Amos 1 — עָמוֹס א
גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)
English Summary
א דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר־הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל־יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ׃
רַשִׁ״י
אשר היה בנוקדים. תרגום יונתן דהוה מרי גיתין כמו ומישע מלך מואב היה נוקד (מלכים ב ג׳:ד׳): שנתים לפני הרעש. שנתים קודם שנתנגע עוזיה יום שנתנבא ישעיה שנא' וינועו אמות הסיפים (ישעיהו ו׳:ד׳) ואומר כאשר נסתם מפני הרעש וגו' (זכריה י״ד:ה׳):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
פִּתְגָמֵי עָמוֹס דַהֲוָה מָרֵי גִתִּין מִתְּקוֹעַ דְאִתְנַבֵּי עַל יִשְׂרָאֵל בְּיוֹמֵי עֻזִיָה מְלַךְ שִׁבְטָא דְבֵית יְהוּדָה וּבְיוֹמֵי יָרָבְעָם בַּר יוֹאָשׁ מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל תַּרְתֵּין שְׁנִין קֳדָם מֵיתֵי זִיעָא:
אִבְּן עֶזְרָא
זה הנביא היה בימי הושע וכל נבואתו על ירבעם בן יואש. ורובי המפרשים אמרו: כי הרעש היה בהכנס עוזיה להקטיר קטרת ואין ראיה מהמקרא רק מהקבלה, כי הכתוב אומר כי בימי עוזיהו היה הרעש ודבר גדול היה ולחשבון הזה הוא ובעוד ששים וחמש שנה, כי אם היתה זאת הנבואה בתחילת מלכות אחז, הנה אחר עשרים ושתים שנה יחת אפרים מעם אשור, כי כן כתוב וטעם הרעש להזכירו כי התנבא לפני היותו שיבוא רעש ויכה בית החורף על בית הקיץ. ומלת נוקדים – רועים, כמו: ומישע מלך מואב היה נוקד.
מְצוּדַת דָּוִד
אשר היה בנוקדים. ר״ל שהיה הגדול שבנוקדים: מתקוע. שם עיר בנחלת אשר: ובימי ירבעם. שמלך בימי עוזיה (ולפי שניבא גם עליו בארצו כי היה מבני עשרת השבטים לכן אמר בימי ירבעם): לפני הרעש. שהיה כשנכנס עוזיה בהיכל להקטיר וכמ״ש כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה (זכריה י״ד:ה׳):
מְצוּדַת צִיּוֹן
בנוקדים. לפי שרוב הצאן המה נקודים יקרא המתעסק בהם בשם נוקד וכן ומישע מלך מואב היה נוקד (מ״ב ג): חזה. ניבא:
מַלְבִּי״ם
דברי עמוס אשר היה בנוקדים, הרי"א השיג בכאן על המורה (פל"ב ח"ב) שהניח יסוד מוסד שא"א שתחול הנבואה רק על האדם המוכן אליה, אם בהכנה טבעיית כפי מזג גופו ומוחו וכח דמיונו, ואם בלימוד החכמות וטוב המדות, ואמר מהרי"א שדעת זה בנוי על דברי הפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעיי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם, ואין זה דעת תורתנו כי אין הנבואה דבר טבעיי ואין ההכנה צריכה אליה, כי הנבואה דבר נסיי בהכרח, כי כל כח משיג יש לו יחוס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו, ונפש האדם אין לה יחוס ולא ערך על הסידור האלהי שתקבלהו בדרך טבעיי אם לא בדרך נס, וא"כ ההכנות הטבעיות מהמזג וכן לימוד החכמות אינם תנאי אל הנבואה, והלא עמוס עם היותו בנוקדי הצאן (כי בעל הצאן נקרא נוקד) והיה בנוקדים, ר"ל משרת אצל הנוקדים ולא למד חכמה ולא היה לו כבוד ועושר ומכ"מ התנבא. ולדעתי יש בזה הבדל בין הנביא המנבא לצורך עצמו ושלימותו ובין הנביא שהוא שליח לצורך הכלל, כי שינבא ה' את האדם הבלתי מוכן אל הנבואה הוא כבריאת יש מאין, וזאת לא יעשה ה' רק לצורך גדול, כי כל הנסים שעשה ה' היו בריאת יש מיש ע"י המרת הצורות כמו שבארתי במק"א, ולכן לא יבחר ה' להשפיע רוח נבואה על איש רק בהיותו מזומן לה שאז יוסיף ברכתו בההכנה הנמצאת בו ביתר שאת ויתר עז להשלימו, כמ"ש אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, אבל בעת שיצטרך ה' לשלוח נביא אל הדור ולא ימצא איש המוכן לזה בטבעו מלידה ומבטן ומהריון וע"י הכנסתו, יבחר את אשר יקרב אליו מצד צדקתו ויגדל הנס, ומזה המין היה נבואת עמוס שלא נבא לצורך עצמו רק לצורך הכלל, שהגם שכבר נבאו עוד שלשה נביאים באותו פרק, רצה ה' ששני נביאים ינבאו ביחוד לעשרת השבטים והם הושע ועמוס ושנים ינבאו ליהודה והם מיכה וישעיה, ורצה ששני אלה יהיו מעשרת השבטים הושע היה משבט ראובן ועמוס היה מתקוע שהוא בחלק אשר ולא מצא אז מוכן ממנו בערך יתר העם, ואחר שהוצרך לשלחו בשליחות כולל הוסיף ברכה ושפע קדש על ההכנה המעטה שמצא בו וישפוך את רוחו עליו. ומה שטען הרי"א על שלא תמצא הנבואה באו"ה ולא בישראל אחר החורבן, הגם שא"א שלא ימצא איש מוכן לזה. אינו טענה, שממה שכתב הרמב"ם שא"א שינבא רק המוכן לנבואה, לא נוכל להוליד שכל המוכן לנבואה מוכרח שינבא, כי גם חלות הנבואה על המוכן תלוי ברצון אלהי, כי גם המוכן לנבואה אינו מוכן לזה כדברים המחוייבים בטבע, כי גם נבואת המוכן הוא נס ופלא, רק שאינו נס גדול כ"כ כנבואת הבלתי מוכן, כמו שהנס שישלח ה' ברכה בזרע הארץ לעשות בשנה אחת תבואה לשלש השנים אינו נס גדול כ"כ כנס אלישע שמעט השמן שבאסוך ימלא כל הכלים. והנה מ"ש אשר חזה על ישראל הקשה מהרי"א והלא נבא גם על יהודה ועל כמה אומות? ולמה זכר מן הרעש? ולמה התחיל הנבואה ויאמר ה' מציון ישאג ואח"כ אמר כה אמר ה' ואין זה מסגנון המליצה?. ולדעתי מ"ש ויאמר ה' מציון ישאג, נמשך לתוארי עמוס. שר"ל הוא עמוס אשר חזה על ישראל ויאמר כי ה' מציון ישאג. כי באשר עמוס לא היה מוכן לנבואה ולא היה מוחזק בעיני העם לנביא אם מצד עצמו אשר היה בנוקדים רועה צאן ובולס שקמים, ואם מצד מקומו בהיותו מתקוע ששם לא היו בני הנביאים ולא נביא שיסמוך אותו ויעיד עליו שהוא נביא אמת בכ"ז נתחזק לנביא אמת ע"י שנבא שנתים לפני הרעש ויאמר בנבואתו שה' מציון ישאג. שהוא על הרעש שיהיה מציון, וכן נבא אז על עצירת גשמים שיהיה בעת ההיא, כמ"ש ואבלו נאות הרועים, וזה נבא שנתים לפני הרעש, ונבואתו באה ונהיתה שתי שנים אחר שנתנבא, עי"כ ידעו כל ישראל כי נאמן הוא לנביא לה', (ומ"ש שנבא בימי ירבעם בן יואש בארתי בתחלת הושע, ששנתים לפני הרעש היה עוזיה נכנע תחת מלכי ישראל ונקרא המלכות ע"ש מלכות ישראל ולכן הזכיר את ירבעם עיי"ש):
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
בנוקדים. מגדל הצאן נקרא נוקד. וכן ומישע מלך מואב היה נוקד, ע"ש שהצאן עשוים נקודים וברודים, או שנוקדים אותם לסימן בל יתחלפו:
ב וַיֹּאמַר יְהוָה מִצִיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל׃
רַשִׁ״י
מציון ישאג. מבית קדשי הקדשים הדיבור יוצא: ואבלו נאות הרועים. ויצדון מדורי מלכיא ויחרוב תקיף כרכיהון:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַאֲמַר יְיָ מִצִיוֹן יִכְלֵי וּמִירוּשְׁלֵם יָרִים מֵימְרֵיהּ וְיִצְדוּן מָדוֹרֵי מַלְכַיָא וְיֶחֱרַב תְּקוֹף כְּרַכֵּיהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר, ישאג - רעם גדול שיהיה ואז ימנע הגשם ויהיה להם חסרון לחם ומים כאשר יזכיר, או הטעם ששמע זה הנביא קול השם בדרך נבואה, קול גדול כשאגת אריה והנה הקול כמו גזירה שנגזרה מהשם, על כן אמר: ואבלו נאות הרעים, כי הצאן תמות בלי מרעה. ויבש ראש הכרמל - העצים הנראים בראש והמפרש נאות הרעים על המלכים, איננו מטעם הפרשה.
מְצוּדַת דָּוִד
מציון ישאג. ר״ל ממקום שכנו ישאג לאיים ולהחריד: ומירושלים וגו׳. כפל הדבר במ״ש: ואבלו. מקול שאגתו ישחתו מדורי הרועים הם היכלי העכו״ם: ראש הכרמל. מיטב הכרמל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ואבלו. ענין השחתה כמו אבלה אדמה (יואל א): נאות. מדור: ראש. ענין מיטב כמו ראשית גבורתם (ירמיה מט): הכרמל. הוא שם כולל למקום שדות וכרמים וכן הדר הכרמל (ישעיה לה):
מַלְבִּי״ם
ויאמר כבר פירשתי ששיעור הכתוב אשר חזה ויאמר שנתים לפני הרעש, אז נבא על הרעש, שה' ישאג מציון, כי הרעש התחיל מציון ושם היה שאגה גדולה, ומירושלים העיר יתן קולו שהוא קטן משאגה, כי הרעש התפשט מציון לירושלים ומשם לכל ערי א"י ונתן קולו קול עוז, שהוא קול הרעש אשר הרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, זה נבואה אחת שנבא קודם בואה. נבואה ב' הודיע כי יהיה שנת בצורת עד כי יאבלו נאות הרועים כי לא יהיה מרעה לבהמות, ויבש ראש הכרמל ששם מלא תבואה לחה תמיד. כ"ז נבא שתי שנים קודם ונתקיימה נבואתו והוחזק לנביא נאמן:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
ישאג. יתן קול, התבאר (יואל ד' ט"ז) : ראש הכרמל. מובחר הכרמל, וכרמל שם לשדי תבואה הלחים והמלאים וטובים:
ג כֹּה אָמַר יְהוָה עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת־הַגִּלְעָד׃
רַשִׁ״י
על שלשה פשעי וגו'. דכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב ל״ג:כ״ט) ואם יותר יותר וכאן כך הוא כבר נהגתי עמהם כמדותי לוותר להם על ג' פעמים ואם יש יותר כל שכן שיש בכלל המרובה המועט: ועל ארבעה לא אשיבנו. על פשע רביעי אין עלי עוד להשיבו ריקם מלהשיב לו גמול וכל שכן שיש לו פשעים הרבה עתה את זה אפקוד עליהם אשר דשו יושבי גלעד הסמוכין להם: בחרוצות הברזל. ת"י במוריגא דפרזלא והוא כעין שופינ"א שקורין לימ"א שעשוי חרוצים חרוצים ורודים בהם בני אדם ביסורי' ובהם מחתכין את קשי התבואה לעשותן תבן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי דַמֶשֶׂק וְעַל אַרְבְּעָה לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל דְדָשׁוּ בְמוֹרִגֵי בַרְזְלָא יַת יַתְבֵי אֲרַע גִלְעָד:
אִבְּן עֶזְרָא
כה - אמר אליהוא: הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והטעם כי יזהירנו ואם לא ישמע יענישנו בפעם הרביעית. ויפת אמר: על הדור הרביעי, אם היו כל הדורות רשעים. והגאון אמר: שלשה עונות סלחתי לו וזאת הרביעית לא אסלח והנה בדמשק ועזה וצור ואדום ובני עמון לעולם הרביעית שהרעו ליעקב, ובמואב שהרעו לעשו ושניהם בני יצחק, על כן הזכירו פעמים בנבואתו. ולא מצאנו ככה בספרי כל הנביאים הנמצאים. על דושם - זה הכתוב על חזאל שהרע לישראל וישימם כעפר לדוש. וטעם את הגלעד יושביה או שברחו ישראל ממנה, והוא היה חורש את הגלעד. וכתוב: ויכם חזאל.. את כל ארץ גלעד.
מְצוּדַת דָּוִד
על שלשה פשעי דמשק. יתכן שהם הפשעים הראשיים בדמשק והחמורים מכולם והם עכו״ם וג״ע וש״ד הנמצאים בכל אלה הנזכרים פה ור״ל האם מהראוי שעל שלשת הפשעי׳ הראשיים ועל הוספת פשע הרביעי שלא אשיב לו גמולו בראשו בתמיה: על דושם. עתה יפרש מהו הפשע הרביעי שישלם עליו הגמול ואמר שהוא על שדשו את אנשי גלעד בכלי ברזל מלא חריצים עשוי לדוש בו התבואה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
דושם. מל׳ דישה: בחרוצות. שם כלי דישה מלאה חריצים כמו כי לא בחרוץ יודש קצח (שם כח):
מַלְבִּי״ם
כה אמר ה', אחר שספר תארי הנביא ואיך הוחזק לנביא נאמן, מתחיל גוף הספר, וטרם יתחיל נבואותיו על יהודה ועשרת השבטים הקדים נבואת פורעניות על שכני א"י אשר הרעו לישראל, והודיע כי יענישם ה' בעבור זה, שהגם שישראל לקו בעונם בכל זאת לא ינקו כל הנוגעים בם לרעה כמ"ש וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, והנה ארם היה שכן לא"י בצד מזרח ופלשתים במערב וצור בצפון ואדום ועמון ומואב בדרום ויודיע ענשם זאח"ז, והתחיל מארם שהם הריעו לישראל תחלה מן ימי אלישע עד ימי ירבעם בן יואש כמבואר בספר מלכים, ואמר על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה הכי לא אשיבנו את גמולו? אחר שחטאו שלשה פשעים וגם הפשע הרביעי הלא בהכרח שאענישם ואשוב גמולם להם, אולם מה הן השלשה פשעים פי' הרד"ק שלש פעמים שהרעו לישראל תחלה, והרי"א פי' שר"ל שלשה פשעים הידועים שהם ע"ז וג"ע וש"ד שהיה ביניהם, ואמר שהגם שלא השבתי גמולם על שלשת הפשעים הכי עתה שפשעו גם פשע הרביעי הכי לא אשיבנו? והפשע הרביעי הוא על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד, שהיו מעבירים על גופם חריצות ברזל כמו שדשים את התבואה ליסרם באכזריות חמה ושטף אף:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
לא אשיבנו. פרשתי מענין השבת גמול ובתמיהה, אולם באמת השבת גמול בא תמיד בקישור הלמ"ד ומעלליו אשיב לו (הושע ד׳:ט׳) , והשבה עם את הוא השבת הדבר למקומו. או תשובה למדבר, ומענין זה בא פה, שבעבור ארבעה פשעיו לא אשיבנו לארצו ולמדרגתו, או ר"ל הכי לא אשיב אותו תשובה על פשעיו, והתשובה תהיה הפורעניות שאביא עליהם שבזאת יכירו חטאתיהם:
ד וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן־הֲדָד׃
רַשִׁ״י
חזאל. ובן הדד מלכי ארם וראש ארם דמשק:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַשְׁלַח אֶשְׁתָּא בְבֵית חֲזָאֵל וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנְיַת בַּר הֲדָד:
אִבְּן עֶזְרָא
ושלחתי - בבית חזאל. בני בניו אולי רצין היה מהם, שהמיתו מלך אשור.
מְצוּדַת דָּוִד
ושלחתי. לכן אשלח אש: בבית חזאל. ר״ל אויב חזק יחריב בית חזאל מלך דמשק: ארמנות בן הדד. ההיכלות שבנה בן הדד מלך ארם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ואכלה. ותשרף:
מַלְבִּי״ם
ושלחתי אש, שלא תבוא פורעניותם בדרך הטבע שתחלה יכבוש האויב ערי השדה סביב ואח"כ יכבוש שער העיר ואח"ז יחריב בית המלך, כי יהיה בהפך, תחלה אשלח אש בבית חזאל שהוא בית המלכות, ואחר כך אכלה ארמנות בן הדד בן חזאל שמלך אחריו ובנה ארמונות סביב בית אביו, ואח"כ.
ה וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת־אָוֶן וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן וְגָלוּ עַם־אֲרָם קִירָה אָמַר יְהוָה׃
רַשִׁ״י
בקעת און. מקום הוא בארם: ותומך שבט. ועביד שולטן כמו לא יסור שבט (בראשית מ״ט:י׳) על שם שהמושל רודה את העם במקלות: מבית עדן. מקום: קירה. מקום ושם הגלם סנחריב בימי אחז שנאמר ויעל דמשק ויתפשם ויגלה את ארם קירה (מלכים ב ט״ז:ט׳) כל הפורענות שנתנבאו נביאי ישראל לבא חרב על העכו"ם נביאים שהיו קודם סנחריב כגון ישעיה ועמוס נבאו על חרב סנחריב וירמיה ויחזקאל נבאו על חרב נבוכדנאצר:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאֶתְּבַר תְּקוֹף דַמֶשֶׂק וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵיב מִבִּקְעַת אָוֶן וְעָבֵיד שׁוּלְטַן מִבֵּית עֶדֶן וְיִגְלוּן עַמָא דַאֲרָם לְקִירְנֵי אֲמַר יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא
ושברתי - כי נלכדה בהלכד שומרון. והכרתי - בקעת און שם עיר בארם. ותומך שבט - כמו מטה עוז שבט למשול. קירה - אל קיר שם עיר באשור, וככה כתוב: ויגלם קירה.
מְצוּדַת דָּוִד
בריח דמשק. ר״ל האויב יבוא בה כאלו נשברו הבריחים ונפתחו השערים: ותומך שבט. ר״ל אכרות תומך שבט מבית מדן ועל המושל יאמר שהוא אוחז השבט לרדות בו את המחוייב וכן לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ״ט:י׳): קירה. אל קיר והוא שם מקום וכן נאמר ויגלם קירה (מ״ב ט״ז):
מְצוּדַת צִיּוֹן
בריח. מטה העשוי לסגור בו השער: מבקעת און. שם עיר: ותומך. ומחזיק וכן וכפיה תמכו פלך (משלי לא): שבט. שרביט: מבית עדן. שם עיר:
מַלְבִּי״ם
ושברתי בריח דמשק בריח של מבצר העיר, ואח"כ והכרתי יושב מבקעת און שהיו סביב דמשק, ותומך שבט מבית עדן שהיו שייכים למלכות ארם, והיה להם שבט ממשלה בפ"ע תחת מלכות ארם וגם הם יגלו עם ארם קירה הגם שהיה שבט בפ"ע, באופן שידמו כחולי מסוכן שהחולאת מתחיל מן הלב אשר ממנו תוצאות חיים ומתפשט אל כל איברי הגויה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
תומך שבט. כמו לא יסור שבט מיהודה והוא כינוי אל המשרה:
ו כֹּה אָמַר יְהוָה עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם׃
רַשִׁ״י
עזה. מפלשתים היתה: גלות שלמה. גלות ישראל שתהא הגלות שלימה שלא ימלט איש שהיו עומדים על הדרכים ותופשין הנמלטים ומסגירין אותם וכן עשו אנשי צור וכן לארבע רוחות בחורבן בית שני כמו שמפורש באגדת האזינו עזה מן הדרום צור מן הצפון דמשק מן המזרח ערביים מן המערב שנאמר (ישעיהו כ״א:י״ג) משא בערב ביער בערב תלינו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי עַזָה וְעַל אַרְבְּעָה לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל דְאַגְלִיאוּנוּן גָלוּ שְׁלֵמָא לְמִמְסַר לֶאֱדוֹם:
אִבְּן עֶזְרָא
כה - שהגלו ישראל בדרך שלום, והסגירום לאדום.
מְצוּדַת דָּוִד
על הגלותם וגו׳. כי בזמן חורבן בית השני ע״י טיטוס ברחו קצתם מישראל דרך ארץ פלשתים ותפשום בני עזה ומסרום ביד האויב וז״ש על הגלותם וגו׳ ר״ל על שהגלו את ישראל גלות שלימה איש לא נעדר וזהו במה שתפסום להסגיר לעכו״ם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
להסגיר. ענין מסירה כמו לא תסגיר עבד (דברים כ״ג:ט״ז):
מַלְבִּי״ם
כה אמר ה', עתה נבא על פלשתים שהיו שכני א"י במערב, על שלשה פשעי עזה שהם ע"ז וג"ע וש"ד שהיה בידם ועל ארבעה שהוסיפו עתה הכי לא אשיבנו גמול? על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום, שבעת החורבן עמד אדום על הפרק להכרית את פליטיו כמ"ש בעובדיה ורבים ברחו לצד מערב דרך ארץ פלשתים, והם הסגירו אותם ליד האדומים שהם מסרום אל האויב כדי שיהיה הגלות גלות שלמה שלא ימלט איש:
ז וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאֶשְׁלַח אֶשְׁתָּא בְּשׁוּרֵי עַזָה וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנְיָתָהָא:
אִבְּן עֶזְרָא
ושלחתי - האויב נמשל לאש, כי אש יצאה מחשבון.
מַלְבִּי״ם
ושלחתי אש בחומת עזה, עזה התבצרה בחומה בצורה, ונכבשה החומה, והעיר נתנה למאכלת אש:
ח וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל־עֶקְרוֹן וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה׃
רַשִׁ״י
אשדוד. אשקלון עקרון סרני פלשתים הם: והשיבותי ידי. אכה ואשנה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וָאֳשֵׁיצֵי יָתֵיב מֵאַשְׁדוֹד וְעָבֵיד שׁוּלְטַן מֵאַשְׁקְלוֹן וְאָתִיב מְחַת גְבוּרְתִּי עַל עֶקְרוֹן וְיֵיבְדוּן שְׁאָרָא דִפְלִשְׁתָּאֵי אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:
אִבְּן עֶזְרָא
והכרתי, ותומך שבט - כמו: לא יסור שבט מיהודה.
מְצוּדַת דָּוִד
והשיבותי. ר״ל אכה ואשיב ידי להכות עוד: ואבדו שארית. ר״ל אף שארית מה לא ישאר מהם:
מַלְבִּי״ם
והכרתי יושב מאשדוד שם נכרתו היושבים, ומאשקלון נכרתה הממשלה, ועקרון נחרבה ב"פ לכן אמר והשיבותי ידי, וגת לא חשב כי היתה ליהודה:
ט כֹּה אָמַר יְהוָה עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי־צֹר וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים׃
רַשִׁ״י
ולא זכרו ברית אחים. אשר היה בין חירם ובין שלמה שנאמר ויכרתו ברית שניהם (מלכים א ה) והיו קורין זה לזה אחי שנ' (שם ט) מה הערים אשר נתת לי אחי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי צוֹר וְעַל אַרְבְּעָא לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל דְמַסְרִינוּן גָלוּ שְׁלֵימָא לֶאֱדוֹם וְלָא אִידְכָּרוּ קִיֵם אַחִין:
אִבְּן עֶזְרָא
כה - יש אומרים: כי ברית אחים על דבר שלמה שכרת ברית עם חירם מלך צור והוא קראו אחי ואין זה פשט, רק דרש הדורש כי לא היו אחים כלל ואיננו שב, רק אדום שהוא אחי ישראל באמת מאב ואם והטעם שראה צור כי אדום היה מבקש רעת ישראל יותר מכל הגוים ולא היה זוכר ברית אחים, על כן הסגיר ישראל לאדום להנקם מהם.
מְצוּדַת דָּוִד
על הסגירם. על שהם מסרו לאדום את הבורחים מישראל להיות גלות שלימה כדרך שעשה עזה: ולא זכרו. אנשי צור לא זכרו ברית האחוה שהיה להם עם ישראל וחירם מלך צור קרא לשלמה אח כמ״ש מה הערים האלה אשר נתתה לי אחי (מ״א ט):
מַלְבִּי״ם
כה אמר ה', ינבא על צור, על הסגירם גלות שלמה לאדום שישראל בטחו על הברית שהיה לצור עם ישראל מימי דוד ושלמה וברחו לצור, והם הסגירו אותם ליד האדומים, (הגם שלא הגלו אותם בעצמם כפלשתים), הפך האזהרה לא תסגיר עבד אל אדוניו, וחטאם גדול על שלא זכרו ברית אחים שהיה להם עם ישראל, וחירם אמר לשלמה מה הערים אשר נתת לי אחי:
י וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת צֹר וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאֶשְׁלַח אֶשְׁתָּא בְשׁוּרֵי צוֹר וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנְיָתָהָא:
מַלְבִּי״ם
ושלחתי אש, כי נחרבה ע"י נ"נ ואח"כ ע"י אלכסנדר מוקדון כמבואר ביחזקאל:
יא כֹּה אָמַר יְהוָה עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח׃
רַשִׁ״י
על רדפו בחרב אחיו. שנאמר (מדבר כ) פן בחרב אצא לקראתך וגם עודנו טורף אפו ושומר עברתו ולא חזר בו: ויטרוף לעד אפו. החזיק בה ולא הניחה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבְּעָא לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל רָדְפֵיהּ בְּחַרְבָּא אֲחוּהִי וְחַבֵּיל רַחֲמוֹהִי וּקְטֵיל קְטַל עַלְמִין רוּגְזֵיהּ וְחַמְתֵיהּ נָטְרָא לְאַפְרָשׁ:
אִבְּן עֶזְרָא
כה ושחת רחמיו - שהיו ברחם אחד. וה"א שמרה – נחה וכמוהו: ויקרא לה נבח וכמוה רבים:
מְצוּדַת דָּוִד
על רדפו בחרב אחיו. כי הלא אח עשו ליעקב ומדוע א״כ רדפו בחרב בזמן חורבן בית השני: ושחת רחמיו. ביטל הרחמנות הראוי להיות לו עליו כדרך האח על אחיו: ויטרוף לעד אפו. טרף את ישראל בכל עת שהיה היכולת בידו: ועברתו. העברה שיש לו על בני ישראל שמורה אצלו לעולם ולא יעזבנה בשום פעם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ועברתו. מל׳ עברה וזעם: נצח. לעולם:
מַלְבִּי״ם
כה אמר ה', על שלשה פשעי אדום ע"א וג"ע וש"ד ועל ארבעה וכו' על רדפו בחרב אחיו בעת חורבן בית ראשון, ויטרוף לעד אפו, ע"י הרומיים שהחריבו ירושלים שהרומיים נחשבו לבני אדום לפי מה שבאר מהרי"א בראיות, וכן האף שהיה להם על ישראל בכל זמן הגלות, ויש הבדל בין אף ועברה, שעברה הוא שע"י אפו עובר הגבול לעשות רעה אל הכלל גם אל אלה שלא חטאו, והנה בני אדום י"ל עברה כללית על כלל ישראל ע"י אמונתם, וזה שמורה בלבם לנצח לנקום נקם מן הכלל להומם ולאבדם, ועי"ז גזרו עליהם הרג ושמד ואבדן בכל דור ודור:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
אפו, ועברתו. התבאר אצלי (ישעיה י"ג ובכ"מ) כי אף הוא הכעס על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא אם ע"י האף עובר בקצפו את הגבול לכעוס על הכלל גם על הבלתי חוטא, ומצייר את האף כארי טורף לעד, והגם שנוקם באפו לא עזב את עברתו ושמרה נצח, ומלת שמרה י"מ כמו שמרה במפיק, וי"מ שהה"א נוספת וע"כ המלה מלעיל: הרות, י"מ מענין הר, שבקעו ההרים או המבצרים העומדים שמה, וי"מ נשים ההרות:
יב וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּתֵימָן וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בָּצְרָה׃
רַשִׁ״י
ארמנות בצרה. בין מואב ובין אדום היא ומארץ מואב ונמשכה אחר אדום והיא העמידה לו מלך במות מלך הראשון שנאמר יובב בן זרח מבצרה (בראשית לז):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאֶשְׁלַח אֶשְׁתָּא בְּדָרוֹמָא וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנְיַת בָּצְרָה:
מְצוּדַת דָּוִד
בתימן. היא ארץ אדום הסמוכה לא״י בדרומה ותלקה גם היא: בצרה. עיר הבצורה והוא כרך גדול וגו׳:
מַלְבִּי״ם
ושלחתי אש בתימן שהוא מאדום, ואכלה ארמנות בצרה הוא מטרפולין של אדום, שתחתיו הוא רומי העיר שנבא עליה ישעיה מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו' כמש"פ שם:
יג כֹּה אָמַר יְהוָה עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי־עַמּוֹן וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת־גְּבוּלָם׃
רַשִׁ״י
בקעם הרות הגלעד. השחיתו אותה וגם הרותיהם בקעו שלא ישאר יורש שיערער על הנחלה וכן אומר (בירמיהו מ״ט:א׳) לבני עמון כה אמר ה' הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי בְנֵי עַמוֹן וְעַל אַרְבְּעָא לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל דְבַזָעוּ מַעְדְיַת אֲרַע גִלְעָד בְּדִיל לְאַפְתָּאָה יַת תְּחוּמֵיהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא
הרות - כמו הרים כמו שנות שנים, אולי משתנה מלת הרות בעבור אות הגרון. ואחרים אמרו: שמלת הרות, כמשמעה שלא תלדנה בנים ולא יפחדו להרחיב גבולם. וטעם בתרועה – כי תתפש רבה בכח. וטעם בסער – ברוח סערה, בעבור שהזכיר והצתי אש.
מְצוּדַת דָּוִד
על בקעם. על אשר בקעו כרסי הנשים ההרות של גלעד להוציא הולדות למען יוכלו להרחיב את גבולם ממה שגזלו מבני גלעד על כי לא ישאר יורש מה לערער על הגבול:
מַלְבִּי״ם
על שלשה פשעי בני עמון, ע"ז וג"ע וש"ד כנ"ל ועל ארבעה וכו' על בקעם חרות הגלעד, פי' מהרי"א מענין הר, שלפי שהיו בני עמון סמוכים לארץ הגלעד היו בוקעים ההרים הסמוכים למען הרחיב את גבולם, ורש"י ז"ל פי' הרות כפשוטו, הנשים ההרות, כדי להכרית את ישראל משם, ולשני הפי' יובן מ"ש ירמיה על בני עמון הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, מדוע ירש רומז על הכרתת הילדים היורשים, ועמו בעריו ישב רמז עמ"ש למען הרחיב את גבולם:
יד וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה בְּסַעַר בְּיוֹם סוּפָה
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַדְלֵיק אֶשְׁתָּא בְּשׁוּרֵי רַבָּה וּתְשֵׁיצֵי בִּרְנְיָתָהָא בְּיַבָּבָא בְּיוֹמָא דִקְרָבָא בְּעַלְעוֹל בְּיוֹם רוּח:
מְצוּדַת דָּוִד
בתרועה וגו׳. בעת יריע האויב עליהם ביום המלחמה: בסער. בסערת האויב אשר יבוא: ביום סופה. הוא יום המלחמה וכפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
והצתי. מל׳ הצתה והדלקה: בסער. מל׳ רוח סערה ואמר בדרך שאלה על התגברות האויב: סופה. רוח סופה:
מַלְבִּי״ם
והצתי, יצית בם אש מלחמה וההצתה היא התבערה הנעשית בפעם אחד סביב סביב, כי האש התפשט בכל בני עמון, וכן אמר ירמיה ובנותיה באש תצתנה, וזה יהיה בתרועה ביום מלחמה, וכן לשון זה בירמיה שם, ומפני שעבודת מלכם היה עבודת האש אמר שהאש לא יהיה ממלכם, כי:
טו וְהָלַךְ מַלְכָּם בַּגּוֹלָה הוּא וְשָׂרָיו יַחְדָּו אָמַר יְהוָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וִיהַךְ מַלְכֵּהוֹן בְּגָלוּתָא הוּא וְרַבְרְבוֹהִי כַּחֲדָא אֲמַר יְיָ:
מְצוּדַת דָּוִד
מלכם. מלך בני עמון:
מַלְבִּי״ם
מלכם ילך בגולה, וכולל במלכם עבודת המולך גם המלך כפשוטו, ועז"א הוא ושריו:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.