Sign In

Hosea 14 — הוֹשֵׁעַ יד

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ׃

רַשִׁ״י תאשם שומרון. מעתה תגלה אשמת': הריותיו. נשים מעוברות שבתוכה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן תֵּחוֹב שֹׁמְרוֹן אֲרֵי סְרֵיבַת עַל מֵימַר אֱלָהָא בְּחַרְבָּא יִתְקַטְלוּן וְעוּלֵמֵהוֹן יִטָרְפוּן וּמַעְדְיָתְהוֹן יִתְבַּזְעוּ:
אִבְּן עֶזְרָא תאשם - תהיה שממה. בחרב יפלו - אנשיה. והריותיו - אחר שהמלה לשון נקבה לא חשש לומר יבוקעו, כדרך: אם תעירו ואם תעוררו.
מְצוּדַת דָּוִד תאשם שומרון. תהיה שממה כי מרדה באלהיה: עולליהם. קטניהם יתבקעו ע״י העכו״ם וגם הנשים ההרות יתבקעו כרסם להוציא הולדות:
מְצוּדַת צִיּוֹן תאשם. מל׳ שממון: מרתה. מל׳ מרי ומרד: עולליהם. קטניהם: ירוטשו. ענין בקיעה כמו ועולליהם תרטש (מ״ב ח): והריותיו. הנשים ההרות:
מַלְבִּי״ם תאשם שומרון, כאשר שמע החוזה כי אין נוחם וה' לא ישיב את הגזרה החרוצה בלי השנות, הוא מסב פניו אל כלל ישראל, אומר להם הלא עיקר החוטא במרד ובמעל היה שומרון עיר המלוכה שהם החזיקו בעבודת העגלים והכשילו את כלל ישראל, וישראל רק נכשלו ע"י מלכי שומרון שהכשילו אותם, וא"כ הלא יש להם תקנה בתשובה, א"כ אני אומר למה יאבדו ישראל עם שומרון, ומהראוי הוא כי תאשם שומרון היא תשא האשמה כי היא מרתה באלהיה במרי ובמרד, וראוי שהיא תענש עד שבחרב יפלו ועולליהם ירוטשו, זה מגיע להם מצד הדין כי אין להם תקנה, אבל.

ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ׃

רַשִׁ״י שובה ישראל. שבארץ יהודה פן יקרה אתכם כשומרון לכך נסמכו העניינים, משל למלך שמרדה עליו מדינה שלח המלך פולימרכוס ואמר להחריבה היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב אמר להם טלו לכם ימים ואם לאו אני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה ולאיפרכיא פלונית ולחברותיה לכך נאמר תאשם שומרון ואומר שובה ישראל עד ה' אלהיך כדאיתא בסיפרי בפ' וישב ישראל בשטים: עד ה' אלהיך. תני בשם רבי מאיר שובה ישראל בעוד שהוא ה' במדת הרחמים ואם לאו אלהיך מדת הדין עד דלא יתעבד סניגוריא קטיגוריא: כי כשלת. באו לך מכשולים בעד עווניך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן תּוּב יִשְׂרָאֵל לִדְחַלְתָּא דַייָ אֱלָהָךְ אֲרֵי אִתְקַלְתָּא בְּחוֹבָךְ:
אִבְּן עֶזְרָא שובה - מעט מעט עד השם. וטעם כי כשלת בעונך – ואין מי יקימך רק השם לבדו.
מְצוּדַת דָּוִד שובה ישראל. לכן שובה ישראל וכו׳ כי בעבור עוונך בא לך מכשול הצרה הזאת:
מַלְבִּי״ם שובה ישראל, אבל אתה ישראל שהם העם בכללם מבלעדי שומרון הלא אתה תוכל לשוב בתשובה, כי כשלת בעונך, כי אתה לא חטאת במרי ומרד, רק נכשלת ע"י המכשילים אותך שהם מלכי שומרון, והיית כשוגג וכאנוס ויש לך תקנה, והנה תחלה אמר שובה עד ה', מלת עד מציין שה' עומד רחוק מהם והם צריכים ללכת אליו עד שיגיעו עדיו, עד המקום אשר הוא שם, ר"ל שיעזבו את עונותיהם הקודמים ויתחרטו על העבר שטעו מני דרך בטעות ובאונס ומבקשים הדרך לשוב עד ה':
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שובה, עד. מורה ששב לדבר שהתרחק ממנו וצריך להגיע עד המקום, ומוסיף אח"כ שובו אל, וכן יואל (ב' י"ב י"ג) : כשלת. בא הקל בהוראת הנפעל שנכשל ע"י העון שהכשילהו, ועי' לעיל (ה' ה') :

ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל־יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל־תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח־טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ׃

רַשִׁ״י כל תשא עון. כל עוונותינו סלח: וקח טוב. ולמדנו דרך טוב, דבר אחר מעט מעשים טובים שבידינו קח בידך ושפטנו אחריהם וכן דוד אומר מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים (תהילים י״ז:ב׳) דבר אחר וקח טוב וקבל הודיה מאתנו שנאמר טוב להודות לה' (שם צב): ונשלמה פרים. שהיה לנו להקריב לפניך נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קְרִיבוּ עִמְכוֹן פִּתְגָמִין דְאִתּוֹדָאָה וְתוּבוּ לְפוּלְחָנָא דַייָ אֲמָרוּ קָדָמוֹהִי קָרִיב קֳדָמָךְ לְמִשְׁבַּק עַל עִוְיָן וְנִתְקַבֵּל דָא כְּטָבִין וִיהֶוְיָן מִילֵי סִפְוָתָנָא מִתְקַבְלִין קֳדָמָךְ כְּתוֹרִין לְרַעֲוָא עַל מַדְבָּחָא:
אִבְּן עֶזְרָא קחו - איננו מבקש מכם כאשר תלכו לבקש רצונו הון, או עולות, רק דברים שתודו כדרך ונשא השעיר עליו. אמר רבי מרינוס: כל תשא עון הפוך כל עון תשא. והנכון: כל אשר תשא עונינו - נשוב. וקח טוב - מעולה או הדיבור הטוב שנוכל לומר לפניך, והטעם להתודות. ורבי יוסף אמר: מיעוט מעשים טובים. ונשלמה - שלום פרים, כמו: כי הכית את אויבי לחי, שפירושו: מכת לחי או חסר כ"ף והזכיר פרים, כי הם גדולים והיקרים בעולה וזהו שתאמרו.
מְצוּדַת דָּוִד קחו עמכם דברים. איני שואל מכם זבחים ועולות אלא קחו עמכם דברים שתתוודו לפניו ובזה תשובו אל ה׳: כל תשא עון. הוא הפוך כל עון תשא ר״ל אמרו בתפלה מחול כל העון ובמקום העון קח טוב תמורתו כלומר מעשה הטוב שעשינו יגין מול העון: ונשלמה פרים שפתינו. ר״ל במקום הקרבנות פרים נשלם בו וידוי שפתינו:
מַלְבִּי״ם קחו, מוסיף עוד שאחר שתגיעו עד ה' ותהיו קרובים אצלו אז תוסיפו להטיב מעשיכם להבא ולעשות תשובה מאהבה עד שתקחו עמכם דברים היינו ענינים שהם ידברו ויליצו יושר עליכם וילמדו עליכם זכות, שהוא מצות ומע"ט שתעשו, ושובו שנית אל ה', והיא התשובה מאהבה, שלא יוחשבו הזדונות לשגגות רק לזכיות, ואז לא תהיה הסליחה בעבור שיוחשב אונס ושוגג ומוטעה, רק תהיה הסליחה ע"י שיראה זכיותיהם וצדקותיהם שיקחו עמהם לדבר זכות עליהם, ובזה יסלח להם הגם שיוחשב שחטאו תחלה במזיד, בראותו שאחרי שפשעו נגדו שבו לאהבתו ועבודתו בכל לב ולא מיראת העונש רק מאהבה, ואז אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, א] שתשא כל העון, לא כמו בתחלה שלא נשא את כל העון רק מקצתו כי עדיין נשאר חטא שוגג ולא נשא רק מה שיחשוב אותו כחטא שוגג, ועתה תשא אותו גם מזה הצד שתחשוב שהוא עון מזיד ובכ"ז תשא להם, וזה יהיה ע"י שתקח טוב שתקח לנגדו טוב המעשים והזכיות, (וגם כדברי חז"ל שהעון עצמו יתהפך לזכות ויעשה מן העונות זכיות, עד שהעון יתהפך לטוב). ונשלמה פרים שפתינו, ר"ל כי בתחלה שלא נשא כל העון רק חשב אותו כמכשול בשוגג עדיין היו חייבים להביא פרים לקרבן על השוגג, (שהצבור שחטאו ע"י שגגת הוראה צריכים להביא פר חטאת על כל שבט ושבט) אבל עתה שתעביר גם את השוגג נשלם תחת פרי החטאת בדברים שנאמר בשפתינו, ומפרש מה הן הדברים שיאמרו בשפתותיהם.
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כל תשא עון. כמו כל עון תשא ורצוף בו כונה, כל תשא, תשא עון, ר"ל שתשא כלו לא חציו לבד, ושתשא אותו כפי מה שהוא עון, לא שתשא חטא שתחשיבהו כחטא שוגג:

ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל־סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא־נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם׃

רַשִׁ״י אשור לא יושיענו. עוד זאת אמרו לפניו לא נבקש עוד עזרת אדם לא מאשור ולא ממצרים: על סוס לא נרכב. זו היא עזרת מצרים שהיו שולחים להם סוסים כמו שאמרו לישעיה (נ) לא כי על סוס ננוס ועל קל נרכב: ולא נאמר עוד: למעשה ידינו. שהם אלהינו: אשר בך. לבדך תהיה תקותינו המרחם יתומים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַלְכֵי אַתּוּר לָא יִפְרְקִנָנָא עַל רָכְבֵי סוּסְוָן לָא נִתְרְחֵיץ וְלָא נֹאמַר עוֹד אֱלָהָנָא לְעוֹבָדֵי יְדָנָא דְמִן קֳדָמָךְ אִתְרַחֵם עַל אֲבָהְתָנָא כַּד הֲווֹ בְמִצְרַיִם הָא כְּיַתְמִין:
אִבְּן עֶזְרָא אשור - כי כתוב ואשור הוא מלכו לא נשען על אשור ולא על סוסינו המובאים ממצרים. ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו - כנגד מעשה חרשים, כי אין מי שיעזור מי שאין כח לו כמו היתום, רק אתה וכתוב: אבי יתומים וזה כנגד כי כשלת בעונך ואין עוזר לך.
מְצוּדַת דָּוִד אשור לא יושיענו. גם אמרו אשור וכו׳, ר״ל עוד לא נבקש עזרה מאשור: על סוס לא נרכב. ר״ל לא נבטח עוד בגבורת הסוס במלחמה: ולא נאמר עוד אלהינו וגו׳. ר״ל הפסל הנעשה במעשה ידינו לא נקבל עוד לאלוה: אשר בך. ר״ל כי ידענו אשר לבד בעזרתך ימצא היתום רחמים וחמלה עם כי תשש כוחו להתחזק מעצמו:
מַלְבִּי״ם אשור נאמר אליך בשפתותינו, שמעתה לא נבטח עוד על דבר זולתך, לא על אשור שבטחו בו מלכי ישראל בצר להם, כי אשור לא יושיענו, ולא נבטח על מצרים שנתנו לנו סוס ורכב שנלחם בכחנו, כי על סוס לא נרכב, ולא נבטח עוד על הפסילים והמערכת, כי לא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, כי רק בך נבטח, מצד שידענו אשר בך ירוחם יתום, שמי שאין לו שום עוזר וסומך מצד הטבע אתה תרחם עליו מצד רחמיך וכן אחר שאין לנו בטחון ותקוה על שום דבר נמצא רחמים אצלך:

ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ׃

רַשִׁ״י ארפא משובתם. אמר הנביא כך אמר לי רוח הקודש מאחר שיאמרו לפני כן ארפא משובתם ואוהבם בנדבת רוחי אעפ"י שאינן ראויין לאהבה אתנדב לאהבתם כי שב אפי ממנו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲקַבְּלִינוּן בִּתְיוּבְתְּהוֹן אֶשְׁבוֹק לְחוֹבֵיהוֹן אֲרַחֲמִנוּן כַּד יְתוּבוּן בִּנְדָבָא אֲרֵי תַּב רוּגְזִי מִנְהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא ארפא - מלת משובה לגנאי בכל המקרא ואיננו כאומר משובתם בכל מקום שהכיתים, רק המשובה בנשמה כחולי בגוף על כן מלת ארפא כנגד הכה אפרים. אהבם - אהבת נדבה הפך ימאסם אלהי. כי שב - הפך חרה אפי בם:
מְצוּדַת דָּוִד ארפא משובתם. כאשר יאמרו כן אז אסלח על מה שהלכו בדרך שובב ומרדו בי: אוהבם נדבה. ואז אאהב אותם בנדבת לבי אף שאינם ראויים אל אהבה כי הוידוי די להסיר האיבה ולא להביא אהבה: כי שב אפי ממנו. ותשאר א״כ האהבה הראשונה:
מְצוּדַת צִיּוֹן משובתם. ענין מרידה והליכה בדרכי הלב כמו שובו בנים שובבים (ירמיהו ג׳:י״ד):
מַלְבִּי״ם ארפא, ה' משיב להם, אני ארפא תחלה את משובתם, מדמה השובבות שלהם כמכה דבוקה בם, וארפא את המכה, שע"י התשובה ירפאו ממכתם, ואח"ז אהבם נדבה אשוב לאהבה אותם, שלא לבד שאשא להם את העבר כי אאהב אותם וזה אעשה מצד נדבת לב, אחר כי שב אפי ממנו, היינו מן משובתם, שעד עתה חרה אפי על משובתם וע"י שישוב אפי אשוב לאהבה אותם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ממנו. כינוי היחיד מוסב על משובתם:

ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן׃

רַשִׁ״י ויך. הטל את שרשיו ויצליחם כלבנון כשרשי אילני הלבנון שהם גדולים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יְהֵי מֵימְרִי כְּטַלָא לְיִשְׂרָאֵל יִזְהַרוּן כְּשׁוֹשַׁנָא וְיַתְבוּן עַל תְּקוֹף אַרְעֲהוֹן כְּאִילָן לִבְנָן דִמְשַׁלַח עוֹבַרְתֵּיהּ:
אִבְּן עֶזְרָא אהיה - הפך שרשם יבש ויבוש מקורו והשושנה תפרח מהרה, ובעבור שאין לה שורש רק דק, אמר ושרשיו יהיו כשורש עצי לבנון. ויך שרשיו - באורך וברוחב כדרך ומחה אל כתף ים כנרת ובמידות שברים ותבריתא.
מְצוּדַת דָּוִד אהיה כטל לישראל. ר״ל לא תפסוק אהבתי מהם כמו שאין הטל נעצר מעולם: יפרח כשושנה. יעלה פרחי׳ נעים כשושנה ושרשיו יתפשטו כשרשי עצי לבנון:
מְצוּדַת צִיּוֹן כשושנה. הוא הורד: ויך. יאמר כן בדרך השאלה על התפשטות ודוגמתו ומחה על כתף ים כנרת (במדבר ל״ד:י״א) ומחה הוא תרגום של מכה: כלבנון. שם יער:
מַלְבִּי״ם אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה כבר הביאו בספורי הטבע כי יש שושנה הנקראת שושנת יריחו, שאינה נשרשת בקרקע והרוח נושאה לארצות רחוקות דרך מדבריות והיא מתלחלחת מן הטל ופורחת וגדלה בהוד והדר, והוא משל לישראל הנישאים ע"י הרוח ממקום למקום גולים ומטולטלים, וה' הוא הטל המחיה אותם בגלותם, והיא פורחת ביופי והוד כשושנה. ויך שרשיו כלבנון, ר"ל והגם שהכה את שרשיו שהיו נשרשים תחלה בארצם בחוזק כלבנון, שהארזים נשרשים בעומק, והשרשים האלה הכו ונעקרו ממקומם, ואין להם שורש ומקום קבוע, בכ"ז הגם שהכו השרשים.
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ויך שרשיו. כמו הכה אפרים שרשם יבש:

ז יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן׃

רַשִׁ״י ילכו יונקותיו. יסגון בנין ובנן ויהי כזיו מנרתא דקודשא זיוהון וריחהון כריח קטרת בוסמיא: כלבנון. כבית מקדשא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יִסְגוּן בְּנִין וּבְנָן וִיהֵי כְזִיו מְנָרַת קוּדְשָׁא זִיוְהוֹן וְרִיחֲהוֹן כְּרֵיחַ קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:
מְצוּדַת דָּוִד ילכו יונקותיו. ענפיו יתפשטו למרחוק והוד יפיו יהיה כאילן זית שעליו לחים כל השנה וריחו יהיה נודף כריח לבנון המריח ביותר לפי מרבית העשבים והאילנות הגדילים שמה ר״ל יהיו משופעים בהרבה מיני טובות:
מְצוּדַת צִיּוֹן יונקותיו. ענפיו הרכים וכן ויעל כיונק לפניו (ישעיה נג): הודו. ענין הדר ונאה:
מַלְבִּי״ם ילכו יונקותיו, שהם ענפים הרכים שעולים מן הארץ אצל השרשים הם ילכו ויתפשטו, ר"ל הבנים שיהיו באחרית הימים שהם היונקות שעלו אחרי השרשים הקדמונים שהכו ונתבטלו הם יהיו לעצים רעננים נושאי פרי, ויהי כזית הודו שהזית יתן שמן למאור, כן יאירו פרים באור ה', והזית עלהו רענן בקיץ ובחורף וכן יתמידו בהצלחתם בכל הזמנים, וריח לו כלבנון ועדן יהיה להם ריח הלבנון שהיא הקדושה והטהרה המתיחסת אל הלבנון שהוא בא"י מקום הטהרה והקדושה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יונקותיו. הם הבדים הדקים שעולים אצל האילן מן השרשים (יחזקאל י"ז) :

ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן׃

רַשִׁ״י ישובו יושבי בצלו. אותן שהיו כבר יושבים בצל הלבנון שדימה בו ישראל ובית המקדש ועכשיו גלו מעמו ישובו אליו: זכרו כיין לבנון. כדוכרן יבבות חצוצרתא דעל חמר עתיק דמתנסך בבית מקדשא שהיו תוקעין בחצוצרות על הנסכים כשהלוים אומרים בשיר:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי גָלוּתְהוֹן יַתְבוּן בִּטְלַל מְשִׁיחֲהוֹן וְיֵחוּן מֵתַיָא וְיִסְגֵי טוּבָא בְּאַרְעָא יְהֵי דָכְרָן טַבְוָתְהוֹן עָלֵיל וְלָא פָסֵיק כְּדוּכְרַן יַבְּבוֹת חֲצוֹצַרְתָּא עַל חֲמַר עַתִּיק דְמִתְנַסֵךְ בְּבֵית מַקְדָשָׁא:
אִבְּן עֶזְרָא ישובו - אמר יפת: יושבי בצל הלבנון. ולפי דעתי: יושבי בצל ישראל והם העבדים, שיהו אכריהם וכורמיהם. יחיו דגן - והקמות יפרחו כגפן. וזכרו - ריחו כדרך אזכרתה. ויפת אמר: זכר גפנם למרחק כיין לבנון.
מְצוּדַת דָּוִד ישובו יושבי בצלו. אלו שישובו ויחסו בצלו של מקום יהיה בשובה ונחת: יחיו דגן. יחיו את עצמם בנחת ועדן כדגן המחיה את הבריות: ויפרחו. ירבו פרחים: זכרו. זכרון שמו יהיה כיין הגדל בלבנון המוזכר לשבח:
מְצוּדַת צִיּוֹן ישובו. ענין ההשקט ומרגוע כמו בשובה ונחת (שם ל): יחיו. ענין השבת הנפש מן החולשה ודומה לו עד חיותם (יהושע ה): דגן. כדגן ותחסר כ״ף הדמיון וכן ייטיב גהה (משלי י״ז:כ״ב) ומשפטו כגהה:
מַלְבִּי״ם ישובו, ומהם ישובו אלה שירצו להיות יושבי בצלו ר"ל בצל הלבנון, נבא שרבים מן הגולים ישובו לשבת בארץ ישראל ויקבעו דירתם בארץ הקדושה בצל הלבנון, והם יחיו דגן שיהיה להם שם דגן ללחם ביתם. ויפרחו כגפן המתפשט למרחוק כי ירבו ויפרו שמה ויעשו פרי ותנובה. זכרו, ר"ל זכרו של לבנון יהיה כיין לבנון, שגם אלה שלא ישובו לישב בצל הלבנון ולדור בא"י יזכרו תמיד בהלבנון כמו שזוכרים את היין של לבנון הטוב מאד ולא ימוש זכרונו מלב השותהו, כן יזכרו ההר הטוב והלבנון בכל תפלותיהם ויעלו את ירושלים על ראש שמחתם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יחיו דגן. כמו היחיו את האבנים מערמות העפר (נחמיה ג') :

ט אֶפְרַיִם מַה־לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא׃

רַשִׁ״י אפרים. יאמר מה לי עוד ללכת אתרי העצבים וישובו מעכו"ם אני אענהו מצרתו: ואשורנו. אראה בעניו: אני כברוש רענן. אני לו נכפף להיות אוחז ידו בי כברוש רענן הנכפף לארץ שאדם אוחז בענפיו כלומר אהיה מצוי לו: ממני פריך נמצא. והלא אני הוא שכל טובתך מאתי באה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יֵימְרוּן דְבֵית יִשְׂרָאֵל מַה לָנָא עוֹד לְמִפְלַח לְטַעֲוָתָא אֲנָא בְּמֵימְרִי אֲקַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן דְיִשְׂרָאֵל וְאֶרְחֵים עֲלוֹהִי אֲנָא בְּמֵימְרִי אַעְבְּדִינֵיהּ כְּבִירְוָן שַׁפִּירָן דְמִן קֳדָמַי סְלִיחַ לִתְיוּבְתְּהוֹן מִשְׁתַּכְּחָא:
אִבְּן עֶזְרָא אפרים - באמרו: אפרים מה לי עוד, אין לי צורך אליהם אני אענהו לתת לו כל חפצו, כדרך והכסף יענה את הכל. ואשורנו - לתת עיני לטוב עליו, עד שאשורנו נמצא שיהיה כברוש רענן ואל תפחד, בעבור שאין לו לברוש פרי כי ממני פריך נמצא.
מְצוּדַת דָּוִד אפרים וגו׳. ר״ל כשיאמר אפרים מה לי עוד לפנות אל העבודת כוכבים הלא עתה טוב לי מאז: אני עניתי. ר״ל אז אני אענה לו על כל מה שישאל ממני: ואשורנו. אסתכל ואשגיח בו לתת לו די מחסוריו: אני כברוש רענן. ר״ל כמו ברוש הלח והרטוב שכופפין ראשו אצל שרשיו כן אני שוכן מרום ואני משפיל עיני להשגיח בך וכל פרי הצלחתך נמצא לך ממני:
מְצוּדַת צִיּוֹן לעצבים. הם העכו״ם: עניתי. מלשון ענייה ותשובת שאלה: ואשורנו. ענין הבטה וראיה כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז): כברוש. שם אילן: רענן. ענין לחות ורטיבות כמו בשמן רענן (תהילים צ״ב:י״א-י״ב):
מַלְבִּי״ם אפרים, גם אפרים שהם עבדו ע"ז תחלה, יאמר אז מה לי עוד לעצבים, ויכיר שאין בה ממש. אני עניתי ואשורנו, ואז אענה אותם על תפלותיהם ואשגיח עליהם מרחוק בהשגחתי, ומפרש מה שיענה להם, יאמר אליהם אני כברוש רענן אני דומה כברוש שענפיו רבים ומתפשטים ועליו רעננים תמיד עד שהיושב תחתיו ימצא מחסה מחום השמש ומסתור מזרם וממטר כי כן החוסה בי ימצא מחסה מכל פגעי הזמן בכל עת ובכל זמן, ולא תדמה שאני כברוש שאינו נושא פירות. כי ממני פריך נמצא, הפירות שנמצאים אצלך הם ממני, ר"ל שאני המשפיע גם את הטוב הגשמי והרוחני. ופריי פרי עץ חיים:

י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי־יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם׃

רַשִׁ״י מי חכם. בכם ויבן אלה. מי חכם בכם ויתבונן לתת לב לכל אלה וישוב אלי: ופושעים יכשלו בם. בשבילם על שלא הלכו בהן כן תרגם יונתן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַן חַכִּים דְיִסְבַּר אִלֵין סוּכְלָתָן וְיֵדְּעִינוּן אֲרֵי תַקְנָן אוֹרְחָתָא דַייָ וְצַדִיקַיָא דְהַלִיכוּ בָּהּ יֵחוּן בְּהוֹן בְּחַיֵי עַלְמָא וְרַשִׁיעַיָא יִתְמַסְרוּן לְגֵיהִנָם עַל דְלָא הֲלִיכוּ בְהוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד מי חכם. כהתימו דברי תוכחותיו אמר מי שהוא חכם יבין אלה הדברי׳ ואם הוא נבון להבין דבר מתוך דבר ידע וישכיל אשר דרכי ה׳ המה ישרים אין בהם נפתל ועקש וצדיקים ילכו בהם כדרך מהלכם מבלי כשלון אבל הפושעים יכשלו בהם כאלו היה בהם מקום נפתל ועקש כי יצר מחשבות לבם יסלף להם הדרכים ולא כן אל הצדיקים המיישרים ארחותם:
מַלְבִּי״ם מי חכם החכמה היא המקובלת, והבינה היא מה שאדם מוציא דבר מתוך דבר. ויוכל האדם להבין מתוך בינתו גם בדברים שאין לו קבלה מרבותיו, כמו ההיקשים השכליים שיעשה האדם עפ"י הדברים הבנוים על המושכלות ראשונות והמוחשות, אמנם בדבר שאין לשכל מבוא בהם, כמו לדעת הנהגת ה' והשגחתו וכל עניני האלהות א"א שיבינם האדם משכל אם לא יש לו הקדמות מקובלות שקבל בדרכי החכמה כמו הפנת התוריות והאמונות שקבל מפי הנביאים, ואז יוכל להבין דבר מתוך דבר מדברים שקבל בחקי החכמה, וז"ש מי חכם ויבן את אלה. וכבר התבאר אצלנו שאין על חקי החכמה מופתי הדעת, כי גדר הדעת הוא דבר שיש לו בו ידיעה ברורה, כמו דברים שהשיג בחישיו, אבל חקי החכמה לא ידעם מעצמו רק מי שהוא נבון וחקר בחקי החכמה להבין דבר מתוך דבר הוא יגיע בם לכלל דעת שידע ידיעה ברורה, ועז"א נבון וידעם, והוא כי ישרים דרכי ה', שכל התלונת שמתלוננים על ההשגחה ממה שרואים צדיק ורע לו ורשע וטוב לו שידמה לנו רוע הסדר בהנהגה ושאין השגחה ושכר ועונש, מי שהוא מקובל בחקי החכמה שה' משגיח ושדרכיו טוב וחסד ורחמים אז יבין וידע שדרכי ה' מצד עצמם המה ישרים, ושרוע הסדר הנדמה לנו הוא מצד המונהגים, שהפושעים יכשלו בהדרכים הישרים מצד שלא ייטיבו צעדיהם בדרך הישר ובכ"ז אין חסרון בהדרך, רק בההולכים שאינם מישרים צעדיהם ללכת בדרכי יושר, אבל הצדיקים הם ילכו ולא יכשלו, ואמר זה נגד המתלוננים על הגלות ועל עונשי ה' את עמו שנראה כאילו עזבם אל המקרה וההפקר, שהחכמים והמבינים ידעו שהכל הוא בהשגחה ודרכי ה' ישרים צדיק וישר הוא:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חכם, נבון, וידעם. הבדל הענינים אלה וכלליהם התבאר באורך בפי' משלי:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.