלי לישיבה, כי הרוכב יושב גם כן על מרכבתו. ומ"ש ודין הוא הכי פירושו שרצה ללמוד אחר שבמשכב שוה הנישא מן המשכב להנושא את המשכב, כמו שהנושא נטמא עף על פי שלא נגע בו כן הנישא מן המשכב, והוא הדין שיש לומר במרכב שהנישא מן המרכב יהיה שוה לנושא המרכב שיטמא אף על פי שלא נגע. ומשיב דיש לדחות דשאני מרכב שחלק מגעו ממשאו, שמגעו אין מטמא בגדים ואינו דומה למשכב שמגעו שוה למשאו לטמא בגדים. ור' חנינא (במשנה ד) למד בדרך אחר דהא ראינו שיציאת הטומאה מהמרכב יותר עלולה משתכנס אל המרכב, כי הזב הנושא את המרכב לא נטמא המרכב להיות אב הטומאה ובכל זאת כשהטהור נושא המרכב תצא הטומאה מן המרכב לטמא את הטהור, ואם כן במקום שהטומאה נכנסת אל המרכב, היינו כשהזב רוכב עליו ולא נגע בו כמו שלמד לקמן משנה יב, כל שכן שתצא ממנו באופן זה כשהטהור רוכב עליו ולא נגע בו. ודחה שיש להשיב שלכן החמיר במרכב הנישא מן הטהור שכן החמיר גם בזב הנישא מן הטהור, אבל מרכב הנושא את הטהור יש להקל בו כמו שמקילין בזב הנושא את הטהור, ולכן צריך קרא.
וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב׃
(סי' קל"ה) והנוגע בבשר הזב: מה שתפס שם "בשר" ולא אמר "הנוגע בזב" פירושו שצריך שיגע בבשרו דוקא בלא אמצעי ולא בצואה שעליו. ומ"ש ולא בקלקלין פרש"י בחולין (דף קכו:) בשם רב האי שער תלוש המתקשה ונאסף בשערות. ומ"ש יכול שאני מרבה את השער היינו שער מחובר. ומ"ש ת"ל טמא היינו מ"ש "וטמא עד הערב" כמו שאמרנו למעלה (סימן קלג) שיש ששה דרשות על ששה פעמים דכתיב בפרשה זו "וטמא עד הערב". (פירוש משנה ו) והנה מ"ש "הזב" מיותר שהיה לו לומר "והנוגע בבשרו" וכבר הראיתי (בסימן קל) שדרש כל מלת "הזב" שבא ביתור בפרשה זו. פירשו – דוקא בשר הזב היינו בשרו המחובר בו, לא הפורש ממנו שאינו עוד בשר הזב, שנסתלק הזיבה מעליו כמ"ש ר' שמעון (בפרק ב משנה יב). ולכן מפרש מ"ש "או בעצם אדם" שדרשוהו על ידי יתורו על אבר מן החי כמ"ש בספרי חוקת (פסקא קכז) ובנזיר (דף נג) שדוקא שהאבר יש בו בשר גידין ועצמות. (פי' משנה ז) ובארו שהוצרך הכתוב לבאר שהנוגע בזב יטמא ויכבס בגדים ושהנוגע במשכב יטמא ויכבס כי אי אפשר ללמוד אחד מחבירו, שהזב חמור ממשכב שעושה משכב ואין המשכב עושה משכב אם מונח על בגד אחר, והמשכב חמור מזב שחבורי המשכב טמאים כמ"ש למעלה אפילו עשר משכבות זה על גבי זה או כמ"ש למעלה חבל היוצא מן המטה, לכן צריך לומר הדין בשתיהם.
וְכִי־יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב׃
(סי' קל"ו) וכי ירק הזב בטהור: מלת "בטהור" הוא למותר והיה לו לומר "וכי ירק הזב בו". פירשו חז"ל מפני שמצינו שפעל "ירק" שאחריו ב' יורה לפעמים על הרקיקה דרך בזיון ואז יהיה פירושו שרוקק נגדו, לא שרוקק על גופו ממש, כמו "וירקה יבמתו בפניו" שפירושו שתירק נגדו (כי מצד שרוקק דרך בזיון ייחשב כאילו הרוק נוגע בו). וכן נוכל לומר פה אם יכתב "וכי ירק בו" דהיינו שרקק לפניו דרך בזיון. לכן דייק "וכי ירק בטהור" שיש הבדל בין הכינוי ובין השם עצמו, שהכינוי יישמש לפעמים על חלק מן העצם כמו פניו או ידיו כמו – "ונתן לו" שפירושו ונתן בידו. וכן היה יכול לפרש "ירק בו" היינו כמו "ירק בפניו" אבל כשבאר "ירק בטהור" היינו שרקק עליו ממש. ובנדה (דף נה) אמר על ברייתא זו אמר מר יכול אף על פי שלא נגע?... מהיכא תיתי?! סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה, מה התם אע"ג דלא נגע ה"נ אע"ג דלא נגע, קמ"ל. ואימא הכא נמי – במגע אבל במשא לא, מידי דהוי אשרץ. אמר ריש לקיש תנא דבי ר"י אמר קרא "בטהור" מה שביד טהור, טמאתי לך. ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא, בגדים לא לטמא, מידי דהוי אמגע נבלה! אמר ריש לקיש וכן תנא דבי ר"י אמר קרא "בטהור" טהרה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך כאן, ואיזה? זה מגע נבלה. ואימא במשא דשרץ? אם כן לכתוב קרא "באדם", מהו "בטהור" שמע מינה תרתי. ע"כ. והכי פירושו שעל מ"ש בברייתא יכול אפילו רקק ולא נגע מקשה למה נאמר כן? והשיב דהוה למדין מיבמה ששם פירושו שירקה בפניו נגדו וכמו שאמרנו למעלה. ועל זה הקשה ואימא הכי נמי במגע ר"ל שנאמר שדוקא בנוגע בבשרו ממש וטמא מטעם מגע, לא אם ירק על בגדיו שנושא הרוק שיטמא משום משא. ועל זה השיב ריש לקיש אמר קרא "בטהור" מה שביד טהור טמאתי לך ר"ל שמצאנו שהפעלים המורים על הזריקה וההשלכה יבא אחריהם מלת "עליו" כמו "או השליך עליו כל כלי", "כי מי נדה לא זורק עליו" ואז פירושם עליו ממש. וכן פה היה לו לומר "וכי ירק על הטהור" כי פעל "ירק" שרשו מענין הרקה והשלכה, שמשליך על הגוף, לא בו ובתוכו (שעל זה מורה שימוש הב' כמו "וידו אבן בי") אמנם שימוש הב' לא יצדק בפעלים אלה רק בצירוף אל היד כמו שתחת שעל הגוף יאמר – "ונתן עליו", "נפל עליו", "עלה עליו" כך יאמר ביד – "ונתן בידו", "נפלה נא ביד ה'", "חוח עלה ביד שכור". וכשאמר "וכי ירוק..בטהור" הוא כאומר "וכי ירוק ביד טהור" שהטהור נושאהו בידו ומטמא משום משא, כי היד הוא מיוחד לנשיאת הדבר. וז"ש מה שביד טהור טמא לך. ומקשה ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא, בגדים לא לטמא ר"ל שאם כן נאמר שעיקר הטומאה האמורה פה לטמא בגדים הוא רק מטעם משא כמ"ש ביד טהור, לא מטעם מגע, ודינו כמו בנבלה. ועל זה השיב ריש לקיש אמר קרא "בטהור" טהרה שטהרתי לך במקום אחר ר"ל כי עדיין יפלא למה אמר לשון "בטהור"? שהיה לו לומר "וכי ירק הזב באדם" ונדע גם כן על ידי שימוש הב' שפירושו ביד האדם ושהטומאה מטעם נישא, למה תפס לשון "בטהור" ואם כן בא להורות עוד כוונה שנייה דרושיית שרצונו לומר הגם שירק בטהור היינו בענין שראוי להיות טהור (אם נדמהו אל טומאה אחרת) ר"ל שלא נשא הרוק רק נגע בו, שבזה ראוי שיהיה טהור מלטמא בגדים אם נדמהו לטומאת נבלה, בכל זאת טמא. (ולפי הדרוש ב' של "בטהור" הוא ב' הענין – בענין שהוא טהור) והקשה שיש לומר בענין שהוא טהור היינו במשא שהוא טהור אצל שרץ. והשיב שעל זה לא היה צריך מלת "בטהור" שאם יכתב "באדם" נדע גם כן משא ממ"ש בב' – "באדם" ולא אמר "על האדם", ובהכרח שמלת "בטהור" קאי על מגע. ובקרבן אהרן האריך מאד בדברי הגמ' הזאת בקושיות והמון דוחקים ודברי חז"ל ישרים וברורים ת"ל [תהלה לאל?] (סי' קל"ז) וכי ירוק: שורש זה בא על שני תמונות: (1) מנָחֵי פ"י – "וירקה בפניו", "ואביה ירוק ירק בפניה" ששרשו ירק. (2) מן הכפולים – "מפני לא חשכו רוק" (איוב ל י), "עד בלעי רקי" (איוב ז יט) ששרשו רקק. ויש הבדל ביניהם. "ירק" מנחי פ"י, מיוחד רק לרוק היוצא מן הפה, ולכן ביבמה שכתוב "וירקה" צריך רוק, לא כיח וניע ומי האף. אבל פעל "רקק" כולל גם הרירים וכיחו וניעו. ואם היה פה משורש "ירק" מנחי פ"י היה צריך לומר היו"ד בציר"י או בחירי"ק מושך יו"ד "יֵרַק" כמו "יֵלֵד" "יֵדַע" או יִירק כמו "ראש פתנים יִינָק", "יְיָרֵש הצלצל". אבל כשאמר "יָרק", היו"ד בקמ"ץ, הוא מן הכפולים על מדת "יָסוב", "יָעוז" וכולל גם כיחו וניעו ומימי האף. וז"ש ת"ל וכי ירוק (ואין צורך למה שנדחקו המפרשים שלמד לה מן הוי"ו של "וכי")
וְכָל־הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא׃
(סי' קל"ח) וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא: הדרושים מסודרים פה כמו שהם למעלה (סימן קכח) לגבי משכב ולגבי מושב שאם היה אומר "אשר ירכב עליו" היה כולל כל מה שירכב עליו, אף על המשכב ומושב, לכן אמר "המרכב" – רק המיוחד לכך, לא משכב ומושב וזה פירוש משנה ט. ואם היה אומר "מרכב" בלא ה' היה כולל גם האוכף אבל במ"ש "המרכב" בה' הידיעה היינו המיוחד לרכיבה – מוציא האוכף שמיוחד גם לישיבה כי יושב ורוכב עליו. (וזה פירוש משנה י) ומ"ש (במשנה יא) איזהו המרכב המיוחד זרז האשקלוני וכולי הוא בכלים (פרק כג מ"ב) ועיי"ש פירושו. ואמר (במשנה יב) דממ"ש "כל המרכב" מרבה במלת "כל" אפילו עשר מרכבות זו על גבי זו. וכבר בארנו שמלת "כל" לפעמים ירבה כללות המין ולפעמים כללות הדבר עצמו. ובמ"ש "כל המשכב" ריבה למעלה כללות המין – כל מיני משכב. ובמ"ש "כל המרכב" שלא היה לו לרבות בכללות המין, ריבה כללות הדבר עצמו ומרבה זה אצל מרכב וקל וחמר למשכב ומושב. ומ"ש עד שינשא רובו עליו כבר התבאר למעלה שהיה ראוי לכתוב "אשר ירכב הזב עליו" והקדים מלת "עליו" מפני שהוא עיקר בדיבורו שצריך שירכב עליו דוקא ר"ל שינשא רובו עליו, דאם אין רובו עליו רוכב גם על זולתו, לא עליו לבדו. (סי' קל"ט) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו: פירשו חז"ל שאין לפרש שכינוי "תחתיו" מוסב על מלת "המרכב" ופירושו בכל אשר יהיה תחת המרכב, דהא גם הזב עצמו אינו מטמא כלי שטף אלא במגע ואיך מטמא המרכב כלים בלא נגיעה?! ועל כרחנו שכינוי "תחתיו" מוסב על הזב – אשר יהיה תחת הזב בעת הרכיבה, הנוגע בו יטמא. ולא נזכר כיבוס בגדים וזה קל במרכב ממשכב ומושב דכתיב "וכל אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו" (והרוכב על מרכבתו של זב כבר למדו למעלה פרק ג משניות ג-ד) ובנדה (דף לב סוף ע"ב) עליונו של זב מנלן? דכתיב "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא", מאי תחתיו? אילימא תחתיו דזב – מ"ואיש אשר יגע במשכבו" נפקא! אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו עליון של זב. נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. אימר נתקו הכתוב מטומאה חמורה דלא מטמא אדם לטמא בגדים אבל אדם או בגדים ליטמא. אמר קרא – "יטמא", טומאה קלה משמע ודברי הגמ' הלזו נפלאה ונעלמה ואין פותר. וכמו שהקשו התוס' על גירסא זו: (א) איך מוקי קרא בעליונו של זב הפך הספרא שמוקי לה במרכב? (ב) איך הוה בעי לאוקמי במשכב והא במשכב כתיב כיבוס בגדים ופה אין צריך כיבוס בגדים? (ג) איך מוקי לה בעליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין והא כתיב "יטמא עד הערב", הרי מדבר מדבר שמתטהר בערב על ידי טבילה, ואוכלין ומשקין אין להם טהרה במקוה?! [ ולכן מחק רש"י גירסא זו וגרס במקומה ומאי ניהו נישא והנשא כתיב. ועל זה הרבו התוס' והרמב"ן בחידושיו לתמוה כמה קושיות ופליאות והיותר ק"ו דבמסורת נמסר "נושא" מלא ] וכפי הנראה פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד (פרק ו מהל' מטמאי מו"מ ה"ג) שהרמב"ם כתב כל הכלים שינשאו למעלה מן הזב הם הנקראים מדף והם כולם ככלים שהוא נוגע בהם שהם ראשון לטומאה ואינם מטמאים לא אדם ולא כלים אבל מטמאים אוכלים ומשקים כשאר ולדות הטומאה וטומאת מדף מדבריהם. וכתב הראב"ד וז"ל יש טומאת מדף מדבריהם אבל זו אף על פי שהוא קרויה מדף אינה מדבריהם שהרי אמרה תורה "והנוגע בכל אשר יהיה...תחתיו יטמא עד הערב" ודרשינן ליה במס' נדה כל אשר יהיה הזב תחתיו ואמרה תורה יטמא עד הערב, אלמא כלי שטף נמי מטמא במגע. ע"כ. מבואר שהרמב"ם החזיק כדרשת הספרא שמ"ש ב"כל אשר יהיה תחתיו" קאי על המרכב כמו שכתב בפי' (שם ה"ב) וגם קשה לי על דרוש הגמ' ממ"ש "יטמא עד הערב" ואוכלין ומשקין אין להם טהרה במקוה. לכן כתב שהוא מדבריהם וסבירא ליה שדרוש זה אסמכתא בעלמא. והראב"ד סבירא ליה שהוא דרשה גמורה ולכן הוכרח לומר שמטמא כלי שטף גם כן ויצדק "יטמא עד הערב" מצד הכלי שטף שיש להם טבילה. אולם דעת הראב"ד הוא נגד כל הפוסקים וסותר למ"ש שעליונו של בועל נדה מטמא כעליונו של זב (כמ"ש בנדה שם) והוא אינו מטמא רק אוכלים ומשקים כמ"ש הרמב"ם (שפ פרק ג הלכה ב) ושם אודי ליה הראב"ד. וגם שתאמר שהוא אסמכתא לא תמצא ידך לכוין גירסא שבידינו אף בדרך אסמכתא. וחלקי אמרה נפשי לפרש דברי הגמ' מוסכם עם הספרא בשינוי[?] מלה אחת במה שכתוב "ומאי ניהו עליון של זב" צריך לומר "ומאי מיעט עליון של זב" והכי פירושו: שקשה להו עמ"ש "הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו" (שקאי על מרכב הזב כדרוש הספרא) הלא הדבר הנתון תחת הזב הוא מטמא משום מושב [ וכמ"ש בספרא (פרק ג משנה י) אוציא את אלו ולא אוציא את האוכף ת"ל מרכב ] ופי' שהסילא העשוי לנוח בו עגבות הרוכב אינו טמא משום מרכב רק משום מושב. רק העץ שלפני הסרגל – לפניו ולאחריו – שאינו עשוי לישיבה, רק לסמוך עליו, טמא משום מרכב. והנה העץ הזה שלפני סרגל אינו תחת הזב רק הזב הוא תחתיו כי מלת "תחתיו" יבא לפעמים על דבר שהוא בצד דבר אחר כשהוא נמוך ממנו כמו "והוא עומד עליהם תחת העץ", "והוא יושב תחת האלה". ומבואר שאין מדרך הלשון לומר על המכסה שעל האדם בלשון שהאדם הוא תחת המכסה רק יתפס הלשון שהמכסה הוא על האדם כי יאמר שהטפל על העיקר לא שהעיקר הוא תחת הטפל. ואם היה הכוונה על עליונו של זב היה ראוי לומר "והנוגע בכל אשר יהיה עליו", מה שאין כן בשאומר "בכל אשר יהיה הזב תחתיו" אין פירושו על המכסה שעליו שעל זה הלשון הראוי "בכל אשר יהיה על הזב" רק פירושו שהזב נמוך ממנו ונסמך עליו שהוא המרכב שהוא אינו על הזב רק בצידו, רק הזב הוא תחתיו. וזה שנאמר מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב (היינו האוכף שהוא תחת מושבו) מ"איש אשר יגע במשכבו" נפקא (ר"ל שזה הוא מושב, לא מרכב, ונפקא ליה מ"איש אשר יגע במשכבו" שמשם ידעינן משכב ומושב) אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו (ר"ל בהעץ שלפני הסרגל לפניו ולאחריו שאינו תחת הזב רק הזב יושב תחתיו ונסמך עליו שהזב נמוך ממנו) ומאי מיעט עליונו של זב ר"ל ולכן תפס לשון זה ולא אמר בלשון "הנוגע במרכבו" שתפס כן למעט עליונו של זב שר"ל רק אשר יהיה הזב תחתיו ולא אשר יהיה הוא על הזב שהוא עליונו של זב והנה כבר ידעינן שעליונו של זב טמא מטעם היסט [ כמ"ש הרמב"ן שנפקא לן ממ"ש "וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר" איזה מגעו שהוא ככולו זה היסטו ופרק יוצא דופן – "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" זה היסטו של זב שלא מצאנו לו חבר בכל התורה כולה ] ואם כן אי אפשר לפרש שאינו מטמא כלל ועל כרחנו בא המיעוט שנתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה. ומקשה דלמא נתקו לטומאה קלה דלא מטמא אדם לטמא בגדים אבל אדם או בגדים מטמא. ומשני אמר קרא "יטמא" טומאה קלה משמע ר"ל דאחר שהכתוב אומר "יטמא עד הערב" ואם כן הלא המרכב עצמו אינו מטמא אדם לטמא בגדים, וממילא ממה שממעט עליונו של זב מטומאה זו שנזכר בכתוב על כרחנו ממעט מטומאה זו שלא יטמא אדם לבדו או בגדים לבדן רק יטמא טומאה קלה.
וְכָל־הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד־הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב׃
(סי' ק"מ) והנושא אותם: אם קאי על המרכב היה לו לומר "אותו" בלשון יחיד. ופירשו חז"ל שקאי על כל הנזכר למעלה – על המשכב ומושב ועל המרכב. שתחלה באר שלענין נגיעה חלק בין משכב ומושב למרכב, שנגיעה של משכב ומושב מטמא בגדים ולא נגיעה דמרכב אבל לענין משא כולם שוים שהנושא אותם יכבס בגדיו. ובאר שאי אפשר ללמוד זה מק"ו – אחר שמשכב ומושב חמור שמגעו מטמא בגדים כל שכן שמשאו יטמא בגדים, דיש להשיב גולל ודופק וכיחו שמגען מטמא ולא משאן כמו שלמד בספרי ממה דכתיב "וכל אשר יגע על פני השדה". ור' אליעזר אומר שעל משכב ומושב אינו צריך קרא דיש קל וחמר ממרכב. ומ"ש "והנושא" מוסב על כל הנזכר בפרשה שטמאין בזב וכולל זובו ומימי רגליו וכולי (ודם הנדה לא מפה יליף רק מן "והדוה בנדתה"). ורבנן ילפי זובו מן "והזב את זובו" (כמ"ש בספרא סוף מצורע, ובנזיר דף סז, נדה דף כח ולד), ורוקו ממ"ש ביד טהור טמאתי לך (כנ"ל סימן קלו), ומימי רגליו – מה רוק שמתעגל ויוצא כמ"ש בנדה (דף נו), ושכבת זרע למד בב"ק (פרק כיצד הרגל) מקל וחמר.
וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע־בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא־שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב׃
(סי' קמ"א) וכל אשר יגע בו הזב: ממ"ש "אשר יגע בו" משמע שנוגע בעצמו בלא אמצעי, לא בצואה שעליו וכולי וכמו שדריש למעלה (סימן קלה) על מה שכתוב "והנוגע בבשר הזב". ומ"ש ת"ל טמא, הוא מ"ש "וטמא עד הערב" שנדרש ששה פעמים בפרשה זו כמו שכתבנו למעלה (סימן קלג) עיי"ש. ולכאורה משמע שדרשת הספרא פה הוסדה על מה שכפל שנית "וכל אשר יגע בו הזב" שהיא למותר שכבר אמר "והנוגע בבשר הזב" ומה לי טהור נוגע בטמא או טמא נוגע בטהור. ועל כרחנו שבא להוסיף שכמו שטהור הנוגע בטמא צריך שיגע בטמא עצמו בלא אמצעי כמו שדריש לעיל סימן קלה כן צריך שהטמא יגע בטהור עצמו בלא אמצעי כמ"ש בחולין (דף קכו). ובגמ' נדה (דף מג) אמר "כל אשר יגע בו הזב" זה הסיטו של זב, שלא מצאנו לו חבר בכל התורה כולה, ואפקא רחמנא בלשון נגיעה למימרא דהיסט ונגיעה כידיו, מה התם מאיבראי אף הכא מאיבראי. ומשמע שבא לתקן הכפל הזה שלמעלה מדבר מנגיעה ופה מדבר מהיסט. ואחרי ההשקפה דבריהם מוסדים בעומק הלשון שבכל התורה בא הציור שהאדם הטהור נוגע בטמא או בדבר טמא, ולא יצייר שהטמא נוגע באדם הטהור (רק אם הטהור הוא בלתי אדם שלא שייך בו שיתנענע ליגע). וכבר בארתי הטעם למעלה (פרשת צו סימן לח) משום שעל הטהור מוטל להזהר מן הטמא, לכן יצייר תמיד אם לא נזהר ונגע בטמא. והנה פה יצא מן הכלל שמצייר הנגיעה מן הטמא אל האדם הטהור, מזה הוציאו שמ"ש "וכל אשר יגע" בא על הסטת הדבר עצמו, כי מצאנו פעל "נגע" שבא על העתקת הדבר ממקומו כמו "כי נגע בכף ירך יעקב", "והנה יד נגעה בי ותניעני על ברכי" (דניאל י י), "הנוגע באיש הזה ובאשתו" (בראשית כ״ו:י״א), "הנוגעים בנחלה" (ירמיהו י״ב:י״ד), "כגעת בה רוח הקדים" (יחזקאל י״ז:י׳), "וגע בכל אשר לו" (איוב א׳:י״ט), "ויגע בארבע פנות הבית" (שם), "כל מכה יבוסי ויגע בצנור" (שמואל ב ה׳:ח׳). והגם שלשון זה לא יורה בעצם על ההיסט והיא דרך מליצה והשאלה ולמה לא תפס לשון המורה על ההיסט בעצם וראשונה? על זה אמר דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה וכולי מה התם מאיבראי וכולי ללמד שבין ההיסט בין הנגיעה, צריכים להיות באבר הגלוי שאם קנה בקומטו של זב והסיט בו, טהור. ולכן כל נגיעות ילפינן מנגיעה דהכא שצריך להיות באבר הגלוי והוא הדין שהטהור הנוגע (דנגיעה כתיב תמיד על הטהור) צריך להיות באבר הגלוי, אבל ההיסט שלא נמצא במקום אחר על הטהור בלשון נגיעה רק פה על הטמא ידעינן שהזב צריך להסיט באבר הגלוי ולא ידעינן שהיסט הטהור צריך להיות באבר הגלוי, ולכן אמר ר"ל קנה בקומטו של טהור וכולי ועיי"ש בתוס' והבן. וז"ש בגמ' במתק לשונה וכל אשר יגע בו הזב זו הסיטו של זב שלא מצאנו לו חבר בכל התורה כולה, שכללו בדבריהם עוד כוונה שלא מצאנו חבר ללשון זה שיתפס שנגע הטמא בטהור, כי תמיד יצייר שנגע הטהור בטמא. אולם יקשה על מה שכתבנו בפר' חוקת "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" שנמצא עוד מקום אחד שתפס הלשון שנגע הטמא בטהור, ובספרי (שם סוף חוקת) או שמטמא בהיסט קל וחמר הוא, ומה נבלה קלה הרי מטמא בהיסט, מת חמור אינו דין שיטמא בהיסט?! ת"ל "וכל אשר יגע" – במגע הוא מטמא ואינו מטמא בהיסט שלכאורה נהפוך הוא שממ"ש "כל אשר יגע בו הטמא" משמע שמדבר בהיסט כמו פה. אך באמת ההיסט דשם הוא שהסיט הטהור את הטמא, שהוא טומאת משא וכמש"ש (ספרי פסקא קכז) ומנין שהמת מטמא בהיסט אמרת קל וחמר מנבלה עיי"ש, והוה אמינא שגם טמא מת מטמא בהיסט כמת וכנבלה, דהיינו אם הטהור הסיטו, ואם היה כתוב "וכל אשר יגע הטמא בו" הייתי דן בקל וחמר שהוא הדין לטומאת משא כמו שבמת הגם שתפס נגיעה מטמאם במשא מקל וחמר. לכן שינה ואמר "כל אשר יגע בו הטמא" שנגיעה כזו לא משכחת במשא כלל, דכשהטהור נוגע בטמא יצויר שיסיט אותו בנגיעה זו, לא כן כשהטמא נוגע בטהור, ובזה בא לדייק דוקא נגיעה ולא היסט. ולענין שלא יטמא בהיסט כמו בזב אם הסיט הטמא את הטהור אין צריך קרא כי זה אין מטמא גם במת וכ"ש בטמא מת, והוא רק בזב ולא נמצא לו חבר. (סי' קמ"ב) וידיו לא שטף במים: ר"ל בעוד שלא טבל מטומאתו דהא אמר אחר כך "ורחץ בשרו במים חיים" הרי שצריך טבילה וגם הנוגע בו צריך טבילה ואיך יועיל להזב שטיפת ידים? רק רצונו לומר שידיו שנגעו בטהור לא שטף במים עם יתר גופו. ומה שהוציא הטבילה בלשון שטיפת ידים דרשו שבא ללמד שאין צריך לטבול רק מקומות המגולים מגופו כדוגמת הידים, לא בית הסתרים. (וכמ"ש בקידושין דף כה) ופירשו שכל שנגע הזב בטהור בעוד לא שטף ידיו, היינו שלא טבל, אפילו שספר שבעה ואפילו לאחר כמה שנים – מקבל טומאה. ור' אליעזר בן ערך אמר שלכן תפס "ידיו" מפני שהידים עקסניות הן ונוגעות במקום הטנופת ונדבק עליהם הזיבה וצריך לשטפם היטב קודם טבילה להעביר הלכלוך (ועל זה בא לשון "שטיפה" שנאמר על העברת הלכלוך כמו "ומורק ושוטף במים") ומזה סמכו לטהרת ידים אחר שמבואר בתורה שהידים עסקניות הן וצריכים שטיפה ביחוד, ומובא בחולין (דף קו:).
וּכְלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר־יִגַּע־בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל־כְּלִי־עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם׃
(סי' קמ"ג) וכלי חרש: כבר בארתי זה בסדר צו (סימן סז) שכל מקום שתעשה התורה חלוקה בין הדברים על כרחך תעשה חלוקה שלימה כוללת ועל ידי שאמר "כלי חרש" ולא אמר "חרש" מבואר שעושה חלוקה בין כלי חרש ובין כלי עץ, אם כן כל הקרוב לחרש כגון כלי נתר נכנס בגדר כלי חרש עיי"ש באורך ותבין. (סי' קמ"ד) וכלי חרש אשר יגע בו הזב: שטחות הלשון משמע שנגע על גב הכלי כמו כל נגיעות שאצל טומאה, שאם פירושו שנגע בתוכו היה לו לומר "אשר יגע אל תוכו" כמ"ש בשרצים ( ואין ללמוד קל וחמר ממת החמור שמטמא טומאת שבעה שאין כלי חרש מיטמא מאחוריו דיש לומר דזב חמור שעושה משכב ומושב ). וחז"ל דייקו זה מלשון "אשר יגע בו" ר"ל שהן אמת שאחרי פעל "נגע" בא שימוש הב' בכל זאת מצאנו לפעמים פעל "נגע" בלא שימוש הב' – "והנפש הנוגעת תטמא עד הערב" (במדבר י״ט:כ״ב), "מאנה לנגוע נפשי" (איוב ו׳:ז׳) וכלל בלשון שבמקום שנזכר השם לפני הפעל לרוב לא יחזור אות הייחוס אחר הפעל על ידי מלת "בו" בה אם לא לצורך כוונה מיוחדת כמו פעל "בחר" שנקשר תמיד עם ב' – "ומצאנו העיר אשר בחר ה'" (דברי הימים ב י״ב:י״ג), "העיר אשר בחרתי" (מלכים א ח׳:מ״ד), "עבדי אשר בחרתי" (ישעיהו מ״ג:י׳). [ והגם שנמצא גם כן "אהרן אשר בחר בו" (תהלות קה), "וישורון בחרתי בו" (ישעיהו מ״ד:ב׳) הוא לצורך כוונה מיוחדת ] וכן הוא ברוב הפעלים, ואם כן היה לו לומר "וכלי חרש אשר יגע הזב", ועל כרחנו מלת "בו" המיותר שבא לדיוק מיוחד. פירשו חז"ל שבא בדיוק להורות על תוך הכלי כמו "וכלי חרש אשר תבושל בו" שפירושו בתוכו, כי בדבר שיש לו תוך אם בא שימוש מלת "בו" בכוונה ובדיוק היא מורה בו ובתוכו וז"ש (במשנה א) ת"ל "אשר יגע בו" ולהלן הוא אומר "אשר תבושל בו" וכולי. אולם עדיין יקשה למה תפס "אשר יגע בו" ולא אמר "אשר יגע בתוכו"? כי דיוק זה מרופף וחלוש מאד, ויותר היה טוב לומר לשון ברור. וכן לשון "נגיעה" לא יצדק היטב. וז"ש (במשנה ב) מה ת"ל אשר יגע בו. ומשיב שפירושו יגע בו כמו "יגע בו" שנאמר בפסוק הקודם שפירושו על ההיסט מטעם המבואר בפסוק הקודם, עיי"ש. (סי' קמ"ה) וכל כלי עץ ישטף במים: זה דבר שאין צריך לומר שכבר באר שאדם הנוגע בזב מטמא כלים כמ"ש "יכבס בגדיו" וכל שכן הזב עצמו. ופירשו ר' שמעון שקאי על הכלים ואוכלים ומשקים שעל גבי הזב אף על גב שלא נגעו בזב (וכמ"ש בפרק ד דזבים משנה ו). ובזה יאמר ש"אשר יגע בכלי חרש", שהוא הסיטו – "ישבר". ודוגמתו כלי עץ שהסיטו שהוא למעלה עליו ישטף במים דהיינו טבילה. וטומאה זו נקרא "מדף" כמ"ש במשנה שם (ועי' ברמב"ם שם ובראש פרק י דפרה). ואמר במשנה ד שמן הדין י"ל בהפך דאחר שהכלים שתחת הזב אין נעשים מדף (כמ"ש בפרק ה דזבים משנה ב) הגם שתחתיו מטמא משכב בדברים ראוים למשכב כ"ש שעליו לא יעשה מדף דהא עליו קיל שאינו עושה משכב (כמ"ש במשנה ה') לכן צריך קרא. ואמר (במשנה ה) שאין לומר שיעשה על גבו משכב מקל וחומר דהא עושה מדף. לכן דייק "כל המשכב אשר ישכב עליו" דוקא כשהוא על המשכב לא כשהמשכב עליו. וכן אמר (במשנה ו) שאין ללמוד מקל וחמר שיעשה תחתיו מדף שעל זה דייק "כל המשכב" דוקא דברים הראוים למשכב כמ"ש למעלה סימן קכח. ואמר (במשנה ז) שאין ללמוד מק"ו זה שלא יעשה תחתיו משכב, דהא מבואר בקרא דכל המשכב יטמא.
וְכִי־יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר׃
(סי' קמ"ו) וכי יטהר הזב: מצאנו לשון "טהרה" על הפסק הלכלוך והדבר הטמא מצד עצמו – "וישוב בשרך לך וטהר" (מלכים ב ה׳:י׳), "וטהר את הנגע" (תזריע) הגם שהאדם אינו טהור עדיין. וכן "וטהרתם מכל עונם" (ירמיהו ל״ג:ח׳), "ורוח עברה ותטהרם" (איוב לו) וזה שנאמר כשיפסק. (סי' קמ"ז) וכי יטהר הזב מזובו: אף על גב שיש בו טומאה אחרת, שהוא מנוגע גם כן, יוכל לספור לזיבתו וביום הפסק הנגע יטבול טבילה ראשונה של מצורע ולא יטמא משום זיבות לטמא משכב ומושב וכלי חרש בהיסט כן פרש"י במגילה (דף ח). והוא הדין דאפילו קודם שיתרפא מהני טבילה זו לענין זה דמצורע אינו מטמא כלי חרש בהיסט. וכן משכב ומושב כמ"ש בפסחים (דף סח) ועי' מ"ש בזה למעלה סימן ?? ובגמ' שם מסיק שלימוד זה מוכח ממ"ש "וכי יטהר הזב" שמלת "הזב" מיותר וקמ"ל שדי בשיטהר ממה שהוא זב, כי מלת "מזובו" צריך לדרוש (שבסימן שאחרי זה). (סי' קמ"ח) וכי יטהר הזב מזובו: מלת "מזובו" מיותר ודרשו בספרא (מובא במגילה דף ח) שבא לאמור כל שטהר מזובו, אף שלא היה זב בעל ג' ראיות רק בעל שתים, צריך ספירת שבעה. ומפרש בגמ' שם דאין לומר שפירוש "מזובו" דוקא מזוב של ג' ראיות דאם כן לשתוק קרא מיניה. וכי תימא אתיא מדינא, שומרת יום כנגד יום תוכיח כמ"ש בספרא. וע"כ שבא לרבות אף מקצת זיבה משא"כ במ"ש "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו" מפרש דוקא מזב בעל ג' ראיות (כמ"ש בסוף הפרק) ועיי"ש. (סי' קמ"ט) וספר לו: הפעלים החוזרים שציין אותם במלת "לו" "לך" "להם" "לכם" מורה שתהיה הפעולה לעצמו, לא לזולת, כמ"ש (במשנה יג) "על יקח לו" – לעצמו. וכן (פרק ט משנה ג) על "תקח לה". ופרשת קדושים על "אלהי מסכה לא תעשו לכם" – לעצמכם. וגם באגדה ידרשו כן כמ"ש "לך לך" – להנאתך ולטובתך, "שלח לך" – לדעתך, וכן רבים. וכן במ"ש "וספר לו" (ופרק ט משנה א) "וספרה לה" דרשו לעצמו היינו לא יהיה הספירה לצורך הזיבה דוקא רק לצורך הזב שאף שלא בדק בינתיים הוא בחזקת טהרה כדברי ר' אליעזר. אמנם בכתובות (דף עג) מפרש "וספרה לה" לעצמה – שנאמנת בעצמה, ואין צריך עדים, ולפי זה צריך לומר שמה שכתב מכאן אמרו לקמן מקומו (אחר משנה ו) וכן הגיה בזית רענן. ופלוגתת ר' אליעזר ור' יהושע מובא בנדה (דף סח) ושם מפורש באורך דר' אליעזר השיב לר' יהושע שלפי דבריו הוא מונה בסירוגין ויש לפרש שלכן הסמיך הדרוש (במשנה ו) שבעת ימים סמוכים. ואמר ר' יוסי ור' שמעון שדברי ר' אליעזר נראים מדברי ר' יהושע שהוא השוה מדותיו וסבר דכיון דתחלתן וסופן בטהרה מחזקינן לאמצעיים בחזקת טהרה ודברי ר' עקיבא נראים יותר דיש לחוש שמא ראה בינתיים וסתר הכל. ובכל זאת הלכה כר' אליעזר שלכן אמר "וספר לו" – לעצמו וכמ"ש (בפ"ק דנדה) שהלכה כר' אליעזר בד' דברים וזו אחת מהם. (סי' ק"נ) שבעת ימים לטהרתו: שבעת ימים רצופים טהורים מטומאת זיבה, שלא תפסוק זיבה ביניהם. ולכן הוסיף "לטהרתו" שאם לא כן נאמר שיוכל לספר ז' ימים מפוזרים כפי שבארתי זה בסדר תזריע (סימן ז). (סי' קנ"א) וכבס בגדיו ורחץ בשרו: בכל מקום כתוב "ורחץ במים" סתם לבד בשמונה מקומות בספר ויקרא כתוב "ורחץ בשרו" וכולהו לדרשא: (א) מ"ש במצורע (יד ט) "וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים" ודריש בספרא (שם פרק א משנה ט) שבא ללמד שאין מצורע טעון מים חיים וכמו שכתבנו שמה (סימן לב) ור"ל ממ"ש הלשון שוה בזב ובמצורע בשניהם גתוב "ורחץ בשרו" וכתוב בזב "מים חיים" ובמצורע "במים" מבואר דמצורע אינו צריך מים חיים) וזה כוונת (משנה ט) וצ"ל ת"ל ורחץ בשרו במים (ב) מ"ש פה "וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים" בא לדרוש (שבסוף משנה ח) שאין כליו טעונים מים חיים ולכן הבדיל במלת "בשרו" (ג, ד) מ"ש בפרשה אחרי (טז כו, ושם כח) שני פעמים "יכבס בגדיו ורחץ את השרו" דרש פה (במשנה ז) להקיש כיבוס בגדים לרחיצת בשרו שיהיה בנקיות והוא הדין שלא יהיה דבר חוצץ בין כליו למים כמו שהדין בבשרו וקיצר כי הם שני לימודים. (ה) מ"ש בשכבת זרע (לקמן פסוק טז) "ורחץ במים את כל בשרו" דרש לקמן (פרק ו משנה ג) מים שכל גופו עולה בהם. (ו) מ"ש אחרי (טז ד) "ורחץ במים את בשרו" דרשו (סוכה ו) שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו למים, וכן הילקוט (רמז תקעו) הביאו על פסוק זה (וצריך להגיה שם "ורחץ במים את בשרו") והזית רענן הרבה לתמוה שם עיי"ש ובמה שכתבנו הדבר נכון (ז) מ"ש בפר' אמור (כב ו) כי אם רחץ בשרו במים דרש בספרא (שם פ"ד משנה ז) שלא יהא מרחיץ אבר אבר (ח) מ"ש אחרי (יז יז) ובשרו לא ירחץ דריש בספרא (שם פרק יב משנה יג) ללמד דעל כיבוס בגדיו אינו ענוש כרת עיי"ש. ומ"ש בפר' אחרי (טז כד) "ורחץ בשרו במים במקום קדוש" אינו ענין לכאן שזה נדרש על קידוש ידים כמ"ש בספרא שם וביומא (דף עא) (וחוץ מזה נמצא עוד ב' פעמים "וכבס בגדיו ורחץ בשרו" בפרשת חוקת ובאר שם בספרי דא' בא להקיש מה אדם בראוי לו אף כלים טובלים בראוי להם, והשני ידרוש לו שבא להיקש שגם בכלים יביא במים כאחד כמו בבשרו.) (סי' קנ"ב) ורחץ בשרו...וטהר: כבר בארנו דרוש זה היטב (בפר' תזריע סימן סה) שבנוי על היסוד שבארנו (שם סימן ו) להבדיל בין העתיד הגמור בוי"ו המחברת ובין העתיד על ידי וא"ו המהפכת, שהעתיד הבא על ידי וא"ו המהפכת מורה על השלמת הדבר בזמן העתיד וכן ממ"ש "וטהר" ולא "ויטהר" (הגם שעדיין צריך הערב שמש ולא נשלמה הטהרה) דרש שנשלמה הטהרה שלא יטמא עוד כלי חרש בהיסט אף על גב דהדר חזי אינו מטמא למפרע כלי חרש בהיסט דאחר שהיא טומאה מחודשת בזב שאינה בשאר טומאות, יטהר מטומאה זאת אחר טבילה תיכף. ועי' בקרבן אהרן שנתן טעם למה בארו זה דוקא על טומאת כלי חרש. ובן עזאי באר שצריך קרא על זה כי מדין קל וחמר הייתי אומר ההיפך. ודברי בן עזאי באו סתומים ובקש ר' יוסי הגלילי שיפרש דבריו ואמר לו אין מפרשים לחכם. ובקש שישנה דבריו שנית וכהוייתן למען יעמוד על כוונתו ואמר לו אין שונים לחכם. ואז שם ר' יוסי הגלילי על לבו ופירשה בעצמו שהקל וחמר הוא משרץ לזב, דשרץ הוא אב הטומאה הקל שאין בו טומאת שבעה רק טומאת יום אחד והאדם או הבגד הנטמא משרץ הוא ולד הטומאה הקל שקבל טומאה מאב הטומאה הקל, ומזה דן ק"ו דמה בשרץ – שלא השוה בגדים שעל הנוגע ומטמא בשרץ לבגדים הנוגעים בשרץ עצמו ( שבגדים הנוגעים בשרץ טמאים ובכגדים של האיש הנוגע בשרץ טהורים דלא כתיב ביה כיבוס בגדים ) – עם כל זאת עשה כלי חרש בשרץ כאדם בשרץ, שהוא טמא, כל שכן בזב – שהוא אב הטומאה חמור – שעשה בגדי האיש המיטמא בזב כבגדים הנוגעים בזב עצמו ( דהא כתיב ביה כיבוס בגדים ) כל שכן שנעשה כלי חרש הנוגע בזב שיהיה מטמא בהיסט כאדם בזב, וכמו שמטמא אדם למפרע אם ראה אחר שטבל כן יטמא כלי חרש למפרע, לכן צריך קרא.
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח־לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְהוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל־הַכֹּהֵן׃
(סי' קנ"ג) וביום השמיני יקח לו: כבר התבאר בפר' צו (סימן מ) באורך שכל מקום שכתוב שם "ביום" (שהיה די לומר "בשמיני") ממעט לילה, ופירשו בשבת דף קלב דאע"ג דידעינן מן "ביום צותו" דאסור להקריב בלילה צריך ריבוי בזב וזבה ומצורע דהוה אמינא הואיל ובאים בדלות, קרבים בלילה. וכבר כתבתי (בסימן קיט) שבפעלים החוזרים המצוינים מלת "לו" פירושם לעצמו, ופירשו כאן שצריך להביאם ביחוד לזיבה זו. (סי' קנ"ד) שתי תורים: כבר התבאר (ויקרא סימן שכח) שכל מקום שהזכיר שם הרבים בציוי אין צורך לבאר שהוא שניים, כי בלי זה נדע שסתם רבים שתים, ונדרש בכל מקום, כמו "שני כבשים", "שני תורים", וכדומה. ודריש פה שמלמד שצריך דוקא שתי תורים או שני בני יונה בל נטעה שיוכל להביא עשירית האיפה חלופי תור אחד. וצריך לומר שיש איזה קל וחמר על זה דמה מטמא מקדש שהעשיר מביא כשבה, הדל מביא עשירית האיפה, כל שכן זה שגם העשיר מביא תור, קמ"ל. (סי' קנ"ה) ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד: מ"ש "ובא לפני ה'" שהוא מיותר היינו שצריך להכין עצמו שיוכל לבא לפני ה' היינו שיטבול בשביעי שלא היהי טבול יום (דסבירא ליה להספרא דטבול יום דזב כזב). וזה שכתב כיצד הוא בא. ובנזיר (דף מה) פלפלו בזה עיי"ש. (סי' קנ"ו) ועשה אותם הכהן א' חטאת והאחד עולה: כבר בארתי (ויקרא סימן שכט באורך) כי דבר זה נכתב ששה פעמים, ובג' מקומות שהם בזב, ובזבה, ובנזיר – יחס קביעות השם אל הכהן (כמ"ש "ועשה אותם הכהן" שהיא מה שיקבע שמם, כי על ההקרבה היה לו לומר "והקריבם"), ובשלשה מקומות שהם בהישג יד דמטמא מקדש, וביולדת, ובהישג יד דמצורע ייחס קביעות השם אל הבעלים כמ"ש "והביא שתי תורים א' לחטאת וא' לעולה והביא אותם אל הכהן". ומתוך כך אמר רב חסדא (ערכין לו, יומא מא, נזיר כז, כריתות כה) שאין הקינים מתפרשים אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן. ובזה מה שכתב בספרא "ועשה אותם הכהן" שיפרישם הכהן הוא מן המקומות שייחס העשייה אל הכהן, ומה שכתב ומנין שאם הפרישם הוא וכולי הוא מן הג' מקומות שייחס הלקיחה אל הבעלים. [ומ"ש ת"ל "ונתנם אל הכהן" הוא טעות סופר וצריך לומר ת"ל "והביא אותם אל הכהן" וכן הלשון בספרא (ויקרא שם, ולקמן פרק ט מ"ה)] זה שטחיות מאמר זה בכלל, אמנם בפר' ויקרא שם בארתי כי עיקר לימוד זב למד מן מטמא מקדש ומן נזיר טמא שבשניהם כתוב "אחד לחטאת ואחד לעולה" בלמ"ד, ובמטמא מקדש כתוב "והביא אותם אל הכהן" ובנזיר טמא כתוב "ועשה הכהן" עיי"ש. וכן בספרא דייק >,ל "א' לחטאת וא' לעולה" וזה אינו הכתוב דפה שכתוב "אחד חטאת והאחד עולה" ושינה הלשון ללמוד ממנו עוד לימודים אחרים שהתבארו שם בסימן הנ"ל באורך, עיי"ש.
וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה מִזּוֹבוֹ׃
(סי' קנ"ז) וכפר עליו...מזובו: מלת "מזובו" מיותר, ובפרט שאין הכפרה על הזיבה רק לטהר האיש, והיה לו לומר "וכפר עליו מטומאתו" כמו שכתב ביולדת ובמצורע. ופירשו חז"ל שבא ללמד שלא כל הזבין מביאין קרבן, רק זב בעל ג' ראיות לבד, כי כבר התבאר (בסימן קכו) שהכתוב ידבר משני מינ זיבה – מזב בעל שתי ראיות, ומזב בעל ג' ראויות כמו שכתוב "רר בשרו...או החתים בשרו", וכמו שכתבנו שם, וכן בסוף הסדר אמר "זאת תורת הזב...והזב את זובו" שהם תורת השני מיני זבים – זב בעל שתים וזב בעל ג' ראיות כמו שיתבאר (בסימן קצז), ולא ידעינן למה חלקם הכתוב. לכן אמר בפסוק יג "וכי יטהר הזב מזובו וספר" דהיינו בעל שתים מחויב לספור, ופה אמר שיכפר מזובו, היינו מן מין הזיבה השנייה שהוא בעל ג', צריך כפרה, כי מבואר אצלנו (באה"ש פטו) שהשם הנשנה אינו השם הראשון, ואם כן שם "מזובו" שנשנה גבי כפרה אינו השם הראשון שכתוב גבי ספירה. ואין לומר שהשם הראשון הוא בעל ג' ראיות והשני הוא בעל ב' דהא מי שראה ג' כבר ראה ב' ונתחייב בקרבן. (סי' קנ"ח) ואיש: כבר בארתי (יקרא סימן י) שהאחד מן ההבדלים שבין שם "אדם" ובין שם "איש" ששם "איש" מורה על שבא בימים, והוא תמיד בן י"ג שנים ויום אחד, שאז הוא איש באנשים. ובכל מקום שכתוב שם "איש" סתמא אמרינן שבא במובנו המדויק. אמנם פה שהתחיל בראש הפרשה "איש איש כי יהיה זב" שכפל שם "איש" להורות שלא בא על המובן המדויק למעט קטן, רק הוא שם הכללות – כל איש ואיש. ומבואר אצלינו תמיד שהשמות המחוברים בוי"ו החיבור באו בשיווי כמו שכתבנו (באה"ש כלל תקפה), וכיון שאמר "ואיש", בוי"ו, הוא נמשך על מ"ש "איש איש כי יהיה זב", "ואיש כי תצא.." וממילא גם שם "איש" דפה לא בא על מובנו המדויק וכולל גם קטן. ופירש הברייתא שאם היה כתוב "איש" בלא וי"ו היה מוציא קטן אבל כשכתוב "ואיש", בוי"ו, גם בן ט' בכלל, הגם שהוא קטן. וכבר בארו בנדה (דף לב) שזה שצריך שיהיה בן ט' לא למד מקרא רק הוא מהלכה למשה מסיני, והוא בכלל שיעורין שכולם הלכה, שההלכה הודיעה שפחות משיעור זה אין שכבת זרע ראוי להוליד ואין ביאתו ביאה, ושם בגמ' פלפלו בזה, עיי"ש.
וְאִישׁ כִּי־תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב׃
(סי' קנ"ט) כי תצא ממנו שכבת זרע: כל לשון יציאה הוא אל החוץ ולכן אמר בשכבת זרע עד שיצא חוץ לבשרו, וכן הוא בזב (כנ"ל סימן קכב). מכאן אמרו במשנה (ריש פרק יוצא דופן) (סי' ק"ס) שכבת זרע: שם זרע לבד הונח על זרע נגמרת – על זרע השדה ועל פרי הבטן. וכשאמר שכבת זרע היינו זרע שדרכה לצאת על ידי שכיבה, אף שלא שכב עם אשה. ובכל זאת מגדר שם "זרע" שיהיה ראוי להזריע ולהקים זרע, לאפוקי היוצא מאבר מת ובלא הרגשה כמ"ש בנדה (דף מג). וז"ש פרט למערה, ועיין בתשב"ץ (חלק א סימן קא, קב). וכן מגדרו שהוציא זרע ולא אם הערה ולא הוציא זרע וז"ש (במשנה ג) שכבת זרע פרט למערה כמ"ש הרמב"ם (פרק ה מהלכות אבות הטומאה הלכה י). והנה גבי שפחה חרופה קבלו עוד גדר אחר שצריך שיגמור ביאתו שזה מדיוק שם "שכיבה" במובנו המדויק שהוא על גמר ביאה, וביתר עריות קיי"ל דמערה כגומר. ובירושלמי (פרק ו דיבמות ופרק א דסוטה) נתנו בו טעמים למה יבדל שם "שכבת זרע" שגבי שפחה חרופה מיתר המקומות, עיי"ש. (סי' קס"א) ורחץ במים: פירשוהו בספרא מובא (בעירובין ד, ודף יד', חגיגה יא, יומא לא, פסחים קט) במי מקוה ופרש"י בחגיגה שם ורשב"ם בפסחים משום דכתיב "בַמים", בפת"ח הב', היינו מים הידועים ומיוחדים ( נראה פירוש הידועים במה שכתוב "אך מעיין ובור מקוה מים" שמשם דרשו מה מעיין בידי שמים וכולי, ומיושב קושיית התוס' בחגיגה ). והנה תראה גודל חכמת חז"ל ורוחב בינתם שכבר נאמר בפר' זו עשרה פעמים "ורחץ בַמים", ולא דריש עליהם מאומה, והמתין עד הנה, וזה פליאה גדולה! אבל שים לבך למראה, שכל "במים" שנאמר עד עתה בא בו טפחה או אתנח וסוף פסוק שהם טעמים המפסיקים, וידוע שבכל הפסק מאמר דין הב' בכל"ם להנקד בפת"ח, ואם כן אין ראיה מן פת"ח הב' של "במים" שהוא מורה על הידיעה שיש לומר שבא הפת"ח מטעם ההפסק. לכן החרישו ולא דרשו מאומה, רק פה מצאו שתחת מלת "במים" נקוד טעם תביר שאינו מן הטעמים המפסיקים, והיה ראוי שינקד ב' "בְמים" בשו"א, ומוכרח שנקוד פתח להורות על הידיעה. ומ"ש את כל בשרו – מים שכל גופו עולה בהם זה נדרש ממלת "כל" כי בכל המקומות כתוב "את בשרו", וכבר בארנו הדרושים שהיו לחז"ל על כל המקומות שכתוב בלשון "ורחץ את בשרו" למעלה (סימן קנא).
וְכָל־בֶּגֶד וְכָל־עוֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת־זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב׃
(סי' קס"ב) וכל בגד וכל עור: כך פירוש הספרא – תחלה הניח שמן "כל בגד וכל עור" ידעינן כל מיני כלים, ואחר כך באר הדבר בל תטעה שמלת "כל" מרבה כל מיני כלים, וזה אינו כי "כל בגד" אינו מרבה רק כל מיני בגדים, ו"כל עור" כל מיני עורות, לא מינים אחרים שאינם בגד ועור, ועל זה אמר ואם נפשך לומר. ובאר שהלימוד הוא בדרך זה, כי בגד ועור האמורים במת ובשרץ מופנים שהוקשו לשכבת זרע (בפרשת אמור כב) וכיון שכתיב "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע" נדע שהוא הדין לשרץ ומת. אך על זה היה מקום לומר שצריך בגד ועור גבי שרץ משום דמרבה שם מן "או בגד" כל מיני בגדים וכן מן "או עור" כמ"ש בספרא (שמיני פרשה ו), אך זה אינו דהא גבי שכבת זרע כתוב "כל בגד וכל עור" שמלת "כל" מרבה כל מיני בגד ועור ונדע שהוא הדין למת ושרץ ואם כן "בגד ועור" שגבי מת ושרץ מופנה לגזירה שוה והוא ללמד שמה שרץ שכתוב בו "בגד ועור" לא טמא אלא טוו וארוג, כך מת. ומה מת שכתוב בו "בגד ועור" טמא כל מעשה עזים אף שרץ, וכמו שאמר בשבת (דף סד) וכמו שכתבנו בספרא שמיני (סימן קכ), עיי"ש. והשתא נדון משם לפה שהוא הדין שבשכבת זרע טמא כל הכלים כמו במת ושרץ כיון שהוקשו זה לזה. ולכן התחיל מנין לעשות כל הכלים כבגדים ת"ל כל בגד וכל עור ר"ל על ידי שכתוב "כל בגד" שמרבה בשכבת זרע כל מיני בגדים, על ידי כן "בגד ועור" שגבי מת ושרץ מופנה, וידעינן שם וכאן שטמא בכל מיני כלים, ותבין זה יותר על פי דברי התוס' בבא קמא (דף כה ע"ב ד"ה שמע מינה) מ"ש לישב ק' הרא"מ, ועי' בספר יראים (דף לד ע"ב, ועיין בקרבן אהרן. (סי' קס"ג) וכל בגד אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס: משמע שיכובס כל הבגד אף מקום שאין בו שכבת זרע, שאם היה הכוונה שיכובס השכב זרע לבד היה לו לומר "ושכבת זרע אשר יהיה על בגד ועור תכובס", וכמ"ש גבי דם חטאת – "ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליו תכבס" וכמו שבארנו שם. ומבואר שכיבוס הבא על מקום המלוכלך הוא להוציא הכתם לבד, אבל כיבוס שבא על כל הבגד שאינו מלוכלך הוא טבילה, וכמ"ש בפר' תזריע (סימן קלד, קעט) (סי' קס"ד) שכבת זרע: דוקא אם נפלה בעודה ראויה להזריע לאפוקי שכבת זרע סרוח כמו ששכבת זרע האמור אחר כך – "אשר ישכב איש אותה שכבת זרע" היא בלתי סרוח, דהיינו כשפרשה מן האשה שאז אינה מטמאה כשנסרחה אבל כשפרשה מן האיש מטמאה לעולם כל זמן שהיא לחה כמ"ש בשבת דף ??. ומ"ש מכאן אמרו הוא (פרק ח דמקואות מ"ג). ופלוגתת ר' אלעזר בן עזריה ור' ישמעאל ור' עקיבא מפורש בשבת (דף פו) דראב"ע סבר כרבנן שבחמישי בשבת ניתן לישראל מצות פרישה ובשבת ניתנה תורה והיה שבת יום הג', ומוכח דיום הג' טהורה, ור' ישמעאל סובר כר' יוסי דתחלת פרישה בד' עביד, ור' עקיבא סבירא ליה דלא אזלינן בתר ימים רק בתר עונות ועיי"ש בארוכה. (סי' קס"ה) ואשה: התבאר אצלינו (ויקרא סימן י) ששם "איש ואשה" שבאו במובנם המדויק היינו דוקא גדולים, וזה שנאמר ואשה פרט לקטנה, היינו כן משמע לשון "אשה". אמנם בפר' זו לא השקיף על זה דתחלת הפרשה "איש איש", כפל שם "איש" להודיע שבא שם "איש" על הכללות – פירושו, כל איש שיהיה. וכן השמות שבאו אחרי זה "ואיש..ואשה" שבאו בוי"ו, כולם שמות הכללות, לא שמות התואר, ואם כן גם קטנה בכלל וכמו שכתבנו (בסימן קנח). ומה שצריך בת ג' שנים אינו מקרא רק הלכתא כמ"ש בנדה (דף לב) וכנ"ל (בסימן הנ"ל). וכן מ"ש אשר ישכב איש פרט לקטן אינו מקרא רק מהכלתא, כי בן ט' שנים ויום אחד ביאתו ביארק ורק קטן פחות מזה אין ביאתו ביאה מהלכה למשה מסיני.
וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת־זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד־הָעָרֶב׃
(סי' קס"ו) אשר ישכב איש אותה: דע שיש הבדל בין לשון שכב עמה ובין לשון שכב עמה. ש"שכב עמה" כולל אף שכיבה שלא כדרכה אבל "שכב אותה" פורט דוקא שכיבה כדרכה כי מלת "את" מורה על הפעול. ובכל מקום שדבר דרך צניעות תפס "שכב עם" – "לכן ישכב עמך הלילה", "ותאמר שכבה עמי" (בראשית ל״ט:ז׳), "בואי שכבי עמי" (שמואל ב י״ג:י״א), ובבנות לוט בבכירה כתוב "ותשכב את אביה" ובצעירה כתוב "ותשכב עמו" כי הצעירה כסתה הדבר כמ"ש חז"ל. ולכן אמר בספרי דברים (סוף פסקא רמ"ד וריש פסקא רמה) על מה שכתוב באונס ועל מה שכתוב במפתה "ושכב עמה" כל שכיבה ר"ל אף שלא כדרכה, וכן אמר שם (פסקא רמ"ב) על "ושכב עמה" שגבי נערה המאורסה ר"ל מדלאאמר "ושכב אותה". ולכן בכל מקום שאמר "ויענה", אמר "ושכב אותה ויענה" (בראשית ל״ד:ב׳, שמואל ב י״ג:י״ד) כי העינוי הוא שלא כדרכה ולכן על כדרכה הוצרך לומר "וישכב אותה". ובמקום שכתב "ושכב אותה" וגם שלא כדרכה בכלל דרשו מלת "אותה" לאיזה דרוש כמ"ש בספרי (נשא פסקא ז) "ושכב איש אותה" ולא את אחותה, כי שם ריבה (בפסקא יג) מן "וכי נטמאת" גם שלא כדרכה, ולמה אמר "אותה"? היה לו לומר "עמה"? על כרחנו למעט זולתה. ולכן בספרא לקמן (פרק ז מ"ב) "ואם שכב ישכב איש אותה" – פרט למצורעת, כי שם ריבה שלא כשרכה מן כפל "שכב ישכב" ולמה אמר "אותה"? על כרחנו למעט זולתה. וזה כלל ברור. וזה טעם הרבנן פה שאמרו "אותה" פרט לדבר אחר, דהיינו שלא כדרכה. ודעת ר' יהודה שממה שכתב "שכבת זרע" ידעינן שדוקא כדרכה, כי מ"ש "שכבת זרע" – פרט למערה, היינו שלא יָצא זרע, זה ידעינן ממלת "זרע", וממלת "שכבת" ידעינן דרך שכיבה שהוא כדרכה ואין צריך למעט מן "אותה", לכן אמר "אותה"--פרט לכלה, שהכלה ישכב עמה, לא אותה, כי ביאה ראשונה הוא להוציא בתוליה ואינה נהנית ממנה. ורבנן סבירא להו שאין למעט שלא כדרכה מן "שכבת זרע" כי הזרע ראויה להזריע, וצריך "אותה" למעט שלא כדרכה, כן פירשו בגמ' יבמות (דף לז). (סי' קס"ז) ורחצו במים וטמאו: למה תפס לשום רבים? והלא טומאת האיש כבר אמר – "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע" ולא הוסיף פה רק דין האשה. השיבו חז"ל שבא להקיש רחיצת שניהם שיהיה בנקיות, ובארבעים סאה, ופרט לבית הסתרים. ור' שמעון סובר שבא להקיש בל נאמר שהיא טמאה משום נוגע ודוקא בנגע בבשרה מבחוץ, רק היא טמאה משום גזרת הכתוב כמו האיש שטמא משום רואה, שטומאתו משונה מטומאת נוגע גם לר' שמעון שסובר בפסחים (דף סז) דצריך שיעור הוא משונה לענין שלוח מב' מחנות. ועיין בנדה (דף מא) הובאו דברי ר' שמעון אלה.
וְאִשָּׁה כִּי־תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל־הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב׃
(סי' קס"ט) כי תהיה זבה דם: בארה התורה ש"אשה כי תהיה זבה", אין זיבתה כזיבת האיש שהוא הקרי הלבן, רק "דם יהיה זובה בבשרה" (שהיא כינוי לאותו מקום). ובמקום אחר באר שגם הזב באותו מקום אין טמא עד שיזוב מן המקור כמו שכתוב "והיא גלתה את מקום דמיה". וכבר בארנו תזריע (סימן כט) שמקור היא המקום שמשם ראשית הגלות הנוזלים והוא ההבדל בינו ובין "מבוע" עיי"ש. וממ"ש שני פעמים "דמיה" ידעינן שארבע מיני דמים טמאים בה, וכבר נשנה זה בספרא תזריע והתבאר שם (סימן ל), עיי"ש. (סי' ק"ע) כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה: במ"ש "בבשרה" בב' מורה אף שזב בפנים שזה גדר הב' והבדלו משימוש המ"ם כשבא על פעלים המורים על התנועה. וכשאמר בזב "מבשרו" הוא היציאה לחוץ ופה "בבשרה" היינו בפנים, ובא ללמד שלא נלמדה מקל וחמר מזב החמור שטעון ביאת מים חיים ואף על פי כן אינו מטמא בפנים כבחוץ. והנה פעל "זב" כולל כל דבר לח הניגר טיפים טיפים (כנ"ל סימן קכו) וכולל כל מה שזב, בין דם נדה, בין דם זיבה, אבל התורה הבדילה ביניהם בשמות – שבשבעה ימים הראשונים שהדם יוצא בדרך תולדות האשה וכל הנשים שוים בה תקרא בשם "נדה" או "דוה" (על הריחוק שמתרחקים ממנה כפרש"י או על נידוד הדם מן הגוף לפירוש מפרשים) וכשהדם זב ממנה אחר ז' ימים, שאינה כדרך התולדות, תקרא בשם "זבה" וכמ"ש "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה". וכן הלח הניגר יבדל בשם – שהניגר בז' ימים הראשונים יקרא בשם "דמיה" או "דוותה", והניגר אח"כ יקרא בשם "זובה" כמו שיקרא הזרע הנפרד היוצא מן הזכר בשם "זובו". ואם היה אומר "כי תהיה זבה דם", בפעל לבד, ידבר רק מן הנדות שבו מדבר בענין. וכשהוסיף שם המופשט – "זובה" פירושו, זוב שלה שהיא על דם זיבה, מלמד שגם דם זיבה מטמא בפנים כבחוץ. וז"ש זבה מנין? ת"ל "זובה". והנה היה יכול לאמר "כי תהיה זבה דם זובה בבשרה", והוסיף פעל "יהיה" שעל ידו נוכל לחלק המאמר לשני משפטים: (א) "כי תהיה זבה דם", (ב) "יהיה זובה בבשרה" ויתפרש בדרך הדרוש – וגם כל שיהיה זובה (אף דבר אחר הניגר ממנה כגון שפולטת שכבת זרע שקבלה), גם כן בבשרה מטמאה בפנים כבחוץ. וז"ש פולטת שכבת זרע מנין? ת"ל "יהיה". ור' שמעון חולק על דיוק זה וסבירא ליה שרק במשמשת מטמאה בפנים כמ"ש ר' שמעון למעלה (פרק ו מ"י) אבל הפולטת אינה מטמאה אלא בחוץ [וסבירא ליה ד"יהיה" מורה לדרוש ר' יצחק בנדה (דף נד:) שמטמא יבש]. ובנדה פלפלו בדברי ר' שמעון והקרבן אהרן האריך לפרש דברי הגמ', וכפי דרכנו לא באנו אלא לפרש פשט המאמר כפי שטחיותו. (סי' קע"א) שבעת ימים תהיה בנדתה: מ"ש "בנדתה" ולא אמר "שבעת ימים תהיה טמאה" בא לדייק ששבעת ימים הראשונים תהיה בנדתה אחר שכפי דרכי התולדות יצאו הדמים בז' ימים ונקראים "עת נדתה" על נדידת הדם מגופה, לכן תשאר שבעה ימים במעמד זה, בין ראתה, בין לא ראתה. ומזה מבואר שרק בנדתה, לא בזיבתה, כי הזיבה אינה אורח כנשים, והיא הפך התולדות, ואין קבוע לה זמן ז' ימים, ולכן לא תהיה בזיבתה שבעה רק תשמור יום כנגד יום כדין זבה קטנה. ומ"ש "תהיה בנדתה" ולא אמר "תטמא בנדתה" הנה לשון "הויה" מורה תמיד על הקביעות ועל הרצופות בלא הפסק שההויה מורה על הקנין הדבוק בעצם, לא יסור שום פעם – לא על ידי שהפסיקה מלראות (וז"ש תהיה אעפ"י שאינה רואה), ולא על ידי הלילה שבינתים (בל נטעה מלשון "ימים", וז"ש במשנה ו' לילות מנין וכולי), ולא על ידי סיבהאחרת כגון שילדה בינתים (וז"ש במשנה ז יכול בין סמוכים וכולי) ורצונו לומר בין שראתה כל שבעה, לא ראתה אלא יום אחד, תשאר במעמד הנדות כל ז' ימים שהם עת נדתה.
וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל־הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא׃
(סי' קע"ח) ואם שכב ישכב איש: הנה בארתי (ויקרא סימן י) ההבדל בין "אדם" ובין "איש" ששם "איש" מורה על הגדלות ומורה על המין – איש ולא קטן, איש ולא אשה. אולם, לפעמים בא שם "איש" להוראת הכללות ופירושו כל איש שיהיה ואז אינו מוציא אשה וקטן. ושם בארתי כמה סימנים שנכיר מתי בא שם "איש" להוראת הכללות, עיי"ש. ואחר העיון במקרא מצאתי שכל מקום שבא שם "איש" אחר מלת "אם" מורה תמיד על הכללות, לא על מובנו המדויק, איש זכר וגדול, רק פירושו כל איש ובא לרוב על ענין שולל – "אם יראה איש באנשים האלה" (במדבר), "אם ילין איש אתך הלילה" (שמואל ב י״ט:ח׳), "אם אמר איש כי יבולע" (איוב ל״ז:כ׳), "אם יהלך איש על הגחלים" (משלי ו׳:כ״ח), "אם יסתר איש במסתרים" (ירמיהו כ״ג:כ״ד) שפירושו כל איש ונמצא וכן מ"ש "אם יחטא איש במסתרים" (ד"ה ז כב" שבא על שם הכללות כמ"ש (קדושים סימן כה) שכל מקום שכתב "איש לרעהו" יבוא על הכללות עיי"ש. וכן מ"ש "אם בהמה אם איש, לא יחיה" פירושו כל איש כמ"ש במכילתא (פר' יתרו) אשה מנין ת"ל אם איש, שמלת "אם" מעיד שבא על הכללות. ולכן במה שכתב פה "אם שכב ישכב איש" מרבה קטן כי מלת "איש" שאחר מלת "אם" בא על הכללות ואינו מורה על הגדלות (ומה שנאמר בן ט' שנים ויום א' הוא מהלכה למשה מסיני כנזכר למעלה סימן קנח), וכן בספרא בחוקתי (פי"ב משנה י) על "אם גאל יגאל איש ממעשרו" מרבה אשה וקטן ממלת "אם" מטעם הנזכר. (סי' קע"ט) ישכב איש אותה: כבר בארנו למעלה (סימן קסו) שיש הבדל בין לשון "שכב עמה" ובין לשון "שכב אותה", ש"שכב עמה" כולל שלא כדרכה ו"שכב אותה" מורה דוקא כדרכה. וכיון שפה ריבה מן "שכב ישכב" שכיבה שלא כדרכה (כנ"ל סימן קעז) היה לו לומר "ושכב עמה". ומשיב שבא מלת "אותה" למעט זולתה, והיא המצורעת, אף שחמורה מזבה שמטמאה בבואה לבית, בכל זאת אינה מטמאה את בועלה וכבר הבאתי (בסימן קסו) כדרוש כזה בספרי נשא עיי"ש באורך. (סי' ק"פ) ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכולי: מ"ש "ותהי נדתה עליו" הוא לענין איכות הטומאה שמטמא אדם וכלי חרש כמוה. [ ולדעת רש"י נדה (דף לג) והרמב"ם (פ"ג מהלכ' מטמא משכב ומושב) מטמא אדם לטמא בגדים. ולדעת הר"ש (בפ"ק דכלים משנה ג) אינו אלא ולד ואף שלא פירש אינו מטמא אלא אוכלים ומשקים ופירש במשנה למלך הטעם שההיקש של "ותהי נדתה עליו" הוא רק שיטמא בועל נדה כמו שתטמא הנדה אבל בפעולות נשתנה דינו שהנדה תעשה את האדם אב, וכן המשכב, אבל בועל נדה לא יעשה אלא ולד כשרץ דומיא דמשכבו, ולכן יטמא במגע ובמשא ובהיסט מטמא משכב שכל זה נלמד מן "ותהי נדתה עליו" אבל בכולם נעשים ולד שזה נלמד ממשכב, ועיין בקרבן אהרן האריך בזה. ] ומ"ש "וטמא שבעת ימים" הוא לענין כמות ימי הטומאה, שמן "ותהי נדתה" הייתי אומר שאם נגע בה ביום האחרון לא יטמא רק יום ההוא בלבד וז"ש יכול יעלה לרגלה. והוסיף "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" שהוא מיותר שכבר נכלל במ"ש "ותהי נדתה עליו" ועל כרחנו שבא ללמד שהמשכב יטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקים בלבד, לא לטמא אדם ובגדים כמשכב נדה עצמה. ובזה אומר במשנה ד שמשכבו כמגעו לטמא (ומה שקשה מזה על דעת הסוברים שמטמא בגדים עיין בקרבן אהרן שהאריך בזה). וממש שמשכבו אינו מטמא מטעם משכב, רק מטעם מגע, אמר במשנה ה' שככר של תרומה הכרוך במפה ותנון בין כר לחבירו אם הוא תחת ראשו נטמא המפה מטעם משכב ומטמא הככר ואם אינו תחת ראשו אין המפה מקבל טומאה מהכר כי מגעו אין מטמא בגדים, והככר טהור. ובנדה (דף לג) פריך רב אחאי אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה דלא לטמא אדם ובגדים אבל אדם או הגדים מטמא? אמר ר' אסי, "יִטְמָא" – טומאה קלה משמע. רצונו לומר שבכל מקום שכתוב "יטמא" בדרך הפעל, הוא ראשון לטומאה, לא אב הטומאה. אם לא כשבאר טומאתו בפירוש כמו "יכבס בגדיו" או "יטמא שבעת ימים" או שיבאר שמטמא אחרים כמ"ש "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא" באר אחר כך "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא". ורק כשאמר "טמא הוא" בדרך השם, הוא לפעמים אב ולפעמים אינו מטמא אחרים כלל כמו שכתבנו בפר' שמיני (סימן קלא). ושפיר אמר "יטמא" טומאה קלה משמע. עוד הקשה שם ואימא ותהי נדתה עליו כלל, וכל המשכב פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט (רצונו לומר שנאמר שמה שכתוב "וכל המשכב" הוא ביאור הקודם שמה שכתוב "ותהי נדתה עליו" היינו לענין שיטמא משכבו כמוה) אמר אביי "שבעת ימים" הפסיק הענין, והוא כלל ופרט המרוחקים זה מזה ואין דנין אותם בכלל ופרט (ר"ל שאם כן היה לו לכתבם סמוכים זה לזה). רבא אמר לעולם דנים, "וכל" – ריבוי הוא. (נראה פירושו כי הפרט המפרש את הכלל יבא תמיד בלא וי"ו וממ"ש "וכל" בוי"ו מבואר שאינו ביאור הקודם רק הוא דבר אחר.) (סי' קפ"א) וטמא שבעת ימים: היה לו לומר "וטמא שבעת ימים כמוה" ובזה הייתי יודע כמות ימי הטומאה – שיהיה שבעת ימים, ואיכות הטומאה – שיהיה כמוה. ולא היה צריך להאריך. והשיבו חז"ל שאז הייתי טועה שהוא כמוה שיספור הז' ימים מביאה ראשונה כמו שהיא סופרת מראייה ראשונה כיון ששניהם דומים שהם טומאה מחמת דמים. לכן אמר סתם "וטמא שבעת ימים" שבכל מקום שאומר כן פירושו מנגיעה האחרונה כמו שהוא במת שכתוב "הנוגע במת...וטמא שבעת ימים" שפירושו מנגיעה אחרונה. וגם יש לפרש שדייקו מה שלא אמר "ותהי נדתה עליו שבעת ימים" ומלת "טמא" מיותר. (סי' קפ"ב) כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא: כבר באר למעלה (סימן קכח) גבי זב שהוצרך לכפול "המשכב אשר ישכב" משום שאם היה אומר "אשר ישכב עליו" לבד הייתי אומר אף משכב הבלתי מיוחד לשכיבה. ולכן אמר "המשכב" דהיינו המיוחד לכך. ומטעם זה הוצרך לומר זה גם כאן משום דיש לטעות שלכן יטמא פה טומאה קלה מפני שמדבר באינו מיוחד לשכיבה ונדון שהוא הדין שהנדה והזב תטמא באופן זה טומאה קלה. לכן צריך לומר "משכב" דהיינו המיוחד לכך. ועדיין יש לומר שהמרכב שקל ממשכב אינו מטמא כלל. והגם שאמר "ותהי נדתה עליו, דגם למ"ד שאינו מטמא אדם לטמא בגדים בכל זאת סבירא ליה שדברים שהנדה מטמאה גם הוא מטמא שרק בפעולות נשתנה דינו כמו שהבאנו (בסי' קפ) בשם המשנה למלך. על זה י"ל כקושי' הגמרא בנדה שנאמר דמ"ש "וכל המשכב" הוא פרט שאחרי הכלל שמפ' מ"ש "ותהי נדתה עליו" הוא רק לענין משכב, לא לענין מרכב. ומשיב בספרא ת"ל "וכל", והוא כתירוץ רבא "וכל" ריבוא הוא רצונו לומר שעל ידי שכתוב בוי"ו מבואר שאינו פרט שאחרי הכלל שאין דרכו לבוא בוי"ו (וכמ"ש פי' בסימן הנ"ל). ועדיין מלת "כל" מיותר (דאין לדרשו כמו שדרש מ"ש "כל המשכב" גבי זב כמ"ש בסי' הנ"ל שזה נלמד פה מזב שאינו אלא גילוי שזה הכלל משכב). ומשיב שבא לרבות עשר משכבות זה על גבי זה וכמו שדרש כן גבי זב (סימן ??) ממ"ש "וכל המרכב". ומ"ש "אשר ישכב עליו" פירושו שינשא רובו עליו כי מסתמא הלשון שוה אל מ"ש בזב "אשר ישכב עליו הזב" שפירושו כן מטעם ההכרח שבארתי למעלה (סימן קלא). (סי' קפ"ג) ואשה: כבר בארתי (סי' קיט) שאף שפרשה זו מתחלת בלשון "דבר אל בני ישראל" ובזה יש לטעות בני ישראל דוקא ולא גרים, כיון שבאר באמצע הפרשה שדין זה נוהג גם בנשים ואם כן לא בא שם "בני ישראל" במובנו המדויק – בני ישראל ולא בנות ישראל, והוא הדין שלא בא במובנו המדיוק לענין גרים. רק שם "בני ישראל" כולל האומה כמו "בני עמון", "בני שת". וכבר למד שם מטעם זה מן "ואמרת אליהם" גרים ועבדים כיון שציון מלת "ואמרת" הוא על אמירות הפרטיות שהם כל הפרשה. ומטעם זה מוכיח מן אשה שהוא הדין גרים וגיורת עבד ושפחה.
וְאִשָּׁה כִּי־יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת־נִדָּתָהּ אוֹ כִי־תָזוּב עַל־נִדָּתָהּ כָּל־יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא׃
(סי' קפ"ד) כי יזוב זוב דמה: כבר התבאר (ויקרא סימן יג) ששם הפעל הנוסף על הפעל בא לרבות תמיד. ומ"ש "יזוב זוב" מרבה כל זוב שיהיה, אף שזב מחמת אונס. וממ"ש "דמה" בכינוי משמע דם הזב ממנה בטבע התולדה, לא דם הזב על ידי סיבה אחרת שהוא מחמת הולד. ובנדה (דף לו) מפרש שאין לומר בהיפך, ש"זוב" מרבה מחמת ולד ו"דמה" ממעט אונס דאם כן גם מחמת ולד הוא אונס גדול. ומ"ש (במשנה ב) כמה יהיה הקישוי וכולי הוא (פרק ד דנדה משנה ה). ר' מאיר אומר אפילו קשתה מ' ונ' יום (מ' לבריא ונ' לחולה) ולא שפתה יום אחד סמוך ללידה, לא הוי יולדת בזוב. ור"י סבירא ליה שדי אם נטהר בקישוי בחדש הראשון לבד. ור' יוסי ור' שמעון סבירא להו דאם קשתה ג' ימים קודם שתי שבתות אף שקשתה אחר כך עד הלידה הרי זה יולדת בזוב. ומ"ש (במשנה ג) יש מקשה כה' יום מובא בנדה (דף לח:) ופירושו יש מקשה שרואה כה' ימים בין בקושי בין בשיפוי – שניים בלא עת, וז' דנדה, וב' לאחר נדה בלא קישוי, ויד' יום בקישוי כר' יוסי ור' שמעון. ומ"ש מקום שאין ולד מקשה בגמ' בלא ולד? בתלתא נמי סגי! אמר רבא א"א שתתקשה כו' יום במקום שיש ולד ובמקום שאין ולד אלא נפל בתלתא נמי הוה זבה דאין קישוי לנפלים. ומ"ש (במשנה ד) ויד רואה ק' ימים הוא בגמ' (שם עמוד א) ועי' בגמ' שם. (סי' קפ"ה) ימים רבים: הנה לא באר כמה ימים. ופירשו חז"ל דהם שניים. ונתן רבי עקיבא טעם משום דיש לתפוש המועט. ור' יהודה בן בתירה באר דבריו משום שהריבוי אין לו גבול. ור' נחמיה באר הטעם משום דאם תאמר הריבוי אם כן נעל הכתוב וסתם דבריו ועל כרחנו שכוון על מספר הקטן שהוא שניים. ור' מונא אמר שמוכח מהכתוב עצמו דאם פירושו של "ימים" הם רבים למה הוסיף להם תואר "רבים"? ועל כרחך שסתם ימים הם מועטים ועיי' בתוס' ר"ה (דף ד), סוכה (דף ה) ורש"י חולין (קלח) וכל המאמר מובא בירושלמי (סוף פ"ב דיומא) עיי"ש. (סי' קפ"ו) ימים רבים: פירשו חז"ל שאחר שבמה שנאמר "ימים" בחר המספר הפחות שהם שנים, כן במ"ש "רבים" מסתמא המספר הפחות מטעמים הנאמרים הפ' הקודם דתפשת מרובה לא תפשת. והנה הרב והמעט ישוער לפי ערך כל דבר ודבר. למשל, כשאומר "ונשל גוים רבים וכולי" – שבעה גוים, קרא לשבעה "רבים", יען היותם גוים ששבעה עמים הם מספר גדול. לא כן כשאומר "אנשים רבים" שהרי אומר "ויגר שם במתי מעט" והם היו שבעים נפש. ובבראשית רבה (פרשה פה) "וירבו הימים" – י"ב חדש שזה הוא ריבוי לערך מה שהמתינה על היבום. ובמגילה (דף טו) "ורוב בניו" – יש אומרים שלשים, ויש אומרים שבעים, ויש אומרים רי"ד. ובכתובות (דף עה), גיטין (דף טו) ר' נחמן בר יצחק אמר שלשה ור"י אמר עשרה, עיי"ש. ובערך הזיבה שהוא חולי וכאב אנוש יהיה שלשה ימים "רבים" בערך ההוא. וכן אמר במדרש (שמות פ"א) "ויהי בימים הרבים ההם" – ימים של צער היו לפיכך קורא אותם רבים, ודכוותיה "ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים" לפי שהם שם צער קורא אותם "רבים", ומובן מדברינו. (סי' קפ"ז) בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה: הנה אם יכתב רק "ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים" לבד, נאמר שמדבר גם בימי נדות, שתחלה אמר "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה" היינו אם ראתהיום אחד היא טמאה נדה ופה אמר שאם "תזוב זוב דמה ימים רבים" דהיינו שלשה ימים, אף בימי נדה תביא קרבן. לכן באר "בלא עת נדתה" שבימי נדות אינה זבה לקרבן, רק ביא' יום שבין נדה לנדה. (וזה פירוש משנה א). ופירוש הכתוב לפי הפשט שתחלה אמר שאם תזוב בעתה הרגיל – טמאה נדה, ועתה אמר שאם תראה בלא עת נדתה, שאז בא מצד חולי ומותרות ועיפוש הדמים – היא זבה לענין קרבן. ויען שממה שאמר "בלא עת נדתה" נוכל לומר שאם זב ממנה סמוך לימי נדה אין זה מעיפוש הדם, לכן הוסיף "על נדתה" – שאף סמוף לנדתה מטמאה (ובגירסת הגמ' ת"ל בלא עת נדתה על נדתה סמוך לנדתה) (ביאור משנה ב) והנה לא היה יכול לכתוב "בלא עת נדתה" לבד, שאז נאמר רק מופלג מנדתה כנזכר. וכן לא יכול לכתוב "על נדתה" לבד, שאז נפרש בתוך ימי נדתה – שאחר שראתה נדה זבו הדמים ימים רבים. רק עדיין קשה שהיה יכול לאמר "בלא עת נדתה על נדתה". על זה השיבו שאז נפרש ש"על ימי נדתה" הוא פירוש על "בלא עת נדתה" שמפרש רק סמוך לנדתה, לא מופלג מנדתה. לכן הוצרך לומר "או כי תזוב על נדתה" מזה ידעינין שהם שני ענינים – "בלא עת נדתה" היינו מופלג, ומוסיף "או כי תזוב על" וסמוך לנדתה. ובאר דכיון דאתרבי מופלג יום אחד, נדע הוא הדין ב' ג' ד' עד י', שכמו שיום הד' שהוא ראוי לספירת נקיים ( אם ראתה א'ב'ג' ופסקה ), וראוי לזיבה ( דהא איתרבי מופלג יום אחד, דהיינו ב'ג'ד' ), אף אני מרבה כל אלו עד י' וי' בכלל שהם ראוים לספירת ז' נקיים שכלים ביום העשירי. (ביאור משנה ג) אולם עדיין יש להסתפק על יום יא' שאינו ראוי לספירת ז' נקיים של ראיית א'ב'ג' (שכלים בעשירי), מנין שיצטרף לזיבה? והשיבו ת"ל בלא עת נדתה ודבריהם יקרים מפנינים ובנוים לתלפיות כי יש הבדל בלשון בין מלת עת ובין ימי. כשרוצה לציין ההמשך הזמני של איזה דבר ידבר תמיד בלשון "כל ימי" "כל הימים" – "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה", "כל הימים אשר בן ישי חי", "כל ימי נדר נזרו", "כל ימי אשר הנגע בו", וכדומה ורצונו לומר כל זמן המשך הדבר. אבל כשירצה לציין מתי שחל איזה דבר בנקודה מיוחדת מן הזמן יציינו במלת "עת" – "לא עת האסף המקנה", "עת ללדת ועת למות" וכן כל העתים המנויים שם, "ונתתי מטר ארצכם בעתו", ובסנהדרין (דף קב) יש עת מזומנת לטובה ועת מזומנת לפורעניות, ובזוהר וירא (דף קטז) מאי טעמא עת? דאית עת וזמן לכולא, וכן שם (פר' מקץ דף קצד). ולפי זה לשון "עת נדתה" לא יצדק רק על הרגע שחל וסת האשה להיות לה אורח כנשים אבל על המשך הזמן מעת חלות הוסת עד שבעה ימים ראוי לציינו במלות "ימי", והיה ראוי לומר "בלא ימי נדתה" כי ז' ימי נדה הם ימי ההמשך, לא עת חלות הוסת בתחלה. ובמה שכתב "בלא עת נדתה" אינו שולל רק הרגע שבו יחול הוסת, ואחר חלות הוסת כל ז' ימי הנדה, הגם שהם ימי נדתה, אינם "עת נדתה". אבל התורה בחרה לשון זה לכלול בו גם יום יא' שהוא סמוך ל"עת נדתה" ר"ל לוסת הבא אחריו ויצדק עליו בעצם "בלא עת נדתה" שעדן לא הגיע הוסת עד יום מחר, וזה שנאמר מנין לרבות יא' ת"ל בלא עת נדתה. והרא"ם והקרבן אהרן ומפרשי הש"ס נדחקו בזה, והמעיין יבחן. וכל המאמר הזה מובא בנדה דף עא, עיי"ש. ובאר שאין לרבות יב' שאינו נכלל בספירת "או כי תזוב" דהיינו אם ראתה ב'ג'ד' שריבה מ"או כי תזוב על נדתה" שכלו ימי הספירה בי"א. (סי' קפ"ח) כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה: מבואר שכל הימים שהטומאה זב ממנה היא טמאה כטומאת נדה ואיך ימצא זה? והלא ביום ראשון ושני עדיין אינה זבה גדולה דהא התנה "כי תזוב ימים רבים" שהם שלשה?! ולמה תהיה טמאה? מזה למדו שגם ברואה שניים או אחד היא זבה, ואם היה אומר "ימי זוב טומאתה" הייתי מפרש שני ימים האחרונים מן השלשה ולא הייתי יודע שגם ביום הא', שלא ראתה רק יום אחד, היא טמאה, לכן אמר "כל ימי" שכבר בארנו (ויקרא סימן קצו) שלא יצדק מלת "כל" על מספר פחות משלשה, מבואר שכל הג' ימים היא טמאה. (סי' קפ"ט) כימי נדתה תהיה: ממה שכתב "כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה" ואמר אחר כך "כמשכב נדתה יהיה לה" משמע שכל היום תהיה טמאה, וכן אם ראתה שני ימים תהיה טמאה כל שני הימים שעל זה מורה לשון "תהיה" שמורה ההויה והקיום. ואם כן מבואר שצריכה לשמור יום כנגד יום שמא תראה ותטמא למפרע. וגם ממ"ש "כל ימי זובה" שהם כל ג' הימים, אם כן הם דומים בצד זה שכמו שאם ראתה ביום השלישי אין הספירה מתחלת עד למחר, כן בושמרת יום אינו מתחלת עד יום השני שמטעם זה אמר שנית "כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה" להקיש הימים זה לזה. וכן אמר במגילה (דף כ) על מה שנאמר שם וכן שומרת יום לא תטבול עד שתנץ החמה – מאי שנא שומרת יום? סלקא דעתך אמינא תהיה כראיה ראשונה של זב שאתקיש לבעל קרי שטובל ביום, והאי ביממא לא מצי טבלה דכתיב "כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה", ליעביד קצת שימור ותטבול...קמ"ל כיון דבעי ספירה וספירה ביממא הוא. ובזה תבין מ"ש בהוריות (דף ד) שומרת יום הא כתיב וספרה לה--מלמד שסופרת אחד לאחד והקשה הב"ש הא בנדה (דף עא) למד מן "יהיה לה) ומחק גירסא זו, ולמה שאמרנו עיקר הטעם משום ספירה. והנה במ"ש "כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה" שמשמעותו רק בעת זיבת הדם על כרחך מדבר בזבה קטנה, כי בזבה גדולה הלא מטמאה המשכב גם אחר ימי זובה, כל שבעת ימי ספירה. אולם מדין קל וחמר היה מקום לומר דזה דוקא בזבה בעלת ראייה אחת אבל אם ראתה שני ימים תספור שבעה מקל וחמר מזב – שאם ראה אחד אינו שומרת יום כנגד יום ובכל זאת אם ראה שתים סופר שבעה, לכן אמר כמשכב נדתה יהיה לה" שמלת "לה" מיותר, גם זרה, דהא המשכב טמא לכל העולם, לא לה לבד. ובא למעט רק לה היינו לזבה נאמר זה שא"מ המשכב אם היא בעל שתי ראיות רק בימי זובה, לא לו דהיינו לזב שהוא מטמא בהאי גוונא גם בימי ספירה. וז"ש ת"ל יהיה לה. ומ"ש במשנה ו'ז' התבאר (בסימן קפח) לענין זב ופה למד כן לענין משכב ממ"ש שנית "כל ימי זובה".
זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זֶרַע לְטָמְאָה־בָהּ׃
(סי' קצ"ז) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו וכולי והזב את זובו וכולי: לפי הפשט חזר פה התורות וההלכות שהתבארו בפרשה זאת והם ד' מינים: (א) "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" – שהוא הזב הקל הדומה עם רואה קרי והוא זב בעל ראיה אחת, שטובל ואוכל את פסחו לערב (ב) החמור ממנו שהוא "והדוה בנדתה והזב" שהוא הזב בעל שתי ראיות שהוא במדרגה שוה עם הנדה שמטמא משכב ומושב והזב צריך עוד ביאת מים חיים. ובזה חמור מן הנדה ושניהם פטורים מן הקרבן. (ג) מדרגה חמורה יותר שעל זה אמר "והזב את זובו" ששם הפעל הנלוה אל הפעל מורה שזב בקביעות והוא זב בעל ג' ראיות בין לזכר, בין לנקבה, ששניהם דיניהם שוה שחייבים בקרבן, הזכר בג' ראיות והנקבה בג' ראיות בג' ימים (ד) עוד מדרגה חמורה יותר בנקבה – הנדה והזבה שמטמאה את האיש השוכב אותה וז"ש "ולאיש אשר ישכב עם טמאה". זה פשט הכתוב שבארוהו (במנשה ח' וט'). אולם הלא הדברים בכלל מיותרים ומה מלמדנו בסדר זו לדינא. וכבר בארנו בפר' צו (סימן כד) שכל מקום שאומר "זאת תורת" בא להכניס דברים רבים תחת תורת אחת וכללים מיוחדים, ועל זה דרש (מן משנה י' והלאה) הדרושים המקובלים בזה שמ"ש "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" בא להשוותם זה לזה – שהרואה קרי יש לו דימוי להזב שסותר בזיבה. אמנם מ"ש "לטמאה בה" יש בה זרות שכבר שמנו חק (בסדר ויקרא סימן שו) שכל מקום שנזכר שם ופעל "טומאה", לא נזכר אחריו שימוש הב' רק אם הוא טומאה שהוא הפך הקדושה, לא אם הוא טומאה ממש. וכל מקום שנזכר על טומאה שימוש הב' יש בו דרוש כמו שבארנו שם. ודריש שיאמר ששכבת זרע אינו סותר רק לפי טומאתה המיוחד בה – שאינו אלא יום אחד – כן אינו סותר אלא רק יום אחד, לא כל ימי הספירה כמו הזוב. וכבר בארנו בפר צו (סימן כג) בתורה אור שכל מקום שיאמר "זאת תורת" בא למעט רק תורה זאת, לא זולתה, ובא למעט שרק שכבת זרע סותר, לא מי רגלים, וזה פירוש משנה יא. ואמר (במשנה יב) שמ"ש "והדוה בנדתה" אינו כפי חוקי הלשון כי שם "דוה" מורה על זיבת הדם או החולי שיש לו מהגרת דם הנדות, ושם "נדות" מורה על הריחוק על שהיא מופרשת מבעלה. ואחר שהדוה והגרת הדם היא סיבת הנדה והריחוק, היה לו לומר "והנדה בדוותה". ועל כן פירש בדרך דרוש שרצונו לומר שהדוה תהיה בנדתה רצונו לומר שתשאר בריחוקה עד שתטבול. וזקנים הראשונים היו אומרים שגם לא תתקשט, ור' עקיבא למד שבזה תתגנה על בעלה ודרכיה דרכי נועם רצונו לומר שתשאר מרוחק לענין איסור תשמיש. ומובא בשבת (דף סד) ויען שבנדה לא נזכר טבילה, למדוה מפה. ואמר (במשנה יג) שמ"ש "והזב את זובו" בא להקיש הזיבה אל הזוב שתטמא במשא כמוהו. ומובא בנזיר (דף סז), נדה (דף כח, לד) והוא כרבנן למעלה (סימן קמ) ומ"ש "לזכר ולנקבה" בא לרבות את המצורע, רצונו לומר כי בזב ובזבה מחולקים הזכר מן הנקבה בדיניהם – הזב מטמא בלובן ובראיות והנקבה מטמאה באודם ובימים. לכן אומר שדינים אלה שייכים גם בדבר שהזכר והנקבה שוים בו שהוא המצורע שנזכר מפ' הקודמת שמעיינותיו ומעיינותיה שוים בטומאה. והנה בנדה (דף לה:) אמר לזכר לרבות מצורע, ולנקבה לרבות מצורעת למעיינותיהם. ומקשה אילימא לשאר מעיינותיה, מזכר נפקא! אלא לטמא דם טהרה שלה ר"ל מצורעת יולדת. וז"ש בספרא ולנקבה לרבות את היולדת פי' מצורעת יולדת. ור"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמר שצריך "לזכר ולנקבה" מפני שכתוב בתחלת הפר' "איש איש" ומשמע רק איש גדול, ולפ"ד כן בכל מקום שכתוב בפ' "ואיש" "ואשה" נאמר רק גדול וגדולה שהוא לא סבירא ליה מה שדרש למעלה (סימן ??) שכפל "איש איש" מורה על הכללות, כי סבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם, לכפול השם לצחות הלשון, ולכן באר פה שהדין נוהג "לזכר ולנקבה" – אף לקטנים. ומ"ש "לאיש אשר ישכב עם טמאה" נרבה שומרת יום כנגד יום שתטמא את בועלה, שלכן אמר למעלה "טמאה היא" וכמו שבארנו למעלה (סימן קצ).
וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת־זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם־טְמֵאָה׃
(סי' ק"צ) כטומאת נדתה תהיה טמאה הוא: מה שהוסיף "טמאה היא" מיותר. ופירשו חז"ל שבא ללמד שנקראת בשם "טמאה" ומזה ידעינן שמה שכתוב בסוף הפרשה – "לאיש אשר ישכב עם טמאה" כולל גם הזבה שנקראת בשם "טמאה" ומבואר שדינו כבועל נדה לטמא שבעה כמש"נ מהרמב"ם (פרק ג מהל' מטמאי משכב ומושב הלכה ג). ובזה תבין מ"ש בספרא סוף הסדר "לאיש אשר ישכב עם טמאה" – זה הבא על שומרת יום כנגד יום, כי על זה נכתב "טמאה היא". ועדיין מלת "היא" מיותר, שדי לומר "כטומאת נדתה תהיה טמאה". ומתבאר אצלינו שמלת "היא" ממעט תמיד וממעט את הזב שאינו קרוי "טמא" לענין זה שיטמא את הזכר שהוא בועל (הגם שמן הדין הייתי אומר כן כיון שחמור מזבה שמטמא בג' ראיות ביום אחד). ותפסו לשון את שהוא בועל שמשמע הנקבה שהוא בועל (ועל זה אין צריך קרא דאין ללמוד הנבעלת מן טומאת הבועל) מפני שדברו בלשון נקייה. (סי' קצ"א) טמא יהיה כטומאת נדתה: היה לו לומר "כמושב נדתה" כמו שנכתב בתחלה "כמשכב נדתה". ובא למעט שלא השווה לנדה רק לענין היטומאה, לא לענין הימים שאינו טמא רק טומאת ערב, שמן הדין יש לטעות בזה דהא בועל נדה קלה טומאתו מנדה שאינו מטמא אדם וכלי חרש ובכל זאת שוה לה לענין הימים, כל שכן משכב ומושב שחמור טומאתו כנדה, שישוה לה לענין הימים?! קמ"ל. ומ"ש "כל הנוגע בהם יטמא" מיותר, שכבר אמר שהם טמאים כמשכב נדתה וכטומאת נדתה. ומרבה אף בנוגע על ידי חיבוריהם כמו חבל היוצא מן המטה ונימין וכדומה שריבה למעלה סימן ??. (סי' קצ"ב) ואם טהרה מזובה: עדיין לא טהרה רק שנפסק הלכלוך כמו שבארנו למעלה (סימן קמו). ומה שכתב מזובה ולא מזובה ומנגעה כן דריש גבי זב ונתבאר למעלה (סימן קמז). ובמגילה (דף ח), ובנדה (דף לז) דצריך לימוד בזב וגם בזבה עיי"ש. ומ"ש וספרה לה לעצמה כן דרש גבי זב גם כן ונתבאר למעלה (סימן קמט). (סי' קצ"ג) שבעת ימים ואחר תטהר: כבר התבאר תזריע (סימן ז) שממה שנאמר "שבעת ימים" אין הכרח שיהיו סמוכים ונוכל לומר דאם ראתה בינתיים תשוב להשלים הספירה אחר שתטהר מראיה זו. לכן הוסיף "ואחר תטהר" שכבר בארנו למעלה (סימן לג וסימן ס' באורך) שיש הבדל בלשון בין "ואחר" ובין "ואחר כן" רו "ואחרי כן". שלשון "אחר" מורה תמיד אחר דבר אחד. משא"כ "אחרי כן" רו "אחר כן" מורה אחרי דברים רבים ורצונו לומר שיהיה הספירה רצופה כאילו היא דבר אחד, לא מחולקת שאז תטהר "אחר כן" שהוא אחר ספירות רבות, ולא יצדק מלת "אחר". וברייתא זו מובא בנדה (דף לג, לז, סז) ור"ש סובר שמלת "אחר" שמורה על הסמיכות בא על סמיכות הזמן שתיכף אחר שספרה מקצת יום השביעי – תטהר, לעסוק בטהרות מדין תורה, רק שחכמים אסרו מפני שמא תראה ותסתור למפרע. (סי' קצ"ד) וביום השמיני תקח לה: הדרוש ביום ולא בלילה וכן הדרוש על "תקח לה" התבאר גבי זב למעלה (סימן קנג). ומ"ש שתי תורים חלופי תורים וכולי התבאר גבי זב (סימן קנד). ומ"ש במנשה ד מנין שהיא טובלת מבעוד יום התבאר שם (סימן קנה). ומ"ש (במשנה ה) עשה הכהן וכולי שיפרישם הכהן וכולי התבאר שם (סימן קנו), עיי"ש. (סי' קצ"ה) והזרתם את בני ישראל: כבר בארתי בפירוש ישעיהו (סימן א) שיש הבדל בין נזר ובין נסג. שה"נוזר" פורש מן הדבר מפני פרישות וקדושה שיש בהדבר, אם באמת, אם לפי דמיונו כמו "נזיר להזיר לה'" – הוא מפני פרישות. ומה שכתוב "נזורו אחור" "וינזרו מאחרי" הוא לפי דמיונו שחושב שיש קדושה באליל ופורש אליהם לשם פרישות וזה עון גדול יותר שעל זה אמר "ויעל גלוליו על לבו". לכן דרשו מכאן לפרוש סמוך לוסת שזה מצד הפרישות, וכן אמר בספרא נשא (פסקא כג), ולקמן (פר' אמור סב). וזה שנאמר אין נזירה אלא הפרשה רצונו לומר פרושים מן הטומאות. (סי' קצ"ו) והזרתם: הזהיר לכהנים (שהוזכר אהרן בראש הענין) להזיר את בני ישראל מכל הטומאות האמורות בענין, שעל ידי הטומאות הללו יבואו לידי מיתה אם יכנסו למקדש, ומיתה זו היא כרת כמו שפירש רש"י ודבריו לקוחים מן הספרי (חוקת). ונמצאו עוד שני כריתות בנכנס למקדש בטומאה בפר' חוקת. ונתן הטעם שיתחייבו מיתה כי משכני ושכינתי הוא בתוכם תמיד, אף על פי שהם טמאים.
Hebrew text: Malbim — Torah: Mikraei Kodesh (Vilna, 1891), Vilna Romm (1892) and other public-domain editions; Neviim: On Your Way edition and other public-domain editions. Public Domain.