Sign In
Library › Tanach תַּנַ״ךְ › Micah מִיכָה › Chapter 4 ד

Micah 4 — מִיכָה ד

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית־יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים׃

רַשִׁ״י ונהרו. ונקבצו שם יחד כנהרו' ההולכי' אל הים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי בְּסוֹף יוֹמַיָא יְהֵי טוּר בֵית מַקְדְשָׁא דַייָ מְתַקֵן בְּרֵישׁ טוּרַיָא וּמְנַטֵל הוּא מֵרָמָתָא וְיִתְפַּנְיָן לְמִפְלַח עֲלוֹהִי מַלְכְּוָתָא:
אִבְּן עֶזְרָא והיה - אין ספק כי זאת הנבואה לעתיד, על כן אמר: באחרית הימים. והטעם: בעבור שהזכיר למעלה כי הר הבית יהיה לבמות יער, שב לנחם ישראל כי עוד ישוב כבוד הבית, וידוע כי הר הבית איננו גבוה והנה הטעם שיצא שמו עד למרחוק, ומכל הפאות ישובו אליו במנחות, כאילו יהיה בראש כל ההרים, ויהיה נשא מגבעות, עד שיראוהו כל יושבי הארץ. ונהרו - ירוצו מגזרת נהר, כי הוא רץ לעולם.
מְצוּדַת דָּוִד באחרית הימים. בימי המשיח: הר בית ה׳. ההר שיעמוד עליו בה״מ: נכון. מתוקן יהיה בהר החשוב והראש שבכל ההרים: ונשא. ינשא במעלה וחשיבות: ונהרו. מן העכו״ם ימשכו ללכת אליו כנהר המושך והולך:
מְצוּדַת צִיּוֹן באחרית. בסוף: נכון. מוכן ומתוקן: ונהרו. ימשכו כנהר וכן ונהרו אל טוב ה׳ (ירמיהו ל״א:י״ב):
מַלְבִּי״ם והיה באחרית הימים, ר"ל עתה בגללכם ציון שדה תחרש, וזה ימשך עד קץ הימים, שאז באחרית הימים תשוב ותבנה ע"י שנלך בשם ה' אלהינו ונשליך רוע המעשים, כמו שסיים כי כל העמים וכו' ואנחנו נלך בשם ה', ונבואה זו כבר חזה ישעיה (שם סי' ב') בשינוי לשון קצת כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, וכבר בארנוה שם בפרטות, יאמר ההר שעליו יעמוד בהמ"ק יהיה נכון בראש ההרים, ויהיה מנושא יותר ע"י הגבעות שתחתיו, ובכ"ז ימשכו אליו עמים כנהר המושך למקום נמוך:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת (א-ב) עמים, והלכו גוים. (בישעיה ב') אמר ונהרדו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים, שר"ל שגוים הפחותים מעמים (כפי הכלל שם א' ד') ינהרו כמים הנמשכים מעצמם בטבע בלי הכנה, ועמים החשובים שיש להם מלך יתועדו ויזמינו א"ע ללמוד דרכיו. ומיכה הוסיף שאח"ז גם עמים החשובים ימשכו אליו בטבע וגם גוים הפחותים יתועדו ללמוד דרכיו, וגם שמיכה אמר ונהרו עליו היינו על ההר עצמו שהוא יותר מן ההמשכה אל ההר שיחס ישעיה אל הגוים, ושההזמנה לעלות אל ההר יעשו גם גוים הפחותים: מדרכיו, בארחותיו. התבאר בישעיה שם:

ב וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל־הַר־יְהוָה וְאֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר־יְהוָה מִירוּשָׁלִָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיָהֲכוּן עַמְמִין סַגִיאִין וְיֵימְרוּן אֱתוֹ וְנִסַק לְטוּר בֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ מְתַקֵן וּלְבֵית שְׁכִינַת אֱלָהֵהּ דְיַעֲקֹב וְיַלְפִינָנָא מֵאוֹרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וּנְהֵךְ בְּאוּלְפַן אוֹרַיְתֵיהּ אֲרֵי מִצִיוֹן תִּפּוֹק אוֹרַיְתָא וְאוּלְפַן פִּתְגָמָא דַייָ מִירוּשְׁלֵם:
אִבְּן עֶזְרָא והלכו, ואמרו - אלה לאלה. נעלה - לגודל מעלתו. כי מציון תצא תורה - לכל הגוים כאשר הוא כתוב לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד.
מְצוּדַת דָּוִד והלכו. גוי אל גוי: ואמרו. אלו לאלו: ויורנו. המקום ילמד אותנו ע״י יודעי התורה: מדרכיו. מה מדרכיו: כי מציון. כי התורה האמיתית היא היוצאת מציון ואין זולתה בעולם:
מְצוּדַת צִיּוֹן לכו. הוא ענין ל׳ זרוז: ויורנו. ענין למוד:
מַלְבִּי״ם והלכו, וגוים רבים ילכו ויאמרו זל"ז לכו אתם ונעלה עמכם אל הר ה' ומן ההר נלך אל הבהמ"ק, ויורנו מדרכיו הגדולים, ונלכה מעצמנו בארחותיו הפרטים, ר"ל שע"י שיראנו שרשי דת האמתיית ויסודותיו נשתדל להשיג גם ענפים וסעיפיה, כי מציון ששם ישבו הסנהדרין ומורי הדת תצא תורה לכל העולם, ודבר ה' שהוא דבר הנבואה תצא מירושלים שהנביאים ימצאו בכל העיר:

ג וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד־רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא־יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה׃

רַשִׁ״י ושפט. משפט זה לשון תוכחה הוא דשרימנ"ט בלע"ז:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִידִין בֵּין עַמְמִין סַגִיאִין וְיוֹכַח לְמַלְכִין תַּקִיפִין עַד עַלְמָא וִיעַפְפוּן סַיְפֵיהֶן לְסִכִּין וּמוֹרְנְיָתֵיהוֹן לְמַגְלִין לָא יִטְלוּן עַם בְּאַפֵּי עַם סַיְפִין וּזְיָן וְלָא יִתְאַלְפוּן עוֹד מִבְּכֵן קְרָבָא:
אִבְּן עֶזְרָא ושפט - השופט הוא המשיח. ויפת אמר: השם הנכבד ודבר ה'. ואחרים אמרו: אנשי ירושלם, כאילו אמר ושפט עמה ועד היום לא עבר דור שלא היתה בו מלחמה, ואם שקט מקום זה לא שקט אחר, והכתוב אמר: ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
מְצוּדַת דָּוִד ושפט. ר״ל וכאשר יבקשו כן יהיה כי השופט והוא מלך המשיח הוא ישפוט בין העכו״ם רבים בדברי ריבותם והוא יברר המשפט לעכו״ם עצומים היושבים ממרחק: וכתתו. ישברו כלי המלחמה לעשות מהם כלי עבודת אדמה כי לא יעשו עוד מלחמה ולא ילמדו אותה כי המשיח ישפוט בדברי ריבותם:
מְצוּדַת צִיּוֹן והוכיח. ענין ברור דברים: עצומים. חזקים: וכתתו. ענין כתישה: לאתים. שם כלי חפירה וכן את מחרשתו ואת אתו (ש״א י״ג): למזמרות. שם הכלי שכורתין בו הומורות מל׳ וכרמך לא תזמור (ויקרא כ״ה:ד׳):
מַלְבִּי״ם ושפט, והשופט אשר יהיה שם שהוא המלך המשיח ישפוט בין עמים רבים, ור"ל שאז יבוטלו הסבות שבעבורם ילחמו גוי בגוי ממלכה בממלכה, שלפעמים תעמוד מלחמה בסבות חילוק הדת והאמונה, ואז מציון תצא תורה כללית לכולם, ולפעמים תעמוד מלחמה ע"י דין ודברים שיש בין עם לעם שאז החרב תכריע בדברי ריבותם, ואז ישפוט המשיח בין עמים רבים, ולפעמים תעמוד מרד במדינה עצמה, על זה אמר שאז יוכיח לגוים וישיבם אל היושר ע"י תוכחתו, וממילא יכתתו חרבותם לאתים ולא ישא גוי אל גוי חרב וגם לא ילמדו עוד תכסיסי מלחמה כלל:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ושפט בין עמים רבים. וישעיה אמר בין הגוים, ומיכה פי' שגם עמים שיש להם מלך ישמעו משפטיו, וגם גוים פחותים לתוכחות מוסרו יטו אזן:

ד וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי־פִי יְהוָה צְבָאוֹת דִּבֵּר׃

רַשִׁ״י כי פי ה' צבאות דבר. והיכן דבר ונתתי שלום בארץ (ויקרא כ״ו:ו׳):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיתוּבוּן גְבַר תְּחוֹת פֵּירֵי גוּפְנוֹהִי וּתְחוֹת פֵּירֵי תֵינוֹהִי וְלֵית דְמָנִיד אֲרֵי בְּמֵימְרָא דַייָ צְבָאוֹת גְזַר כֵּן:
אִבְּן עֶזְרָא וישבו - כל אנשי העולם. כי פי השם דבר – זה ואמת הוא בלי ספק.
מְצוּדַת דָּוִד וישבו איש. כ״א ישב תחת גפנו וגו׳ ואין מי יחרידו ממקומו: כי פי וגו׳. וכן יהיה:
מְצוּדַת צִיּוֹן מחריד. מל׳ חרדה:
מַלְבִּי״ם וישבו, וגם לא תעמוד ריב ומדון ע"י חסרון לחם וע"י עוני שעי"ז יפשטו ידיהם בגדוד, כי ישבו איש תחת גפנו, ואין מחריד, שלא ימצא עוד מגן וחרב ומלחמה סלה:

ה כִּי כָּל־הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד׃

רַשִׁ״י ילכו איש בשם אלהיו. ילכו לאבדון על שעבדו עכו"ם כן תירגם יונתן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי כָל עַמְמַיָא יָהֲכוּן לַאֲבַדוֹן עַל דִי פְלָחוּ לְטַעֲוָתָא וַאֲנַחְנָא נִתְרְחֵיץ בְּמֵימְרָא דַייָ אֱלָהָנָא לְעַלְמָא וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא:
אִבְּן עֶזְרָא כי - אלה דברי הנביא מוכיח ישראל ומנחם אותם, אם הבית חרב לא נניח תורת אלהינו שהבטיחנו והשמיענו כזאת, או הטעם צאת ישראל מהגלות, על כן מלת: ואנחנו נלך והוא הטעם, כי בהבנות הבית אז יביאו הגוים את ישראל המפוזרים מנחה לה' ובהליכתם ילכו איש בשם אלהיו, עד שיורום אנשי בית המקדש, על כן אחריו.
מְצוּדַת דָּוִד כי כל העמים וגו׳. זהו מאמר הנביא שאמר כל הטובה הזאת יהיה לנו על כי כל העכו״ם כל אחד מהם הולך בשם אלהיו להאמין בהעכו״ם של בני עמו ואנחנו לא למדנו מהם לאחוז דרכם כי הולכים אנחנו בשם ה׳ להאמין בו וכן נאמין בו לעולם ועד ולכן ראוים אנו לטובה:
מַלְבִּי״ם כי, מבאר במה יזכו ישראל לכל הכבוד הזה באחרית הימים, מפני שבכל משך זמן הגלות הרב, הגם שכל העמים ילכו איש בשם אלהיו בכ"ז אנחנו נלך בשם ה' אלהינו, ולא נשכח שם אלהינו הגם שעליו הורגנו כל היום, וזה יהיה לעולם ר"ל זמן רב, ולכן באחרית הימים תצא תורה מציון לכל העולם:

ו בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־יְהוָה אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי׃

רַשִׁ״י אוספה הצולעה. אכניש מטלטליא וכן ת"י, ולי נראה לשון מרפא כמו ואספתי מצרעתו (מלכים ה): ואשר הריעותי. ואותם שהריעותי להם בעוונם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ אֶכְנוֹשׁ מְטַלְטְלַיָא וּמְבַדְרַיָא אֲקָרֵיב וּדְאַבְאֵשִׁית לְהוֹן מִן קֳדָם חוֹבֵי עַמִי:
אִבְּן עֶזְרָא ביום, הצולעה - מישראל שלא תוכל ללכת במהרה וככה: הנדחה. ואשר הרעותי - להם ששמתיה לחרפה בגוים.
מְצוּדַת דָּוִד אוספה הצולעה. אאסוף מבין העכו״ם את עדת ישראל שהיא כצולעה שאינה יכולה לזוז ממקומה: והנדחה. ישראל הנדחה מארצה לארצות העכו״ם הנה אקבץ אותה והוא כפל ענין במ״ש: ואשר הרעותי. ר״ל כשיעור אשר הרעותי לה כן איטיב עמה:
מְצוּדַת צִיּוֹן הצולעה. החגרת כמו והוא צולע על ירכו (בראשית ל״ב:ל״ב):
מַלְבִּי״ם ביום ההוא נאום ה' אוספה הצולעה, כבר בארתי (ישעיהו י״א:י״ב) בפסוק ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, שישראל שהם עשרת השבטים לא נפוצו בפיזור גדול בין העמים רק נדחו ממקומם והושלכו לארץ מרחק ונאבד מקומם, וצריך אסיפה מן החוץ אל הפנים, ועל זה אמר אוספה הצולעה, ושבט יהודה הם נפוצו לארבע רוחות השמים וצריכים קיבוץ, ועל זה אמר והנדחה אקבץ, ושבט יהודה הם סובלים רעות רבות וצרות בארצות פזוריהם לא כן עשרת השבטים, ועל זה אמר ואשר הרעותי, שהם שבט יהודה שהרעותי לה אם בעת בית שני ע"י היונים ואח"כ ע"י הרומיים, ואם במשך זמן גלותם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אספה הצלעה, והנדחה אקבצה. כבר התבאר (ישעיה י"א י"ב) שפעל אסף עקרו על הכנסת איזה דבר מן החוץ אל הפנים, ופעל קבץ בא על קיבוץ המפוזרות, ושם (י"ג י"ד) בארתי שפעל נדח מציין חוץ למקומו ויבא עליו פעל השבה בכ"מ, לבד כשמדבר מן גלות ישראל שעם הנדיחה נקשר מושג הפיזור והניפוץ מעצמו. ובארתי בכ"מ שעשרת השבטים אינם מפוזרים וא"צ קיבוץ רק אסיפה וקראם פה ובצפניה (ג' י"ד) בשם צולעה, שהם כצאן צולעה על ירכה כי אין רגלם עומדת במישור בדת ובאמונה, או מענין צלע וזויות על שנחבאים כל ימי הגלות בצלע כדור הארץ ולא נודע מקומם איה, ובצפניה אמר והושעתי את הצולעה, אם על ישועת הנפש והדת, אם מצד שהם יהיו הלוחמים ראשונה (כמ"ש בסי' ה') וצריכים ישועה, ואז יתקבצו גולי יהודה שהם מפוזרים ונפוצים:

ז וְשַׂמְתִּי אֶת־הַצֹּלֵעָה לִשְׁאֵרִית וְהַנַּהֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם וּמָלַךְ יְהוָה עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲשַׁוֵי יַת מְטַלְטְלַיָא לִשְׁאָרָא וּמְבַדְרַיָא לְעַם תַּקִיף וְתִתְגְלֵי מַלְכוּתָא דַייָ עֲלֵיהוֹן בְּטוּרָא דְצִיוֹן מִכְּעַן וְעַד עָלְמָא:
אִבְּן עֶזְרָא ושמתי, והנהלאה - שהיתה רחוקה מהלאה לארצם, אז ימלוך השם לבדו עליהם, מגזרת הלאה ולא מתלאה, כי תלאה שורשו תלא.
מְצוּדַת דָּוִד לשארית. להיות לה שארית בין העכו״ם ולא יכלו אותה: והנהלאה. העם אשר נתייגעה בגולה בשובה לארצה תשוב להיות גוי חזק: ומלך ה׳. מאז לא ימשלו עוד הבבליים בהם כי ה׳ ימלוך עליהם ומלכותו תהיה בהר ציון כי שם ישרה שכינתו מהעת ההיא עד עולם ולא תזוז עוד משם:
מְצוּדַת צִיּוֹן והנהלאה. ענין יגיעה כמו נלאה מואב (ישעי׳ טז):
מַלְבִּי״ם ושמתי את הצולעה לשארית, שעשרת השבטים שקראם בשם צולעה הם נאבדו מכלל ישראל, ונדמה שאינם במציאות כלל, או שלא נשארו באמונתם ונהיו ככל הגוים, אשים אותם שיהיו שארית ישראל ויתגלו. והנהלאה, הם שבט יהודה שהיה שארית ישראל רק שדחו אותה הלאה מגוי אל גוי, וממקום אל מקום, מקום אחר הלאה, והיו חלושים מאד ונתמעטו ע"י הריגות ובלבולים, אשימם לגוי עצום, ומלך ה' עליהם, א] שיהיו תחת מלכות ה' והשגחתו, ב] שתהיה המלוכה בהר ציון, ג] שיהיו מעתה ועד עולם היינו מעת הגאולה עד נצח כי לא יגלו עוד:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת והנהלאה, נגזר ממלת גש הלאה שמורה על התרחקות:

ח וְאַתָּה מִגְדַּל־עֵדֶר עֹפֶל בַּת־צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵּאתֶה וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה מַמְלֶכֶת לְבַת־יְרוּשָׁלִָם׃

רַשִׁ״י ואתה מגדל עדר. ת"י ואת משיחא דישראל דטמיר מן קדם חובי כנישתא דציון פי' מגדל ל' מעוז ותרגום עדר כנסת ישראל ותירגם עופל ל' אופל ויש לפרש מגדל עדר בית המקדש ועופל לשון מגדל עוז וכן עופל ובחן (ישעיה לב): עדיך תאתה. שארית הצולעה והנהלאה כולם יקבצו אליך: ובאה הממשלה הראשונה. תבא הממשלה שלימה כולה אל בית דוד בירושלים כאשר היתה בתחילה עד שלא נחלקה ומה היא הממשלה הראשונ' הממלכ' לבת ירושלים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַתְּ מְשִׁיחָא דְיִשְׂרָאֵל דְטָמִיר מִן קֳדָם חוֹבֵי כְנִשְׁתָּא דְצִיוֹן לָךְ עֲתִידָא מַלְכוּתָא לְמֵיתֵי וְיֵיתֵי שִׁלְטוֹנָא קַדְמָאָה לְמַלְכוּת כְּנִשְׁתָּא דִירוּשְׁלֵם:
אִבְּן עֶזְרָא ואתה - אמר יפת: מגדל דוד. והנכון: ירושלם, שהוא כמגדל לעדר שהם ישראל. עופל - כמו: עופל ובחן. ויש אומרים: כי כמוהו ויעפילו עלו לעופל גבוה וככה כתוב: לעלות אל ראש ההר - הגביהו עצמם לעלות. עדיך תאתה - וזאת המלה דבוקה עם ובאה. והטעם: הממשלה. וכמוהו: כלו תפילות דוד בן ישי, שאף על פי שמלת תפלות היא באתנח, דבוקה היא למלת דוד וככה זה.
מְצוּדַת דָּוִד ואתה מגדל עדר. על עיר ציון יאמר שהוא המגדל אשר יאספו שם ברגלים כל שבטי ישראל המכונים בהרבה מן המקומות בשם עדר ולתוספת ביאור אמר עופל בת ציון ור״ל אתה ציון הנה אליך תבוא קבוצת הצולעה והנדחה: ובאה. ואז תבוא הממשלה הראשונה וחוזר ומפרש הנה הממלכה ההיא תבוא לעדת ירושלים ר״ל שאז תמשול גם על עשרת השבטים כמו בימי דוד ושלמה לא יחצו עוד לשתי ממלכות:
מְצוּדַת צִיּוֹן עופל. ענין מגדל ומבצר כמו עופל ובחן (שם לב): עדיך. אליך כמו תגע עדיך (איוב ד׳:ה׳): תאתה. ענין ביאה כמו אתא בוקר (ישעיה כא):
מַלְבִּי״ם ואתה מגדל עדר, מסב פניו אל הר ציון הנזכר, אומר אליו, אתה הר ציון, שאתה מגדל של העדר הלז שהוא עדר הצאן הצולעה והנדחה, תחלה תהיה כמגדל של צאן, ואח"כ תהיה עופל, שהוא מבצר חזק, ומפרש שזה יהיה בשלש מדרגות, תחלה בת ציון עדיך תאתה שהגליות יתחילו להתקבץ וגלות יהודה ובנימין שהם בת ציון שגלו מציון בחורבן בית שני יתקבצו אליך, ואח"כ ובאה הממשלה הראשונה, תבוא ממשלה קטנה, שיהיה להם קצת ממשלה והנהגה כמו שהיו לישראל בימים הראשונים לפני מלך מלך לבני ישראל שהיה להם שופטים מנהיגים אותם, ואח"כ תבא ממלכת לבת ירושלים יהיה להם מלכות קבוע שהוא מלכות ב"ד, שאח"כ ימלוך המלך המשיח בממלכה קבועה, (וכן התבאר ביחזקאל סי' ל"ד כ"ג כ"ד, וסי' ל"ו כ"ד כ"ה, ועמוס ט' י"א) , שמלכות ב"ד תתגלה בהדרגה, ותחלה לא יהיה רק במדרגת שופט ויתעלה לאט לאט עד שיהיה לה' המלוכה, עיי"ש:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת מגדל עדר. שם מקום סמוך לבית לחם אפרתה (בראשית ל"ו י"ט כ"א) , והנביא משתמש בשם זה על מגדל של עדר הצאן, (כמו ויבן מגדלים במדבר כי מקנה רב היה לו דה"ב כ"ו י'): ועפל. היינו מקום חזק ומבצר גבוה: תאתה ובאה. אתה מציין הביאה המוחלטת, ובאה מציין הביאה הבלתי מוחלטת, בת ציון תאתה בהחלט, והממשלה תבא בהדרגה ובכל פעם תתקרב יותר עד שתבא ממלכת, ולכן הטעם של מלת ובאה מלרע:

ט עַתָּה לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ הֲמֶלֶךְ אֵין־בָּךְ אִם־יוֹעֲצֵךְ אָבָד כִּי־הֶחֱזִיקֵךְ חִיל כַּיּוֹלֵדָה׃

רַשִׁ״י עתה. שאת מורדת בי: למה תריעי רע. שיתי לבך למה את צריכה לבקש רעים ואהובים מלכי מצרים ומלכי אשור לעזור:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן לָמָה אַתְּ מִתְחַבְּרָא לְעַמְמַיָא הֲמַלְכָּא לֵית בִּיךְ אִם מַלְכֵי מַלְכֵּךְ אֲבָדוּ אֲרֵי תִקְפוּךְ עָקָא וְזִיעַ הָא כְחֶבְלִין לְלֵידָתָא:
אִבְּן עֶזְרָא עתה למה תריעי ריע - תרימי צעקה ותגביהי קול כתרועה, כמו: וישמע יהושע את קול העם ברעה והנה הרע נופל על ענות גבורה ועל חלושה גם זה תריעי ריע נופל על לשון צעקה ובכי. המלך אין בך - הטעם: למה תצעקי כאילו אין לך מושיע ויועץ, ובעבור זה החזיקך חיל כיולדה, הלא השם מלכך ויועצך האומר לך אל תצעקי, כי אם חולי וגוחי, מלשון כי חלה וגם ילדה, כי אם עתה תצאי והלכת בגלות ובאת עד בבל, שם תנצלי, שם יגאלך - מלכך ויועצך הוא השם.
מְצוּדַת דָּוִד עתה למה תריעי רע. למה תתחברי לרעים זרים לבקש עזר ממלכי המצרים וכי אין בך המלך ה׳ וכי נאבד יועצך ר״ל הלא יש לך נביאים המייעצים אותך לשוב לה׳ וכאשר כן תעשו הלא הוא יעזור לך: כי החזיקך. אשר אחז אותך חיל ורתת כיולדה מפחד הכשדים המעותד לבוא עליך ובעבור זה תבקש עזר ממלכי המצרים כאלו אין הכח בידי להצילך:
מְצוּדַת צִיּוֹן תריעי רע. ענין חבר ואוהב: החזיקך. ענין אחיזה: חיל. חלחלה ורתת:
מַלְבִּי״ם עתה, אחר שהודיע מה שיהיה באחרית הימים, חוזר אל זמן הבינים, שאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש, ורואה בנבואתו מה שנעשה בימי יהויקים וצדקיהו, עד שגלו לבבל, ואומר עתה (ר"ל קודם אחרית הימים) למה תריעי ריע, למה תשמיעי קול תרועת שבר, המלך אין בך אם יועצך אבד הלא עתה עדיין יש בך מלך ויועצים, וא"כ מה זאת כי החזיקך חיל כיולדה, שהיולדה בעת שהיא מוכנת שיפתח רחמה ושיצא הולד אשר במעיה תאחזנה חיל וחבלים, והוא צייר אל מה שהיא מוכנת שיפתחו שערי עירה ושיצאו לגולה ושישפכו דמים הרבה בתוכה, ר"ל איך את מוכנת להכבש וללכת לגולה בעוד שיש לך מלך ויועצים מדוע לא תאזרו חיל:

י חוּלִי וָגֹחִי בַּת־צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי־עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה וּבָאת עַד־בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ יְהוָה מִכַּף אֹיְבָיִךְ׃

רַשִׁ״י חולי. ל' חלחלה כמו (כאן) כי החזיקך חיל והלשון נופל על יולדת: וגוחי. כרעי ושחי על גחונך וכן בלשון משנה כותל הגוחה לרשות הרבים: תצאי מקריה. מירושלים ללכת בגולה: ושכנת בשדה. תהי שכינתך חרושה כשדה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מְרָעִי וְזוּעִי כְּנִשְׁתָּא דְצִיוֹן כַּיוֹלֶדְתָּא אֲרֵי כְעַן תִּפְקִין מִקַרְתָּא וְתִשְׁרִין בְּחַקְלָא וְתָהֲכִין עַד בָּבֶל תַּמָן תִּישְׁתֵּיזְבִין תַּמָן יִפְרְקִינָךְ יְיָ מִיַד בַּעֲלֵי דְבָבָךְ:
אִבְּן עֶזְרָא חולי - בעבור שהזכיר חיל כיולדה, אמר: חולי וגוחי הוציא הולד, כמו: כי אתה גוחי מבטן. מקריה - היא ירושלם וכל הקריות סביבותיה. והטעם: היישוב. ושכנת בשדה - בלכתך בגולה. ובאת עד בבל - גלות נבוכדנצר שם אגאלך.
מְצוּדַת דָּוִד חולי וגוחי. ר״ל לכן הבל וריק יעזורו ואתם עדת ציון מלאי חלחלה והאנחי כיולדה כי אתה בזמן קרוב תצאי מן העיר ללכת גולה: ושכנת בשדה. כדרך הגולים ולא יכניסיך במלון ותבוא עד בבל: שם תנצלי וגו׳. בבבל תתרוקני מכל הטובה ולא יועילו לך מלכי מצרים ובבבל יגאלך ה׳ וכו׳ כי בעת תבוא מפלת בבל תצאו חפשי ומבלי עזר ממלכי העכו״ם:
מְצוּדַת צִיּוֹן חולי. מל׳ חלחלה: וגוחי. ענין האנחה כי האנחה היא הוצאת הנשימה והוא מענין כי אתה גוחי מבטן (תהילים כ״ב:י׳) שהוא ענין המשכה והוצאה וקרוב הוא אל לשון גניחה המוזכר בדרז״ל: מקריה. מעיר: תנצלי. ענין ריקות כמו ויתנצלו בני ישראל את עדים (שמות ל״ג): מכף. מיד:
מַלְבִּי״ם חולי, משיב באמת תחולי וגם תשכבי על גחונך ותגוחי להוציא הולד כיולדה, כי עתה תצאי מקריה שזה כמשל הוצאת הולד מן הבטן כן תצאי מן העיר, ושכנת בשדה כי רבים ישכנו בשדה כמו אלה שהלכו להתישב במצרים ובין יתר אומות שסביב א"י, ובאת עד בבל הם אלה שהגלו לבבל, שם תנצלי (מכף אויביך) כי אלה ששכנו בשדה נהרגו אח"כ ע"י הכשדים כמבואר בירמיה, רק גולי בבל נצולו, וכן שם יגאלך ה' מכף אויביך כי גולי בבל נגאלו ושבו לא"י בימי כורש:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חולי וגחי. כבר התבאר כ"פ כי המליץ ידמה כיבוש עיר בצורה כפתיחת רחם יולדה, כי כן תחיל ותגיח, (מענין גחון כמ"ש יחזקאל סי' ל"ב שתשכב על גחונה), וכן יצאו דמים רבים, והעצמים אשר בבטן המלאה יצאו לחוץ, ועז"א כי עתה תצאי מקריה, ושם קריה בא על עיר מבצר (ישעיה א' כ"ו) :

יא וְעַתָּה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים הָאֹמְרִים תֶּחֱנָף וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ׃

רַשִׁ״י האומרים תחנף. עתה תתחייב ציון בחטאתיה ויפקד עליה עוונה: ותחז בציון עינינו. ותראינה בה עינינו מה שאוינו לראות בה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן יִתְכַּנְשׁוּן עֲלָךְ עַמְמִין סַגִיאִין דְאָמְרִין אֵימָתַי תֵיחוֹב וְתֶחֱזֵי בְּמַפְּלַת צִיוֹן עֵינָנָא:
אִבְּן עֶזְרָא ועתה - דעת מפרשים רבים: כי זה לעתיד בימי המשיח, והעד: ואתה בית לחם אפרתה. ור' משה הכהן אמר: כי ידבר על בית שני והמושל הוא זרובבל, וטעם קומי ודושי כמו: מי אתה הר הגדול, כי זרובבל היה מבני יכניה וכתוב עליו: ומושל על כסאו. תחנף - כמו הארץ החנפה לא תוכל לסבול.
מְצוּדַת דָּוִד ועתה. ר״ל בזמן שאני מתנבא עליו באחרית הימים יהיה הגאולה יותר שלימה וזה כאשר יאספו עליך עכו״ם רבים והוא גוג ומגוג ועכו״ם רבים אשר אתו: האומרים. אשר יאמרו עתה תתחייב הארץ ללקות בעונה ועינינו תראנה בציון מה שקוינו:
מְצוּדַת צִיּוֹן תחנף. תתחייב כמו ולא תחניפו את הארץ (במדבר ל״ה:ל״ג): ותחז. כמו ותחזה והוא ענין ראיה והסתכלות כמו ואתה תחזה (שמות י״ח):
מַלְבִּי״ם ועתה, שוב חוזר ורואה בנבואתו מה שיהיה אחר גאולתם בימי כורש, שאחר ששבו בבית שני נאספו עליך גוים רבים, שהוא מה שנאספו גוים רבים שונים אל ישראל אח"כ בדור דור כמו היונים ואח"כ הרומים, ואח"כ בכל משך זמן הגלות, עד האסיפה האחרונה שיתאספו עליהם בימי גוג ומגוג, שכל זה כולל בדבריו שרואה שגוים רבים מתאספים כמה פעמים על ישראל אחרי גאולתם בימי כורש. האומרים תחנף ותחז בציון עינינו, ר"ל והאסיפות האלה תהיה בשני אופנים, שלפעמים ירצו שציון תחנף להם, ר"ל שתהיה נכנעת ומשועבדת להם, כעבד החונף לאדוניו, כמו שהיה בימי היונים והרומיים שרצו שישראל יהיו תחתם למס עובד, ולפעמים יאמרו תחז בציון עינינו, ר"ל שיחשבו שהמחזות שחזו הנביאים על ציון נאמרו עליהם כי הם נכנסו תחת ישראל ושעליהם ישכון ה' ועליהם חזו החוזים, כי כן יחשבו הישמעאלים ומטעם זה יתאספו לצבא על ירושלים לכבשה כנודע ודומיהם, וכן מטעם זה יתאספו חיל גוג ומגוג לכבוש את ירושלים ולחזות בה מחזות אשר חזו החוזים שלפי דעתם חזו עליהם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת תחנף. פרשתי הכינוי על ציון, ויל"פ תחנף עינינו, שיחניפו לציון כאילו באו לחסות בצל קדושתה, ולחזות בה, הענינים הרוחנים, שזה הבדל בין ראה וחזה (כמ"ש ישעיה סי' ל"ג) :

יב וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת יְהוָה וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה׃

רַשִׁ״י כי קבצם כעמיר גורנה. וסופו לקבצם אל עמק יהושפט וסביבו' ירושלים למלחמ' כמו שמקבצין עמיר כדי לדושם שם אף הם חיל גוג ומגוג לרעתם נאספו ויאמר הקב"ה לכנ"י קומי ודושי בת ציון:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִינוּן לָא יָדְעִין רָזַיָא דַייָ וְלָא מִסְתַּכְּלִין בְּמִלְכֵיהּ אֲרֵי קָרִיבִינוּן כַּעֲמִירָא לְאִידְרָא:
אִבְּן עֶזְרָא והמה - לא מצאנו זאת המלחמה מתי היתה, כי איך זה כתוב, על כן הוא לעתיד, כמו: הנה יום בא לה'.
מְצוּדַת דָּוִד והמה. אבל המה לא ידעו מחשבות ה׳ בעבור מה שנתן בלבם להתאסף ולבוא על ציון כי לרעתם קבצם כמו שמקבצין עמירי התבואה אל הגורן לחבטם במקל ולדושם:
מְצוּדַת צִיּוֹן כעמיר. כן יקרא אגודת השבלים כמו וחצנו מעמר (תהלים קכ״ט): גורנה. הוא המקום שמכניסין שם התבואה:
מַלְבִּי״ם והמה לא ידעו מחשבות ה', עצת ה' הוא התכלית הנרצה אליו במעשהו, והמחשבות הם האמצעיים אשר יעשה כדי להכין את העצה שהיא התכלית, ובאר הנביא שכל מה שיתאספו הגוים על ציון כ"ז הוא ממחשבות ה', ר"ל שהם אמצעיים להשיג עי"כ את עצתו ר"ל התכלית הנרצה אצלו, שכל האסיפות שלהם יהיו הכנות ואמצעיים אל האסיפה שיתאספו באחרית הימים שגם היא תהיה הכנה שע"י ישיג עצתו, ששם ישפוט אותם על מעשיהם ושם יכירו דת האמת, וע"י האותות והמופתים שיראו אז ישובו הנשארים אל האמונה האמתיית, והרשעים יכלו כמוץ יסוער מגורן, וז"ש שהמה לא ידעו מחשבות ה' ולא הבינו עצתו, שכ"ז הוא אמצעיים להשיג עצתו, שהוא כי קבצם כעמיר גורנה כמו שמקבצים את העמיר אל הגורן לדוש אותו ולהסיר המוץ והקליפה ולהשאיר הבר והתבואה, כן ידוש אותם במלחמת גוג ומגוג וכן יסיר המוץ שהוא מה שיכלה הרשעים אשר הרעו בקדש, וכן יברר התבואה שיפרשו מהם גרי הצדק ומכירי דת האמת:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לא ידעו מחשבות ה' ולא הבינו עצתו. כבר בארתי (ישעיה ה' י"ט) כי התכלית הנרצה אצל ה' יקרא עצה, והאמצעיים המובילים אל התכלית נקראו מחשבות, ויש הבדל בין ידיעה להבנה, שהידיעה תפול על דבר המושג בחוש, וההבנה על דבר המושג בשכלו (ישעיה מ"ג י' ובכ"מ) , ומי שיודע האמצעיים יוכל להבין התכלית, למשל שרואה בעיניו מלך פלוני מיעד חילותיו לעמוד במקום פלוני ובסדר מיוחד מבין שרוצה ליפול על מדינה פלונית ולכבשה, והם לא ידעו האמצעיים, וגם כשידעו אותם לא יבינו העצה שהוא התכלית הנרצה אצלו:

יג קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת־צִיּוֹן כִּי־קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה וַהֲדִקּוֹת עַמִּים רַבִּים וְהַחֲרַמְתִּי לַיהוָה בִּצְעָם וְחֵילָם לַאֲדוֹן כָּל־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י והחרמתי. לשון הקדש: בצעם. מה שכנסו מגזילה וחמס: וחילם. ונכסיהון:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קוּמִי וְקַטְלִי כְנִשְׁתָּא דְצִיוֹן אֲרֵי עַמָא דִי בִיךְ אֲשַׁוֵי תַקִיפִין כְּבַרְזְלָא וּשְׁאָרְהוֹן חֲסִינִין כִּנְחָשָׁא וּתְקַטְלִין עַמְמִין סַגִיאִין וּתְגַמְרִין קֳדָם יְיָ נִכְסֵיהוֹן וּמָמוֹן יְקָרְהוֹן קֳדָם רִבּוֹן כָּל עַלְמָא:
אִבְּן עֶזְרָא קומי, קרנך אשים ברזל - דרך משל, כי העמים כעמיר בגרן. בצעם - כמו בצע. והטעם כמו הונם, כי הוא כפל המלה.
מְצוּדַת דָּוִד קומי ודושי. לפי שהמשילם לעמיר אמר לשון הנופל בעמיר ור״ל הנה עתה שכולם נקבצו ובאו עמוד והרוג בהם עם כי נחלש כחך בהיותך בגולה הנה אני אחזק אותך ואשים קרנך ברזל לנגח בהם ואת פרסותיך אשים נחושה לרמוס אותם: והדיקות. תשחקם דק דק: והחרמתי. הוא מאמר הנביא בשם ישראל אז אחרים לה׳ חמדת עשרם: וחילם וגו׳. כפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן ודושי. מלשון דישה: ופרסותיך. הם כעין מנעלים שברגלי הבהמות כמו בפרסות סוסיו (יחזקאל כ״ז) ואמר בדרך שאלה: נחושה. נחושת: והדקות. ענין שחיקה כמו אדיקם ארקעם (ש״ב כ״ב): והחרמתי. ענין הקדש כמו כל חרם בישראל (במדבר י״ח:י״ד): בצעם. חמדת עשרם כמו בצע כסף (שופטים ה): וחילם. גם הוא ענין עושר כמו ושללו חילך (יחזקאל כ״ו):
מַלְבִּי״ם קומי ודושי בת ציון מצייר זמן מלחמת גוג ומגוג שאז קבצם כעמיר גורנה להסיר המוץ מן הבר, ומצוה אל בת ציון שתקום ותדוש כעגלה דשה, כי קרנך אשים ברזל, להלחם בקרן ולנגח מן המון גוג ופרסותיך אשים נחושה לענין הדישה לברר הדגן מן המוץ, והדיקות עמים רבים, ולהסיר הקליפה היינו לכלות הרשעים עד שישאר קמח נקי, והחרמתי לה' בצעם הבצע והחמס שלקחו מישראל יהיה חרם והקדש לה' כי קדש ישראל לה' וממונם כממון הקדש, וגם חילם של עצמם שאינם ע"י בצע מישראל ואינו חרם, מ"מ יהיה לה' מצד שהוא אדון כל הארץ והכל שלו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת בצעם וחילם. בצע מיוחד על ממון שהרויח ורובו שלא במשפט כמו כן ארחות כל בוצע בצע (משלי א׳:י״ט) :

יד עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת־גְּדוּד מָצוֹר שָׂם עָלֵינוּ בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל־הַלְּחִי אֵת שֹׁפֵט יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י עתה תתגודדי בת גדוד. עתה בעת גזרתה הרעה על העון כי גבר תתגודדי בת גדוד בת כשדים קבצי גדודין כי עתה הוא אשר תצלחי בגדוד אשר שם מצור עלינו: בשבט יכו על הלחי. מי גרם לך להצליח את אשר ישראל מלעיבי' על נביאיהם ושופטיה' ומכים אותם על הלחי כך היו עושים וכן מצינו בפסיקתא וכן ישעיה הוא אומר (ישעיהו נ׳:ו׳) גוי נתתי למכים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּעַן תִּסְתַּיְעִין בְּמַשִׁרְיָן קַרְתָּא דְצָיְרִין עֲלָהּ בִּצְיָר דַהֲווֹ מָחָן בְּחוּטְרָא עַל לִיסָתָא יַת דַיָנֵי יִשְׂרָאֵל:
אִבְּן עֶזְרָא עתה תתגודדי בת גדוד - דרך צחות. והטעם קהלת הגדוד ששם המצור על ירושלם והיו בארצם מכים שופט ישראל. והנכון בעיני: כי שופט ישראל הוא המשיח או זרובבל, על כן אחריו: ואתה בית לחם אפרתה והכתוב דבר כפי מחשבתם, כדרך יחלקו בגדי להם וכתב על בלק וילחם בישראל, בעבור שאמר: אולי אוכל להלחם בו והוא לא נלחם רק כפי מחשבתו דבר הכתוב, כדרך שאמר: אולי אוכל להלחם בו וככה האנשים רדפו אחריהם עד הירדן, ועדיין המרגלים ביריחו.
מְצוּדַת דָּוִד עתה תתגודדי. ר״ל בזמן ההוא אתה בת גדוד רב תשרטי באבל ובצער ודרך צחות לשון נופל על לשון אמר תתגודדי בת גדוד: מצור שם עלינו. ר״ל וזהו בגמול ששם עלינו מצור בימי חרבן בית השני: בשבט וגו׳. ובימי הגולה היינו נבזים בעיניהם ואפילו את שופט ישראל הכו בשבט על הלחי והוא מכת בזיון וכן נאמר יתן למכהו לחי ישבע בחרפה (איכה ג׳:ל׳):
מְצוּדַת צִיּוֹן תתגודדי. ענין שריטת הבשר כמו לא תתגודדו (דברים י״ד): גדוד. ענין מחנה וכן פשט גדוד (הושע ו): מצור. כן יקרא הקפת גייסות סביב העיר ללכדה: בשבט. בשרביט: הלחי. כן נקרא המקום שאצל העין:
מַלְבִּי״ם עתה, מפרש מי הם האומות שיתאספו אז על ירושלים אשר ישראל ידושו אותם, אומר שהגדוד הזה שיבא על ירושלים באחרית הימים יהיו הבנים של האומות שצרו על ירושלים והחריבו אותה בימי קדם, כמו בני אשור ובני בבל ובני רומי, וז"ש שעתה תתגודדי, הגדוד שיתגודד עתה במלחמת גוג, יהיה בת של גדוד אשר מצור שם עלינו בימי קדם, הבת שנולדה מן הגדוד הזה ששמו מצור עלינו בימי קדם, הם יתגודדו עתה בחיל גוג ומגוג, וכן יהיה בת של הגדוד אשר בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל, שאבותיהם הכו את שופטי ישראל בשבט על הלחי, (שמכת הלחי הוא מכת בזיון וכן מכת השבט, וכ"ש אם מכים בשבט על הלחי וזאת היו עושים לשופט ישראל וכ"ש להמון עם שבהם) בת גדוד זה, הם יתגודדו על ירושלים ויקבלו גמולם באחרית הימים:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.