The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction 16 — משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם טז
א כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְהָמִית אֶת הַמְחֻיָּב מִיתָה כָּךְ מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַלְקוֹת אֶת הַמְחֻיָּב מַלְקוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ב) "וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו". וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּלְקוֹת בִּשְׁלֹשָׁה בִּמְקוֹם מִיתָה הִיא עוֹמֶדֶת:
ב מַלְקִין בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם מִן הַתּוֹרָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה סְמוּכִין אֲבָל לֹא בִּפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת:
ג וְכָל מַלְקִיּוֹת שֶׁמַּלְקִין דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ בְּכָל מָקוֹם אֵינָהּ אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת:
ד אֵין אָדָם לוֹקֶה אֶלָּא בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה וּבוֹדְקִין הָעֵדִים בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. עָבַר עַל לָאו שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה וְהִתְרוּ בּוֹ וְאָמְרוּ לוֹ אַל תַּעֲשֶׂה דָּבָר זֶה שֶׁאִם תַּעֲשֶׂנּוּ וְלֹא תְּקַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבּוֹ תִּלְקֶה. וְעָבַר וְלֹא קִיֵּם הָעֲשֵׂה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְרָאָה בְּסָפֵק הִיא שֶׁאִם יְקַיֵּם יִפָּטֵר הַתְרָאַת סָפֵק הַתְרָאָה הִיא:
ה עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַלְקוֹת וּמִיתַת בֵּית דִּין כְּאַחַת כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה. אִם הִתְרוּ בּוֹ לְמִיתָה סוֹקְלִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב בְּדִין גָּדוֹל מִזֶּה. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ לְמַלְקוֹת בִּלְבַד לוֹקֶה:
ו אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים לְמַלְקוֹת אֶלָּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אֲבָל הָאִסּוּר עַצְמוֹ בְּעֵד אֶחָד יֻחְזַק. כֵּיצַד. אָמַר עֵד אֶחָד חֵלֶב כְּלָיוֹת הוּא זֶה. כִּלְאֵי הַכֶּרֶם הֵם פֵּרוֹת אֵלּוּ. גְּרוּשָׁה אוֹ זוֹנָה אִשָּׁה זוֹ. וְאָכַל אוֹ בָּעַל בְּעֵדִים אַחַר שֶׁהִתְרָה בּוֹ. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָאִסּוּר בְּעֵד אֶחָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הִכְחִישׁ הָעֵד בְּעֵת שֶׁקָּבַע הָאִסּוּר. אֲבָל אִם אָמַר אֵינוֹ חֵלֶב זֶה. וְזוֹ אֵינָהּ גְּרוּשָׁה. וְאָכַל אוֹ בָּעַל אַחַר שֶׁהִכְחִישׁ. אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּקְבְּעוּ הָאִסּוּר שְׁנֵי עֵדִים:
ז שָׁתַק בְּעֵת שֶׁהֵעִיד הָעֵד הָאֶחָד בִּקְבִיעוּת הָאִסּוּר וְאַחַר שֶׁעָבַר וְהִתְרוּ בּוֹ טָעַן לְהַכְחִישׁ הָעֵד אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא לוֹקֶה:
ח כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ. כּוֹפֵת שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד אֵילָךְ וְאֵילָךְ וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו. אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ. עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. שֶׁאֵינוֹ מַכֵּהוּ עַל כְּסוּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ב) "וְהִכָּהוּ" וְלֹא לִכְסוּתוֹ. וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאֲחוֹרָיו שֶׁהַחַזָּן הַמַּכֶּה עוֹמֵד עָלֶיהָ. וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל בְּיָדוֹ כְּפוּלָה לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת שֶׁל חֲמוֹר עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בּוֹ. וְרֹחַב הָרְצוּעָה טֶפַח וְאָרְכָּהּ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מַגַּעַת עַד פִּי כְּרֵסוֹ. וְיַד שֶׁל רְצוּעוֹת שֶׁאוֹחֵז בָּהּ אָרְכָּהּ טֶפַח:
ט הָאִישׁ הַמַּכֶּה צָרִיךְ לִהְיוֹת יָתֵר בְּדֵעָה וְחָסֵר בְּכֹחַ. וּמַגְבִּיהַּ אֶת הָרְצוּעוֹת בִּשְׁתֵּי יָדָיו וּמַכֶּה בְּיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ. וּמַלְקֵהוּ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו [עַל חָזֵהוּ] בֵּין דָּדָיו וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים מֵאֲחוֹרָיו. שְׁלִישׁ עַל כָּתֵף זֶה וּשְׁלִישׁ עַל כָּתֵף זֶה:
י הַמֻּכֶּה אֵינוֹ עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב אֶלָּא מֻטֶּה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ב) "וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו" שֶׁיְּהוּ עֵינָיו שֶׁל שׁוֹפֵט בּוֹ לֹא שֶׁיִּהְיֶה מַבִּיט בְּדָבָר אַחֵר וּמַכֵּהוּ מִכָּאן שֶׁאֵין מַכִּים שְׁנַיִם כְּאֶחָד:
יא הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים קוֹרֵא כָּל זְמַן שֶׁזֶּה לוֹקֶה (דברים כח נח) "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת". (דברים כח נט) "וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ". וּמִתְכַּוֵּן שֶׁיִּגְמֹר הַפְּסוּקִים עִם הַמַּלְקִיּוֹת. וְאִם לֹא גָּמַר חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא וְקוֹרֵא וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא עַד שֶׁתִּגָּמֵר כָּל הַהַכָּאָה. וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּדַּיָּנִים מוֹנֶה וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר לַחַזָּן הַכֵּה. כָּל זְמַן שֶׁמַּכֶּה עַל פִּיו הוּא מַכֶּה:
יב מֵת תַּחַת יָדוֹ פָּטוּר. וְאִם הוֹסִיף רְצוּעָה אַחַת עַל הָאֹמֶד וּמֵת הֲרֵי הַחַזָּן גּוֹלֶה. וְאִם לֹא מֵת הֲרֵי הַחַזָּן עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ג) "לֹא יֹסִיף". וְהוּא הַדִּין לְכָל מַכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וּמָה אִם זֶה שֶׁנָּתְנָה תּוֹרָה רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ צִוָּה הַכָּתוּב שֶׁלֹּא לְהַכּוֹתוֹ עַל רִשְׁעוֹ קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר כָּל הָאָדָם. לְפִיכָךְ כָּל הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הִכָּה עֶבֶד הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה. אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם מָמוֹן אֵין אָדָם מְשַׁלֵּם וְלוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת:
כֶּסֶף מִשְׁנֶה Kesef Mishneh
הֲלָכָה א
א ואף על פי שמלקות בשלשה פלוגתא דר' ישמעאל ות"ק פרק קמא דסנהדרין דרבי ישמעאל סבר דהוי בכ"ג ותנא קמא סבר דהוי בשלשה ופסק כתנא קמא. ומ"ש במקום מיתה היא עומדת ק"ל לאי זה ענין הוי עומד במקום מיתה מאחר שרבינו פוסק דהוי בשלשה דאליבא דר' ישמעאל דסבר דהוי בכ"ג הוא דאמר רבא במקום מיתה עומד ולפיכך צריך כ"ג. ונראה דלענין זה הוא עומד במקום מיתה שצריך מומחין ושצריך עדים והתראה ודרישה וחקירה כדיני נפשות וכמו שכתב רבינו בסמוך ולמדנו כן ממה שאמר רבא מלקות במקום מיתה עומד ונהי דלמאי דאיפליגו רבנן עליה דר' ישמעאל ואמרו דסגי בשלשה אינו עומד במקום מיתה מ"מ לענין דבעינן מומחין דלא אשכחן דאיפליגו עליה הוי במקום מיתה ועוד ראיה דבעינן מומחין מדאיפליגו רבי ישמעאל ורבנן באי בעינן כ"ג או אי סגי בשלשה ואם איתא דלרבנן לא בעי מומחין אדמיפלגי באי בעינן כ"ג ליפלגו באי בעינן מומחין א"ו מומחין סמוכים בעינן דלהא מילתא במקום מיתה עומד הֲלָכָה א
הֲלָכָה ד
ב עבר על לאו שניתק לעשה וכו' פרק בתרא דמכות תני תנא קמיה דר' יוחנן כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב וכו' ור"ל אומר קיימו ולא קיימו במאי קא מיפלגי וכו' מר סבר התראת ספק שמה התראה ומר סבר לא שמה התראה וביאור הדברים שמשעבר על לא תעשה שיש בה קום עשה כגון שנטל האם על הבנים לרבי יוחנן אינו חייב עד שיבטל העשה כגון שיהרגנה וכל שלא הרגה פטור לפי שיכול הוא עדיין לקיים העשה והרי כאן שגמר הלאו תלוי בביטול העשה וכשמתרין בו אל תקח האם ספק הוא שמא לא יבטל העשה להרגה אלמא התראת ספק שמה התראה ור"ל סובר שבשעה שעבר הלאו נגמר חיובו למלקות אבל העשה ניתן לעקור המלקות ולכשיבוא לב"ד אז יקיים העשה או ילקה ואם היה גמר הלאו תלוי בביטול העשה לא היה לוקה עליו משום דהויא התראת ספק ולא שמה התראה וידוע דהלכתא כר' יוחנן לגבי ר"ל ואע"פ שתפס רבינו לשון קיום בלשונו ואליבא דר"י דפסק כוותיה הו"ל לתפוס לשון ביטול אין חשש מכיון שכתב ועבר ולא קיים דמשמע ממש שביטלו דהיינו עבר ולא קיימו היינו בטלו דאי לא ביטלו אי אתה יכול לקרות בו עבר ולא קיימו שהרי עדיין בידו לקיימו. אך ק"ל דבגמ' משמע דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו אינו חייב עד שהוא בעצמו יבטל העשה כגון שלקח האם על הבנים והמיתה אבל אם מתה מעצמה פטור ואונס לא משכח התם גוונא דילקה כשיבטל העשה אליבא דר"י ורבינו כתב פ"ה דהל' נערה בתולה שאונס שגירש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה ואם מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר לוקה ומעתה משמע דלא סבירא ליה לרבינו כר"י אלא כר"ל והיינו לשון קיום וכמו שכתבתי והשתא קשה דכר"י הו"ל למיפסק אי משום דהלכתא כוותיה לגבי ר"ל אי משום דהא פסק כוותיה בהתראת ספק וממילא הלכתא כוותיה בהא נמי כיון דקא מפלגי בהתראת ספק ומשם נמשך מחלוקתם בלאו שניתק לעשה אי בעינן ביטלו או לא קיימו וי"ל דהיינו לפי גירסת רש"י אבל לפי גירסת הרי"ף שגורס תני קיימו ולא קיימו כר' יוחנן אתי שפיר מ"ש רבינו וכפירוש אחרים שכתב הר"ן בסוף חולין ולענין התראת ספק אמרינן בפרק הלוקין דפלוגתא דר"י ור"ל היא ור"י סבר שמה התראה וידוע דהלכתא כוותיה לגבי ר"ל וכן פסק רבינו פה ובפ"ה מהל' שבועות כתב שאין לוקין על התראת ספק אא"כ היה לאו שלו מפורש בתורה ואיני יודע מנין לו חלוק זה הֲלָכָה ד
הֲלָכָה ה
ג עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב"ד וכו' בפ' אותו ואת בנו דר' יוחנן אומר דשוחט אותו ואת בנו לע"ז חייב וכגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז ואזדא לטעמיה דאמר רבי יוחנן חייבי מיתות שוגגין כלומר שלא התרו בו משום מיתה ויש בה עוד חיוב דבר אחר כגון מלקות והתרו בו משום מלקות חייב ור"ל פליג עליה ופסק כר' יוחנן הֲלָכָה ה
הֲלָכָה ו
ד אינו צריך שני עדים למלקות וכו' אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק נראה שלמד כן מדאמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומפרש רבינו נאמן לאסור הדבר. הֲלָכָה ו
ה ומ"ש בד"א שלא הכחיש וכו' מדאמרינן בהנזקין שאם א"ל נטמאו טהרותיך שאינן בידו אינו נאמן ומשמע לרבינו דהיינו בשהכחישו הֲלָכָה ו
הֲלָכָה ז
ו שתק בעת שהעיד וכו' בקדושין פרק האומר אמר אביי אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ומשמע דמיירי בשאחר כך טען להכחיש העד דאי לאו הכי פשיטא דמהימן ומכל מקום ממ"ש רבינו ואחר שעבר והתרו בו טוען להכחיש העד משמע שאם טען להכחישו קודם שעבר הויא הכחשה הֲלָכָה ז
הֲלָכָה ח
ז כיצד מלקין אותו וכו' עד הרי החזן גולה כלל הדברים משנה במכות פרק אלו הן הלוקין . הֲלָכָה ח
ח ומ"ש וצריך להיות יותר בדעה וחסר בכח ברייתא שם (דף כ"ג) פלוגתא דר' יהודה ורבנן ופסק כרבנן: ומ"ש ומגביה הרצועות בשתי ידיו. שם תנא כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו. הֲלָכָה ח
ט ומ"ש ושתי רצועות של חמור כך פירשו בגמ' הֲלָכָה ח
י ומ"ש שאין מכין שנים כאחד בספרי ויליף לה מדכתיב יכנו הֲלָכָה ח
יא ומ"ש הגדול שבדיינים קורא וכו' עד והשלישי אומר לחזן הכה. ברייתא שם ונתבאר שם שמצוה לצמצם שיסיים הפסוקים כשיגמור המלקות ואם לאו חוזר לתחלת המקרא וכן הוא במשמע לשון רבינו הֲלָכָה ח
הֲלָכָה יב
יב ואם לא מת הרי החזן עבר על מצות לא תעשה וכו' ברייתא בסיפרי והובאה פרק אלו הן הלוקין. הֲלָכָה יב
יג ומ"ש אם הוסיף עובר בלאו שם אין לי כלומר דאסור להוסיף אלא מכה רבה מכה מועטת מנין תלמוד לומר לא יוסיף מכל מקום הֲלָכָה יב
יד והוא הדין לכל מכה את חבירו וכו' זה פשוט בעצמו. ומ"ש אפי' הכה עבד. למדו מדתנן בפ' החובל החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם וכיון שהוא חייב על העבד ממון בהכאת שוה פרוטה ממילא שכשאין בה שוה פרוטה עובר ותניא בפרק ב' דמכות עבד ועכו"ם גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י עכו"ם ומשמע דלרבותא נקט עכו"ם שישראל לוקה על ידו וכל שכן שהוא לוקה על ידי עבד שהוא מקיים מצוה ואוקימנא בגמ' דהא דלוקה ישראל על ידו בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה ובפרק אלו נערות איתמר דדוקא משום דלית בה שוה פרוטה לוקה אבל אי אית ביה שוה פרוטה ממונא משלם מלקא לא לקי הֲלָכָה יב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Kesef Mishneh: Hebrew Wikisource — CC BY-SA.