Ezekiel 6 — יְחֶזְקֵאל ו

גודל הטקסט

Yechezkel 6 Summary

A prophecy against the mountains of Yisrael, where the people worship idols. Their altars will be destroyed and their dead will lie among their idols, but a remnant in exile will remember Hashem.

Hashem tells Yechezkel (Ezekiel), ben adam (son of man), to turn his face toward the mountains of Yisrael and prophesy to them. He is to speak to the mountains and hills, the ravines and the valleys. Hashem will bring a sword against them and destroy their bamot (high places of worship). Their mizbechot (altars) will be laid waste, and their chamanim (sun-pillars) will be broken. Their slain will fall in front of their gilulim (idols), and their bones will be scattered around their altars. In every place where they live, the cities will be ruined and the bamot left empty, so that the altars, the idols and everything they made will be wiped out.

Hashem will leave a remnant who escape the sword and are scattered among the nations. There, in captivity, the survivors will remember Him. They will remember how their hearts turned away from Him and their eyes went after their idols, and they will be disgusted with themselves for all the evil they did. They will know that He is Hashem, and that He did not threaten this harm for nothing.

Hashem tells Yechezkel to clap his hands, stamp his foot and cry out in grief over all the evil toevot (abominations) of the house of Yisrael, who will fall by the sword, famine and plague. Whoever is far away will die of plague, whoever is near will fall by the sword, and whoever remains under siege will die of hunger. Their slain will lie among their idols around their altars, on every high hill and mountaintop, under every leafy tree and every thick oak, the places where they offered sweet-smelling incense to their idols. Hashem will stretch out His hand against them and make the land desolate in all the places they live, and they will know that He is Hashem.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִי לְמֵימָר:

ב בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְהִנָּבֵא אֲלֵיהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בַּר אָדָם קַבֵּל נְבוּאָה עַל טוּרֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְנַבֵּי עֲלֵיהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד שים פניך. החזר פניך מול ההרים:

ג וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר־אֲדֹנָי יְהוִה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים ולגאית [וְלַגֵּאָיוֹת] הִנְנִי אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם חֶרֶב וְאִבַּדְתִּי בָּמוֹתֵיכֶם׃

רַשִׁ״י ולגבעות. לשון רמה: ולגאיות. לשון גיא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתֵימַר טוּרֵי יִשְׂרָאֵל קַבִּילוּ פִתְגָמָא דַייָ אֱלֹהִים כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְטוּרַיָא וּלְרָמָתָא וּלְפַצִידַיָא וּלְחֵילַיָא הָא אֲנָא מַיְתֵי עֲלֵיכוֹן דְקַטְלִין בְּחַרְבָּא וְאוֹבִיד בָּמָתֵיכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד חרב. אחוזי חרב מלומדי מלחמה: במותיכם. הבמות העשויות לעבודת כוכבים העומדים בכל המקומות ההם:

מְצוּדַת צִיּוֹן לאפיקים. הוא מקום שנגרים שם המים בחוזק וכן כאפיקים בנגב (תהלים קכו): ולגאיות. מל׳ גיא ועמק: במותיכם. מל׳ במה והיא מזבח אבנים:

מַלְבִּי״ם להרים ולגבעות הגבעות סביב ההרים וקטנות מהם, ובין ההרים ילכו אפיקי מים ובין הגבעות יש גאיות, במותיכם של היחידים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות, הרים גדולים מגבעות והגבעות סביב ההרים (ישעיה ב' ב') : אפיקי ואפיקיו, מקום שהמים מוגרים בשטף והוא בין ההרים הרמים שמי ההרים מוגרים באפיקים : וגאיות, מקביל עם גבעות שהגיא הוא בין הגבעות :

ד וְנָשַׁמּוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ חַמָּנֵיכֶם וְהִפַּלְתִּי חַלְלֵיכֶם לִפְנֵי גִּלּוּלֵיכֶם׃

רַשִׁ״י חמניכם. מין תבנית צלמי עכו"ם העשויין על הגגות לחמה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִצְדוּן אֱגוֹרֵיכוֹן וְיִתְבְּרוּן חֲנִיסְנְסֵיכוֹן וְאַרְמִי קְטִילֵיכוֹן קֳדָם פִּגוּר טַעֲוַתְכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד ונשמו. יהיו שממה כי לא יהיה עוד מי יבוא להקטיר בה: חמניכם. צורת חמה היו עושים להם לפסל כי עבדו לחמה וכן נאמר וישבת וכו׳ אשר נתנו מלכי יהודה לשמה (מ״ב כג): לפני גלוליכם. במקום הרשע שם העונש:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונשמו. מל׳ שממון: חמניכם. מל׳ חמה: גלוליכם. דמות עובדי גלולים המאוס כגלל של רעי:

מַלְבִּי״ם ונשמו מזבחותיכם של רבים ונשברו חמניכם צורת החמה שעבדו לה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת במותיכם מזבחותיכם, הבמות הם של יחידים, והמזבחות הם לרבים, והשממה היא הפך קיבוץ הרבים, אמר שהמזבחות ישמו באין איש דורש אותם : חלליכם, פגרי בני ישראל, החללים הם מוכי חרב, והפגרים כולל כל פגר מת, וכן (ישעיה ל"ד ג') :

ה וְנָתַתִּי אֶת־פִּגְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְזֵרִיתִי אֶת־עַצְמוֹתֵיכֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאֶתֵּן יַת פִּגְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם פִּגּוּר טַעֲוַתְהוֹן וַאֲבַדֵר יַת גַרְמֵיכוֹן סִחְרָנוּת אֱגוֹרֵיכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד ונתתי וגו׳. ר״ל שמה יהיו ולא יקברו:

מְצוּדַת צִיּוֹן פגרי. כן נקרא גוף ההרוג: וזריתי. אפזר:

מַלְבִּי״ם ונתתי פגריכם אחר ההריגה ישארו מונחים לפני הגלולים, וגם העצמות יהיו מפוזרות שם כמו שהיו זובחים הבהמות לפני הגלולים ועצמות הקרבנות היו לפני המזבחות, עד הנה דבר מן ההרים הבלתי מיושבים, עתה יאמר גם בכל מושבותיכם, שגם במקומות שהיו מיושבים יחרבו הערים כדי שישומו הבמות, ותכלית החורבן יהיה למען יחרבו ויאשמו מזבחותיכם, שע"י שיחרבו ידעו שהיו אשמים לה', ונשברו ונשבתו ר"ל ע"י שישברו עי"כ ישבתו גלוליכם ולא תעשו עוד גלולים, וע"י שנגדעו חמניכם עי"כ ונמחו מעשיכם ולא תוסיפו לעשותם עוד:

ו בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הֶעָרִים תֶּחֱרַבְנָה וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה לְמַעַן יֶחֶרְבוּ וְיֶאְשְׁמוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ וְנִשְׁבְּתוּ גִּלּוּלֵיכֶם וְנִגְדְּעוּ חַמָּנֵיכֶם וְנִמְחוּ מַעֲשֵׂיכֶם׃

רַשִׁ״י ויאשמו. יהיו נכרים באשמתם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵל מוֹתְבָנֵיכוֹן קִרְוַיָא יֶחֱרְבָן וּבְמָתָא יִצְדְיָן בְּדִיל דְיֶחֱרְבוּן וְיִצְדוּן אֱגוֹרֵיכוֹן וְיִתְבְּרָן וְיִבְטְלָן טַעֲוַתְכוֹן וְיִתְקַטְפוּן חֲנִסְנְסֵיכוֹן וְיִתְמְחוּן עוֹבָדֵיכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד למען יחרבו. ר״ל החורבן יהיה גדול באופן שיחרבו וישממו מזבחותיכם וכו׳ וכל מעשיכם יהיו נמוחים ונשחתים:

מְצוּדַת צִיּוֹן תחרבנה. מל׳ חורבן: תישמנה. מל׳ שממון: למען. ענינו כמו באופן ודוגמתו למען ינוח שורך וחמורך (שמות כ״ג:י״ב) ופירושו באופן שינוח: יחרבו. מל׳ חורבן: ויאשמו. מל׳ שממון: ונשבתו. ענין בטול כמו שבת נוגש (ישעיה יד): ונגדעו. ענין כריתה כמו שקמים גדעו (שם ט): ונמחו. ענין המסה והשחתה כמו וימח את כל היקום (בראשי׳ ז):

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ויאשמו, מענין חטא ואשם, וגדר אשם המכיר שראוי לעונש על חטאו (ישעיה כ"ד ו') :

ז וְנָפַל חָלָל בְּתוֹכְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִתְרְמוּן קְטִילִין בֵּינֵיכוֹן וְתֵדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ:

מְצוּדַת דָּוִד ונפל חלל. רב חלל יפול בתוככם: וידעתם. אז תדעו שאני ה׳ והכל בידי:

מַלְבִּי״ם ונפל וע"י שיפול חלל בתוככם עי"כ וידעתם כי אני ה', תכירו כי יש אלהים שופטים בארץ:

ח וְהוֹתַרְתִּי בִּהְיוֹת לָכֶם פְּלִיטֵי חֶרֶב בַּגּוֹיִם בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם בָּאֲרָצוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַשְׁאַר בְּמֶהֱוֵי לְכוֹן מְשֵׁזְבֵי חַרְבָּא בֵּינֵי עַמְמַיָא בְּאִתְבַּדָרוּתֵיכוֹן בִּמְדִינָתָא:

מְצוּדַת דָּוִד והותרתי. אבל אשאיר מהם במה שיהיה לכם בין הגוים אנשים פליטי חרב כשתהיו פזורים בארצות הגוים:

מְצוּדַת צִיּוֹן והותרתי. מל׳ נותר: פליטי. ענין המלטה כמו ויבא הפליט (שם יד): בהזרותיכם. ענין פזור:

מַלְבִּי״ם והותרתי ר"ל וא"כ יהיה לי יתרון וריוח ע"י העונשים שאעניש אתכם, שעי"ז בהיות לכם פליטי חרב בגוים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת והותרתי, כמו בכל עצב יהיה מותר, ר"ל ריוח ותועלת : בגוים, בארצות בספר זה יציין תמיד שמן הגוים הסמוכים נפוצו לארצות רחוקות כנ"ל (ה' ה') :

ט וְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם אוֹתִי בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ־שָׁם אֲשֶׁר נִשְׁבַּרְתִּי אֶת־לִבָּם הַזּוֹנֶה אֲשֶׁר־סָר מֵעָלַי וְאֵת עֵינֵיהֶם הַזֹּנוֹת אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְנָקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם אֶל־הָרָעוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְכֹל תּוֹעֲבֹתֵיהֶם׃

רַשִׁ״י וזכרו פליטיכם אותי. את חסדי ואת רחמי שהייתי מרחם עליהם בהעוותם לפני בארצם: אשר נשברתי את לבם הזונה. אשר נכנעתי אצלם אע"פ שזונה לבם וסר מעלי הייתי מבקש מהם ע"י נביאי לשוב אלי ואטיב להם ולא אבו: ונקוטו בפניהם. מנחם חברו עם ראיתי בוגדים ואתקוטט' (שם קי"ט) יתקוטטו על עצמם על אשר לא שמעו אלי וי"ת וידנקון ואינון יהון חזן וכן תרגם הנאנקים דמדנקים ובכי ואנק' דמדנקן דמוניי"ר בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִדְכְּרוּן מְשֵׁיזְבֵיכוֹן דְחַלְתִּי בֵּינֵי עַמְמַיָא דְאִשְׁתְּבִיאוּ לְתַמָן דִתְבַרֵית יַת לִבְּהוֹן טִפְּשָׁא דִסְטָא מִבָּתַר פּוּלְחָנִי וְיַת חֵיזוּ עֵינֵיהוֹן דִטְעָא בָּתַר טַעֲוַתְהוֹן וְיִדַנְקוּן וִיהוֹן חָזַן עַל בִּישְׁתָּא דַעֲבַדוּ לְכָל תּוֹעֲבַתְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד וזכרו פליטיכם. הפליטים מהם יזכרו בי בהיותכם בין הגוים אשר נשבו שם וחוזר ומפרש שיזכרו את אשר נשברתי ונעצבתי מלבם הזונה ולתוספת ביאור אמר אשר סר מעלי: ואת עיניהם. ר״ל ומעיניהם הזונות אחרי העבודת כוכבים ר״ל אז יזכרו העצבות שהיו לפני מלבם הזונה ומעיניהם הזונות: ונקוטו בפניהם. יכרתו בעיני עצמם ר״ל הם ישפטו הכריתה על עצמם על הרעות אשר עשו להוסיף על כל תועבותיהם שעשו מאז:

מְצוּדַת צִיּוֹן נשבו. מל׳ שבי: נשברתי. ענינו שברון רוח ועצבון: את לבם. מלבם וכן ואת עיניהם כמו כצאתי את העיר (שמות ט׳:כ״ט) ופירושו מהעיר: הזונה. הוא ענין הסרה ולכן נקראת מנאפת בשם זונה על כי סרתה מדרכי הצניעות: ונקוטו. ענין כריתה כמו ונקטתם בפניכם (לקמן כ): אל הרעות. על הרעות ר״ל בעבור הרעות:

מַלְבִּי״ם וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו, שהנשארים מכם אשר ישארו בגולה ישימו על לב וישכילו ויזכרו את ה', אשר נשברתי אחרי ששברתי את לבם ואת עיניהם (כי לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה אינון העין רואה והלב חומד ובעת ישברו ולא יתורו אחרי לבבם ואחרי עיניהם אשר הם זונים אחריהם) אז ונקטו בפניהם אל הרעות אשר עשו לכל תועבותיהם ר"ל שאז יראו שע"י תועבותיהם באו עליהם הרעות, עד שהם בעצמם עשו להם את הרעות שבאו עליהם בתועבותיהם שעשו, ויתחרטו מאד ע"ז:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אשר נשברתי את לבם, פי' כמו שברתי (בפועל) והוא יוצא, ובא בצורת הנפעל לכונה תאומית, שכביכול נשבר לבו בשברון לבם, ע"ד עמו אנכי בצרה, ויל"פ בגוים אשר נשבו שם, אשר שם נשברתי, יזכרו את לבם הזונה, מציין שבגוים נשבר כח אל מעוזם מעשות חיל, כי שם נשבו בניו והצל לא יצילם : ונקטו, משורש קטט (כי הט' דגושה) כמו בתקוממך אתקוטט, ובא גם מנחי העי"ן, ארבעים שנה אקוט בדור, מענין מריבה, והבדלו שתכונת הקטטה נמצא בכחות נפשו על דבר בלתי מרוצה אל הנפש, כמו ראיית בוגדי ה' ומתקוממיו, וע"כ בא בהתפעל ובנפעל וכן נקטה נפשי בחיי (איוב י׳:א׳) ופה יקוטו עם פניהם, פי' עם עצמם :

י וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה לֹא אֶל־חִנָּם דִּבַּרְתִּי לַעֲשׂוֹת לָהֶם הָרָעָה הַזֹּאת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיֵדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ לָא לְמַגָן גְזֵרֵית בְּמֵימְרִי לְמֶעְבַּד לְהוֹן בִּישְׁתָּא הָדָא:

מְצוּדַת דָּוִד וידעו. אז יתנו לב לדעת אשר אני ה׳ הנאמן בתשלום גמול המעשה: לא אל חנם וגו׳. כ״א בגמול המעשה:

מְצוּדַת צִיּוֹן אל חנם. בחנם כמו ואל הארון (שמות כה):

מַלְבִּי״ם וידעו, וגם אז ידעו כי אני ה', לתת שכר ועונש, וא"כ אחר שיהיה לי היתרון הזה מן העונשים, שעל ידם יחזרו בתשובה וידעו את ה', וא"כ לא אל חנם דברתי לעשות להם הרעה הזאת, ר"ל א"כ אין הבאת העונשים פועל ריק ודבר של חנם לבלי תכלית, כי אשיג על ידי גזרתי זאת שדברתי עליהם הרעה התכלית הנרצה אצלי:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לא אל חנם, היה לו לומר על חנם ומזה ראיה שר"ל לא אל לא תועלת עשיתי, והאתנח שבא על אני ה', לעד שנפסק הענין :

יא כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הַכֵּה בְכַפְּךָ וּרְקַע בְּרַגְלְךָ וֶאֱמָר־אָח אֶל כָּל־תּוֹעֲבוֹת רָעוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר יִפֹּלוּ׃

רַשִׁ״י ורקע. עניינו יורה עליו מכה רגלו על הארץ ומרדד את הטיט והוא דרך אבל: ואמר אח. צעקת יגון ואוי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים טְפַּח בִּידָךְ וּרְפוֹס בְּרַגְלָךְ וַאֲמַר וַי עַל כָּל תּוֹעֲבָתָא בִּישְׁתָא בֵּית יִשְׂרָאֵל דִי בְּחַרְבָּא בְּכַפְנָא וּבְמוֹתָא יִתְרְמוּן:

מְצוּדַת דָּוִד הכה בכפך. כף אל כף כאשר יעשו המקוננות: ורקע ברגלך. בעט רגלך בארץ כי אז נראה כאלו מרקע ומרדד הארץ והוא ענין צער ואבלות: ואמר אח. אמור כמתאונן האח על כל תועבות הרעות שעשו בית ישראל אשר בעבורם יפלו בחרב וברעב ובדבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן ורקע. ענין שטיחה ורדוד כמו כסף מרוקע (ירמיה י): אח. כמו האח ויאמר על השמחה ועל הצער:

מַלְבִּי״ם כה אמר ה' עפ"ז אמר לי ה', הכה בכפך, שיעור הכתוב הכה בכפך ורקע ברגלך אל תועבות רעות בית ישראל ואמר אח אשר בחרב ברעב יפלו, שיכה בכף וירקע ברגל על הארץ מתוך כעסו על תועבות רעות של בית ישראל, אבל בצד האחר יאמר אח ושמחה על מה שיעניש ה' אותם ויפלו בחרב ורעב ודבר:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אח, מענין שמחה, האח חמותי, האח האח ראתה עינינו : תועבות רעות, סמוך על סמוך תועבות הרעות, ויל"פ הכה ברגלך אל תועבות, ואמור אח אל רעות (ר"ל הצרות) של בית ישראל, ומפרש הרעות אשר בחרב ובדבר יפולו, עיין בפי' :

יב הָרָחוֹק בַּדֶּבֶר יָמוּת וְהַקָּרוֹב בַּחֶרֶב יִפּוֹל וְהַנִּשְׁאָר וְהַנָּצוּר בָּרָעָב יָמוּת וְכִלֵּיתִי חֲמָתִי בָּם׃

רַשִׁ״י והנצור. הנאסף אל העיר ויצורו עליו: וכליתי חמתי. אשלי' כל חרוני וחפצי ברעתם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְרָחִיק בְּמוֹתָא יְמוּת וּדְקָרִיב בְּחַרְבָּא יִתְקְטֵיל וּדְיִשְׁתְּאַר וּדְיֵעוֹל לִכְרַכֵּי צַיְרָא בְּכַפְנָא יְמוּת וְיָחוּל רוּגְזִי בְּהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד הרחוק. המרחיק עצמו מן המלחמה ויברח לארצות הגוים להמלט שמה הנה לא ימלט מן הדבר וימות בה: והקרוב. המקריב עצמו למלחמה יפול בחרב האויב: והנשאר והנצור. הנשאר בהעיר והוא בתוך המצור כי האויבים צרים עליה הנה הוא ימות ברעב מחסרון הלחם: וכליתי. אשלים בם כל חמתי:

מְצוּדַת צִיּוֹן והנצור. מלשון מצור:

מַלְבִּי״ם הרחוק, מי שהוא במדבר רחוק מן האויב ימות בדבר, והקרוב אל העיר ששם יעמוד האויב יפול בחרב אויב, והנשאר בעיר שיהיה נצור במצור יפול ברעב, על כל זה תאמר אח ושמחה, כי עי"ז ירויחו שני דברים, א. שעי"ז וכליתי חמתי בם, ע"י שיקבלו ענשם תכלה החמה שהיה לי עליהם ב. שעי"ז וידעתם כי אני ה', תכירו את ה' המשגיח ומעניש, וזה א. תכירו ע"י שיהיה חלליהם בתוך גלוליהם, וכן יהיו במקום שחטאו ונתנו ריח ניחוח לכל גלוליהם, ובזה ידעו שבא להם העונש בעבור החטא, ב. תכירו זה ע"י במה שאטה ידי עליהם ונתתי הארץ שממה ותהיה משמה יותר ממדבר דבלתה שהיתה שממה מאד, וזה יהיה במקומות מושבותיהם בענין שמקום שהיה יותר מיושב יגדל חורבנו ביותר, ובזה ידעו כי אני ה':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת והנצור, נפעל משורש צור, כמו כעיר נצורה (ישעיה א) :

יג וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה בִּהְיוֹת חַלְלֵיהֶם בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם אֶל כָּל־גִּבְעָה רָמָה בְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כָּל־אֵלָה עֲבֻתָּה מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ־שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם׃

רַשִׁ״י אלה. פלנצו"ן בלע"ז: עבתה. לשון עץ עבות (לקמן כ) שענפיו מרובין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ בְּמֶהֱוֵי קְטִילֵיהוֹן בְּגוֹ פִּגוּר טַעֲוַתְהוֹן סַחֲרָנוּת אִגוֹרֵיהוֹן עַל כָּל רָמָא מְנַטְלָא בְּכָל רֵישֵׁי טוּרַיָא תְּחוֹת כָּל אִילָן עַבּוּף וּתְחוֹת כָּל בּוּטְמָא מְעַפְיָא אֲתַר דִיהַבוּ תַמָן קוּרְבָּנִין לְפוּלְחַן לְכָל טַעֲוַתְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד וידעתם וגו׳. כשיהיו חלליהם בין גלוליהם במקום הרשע שם המשפט אז תדעו שאני ה׳ הנאמן בתשלום גמול המעשה: אל כל. החללים יהיו על כל גבעה רמה ובכל ראשי וכו׳: אלה עבתה. אילן אלה המרובה בענפים וקלועים זה בזה: ריח ניחוח. הקטרת שמעלה ריח להיות לה לנחת רוח ואמר זה לפי מחשבת עובדיה:

מְצוּדַת צִיּוֹן רמה. גבוהה: רענן. ענין לחות ורטיבות כמו בשמן רענן (תהילים צ״ב:י״א-י״ב): אלה. שם אילן סרק: עבותה. קלועה כעין גדיל כמו וענף עץ עבות (ויקרא כ״ג:מ׳): ניחוח. מל׳ נחת רוח:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת בכל, כמו ובכל : עבתה, מן עץ עבות, ובא במשקל עקבה מדם (הושע ו') :

יד וְנָטִיתִי אֶת־יָדִי עֲלֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה מִמִּדְבַּר דִּבְלָתָה בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה׃

רַשִׁ״י שממה. מאין יושב: משמה. תמהון שיתמהו עליה רואיה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאָרִים יַת מְחַת גְבוּרְתִּי עֲלֵיהוֹן וְאֶתֵּן יַת אַרְעָא לְצָדוּ וְאִשְׁתְּמָמוּ מִמִדְבַּר דִבְלָת בְּכָל מוֹתְבָנֵיהוֹן וְיֵדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ:

מְצוּדַת דָּוִד ונטיתי וגו׳. להכות בם: ומשמה. הכל יתמהו מגודל חורבנה: ממדבר דבלתה. משם תתחיל מקומות שוממות וכן יהיה בכל מושבותיהם: וידעו. אז ידעו שאני ה׳ נאמן לשלם גמול:

מְצוּדַת צִיּוֹן ומשמה. ענין תמהון: דבלתה. כמו רבלתה ברי״ש וכן דעואל רעואל (במדבר א ב) והוא המקום שישב בה נ״נ בעת שהביאו לו את צדקיהו כמ״ש ויעלו אותו אל מלך בבל רבלתה בארץ חמת (ירמיהו נ״ב:ט׳) ויתכן שהיא חמת רבה והיא בצפון א״י ונזכר בסוף הספר בגבולי א״י לעתיד:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שממה ומשמה, משמה גדול מן שממה, מורה על התמדת השממון, ועל שישמו ע"י אחרים שזה גדר בנין הכבד ועל כן כפל שמה ומשמה (לקמן כ"ג ל"ג, ל"ג כ"ח, ל"ה ג') :

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.