Hosea 4 — הוֹשֵׁעַ ד

גודל הטקסט

Hoshea 4 Summary

Hashem's case against the people of the land. There is no truth, no kindness and no knowledge of Hashem, and the kohanim, who should teach, lead the people astray.

Hoshea (Hosea) calls on Bnei Yisrael (the children of Israel) to hear the word of Hashem, because Hashem has a riv (a quarrel, a court case) with the people of the land. There is no emet (truth), no chesed (kindness) and no knowledge of Hashem. Instead there is cursing, lying, murder, stealing and adultery, and one killing follows another. So the land mourns, and everything in it wastes away, even the birds and the fish.

Hashem turns to the kohen (priest). The kohen will stumble by day and the navi (prophet) with him by night. Hashem's people are being destroyed for lack of knowledge. Since the kohen rejected knowledge, Hashem rejects him from serving as His kohen, and since he forgot Hashem's Torah, Hashem will forget his children. The kohanim feed on the chatat (sin, sin offering) of the people, so they want the people to sin. People and kohen will be punished alike. They will eat and not be satisfied, because they have left Hashem.

Unfaithfulness and wine take away the people's understanding. They ask a piece of wood for advice and let a stick guide them, because a ruach zenunim (spirit of unfaithfulness) has led them away from Hashem. They bring korbanot (offerings) on the mountaintops and burn incense under the shade of the trees. So their daughters and daughters-in-law are unfaithful too. Hashem will not punish the young women for it, because the men themselves go off with the women of the idol shrines.

Hashem warns Yehudah (Judah) not to take on Yisrael's guilt. They are not to go to Gilgal or up to Beit Aven (house of wickedness), and not to swear there by the life of Hashem. Yisrael is as stubborn as a stubborn cow. Efrayim (the northern kingdom) is bound to its idols, and Hashem says to leave him be. A wind will sweep them away, and they will be ashamed of their korbanot to the idols.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַיהוָה עִם־יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין־אֱמֶת וְאֵין־חֶסֶד וְאֵין־דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קַבִּילוּ פִּתְגָמָא דַייָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲרֵי דִינָא קֳדָם יְיָ עִם יָתְבֵי אַרְעָא אֲרֵי לֵית עָבְדֵי קוּשְׁטָא וְלֵית גָמְלֵי חִיסְדָא וְלֵית דִמְהַלְכִין בִדְחַלְתָּא דַייָ בְאַרְעָא:

אִבְּן עֶזְרָא שמעו. עם יושבי הארץ - היא א"י שהשם בחר. והנכון: יושבי הארץ שלו, כמו ומארצו יצאו.

מְצוּדַת דָּוִד כי ריב לה׳. אשר המקום יתוכח עם ישראל יושבי הארץ וכאלו יאמר הלא נתתי להם הארץ ע״מ שישמעו אלי והואיל ואינם שומעים מה להם לשבת בארץ: כי אין אמת. שהרי אין בארץ לא אמת ולא חסד ואין מי נותן לב לדעת את אלהים:

מַלְבִּי״ם כי ריב לה' שיעור הכתובים כי ריב לה' עם יושבי הארץ אך איש אל ירב, מספר מאמר העם, הם אומרים אל הנביאים והמוכיחים מה לכם הריב ולהוכיח, הלא הריב הזה הוא ריב ה' שהוא יש לו ריב עם יושבי הארץ על שחטאו כנגדו. ומה לו לאיש לריב את ריב ה', יריב ה' בעצמו את ריבו וישפוך חמתו על כולם אך איש לא יתערב בריב ואיש לא יוכיח, הם אומרים הנה ריב לה' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ, ר"ל כי המצות נחלקו במצות שבין אדם לחברו ששרשם שיעשו אמת וחסד איש את אחיו וזה לא נמצא בארץ, ובמצות שבין אדם למקום ששרשם הוא דעת אלהים שידעו את ה' ואת דרכיו וגם זה לא נמצא בארץ, רק נמצא ההפך:

ב אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ׃

רַשִׁ״י אלה וכחש. נשבעין בשקר: פרצו. ת"י ומולידין בנין מנשי חבריהון: ודמים בדמים נגעו. חובין על חובין מוסיפין ולפי משמעו פרצו הגדר והרבו שפיכות דמים עד נגע דם הרוג זה בדם חבירו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יֵימָן לִשְׁקַר וְכָדְבִין וְקָטְלֵי נַפְשָׁן וְגָנְבִן וְגָיְפִין וּמוֹלְדִין בְּנִין מִנְשֵׁי חַבְרֵיהוֹן וְחוֹבִין עַל חוֹבִין מוֹסְפִּין:

אִבְּן עֶזְרָא אלה - שבועה ואת אלית מגזרת אלה. פרצו - מגזרת פריצים. ודמי - דמי הרוג אחד נוגעים בדמי הרוג אחר.

מְצוּדַת דָּוִד אלה וכחש. נשבעים ומשקרים בשבועתם: פרצו. ר״ל פרצו גדר ומשמירת התורה: ודמים. הרבו לשפוך דם עד שנגעו דמי הרוג זה בדמי הרוג זה:

מְצוּדַת צִיּוֹן אלה. ענין שבועה: וכחש. שקר: פרצו. ענין שבר הגדר:

מַלְבִּי״ם אלה וכחש, שנשבעים בשם ה' לשקר ומכחישים מציאות ה' והשגחתו, וזה הפך מן דעת אלהים, ורצוח וגנוב ונאוף שזה ההפך של אמת וחסד, ונגד חמשה דברות הראשונות שרובם מצות שבין אדם למקום אמר אלה וכחש. אלה הפך לא תשא וכחש הפך של אנכי ולא יהיה לך ומצות שבת שבאו ליסד אמונת מציאות ה' ואחדותו והשגחתו הפרטית, ורצוח וגנוב ונאוף הם הפך חמשה דברות השניים, פרצו, ר"ל ועברות אלה נפרצו מאד עד שדמים בדמים נגעו מרוב הרצח, וזה הריב שיש לה' עם יושבי הארץ, ובכל זה אין לשום איש להתערב בריב הזה לריב ולהוכיח בשביל ה', רק.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כחש. בא על כחוש האלה, גם על הכחש בה' כמו סבבוני בכחש אפרים: פרצו. בא על פירוץ הגדר הנמוסי והטבעי:

ג עַל־כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל־יוֹשֵׁב בָּהּ בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְעוֹף הַשָּׁמָיִם וְגַם־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ׃

רַשִׁ״י תאבל. תחרב ויגדל האבל בה: יאספו. יזערון מן קדם חוביהון לשון כליון כמו אסוף אסיפם (ירמיה ח):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עַל כֵּן תֶּחֱרוֹב אַרְעָא וְיִצְדֵי כָּל דְיָתֵב בָּהּ בְּחַיַת בָּרָא וּבְעוֹפָא דִשְׁמַיָא וְאַף נוּנֵי יַמָא יִזְעֲרוּן מִן קֳדָם חוֹבֵיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא על כן - למ"ד אומלל כפול וטעם בחית השדה ובעוף השמים, שלא ימצאו מה יצודו והעד: וגם דגי הים יאספו - ימותו. ויפת אמר: כי אלה רעים מדור המבול כי דגי הים לא מתו. וזה דרך דרש.

מְצוּדַת דָּוִד תאבל. תשחת הארץ ותכרת כל היושב בה גם בחיות וגו׳ תהיה הכריתה וגם דגי הים יאבדו לא תשאר מה בארץ והוא ענין גוזמא והפלגה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תאבל. ענין השחתה כמו אבלה נבלה הארץ (ישעיהו כ״ד:ד׳): ואומלל. ענין כריתה כמו כי אמלל אני (תהילים ו׳:ג׳): ואספו. ענין כליון ואבדון כמו אסף אסיפם (ירמיה ח׳):

מַלְבִּי״ם (ג-ד) על כן תאבל הארץ וכו' אך איש אל ירב, ה' יריב ריבו ויחרב את הארץ עד שהארץ תאבל ויכרתו יושביו עד שגם הבע"ח הבלתי מדברים יכרתו וגם דגי הים יאספו כל זה יעשה ה' בריבו, אך בלבד שאיש אל ירב את ריב ה', ואל יוכח איש את העם, כ"ז דברי העם אל הנביאים, (ר"ל שנוח להם יותר שתחרב הארץ ולא שישמעו תוכחת הנביאים), ועמך אומר אל בני ישראל, עמך כמריבי כהן, ר"ל לא לבד שאינם רוצים לשמוע תוכחה, עוד בהפך הם דומים כעושים מריבה עם הכהן המורה דעת, הם אומרים אל הכהן.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת תאבל. הולך ממדרגה למדרגה, הגם שתאבל הארץ, ויותר מזה שאומלל כל יושב בה (עמ"ש ישעיה כ"ד) וגם חיה ועוף, וגם דגים, כל זה יעשה אך איש אל ירב ריב ה':

ד אַךְ אִישׁ אַל־יָרֵב וְאַל־יוֹכַח אִישׁ וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן׃

רַשִׁ״י אך איש אל ירב. אתם מתרין בנביאי אמת שלא יריבון אתכם ולא יוכיחו אתכם כמו שנאמר בעמוס (עמוס ז׳:י׳) שאמר לו אמציה כהן בית אל לא תנבא על בית ישראל ולא תטיף על בית ישחק והוא בימי ירבעם בן יואש שנתנבא הושע בימיו: ועמך כמריבי כהן. נצן עם מלפיהון שהכהנים היו בני הוראה כמו שנאמר יורו משפטיך ליעקב (דברים ל״ג:י׳):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּרַם עַל דְאָמְרִין סָפַר לָא יַלִיף וְלָא יוֹכַח נְבִיָא וְעַמָךְ נָצָן עִם מַלְפֵיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא אך - אין איש שיריב אחר או יוכיחנו, ומשפט הכהנים היה להוכיח לישראל ועתה שבו הם להוכיח הכהן, כי גם הוא רע מעללים כאשר יפרש וזהו ועמך כמריבי כהן.

מְצוּדַת דָּוִד אך איש וגו׳. באמת שום איש אל יריב עם חבירו ולא יוכיחנו כי כולם עושים הרע ומה להם להוכיח לזולתם: ועמך. מאמר המקום אל הנביא הנה בני עמך המה כעדת קרח שהיו מריבים עם אהרן הכהן ואמר כמוכיחים ומדוע תתנשאו וגו׳ והמה עשו הרע:

מְצוּדַת צִיּוֹן אך. ת״י ברם ר״ל באמת וכן אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כ״ט:י״ד): ירב. מלשון מריבה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יריב. יוכיח. הריב הוא חזקה והתוכחה היא בראיות השכל, ומוסיף שגם אל יוכיח בנחת, ומלת איש מגביל נגד ה', ריב לה', הוא יריב, אך איש אל ירב, כי לה' הריב לא לאיש: ועמך. כינוי עמך חוזר על שם בני ישראל שבראש הענין, וזה דבור ה' אל בני ישראל. וה"ש וכשלת היום, הוא ספור ריב העם עם הכהן, כי לפי דעת המפרשים שמ"ש וכשלת היום, הוא ספור ריב העם עם הכהן, כי לפי דעת המפרשים שמ"ש וכשלת מוסב על העם, יפלא איך אחר שחשב גנוב רצוח ונאוף יתפוש לשון מכשול שמורה על הטעות והשגגה:

ה וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם־נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה וְדָמִיתִי אִמֶּךָ׃

רַשִׁ״י וכשלת היום וגו'. ותתקלון ביממא ויתקלון נביאי שקרא דעמכון כדבליליא ואבהית כנשתכון ואבייש כניסיה שלכם: נביאי עמך. נביאים שעמך: ודמיתי. כמו נדמו עמי כאדם היושב ותוהא ואין מענה בפיו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתִתְקְלוּן בִּימָמָא וְיִתְקְלוּן אַף נְבִיַיָא דְשִׁקְרָא דִי עִמְכוֹן כַּד בְּלֵילְיָא וְאַבְהֵית כְּנִשְׁתְּכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא וכשלת - עם הכהן הגדול שהיה בימי זה הנביא מדבר ומתנבא עליו. וכשלת היום - והטעם ביום שהוא אור, כאילו היתה בלילה אתה ונביא השקר המפתה אותך וזהו וכשל גם נביא עמך לילה. ודמיתי - והכרתי.

מְצוּדַת דָּוִד וכשלת היום. לכן תכשל באור היום וגם נביא השקר המיועד לך טובה יכשל גם הוא עמך כמו הנכשל בחשכת הלילה ואכריתה כל הכנסיה שלך:

מְצוּדַת צִיּוֹן ודמיתי. ענין כריתה כמו ער מואב נדמה (ישעיה ט״ו): אמך. הכנסייא:

מַלְבִּי״ם וכשלת היום, הלא אתה הכהן המורה נכשלת בדרכים מקולקלים ביום לעיני השמש בפרהסיא. וכשל גם נביא המוכיח עמך לעשות עברות לילה בצנעה, א"כ כיון שאתם הכהן והנביא המורים והמוכיחים נכשלתם לעשות רע, דמיתי אמך א"כ אני דומה לך אני אמך, אני האומה והכנסיה שאני אם שלך (כי אנשים היחידים הם בני האומה והיא אמם) נדמיתי אליך ולמדתי ממך לעשות כמעשיך, וכתועבותיך (בדברים האלה יריבו עם הכהן):

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ודמיתי אמך. דמיתי מענין דמיון, כמו דמיתי לקאת מדבר, ושם אם בא על הכנסיה, כמו ראש אומות בית אב, ותופס הציור שהתחיל בו ריבו באמכם, שצוה שהבנים הכהן והנביא יריבו עם האם, והאם משיבה וכשלת וכו' ודמיתי אליך אני אמך:

ו נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי־אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְאךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם־אָנִי׃

רַשִׁ״י אשכח בניך. שאותן שעמדו על הר סיני נתנו בניה' ערבים תחת אבותיהם לשמור את התורה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִטַפַּשׁוּ עַמִי מִבְּלִי דַעְתָּא אֲרֵי אַתְּ מִדַע דְחַלְתִּי קַצְתָּא וְאַרְחֲקִינָךְ מִלְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי וְעַל דְאִתְנַשֵׁיתָא אוֹרַיְתָא דֶאֱלָהָךְ אַרְחִיק בְּנָךְ אַף אֲנָא:

אִבְּן עֶזְרָא נדמו עמי מבלי הדעת - זאת המלה אם היתה מגזרת דמות יהיה אחריה אל בשלש נקודות, כמו אל מי דמית ובאפס מלת אל מטעם כריתה כמו ודמיתי אמך והטעם שלא תלד עוד אחר שיהיה במקומך כהן ואתה תכשל במהרה, גם ימותו בניך נדמו אומר לכהן בחסרון דעתך נכרתו עמי. כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך - הטעם כפול, כי אתה הדעת מאסתה כי לכהן ניתנה התורה. ועוד: כי הם השופטים, כי שפתי כהן ישמרו דעת. אשכח בניך - חלילה שהשם ישכח, רק הטעם שיכשלו בני הכהן וילכו לאבדון.

מְצוּדַת דָּוִד נדמו עמי. הנה עמי נכרתו על כי לא ידעו אותי: כי אתה. על הכהן ללמד כמ״ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳) ולכן אמר הואיל ואתה הכהן מאסת את הדעת ולא למדת את העם לכן גם אני אמאס אותך מלכהן לי: ותשכח. על ששכחת את התורה אשכח גם אני את בניך ולא אושיע להם:

מַלְבִּי״ם נדמו עמי, (מאמר ה' אל הכהן) הנה עמי נדמו ונמשלו לך מבלי הדעת שהם חסרים דעת כמוך כי אתה הדעת מאסת, ובזה נדמו אליך למאס ג"כ את הדעת כי למדו זאת ממך, לכן ואמאסך מכהן לי, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וזאת כהונת הכהן ואחר שמאסת הדעת אינך ראוי אל הכהונה, ויותר מזה כי ותשכח תורת אלהיך שגם שכחת את התורה שתחלה ידעת אותה ואח"כ שכחת אותה לגמרי אשכח בניך גם אני. כי בתחלה שזכרת את התורה הגם ששכחת דעת אלהים בכ"ז לא שכחתיך אנכי, כי היה לי תקוה שבניך ילכו בתורתי, כמ"ש והלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שמתוך שמתעסקים בה המאור שבה מחזירן למוטב, אבל אחר ששכחת גם את התורה גם אני אשכח את בניך כי אין תקוה שיצמח מהם צמח צדיק:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת נדמו. מענין דמוין, ר"ל נדמו אליך:

ז כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ־לִי כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר׃

רַשִׁ״י כרובם כן חטאו. כשרבו וגדלו כן הוסיפו לחטוא כן חטאו לשון עברי' כן בכמה מקומות כאשר יענו אותו כן ירבה (שמות א׳:י״ב) קראו להם כן הלכו מפניהם (הושע י״א:ב׳) כל כמה שהנביאים קוראין להם להוכיחן כן הם היו בורחין מפניהם: כרובם כן חטאו. לפיכך כבודם בקלון אמיר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּמָא דְאַסְגֵיתִי לְהוֹן עָלְלָא כֵּן אַסְגִיאוּ לְמֶחֱטֵי קֳדָמַי יַקִירְהוֹן בְּקָלָנָא חֲלִיפוּ:

אִבְּן עֶזְרָא כרבם - אני הרביתי בניך. כן חטאו לי - חטאים רבים, על כן כבודם בקלון אמיר - אחליף.

מְצוּדַת דָּוִד כרובם. כפי מה שאני מוסיף לגדלם כן מוסיפים הם לחטוא לי לכן אחליף כבודם בקלון ר״ל בתמורת הכבוד אתן להם קלון:

מְצוּדַת צִיּוֹן כרובם. ענין גדולה כמו כי רבה היא (אסתר א׳): בקלון. מלשון קלות ובזיון: אמיר. מלשון תמורה וחלוף:

מַלְבִּי״ם כרובם, כי בניך עת ירבו, כפי שירבו ויעצמו כן חטאו לי כן יוסיפו לחטוא, עד שכבודם בקלון אמיר, כי כבוד הכהונה הוא מה שנתן להם ה' מתנת האשים לאכול אימורי הקרבן משולחן ה', כשרים היושבים ראשונה במלכות אשר על שולחן המלך תמיד הם אוכלים וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אבל כבודם זה יוחלף לקלון, כי.

ח חַטַּאת עַמִּי יֹאכֵלוּ וְאֶל־עֲוֺנָם יִשְׂאוּ נַפְשׁוֹ׃

רַשִׁ״י חטאת עמי. כל חטאת שבספר תרי עשר פתחין לפי שכולן דבוקין חוץ מאחת (מיכה א׳:י״ג) ראשית חטאת היא לבת ציון חטאותיה' של עמי יאכלו אותם נביאי השקר שאמר להם למעלה וכשל גם נביא עמך נעשו להם כהני במות ואוכלין מה שהיו כהנים ראויין לאכול: ואל עוונם. של ישראל ישא הנביא נפשו והנביא עצמו מצפה שיביאו לו ממון וקרבנות לכפרה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כַּהֲנַיָא פַּסוּ לְמֵיכַל חַטְוַת עַמִי בְּדִיל לְאוֹסָפָא חוֹבִין עַל חוֹבֵי נַפְשֵׁהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא חטאת עמי יאכלו - בני הכהן ונפש עמי ישאו על עונם כאמור סמוך אלי לכפר העון, כדרך ואליו הוא נושא את נפשו וזה עון גדול, על כן יבא רע על הכהן ועל העם ולא תהיה מעלה לכהן על ישראל.

מְצוּדַת דָּוִד חטאת עמי יאכלו. ר״ל אינם אוחזים בדין כהונה ללמד את העם ורק אוחזים בכהונה לאכול בשר חטאת עמי: ואל עונם ישאו נפשו. כ״א מהכהנים נושא נפשו ר״ל מצפה לעון העם לאמר מתי יחטא ויביא חטאת:

מְצוּדַת צִיּוֹן ישאו נפשו. זה הלשון יאמר על המצפה לדבר מה וכן מנשאים את נפשם (ירמיהו כ״ב:כ״ז):

מַלְבִּי״ם חטאת עמי יאכלו הם אינם אוכלים מאשי ה' לכלא פשע ולהתם חטאת רק הם אוכלים חטאת עמי, וזה אם מצד שלא יתכפר החוטא ע"י עבודתם אשר הוא לא לרצון לפניו, ואם מצד שהם בעצמם המסיתים את העם אל החטאת כדי שיביאו קרבנות ויהיה להם מה לאכול, ולא לבד שיכשילו את העם לחטוא בשוגג, כי גם אל עונם ישאו נפשו של העם, שישיאו אותם לעשות עונות במזיד ע"י שילמדו מדרך הכהנים המזידים לעשות רע, ומפרש.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ואל עונם ישאו נפשו. פרש"י הכהן ישא נפשו אל עון ישראל, והיל"ל ישאו נפשם וראב"ע פירש ונפש עמי ישאו על עונם, וא"כ מלת אל מיותר, ועקר שר"ל שישאו את נפש העם אל עון הכהנים, ר"ל שילמדום מעשיהם:

ט וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ׃

רַשִׁ״י והיה כעם ככהן. אני אשוה את העם לבזיון כהני שחללו אות' מכהן להם ולכן אף אני אחלל את העם בעכו"ם כן ת"י:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי כְמָא דַאֲשַׁוֵי חִילוֹנָאָה כְּכָהֲנָא לַאֲפָסָא קוּדְשֵׁיהוֹן אֲפִיס יַת יְקָרֵהוֹן וַאֲשַׁוֵי דְיַקִיר לְבַסִיר בְּדִיל לְאִתְפְּרַע מִנְהוֹן כְּאוֹרְחַתְהוֹן בִּישְׁתָא וּכְעוֹבָדֵיהוֹן מְקַלְקְלַיָא אָתִיב לְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא והיה - כבר אמרתי כי דרך הכפי"ן דרך קצרה והיה העם ככהן והכהן כעם, וכמוהו כעמי כעמך. ופקדתי עליו - על כל אחד מהם.

מְצוּדַת דָּוִד והיה. לכן יהיה כעם ככהן שניהם ישוו בפורענות הואיל וגם הכהנים השחיתו: ופקדתי עליו. על כל אחד אזכיר דרכיו וגמול מעשיו אשיב לו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ופקדתי. ענין זכרון: ומעלליו. מעשיו:

מַלְבִּי״ם והיה כעם ככהן, שהעם יעשו עונות במזיד ע"י שהעם יהיה ככהן שלומדים להיות כמוהו ולעשות כמעשיו הרעים, ולכן ופקדתי עליו דרכיו אעניש את הכהן על דרכיו הרעים ואשיב לו גמול מדה כנגד מדה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ופקדתי עליו דרכיו, ומעלליו אשיב לו. התבאר אצלינו (ירמיה י"א י"ח, יחזקאל ז' ג') , שהדרכים הם המדות ודרכי הנפש שהם שורש להמעללים והפעולות היוצאות עלידם, וה' ישלם שכר המעללים עפ"י הדרכים, שישקול תחלה את המדות שמהם צמחו הפעולות, למשל העובד ע"ז אם עשה להכעיס או מאהבה ומיראה, הבלתי משכיל אל דל אם עשה מפני טבע הכילות או מפני אכזריות וזדון וכדומה, והשבה לא יצדק רק על המעללים והפעולות, אבל הפקידה יצדק על הדרכים שפוקד לשקל את מעשיו על פיהם, ואז ישיב העונש כפי מעלליו, וכן לקמן סי' י"ב לפקוד על יעקב כדרכיו, כמעלליו ישיב לו:

י וְאָכְלוּ וְלֹא יִשְׂבָּעוּ הִזְנוּ וְלֹא יִפְרֹצוּ כִּי־אֶת־יְהוָה עָזְבוּ לִשְׁמֹר׃

רַשִׁ״י ולא יפרוצו. לא יגדלו בנים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיֵכְלוּן וְלָא יִסְבְּעוּן יִסְבוּן נְשִׁין וְלָא יוֹלְדוּן בְּנִין אֲרֵי יַת פּוּלְחָנָא דַייָ שְׁבָקוּ וְלָא נְטָרוּ:

אִבְּן עֶזְרָא ואכלו - זאת היא הפקידה. הזנו - נפשם גם אחרים ולא ירבו, כמו: ויפרץ האיש. כי את ה' עזבו - לשמור דרכו או תורתו.

מְצוּדַת דָּוִד ולא ישבעו. כי תבא המארה במעיים: הזנו. לכל בעילתם קורא זנות הואיל והמה במחשבה רעה לא לקיים מצות ה׳: ולא יפרצו. לא יתרבו בבנים ובבנות: לשמור. מלשמור:

מְצוּדַת צִיּוֹן יפרצו. ענין התחזקות הרבוי וכן פרצו לרוב (ד״ה א׳ ד׳):

מַלְבִּי״ם (י-יא) ואכלו ולא ישבעו, תחת שבעת שהיו הכהנים צדיקים היה בא ברכה במעיהם ובמעט שהיו אוכלים מאשי ה' היו שבעים כמ"ש חז"ל, עתה שחטאת עמי יאכלו יאכלו ולא ישבעו, וגם יען אשר הזנו את העם לרדוף אחר הזנות, לכן לא יפרצו ולא ירבו בנים ובנות, כי את ה' עזבו, לשמור זנות ויין ותירוש (אשר) יקח לב, שתחת שנצטוה הכהן לשמור משמרת ה' ולהיות קדוש לאלהיו אם במה שיפרוש מן הזנות כמ"ש אשה זונה וחללה לא יקחו, ואם במה שיפרוש מן היין והשכר כמ"ש יין ושכר אל תשת בבואכם אל א"מ, כי הזנות והיין יקחו את הלב ומטים אותו מדרך התורה והקדושה, והם עזבו מלשמור משמרת ה' רק לשמור זנות ויין שהם אצלם משמרת תחת משמרת ה', הגם שמשמרת הזה יקח לבם ויוליך אותם שולל:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת הזנו. ההפעיל מורה שהוא פעל יוצא לשלישי, שהסיתו את אחרים שיזנו: ולא יפרצו. לא ירבו, כמו ובית אבותיהם פרצו לרוב: לשמר, י"מ כמו מלשמור, ורב סעדיה חברו עם שלמטה לשמור זנות :

יא זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח־לֵב׃

רַשִׁ״י זנות ויין ותירוש. שהם עסוקין בם לקחו את לבם מאחרי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן זְנוּתָא וְחַמְרָא וְרַוְיַתָא שָׁלֵיף וּמַטְעֵי יַת לִבְּהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא זנית - בחסרון ווי"ן, כמו שמש ירח עמד זבלה והטעם כי הזנות גם היין כל אחד מהם יקח לב - ולקיחת הלב כאילו נשארו בלא לב להבין.

מְצוּדַת דָּוִד זנות. טרדת הזנות ושכרות היין הישן והחדש כ״א מהם יקח לב הכהן ר״ל יטריד שכלו כאלו ישאר בלא לב להבין ולהורות את העם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותירוש. הוא היין החדש:

יב עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם׃

רַשִׁ״י בעצו ישאל. בדמות שעשה מן העץ: יגיד לו. אל דבריו הוא שומע שאומרים לו נביאי הבעל בשם עכו"ם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עַמִי דִי בִצְלַם אָעֵיהּ שָׁאֵיל וּמְדַמֵי דְחוֹטְרֵיהּ מְחַוֵי לֵיהּ אֲרֵי רוּחַ דְטָעוּ אַטְעִיָתִינוּן וּטְעוֹ מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלָהָהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא עמי - והאות כי הם בלא לב ששב עמי לשאול בעצו הוא הפסל. כי רוח זנונים התעה - אותו. ויזנו - כולם מתחת אלהים, כאשר הזכיר עמי.

מְצוּדַת דָּוִד בעצו ישאל. שואל עתידות בצלם העשוי מעץ: ומקלו. צלם העשוי מן המקל וכפל הדבר במ״ש: רוח זנונים. רצון זנות עבודת כוכבים התעה אותם מדרך השכל ולכן זנו מתחת אלהיהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן בעצו. מלשון עץ: ומקלו. מטה עץ: התעה. מלשון תועה:

מַלְבִּי״ם עמי בעצו ישאל, עמי שואל את הפסל של עץ להשיג ממנו מענה, והוא אינו עונה אותם, רק עץ אחר יגיד להם התשובה שהוא המקל המוכן להכות אותם הוא יגיד לו התשובה, הוא יגיד לו כי רוח זנונים התעה אותם מני דרך, וע"י הרוח הזה זנו מתחת אלהיהם. והמליצה שע"י המקל המכה בהם יודע להם שתעו מני דרך:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ומקלו. המקל שמכה אותו, ויל"פ מקלו של עצו, כאילו מן העץ עצמו שעובד אותו יוקח מקל לרדותו בו, כי העון הוא המכה, כמ"ש החמס קם למטה רשע (יחזקאל ז׳:י״א) . וכבר בארתי (ירמיהו א' י"א) ששם מקל מיוחד להכאה, והעשוי למשען יקרא בשם מטה, ולפירוש המפרש היל"ל ומטהו יגיד לו ?:

יג עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל־הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ עַל־כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה׃

רַשִׁ״י אלון. קייאני"א בלע"ז שגדל בו פרי שקורין גלננ"ץ בלע"ז: לבנה. עץ שקליפתו לבנה: אלה. אולמ"א בלע"ז שענפיו מרובין ונוטעין אותו לצל: על כן תזנינה בנותיכם. על שאתם מתחברין לעכו"ם כמשפטי הגוי' הקדמוני' והם מתחברים עמכם ואתם הייתם מתחתנים בם ובנותיכ' הנולדות לכם מבנותיה' נוהגות כמנהג אמן ומזנות, כן ת"י:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עַל רֵישֵׁי טוּרַיָא מְדַבְּחִין וְעַל רַמָתָא מַסְקִין בּוּסְמִין תְּחוֹת בְּלוֹט וּלְבַן וּבוּטְמָא אֲרֵי מַעֲפֵי טוּלֵיהּ עַל כֵּן מְזַנְיָן בְּנַתְכוֹן דַהֲוָאָה לְכוֹן מִבְּנַת עַמְמַיָא וְכַלָתְכוֹן דִנְסִבְתּוּן לְבָנֵיכוֹן מִן עַמְמַיָא נָיְפָן:

אִבְּן עֶזְרָא על ראשי - טעם ראשי בגלוי וככה על הגבעות יזבחו יאמרו לכהני הבעל שיזבחו, ובעבור שהולכים האנשים להקטיר חוץ מהערים, תשארנה הבנות והכלות בבתים, על כן תזנינה.

מְצוּדַת דָּוִד יזבחו. אל עבודת כוכבים: כי טוב צלה. כי כ״א מהם צלה טוב כי הוא מרובה בענפים וטוב לעמוד תחתיו: על כן. הואיל והאנשים יוצאים על ההרים לזבוח לעבודת כוכבים לכן מצאו הבנות והכלות מקום לזנות כי אין רואה:

מְצוּדַת צִיּוֹן אלון ולבנה ואלה. שמות אילנות:

מַלְבִּי״ם על ראשי ההרים יזבחו, לשם זנו מתחת אלהיהם, ומצייר שהזבוח לע"ז שהיתה עבודה עקרית ונעשית בכנופיא ברב עם היתה על ראשי ההרים, והקטור שלא היתה עבודה עקרית וכ"א עשאו ביחוד בפ"ע היו עושים על הגבעות שתחת ההרים איש איש לבדו תחת אלון ולבנה, וגם שעם הזבוח והקטור היו מזנים כי הזנות היה מקושר עם ע"ז כנודע, והיו ג"כ שני מיני זנות, זנות בפרהסיא על ההרים, וזנות בצנעה על הגבעות כמו שיבואר בפ' שאח"ז: על כן תזנינה בנותיכם כמו שאבותיהם זנו כמו שיפרש, והנה הבנות היו דרכם לשלוח החוצה אל אנשיהם, והכלות היו בביתם (כמ"ש שופטים סי' י"ב) , והבנות הם תזנינה שהזנות מורה על ששטה מתחת אישה והיו נחשבים כזונות, אבל כלותיכם תנאפנה כי הכלות שהם בביתם והם התירו הזנות והעריות בפרהסיא לא נחשב זה בעיניהם כזנות רק כנאוף שכולל גם נאוף הפנויה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ההרים, הגבעות. ההרים גדולים מגבעות, והגבעות הם תחת ההרים, (ישעיהו ב׳:ב׳ ובכ"מ) : יזבחו, יקטרו. יזבחו היא עבודה קבועה וחשובה יותר מן הקטור, כמ"ש זובחים בגנות ומקטרים על הלבנים (ישעיהו ס״ה:ג׳) לבעלים יזבחו ולפסילים יקטרון (לקמן י"א) במש"ש: תזנינה, תנאפנה. כבר התבאר (למעלה ג' א') שפעל זנה מורה על הבגידה והיציאה מרשות בעלה, ופעל נאף מורה על תאות הניאוף, ויבא גם על הפנויה וגם על איש, או באשת איש כשלא ידבר מצד היציאה מרשות בעלה רק מצד תאות הנאוף לבד:

יד לֹא־אֶפְקוֹד עַל־בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל־כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי־הֵם עִם־הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם־הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ וְעָם לֹא־יָבִין יִלָּבֵט׃

רַשִׁ״י לא אפקוד על בנותיכם. עוד לבדקן במים המרים כשתזנינה למה כי בעליהם עם זונות יפרדו וכאשר אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו: יפרדו. ת"י מסתייען לשון סיעה כלומר מתחברין אתם לשתות יין ומנחם חברו אצל עבשו פרודות שהם חביות יין: ועם לא יבין ילבט. אחרי שאינכם נותנין לב להבין לפיכך תתלבטו ללקות פורענות ליבוט ל' טורח הדרך וליאות משא דילשי"ר בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא אַסְעַר עַל בְּנָתְכוֹן אֲרֵי מְזַנְיָן וְעַל כַּלָתְכוֹן אֲרֵי מְנַיְפָן אֲרֵי אִינוּן עִם זַנְיָתָא מִסְתַּיְעָן וְעִם נַפְקַת בָּרָא אָכְלִין וְשָׁתָן וְעִם דָרָא דְלָא אִסְתַּכַּל בְּאוֹרַיְתָא הֲלָא אִתְרַטָשׁ:

אִבְּן עֶזְרָא לא - הטעם אין לתמוה אם הבנות תזנינה, כי הם בעלותם לראשי ההרים להקטיר הם אוכלים ושותים עם הזונות וזונים כולם. ומלת יפרדו - אנשים יודעים עם זונה אחת. ומלת ילבט - בלשון ישמעאל כמשתבש שלא ידע מה לעשות, וכמוהו: ואויל שפתים ילבט והנה אין טעם לא אפקוד - שלא יפקוד עליהם, רק דבר כנגד האבות כי הם מלמדים אותם לזנות לעשות כמעשיהם, אולי הבנות קטנות הן, על כן לא אפקוד.

מְצוּדַת דָּוִד לא אפקוד. לא אזכור על בנותיכם אשר תזנינה לשלם להן גמול וכן על כלותיכם ופי׳ כי הן לומדת מאביהן כי הם ילכו עם הזונות ויפרדו מן האנשים להתיחד עמהן: יזבחו. זבחי שמחה לאכול עמהן: ועם לא יבין ילבט. ר״ל והואיל והם עם אשר לא יבין לכן ילבט ויכשל:

מְצוּדַת צִיּוֹן יפרדו. ענין הפרשה כמו הפרד נא מעלי (בראשית י״ג:ט׳): הקדשות. הזונות כמו לא תהיה קדשה (דברים כ״ג): ילבט. ענין כשלון ויגיעה כמו ואויל שפתי׳ ילבט (משלי י):

מַלְבִּי״ם לא, ואני לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה כי אין העון תלוי בהבנות רק באבותיהם שמהם למדו לעשות זאת, כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו, שעם הקדשות שהם מזומנים לזנות והם הזונות בפרהסיא עמהם יזבחו, שהזבוח היה בפרהסיא וברוב עם כמ"ש על ראשי ההרים יזבחו, והיו מזנים עם הקדשות שהיו ג"כ מזומנות לע"ז, (כידוע שעע"ז היה להם קדשות שהיה בעילותיהן קדוש בעיניהם ואתננן היה לאוצר האליל), ועם הזונות שהם אשת איש שמזנות תחת בעליהן בצנעה יפרדו מן החבורה שבראשי ההרים, לזנות עמהן בגבעות במקום סתר, וכ"ז מפרש מ"ש שמקלו יגיד לו כי רוח זנונים התעם, שע"י תאות הזנות תעו מה' לעבוד ע"ז, וזה יגיד לו המקל המכהו, וע"ז סיים שלכן עם לא יבין ילבט, לכן יוכה במקל חובלים והוא לא יבין לשוב עד המכהו וילבט ויתיגע מרוב המכות:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת הזונות, הקדשות. שם זונה נופל על אשת איש שהיא אינה מזומנת למשכב הפקר, ולכן אמר יפרדו, היינו שיתפרדו מן החבורה וילכו עמהן למקום סתר, ושם קדשה נופל על המזומנת למשכב כל אדם, כמו איה הקדשה היא בעינים על הדרך, ועובדי ע"ז היו להם קדשות מיוחדות לזנות לשם פסל הזימה ואתננה קדש לע"ז, ולגנאי הונח עליהן שם קדשה, הפך מה שהיה בזה קדושה לפי דעתם, ועז"א יזבחו שהזבוח היה ברוב עם לא במקום נפרד ומובדל: ילבט. פירושו מענין יגיעה ללא תועלת:

טו אִם־זֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל אַל־יֶאְשַׁם יְהוּדָה וְאַל־תָּבֹאוּ הַגִּלְגָּל וְאַל־תַּעֲלוּ בֵּית אָוֶן וְאַל־תִּשָּׁבְעוּ חַי־יְהוָה׃

רַשִׁ״י אם זונה אתה ישראל. לא ילמדו בני יהודה דרכם, ל"א אם זונה אתה ישראל אל יאשם יהודה אם זונה ישראל אין בני יהודה חייבין בכך ואיני מחייבם כמו שאמור למעלה (הושע א׳:ז׳) ואת בית יהודה ארחם: ואל תבואו. בני יהודה הגלגל ובלבד שלא יבואו בני יהודה הגלגל ששם י' השבטי' עובדים עכו"ם שנא' כל רעתם בגלגל (לקמן ט) בגלגל הרבו לפשוע (עמוס ד׳:ד׳): ואל תעלו בית און. הוא בית אל שהעמיד שם ירבע' את העגלי': ואל תשבעו. עמהם חי ה' כי אם חי ה' יאמרו אכן לשקר ישבעו (ירמיהו ה׳:ב׳) כשהיו נשבעים בשקר היו מזכירים שם שמים וכשהיו נשבעין באמת נשבעים בשם הבעלים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִם טָעָן אַתּוּן דְבֵית יִשְׂרָאֵל לָא יִתְחַיְבוּן דְבֵית יְהוּדָה וְלָא תֵיתוּן לְגִלְגָלָא וְלָא תִסְקוּן לְבֵית אֵל וְלָא תִשְׁתַּבְּעוּן לִשְׁקַר קַיָם הוּא יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא אם - ישראל חטאו עם ירבעם שפחד שתבוא המלוכה לבית דוד, על כן עשה שני עגלים בשני קצות ארץ ישראל. למה יאשם יהודה שהניח בית המקדש שהוא בחלקו וילך למקום רחוק לעכו"ם, והנביא מוכיחם: אל יאשם יהודה ואל תבואו הגלגל ואל תעלו בית און - הוא בית אל, בעבור העגל ששם שם ירבעם. כתוב בתורה: ובשמו תשבע והטעם את ה' אלהיך תירא - שלא תעבור על מצות לא תעשה, לא בעבור יראת מלך או דבה או נזק בגוף, רק בעבור יראת השם ואותו תעבד - מצות עשה, מהם בפה ומהם במעשה. ובו תדבק - במחשבת הלב שלא יעבור רגע בכל יכולתו שיחשב בלבו מעשה השם ונפלאותיו בעליונים ובשפלים ובתחתונים, ובאותות הנביאים ואחר שיהיה דבק בשם, חייב הוא להזכיר השם בכל דבריו ולהשבע בשמו, בעבור שיבינו ממנו כל השומעים הברואים שהוא דבק באהבת השם, ותמיד שמו וזכרו שגור בפיו ובאהבתו אותו, וכל העם ישמעו וילמדו ממנו האהבה והיראה, וככה מנהג הנביאים שישבעו כדוד ואליהו ואלישע, וכמוהו כל לשון לך תשבע, והנה הטעם למה תראו, כי אתם בני השם ואתם באים בית און יותר טוב הוא שלא תעשו זה וזה, או פירושו כנגד אלה וכחש הכתוב בתחילת הפרשה.

מְצוּדַת דָּוִד אם זונה וגו׳. אם ישראל זנו אחרי עבודת כוכבים אין בזה אשמה על יהודה עם שעל ידי שנלחמו עמהם נמנעו לבא לבית המקדש שהוא במלכות יהודה מ״מ לא הדיחם אחר העבודת כוכבים: ואל תבואו הגלגל. ר״ל לא היה לך לבא אל הגלגל מקום העבודת כוכבים כמ״ש וכל רעתם בגלגל (לקמן ט) וכאומר וכי על ידי יהודה באת הגלגל היה לך לשבת בית: בית און. הוא בית אל ושם העמיד ירבעם את העגל ולכן כנהו לגנאי: ואל תשבעו. אחר שאינן עובדים לה׳ מה לכם לשבוע בשמו כי לבד העובד את ה׳ ראוי לשבע בשמו כמ״ש ואותו תעבוד ובשמו תשבע (דברים י׳:כ׳) אבל מי שאינו עובדו ונשבע בו תחשב לבזיון:

מְצוּדַת צִיּוֹן יאשם. מלשון אשמה:

מַלְבִּי״ם אם זונה, כבר התבאר למעלה (סי' א' פ"א) שבעת שהתחיל הושע לנבאות בימי ירבעם בן יואש היה אז מלכות יהודה תחת יד מלכות ישראל (עד כ"ד לעוזיה שמלך בפ"ע), והיה יהודה נכנע תחת יד מלכות אפרים ובאים אל ערי ישראל, והם היו עדיין עובדים את ה' בימים ההם, ע"כ הנביא מזהיר את יהודה שלא יבואו בערי ישראל ששם העגלים ועבודת נכר בל ילמדו ממעשיהם, וז"ש אם זונה אתה ישראל, ר"ל אחר שאתה ישראל שהוא מלכות אפרים זונה מעל אלהיך, הלא צריך להשגיח לבל יאשם יהודה ע"י שילמד ממעשיך, לכן מצוה אל שבט יהודה, אל תבואו הגלגל ואל תעלו בית און שהוא בית אל, שבשני מקומות אלה היו עוסקים בעבודת העגלים, כמ"ש בואו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע (עמוס ד' ד') בגלגל שורים זבחו (לקמן י"ב י"ב) , ושני מקומות אלה היו מצרנים לנחלת יהודה והיו בני יהודה באים לשם, מצוה אותם שישמרו מלבא למקומות אלה, כי אז אל תשבעו חי ה' כי בגלגל ובית אל נשבעים באשמת שומרון והס כי לא להזכיר בשם ה' ואתם יהודה נשבעים חי ה' לכן אל תבואו שמה:

טז כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל עַתָּה יִרְעֵם יְהוָה כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב׃

רַשִׁ״י כי כפרה סוררה. כתורא דאתפטים ובעיט כן סרר ישראל מרוב אכילה ושתייה: עתה ירעם. מרעית מצומצמת ככבש הרועה במרחב ולא כשור פטם שאובסין אותו בשעורין וכרשינין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי כְּתוֹרָא דְאִתְפַּטַם וּבָעֵיט כֵּן מָרֵיד בִּסְגִי טוּבָא יִשְׂרָאֵל כְּעַן יְדַבְּרִינוּן יְיָ כְּאִימַר בְּחִיר בְּבִקְעָה:

אִבְּן עֶזְרָא כי - סורר הוא שיסור מן הדרך שצוה שלא ילך בה, והנה דמה ישראל כפרה סוררה, שלא יוכל אדם לחרוש בה. וטעם עתה השם היה רועה אותם ככבש במרחב, אילולי הייתם סוררים, או הטעם עתה ירעם השם ככבש לבדו במקום מרחב והוא טועה.

מְצוּדַת דָּוִד כפרה סוררה. כמו הפרה האוכלת על האבוס הנה מרוב כל היא סוררת ומורדת ואינה רוצת למשוך בעול כן מרד ישראל בה׳ מרוב כל ומהשפעה מרובה: עתה. לכן ארעם עתה ככבש הרועה במקום מרחב ומשוקטת אנה ואנה לבקש עשב למאכלה ר״ל מעתה אצמצם השפעתה:

מְצוּדַת צִיּוֹן סוררה. ענין מרידה: ירעם. מל׳ מרעה: במרחב. במקום רחב:

מַלְבִּי״ם כי, שיעור הכתוב כי עתה (אשר) ירעם ה' ככבש במרחב סרר ישראל כפרה סוררה, כי בימי ירבעם בן יואש רחם ה' על ישראל אשר אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש ויושיעם ביד ירבעם בן יואש הוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה (מלכים ב י״ד:כ״ה) ואז רעה ה' אותם על כר נרחב, ר"ל שהרחיב גבול ארצם, וחשב שיהיו ככבש הנמשך אחר הרועה ואינו נפרד מן העדר ללכת על הרים שובבים, כן חשב שעי"כ ימשכו אחריו ולא ימרדו בו, והם סררו אז כפרה סוררה שאם מוליכים אותה על כר נרחב היא עוזבת את הרועה וסוררת ומתרחקת ממנו כן התרחקו אז מעם ה' הרועה אותם והרחיב את גבולם, ומפרש במה התרחקו ממנו, כי.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עתה ירעם. פירש"י מרעית מצומצמת, והלשון משמע בהפך כמו ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב (ישעיהו ל׳:כ״ג) , ולכן פרשתי שר"ל עתה אשר ירעם ככבש סרה כפרה:

יז חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח־לוֹ׃

רַשִׁ״י חבור עצבים אפרים. נצמד לעכו"ם ואי אפשר לו לפרוש לפיכך הנח לו אתה הנביא ולא תנבא להוכיחו כי לא יועיל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִתְחַבָּרוּ לְטַעֲוָתָא בֵּית יִשְׂרָאֵל שְׁבָקוּ לְהוֹן יַת פּוּלְחָנָא:

אִבְּן עֶזְרָא חבור - יש אומרים: כי עצבים - כמו: וכל עצביכם. והנכון: כמו העצב נבזה לעצבי כנען והכל מגזרת עצבון, כי אין תועלת בפסיליהם רק עצבים. והטעם: מחוברים הם לפסילים הם חברתם. הנח לו - עד שיסור אותו אולי יפקחו עיניהם.

מְצוּדַת דָּוִד חבור. הנה אפרים נתחבר הרבה אל העצבים לכן הנח לו ואל תוכיחו כי א״א להפרישו מהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן עצבים. כן יקראו העכו״ם:

מַלְבִּי״ם חבור עצבים אפרים שהמלך שלהם (שהמלכות נקרא ע"ש אפרים) הוא מחובר אל העצבים ואינו רוצה להפרד מחברתם, כמ"ש בירבעם בן יואש ויעש הרע בעיני ה' לא סר מחטאת ירבעם (מ"ב שם) לכן אני מצוה אותך אתה יהודה, הנח לו, הפרד ממנו ואל תבואו הגלגל ואל תתערב עמו:

יח סָר סָבְאָם הַזְנֵה הִזְנוּ אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן מָגִנֶּיהָ׃

רַשִׁ״י סר סבאם. נעשה משתיהם זר מעלי סר ל' זר כמו (ירמיהו ב׳:כ״א) סורי הגפן נכריה כלו' סר ממקומו ונהפך לאחר: סבאם. משתה יינם שהיה עם הזונות: אהבו הבו קלון. הזמינו להם קלון הבו לשון הזמנה כמו הבה נרדה (בראשית י״א:ז׳) הבה נבנה (שם) הבה נתחכמה (שמות א): מגניה. שרי' ומלכיה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שִׁלְטוֹנֵיהוֹן אַסְגִיאוּ שִׁירְוָן מִן אוֹנֶס בְּכֵן טָעוּ וְאִתְפְּנִיאוּ בָּתַר זְנוּתָא רְחִימוּ דְתֵיתֵי לְהוֹן קְלָנָא רַבְרְבֵיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא סר - באה עליהם רעה שסר סבאם מחסרון התירוש ולא שבו מדרכם הרעה,רק מלכיה הזנו אחרים בעבור מתנות שהם אומרים: הבו. ובאה מלת הבו כמו: את אשר תאפו אפו ועיקר אפו גם אהבו. הבו - גם הבו לכם הכל, כמו: רדו צאו והשנוי היה בו, בעבור אות הגרון. מגניה - הם המלכים, כמו: כי לה' מגיני ארץ וסוף הפסוק מוכיח, כי הטעם כפול. ומגניה - שב אל בית און.

מְצוּדַת דָּוִד סר סבאם. מיד כשסר מעליהם שכרות היין אז עסקו בזנות עכו״ם וכל היום או הם שכורים או עובדים עכו״ם: אהבו הבו קלון מגניה. המלכים יקראו מגנים כי הם למגן ומחסה אל העם וכן כי לה׳ מגננו (תהילים פ״ט:י״ט) והוא מקרא מסורס והראוי מגניה אהבו קלון הבו ור״ל מלכי ישראל אהבו הקלון הזה והם יתנו אותו אל העם ר״ל הם הסיתום אל היין ואל העבודת כוכבים והמה דברו קלון ובזיון:

מְצוּדַת צִיּוֹן סר. מלשון הסרה: סבאם. כן יקראו הדברים המשכרים כמו סבאך מהול במים (ישעיהו א׳:כ״ב): הבו. ענין נתינה כמו הבו שכרי (זכריה יא): קלון. ענין בזיון: מגניה. מלכיה:

מַלְבִּי״ם סר, שיעור הכתוב, מגניה! סר סבאם הזנה הזנו, אומר ליהודה הנח לו, ואל תבטח על מגניה, שהם שרי אפרים וגבוריהם שהיו מגינים על יהודה בעת ההיא שהיו נכנעים וחלשים, כי המגנים של מלכות אפרים י"ל שלשה חסרונות, א] חסרון השכרות, שסבאם סר ויוצא מדרך הרגיל, ב] חסרון הזנות והע"ז שלא לבד שזונים בעצמם, כי גם הזנה הזנו שמסיתים אחרים לזנות ולע"ז, ג] שהם אהבו (קלון) והבו קלון, הם עצמם אוהבים קלון דברים נקלים ומבוזים ונותנים קלון להדבק בם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת סר. מענין סורי הגפן, סר וזעף, שכרותם יוצא מדרך הרגיל: והזנה, פעל יוצא (כנ"ל פסוק י') : ושם מגניה. הוא נושא המאמר, שכן דרך החוזה הזה במליצותיו ולהעמיד נושא המאמר לבסוף (כמ"ש לקמן ח' ו', י"ב ט"ו) , ובא הכנוי בלשון נקבה על הכנסיה, שדמה אותה לפרה (פט"ז) וכן צרר רוח אותה בכנפיה, ר"ל את כלל הכנסיה:

יט צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם

רַשִׁ״י צרר רוח אותה בכנפיה. נדבק הרוח בכנפיה כעוף הזה שאין הרוח מניחתו לשכון עד שמוליכו למרחוק כן יבואו האויבים עליהם ויגלום בגולה: ואז יבשו מזבחותם. מזבחי תועבות' שאין פונים אליהם כאשר יאמר חטא חטאה כן יאמר זבח זבחה מן המקומות שהיו זובחים שם וכן ת"י מאיגורי תועבתהון מדרש תנחומא מצאתי לשון אגדות כאד' המאיים על איש המקניטו חייך שאני צורר לך בכנפיך כך המקרא הזה מאיים על ישראל קנאתי קשורה וחמתי להנקם באחרית ויבושו ממעשיהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עוֹבְדֵי רַבְרְבֵיהוֹן לָא תַקְנִין כְּמָא דְלֵית אֶפְשַׁר לְמֵיצַר רוּחַ בְּכָנָף כְּעַן אַיְתֵי עֲלֵיהוֹן סָנְאָה וְיִבְהֲתוּן מֵאֱגוֹרֵי טַעֲוָתְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא צרר - כאדם שיצרור הרוח בכנפיו שלא ימצא מאומה, או בכנפיה בכנפי בית און. ויבשו - המגנים. מזבחותם - בבית און.

מְצוּדַת דָּוִד צרר רוח. ר״ל הרוח קשר את עצמו אל העדה בכנפיה להוליכם מהר בגולה ואז יבושו מן הזבחים שעשו אל העבודת כוכבים כי לא ימצא בהם עזר ורק המה לבושת ולכלימה:

מְצוּדַת צִיּוֹן צרר. ענין קשירה כמו מי צרר מים (משלי ל׳:ד׳): בכנפיה. מל׳ כנף והמשילה לעוף שהרוח נושאה:

מַלְבִּי״ם צרר רוח, והרוח הזה שהוא רוח שכרות ורוח זנונים ורוח רעה ובוז, צרר את העוף הזה בכנפיו ונושאהו למעלה לעוף מארצו אל אשור ומצרים, כמ"ש לקמן (ז' י"ב) כעוף השמים אורידם, ועי"כ יבושו מזבחותם שזבחו אל העגלים:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.