Micah 1 — מִיכָה א

גודל הטקסט

Michah 1 Summary

Hashem comes down to judge Shomron (Samaria) for its idols, and Michah (Micah) mourns as the blow reaches Yehudah (Judah) and the gate of Yerushalayim (Jerusalem).

The word of Hashem comes to Michah of Moreshet in the days of Yotam, Achaz and Chizkiyahu (Hezekiah), kings of Yehudah, in a vision about Shomron and Yerushalayim. Michah calls on all the peoples and the whole earth to listen, because Hashem will testify against them from His holy Heichal (Sanctuary). Hashem is coming out of His place and treading on the high places of the earth. The mountains melt under Him and the valleys split apart, like wax before a fire and like water pouring down a slope.

All this comes because of the sins of Yaakov and of Beit Yisrael (the house of Israel). The navi (prophet) says that the source of Yaakov's sin is Shomron, the capital of the northern kingdom, and the source of the bamot (altars on high places) of Yehudah is Yerushalayim. Hashem will turn Shomron into a pile of stones in an open field, a place for planting vineyards. He will roll its stones down into the valley and lay its foundations bare. All its carved idols will be smashed, and all its gifts to them will be burned. The navi compares the wealth Shomron gathered for its idols to a harlot's pay, and says it will go off to become a harlot's pay for others.

Michah mourns and wails over this, going barefoot and stripped, crying like jackals and ostriches. Shomron's wound cannot be healed, and it has reached Yehudah and the gate of his people, Yerushalayim. He laments over a series of towns of Yehudah, from Gat and Lachish to Mareshah and Adullam, playing on each town's name in Hebrew. Disaster has come down from Hashem to the gate of Yerushalayim. Lachish is called the beginning of sin for Bat Tziyon (the daughter of Zion, Yerushalayim), because the sins of Yisrael were found in it. Michah tells the people to shave their heads in mourning for the children they love, because they have gone from them into exile.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א דְּבַר־יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל־מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר־חָזָה עַל־שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלִָם׃

רַשִׁ״י דבר. המורשתי מעיר מורישה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ דִי הֲוָה עִם מִיכָה מִמָרֵשָׁה בְּיוֹמֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָה מַלְכַיָא דְבֵית יְהוּדָה דְאִתְנַבֵּי עַל שֹׁמְרוֹן וִירוּשְׁלֵם:

אִבְּן עֶזְרָא זה הנביא היה נזכר בספר ירמיהו ונבואתו על כל ישראל.

מְצוּדַת דָּוִד על שמרון. ועכ״ז לא זכר לתלות הנבואה לימי מלכי ישראל כדרך שאמר בהושע ובעמוס וזהו לפי שהיה מארץ יהודה ולא ניבא בארצות מלכי ישראל כדרך שנבאו הושע ועמוס:

מְצוּדַת צִיּוֹן המורשתי. מן מורישה והיא מערי יהודה:

ב שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם הַקְשִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וִיהִי אֲדֹנָי יְהוִה בָּכֶם לְעֵד אֲדֹנָי מֵהֵיכַל קָדְשׁוֹ׃

רַשִׁ״י ויהי, בכם לעד. שנבאתי לכם בשמו והתריתי בכם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שְׁמָעוּ עַמְמַיָא כוּלְהוֹן אֲצִיתֵי אַרְעָא וּמְלָהָא וִיהֵי מֵימְרָא דַייָ אֱלֹהִים בְּכוֹן לְסָהִיד יְיָ מֵהֵיכְלָא דְקוּדְשֵׁיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא שמעו - זאת המלה מופלאה בלשונינו, כי לפי דעתינו לאמר כלכם, וככה כלם תשובו ובואו נא, וגם מיכיהו הנביא אמר בדבר אחאב: שמעו עמים כולם. ועל דרך סברא, כי מיכה איננו מיכיהו בן ימלא, כי דורות רבים ביניהם. הקשיבי - דרך משל, כי מלואה הם העומדים עליה. לעד - כי הזהרתי אתכם והודעתי אתכם.

מְצוּדַת דָּוִד שמעו עמים כולם. ר״ל כל השבטים כי כל שבט קרוי עם: ומלואה. הבריות הממלאים אותה: ויהי וגו׳ לעד. שנבאתי לכם בשמו והתריתי בכם: מהיכל קדשו. ר״ל מן השמים יביט לראות להיות לעד:

מְצוּדַת צִיּוֹן הקשיבי. ענין שמיעה:

מַלְבִּי״ם שמעו עמים כולם ר"ל כל השבטים, וגם הקשיבי ארץ ומלואה כלל הארץ כי משום התפשטה הרעה על כל הארץ, ויהי ה' בכם לעד ה' הוא המתרה בכם, ה' מתרה בכם מהיכל קדשו בעודהו בהיכלו, טרם יצא ממקומו לשפוט את הארץ:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שמעו עמים, הקשיבי ארץ. עמים קורא שבטי ישראל, שכן בלשון זה אמר מיכיהו בן ימלה (מלכים א כ״ב:ח׳) שמעו עמים כולם, על השבטים, וכבר בארתי (הושע ה') שכ"מ שידבר אל שני נושאים מתחלפים, יתפוס אל נושא החשוב לשון שמיעה ואל הפחות ממנו לשון הקשבה שמורה שיקשיב מרחוק: לעד. כולל גם המתרה, וזה המבדיל בינו ובין עונה:

ג כִּי־הִנֵּה יְהוָה יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל־במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ׃

רַשִׁ״י יוצא ממקומו. מכסא רחמים לכסא הדין: ודרך על במותי ארץ. על הרמים וגסי הרוח:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי הָא יְיָ מִתְגְלֵי מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ וְיִתְגְלֵי וְיִרְמוֹס יַת תּוּקְפֵי אַרְעָא:

אִבְּן עֶזְרָא כי, יוצא - שהיה בהיכל קדשו והם השמים, על כן וירד. וטעם זאת הפרשה, להביא גזירותיו כדרך שירת דוד כאשר פירשתי. ויש אומרים: כי במתי ארץ - רמז לשליטים וככה: ונמסו ההרים ואין צורך, רק הטעם כי בכל מושל ויעשה חפצו וימסו ההרים ברצונו.

מְצוּדַת דָּוִד כי הנה. ר״ל וזהו אמרי דעו אשר הנה ה׳ יוצא ממקומו מכסא הרחמים: וירד. משם ירד וירמוס על במתי ארץ ר״ל ישפיל הרמי׳ וגסי הרוח:

מְצוּדַת צִיּוֹן ודרך. מלשון דריכה ורמיסה: במתי. ענין גובה כמו ועל במותי ידריכני (חבקוק ג׳:י״ט):

מַלְבִּי״ם כי הנה בעת אשר ה' יוצא ממקומו, (שזה ממליץ שילך בעצמו להעניש בעונש השגחיי, שאינו מכה ע"י שליח רק בעצמו כמו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים). וירד ודרך על במתי ארץ, מצייר בדרך ההגשמה שיעמוד תחלה על הרים הגבוהים:

ד וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד׃

רַשִׁ״י כדונג. שעוה: מוגרים במורד. ת"י דאשידין במודרון מוגרים לשון זיבת מים וכן (איכה ג׳:מ״ט) עיני נגרה נגרות ביום אפו (איוב כ׳:כ״ח) פרץ נחל מעם גר (שם כח) ויגר מזה (תלי' עה):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִתְמְסוּן טוּרַיָא תְּחוֹתוֹהִי וּמֵשְׁרַיָא יִתְבַּזְעוּן כְּשָׁעִיתָא מִן קֳדָם נוּרָא כְּמַיָא דְאַשִׁידִין בְּמוֹדְרוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ונמסו ההרים כדונג מפני האש - אש השם והוא חרונו, ותתבקענה העמקים כמים מוגרים.

מְצוּדַת דָּוִד ונמסו ההרים. הוא משל על השפלת השרים: והעמקים יתבקעו. הוא משל על אבדן המון העם: כדונג. כמו שהדונג נמס מפני האש כן ימסו הם וכמו המים הנגרים ונזחלין במקום מדרון שמתפזרים אנה ואנה כן יפוזרו בארצות העכו״ם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונמסו. ענין המגה והמסה: יתבקעו. מל׳ בקיעה: כדונג. הוא השעוה וכן היה לבי כדונג (תהלים כד): מוגרים. ענין הזלה ושפיכה כמו וכמים הנגרים (ש״ב יד): במורד. במקום מדרון והוא מלשון ירידה וכן ויכום במורד (יהושע ז):

מַלְבִּי״ם ונמסו, ואז ימסו ההרים מפחד ה' ומהדר גאונו, והמאמרים מקבילים, ונמסו ההרים תחתיו כדונג מפני האש, שימסו בקל כדונג, והעמקים יתבקעו כמים מוגרים במורד, כן יתהפכו המוצקים לדבר רך ונוזל, שזה משל אל חורבן הארץ, שתשוב להיות כמים כמו שהיתה בעת התהו (וכ"ז מליצה, ע"ד הרים נזלו מפני ה', ותגעש ותרעש הארץ, וכדומה):

ה בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כָּל־זֹאת וּבְחַטֹּאות בֵּית יִשְׂרָאֵל מִי־פֶשַׁע יַעֲקֹב הֲלוֹא שֹׁמְרוֹן וּמִי בָּמוֹת יְהוּדָה הֲלוֹא יְרוּשָׁלִָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּחוֹבֵי בֵּית יַעֲקֹב כָּל דָא וּבְחֵטְא דְבֵית יִשְׂרָאֵל הֵיכָא חָבוּ דְבֵית יַעֲקֹב הֲלָא בְשֹׁמְרוֹן וְהֵיכָא חֲטוֹ דְבֵית יְהוּדָה הֲלָא בִּירוּשְׁלֵם:

אִבְּן עֶזְרָא מי - מי נופל על אדם לא על בהמה ושם דבר, והטעם: מי שמך ומי אתה או מי שמך, דרך קצרה וככה זה: מי גרם ליעקב פשע זה. ורבי מרינוס אמר: כי מי את בתי חסר עם מי היית וזה מי פשע מי עשה ומי היה שרש פשע יעקב והדבר שוה. הלא שומרון - הטעם יושב שומרון וככה ירושלם.

מְצוּדַת דָּוִד בפשע. בגמול פשע יעקב יהיה כל זאת: ובחטאת בית ישראל. הוא כפל ענין במ״ש: מי פשע יעקב. מי הוא הסבה שפשע יעקב הלא שומרון ראש המלכות ושם היה מקור העבוד׳ כוכבים ונביאי הבעל המדיחי׳ את ישראל מאחרי ה׳: ומי במות יהודה. מי הוא הסבה שהעמיד יהודה במות לעכו״ם הלא ירושלים ראש המלכות כי שמה הרבו מזבחות לעכו״ם וממנה למדו שאר ערי יהודה:

מְצוּדַת צִיּוֹן במות. מזבחות של עכו״ם:

מַלְבִּי״ם בפשע, כ"ז יהיה בפשע יעקב שהם עשרת השבטים, שהם פשעו ומרדו בה' דרך מרידה ועבדו עצבים וחמנים, ובחטאת בית ישראל הם שבט יהודה ובנימין, שהם לא מרדו רק חטאו מצד התאוה או השוגג כמו מה שהקריבו בבמות שהגם שהיה חטא לא היה מרידה כי רובן היה לשמים, ומפרש מי הגורם פשע יעקב מה שהשבטים עבדו ע"ז, הלא שומרון, שהמלכות אשר בשומרון הם עשו את העגלים והסיתו את העם לזה, ומי הגורם במות יהודה הלא ירושלם, שמלכות יהודה שהיתה בירושלים גרמו זאת על שלא בטלו הבמות עד ימי חזקיה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יעקב, ישראל. כבר בארתי (ישעיה סי' ט') ששם ישראל הוא שם הכבוד והגדולה נגד שם יעקב, וכשידבר אל עשרת השבטים, או אל שבט יהודה לבדו, ובאו שני השמות ביחד, יכוין בשם יעקב על ההמונים ובשם ישראל על הגדולים, וכשידבר אל יהודה ועשרת השבטים ביחד, יפרט שבט יהודה בשם ישראל לחשיבותם נגד יתר השבטים, וכן לקמן (ב' י"ב, ג' א', ח' ט') , וההבדל בין פשע ובין חטאת מבואר בכ"מ:

ו וְשַׂמְתִּי שֹׁמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה לְמַטָּעֵי כָרֶם וְהִגַּרְתִּי לַגַּי אֲבָנֶיהָ וִיסֹדֶיהָ אֲגַלֶּה׃

רַשִׁ״י לעי השדה. ליגרי חקלן לשון גלים כמו יגר שהדותא: והגרתי לגי אבניה. והסחבתי כמו המוגרי' במורד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲשַׁוֵי שֹׁמְרוֹן לְיַגְרֵי חַקְלָן בֵּית צָדוּת מַצְבַת כְּרַם וְאֶרְמֵי לְחֵילָתָא אַבְנָהָא וְאַיְשָׁהָא אֶגְלֵי:

אִבְּן עֶזְרָא ושמתי - על ידי אשור. לעי - כמו לעיים חפירות. למטעי כרם - שלא תשב. והגרתי - לארץ אבני חומותיה, שלא יראו עוד כי הבנין יהרס. ויסודיה אגלה - עד שלא יהיה ניכר מקום שומרון.

מְצוּדַת דָּוִד ושמתי שומרון. על כי היא היתה סבה לפשע יעקב לכן תחרב ותהיה מלאה גלי אבנים מהפלת הבתים כדרך השדה המלאה עיים שאין מי עוסק להשוות העיים הנעשים שם ולכן היא מלאה מהם: למטעי כרם. תהיה מקום מוכן לטעת שם כרמים כי שומרון עמדה בהר מקום הנאות על הכרמים: והגרתי. אפיל אבניה אל הגי וגם היסודות שבתוך הקרקע אגלה אותם כי יוציאום ממקומם מה שהיו נסתרים בתוך הקרקע:

מְצוּדַת צִיּוֹן לעי. ענין תל וגל כמו שמו את ירושלים לעיים (תהילים ע״ט:א׳): למטעי. מלשון נטיעה: והגרתי. ענין הזלה ושפיכה ואמר בלשון שאלה על ההפלה: לגי. לעמק:

מַלְבִּי״ם ושמתי, זה מוסב עמ"ש ויהי ה' בכם לעד, שה' מתרה בם ואומר אני בעצמי אשים שומרון לעי השדה כי יפלו הבתים ויחרבו, ואח"ז אשים אותה למטעי כרם, ואז והגרתי לגי אבניה, שנוטעי כרמים יסקלו האבנים ויפנו את העיים שנשארו ממפולת הבתים עד שגם יסודיה אגלה כי יפנו גם אבני היסודות כדי שיהיה ראוי למטעי כרמים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לעי. שרשו עיה ותרגומו ליגרי חקלן, ועל והיתה בבל לגלים, תרגם ליגרון, וכן והיתה מעי מפלה (ישעיה נ"ז) : והגרתי. דבר הנשפך למורד, כמו כמים מוגרים במורד, כי שומרון עמדה בהר ושפכו אבני החורבות אל הגיא שסביבה:

ז וְכָל־פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ וְכָל־אֶתְנַנֶּיהָ יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל־עֲצַבֶּיהָ אָשִׂים שְׁמָמָה כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד־אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ׃

רַשִׁ״י כי מאתנן זונה קבצה. כל ההון הזה: ועד אתנן זונה ישובו. ולטמיון כשאר אתנני זונה ישובו כל קבוציה ויונתן תרגם ולבית פלחי טעותא יתמסרון כל קבוציה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְכָל צַלְמָנָהָא יִדְקְרוּן וְכָל טַעֲוָתָהָא יִתּוֹקְדוּן בְּנוּרָא וְכָל בָּתֵּי דַחֲלָתָהָא אֲשַׁוֵי לְצָדוּ אֲרֵי מַאֲגַר זַנְיָתָא אִתְכְּנָשׁוּ וּלְבֵית פָּלְחֵי טַעֲוָתָהָא יִתְמַסְרוּן:

אִבְּן עֶזְרָא וכל. יכתו - מפעלי הכפל. אתנניה - שנתנו לעכו"ם לזנות תחת השם. אמר הנגיד: כי קבצה היה ראוי להיות קו"ף בשורק וכמוהו: ופתחו שעריך תמיד, ויישם בארון, על בשר אדם לא ייסך. ולפי דעתי: כי קבצה שומרון ופתחו המפתחים כמו אשר ילדה אותם ויאמר ליוסף וככה ויישם אותו המשים וככה לא ייסך הכהן. וטעם עד אתנן זונה ישובו – הזהב והכסף של עצבים לאלילי אשור.

מְצוּדַת דָּוִד יכתו. העכו״ם הבאים ישברו הפסילים לקחת לעצמם ציפוי הכסף והזהב אשר עליהם: וכל אתנניה. הדורונות שנתנו לעכו״ם מכלים ומלבושים שלא יהיו ראוי להוליך עמהם ישרפו באש (ולפי שהעכו״ם נקראה בלשון המקרא בשם זונה לכן קרא הדורונו׳ אתנן שכן נקרא מתן הזונה): וכל עצביה. ר״ל כל בתי העצבי׳: כי מאתנן זונה קבצה. ר״ל העושר הנמצא בבתי הפסילים הנה נתקבץ ממה שהביאו להזונה אתנן ר״ל מהדורונו׳ שהביאו לעכו״ם: ועד אתנן זונה ישובו. וכמו כן ישובו להיות אתנן ודורון לזונה ר״ל האויב יתנוה לדורון להעכו״ם שלו:

מְצוּדַת צִיּוֹן יכתו. מל׳ כתיתה ושבירה: אתנניה. מל׳ אתנן: עצביה. העכו״ם תקרא כן על כי מעצבת לב עובדיה קורא ואינו נענה:

מַלְבִּי״ם וכל פסיליה, הפסילים היו מעץ או אבן והיו נותנים להם אתנן ומתנות, ותחתיהם היו העצבים, וכשיוכתו הפסילים ישארו העצבים שממה, כי מאתנן זונה קבצה שומרון את כל עושרה, שלדעתה היה כל הצלחתם ע"י הע"ז, כמ"ש (הושע ב׳:י״ד) אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי, ולכן ישובו עד אתנן זונה, יקח אותם מלך אשור כאלו ע"ז שלו נותנות אותם לו לאתנן. ר"ל על שומרון וחורבנה איני מצטער כלל, אחר שעבדו פסילים ועצבים וזנו מאחרי:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת פסיליה, עצביה. העצבים היו אצלם במדרגה למטה מן הפסילים, כמ"ש פן תאמר עצבי עשם ופסלי ונסכי צום (ישעיה מ"ח ה') , שהפסל והמסכה היו אצלם המצוה והגוזר, והעצב עומד תחתיו לעשות את צוויים ולמלאות דבריהם, ולא תמצא שם עצבים בכל התורה, כי מעשיהם הותחל בארץ כנען ופלשתים בזמן מאוחר, וכשיכתו הפסילים ממילא העצבים אשר תחתיכם יהיו שממה, ועקר האתנן היו נותנים אל הפסל שהוא למעלה מן העצבים, לכן אמר שאתנניה שנותנים לפסילים ישרפו באש: קבצה. מפעל הכבד, שומרון קבצה עשרה מאתנן זונה:

ח עַל־זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה אֵילְכָה שילל [שׁוֹלָל] וְעָרוֹם אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה׃

רַשִׁ״י שולל. משתגע כשוטה בתמהון לב כמו (תהלים עו) אשתוללו אבירי לב (ישעיה נט) וסר מרע משתולל והתי"ו היא באה לשמש בתיבה בלשון מתפעל ונתפעל וכן הילוך תיבה שתחילת יסודה שי"ן או סמ"ך כשבאו עליו תי"ו בלשון מתפעל ונתפעל נכנסת תוך התיבה כמו משתולל אומר אני שהוא מלשון שוגג כמו (מלכים ב ד) לא תשלה אותי (שמואל ב י) על השל די יאמר שלו (דניאל ג):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עַל דָא יִסְפְּדוּן וְיֵלִילוּן יְהָכוּן בְּשׁוּלְלַיָא עַרְטִילָאִין יַעַבְּדוּן מִסְפְּדָא כִּירוֹדִין וְאֵיבְלָא כִּבְנַת נַעֲמִין:

אִבְּן עֶזְרָא על - דברי הנביא מה שיספדו בימים ההם עובדי השם. שולל - כמו אדם ששללו בגדיו ונשאר ערום, או הזכיר שולל, כי המשוגע שהוא מטורף מדעתו, דרכו ללכת שולל וערום והוא מגזרת שובב. וכן טעם: מוליך יועצים שולל. וערום - מבלי לבוש ולא יקרא ערום בלבושת שק, כי אם בהסירו השק, כמו שאמר בישעיה: ופתחת השק מעל מתניך ונעלך תחלץ ויעש כן הלך ערום ויחף:

מְצוּדַת דָּוִד על זאת. עתה חזר להתאונן על יהודה וירושלים הנזכר במקרא שלאחריו ואמר על זאת אעשה הספד ואיילל במר נפש ואלך משתגע כשוטה וערום מבלי לבוש והוא ענין גוזמא והפלגה לפי רוב הצער והאבל: כתנים וגו׳. דרכם לצעוק תמיד בקול מר:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואילילה. מל׳ יללה: שולל. ענין שטות וטרוף הדעת וכן מוליך יועצים שולל (איוב י״ב:י״ז): כתנים. מין נחש: כבנות יענה. שם עוף בת היענה:

מַלְבִּי״ם (ח-ט) על זאת, אבל על זאת אספדה ואילילה עד שאלך, כמו משוגע וכאיש שמחמת שגעונו ילך ערום, על כי אנושה מכותיה שהיא חולי מסוכנת מתדבקת, ועברה מן שומרון גם לארץ יהודה וגם הם הוכו במכות הגם שהם לא עבדו ע"ז בימי יותם ועוזיה והיה סחרם ואתננם קדש לה'. ויותר נראה שמ"ש אנושה מכותיה היינו המכות שהכתה שומרון את יהודה, ודבר פה על המכות הגדולות שהכו עשרת השבטים את יהודה בימי אחז שאז הרג פקח בן רמליה ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, וגם אז פשטו פלשתים בערי השפלה והנגב ליהודה וילכדו כמה ערים וישבו שם (דה"ב כ"ח) (כי בימי עוזיה ויותם היה שלום ביהודה, וכן קשה לפרשו על מה שבא סנחריב בימי חזקיה שא"כ היה מזכיר גם תשועתם אז), ור"ל המכות שהכתה שומרון את יהודה הם אנושים ומסוכנים כי באה עד יהודה מה שנפלו אז אפרים וארם ואדום ופלשתים ביהודה ונגע עד ירושלים כי את ירושלים לא יכלו לכבוש כמ"ש ישעיה (סי' ז') :

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שולל. מטורף בדעת ששוכח הכל, וכן מוליך יועצים שולל, אשתוללו אבירי לב, והוא תואר בפלס עולל: (ט) אנושה. מסוכנת, עמ"ש ישעיה (י"ז י"א) : ומכותיה. ר"ל כ"א מן המכות, ועז"א כי באה, ר"ל המכה: ונגע. ר"ל הדבר נגע עד שער עמי, כי המכה לא באה לירושלים, רק ענין המלחמה נגע עד שם:

ט כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ כִּי־בָאָה עַד־יְהוּדָה נָגַע עַד־שַׁעַר עַמִּי עַד־יְרוּשָׁלִָם׃

רַשִׁ״י כי אנושה מכותיה. כי חולה היא במכותיה כמו ויאנש (שמואל ב יב):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי מְמָרְעָא מֵחֲתָהָא אֲרֵי מְטַת עַד דְבֵית יְהוּדָה קְרִיבַת לְמֵיעַל בְּתַרְעֵי עַמִי עַד יְרוּשְׁלֵם:

אִבְּן עֶזְרָא כי אנושה - כל אחת ממכותיה. וכמוהו: אנוש לשברך מגזרת ויאנש. אנושה - הוא תואר, כמו עצומה ברוכה כי באה המכה עד יהודה, כי סנחריב תפש ערי יהודה הבצורות.

מְצוּדַת דָּוִד כי אנושה מכותיה. ר״ל כי כ״א ממכות שומרון היתה כאובה ביותר עד אשר התהלכה ובאה עד יהודה כי בראות נ״נ שסנחרב הרג ואבד וכלה את מלכות אפרים וה׳ לא עזרם לזה ערב לבו לגשת לבוא על יהודה: נגע. הפורעניות והחרבן נגעה עד עיר המיוחדת על עמי וחוזר ומפרש עד ירושלים (ולפי שמיכה היה משבט יהודה לכן אמר שער עמי):

מְצוּדַת צִיּוֹן אנושה. כאובה ביותר כמו אנוש חצי (שם לד): שער עמי. עיר עמי וכן באחד שעריך (דברים יז):

י בְּגַת אַל־תַּגִּידוּ בָּכוֹ אַל־תִּבְכּוּ בְּבֵית לְעַפְרָה עָפָר התפלשתי [הִתְפַּלָּשִׁי׃]

רַשִׁ״י בגת אל תגידו. פן ישמחו לנו פלשתים: בבית לעפרה. עפרת אבי העזרי: עפר התפלשי. ל' נופל על הלשון וכן יושבת שפיר עריה בשת וכן לא יצאה יושבת צאנן כולם לפי שם העיר לשון הקינה. התפלשי התגלגלי פתרונו לפי עניינו התעפרי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְגַת לָא תְחַווּן מִבְּכָא לָא תִבְכּוּן דְיָתְבִין בְּבָתַּיָא בְּעַפְרָא יִתְפַּלְשׁוּן בְקִיטְמָא חֲפוֹ רֵישֵׁיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא בגת - לפלשתים מקונן הנביא על ישראל ובוכה על נקמת פלשתים ושמחתם על ישראל. ויש אומרים: כי זאת הנבואה על יום ירושלם, כאשר לכדוה כשדים. בבית לעפרה - עיר בארץ כנען. ופירוש בבית – בכל בית. התפלשי - כמו: והתפלשי באפר. וכתיב: התפלשתי, דברי הנביא.

מְצוּדַת דָּוִד בגת אל תגידו. גת היא מערי פלשתים ואמר אל תגידו שמה מגודל החורבן ואל תבכו בהיותכם שמה כי ישמחו על החורבן ועל הבכיה (ועם כי בודאי ידעו בגת בלא הם אמר כן למליצת הקינה) וכן אל תגידו בגת (ש״ב א): בבית לעפרה. בכל בית מבתי עיר עפרה התגלגלי בעפר דרך אבילות והוא לשון הנופל על לשון עפרה שמה ובעפר התגלגלי:

מְצוּדַת צִיּוֹן התפלשי. ענין הגלגול והלכלוך וכן והתפלשו אדירי הצאן (ירמיהו כ״ה:ל״ד):

מַלְבִּי״ם בגת אל תגידו, אחר שאמר שיעשה מספד כתנים, חוזר ואומר שישתקו ולא יצעקו כדי שלא יגידו בגת, כי גת של פלשתים לקחה עוזיה מיד פלשתים (דה"ב כ"ו) והיתה תחת יד יהודה, ופלשתים היו מצפים לקחתה מידם, ולכן בכו אל תבכו כדי שלא יודע לפלשתים ויתחזקו עליכם, רק בבית לעפרה שהיתה מנחלת בנימין (יהושע י"ח כ"ג) שם עפר התפלשי כי היא רחוקה מפלשתים ולא יודע להם האבל והמספד שלכם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עפר התפלשי. כמו והתפלשי באפר (ירמיהו ו׳:כ״ו) , התגלגלי והתכסי באפר:

יא עִבְרִי לָכֶם יוֹשֶׁבֶת שָׁפִיר עֶרְיָה־בֹשֶׁת לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן מִסְפַּד בֵּית הָאֵצֶל יִקַּח מִכֶּם עֶמְדָּתוֹ׃

רַשִׁ״י עברי לכם. התחיל בלשון יחידות נקבה כמדבר אל כנסיה העיר כמו שנאמר יושבת שפיר כולם בשם כנסיה אחת ואמר לכם כמדבר אל הרבים שהרי לרבים הוא אומר: יושבת שפיר. שם העיר: עריה בשת. גלויה בית הבשת כאשר נקראת שפיר שהוא שם נפל היוצא מרחמה של אשה: לא יצאה יושבת צאנן. לא יפקון משזבין יתבי צאנן: מספד בית האצל יקח מכם עמדתו. המספד שגרמתם לנגזלים שאתם גוזלים נחלתו כדי להגיש בית בבית שדה בשדה זה אצל זה הוא יקח מכם עמדתו מעמד הבניינים שבנית' והעמדתם על נחלתם, בית האצל איוטמנ"ט בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עֲבָרוּ לְכוֹן דְיַתְבִין בְּשָׁפִיר גְלָן עֶרְיָא עַרְטִילָאִין בָחֲתִין לָא יִפְקוּן מְשֵׁיזְבִין יַתְבֵי צַאֲנָן עֱבִידוּ לְכוֹן מִסְפַּד בְּמֶרֶר עַל קְטִילֵי גִבָּרֵיכוֹן בֵּית צוּלָאֵי בָּתֵּי חֶמְדַתְכוֹן דַהֲוֵיתוּן אַנְסִין וּמְקַרְבִין דֵין לִסְטַר דֵין בְּכֵן יִתְנְסֵיב מִנְכוֹן שְׁפַר אַרְעֲכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא עברי, שפיר - שם עיר. עריה, בשת - בגלות ובשבי. צאנן - שם עיר. לא יצאה - לספוד. מספד בית האצל - שם עיר. והטעם: יצא בית האצל לספוד ולא מעיר לעזור לשכיניה, כי במקומו יעמוד ויקח מוסר מכל אלה העיירות ההולכות בשבי. יקח - ילמוד כמו: כי לקח טוב, שיעמוד במקומו.

מְצוּדַת דָּוִד עברי לכם. אתה העדה היושבת בעיר שפיר עברי לכם בגולה בגלוי בית הבושת כדרך הגולים וגם הוא לשון נופל על לשון כי שפיר הוא ענין שליא היוצא מרחם האשה בעת הלידה: לא יצאה וגו׳. בתחלה גלו אנשי בית האצל ועברו דרך צאנן בקול מספד ויושבי צאנן לא יצאו למספד בית האצל לנחמם כי בטוחים היו שגם הם יגלו אחריהם וגם זה לשון הנופל על לשון כי יצאה וצאנן קרובים בלשון: יקח מכם עמדתו. הנה הם עמדו במקומם ולא יצאו לנחם והאויב יבוא ויקח מכם את העמידה של כל אחד ואחד כי תהיו נעים ללכת גולה:

מְצוּדַת צִיּוֹן עריה. ענין גלוי כמו ואת ערום ועריה (יחזקאל טז): בשת. הוא כנוי לערוה וכן והחזיקה במבושיו (דברים כה):

מַלְבִּי״ם עברי, עיר ששמה שפיר שבא לשם האויב הפשיט את כולם ערומים והניח אותם בחיים, כי לא לחמו אותו, אבל עיר צאנן סגרו חומות העיר ולחמו עם האויב, והגם שהרג האויב כל היושבים בבתים שסביבות העיר חוץ מן החומה לא רצו לפתוח שעריהם, ולכן עת נכבשו הרג האויב את כולם ולא הסתפק בשללם לבד, עפ"ז יאמר במליצתו, עברי, עריה בושת לכם יושבת שפיר, עריה בושת היינו גילוי הערוה, ומציין עריה וגילוי הבושת כעצם מופשט, את עריה בושת לא תלכי לצאנן, (כי שם יהרגו כולם) רק עברי אל יושבת שפיר, שאתם יושבת שפיר תלכו ערומים וחשופי שת, ולכם צויתי לעריה בושת לעבור לכם, כי אצלכם תמצא ערומים גלויי בושת, אבל יושבת צאנן לא יצאה מן החומה גם אל מספד בית האצל הגם שכל הבתים שאצלה עשו מספד גדול על הרוגיהם בכ"ז לא רצו בני צאנן לצאת ולפתוח שערי העיר, ע"כ יקח מכם עמדתו, המספד יקח מקום עמידתו מכם, כי בעירכם יהיה הרג רב, וברחוב העיר יעשו המעמד ששם יעמוד המספיד לספוד על ההרוגים שנהרגו בעיר ובבית האצל היינו בבתים שאצל העיר:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עברי. ידבר בנוכח אל עריה בושת, בושת הוא מקום הערוה, ור"ל גילוי בושת, ובא הבושת כשם מופשט, מצוה לה לעבור מצאנן אל שפיר, (ושם שפיר נופל ג"כ על הערוה שפיר ושליא כלשון חז"ל כי בכל המליצה פה תפס לשון נופל על הלשון, עפרה עפר, יצאה צאנן, (היא צנן (יהושע ט"ו ל"ז) , רכש לכיש אכזיב לאכזב, יורש מורשה, עד (להם) עדלם), ובמלת לכם מסב דבורו אל יושבי שפיר: בית האצל. בתים של צאנן: עמדתו שם, כמו עמידתו, רק בא ע"מ חמלה חמדה:

יב כִּי־חָלָה לְטוֹב יוֹשֶׁבֶת מָרוֹת כִּי־יָרַד רָע מֵאֵת יְהוָה לְשַׁעַר יְרוּשָׁלִָם׃

רַשִׁ״י כי חלה לטוב. כי קיותה לטובה אותה היושבת בשלוותה וממרה ע"פ הנביאים: כי ירד רע. הרי כי זה משמש בל' אלא היא חלה לטוב אבל מפני מרותה ירד לה רע:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי דַהֲוַת יַתְבָא עַל שְׁפַר אַרְעָא וּמְסַבְּרָא לְטַב וּמְסַבְּרָא לְמֵיסַב לְאוֹרַיְתָא מַה תַעַבְּדוּן אֲרֵי נַחֲתַת בִּישְׁתָּא מִן קֳדָם יְיָ לְמֵיעַל בְּתַרְעֵי יְרוּשְׁלֵם:

אִבְּן עֶזְרָא כי, מרות - שם עיר. ויש אומרים: מגזרת תרגום: מרי שמיא או מגזרת מרי, ואין לפירוש זה טעם, כי יושבת לאות, על שם עיר וטעם הנזכרות שלא יצאו לספוד שהם במצור ובמצוק, כאשר נלכדה עפרה, ושפיר. וטעם כי חלה – מגזרת חיל. וטעם לטוב – כלמ"ד אמרי לי בעבור שנעדר. כי ירד רע - הפך הטוב שהיה לה.

מְצוּדַת דָּוִד כי חלה לטוב. אשר העיר מרות נתמלאה חלחלה על הטוב שהיה לה מאז שנאבדה ממנה: כי ירד וגו׳. ר״ל כי הרע הבא לשער ירושלים הנה ירד מאת ה׳ ולא בא במקרה ולכן נלקו עמה כל המקומות:

מְצוּדַת צִיּוֹן חלה. מל׳ חיל וחלחלה:

מַלְבִּי״ם כי חלה, מבאר מדוע לא יצאה יושבת צאנן ועל מי בטחו, כי יושבת מרות היינו צאנן שמרתה ולא רצתה להמסר ביד האויב קותה לטוב, שהיה לה תקוה שיבואו חיל מירושלים לעזור לה ולכן מרתה ולא פתחה החומה, ועתה מפרש ומה היה הסבה שהמספד לקח עמידתו אצלם ולא נושעו, כי ירד רע מאת ה' לשער ירושלים שע"י השגחת ה' ירד רע לירושלים ולא יכלו לשלוח חיל לעזור לבני צאנן:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חלה. מענין תוחלת ותקוה, ר"ל חלה לטוב וירד רע: ומרות. מענין מרי ומרידה:

יג רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ יוֹשֶׁבֶת לָכִישׁ רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת־צִיּוֹן כִּי־בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י רתום המרכבה לרכש. אסרו המרכבה לרכש שהוא קל לרוץ ותברחו ואמר דונש שהוא ל' ערבי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן טְקִיסוּ רְתִיכַיָא רְמוֹ עַל רִכְשָׁא דְיָתְבִין בְּלָכִישׁ רֵישׁ חוֹבִין הִיא לִכְנִשְׁתָּא דְצִיוֹן אֲרֵי בִּיךְ אִשְׁתְּכָחוּ מְרוֹדֵי יִשְׂרָאֵל:

אִבְּן עֶזְרָא רתם - היה ראוי על דרך הלשון להיותו רתמי, והטעם קשור, וכן דרך עוברי דרכים לקשר רתם. או הטעם אמרי לרותם רתום. יש אומר: שילכו בשבי וההולך בגלות אינו על מרכבה. ולפי דעתי: איה דבריך לכיש שהיית אומרת בימי שלותך רתום המרכבה?! כי בך נמצאו - זאת לכיש היתה ליהודה סמוכה לשבטים והיא למדה מדרכיה וממנה למדה בת ציון.

מְצוּדַת דָּוִד רתום וגו׳. אתה עדת לכיש קשור את המרכבה אל הרכש שהם קלי המרוץ לרכוב בה לברוח מפני האויב וגם הוא לשון הנופל על לשון כי רכש ולכיש קרובים בלשון: ראשית חטאת. כי היא ראשית חטאת: לבת ציון. ר״ל היא למדה תחלה העכו״ם לאנשי ציון כי בלכיש נמצאו פסילי עשרת השבטים:

מְצוּדַת צִיּוֹן רתום. הוא ענין אסור וקשירה והוא לשון ערבי: לרכש. שם מין בהמה הקלה לרוץ כמו רכבי הרכש (אסתר ח): לבת ציון. לעדת ציון: פשעי. כן יקראו הפסילים כי מפשעת אנשים וכן והפשע שומם (דניאל ח):

מַלְבִּי״ם רתום המרכבה לרכש יושבת לכיש, בלכיש התחילו לעבוד ע"ז בתחלה, שכן תמצא שאמציה מלך יהודה שהתחיל לעבוד את אלהי שעיר ומרדו בו עבדיו נס לכישה ומלך שם י"ב שנה, ועוזיה מלך בירושלים, (כמו שבארתי זה מ"ב סי' י"ד) , מבואר שבירושלים קנאו כהני ה' על שעבד ע"ז ובלכיש החזיקו בידו ומלך שם י"ב שנה עד שהתגברו יושבי ירושלים וימיתוהו, ושם כתוב וישאו אותו על הסוסים ויקבר בירושלים, מ"ש שנשאוהו על הסוסים ר"ל מפני שעובדי ע"ז (שראש עבודתם היה אל השמש שחשבוה למולכת השמים) היו מיחדים אל עבודתה סוסים ומרכבה, שבעת צאת השמש היו הולכים לקראתה לצד מזרח במרכבה וסוסים, דוגמת שציירו כן הליכת השמש על מעגלה, כנודע בקורות ימי קדם, וכמ"ש (מ"ב כ"ג י"א) וישבת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש ואת מרכבות השמש שרף באש, ואמציה היה לו בלכיש סוסים מיוחדים אל עבודת השמש, לכן כאשר גברו יד עבדי ה' וימיתוהו נשאו את גוייתו על הסוסים של השמש לחרפה ובוז, והיה דרכם לעשות את מרכבות השמש מעצי רתמים השומרים חום האש בתוכם ימים רבים (כמ"ש חז"ל בפ' הספינה) לציין בו את חום השמש ואשה המתמיד, כי עבודת השמש היה באש כנודע, ועל זה אמר רתום המרכבה שתחפה את המרכבה הידועה שהיא מרכבת השמש בעצי רותם, אבל לרכש, אל תאסור אותה אל הסוסים המיוחדים אל השמש, רק תאסור לרכש, שהוא קל ברגליו לברוח, שיברחו מפני האויב, על זה אמר ראשית חטאת היא לבת ציון הוא המקום הראשון לבת ציון היינו למלכות יהודה ששם התחילו בחטאת זה לעבוד את השמש. כי בך נמצאו פשעי ישראל עבודת השמש שהיא מפשעי ישראל שהם עשרת השבטים הם נמצאו בך הגם שאת מיהודה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת רתום. פעל נגזר משם רותם, כמו גחלי רתמים: ורכש. בהמה קלת ההליכה ואינו סוס, והתבן לסוסים ולרכש (מ"א ד') : פשעי ישראל. במקום שבא שם ישראל נגד יהודה כיון על עשרת השבטים:

יד לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י לכן תתני שלוחים על מורשת גת. על אשר תתני שלוחים על מלכות דוד אשר הוריש אתכם גת כענין שנאמר (ד"ה א יח) ויקח דוד את גת מיד פלשתים ואתם מואסים בו כמו שנאמר (ישעיה ח) יען אשר מאס העם הזה את מי השלוח וגומר לפיכך בתי אכזיב שהיתה מארץ יהודה ונמשכו אחר פקח בן רמליהו סופן להיות לאכזב למלכי ישראל שיהרג פקח בן רמליהו ויכזבו הנסמכים עליו ובימי אחז נתנבאת נבואה זו: לכן תתני שלוחים. פי' לכן כמו על אשר כמו (שם יז) על כן תטעי נטעי נעמנים על אשר נטעתיך נטעי נעמנים ואת נהפכת לזמורות זר: בתי אכזיב לאכזב. ל' נופל על הלשון מאגדת חלק למדתי מדרש מקרא זה כך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן תְּשַׁדְרִין קוּרְבָּנִין לְמַחֲסִינֵי גַת בָּתֵּי אַכְזִיב יִתְמַסְרוּן לְעַמְמַיָא בְּחוֹבִין דִי פְלָחוּ בְּהוֹן לְטַעֲוָתָא מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:

אִבְּן עֶזְרָא לכן תתני שלוחים - מנחות כמו שלוחים לבתו והטעם תני עוד מנחות לפלשתים, כאשר היה מנהגך אולי יעזרוך. מורשת גת - עיר בארץ פלשתים. בתי אכזיב - אמר יפת: עיר. ולפי דעתי: כי האל"ף נוסף והיא כמו והיה בכזיב אולי היתה ליהודה ולא יכלו לעזור לישראל, בעת רעתו ואל"ף לאכזב נוסף, כמו אקדח ודרך צחות לדבר ככה, כמו גם מדמן תדמי וערער תתערער וככה רבים:

מְצוּדַת דָּוִד לכן. בעבור רוע מעשיך תתני מתנות ודורונות אל מורשת גת הם אנשי פלשתים כי גת היא משל פלשתים ובימי דוד לקחו ישראל מידם ובעון ישראל חזרו פלשתים לקחת את גת להיות להם למורשה וכאומר הנה מאז ירשת ארצו ועתה חזר ולקח ועתה תהיה נכנעת לו ותחלה פניו במנחה: בתי אכזיב. היא מערי יהודה ומרדה במלכה והיתה נמשכת אחר פקח בן רמליהו מלך ישראל ולכן אמר הנה בבוא האויב יחריב בתי אכזיב ותהיה נעזב ונפסק ממלכי ישראל כי לא תהיה עוד להם (ואמרה כן דרך מליצת הקינה כי בעת שגלו ערי יהודה ע״י נ״נ כבר בטלה מלכות ישראל) וגם זהו לשון הנופל על לשון כי אכזיב שמה ולאכזב תהיה:

מְצוּדַת צִיּוֹן שלוחים. כן יקרא מתן גדול וכן ויתנה שלוחים לבתו (מ״א ט): על. כמו אל: מורשת. מל׳ ירושה: לאכזב. ענין עזיבה והפסק כמו כי תכזבי (ישעיה נז):

מַלְבִּי״ם לכן תתני שלוחים על מורשת גת, גת היתה תחלה לישראל מימי דוד שלקח את מתג האמה מיד פלשתים שהיא עיר גת (שמואל ב ח׳:א׳) ורחבעם בנה אותה לעיר מבצר (דה"ב י"ח) ואח"כ לקחוהו פלשתים מיד ישראל, ועוזיהו מלך יהודה כבשה מפלשתים ויפרוץ חומותיה (מ"ב כ"ו ו') ובימי רחבעם בנה את מורשה אצל גת לעיר מבצר כמ"ש (דה"ב י"ח ח') וכשנפרצה חומת גת הגינה מורשה על גת בל יקחוה פלשתים בחזרה, ונקראת בשם מורשת גת, כי היתה מגן על גת, וכאשר פשטו פלשתים על ערי השפלה בימי אחז ורצו לכבוש את מורשת גת כדי לקחת את גת, ואז גם פקח בן רמליה נלחם ביהודה, אז התפשרו עמו בני לכיש לתת לו את עיר אכזב שהיתה אצל מורשה (כמ"ש ביהושע ט"ו מ"ד) , כדי שישאר בידם עיר מורשה המגינה על גת שלא תבא ליד פלשתים, וז"ש לכן תתני שלוחים היינו שתתן מתנה על ובעבור מורשת גת, תתן שלוחים בתי אכזיב לאכזב היינו לאיש כזב ומפרש מי הכוזב, שהוא למלכי ישראל, שנתת למלכי ישראל הכוזבים בדבריהם את בתי אכזב למתנה כדי להציל את מורשת גת:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שלוחים. מתנות, כמו ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה (מלכים א ט׳:ט״ז) , ובשני המקומות היתה המתנה עיר ושדות וכרמים, ובזה יש לצרפו עם שלחיך פרדס רמונים, ומלת על כטעם בעבור, ומורשת, ר"ל עיר מורשה הסמוכה לגת: אכזיב. עיר בערי יהודה והוא כזיב האמור בתורה סמוך לעדולם, שכן אמר ויט עד איש עדולמי והיה בכזיב בלדתה אותו, וכל הערים האלה צנן לכיש מורשה אכזיב עדולם, כולם בשפלה אשר ליהודה (יהושע ט"ו) : לאכזב. כמו היו תהיה לי כמו אכזב (ירמיהו ט״ו:י״ח) , ומפרש למלכי ישראל:

טו עֹד הַיֹּרֵשׁ אָבִי לָךְ יוֹשֶׁבֶת מָרֵשָׁה עַד־עֲדֻּלָּם יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י עוד היורש אביא לך. אויבים שיורישו אותך את היושבת במרשה, יורש למרשה לשון נופל על הלשון: עד עדולם. שהוא לפני' מן הגבול יסוג אחור ויבא כבוד ישראל שיכבשו העכו"ם מגבול' עד עדולם כן ת"י עד עדולם ייתון בתחום ארעא דישראל, ומדרש אגדה שמעתיו משמו של רבי מנחם עוד היורש אביא לך ראוים היו בני עילם לירש את ארץ ישראל שהוא היה בכור לבני שם ובשביל אהבת אבותיכ' הסיבותיה לבני ארפכשד עתה אביא את כשדים ואת בני עילם עליהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עוֹד מַחְסְנִין אַיְתֵי עֲלֵיכוֹן דְיַתְבִין בְּמָרֵשָׁה עַד עֲדֻלָם יִסְקוּן וְיַעֲלוּן בִּתְחוּם אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל:

אִבְּן עֶזְרָא עוד היורש - הוא האויב ואין טעם לפרש שהוא מבני שם שירש הארץ והיא עילם, רק הוא האויב שירש הארץ. ויתכן: שזה הנביא היה מזאת העיר. ואל תתמה בעבור שנוי התנועות שאמר היורש, כנגד מרשה ואין הלשון מדוקדק יפה להיות זה כנגד זה, כי לא ישמרו בשמות כאשר ישמרו בפעלים להיותם על מתכונת אחת, כמו השולמית מתיחסת אל שלם, שהיא ירושלם והיה לו לומר השלימית. עד עדלם - עיר בארץ כנען והיורש ישרת בעבור אח' וככה הוא יורש כבוד ישראל.

מְצוּדַת דָּוִד עוד היורש. עוד עליך מורשה אביא היורש את הארץ והוא נ״נ כי גם אותך יירש וגם הוא לשון הנופל על לשון מורשה שמה ואת היורש יביא: עד עדולם יבוא כבוד ישראל. מלת היורש משמשת בשתים ור״ל עד עיר עדולם יביא היורש את כבוד ישראל כי את כל הארץ יקח עם כבוד העושר והממשלה:

מְצוּדַת צִיּוֹן אבי. כמו אביא באלף וכן אל יני ראשי (תהילים קמ״א:ה׳) ומשפטו יניא באל״ף:

מַלְבִּי״ם עוד, ר"ל אבל לא הרוחתי בזה מאומה כי מלכי ישראל היו כמו אכזב ולא שמרו הבטחתם, כי הם בעצמם לקחו את מורשה מידך, ותחת שתחלה רק פלשתים לבד רצו לירש את מורשה, עתה עוד הירש אביא לך יושבת מרשה, כי גם מלכי ישראל באו לירש את מרשה, ומלבד זה הם לא הסתפקו לקחת את מרשה לבד כי עד עדלם יבוא היורש השני יבוא עד עדולם, שהיתה ג"כ עיר מבצר בשטח ההוא ונחשבת בין ערי מבצר שבנה רחבעם, ופקח לקח אז מידם את מרשה ואת עדולם, ומפרש מי הוא היורש הזה שיבא עד עדולם? כבוד ישראל! ר"ל מחנה מלך ישראל וכבודו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כבוד ישראל. חילו ומחנהו, כמו את מלך אשור ואת כל כבודו (ישעיה ח' ח') :

טז קָרְחִי וָגֹזִּי עַל־בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר כִּי גָלוּ מִמֵּךְ׃

רַשִׁ״י קרחי. ראשך: וגוזי. שערך כמו (איוב א) ויגז את ראשו לשון תלישת שער: כנשר. כתרגומו כנשרא דנתרו גדפוהי דרך הנשר למרט רוב כנפיו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן תְּלוּשִׁי וּרְמָא עַל בְּנֵי תַפְנוּקָיִךְ הָא כְּנִשְׁרָא דִנְתָרוּ גַדְפוֹהִי כֵּן אַסְגֵי מְרַט בְּרֵישַׁךְ עַל בָּנַיִךְ אֲרֵי גְלוֹ מִנָךְ:

אִבְּן עֶזְרָא קרחי - כמו: מלכי עלינו. וגוזי - לגוז השער. וככה ויגז את ראשו, זה דבר הנביא לכל עיר ועיר.

מְצוּדַת דָּוִד קרחי וגוזי. תלשי שער ראשך וגוזזי אותם במספרים דרך צער ואבל על בניך המפונקים אשר גלו ממך: הרחיבי קרחתך כנשר. עשי לך קרחה רחבה כנשר הזה אשר אחת לעשר שנים יגביה לעוף עד האויר העליון סמוך לגלגל האש ומרוב החום ימרטו כנפיו ותפול נוצתו וישאר קרח קרחות רחבות: כי גלו ממך. בני תענוגיך:

מְצוּדַת צִיּוֹן קרחי. ענין מריטת השער וכן והקריחי עליך (יחזקאל כז): וגוזי. מל׳ גזיזה וחתוך וכן גזי נזרך (ירמיה ז): תענוגיך. מל׳ עונג ותפנוק:

מַלְבִּי״ם קרחי, לכן קרחי ראשך וגזי שערך, על בני תענוגיך כי גלו ממך, ומוסיף הרחבי קרחתך כנשר, שהעופות החומסים יש להם חולי של מריטת הנוצות, ביחוד הנשר עד שלבסוף ימרט כל נוצותיו וימות מחמת זה, ויל"פ שר"ל תחלה קרחי וגוזי על בני תענוגיך בעודם אצלך כי ע"י התענוגים תחטא לה', ואח"כ הרחיבי קרחתך כי גלו ממך:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.