Sign In

Micah 7 — מִיכָה ז

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי־קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר אֵין־אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי׃

רַשִׁ״י אללי לי. הנביא מקונן על עצמו אוי לי שהועמדתי לנביא בעת הזאת שאין בנ"א צדיקים בדור: כאספי קיץ. נקוד חטף קמץ שאינו ל' פועל כמו יושב אומר אלא לשון מפעל כמו (ישעיהו ל״ג:ד׳) אוסף החסיל כאסיפת קיץ והם סופי תאינים שהן רעות וכן תרגם יונתן כסיופי קייטא: כעוללות בציר. ת"י כעוללן בתר קטוף: אין אשכול לאכול. כתרגומו לית גבר דביה עובדין טבין: בכורה. תאינה טובה המתבשלת בעתה כתרגומו לטביא חמדת נפשי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲמַר נְבִיָא וַי לִי אֲרֵי הֲוֵיתִי כְּמֵיסַף טָבַיָא בְּעִדַן דַאֲבָדוּ חֲסִידַיָא מִן אַרְעָא הָא כִסְיוּפֵי קַיְטָא כְּעוֹלְלָן בָּתַר קְטוֹף לֵית גְבַר דְבֵיהּ עוֹבָדִין טָבִין לְטָבַיָא חֲמָדַת נַפְשִׁי:
אִבְּן עֶזְרָא אללי - דבר הנביא על לשון המשכיל בעת ההוא, והוא עמי הנזכר. כאספי קיץ - כמו: קדשי, מה שיאספו הדלים מהפרי הנמשך וזה דרך משל כאין צדיק.
מְצוּדַת דָּוִד אללי לי. הנביא מקונן ואומר אללי לי כי הייתי אני כבזמן אסיפת פירות הקיץ כאלו כבר נאספו כולם ולא נמצא עוד בשדה ר״ל הועמדתי לנביא בזמן שנאספו צדיקי הדור: כעוללות בציר. כאלו כבר נאספו אף העוללות של הבציר הנלקט באחרונה ר״ל אף הבינוניים נאספו: אין אשכול לאכול. אין אני מוצא אשכול של ענבים לאכול ר״ל אין אני מוצא איש צדיק בדור: בכורה. נפשי מתאות תאנה בכורה אשר שנתבשלה בעתה הטובה למאכל וכאומר הנה נפשי אותה ואין לה והוא כפל ענין במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן אללי. מלשון יללה וכן אם רשעתי אללי לי (איוב י׳:ט״ו): קיץ. ר״ל פירוח הקיץ כעוללות. הם הענבים הגרועים הנלקטים בסוף: בציר. כן יקרא תלישת הענבים כמו כי תבצור כרמך (דברים כ״ד:כ״א): אשכול. כן יקרא הענף שהענבים תלוים בו כמו ואשכול ענבים (במדבר י״ג): בכורה. כן יקרא פרי שנגמר בשולה כמו כבכורה בתאנה בראשיתה (הושע ט׳:י׳): אותה. מלשון תאוה וחשק:
מַלְבִּי״ם אללי לי, הנביא מקונן על שפלת הדור, שכל החסידים והישרים ספו תמו מן הארץ ולא נשאר רק הוא לבדו אשר עודו רד עם אל, ומדמה את הדור שלפניו ככרם של גפנים או של תאנים, שכבר עבר זמנם, והוא דומה בין התאנים כאספי קיץ שכבר נלקחו התאנים הבכורות ונשאר הוא לבדו כתאנה שנשארה בסוף הקיץ, ודומה בין הענבים כעוללות שנשארו אחרי הבציר, ונגד עוללות בציר אמר אין אשכול לאכול, ונגד אספי קיץ אמר (אין) בכורה (לאכול) אשר אותה נפשי, לאכול אשכול או בכורה ואין:

ב אָבַד חָסִיד מִן־הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ אִישׁ אֶת־אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם׃

רַשִׁ״י וישר באדם אין. אדם ישר בבני אדם אין: יצודו חרם. יצודו בחרמם ובמצודתם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אָבָדוּ חֲסִידַיָא מִן אַרְעָא וּדְקָשִׁיט בֶּאֱנָשָׁא לֵית כּוּלְהוֹן לְמִשְׁפַּךְ דַם זַכַּאי כַּמְנִין גְבַר יַת אֲחוֹהִי מָסְרִין לִגְמִירָא:
אִבְּן עֶזְרָא אבד, חרם - כמו רשת משטח חרמים.
מְצוּדַת דָּוִד אבד חסיד. עתה יפרש המשל ויאמר הנה אבד חסיד מן הארץ ואין איש ישר בין בני אדם: לדמים יארובו. מארבים לשפוך דם: יצודו חרם. יצוד אותו ברשתו:
מְצוּדַת צִיּוֹן יארבו. מלשון אורב: יצודו. מלשון צדייה: חרם. כמו בחרם והוא הרשת וכן משטח חרמים (יחזק׳ כו):
מַלְבִּי״ם אבד מפרש נגד אין אשכול לאכול, אבד חסיד מן הארץ שהחסיד שעשה כל מעשהו יותר על החיוב בין במצות שבין אדם למקום בין במצות שבין אדם לחברו וזה נדמה כאשכול המלא ענבים כן היה מלא פרי צדקה ומשפט, וכמ"ש חז"ל אשכול איש שהכל בו, זה נאבד מן הארץ, ונגד בכורה אותה נפשי אמר וישר באדם אין שיהיה עכ"פ איש העושה עפ"י היושר במצות שבין אדם לחברו, ועל זה אמר באדם, ר"ל במצות הנוהגות מאדם לאדם ג"כ אין, כי בהפך כולם לדמים יארבו, לשפוך דם, ואיש יצוד את אחיהו בחרם ופח יקוש ללכוד אותו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ישר באדם. היינו בדברים שבין אדם לחברו, כי סתם ישר כולל יותר והוא מעלה גדולה מאד כמ"ש בפי' משלי:

ג עַל־הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב הַשַּׂר שֹׁאֵל וְהַשֹּׁפֵט בַּשִׁלּוּם וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַיְעַבְּתוּהָ׃

רַשִׁ״י על הרע כפים להטיב. על שכר הרעת כפיכם אתם מקוים שיטיב לכם: השר שואל. שוחד: והשופט. הדן את הדין גם הוא בשילום אומר לשופט חבירו כשהוא גזלן ומחויב בדין שלם לי גמולי בזה ואני אזכה אותך בדין אחר: והגדול דובר הות נפשו. המלך או הנשיא אומר בדין רצון נפשו הות נפשו דבר ההוה לרצונו. ולנפשו כמו (ירמיה טו) אין נפשי אל העם הזה וכן ת"י תחמודי נפשיה: ויעבתוה. עשאוה קליעה של חטא בין שלשתן כעבותות העגלה חטאה שהעבות משולשת היא כך מצאתי בתרגו' ירושלמי עבדנוה כקליעה דחובין:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַבְאֲשִׁין בִּידֵיהוֹן וְלָא מוֹטִיבִין שִׁלְטוֹנָא שְׁאֵיל וְדַיָנָא אֲמַר עֱבֵיד לִי דְאֶשְׁלַם לָךְ וְרַבָּא מְמַלֵיל תַּחֲמוּדֵי נַפְשֵׁיהּ וַי עֲלֵיהוֹן עַל דְקַלְקְלוּתָא:
אִבְּן עֶזְרָא על - אמר רבי מרינוס: ותהי להם הלבנה לאבן תחת אבן וככה על הרע כפים תחת היטיב. מלת ויעבתוה – מגזרת עבותים.והטעם: אם הגדול יחל לדבר הות מלבו הות כמו הוות בקרבה יעבתוה השומעים. והטעם: יוסיפו עליהם.
מְצוּדַת דָּוִד על הרע כפים להיטיב. ר״ל יתנו דעתם על הרע אשר בכפיהם להטיבו ולחזקו: השר שואל. ר״ל בזה יחזקו את הרע כי השר שביניהם שואל השוחד בפה מלא למען יטה המשפט: והשופט בשלום. ר״ל אין כוונת השופט להוציא הדין לאמיתו אבל כל כוונתו בעבור תשלום שכרו: והגדול. הוא אשר בידו לכוף על קיום המשפט: דובר הות נפשו הוא. עוד הוא מבזה ומדבר שברון נפש אל מול זה שהטו את משפטו לחייבו שלא כדין: ויעבתוה. השר והשופט והגדול שביניכם מחזקים את הרע כחבל עב:
מְצוּדַת צִיּוֹן להיטיב. ענין חוזק כמו ההיטיב חרה לך (יונה ד׳:ד׳): הות. ענין שברון נפש וכן הות לאביו בן כסיל (משלי י״ט:י״ג): ויעבתוה. ר״ל יחזקו כחבל עב:
מַלְבִּי״ם על הרע, סדר הכתוב, על הרע כפים השר שואל והשופט להיטיב בשלום, ר"ל הגם שתראה שהשר והשופט שואל על הרע כפים, דהיינו ששואל וחוקר ודורש על הרע שנעשה בכפים, בל תחשוב ששואל ע"ז כדי לעשות משפט ולהעניש את עושה הרע, רק שואל כדי להיטיב את הרע בשילום, ר"ל ע"י שישלם לו שוחד וע"י התשלומין שיקבל מאת עושה רע ייטיב עם עושה הרע ולא יענישהו, והנה השר היה ממונה ליסר עושה עול, והשופט היה ממונה לעיין בדינו כפי המשפט, ושניהם השר והשופט קבלו תשלומין, והיטיבו עם עושה הרעה, ועוד היה עליהם הגדול שהוא הראש על כולם והמופלא שבסנהדרין וכשלא מצאו משפט אצל השר והשופט הלכו אל הגדול והגדול דובר הות נפשו הוא (להיטיב בשלום) ר"ל שהגדול רוצה ג"כ לקחת שוחד, לכן הוא דובר שהרע הזה הוא הות נפשו של עושה הרע. ר"ל שראוי להמית אותו ושתבא הוות ושבר על נפשו, אבל רק דובר כן, ור"ל השר והשופט שואל, והגדול דובר הוות נפשו הוא, וכ"ז להיטיב בשלום, בין שאלת ודרישת השר והשופט ובין מה שהגדול דובר ומחליט שהרע כפים ראוי להוות ושבר, כ"ז רק כדי שישלמו להם שוחד שע"י ייטיבו את הרע, ובזה ויעבתוה, שאז יסכימו השלשה שהם השר והשופט והגדול להיטיב את הרע, ויעשו עבות שאין עבות פחות משלשה כמ"ש חז"ל, ר"ל אז יעשו פסק דין בכל תוקף בחוט המשולש אשר לא ינתק לאשר הדבר בחוזק שאין מגיע עונש לעושה הרע:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת הרע כפים, הרע שנעשה בכפים, ויל"פ רע כפים תואר לאיש רע כפים הפך מנקי כפים: בשלום, נרדף עם שוחד, כמו ורודפי שלמונים לפי' המפרשים: הות. מענין שבר: ויעבתוה. יעשו עבות שהיא משלשה מיתרים כמ"ש חז"ל, ר"ל יחזקוה:

ד טוֹבָם כְּחֵדֶק יָשָׁר מִמְּסוּכָה יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם׃

רַשִׁ״י טובם כחדק. טבא דאית בהון קשה למיפק מן ידיה כד מן חדקא קשה לצאת מידו כמו הקוצים הנסבכין בצמר: ישר ממסוכה. ישר שבהם רע ממסוכת קוצים ומסוכה כמו (ישעיה ה) הסר מסוכתו: יום מצפיך. יום שאתה מצפה בו לטובה תבוא פקודתך: מבוכתם. עירבוליהון כמו (שמות יד) נבוכין הם מהומתם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן טָבָא דִבְהוֹן קָשֵׁי לְמִפַּק מִן יְדֵיהּ כַּד מִן חִדְקָא וּדְקָשֵׁיט בְּהוֹן מִסְיוּגַת סְיַג בִּישׁ יוֹם סִבּוּרָךְ לְטַב עִדַן סְעוּרַת בִּישְׁתָךְ מְטַת כְּעַן יְהֵי עֲרָבוּ לְהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא טובם - תואר, כמו: מעל פני מתו, שהוא סמוך והוא פועל עומד. ישר ממסוכה - קשה יותר ממשוכת חדק, והסמ"ך כשי"ן. וטעם יום מצפיך – הנה בא היום שמצפיך קוראים פקדתך באה עתה תהיה מהרה. מבוכתם - מבוכה שלהם, והמ"ם שב אל השר והשופט והגדול.
מְצוּדַת דָּוִד טובם. הטוב שבהם הוא כקוץ מכאיב והישר שבהם הוא קשה מן המסוכה הוא גדר העשוי ע״פ רוב מן הקוצים: יום מצפיך. לכן יום שאתה מצפה בו לטובה באה זכרון עונותיך בקבלת הגמול והנה עתה בזמן קרוב תהי׳ מבוכתם ובלבול דעתם לבל ידעו מה לעשות:
מְצוּדַת צִיּוֹן כחדק. הוא מין קוץ כמו כמשוכת חדק (שם ט״ו): ממסוכה. הוא הגדר ועם הוא בסמ״ך וכן ויסך אלוה בעדו (איוב ג׳:כ״ג): מצפיך. ענין תוחלת ותקוה כמו אערך לך ואצפה (תהילים ה׳:ד׳): פקדתך. ענין זכרון: מבוכתם. ענין בלבול הדעת כמו נבוכים הם בארץ (שמות י״ד:ג׳):
מַלְבִּי״ם טובם כחדק ישר ממסוכה, גם האיש הטוב הנמצא ביניהם אינו טוב בעצמו, רק הוא דומה במשלו כחדק שהוא ישר נגד המסוכה, שהמסוכה הוא הגדר והסכך שעושים מקוצים וחדק, והחדק בעצמו הוא מלא עקמומית, וכשעושים ממנו מסוכה מעקמים אותו יותר ויסתבך ויתפתל יותר עד שהחדק הוא ישר בערכו, וכן הטוב שבהם הוא ג"כ נפתל ועקש, רק שהוא ישר בערך בני דורו שהם עקומים כמסוכה, יום מצפיך פקודתך באה ביום פורעניות המוכן למצפיך, ר"ל על האומות שמצפים לראות ברעתך, ביום המוכן לפורעניותם, הלא ביום ההוא באה פקודתך, פקדו את עוניך ותקבל עליהם עונש, באופן שיום המוכן לפורעניות האומות שכני א"י נפקדו גם ישראל על עונם, עד שעתה תהיה מבוכתם, שהעם כולו שאמר עליהם כולם לדמים יארובו וכו' יהיו נבוכים ויהיה מבוכה ביניהם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת מסוכה. גדר של קוצים, כמו הנני שך את דרכך בסירים (הושע ב׳:ח׳) : יום מצפיך. יום הקבוע לפורעניות (עי' הושע ז' ה') , ומצפה כמו לך העמד המצפה (ישעיהו כ״א:ו׳ עמש"ש) :

ה אַל־תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל־תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי־פִיךָ׃

רַשִׁ״י אל תאמינו בריע. כמשמעו ורבותינו פירשו כלפי מעלה אל תחטאו ותאמרו הקב"ה אוהבינו והוא ימחול לנו: משוכבת חיקך. נשמתך היא תעיד בך: פתחי פיך. דברי פיך פתיחות פיך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא תְהֵימְנוּן בִּרְחֵים וְלָא תִתְרַחֲצוּן בְּקָרִיב מֵאִתַּת קְיָמָךְ טַר מְלֵי פוּמָךְ:
אִבְּן עֶזְרָא אל - יזהיר הנביא אנשי אותו הדור. אמר יפת: אל תבטחו בגדול. ולפי דעתי: כי לנשים ידבר אל תבטחו באלוף נעוריה, כי יזהיר האלוף משוכבת חיקך.
מְצוּדַת דָּוִד אל תאמינו ברע. הנה בזמן הזה אל תאמינו איש ברעהו ואל תבטחו בהבטחת שר עם כי מעולם דרך השר הוא לקיים הבטחתו הנה עתה אל תבטחו בו: משוכבת חיקך. מאשתך השוכבת בחיקך שמור פתחי פיך לבל תדבר דבר שראוי להסתיר כי גם היא תגלה מצפוניך:
מְצוּדַת צִיּוֹן באלוף. ענין שררה כמו אלופי אדום (שם ט״ו): פתחי פיך. על השפתים יאמר בדרך שאלה:
מַלְבִּי״ם אל, ר"ל והמבוכה תהיה גדולה ביניהם כ"כ עד שיתחלק לבם איש מאחיו עד שלא יאמינו גם בריע שעד עתה האמין באהבתו, ולא יבטחו באלוף שהוא השר המלמד אותו ומורהו הדרך, וגם משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כי יחדל גם שלום הבית:

ו כִּי־בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי בְרָא מְנַבֵּל אַבָּא בְּרַתָּא מְנַצְיָא עִם אִמָהּ כַּלְתָא מְקִילָא בַּחֲמָתָהּ סָנְאוֹהִי דְגַבְרָא אֱנָשֵׁי בֵיתֵיהּ:
אִבְּן עֶזְרָא כי בן מנבל אב - פועל קודם, כמו: ורב יעבד צעיר.
מְצוּדַת דָּוִד כי בן מנבל אב. הדור פרוץ כ״כ כי הבן מדבר באביו דברי נבלה וגנות והבת קמה באמה לחרפה ולגדפה וכן כלה קמה בחמותה: אויבי איש אנשי ביתו. אף אנשי ביתו של האיש המה לו לאויבים:
מְצוּדַת צִיּוֹן מנבל. ענין גנות וכעור כמו כי נבל נבלה ידבר (ישעיהו ל״ב:ו׳): כלה. כן תקרא אשת הבן: בחמתה. כן תקרא אם הבעל:
מַלְבִּי״ם כי בן מנבל אב, עד שגם צאצאי בטן יקומו על הוריהם שזה מורה על תכלית הנבוכה והשחתת העם, עד שיופסק כל קשר אהבה ואחוה, וכ"ש שלא ימצא שלום המדיני ביניהם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת קמה באמה, הקם על חברו נקשר במלת על, ואם אחריו ב' קם להעיד נגדו עדות שקר, כמו כי קמו בי עדי שקר, ויקם בי כחשי, כי יקום עד חמס באיש:

ז וַאֲנִי בַּיהוָה אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי׃

רַשִׁ״י ואני בה' אצפה. הנביא אומר כן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲנָא בְּמֵימְרָא דַייָ אֲבוּעַ אֲדוּץ לֶאֱלָהָא עָבֵיד פּוּרְקָנִי יְקַבֵּיל צְלוֹתִי אֱלָהִי:
אִבְּן עֶזְרָא ואני - דברי הנביא על לשון המשכיל, או על לשון ישראל.
מְצוּדַת דָּוִד ואני בה׳ אצפה. ר״ל אבל עכ״ז אצפה בהבטחת ה׳ ואקוה לאלהי ישעי אשר ישמעני אלהי בקראי אליו מצרתי:
מְצוּדַת צִיּוֹן אצפה. ענין תקוה: אוחילה. מלשון תוחלת ותקוה כמו יחל ישראל (תהלים ק״ל):
מַלְבִּי״ם ואני, אומר הנביא עם שפלות הדור הזה והשחתתם ורוע מצבם ומעמדם המדיני והביתי אין תקוה עתה. רק אני בה' אצפה שהמצפה הוא לזמן רחוק, שאצפה על הבטחת ה' שעוד ישוב יגאלנו באחרית הימים, אוחילה ר"ל ובציפוי הזה שאני מצפה על הגאולה העתידה באחרית הימים, יש שני ענינים, או שייחל וימתין עד בוא העת המיועד וקץ הימין, שאז מוכרח שתבא הגאולה בכל אופן, וע"ז יפול לשון יחול, שהמיחל ממתין על דבר שיבא בברור, כמו שממתין על הבקר שיבא בודאי בכלות הלילה, ועל זה אמר אוחילה לאלהי ישעי שהוא על עת הישועה, או שיצוייר שתבא הגאולה גם לפני זמן המיועד אם ישובו בתשובה ויבקשו פניו ויהיה עת רצון, כמ"ש בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (ישעיהו מ״ט:ח׳) וכמש"פ שם, ועל זה אמר ישמעני אלהי ר"ל שישמע תפלתי בעת רצון גם לפני זמן המיוחל:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אצפה. צפה בפועל נקשר עם התקוה לזמן עתיד, וגדר פעל יחל התבאר למעלה ח' ו':

ח אַל־תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי־אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְהוָה אוֹר לִי׃

רַשִׁ״י אל תשמחי אויבתי. בבל ועיר החייבת רומי (ס"א בבל ופרס החייבת):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא תֶחְדוּן בְּעֵיל דְבָבוּתִי לִי דְנָפְלֵית אָקוּם אֲרֵי יְתִיבֵית כִדְבְקִבְלָא יְיָ יַנְהַר עֲלָי:
אִבְּן עֶזְרָא אל - אם ישראל הלכו בגלות עוד יקומו מנפילתם, אך יש עליהם לסבול בעבור כי חטאו ויודו.
מְצוּדַת דָּוִד אל תשמחי. לכן אל תשמחי אויבתי עלי לחשוב שלא אוסיף לקום כי פעמים רבות נפלתי ואח״ז קמתי וכן עתה בגלות הזה עם כי אשב בחושך ה׳ יאיר לי:
מַלְבִּי״ם אל, לכן אל תשמחי אויבתי לי על מה שאני בגלות, כי נפלתי קמתי מה שנפלתי לעמקי בור עי"ז אקום ואתעודד, כי עי"ז אושע, וגם כי אשב בחשך של הצרות ה' אור לי, אם אין לי אור הגשמי שהוא אור ההצלחה החומריית יש לי אור ה' שהוא אור הדת והאמונה, אור התקוה בישועת ה':

ט זַעַף יְהוָה אֶשָּׂא כִּי חָטָאתִי לוֹ עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי וְעָשָׂה מִשְׁפָּטִי יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲמָרֵית יְרוּשְׁלֵם לְוָט מִן קֳדָם יְיָ קַבְּלֵית אֲרֵי חָבִית קֳדָמוֹהִי עַד דְיָדִין דִינִי וְיִתְפְּרַע עוּלְבָּנִי יַפְקִינַנִי לִנְהוֹר אֶחְזֵי בִּזְכוּתֵיהּ:
אִבְּן עֶזְרָא זעף, יריב ריבי - מהגוים. יוציאני לאור - הפך כי אשב בחשך. וטעם אראה כאשר יאור לבי, אז אבין כי צדיק השם על כל הבא עלי, או אראה בצדקתו שיקח נקמתי מאויבתי.
מְצוּדַת דָּוִד זעף ה׳ אשא. הן עתה אני סובל זעף ה׳ כי חטאתי לו וכן אסבול עד אשר ישלים לריב עמדי הריב הראוי לי בגמול החטא ויכלה לעשות בי משפט הראוי לי ואח״ז יוציאני לאור ואראה בצדקתו שיעשה לי ולא לעולם יריב:
מְצוּדַת צִיּוֹן זעף. כעס וחימה: אשא. אסבול:
מַלְבִּי״ם זעף, כי ע"י הנפילה הלזו זעף ה' אשא כי חטאתי לו ועי"כ ימרקו החטאים ויכופר עון, עד אשר יריב ריבי עד שבעת הגאולה אז יריב ריבי ועשה משפטי מן המעיקים לי והלוחצים אותי, ואז יוציאני לאור ואראה בצדקתו, כי עד הזמן ההוא האור מצדקת ה' נמצא רק שאני יושב בחשך ועיני עצומות מראות צדקות ה', ואז יוציאני לאור ואראה צדקת ה' ואורו וישועתו, ואז אבין למפרע הצדקה שעשה עמי ושהיה הכל צדקה וחסד לטובתי:

י וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה הָאֹמְרָה אֵלַי אַיּוֹ יְהוָה אֱלֹהָיִךְ עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ עַתָּה תִּהְיֶה לְמִרְמָס כְּטִיט חוּצוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתֶחֱזֵי בְּעֵיל דְבָבוּתִי וְתַחֲפִינָהּ בַּהֲתָא דַהֲוַת אָמְרָה לִי אָן דְאִתְפְּרֵיקְתָּא בְּמֵימְרָא דַייָ אֱלָהָךְ עֵינַי יֶחֶזְיָן בְּמַפַּלְתְּהוֹן כְּעַן תְּהֵי לְדָיִשׁ כְּטִין שׁוּקִין:
אִבְּן עֶזְרָא ותרא, איו ה' - איה הוא. תראינה - שתהיה מרמס.
מְצוּדַת דָּוִד ותרא. וכאשר תראה אויבתי במרבית הצדקה הנעשה לי תהיה מכוסה בבושה אשר אמרה אלי בזמן הגלות אין ה׳ מדוע לא יגאלך: עיני תראינה בה וגו׳. מה שחפצה לראות מן הנקם כי אז תהיה למרמס הרגל כטיט המושלך בחוצות:
מְצוּדַת צִיּוֹן למרמס. ענין דריסת הרגל: חוצות. שווקים:
מַלְבִּי״ם ותרא אויבתי וגם אויבתי תרא זאת אז, ואז תכסה בושה, כי היא האומרה אלי כל משך זמן הגלות איו ה' אלהיך, למה הסיר השגחתו מאתכם, ואז תרא שה' היה עמי כל ימי גלותי ולא הסתיר פניו ממני ושהכל היה בהשגחתו למען ייטיב לי באחרית הימים, אבל עיני תראינה בה, כשאני נושא עיני להביט בה תראינה עיני בה בדרך בזיון, שאני רואה גם עתה הגם שהיא עתה מצלחת ועושה חיל, אני רואה כי תהיה למרמס כטיט חוצות, שהצלחתה היא לרעתה למען תאבד באחרית, ולמען תהיה למרמס, וזאת אני רואה בה, גם עתה בימי שלותה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת תראינה בה. ראיה שאחריו ב' הוא לבזיון, המה יביטו יראו בי: ריבי, משפטי. ריב הוא בדבר שיש בו טו"מ, ומשפט הוא בדבר מבואר (ישעיה א' כ"ז, שם נ' ח', ירמיה י"ב א', ובכ"מ) :

יא יוֹם לִבְנוֹת גְּדֵרָיִךְ יוֹם הַהוּא יִרְחַק־חֹק׃

רַשִׁ״י יום לבנות גדריך. מוסב על האומרה אלי ועוד היא אומרת אלי יום לבנות גדריך שאת מצפה לו אותו היום ירחק חוקו זמנו יאריך ולא יבא לעולם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּעִדָנָא הַהִיא יִתְבַּנְיָן כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בְּעִדָנָא הַהִיא יִתְבַּטְלָן גְזֵירַת עַמְמַיָא:
אִבְּן עֶזְרָא יום - כאשר יבא יום שהשם יבנה גדריך, אז ירחק חק המס, שהיית נותנת.
מְצוּדַת דָּוִד יום לבנות. ר״ל יבוא יום לבנות גדרי חרבותיך וביום ההוא ירחק ממך חוק העכו״ם אשר הטילו עליך מאז חוק המס והשעבוד:
מְצוּדַת צִיּוֹן גדריך. מלשון גדר וכותל: חק. ענין דבר קבוע:
מַלְבִּי״ם (יא-יב) יום, מסב פניו אל כנ"י, והמאמרים מקבילים, יום לבנות גדריך יום הוא, יום ההוא ירחק חק ועדיך יבא, ר"ל היום המוכן לבנות את גדריך (שבגדרות צאן הנבנות יתקבצו צאן פזורה) יום הזה יום הוא ר"ל הוא יום קבוע ועומד לפני ה', וגם ר"ל שיום הזה הוא יום ואין לילה עמו, כי הימים שלפניו יהיה לילה ולא יום, ישוב ויאמר, הגם כי יום ההוא ירחק חק שבאמת חקו וזמנו ירחק לעתים רחוקות ובאחרית הימים, בכ"ז עדיך יבא כמ"ש אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא, למני אשור יבא אל הגליות השבים מני אשור וערי מצור אשר שם הגלו בימי סנחריב, ולמני מצור היינו הגלות אשר בארץ מצרים ועד נהר פרת, כמ"ש ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, וכמ"ש והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר, וים הגליות שגלו בצד מערב שהוא הגליות שנעשו ע"י הרומים הם יבאו מים, וגולי הצפון יבוא מהר ההר שהוא בצפון א"י:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חק. קצב של הזמן, כי שם חק כולל קצב כל דבר, חק חג על פני מים, מדוע לא כליתם חקכם:

יב יוֹם הוּא וְעָדֶיךָ יָבוֹא לְמִנִּי אַשּׁוּר וְעָרֵי מָצוֹר וּלְמִנִּי מָצוֹר וְעַד־נָהָר וְיָם מִיָּם וְהַר הָהָר׃

רַשִׁ״י יום הוא ועדיך יבא. הנביא אומר אותו היום שאתם מלעיגים עליו לאמר בטל והלך לו יום ההוא שמור ונצור ולא בטל עדיך יבא בבל להחריבך: למני אשור. אשר הוא ראש למרענו: וערי מצור. כלומר ועד ערי מצור ויונתן תרגם ודמן חורמיני רבתא: וים מים. והיושבים על ים האחרון אשר הוא במערב: והר ההר. כמו ויושבי ההר ויונתן לא כן תרגם: יום לבנות גדריך. הנביא מבשרו לישראל שיש יום כמוס ומוכן לבנות גדרות חרבותיהן יום ההוא ירחק ויבטל מעליכם חק גזירות הבבליים ופרסיים: יום הוא ועדיך יבא. בעידנא ההיא יתכנשון גלוותא דישראל דמן אתור וגו':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּעִדָנָא הַהִיא יִתְכַּנְשׁוּן גַלְוָתָא דְמִן אַתּוּר וְקִרְוֵי תוּקְפָא וּדְמִן חוּרְמִינִי רַבְּתָא וְקִרְוֵי צְיָרָא וְעַד פְּרָת וְיַמָא מַעֲרָבָא וְטוּרֵי טוּרָא:
אִבְּן עֶזְרָא יום, ועדיך יבא - אתה. כל גוי שוכן למני אשור ועד נהר פרת. ורבי ישועה אמר: וים מים - שמערב ארץ ישראל תחרב, מפאת ים והר פלוני שהיה כולו יישוב, שב כמו הר. ולפי דעתי: כי מלת ועד נהר מושכת אחרת ועד ים מים והר ועד ההר והנה ים מים כמו הים הקדמוני והים האחרון וכן הר דרומי אל צפוני:
מְצוּדַת דָּוִד יום הוא. ר״ל אז יאיר לך הזמן כאור היום: ועדיך יבוא. כל העכו״ם יבואו אליך ירושלים להיות סרים למשמעתך: למני אשור. מן אשור ואף מערי המבצר שבה כי לא יתחזקו במשגב המבצר: ולמני מצור. מן ערי המבצר ועד נהר הוא נהר פרת העומד בגבול א״י ומשם והלאה הוא ארץ העמים: וים. מלת ועד משמשת בשתים כאילו אמר ועד ים מים ר״ל מקצה המערב ועד ים המערבי שהוא גבול א״י: והר ההר. ר״ל מקצה העולם ועד הר ההר העומד בגבול א״י כמ״ש תתאו לכם הר ההר (במדבר ל״ד:ז׳):
מְצוּדַת צִיּוֹן ועדיך. אליך כמו תגע עדיך (איוב ד׳:ה׳): למני. כמו למן והיו״ד נוספת וכן מני אפרים (שופטים ה׳): מצור. ענין מבצר:

יג וְהָיְתָה הָאָרֶץ לִשְׁמָמָה עַל־יֹשְׁבֶיהָ מִפְּרִי מַעַלְלֵיהֶם׃

רַשִׁ״י והיתה הארץ. ארץ הבבליים ופרסיי':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְהֵי אַרְעָא לְצָדוּ עַל יַתְבָהָא מִפְּרִי עוֹבְדֵיהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא והיתה - ביום ההוא. מפרי מעלליהם - שהרעו לישראל.
מְצוּדַת דָּוִד והיתה הארץ. ארץ הכשדים תהפך לשממה עם יושב בה מגמול מעשיהם מה שהרעו לישראל:
מְצוּדַת צִיּוֹן על יושביה. עם יושביה:
מַלְבִּי״ם והיתה ואז תהיה הארץ ר"ל כדור הארץ כולו, לשממה על יושביה כי יפקד עון יושב הארץ עליה, וז"ש מפרי מעלליהם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת על ישביה. בעבור יושביה:

יד רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ צֹאן נַחֲלָתֶךָ שֹׁכְנִי לְבָדָד יַעַר בְּתוֹךְ כַּרְמֶל יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד כִּימֵי עוֹלָם׃

רַשִׁ״י שוכני לבדד. שיהא שוכן בטח בדד: יער בתוך כרמל. ת"י דהוי צדין בחורשא יתיתבון ככרמלא אותן שהיו שוממים כיערות ישכנו לבדד בתוך כרמל שהוא מקום מיושב ויש לפרש שוכני לבדד ביערים לא יראו מחיות השדה כבתוך כרמל:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן פַּרְנֵס עַמָךְ בְּמֵימְרָךְ עַמָא דְאַחֲסַנְתָּךְ בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִיתְחַדְתָּא יִשְׁרוֹן בִּלְחוֹדֵיהוֹן דַהֲווֹ צָדְיָן כְּחוּרְשָׁא יִתְיַתְבוּן כְּכַרְמָלָא וְיִתְפַּרְנְסוּן בְּאַרְעָא מַתְּנַן וְגִלְעָד כְּיוֹמֵי עַלְמִין:
אִבְּן עֶזְרָא רעה - תפלת הנביא בהיות הארץ שממה, שירעה עמו בשבטו וישכנהו לבדד כיער בתוך כרמל. וירעו בשן – מעבר לירדן מזרחה, והתשובה אמר השם לנביא.
מְצוּדַת דָּוִד רעה עמך. חזר הנביא להתפלל לה׳ ואמר אתה ה׳ רעה והנהג את עמך בשבטך ולפי שהמשילו לרועה אמר לשון הנופל ברועה שמנהיג את הצאן ע״י השבט שבידו: צאן נחלתך. ישראל שהם צאן נחלתך שהנחלתו לך לעם יהיה שוכן לבדד ר״ל בטח כי המתפחדים ישכנו יחד למען איש אחיו יעזורו ולא כן השוכן בטח: יער בתוך כרמל. ר״ל ישכון בטח ביער שהוא מקום חיות רעות כמו בתוך הכרמל שהוא מקום מצוי שם מרבית אנשים ולא ילכו שם החיות וכענין שנאמר וישנו ביערים (יחזקאל לד): ירעו בשן וגלעד. יהיו רועים בבשן ובגלעד במרעה שמן כמו בימי עולם הוא ימי משה שנחלו אז הארץ ההיא ונתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה:
מְצוּדַת צִיּוֹן רעה. ענין הנהגה: שוכני. היו״ד יתירה: לבדד. יחידי כמו לבדד לבטח תושיבני (תהילים ד׳:ט׳): כרמל. כן יקרא מקום שדות וכרמים:
מַלְבִּי״ם רעה עמך, כאשר ראה החוזה אריכות ימי הגלות התפלל אל ה' שירחם עליהם במשך העתים האלה, אומר אל ה' רעה עמך בשבטך, גם אם תצטרך להכות אותם במשך ימי גלותם, רעה עמך, בהשגחתך כרועה צאנו ירעה, ולא תכם במקל חובלים רק בשבטך תוכיחם בשבט אנשים, לא במטה ובמקל, צאן נחלתך שוכני לבדד יער, (רעה) בתוך כרמל, הנה הם שוכנים לבדד, ר"ל נפרדים מכל פועלי און ובכ"ז הם ביער מלא חיות רעות טורפות, אבקש רעה אותם בתוך כרמל שהוא מלא תבואה, (ר"ל שתשגיח עליהם שיהיה להם כל צרכיהם) עד יבא העת שירעו בשן וגלעד כימי עולם ר"ל שישובו לארץ ישראל:

טו כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּיוֹמֵי מִפַקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם אַחְזִינוּן פְּרִישָׁן:
אִבְּן עֶזְרָא כימי צאתך - והטעם: כימי צאת אבותיך מארץ מצרים. אראנו נפלאות - הטעם עמי, כאשר הזכיר עמך.
מְצוּדַת דָּוִד כימי צאתך וגו׳. כאלו הקב״ה משיבו לאמר שמעתי את תפלתך וכן אעשה וכמו ימי צאתך מארץ מצרים כן אראנו נפלאות:
מַלְבִּי״ם כימי, (תשובת ה') כימי צאתך מארץ מצרים שהיו ג"כ מעונים ולחוצים, והצאתים בכח גדול ובאותות ובמופתים כן אראנו נפלאות לעתיד לבוא:

טז יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ מִכֹּל גְּבוּרָתָם יָשִׂימוּ יָד עַל־פֶּה אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יֶחֱזוּן עַמְמַיָא וְיִבְהֲתוּן מִכָּל גְבוּרְתְּהוּן יְשַׁווּן יְדֵיהוֹן עַל פּוּמְהוֹן וְאוּדְנֵיהוֹן יִתְחַרְשָׁן:
אִבְּן עֶזְרָא יראו - דברי השם, אז יהיה כן.
מְצוּדַת דָּוִד מכל גבורתם. שלא עמדה להם להתחזק על ישראל: ישימו יד וגו׳. ר״ל לא יוכלו לדבר מרוב תמהון: אזניהם תחרשנה. ר״ל לא יאבו לשמוע מרבית הצלחת ישראל שהיא להם לעגמת נפש וכאלו תחרשנה אזניהם לבל יוכלו לשמוע:
מְצוּדַת צִיּוֹן תחרשנה. מלשון חרש שאינו שומע:
מַלְבִּי״ם יראו עד שהגוים שיראו זאת בעיניהם יבשו מכל גבורתם, שיראו שגבורתם הבל וריק אחר שה' עושה נפלאות ולא בכח יגבר איש, ישימו יד על פה בל ידברו דבר, כי לא יוכלו לבטא בשפתים הנוראות האלה שיהיו למעלה משכל האנושי, אזניהם, ר"ל ולא ישימו יד על אזן כמו ביציאת מצרים שנאמר שמעו עמים ירגזון, כי אזניהם תחרשנה, והנמשל שלא למשמע אזן ישמעו רק בעיניהם יראו את מעשה ה' ונפלאותיו:

יז יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יִפְחָדוּ וְיִרְאוּ מִמֶּךָּ׃

רַשִׁ״י כזוחלי ארץ. הם נחשים הזוחלי' על גחונם בעפר הארץ: ירגזו ממסגרותיהם. יחרדו מרוב דוחק איסוריהם ומסגר כלאם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יִשְׁתַּטְחוּן עַל אַפֵּיהוֹן עַל אַרְעָא כְּחִוְיָא כְּזַחֲלֵי עַפְרָא יְזוּעוּן מִבִּרְנְיָתֵיהוֹן מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא יִתַּבְרוּן וְיִדַחֲלוּן מִן קֳדָמָךְ:
אִבְּן עֶזְרָא ילחכו - להשתחות לישראל. כזוחלי - הרמשים שיפחדו בני אדם מהם, כדרך האמים מגזרת זחלתי ואירא. ממסגרותיהם - הם ארמוניהם.
מְצוּדַת דָּוִד ילחכו עפר כנחש. ר״ל אפים ארץ ישתחוו לישראל ויהיה נראה כאלו מלחכים עפר רגליהם כנחש הזה שמלחך את העפר כי זהו לחמו: כזוחלי ארץ. הם הנחשים ההולכים על גחון ונראים כזוחלים וכפל הדבר במ״ש: ירגזו ממסגרותיהם. יחרדו ממה שסגרו את ישראל בבתי כלאים עוד משלו בהם כי ידאגו מן הנקם: אל ה׳ וגו׳. יפחדו את ה׳ וגם יראו ממך אתה ישראל:
מְצוּדַת צִיּוֹן ילחכו. ענין לקיקה בלשון כמו ועפר רגליך ילחכו (ישעיהו מ״ט:כ״ג): כזוחלי. ענין נגירה והזלה בארץ ובדרז״ל כל הימים מטהרים בזוחלין (שבת ס״ט) ויקרא הנחש כן לפי שאין לו רגלים והלוכו נראה כזוחל ונגרר וכן חמת זוחלי עפר (דברים ל״ב:כ״ד): ירגזו. ענין חרדה: ממסגרותיהם. מלשון סגירה: אל ה׳. את ה׳:
מַלְבִּי״ם ילחכו עפר כנחש, ומוסיף כזוחלי ארץ, כי הנחש ירים ראשו לפעמים, ומוסיף ירגזו ממסגרותיהם, שלא יהיה כזוחל שיוכל לזחול לכל מקום שרוצה, כי הם יהיו סגורים בעריהם מפני הפחד שיפול עליהם, והפחד הזה לא יהיה מפני מלחמה והרג רב רק אל ה' אלהינו יפחדו מפני גדלו ורוממתו, ועי"כ ויראו ממך כי ה' אתך:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יפחדו ויראו. הפחד היא מעצם בלתי ידוע, והיראה הוא מדבר ידוע (ישעיה נ"א י"ג, תהלות כ"ז א') :

יח מִי־אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא־הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי־חָפֵץ חֶסֶד הוּא׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לֵית בַּר מִנָךְ אַתְּ הוּא אֱלָהָא שָׁבֵיק לְעַוְיָן וּמַעֲבַר עַל חוֹבִין לִשְׁאָרָא דְאַחֲסַנְתֵּיהּ לָא מוֹרִיךְ לְעַלְמִין רוּגְזֵיהּ אֲרֵי רָעַי לְאַיְטָבָא הוּא:
אִבְּן עֶזְרָא מי - אז יאמרו הגוים, או ידבר על לשון אנשי הגלות המבקשים ה' לסלוח להם, אין אל שיעשה טוב לנחלתו כמוך.
מְצוּדַת דָּוִד מי אל כמוך. חזר הנביא לשבח לה׳ על ייעוד הטובה ואמר מי אל כמוך נושא עון וגומר כאומר הנה משורת הדין אין אנו ראויים לכל הטובה ההיא כי אנו מלאי עון אבל מי הוא אל כמוך המוחל את העון: ועובר על פשע. ר״ל אינו עומד על הפשע להשגיח בו לשלם עליו גמול אלא עובר על הפשע והולך להלאה כאלו לא יראנה: לשארית נחלתו. לאותם שנשארו מחבלי משיח: לא החזיק וגו׳. אף כשהוא כועס אינו אוחז אפו עד עולם כי הוא חפץ חסד ולכן יתרצה על הכעס:
מְצוּדַת צִיּוֹן נושא. ענין מחילה כמו נשאת עון עמך (תהלים פ״ה): החזיק. ענין אחוזה:
מַלְבִּי״ם מי אל כמוך, בסיום דבריו יתן הודיה להשם על סליחת העונות שישא ה' פשע עמו, אומר אתה אל! מי כמוך, נושא עון ר"ל הגם שתחלה יסרתם בעונם, אבל לשארית נחלתו להדור שישארו בקץ הימין להם הוא נושא עון ועובר על פשע, והנה בי"ג מדות אמר נושא עון ופשע וחטאה שהנשיאה הוא שישא ויסבול אותו ולא יעניש עליו ובכ"ז הוא שמור אצלו לעת מצוא, כמ"ש ונקה לא ינקה, ובזמן העתיד יהיה שינוי שאת הפשע שהוא המרד שאינו עון, ר"ל שלא נעשה ע"י מינות ועוות השכל יעביר לגמרי, ורק את העון לא יעביר מן המציאות וישאר כמו שהיה מקודם שהיה נושא וסובל אותו ולא העבירו, והנה מדת ארך אפים נסתבב ע"י שנושא עון ופשע ואינו מעבירו לגמרי רק שסובל אותו ומאריך אף שלא להעניש תיכף, ולעתיד שאת הפשע יעביר לגמרי לא ימצא מדת ארך אפים רק על העון שאותו לא יעביר רק ישא אותו ויאריך אף, ובזה הוסיף לא החזיק לעד אפו, שגם על העון שעליו מאריך אפים והעון שמור אצלו, לא יחזיק את האף לעד, וזה יהיה ע"י שני מדות אחרות שיתעוררו שהם מדת רחום ומדת רב חסד, ועל זה אמר כי חפץ חסד הוא וימחול מצד החסד, וגם.
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אל, הוא שם הקריאה, אתה אל! מי כמוך: נשא. משתתף עם נשיאת משא שסובל את העון, והכובש עון יכניע את העון בל יתרומם ולא יהיה למשא עליו, והעובר על פשע, בל ישגיח בו כלל:

יט יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל־חַטֹּאותָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יְתוּב מֵימְרִי לְרָחֲמָא עֲלָנָא וְיִכְבּוֹשׁ עַל חוֹבָנָא בִּרְחִמְתֵּיהּ וְיִרְמֵי לְעוּמְקֵי יַמָא כָּל חֲטָאֵי יִשְׂרָאֵל:
אִבְּן עֶזְרָא ישוב - מלת הוא משרת אחרת והוא ישוב ירחמנו. וטעם יכבוש הפוך דברי עונות גברו מני, שלא ימשלו בנו עוד ומ"ם חטאתם שבה אל שארית נחלתו והוא הזכיר עון ופשע וחטאת.
מְצוּדַת דָּוִד ישוב ירחמנו. כאשר מאז: יכבוש. יתפוש בחזקה את עונותינו למען לא יהיו נפרעין מאתנו גמול העונש: ותשליך וגו׳. ר״ל לא תזכור לענוש עליהם כאלו השלכתם בעומק הים שאינם נראים:
מְצוּדַת צִיּוֹן יכבוש. ענין תפישה בחזקה כמו ויכבשום לעבדים (ירמיה ל״ד): במצלות. ענין עומק כמו ואת רודפיהם השלכת במצולות (שמות ט׳):
מַלְבִּי״ם ישוב ירחמנו וימחול מצד הרחמים, וע"י המדות האלה יכבוש עונותינו, לא ישא את העון כמשא וסבל, רק יכבוש אותו שלא יגיע שום עונש עליו בעתיד, (וכבר ידעת בפלוגתא חד אמר כובש וחד אמר נושא, ועון עצמו אינו נמחק), ותשליך במצולות ים כל חטאתם אבל החטא שהוא הבא בשוגג או בסבת התאוה שלא מצד המרד או המינות תשליך אותו במצולות ים שלא ימצא כלל:

כ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם׃

רַשִׁ״י תתן אמת ליעקב. ת"י תתיהב קושטיה דיעקב לבנוהי כמה דקיימתא ליה בבית אל טבות אברהם לזרעיה בתרוהי כמה דקיימתא ליה בין בתריא תדכר לנא עקידת יצחק תתן לנו באמת אשר הבטחת ליעקב האמת לנו דבריך אשר הבטחת ליעקב כי לא אעזבך (בראשית כט): חסד לאברהם. שכר חסד אשר לאברהם אשר צוה לבניו לשמור דרך ה' לעשו' צדקה ומשפט ולכך לא נאמר וחסד אלא חסד האמת שתאמת לנו את הבטחת יעקב היא תהיה תשלום גמול חסדו של אברהם: אשר נשבעת. בעקידתו של יצחק בי נשבעתי נאם ה' יען אשר עשית וגומר:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן תִּתְיְהֵיב קוּשְׁטֵיהּ דְיַעֲקֹב לִבְנוֹהִי כְּמָא דְקַיֵמְתָּא לֵיהּ בְּבֵית אֵל טַבְוָת אַבְרָהָם לְזַרְעֵיהּ בַּתְרוֹהִי כְּמָא דְקַיֵמְתָּא לֵיהּ בֵּין בַּתְרַיָא תִּדְכַּר לָנָא עֲקֵידַת יִצְחָק דְאִתְעֲקֵד עַל גַבֵּי מַדְבְּחָא קֳדָמָךְ תַּעֲבֵיד עִמָנָא טַבְוָן דְקַיֵמְתָּא לְאַבְהָתָנָא מִיוֹמֵי קֶדֶם:
אִבְּן עֶזְרָא תתן - יעקב הוא אבינו לכולנו לבדנו, כי לא יתערבו גוים אחרים עמנו, על כן כתוב אלהי ישראל אבינו לכולנו ולא הזכיר יצחק, כי גם הוא אבי אדום, ובעבור כי אברהם החל לקרא בשם השם הפך אבותיו הקרובים אליו, והשם כרת עמו ברית בתחלה, על כן הזכיר לאברהם ולא הוצרך להזכיר יצחק והטעם תתן אמתך ליעקב ומה היא אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.
מְצוּדַת דָּוִד תתן וגו׳. ר״ל האמת לנו דברך אשר הבטחת ליעקב כמ״ש ופרצת ימה וקדמה וגו׳ (בראשית כ״ח:י״ד): חסד לאברהם. ר״ל היא תהיה תשלום גמול חסדו של אברהם וכאשר נשבעת לאבותינו מימי קדם בעקידתו של יצחק כמ״ש בי נשבעתי וגו׳ וירש זרעך את שער אויביו (שם כב):
מַלְבִּי״ם תתן, אחר שחשב כל המדות בא אל מדת אמת ומדת נוצר חסד לאלפים, ואמר שמדת אמת הוא שתקיים הבטחתך, תתן האמת וההבטחה שהבטחת ליעקב שהבטיחו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה, שר"ל אחרי הגלות שתדבק לעפר נפשם אז יקום לעזרה למו ויפרצו בנחלה בלי מצרים ותקיים הבטחה זו מצד מדת אמת שלך, וגם תתן החסד שהבטחת לאברהם (שאל אברהם לא נתחייב עדיין מצד הבטחה קודמת ונקרא חסד, ואל יעקב שכבר נתחייב לקיים השבועה שנשבע לאברהם ויצחק נקרא אמת) עד שתשמור אשר נשבעת לאבותינו הגם שהשבועה היא מימי קדם תצור חסד לאלפים:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.