Divorce 13 — משנה תורה, הלכות גירושין יג
א הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ גֵּרַשְׁתַּנִי בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּבָאוּ אוֹתָן הָעֵדִים וְהִכְחִישׁוּהָ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שֶׁזּוֹ הֻחְזְקָה שַׁקְרָנִית וְרוֹצָה לְהִשָּׁמֵט מִתַּחַת בַּעְלָהּ. בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ לֹא תִּנָּשֵׂא שֶׁמָּא הִיא שָׂכְרָה אוֹתוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ עֵד:
ב וְכֵן אִם הָיְתָה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי בַּמִּלְחָמָה אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ (שֶׁמָּא) תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל דְּבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה וְתֹאמַר מֵת כְּגוֹן שֶׁנֶּהֶרְגוּ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בְּאֶמְצָעָן שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת מֵאַחַר שֶׁנֶּהֶרְגוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ נֶהֱרַג הוּא בִּכְלָלָן. לְפִיכָךְ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וַאֲפִלּוּ אָמְרָה מֵת בַּמִּלְחָמָה וּקְבַרְתִּיו. אֲבָל אִם אָמְרָה מֵת עַל מִטָּתוֹ נֶאֱמֶנֶת:
ג לֹא הֻחְזְקָה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מִלְחָמָה הָיְתָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּמֵת בַּמִּלְחָמָה לֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא:
ד וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי תַּחַת הַמַּפּלֶת אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְכֵן אִם הָיָה שִׁלּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְאָמְרָה נְשָׁכוֹ נָחָשׁ אוֹ עַקְרָב וָמֵת אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שֶׁמָּא תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל רֹב אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ כָּךְ בִּנְשִׁיכָה:
ה אָמְרָה עִשְּׁנוּ עָלֵינוּ בַּיִת אוֹ מְעָרָה הוּא מֵת וַאֲנִי נִצַּלְתִּי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. כְּשֵׁם שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ נֵס כָּךְ נַעֲשָׂה לוֹ. הָיְתָה שְׁנַת רְעָבוֹן וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. מֵת וּקְבַרְתִּיו נֶאֱמֶנֶת:
ו אָמְרָה נָפְלוּ עָלֵינוּ עַכּוּ״ם אוֹ לִסְטִים הוּא נֶהֱרַג וַאֲנִי נִצַּלְתִּי נֶאֱמֶנֶת. שֶׁאֵין דַּרְכָּן לַהֲרֹג אֶת הַנָּשִׁים כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר כְּשֵׁם שֶׁנִּצְּלָה הִיא כָּךְ נִצַּל הוּא:
ז הָיָה דֶּבֶר בָּעוֹלָם וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי נֶאֱמֶנֶת שֶׁדָּבָר פָּשׁוּט בְּפִי כָּל אָדָם שֶׁבִּשְׁנַת הַדֶּבֶר זֶה חַי וְזֶה מֵת. וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּתוּ בַּדֶּבֶר נְעָרִים חֲזָקִים וְיִנָּצְלוּ הַזְּקֵנִים הַחוֹלִים. וּלְפִי זֶה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא סָמְכָה דַּעְתָּהּ עַל רֹב הַמֵּתִים:
ח כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁעֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשָּׁמַע מִפִּי בֶּן דַּעַת שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי כְּגוֹן עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה. אֲבָל אִם שָׁמַע מִפִּי שׁוֹטֶה אוֹ מִפִּי קָטָן אֵינוֹ מֵעִיד וְאֵין סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵיהֶם:
ט שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת שֶׁהֵן אוֹמְרִין עַכְשָׁו בָּאנוּ מֵהֶסְפֵּד פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ סַפְדָּנִין הָיוּ שָׁם וּפְלוֹנִי הֶחָכָם וּפְלוֹנִי עָלָה אַחַר מִטָּתוֹ כָּךְ וְכָךְ עָשׂוּ בְּמִטָּתוֹ הֲרֵי זֶה מֵעִיד מִפִּיהֶן עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ:
י יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר הָרַגְתִּי אֶת פְּלוֹנִי הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא עַל פִּיו שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע וַהֲרֵי הֵעִיד שֶׁמֵּת:
יא כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁהָעַכּוּ״ם שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מַשִּׂיאִין עַל פִּיו. כֵּיצַד. הָיָה עַכּוּ״ם מֵסִיחַ וְאָמַר אוֹי לִפְלוֹנִי שֶׁמֵּת כַּמָּה הָיָה נָאֶה וְכַמָּה טוֹבָה עָשָׂה עִמִּי. אוֹ שֶׁהָיָה מֵסִיחַ וְאוֹמֵר כְּשֶׁהָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ נָפַל פְּלוֹנִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עִמָּנוּ וָמֵת וּתְמֵהַנִי לְדָבָר זֶה כֵּיצַד מֵת פִּתְאֹם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁהֵן מַרְאִין שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְהָעִיד הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן:
יב יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁמַע מֵעַכּוּ״ם הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מֵעִיד שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ וְתִנָּשֵׂא עַל פִּיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא בְּשִׂיחַת הָעַכּוּ״ם שֶׁמָּא לֹא יִתְכַּוִּן אֶלָּא לְדָבָר אַחֵר. כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְאֶחָד עֲשֵׂה לִי כָּךְ וְכָךְ שֶׁלֹּא אֶהֱרֹג אוֹתְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרַגְתִּי פְּלוֹנִי. אֵין זֶה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהַטִּיל אֵימָה עַל זֶה:
יג וְכֵן אִם שָׁמַע מֵעֶרְכָּאוֹת שֶׁל עַכּוּ״ם שֶׁאָמְרוּ הָרַגְנוּ פְּלוֹנִי אֵינָם נֶאֱמָנִין. שֶׁהֵן מַחֲזִיקִין יְדֵי עַצְמָן בְּכָזָב כְּדֵי לְהַטִּיל אֵימָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:
יד עַכּוּ״ם שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ תְּחִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ אַחַר כָּךְ וּבְדָקוּהוּ עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ כָּל הַמְאֹרָע הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו:
טו כְּבָר הוֹדַעְנוּ שֶׁהָעֵד שֶׁאָמַר שָׁמַעְתִּי שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי אֲפִלּוּ שָׁמַע מֵאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה מֵעֶבֶד הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו. אֲבָל אִם אָמַר הָעֵד אוֹ הָאִשָּׁה אוֹ הָעֶבֶד מֵת פְּלוֹנִי וַאֲנִי רְאִיתִיו שֶׁמֵּת. שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ הֵיאַךְ רָאִיתָ וּבְמַה יָּדַעְתָּ שֶׁמֵּת. אִם הֵעִיד בְּדָבָר בָּרוּר נֶאֱמָן וְאִם הֵעִיד בִּדְבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה אֵין מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵין מְעִידִין עַל הָאָדָם שֶׁמֵּת אֶלָּא כְּשֶׁרָאוּהוּ שֶׁמֵּת וַדַּאי וְאֵין בּוֹ סָפֵק:
טז כֵּיצַד. רָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לַיָּם אֲפִלּוּ טָבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת שֶׁמָּא יָצָא בְּמָקוֹם אַחֵר. וְאִם נָפַל לְמַיִם מְקֻבָּצִים כְּגוֹן בּוֹר אוֹ מְעָרָה שֶׁעוֹמֵד וְרוֹאֶה כָּל סְבִיבָיו וְשָׁהָה כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ וְלֹא עָלָה מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְכֵן אִם הִשְׁלִיכוּהוּ בַּיָּם וְהִשְׁלִיכוּ מְצוּדָה אַחֲרָיו וְהֶעֱלוּ מִמֶּנּוּ אֵיבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיִחְיֶה הֲרֵי זֶה מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ:
יז רָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לְגֹב אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מְעִידִין עָלָיו. אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֹאכְלוּהוּ. נָפַל לַחֲפִירַת נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים אוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ אוֹ לְתוֹךְ יוֹרָה רוֹתַחַת מְלֵאָה יַיִן אוֹ שֶׁמֶן אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ בּוֹ שְׁנֵי סִימָנִין אוֹ רֻבָּן אֲפִלּוּ עָמַד וּבָרַח מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת. שֶׁוַּדַּאי סוֹפוֹ לָמוּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה אֶלָּא יָמוּת מִיָּד בִּזְמַן קָרוֹב הֲרֵי אֵלּוּ מְעִידִין עָלָיו:
יח רָאוּהוּ צָלוּב וְהָעוֹף אוֹכֵל בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁדְּקָרוּהוּ אוֹ יָרוּ בּוֹ חִצִּים אֵינוֹ מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת. וְאִם רָאוּ הָעוֹף אוֹכֵל בְּמָקוֹם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בִּנְטִילָתוֹ כְּגוֹן מֹחוֹ אוֹ לִבּוֹ אוֹ בְּנֵי מֵעָיו הֲרֵי זֶה מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת:
יט עֵד אֶחָד אוֹמֵר רְאִיתִיו שֶׁמֵּת בַּמִּלְחָמָה אוֹ בְּמַפּלֶת אוֹ שֶׁטָּבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל וָמֵת וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה אִם אָמַר קְבַרְתִּיו נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא עַל פִּיו. וְאִם לֹא אָמַר קְבַרְתִּיו לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא:
כ וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהֵעִיד לָהּ עֵד אֶחָד שֶׁטָּבַע בַּעְלָהּ בַּיָּם אוֹ בְּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף וְלֹא עָלָה וְאָבַד זִכְרוֹ וְנִשְׁתַּכַּח שְׁמוֹ הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא עַל עֵדוּת זוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא. וַאֲפִלּוּ הָיָה הָעַכּוּ״ם שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר טָבַע פְּלוֹנִי בַּיָּם וְנִשֵּׂאת עַל פִּיו הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. וְחָכָם שֶׁהוֹרָה לְהַשִּׂיאָהּ לְכַתְּחִלָּה מְנַדִּין אוֹתוֹ:
כא מְצָאוּהוּ הָרוּג אוֹ מֵת. אִם פַּדַּחְתּוֹ וְחָטְמוֹ וּפַרְצוּף פָּנָיו קַיָּמִין וְהִכִּירוּהוּ בָּהֶן שֶׁהוּא פְּלוֹנִי מְעִידִין עָלָיו. וְאִם נִטַּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו וַאֲפִלּוּ שׁוּמָא אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמָּא אַחֵר הוּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁרָאוּהוּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים אַחַר הֲרִיגָתוֹ אוֹ אַחַר מִיתָתוֹ. אֲבָל אַחַר שְׁלֹשָׁה אֵין מְעִידִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁפַּרְצוּף פָּנָיו מִשְׁתַּנֶּה:
כב טָבַע בַּיָּם וְהִשְׁלִיכוֹ הַיָּם לַיַּבָּשָׁה אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. אִם הִכִּירוּ פָּנָיו וְחָטְמוֹ מְעִידִין עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה בַּמַּיִם אֶלָּא לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה. וְאִם שָׁהָה בַּיַּבָּשָׁה אַחַר שֶׁהֻשְׁלַךְ מִן הַיָּם י״ב שָׁעוֹת וְנִתְפַּח אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה. כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִין בְּצוּרָתוֹ כְּדֵי לְהַכִּירוֹ לְהָעִיד עָלָיו בּוֹדְקִין אוֹתוֹ וְרוֹאִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה לְאוֹר הַנֵּר אוֹ לְאוֹר הַלְּבָנָה:
כג רָאוּ אֶחָד עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְאוֹמֵר שֶׁהוּא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אוֹ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וַהֲרֵי נְשָׁכוֹ נָחָשׁ וַהֲרֵי הוּא מֵת וְהָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ שֶׁנִּשְׁתַּנָּה וְלֹא הִכִּירוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ:
כד בָּא אֶחָד וְאָמַר אָמְרוּ לִי בֵּית דִּין אוֹ אֲנָשִׁים כְּשֶׁתֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אֱמֹר לָהֶם שֶׁמֵּת יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל. וּבָא הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָנוּ. וְהַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הוּא זֶה. הוֹאִיל וְאָנוּ יוֹדְעִים פְּלוֹנִי הַיָּדוּעַ בְּשֵׁם זֶה הֲרֵי אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל אַחֵר הוּא שֶׁמֵּת:
כה יָצָא עַכּוּ״ם וְיִשְׂרָאֵל מֵעִמָּנוּ לְמָקוֹם אַחֵר. וּבָא הָעַכּוּ״ם וְהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר אִישׁ שֶׁיָּצָא עִמִּי מִכָּאן מֵת. מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעַכּוּ״ם יוֹדֵעַ אוֹתוֹ הָאִישׁ. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר קְבַרְתִּיו:
כו וְכֵן אִם יָצְאוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהֵן אֲסוּרִין בְּקוֹלָר אוֹ נוֹשְׂאִים גְּמַלִּים וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְהֵסִיחַ הָעַכּוּ״ם לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר שֶׁעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים שֶׁהָלְכוּ מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהֵם נוֹשְׂאִים כָּךְ וְכָךְ מֵתוּ כֻּלָּם וּקְבַרְנוּם מַשִּׂיאִין אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן:
כז יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר מֵת אִישׁ יְהוּדִי עִמָּנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ צוּרָתוֹ וְכָךְ הָיוּ סִימָנָיו. אֵין אוֹמְרִים בְּאֹמֶד הַדַּעַת פְּלוֹנִי הוּא עַד שֶׁיָּעִיד הָעֵד שֶׁהוּא פְּלוֹנִי וְיַזְכִּיר שְׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ. אֲבָל אִם אָמַר אֶחָד יָצָא עִמָּנוּ מֵעִיר פְּלוֹנִית וּמֵת. מְחַפְּשִׂין בְּאוֹתָהּ הָעִיר אִם לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ:
כח מָצְאוּ כָּתוּב בִּשְׁטָר מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אוֹ נֶהֱרַג פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וְנוֹדַע שֶׁזֶּה כָּתַב יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וּבָדְקוּ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין וְנִמְצֵאת דַּעְתּוֹ מְכֻוֶּנֶת וְכָתַב שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי סוֹמְכִין עַל כְּתִיבָתוֹ וְתִנָּשֵׂא. וְאֵין בּוֹדְקִין עֵדֵי אִשָּׁה בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר לְהַחֲמִיר אֶלָּא לְהָקֵל מִשּׁוּם הַתָּרַת עֲגוּנָה:
כט אַל יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה בְּעֵדוּת אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ״ם הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְעֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי הַכְּתָב וּבְלֹא דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל הֲעָדַת שְׁנֵי עֵדִים וּשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הָעֵדוּת אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ אֶלָּא מִפִּי הָעֵדִים וּבְעֵדוּתָן כְּגוֹן שֶׁהֵעִידוּ שֶׁזֶּה הָרַג אֶת זֶה אוֹ הִלְוָה אֶת זֶה. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ שֶׁלֹּא מִפִּי הָעֵד הַזֶּה וְאֵין הָעֵד יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט אִם אֵין הַדָּבָר אֱמֶת. כְּגוֹן זֶה שֶׁהֵעִיד שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי. לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עָלָיו. שֶׁדָּבָר רָחוֹק הוּא שֶׁיָּעִיד בּוֹ הָעֵד בְּשֶׁקֶר. לְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה וְהֶאֱמִינוּ בּוֹ עֵד אֶחָד מִפִּי שִׁפְחָה וּמִן הַכְּתָב וּבְלֹא דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁאַרְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגוּנוֹת: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
כֶּסֶף מִשְׁנֶה Kesef Mishneh
הֲלָכָה ג
א לא הוחזקה מלחמה בעולם וכו' ואם נשאת לא תצא טעם רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' כי איבעיא לן בלא הוחזקה מלחמה ספיקא בדרבנן היא ונקטינן בה לקולא לענין אם נשאת לא תצא הֲלָכָה ג
ב כיצד היה העכו"ם מסל"ת ואומר אוי לפלוני שמת וכו' כתב הריב"ש אם לא בא לב"ד ואמר מעצמו איש פלוני מת כמספר דברים מסל"ת נקרא ואינו צריך שיאמר בדבריו כל אותן דברים שהזכיר הרמב"ם שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמלתא והביא ראיה מההוא עכו"ם דהוה אמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ומההוא דהוה אמר מאן איכא בי חסא שכיב חסא ועוד הביא ראיה מדתנן מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ומקשינן בגמרא ודילמא שד הוא ולא מקשינן ודילמא עכו"ם הוא ואין זה מסל"ת אלא ודאי כדאמרן ועוד הביא ראיות אחרות הֲלָכָה ג
ג וכן אם שמע מערכאות עכו"ם וכו' כתב הטור על דברי רבינו יראה מדבריו שאם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שאפילו אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים. בפ' כל הגט (דף כ"ח: ) תנא שמע מקומנטריסין של עכו"ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו מאי מת ומאי נהרג וכו' הא קי"ל דכל מסל"ת הימוני מהימני ליה ה"מ במלתא דלא שייכי בה אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו. ופירש"י דלא שייכי בה שאינה תפארת להם, דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגו בדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע"פ שלא ראוהו אלא יוצא לדון, ומשמע לרבינו דלא מיקרי שייכי בה אלא כשאומרים שמת או שנהרג על ידם וזהו שכתב שאמרו הרגנו את פלוני, ולפ"ז צ"ל שהוא מפרש מת על ידינו אבל אם אומרים שנהרג ע"י ערכאות אחרים לא שייכי בה מיקרי כיון שלא נהרג על ידם הֲלָכָה ג
הֲלָכָה טז
ד וכן אם השליכוהו בים וכו' כתב ה"ה שלא התירוה אלא לאחר י"ב חדש וכו'. יש לגמגם על זה ממ"ש בפ' אלו טריפות (חולין דף נ"ז: ) דאדם טריפה חי יותר מי"ב חדש הֲלָכָה טז
הֲלָכָה יז
ה נפל לחפירת נחשים וכו' בגמרא מפרש טעמא משום איצצא ופירש"י שדוחקן כשעומד עליהם אבל גוב אריות רחב הוא ואינו עומד עליהם ופעמים שאינם רעבים ואינם אוכלים אותו הֲלָכָה יז
הֲלָכָה יח
ו ראוהו צלוב וכו' אין דברי ה"ה נראים לי שמ"ש שהוקשה לו מדקתני סתמא מעידין על המגוייד וגם מדלא אמר רבא בחשש סכין מלובנת הלא הגמרא מלא מדברים כאלה שהם סתמיים. ונ"ל דמיירי בדבר פרטי והכרעת הירושלמי דלא ליפלוג אגמרא דידן הכרעה היא ודאי דכל מאי דמצינן לפרושי בגוונא דלא ליפלוג עדיף טפי ואע"פ שהפירוש יהיה דחוק קצת. ומה שתמה על רבינו למה לא כתב מזה כלום זהו לפי מה שהוא סבור שלא הזכיר דין מגוייד כלל אבל לפי האמת כבר הזכירו במ"ש אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים. וא"ת דמ"מ יש לתמוה עליו למה לא ביאר דבריו אי מיירי דוקא ברומח או חץ מלובנים ואי כשאינם מלובנים מאיזה טעם אין מעידין עליו אם דקרוהו במקום דלא חיי, י"ל דאין מקום לתמיהא זו שרבינו כתב המשנה כצורתה כמ"ש הרי"ף וכמו שאנו מפרשים בהרי"ף דטעמא משום דחיישינן דילמא בסכין מלובנת נתגייד כך נפרש בדברי רבינו הֲלָכָה יח
הֲלָכָה יט
ז עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו' כתב הר"ן בתשובה דלדעת הרי"ף ורבינו ה"ה לע"א אומר מת בדבר דלא מהימן עד שיאמר קברתיו. וכתב כן מפני שנזדמנה לו נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ונוסחא משובשת היא כדמוכיח סוף הלשון וצריך לגרוס נאמנת הֲלָכָה יט
ח עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו' כתב ה"ה בפרק האשה שלום איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו וכו'. ומתבאר מדבריו ג"כ שמים שאין להם סוף וכו' (עיין במ"מ). דברים אלו תמוהים דלא אמרו שצריך לעמוד עליו עד כדי שתצא נפשו אלא במים שיש להם סוף. וראיתי מי שהגיה וכתב שמים שיש להם סוף שאפשר לעמוד על בוריו של דבר. והגהה זו טעות היא דא"כ מאי האי דקאמר מתבאר מדבריו הרי בפירוש כתבו רבינו לעיל ואם נפל למים מקובצים וכו' ועוד דאי במים שיש להם סוף קאמר היכי מסיים בה וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול. הילכך גירסא דידן עיקר וה"ק שמים שאין להם סוף לעולם אינו מעיד העד ואומר מת אלא א"כ שהה כדי שתצא נפשו ומש"ה אע"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא. וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול ומת כך צריך לגרוס בדברי הרב המ"מ ומייתי ראיה מדכתב שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות ע"י ששהה כדי שתצא נפשו הילכך אע"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ובסמוך אכתוב דממקום אחר משמע כן מדברי רבינו הֲלָכָה יט
הֲלָכָה כ
ט וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה בים וכו' ואם נשאת לא תצא נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור כדי שתצא ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ"ש הרשב"א והריב"ש. ואע"ג דבסיפא כתב אמר טבע פלוני בים ולא כתב ולא עלה משמע דארישא שכתב ולא עלה סמיך הֲלָכָה כ
י מצאוהו הרוג וכו' אע"פ שיש להם סימנים בגופו ובכליו וכו' רבינו כתב בפ"ז מהל' נחלות שאם לא הכירו פניו אבל היו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו משמע שבשום סימן לא מהני להשיא אשה א"כ מ"ש כאן אע"פ שיש להם סימנים בגופו אע"פ שהם סימנים מובהקים קאמר דאין מעידין עליו וא"כ קשה מאי האי דקאמר ואפילו שומא דהא שומא סימן גרוע הוא כדמשמע בגמרא (יבמות דף ק"כ) דהא פליגי ביה אי הוי סימן מובהק, וע"ק שכתב בפי"ג מהל' גזילה הסימנים המובהקין סומכים עליהם ודנים על פיהם בכ"מ דין תורה. ואין לדחות דדוקא לענין דיני ממונות קאמר ולא לענין איסורא. חדא דא"כ מאי בכ"מ דקאמר. ועוד שפסק בפ"ג מהל' אלו שמחזירין גט ע"י סימן דנקב יש בו בצד אות פלונית. וליישב כל זה צריך לומר שג' מיני סימנים הם. סימנים מובהקין ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וסימן כזה סומכים עליו אפילו לענין איסור א"א. ויש סימנים גרועים ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אפילו לענין דיני ממונות. ויש סימנים מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעיא לן אי הוו דאורייתא או דרבנן וחילוקים אלו הם מוכרחים בגמרא וכמ"ש המפרשים הֲלָכָה כ
יא והשתא מ"ש רבינו בפ"ז מהל' נחלות שאע"פ שיש בו סימנים מובהקין אין משיאין את אשתו היינו דוקא בסימנים מובהקין קצת אבל אם היו סימנים מובהקין ביותר משיאין את אשתו ומ"ש כאן אע"פ שיש סימנין בגופו היינו במובהקין קצת ומש"ה שייך לומר ואפילו שומא דבלישנא בתרא אמרינן בגמרא דכ"ע סימנין דרבנן כלומר סימנין מובהקין קצת ובשומא קא מיפלגי ר' אלעזר סבר סימן מובהק הוא כלומר מובהק ביותר ורבנן סברי לאו סימן מובהק הוא כלומר לאו סימן מובהק הוא ביותר. וה"ק רבינו אע"פ שיש בגופו סימנין מובהקין קצת אין מעידין עליו ואפילו שומא דאיכא למ"ד שהוא סימן מובהק ביותר אין מעידין עליו משום דלא קי"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי שאינה סימן מובהק ביותר ואע"פ שהיא סימן מובהק קצת אין משיאין עליה. ועל דרך זה יש לפרש מ"ש רבינו לקמן ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני וכו' דבסימנין מובהקין קצת מיירי ולא הוצרך רבינו לפרש דבסימן מובהק ביותר שמשיאין עליו מפני שסמך על מ"ש בפ"ג דמחזירין גט ע"פ סימן מובהק דנקב יש בו בצד אות פלוני. וכן י"ל שסמך על מ"ש בפרק זה אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שא"א שניטל מן החי ויחיה ה"ז מעידין עליו ומשיאין את אשתו וע"כ מיירי כשיש להם סימן מובהק באותו אבר שהוא של אותו אדם דאל"כ הא איכא למיחש דילמא אבר דאדם אחר הוא כדחיישינן בפרק האשה שלום בעובדא דחרוכא וכ"כ נמוקי יוסף ודקדק מדכתב רבינו אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהוא ממנו וכ"כ ה"ה, והר"ד כהן כתב שסמך על מ"ש הנהו עובדי בסוף יבמות (דף קכ"ב) דקולר בני אדם שיצאו ממקום למקום והסיח עכו"ם לפ"ת קולר בני אדם שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני מתו וקברתים והשיאו את נשותיהם ומעשה דששים בני אדם שהיו הולכים לכרכום ביתר וכו' וכיון דבהני עובדי אע"פ שהעכו"ם לא היה בקי בהם ולא בשמותיהם השיאו את נשותיהם ע"י שאמר עכו"ם שהיו הולכים למקום פלוני כ"ש היכא דיהיב ביה סימן מובהק שמשיאין על ידו הֲלָכָה כ
הֲלָכָה כב
יב טבע בים וכו' ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו. כתב הר"ן בתשובה שהיה כתוב בנוסחת רבינו שבידו כ"ד שעות ושהכ"ד ט"ס הוא והנוסחא האמיתית היא אם שהה שעות וכתב שהטעם שכתב רבינו אם שהה שעות משום דאמרי' בגמ' דה"מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה משמע דדוקא בשראו באותה שעה אבל כששהה עד שעה שניה דהיינו שעות חיישינן ולא שרינן ליה. ומה שתמהתם עליו מ"ש ונתפח דמשמע דוקא נתפח ובגמ' לא משמע הכי יפה דקדקתם וכבר הקשה עליו הרשב"א ואפשר שהרב ז"ל תפס לו הלשון האמור בגמ' אבל אשתהי מתפח תפח ואף לזה כיון הרמב"ם לומר דכיון ששהה שעות דאיתפח עכ"ל. וכתב הריב"ש שאע"פ שיש לחלקו לומר דהאי דבמיא חזיוה בשעתיה בעינן לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג' ימים לפי שכיון שעמד יותר מג' ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ומיד לאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחר מותו אפשר דלא אמרינן ביה מתפח תפח אלא לעולם מעידים עליו עד שימלאו לו ג' ימים מעת מותו. ואף לשון הרמב"ם בזה אפשר לפרשו כן אלא שהרמב"ן והרשב"א כתבו בפשיטות דאפי' לא שהה במים ג' ימים בעינן דאסקוה וחזיוה בשעתיה דכל שמת במים משתנה אחר שעה אחת שיצא מן המים וא"כ אין ראוי להקל וכתב עוד היכא דאשתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אי אשתהי או לא אשתהי תצא כדעת הרשב"א בנסתפק לאחר ג' ימים אלא דבאשתהי בודאי אין כאן עדות כלל והבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת ממזרים ובספק אשתהי אפשר שאינו כן אבל מ"מ אם נשאת תצא כספיקא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נשאת תצא אא"כ נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי עכ"ל הֲלָכָה כב
יג כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו וכו' כתב ה"ה ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה עכ"ל. כלומר שהשמיט דין השנוי במשנה מי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב"פ ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא כתבו כלל והיה אפשר לומר שטעמו משום דאמרינן בגמ' ודילמא שד הוא ותירצו שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה וס"ל לרבינו כמ"ש הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה הילכך לא עבדינן בה עובדא. אבל קשה דא"כ ה"ל להשמיט הא דתנן (גיטין דף ס"ו) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דהא עלה נמי פריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא ומשני שראו לו דמות אדם ובבואה דבבואה. ורבינו כתב בפ"ב הא דמי שהיה מושלך לבור ולא כתב דחזו ליה בבואה דבבואה הרי בהדיא שסובר דעבדינן בה עובדא. לכן נראה שטעם רבינו הוא משום דבתר דאוקימנא ההיא נמי שעמד על ראש ההר וההיא דמי שהיה מושלך לבור כדחזו ליה בבואה דבבואה אקשינן ודילמא צרה הואי ומשני תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאינם מכירים תו לא צריכינן לאוקומי דחזו ליה בבואה דבבואה ולפיכך גבי מי שהיה מושלך לבור לא כתב רבינו דחזו ליה בבואה דבבואה אלא כתב שהטעם מפני שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירים מינה נשמע דה"ה למי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב"פ מת והלכו ולא מצאו שם שמשיאין את אשתו ולא חיישינן דילמא שד הוא ולא לדילמא צרה היא מאחר דבשעת הסכנה הוא ולפיכך השמיטו רבינו לגמרי לפי שסמך על מ"ש גבי מי שהיה מושלך לבור הֲלָכָה כב
הֲלָכָה כד
יד בא אחד ואמר אמרו לי ב"ד וכו' כתב מהרי"ק בסי' קפ"ה דהא דכתב רבינו דאין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת דוקא מפני שאמרו לו כשתלך למקום פלוני אמור להם שמוכיחים הדברים שאותו יצחק בן מיכאל שמת הוא העומד באותה העיר שזה הולך שם דאי לא תימא הכי למה תלוי שליחותו בהליכתו לאותו מקום ומפני כן אשתו מותרת ע"כ. וכן נראה ממ"ש רבינו לקמן בסמוך ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו משמע דבעינן שיזכיר שם עירו והכי תניא בתוספתא אין מעידין עליו עד שיכירו וכו' ושם עירו. מיהו כתב מהרי"ק בסי' קע"ז דהיינו דוקא כשאין מזכיר שם אביו אז צ"ל יוסף שממקום פלוני וכו' אבל אם אמר יוסף בן שמעון מת אז א"צ להכיר ולהעיד על המקום דטפי איכא היכרא בשם אביו (מבשם) מקומו. והביא ראיה ממ"ש רבינו מצאו כתוב בשטר מת פב"פ או נהרג פב"פ ונודע שזה כתב ישראל ה"ז תנשא אשתו וכתב עוד וכן מי שנשתתק ובדקו אותו וכו' וכתב שמת פב"פ תנשא אשתו. הרי לך שלא הזכיר שם העיר מאחר שהזכיר שם האב וכו'. הֲלָכָה כד
טו ומ"ש הרמב"ם ז"ל ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פב"פ ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו עכ"ל. אפילו נאמר דדוקא נקט ממקום פלוני ואפי' שהזכיר שם אביו פשיטא די"ל דדוקא (נקט) התם שצריך לברר העדות יותר שהרי כשמצאוהו מת לא מצאוהו בצורת אותו האיש שהזכיר ואם לא שהזכיר שם מקומו היה לנו לתלות בתרי יוסף בן שמעון כיון שאין אנו מכירים אותו בצורתו ולא היינו תולים בהשתנות דנשיכת נחש אבל עכשיו שהזכיר שם עירו אז יש לנו לתלות יותר בהשתנות הצורה מחמת הנשיכה משנתלה בתרי יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מאחר שלא הוחזקו ואין אנו יודעים אלא זה שהוא בעלה של זו אבל היכא שהעדים הכירוהו בצורתו פשיטא דסגי בשמו ושם אביו וכן מוכיח מתוך תשובת רבינו יואל עכ"ל. ושתי תשובות הללו כסותרות זו את זו בהבנת דברי רבינו שבאחת מצריך שיזכיר שם עירו אע"פ שהזכיר שמו ושם אביו ובאחרת אינו מצריך שיזכיר שם עירו. ונראה דספוקי מספקא למהרי"ק כוונת רבינו אי סגי כשיזכיר שמו ושם אביו או אי בעינן שיזכיר ג"כ שם עירו הֲלָכָה כד
טז יצא עכו"ם וישראל מעמנו וכו' והוא שיאמר קברתיו ה"ה כתב שלא הצריך רבינו שיאמר קברתיו אלא היכא שאין העכו"ם מזכיר שם היהודי אלא אומר איש יהודי שהיה עמי. ויש לתמוה על דבריו דבאמירתו קברתיו אינו מוציאנו מידי ספק אם הוא איש פלוני שמת או אם הוא אחר וכבר הרגיש הוא ז"ל בחולשת דבריו וכתב ואפי' ת"ל שיש להשיב על זה מ"מ ודאי כך כוונתו של רבינו כמו שכתבתי כנ"ל עכ"ל. ומ"מ כדברי ה"ה כתבו הר"ן והריב"ש בתשובותיהם, שהר"ן כתב אין ספק שכל שהעכו"ם מכירו א"צ שיאמר אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי חיואי ובי חסא ואין בזה ספק ואפילו לדברי הרמב"ם שכ"כ הוא ז"ל בכל כיוצא בזה בפ' אחרון מהלכות גירושין דכל שהוא מכירו אינו צ"ל אלא מת בלבד אבל כשאינו מכירו הוא שסבור הרב דלא סגי עד דאמר קברתיו מפני שהמעשים שבאו בגמ' בכיוצא בזה בכולם יש בהם קברתיו כדאמרינן חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכיא וכו' וחבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לכרקום של ביתר וכו' וחבל על יהודי אחד שהיה עמי בדרך ומת וקברתיו ואמרינן פונדקית עכו"ם היתה וכו' וזה קבר שקברתיו בו כלומר שאינו מכיר אותו איש שאמרה עליו שמת אלא אומר איש יהודי שהיה עמי וכיוצא בזה לא סגי עד דאמר קברתיו ואע"ג דאיכא למימר בכל הני דמעשה שהיה כך היה ולאו דבעינן קברתיו סובר הרב ז"ל דאם איתא א"א דלא לישתמיט תנא ולימא בחד מינייהו מת לחוד אלא ש"מ דנהי דבמכירו סגי במת בלחוד באינו מכירו בעינן דאמר מת וקברתיו. זה הוא דעתו של הרב ז"ל בזה וטעמא דמלתא שיותר אדם בקי במי שהוא מכירו מבמי שאינו מכירו הילכך במכירו כל שאמר מת בלחוד סגי אע"ג דלא אמר קברתיו ולא חיישינן דאמר בדדמי אבל כשאינו מכירו חיישינן דאמר בדדמי לפי שאין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד דאמר קברתיו וכבר חלקו מהאחרונים בזה על הרב ז"ל. אבל דברי הרב נכונים כפשוטן של שמועות וכ"כ הריב"ש בתשובה שלא הצריך רבינו לומר קברתיו אלא כשאין העכו"ם מזכירו בשם כי כן מזכיר בגמרא בהנהו עובדי דאבא יודן בכלהו קברתיו והנהו הכי הוו שלא היה העכו"ם מזכיר המתים בשם אבל כשאומר העכו"ם מסל"ת איש פלוני מת חלילה לרב ז"ל שיצריך קברתיו שהרי באותו פרק עצמו כתב כיצד משיאין ע"פ עכו"ם מסל"ת ולא הזכיר כלל קברתיו וכן בכמה מקומות בפ' ההוא ובפרק שלפניו כי הרב ז"ל אינו סובר שנאמר בכל הנהו תלת עובדי מעשה שהיה כך היה וכו' עכ"ל. הֲלָכָה כד
יז ולי נראה מדברי רבינו שאינו מצריך שיאמר קברתיו אלא בעכו"ם אבל לא בישראל אא"כ אמר מת במלחמה או טבע בים. ונמוקי יוסף כתב שהרשב"א והריטב"א תמהו על דברי רבינו ולתקן דבריו כתב הריטב"א דכל היכא שהעכו"ם מכריז ואמר מאן איכא בי פלוני בזה סגי בלא (שיאמר) קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה הכי דשכיב לא הוה קאמר אבל בעכו"ם מסל"ת בעלמא חיישינן דילמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא עכ"ל. הֲלָכָה כד
יח וה"ר אליה מזרחי ז"ל כתב בתשובה דרבינו לא מצריך למימר קברתיו אלא היכא דשייך אומדנא דדעתא והכא גבי עכו"ם שאמר איש שיצא עמי מכאן מת דמצריך לומר קברתיו היינו טעמא משום דגבי הליכת הדרך שייך בה אומדנא דדעתא דלפעמים בהולכי שיירות כשהולכים בדרך וקרה לאחד מהם שנשאר מן החברה ובקשוהו ולא מצאוהו חושבים באומדן דעתם ודאי מת או נהרג דאזלי בתר רוב נפסדים מהחברה שהם מתים או הרוגים דאי לא תימא הכי א"כ הא דכתב ע"א שאמר ראיתיו שמת במלחמה וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא מאי איריא מלחמה וכיוצא בהם אפילו בלא מלחמה וכיוצא בה אם אמר קברתיו אין ואי לא לא ועוד הרי הוא כתב בפרק הקודם מי שהוחזקה א"א והלכה היא ובעלה למדה"י וכו' ואפי' עכו"ם המסל"ת נאמן ומשיאין על פיו ובפ' הבא אחריו כתב כבר אמרנו שאם הסיח העכו"ם לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' ה"ז נאמן ותנשא על פיו משמע דאינו מצריך לומר וקברתיו. והתימה מהטור איך נעלם ממנו זה ואמר ואיני יודע מה צריך שיאמר קברתיו עכ"ל הרא"מ ז"ל. הֲלָכָה כד
יט וכתב הריב"ש דקברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטולו ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים בהא סגי דהשתא ליכא למיחש למידי שכיון שנתעסקו בו הכירוהו וליכא למיחש דאמר בדדמי וכן ליכא למיחש שלא מת אלא דמחו ליה ברומחא או בגירא וכן במים אפשר שהמים בלבלוהו וסבר שמת שהרי התעסקו בו וראו בטוב שמת וכ"כ הר"ן בתשובה וכתב עכו"ם זה שאמר שראה אותו מת על שפת הים ושאל לצופה המגדל כמה יש שהגיע ליבשה וא"ל כמו ששה ימים כל כה"ג ודאי לא משמע דאיכא למיחש דאמר בדדמי עכ"ל הֲלָכָה כד
כ ;סליקו הלכות גירושין הֲלָכָה כד
כא ------------- הֲלָכָה כד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Kesef Mishneh: Hebrew Wikisource — CC BY-SA.