Haggai 2 — חַגַּי ב

גודל הטקסט

Chaggai 2 Summary

Three more prophecies of Chaggai (Haggai). The new Beit HaMikdash (the Jewish Holy Temple) will be more glorious than the first, Hashem will bless the people from the day its foundation is laid, and He chooses Zerubavel as His signet ring.

On the twenty-first day of the seventh month, Hashem sends Chaggai to Zerubavel ben Shealtiel, the pechah (governor) of Yehudah (Judah), to Yehoshua (Joshua) ben Yehotzadak, the kohen gadol (high priest), and to the she'erit (remnant) of the people. To those who saw the first house in its glory, the new one seems like nothing. Hashem tells them all to be strong and to work, because He is with them, as He promised when they left Mitzrayim (Egypt). Soon He will shake the heavens, the earth and all the nations, and their treasures will come to this house, because the silver and gold are His. The kavod (glory) of this later house will be greater than that of the first, and in this place Hashem will give shalom (peace).

On the twenty-fourth day of the ninth month, Hashem tells Chaggai to ask the kohanim (priests) for a ruling. They answer that holy meat of a korban (offering), carried in the fold of a garment, does not make other food holy by touching it, but one who is tamei (ritually impure) from a dead body does make food tamei. Chaggai says that the people are the same before Hashem, and whatever they offer is tamei.

Hashem tells them to think back to the time before stone was laid on stone in the heichal (sanctuary). A heap that should have held twenty measures of grain held ten, and a wine vat gave twenty in place of fifty. Hashem struck their crops with blight, mildew and hail, yet they did not return to Him. From this day, when the foundation of the heichal is laid, He will bless them.

That same day Chaggai receives a word for Zerubavel. Hashem will make the heavens and the earth tremble, overturn the thrones of kingdoms and bring down chariots and riders, each falling by his fellow's sword. On that day Hashem will take Zerubavel His servant and make him like a chotam (signet ring), because He has chosen him.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א בַּשְּׁבִיעִי בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְּבַר־יְהוָה בְּיַד־חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בִּשְׁבִיעָאָה בְּעַסְרִין וְחַד לְיַרְחָא הֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בְּיַד חַגַי נְבִיָא לְמֵימָר:

אִבְּן עֶזְרָא בשביעי - בחדש השביעי.

מְצוּדַת דָּוִד בשביעי. בחדש השביעי:

ב אֱמָר־נָא אֶל־זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל־יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶל־שְׁאֵרִית הָעָם לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֱמַר כְּעַן לִזְרֻבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל רַבָּא דְבֵית יְהוּדָה וְלִיהוֹשֻׁעַ בַּר יְהוֹצָדָק כַּהֲנָא רַבָּא וְלִשְׁאָרָא דְעַמָא לְמֵימָר:

אִבְּן עֶזְרָא אמר נא - לעולם חולקים כבוד למלכות על הכהונה ועל הנבואה, כמו יהושע לפני כלב רק בדברי השם הדבר הפוך, כלב קודם ואף על פי שהיה יהושע גדול מכלב בשנים, הקדימו השם בדברו בו בעבור: ויהס כלב ולא ויהס יהושע וכתוב: אחרי שאול ואחרי שמואל המה יסד דוד ושמואל וככה זרובבל לפני יהושע, שהוא מבני יהויכין.

ג מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם׃

רַשִׁ״י מי בכם הנשאר. שהיה מן הגולים ועודנו חי: אשר ראה וגו'. את הראשון אין זה חשוב בעיניו: הלא כמוהו כאין. יודע אני כי מי שראה הראשון אין זה בעיניו אלא כאין: כמוהו כאין. הוא ואין שוים הן כמו (הושע ד) והיה כעם ככהן אף כאן כמוהו כאין הוא ואין שניהם שוים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַן בְּכוֹן דְיִשְׁתָּאַר דַחֲזָא יַת בַּיְתָא הָדֵין בִּיקָרֵיהּ קַדְמָאָה וּמַה אַתּוּן חָזָן יָתֵיהּ כְּעַן הֲלָא כִדְלֵיתוֹהִי כֵּן הוּא בְּעֵינֵיכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא מי בכם - אתם הזקנים.

מְצוּדַת דָּוִד מי בכם. מי הוא בכם הנשאר מאותם שגלו מירושלים: את הבית הזה. את בית המקדש הראשון לפי שהיה באותו מקום עצמו קראו הבית הזה: בכבודו הראשון. כפי מה שבנה אותו שלמה בעושר רב: ומה אתם. ומה שאתם רואים אותו עתה בבנין זה: הלא כמוהו כאין. ר״ל אם יעריכו זה מול זה הלא הבית הזה דומה הבנין אל ההעדר:

מַלְבִּי״ם מי בכם הנשאר מן זמן הגלות והחורבן, שהוא ראה את הבית הראשון ויראה שכבוד הבית הזה כאין נגד הראשון:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כמהו. אם תדמהו כמהו, הלא אז יהיה כאין בעיניכם:

ד וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם־יְהוָה וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל־עַם הָאָרֶץ נְאֻם־יְהוָה וַעֲשׂוּ כִּי־אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן תְּקֵיף זְרֻבָּבֶל אֲמַר יְיָ וּתְקֵיף יְהוֹשֻׁעַ בַּר יְהוֹצָדָק כַּהֲנָא רַבָּא וּתְקֵיף כָּל עַמָא דְאַרְעָא אֲמַר יְיָ וַעֲבִידוּ אֲרֵי מֵימְרִי בְּסַעְדְכוֹן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא ועתה, ועשו - דבק עם תחלת הפסוק הבא אחריו והוא את הדבר והטעם דברי התורה לשמור ולעשות.

מְצוּדַת דָּוִד ועתה חזק. ר״ל הואיל וכן הוא עכ״ז לא ירפו ידיכם מהבנין בעבור זה והתחזקו ועשו את הבית כי אני אהיה אתכם להשפיע לכם טובה ע״י הבית הזה עם שאין לו ערך עם הבית הראשון מ״מ תבוא לכם הברכה על ידו ואותה אתם מבקשים:

מַלְבִּי״ם (ד-ה) ועתה חזק זרובבל, מזה תראו כי אתם צריכים חיזוק להתחזק בעבודת ה', ושעור הכתוב ועשו את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים, (ומ"ש כי אני אתכם הוא מאמר מוסגר), ר"ל חזק ועשו דבר התורה והמצוה שע"ז כרת עמהם ברית בצאתם ממצרים, כמ"ש ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם, ואז יגדל כבוד הבית הזה על הראשון, ובאר זה במ"ש כי אני אתכם ורוחי עומדת בתוככם כי גם עתה אני אתכם כמו שהייתי אתכם בעת יצ"מ, (בתנאי שתשמרו דברי התורה כמו ששמרתם אז) ורוחי עומדת בתוככם גם עתה, שהגם שאין הרוח מתעורר לעשות נסים ונפלאות בגלוי ואין הרוח מתהלך בתוככם, בכל זאת היא עומדת ונמצאת בכח מוכנת לפעול:

ה אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל־תִּירָאוּ׃

רַשִׁ״י את הדבר אשר כרתי. תורתי אתם שומרים ורוחי שורה על נביאכם אל תיראו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יַת פִּתְגָמָא דִי גְזָרִית עִמְכוֹן בְּמִפַּקְכוֹן מִמִצְרָיִם וּנְבִיאֵי מַלְפִין בֵּינֵיכוֹן לָא תִדְחֲלוּן:

אִבְּן עֶזְרָא ורוחי - נבואתי.

מְצוּדַת דָּוִד את הדבר. מוסב על מלת ועשו הנזכר במקרא שלפניו ר״ל עשו התורה והמצוה אשר כרתי עליה עמכם ברית בצאתכם ממצרים: ורוחי. רוח הנבואה עדיין עומדת עתה בתוככם ולכן אל תיראו כי תצליחו ותבוא הברכה על ידו:

ו כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וְאֶת־הַיָּם וְאֶת־הֶחָרָבָה׃

רַשִׁ״י עוד אחת מעט היא. משתכלה מלכות פרס זו המושלת עליכם עוד אחת תקום למשול עליכם להצר לכם מן מלכות יון ומעט יהא זמן ממשלתה: ואני מרעיש. בניסים הנעשים לבני חשמונאי: את השמים וגו'. ויבינו ששכינתי שורה בבית זה ויביאו תשורת זהב וכסף כאשר כתוב בספר יוסף בן גוריון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת עוֹד חֲדָא זְעֵירָא הִיא וַאֲנָא מְזִיעַ יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא וְיַת יַמָא וְיַת יַבֶּשְׁתָּא:

אִבְּן עֶזְרָא כי עוד אחת - פליאה אעשה. מעט היא - בעיני לעשותה, או למעט ימים תהיה.

מְצוּדַת דָּוִד כי כה. אשר כה אמר ה׳ עוד אחת ר״ל מלבד הבית הנחרב עוד תבנה ותכונן בית אחד וזהו הבית השני: מעט היא. אבל מעט מן הזמן תתקיים: ואני מרעיש. ר״ל אביא חורבן על הבית כאלו כוכבי שמים ממסלותם ילחמו בהם ומלכי הארץ יתאספו לבוא עליהם: ואת הים ואת החרבה. ר״ל הרבה גדודים יבואו עליהם ובדרך ים ובדרך יבשה והם יחריבוה:

מְצוּדַת צִיּוֹן החרבה. היבשה וכן אל החרבה (יהושע ד):

מַלְבִּי״ם כי כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא. שיעור הכתוב מעט היא עוד אחת. רוחי העומדת בתוככם היא מעט עתה ואין בכחה לפעול גדולות ולהרעיש ברעש גדול, ולכן צריך עוד אחת, ר"ל עוד רוח אחת, היינו תוספת הרוח, ע"י שהעם יתלבשו רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה', שעי"ז יתוסף הרוח ויהיה לרוח ורעש גדול, אשר ירעיש בו את השמים ואת הארץ, והמליצה בזה, שרוחו עומדת היא רוח הנבואה ששב עתה אל האומה ועמדו מבניהם נביאים האחרונים שנבאו ברוח ה', רק היא מעט, כי הדור אינו זכאי שתתמיד הנבואה ורוה"ק, וצריך עוד רוח אחת שילוה אליה מטוב המעשים, ואז ירעיש את השמים היינו כל סדרי הטבע כי יתן אותות ומופתים בשמים ובארץ בים וביבשה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עוד אחת מעט היא. עי' בפי', ויל"פ עוד חסר דבר אחד מעט, ואני מרעיש, ר"ל בעיני הוא דבר קטן ומעט שיהיה עתה זמן הגאולה אם תשובו:

ז וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל־הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַזִיעַ יַת כָּל עַמְמַיָא וְיֵיתוּן חֶמְדַת כָּל עַמְמַיָא וַאֲמַלֵי יַת בֵּיתָא הָדֵין יְקָרָא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא טעם להרעיש דרך משל, או כמשמעו שישמע רעם ורעש וירגזו כל האדם, שהם ביבשה גם בספינות הים ויביאו מנחות לביתי.

מְצוּדַת דָּוִד והרעשתי. אבל אחר זה בזמן הגאולה ארעיש את העכו״ם לבוא על ירושלים למלחמה ועל חיל גוג יאמר: ובאו חמדת וגו׳. יביאו עמהם חמדת עשרם: ומלאתי. אז אמלא את הבי׳ הזה כבוד כי העכו״ם הבאים יאבדו שמה וישראל ישללו חמדת עשרם ויביאו כבוד העושר אל בית ה׳ אשר תעמוד באותו מקום עצמו שזה עומד ולכן קראו הבית הזה וכמ״ש למעלה אשר ראה הבית הזה בכבודו הראשון:

מְצוּדַת צִיּוֹן כבוד. על העושר יאמר:

מַלְבִּי״ם והרעשתי את כל הגוים, ואז יבואו האותות שצריכים לבא קודם הגאולה האמתית שירעשו כל הגוים ויתקבצו למלחמת גוג ומגוג, עד שאח"כ יבאו חמדת כל הגוים מנחה לה', ומלאתי את הבית הזה כבוד, כי אז יהיה הוא הבנין האחרון המקוה שיהיה בנוי בראש ההרים ינהרו אליו כל הגוים:

ח לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י לי הכסף ולי הזהב. ובידי להביא לאשר חפצתי בו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דִילִי כַסְפָּא וְדִילִי דַהֲבָא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא לי - בכל מקום שלי הוא ואני אעשה פלא לשום בלב הכל, להביא הזהב אל ביתי.

מְצוּדַת דָּוִד לי הכסף. ובידי א״כ להביאם הנה:

מַלְבִּי״ם לי הכסף, שאז יכירו כולם כי לי הכסף ושהכל שלי, ויביאהו לירושלים אל בעליו אדון כל, ואז.

ט גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן־הָרִאשׁוֹן אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י גדול יהיה. רב ושמואל חד אמר בבנין וחד אמר בשנים ששני בית ראשון ארבע מאות ועשר ובית שני ארבע מאות ועשרים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן סַגִי יְהֵא יְקָרֵיהּ דְבַיְתָא הָדֵין בַּתְרָאָה מִן קַדְמָאָה אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וּבְאַתְרָא הָדֵין אֶתֵּן שְׁלָמָא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא גדול - אמר יפת: כי הבית הראשון עמד ארבע מאות שנה ועשר שנים והבית השני עמד ארבע מאות וכ' היה בימי הורודוס כאשר כתב בספר יוסף בן גוריון. ורבי משה אמר: כי זה היה על תנאי, אילו היו צדיקים גמורים כאשר אמר זכריה: והיה אם שמוע תשמעו.

מְצוּדַת דָּוִד הבית הזה האחרון. ר״ל הבית העתיד שתעמוד במקום הזה: מן הראשון. מן הבית שבנה שלמה: ובמקום הזה. בירושלים אתן אז שלום ולא ישמע בגבולה חמס ושוד:

מַלְבִּי״ם גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון כי יהיה הוא הבית האחרון שלא יחרב עוד ובמקום הזה אתן שלום, ולא יהיה ביניכם שנאת חנם שהוא היה באמת הגורם לחורבן בית שני, לפ"ז כל מאמר זה הוא תנאי, אם יבא עוד רוח אחת, והוא אם יעשו את הדבר אשר כרת עמם בצאתם ממצרים, אז יהיה הוא הבית האחרון שאין אחריו בית, ויהיה גדול מן הראשון, וכשלא נתקיים התנאי כי לא שמרו ברית ולא היה שלום במקום, כי נתרבו הפריצים והכתות ושנאת חנם, לא נתקיים היעוד אז, עד שיבנה הבית האחרון בקץ האחרון שאז יתקיימו היעודים האלה, ועי' בבאור המלות:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כבוד הבית הזה האחרון. עי' בפי', ויל"פ שתואר האחרון מוסב על שם כבוד, לא על הבית, ר"ל הכבוד האחרון של הבית הזה יהיה גדול מן הכבוד הראשון, כי שם בית חל עליו אף בחורבנו, שמצייר אותו כאילו הוא עומד, כי הבית השני היא התחלה לבית השלישי וקדושתו לא בטלה אף שנחרב בינתים, ור"ל הכבוד שיהיה לבית הזה באחרונה יהיה גדול מכבוד שהיה לו בראשונה, ולפ"ז הוא יעוד עתידי על אחרית הימים:

י בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר־יְהוָה אֶל־חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּעַסְרִין וְאַרְבְּעָא לִתְשִׁיעָאָה בִּשְׁנַת תַּרְתֵּין לְדָרְיָוֶשׁ הֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בְּיַד חַגַי נְבִיָא לְמֵימָר:

אִבְּן עֶזְרָא בעשרים - אמר ר' ישועה: כי זה תשיעי הוא להתחלת מלכות דריוש ולא ידענו מתי היה תחילת חדש מלכותו. ולא דבר נכונה, כי הנה כתוב בנבואת זכריה לחדש התשיעי בכסליו והנה החשבון מניסן, וככה חודש זיו הוא חדש אייר, כי החדש השני אינו דבוק עם למלוך שלמה רק למלוך דבק עם בשנה הרביעית, כי אין מנהג ישראל למנות לחדשים כי אם לשנים, וככה הוא בשנה הרביעית למלוך שלמה על ישראל בחודש זיו הוא החודש השני שהוא אייר.

מְצוּדַת דָּוִד לתשיעי. לחדש התשיעי:

יא כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שְׁאַל־נָא אֶת־הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר׃

רַשִׁ״י שאל נא את הכהנים תורה. שמא שכחו בגלות הלכות קודש וטומאה וטהרה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת שְׁאֵיל כְּעַן יַת כַּהֲנַיָא אוֹרַיְתָא לְמֵימָר:

אִבְּן עֶזְרָא כה - הכהנים הם מורי התורה ובימי חגי היו מקריבים העולות על המזבח תשע עשרה שנה טרם נבנה הבית, ובספר דניאל נתבאר זה בפירוש ועתה שם היה בכלל הכהנים יהושע שהוא הכהן גדול ותורה יבקשו מפיהו ולא יטעה להשיב וראינו על דרך הפשט, כי חגי לא אמר לכהנים שלא הורו תורת אמת, רק אמר כן העם הזה.

מְצוּדַת דָּוִד שאל נא. שאל עתה את הכהנים דיני התורה אם לא שכחו בגלותם: לאמר. מוסב למקרא שלאחריו לאמר הן ישא איש וגומר ר״ל אמור להם בשאלה הן ישא איש וגומר:

מַלְבִּי״ם שאל נא את הכהנים תורה, צוה לשאול להם שאלה תוריית שעפ"ז יברר להם שעוד לא הטהרו והתקדשו למדי עד שיחול עליהם הענין האלהי הגדול המקוה שיחול בבית ובאומה באחרית הימים:

יב הֵן יִשָּׂא־אִישׁ בְּשַׂר־קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל־הַלֶּחֶם וְאֶל־הַנָּזִיד וְאֶל־הַיַּיִן וְאֶל־שֶׁמֶן וְאֶל־כָּל־מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא׃

רַשִׁ״י בשר קודש. בשר טומאת נבילה או שרץ: ואל הנזיד. תבשיל: לא יטמא. נחלקו בה רב ושמואל חד אמר אישתביש כהני דבעי מנייהו רביעי בקדש ואמרו לו טהור וחד אמר לא אישתביש כהני חמישי בקודש בעי מינייהו: ונגע בכנפו. לא נגע בשרץ עצמו אלא בבגד שהוא ראשון: היקדש. היסתאב:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הָא יִטוֹל גְבַר בְּסַר קוּדְשָׁא בִכְנַף לְבוּשֵׁיהּ וְיַקְרֵיב בִּכְסוּתֵיהּ לְלַחְמָא וּלְתַבְשִׁילָא וּלְחַמְרָא וּלְמִשְׁחָא וְכָל דְמִתְאָכֵיל הֲיִסְתָּאָב וְאָתִיבוּ כַהֲנַיָא וַאֲמָרוּ לָא:

אִבְּן עֶזְרָא הן בשר קדש - כמשמעו, קודש ממש והפך יקדש יטמא, ואם יקדש יטמא למה ישנה, כי זה הכתוב אחר זה וכתוב: ולא תטמאו והייתם קדושים והיא מתקדשת מטומאתה. ומלת פן תקדש את המלאה קדש ממש, כי יתערב הכל וישוב קדש אם לא יוציאו הקדש בזמנו כאשר באר זה מנחם בן סרוק הספרדי באר היטב, ומלת קדשה מתקדשת ומזמנת עצמה לכל חפץ, ואין פירוש המלה טמאה. גם מלת קדש כמעשה המצרים בדברי הבתולות כי תולדת המצרים היא רפה מפני היאור המרבה לחה שלהם, על כן אין בהם כח כשהם קרוב לארבעים או יותר לבעול הבתולה, עד שיביאו נער וישכב עמה מעט עד שיהיה הפתח פתוח והוא נקרא קדש דרך זנות אומנותו בכך, ועל כן צוה הכתוב כמעשה ארץ מצרים וגו'. והנה השאלה על בשר קדש שכתוב וכל אשר יגע בבשרה יקדש אם נגע הכלי הוא הכנף ששם הבשר הוא הקדש אל הלחם, או לאחד הנזכרים היקדש? אז ענו הכהנים ואמרו לא, ונכונה דברו אחרי שלא נגע בכל אלה לבד הכנף ולא בשר הקדש ממש נגע בהם, והוא הדין כי לא נגעו בבשר קדש.

מְצוּדַת דָּוִד הן ישא. הנה אם ישא איש בכנף בגדו בשר מובדל מפני הטומאה כשרץ ונבלה: ונגע בכנפו. עם כנפו שהוא ראשון לטומאה נגע אל הלחם ונעשה א״כ שני: ואל הנזיד. ר״ל הלחם נגע בנזיד ונעשה א״כ שלישי: ואל היין. ר״ל הנזיד נגע ביין ונעשה א״כ רביעי: ואל שמן. ר״ל או הנזיד נגע בשמן אבל יין הוא משקה ואינו מטמא אחרים מן התורה אף אם היה ראשון לטומאה: ואל כל מאכל. ר״ל או הנזיד נגע במאכל אחר: היקדש. בשאלה אמר להם אם הרביעי נעשה מובדל וטמא: ויאמרו לא. ובאמת טעו כי בקדש גם הרביעי טמא:

מְצוּדַת צִיּוֹן ישא. מל׳ משא וסבל: קדש. ר״ל מובדל מפני הטומאה כי לשון קדש יאמר על דבר המובדל בין לטהרה בין לטומאה בין לאיסור כמ״ש פן תקדש המלאה (דברים כ״ב:ט׳): בכנף בגדו. בשולי בגדו: הנזיד. התבשיל כמו ונזיד עדשים (בראשית כה):

מַלְבִּי״ם הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו, היינו בשר קדש ממש שנתקדש לגבוה, בשר הקרבנות ונגע בבשר הנמצא בכנפו אל הלחם או אל הנזיד וכו' היקדש, האם הדבר שנגע בבשר קדש מקבל את הקדושה להיות קדוש כמוהו, ויענו הכהנים ויאמרו לא, כי מ"ש כל אשר יגע בבשרה יקדש, פי' מה שנבלע בבשרה מבשר החטאת יקדש מפני שנתן בו טעם וטעם הוא כעקר כמש"פ חז"ל, לא אם נגע מבחוץ:

יג וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם־יִגַּע טְמֵא־נֶפֶשׁ בְּכָל־אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא׃

רַשִׁ״י אם יגע טמא נפש. מת עצמו: יטמא. שהמת אבי אבות הטומאה וחמישי לטומאת שרץ רביעי הוא לטומאת מת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר חַגַי אִם יִקְרֵיב טְמֵא נַפְשָׁא בְּכָל אִלֵין הֲיִסְתָּאֵב וְאָתִיבוּ כַהֲנַיָא וַאֲמָרוּ יִסְתָּאָב:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר - טעם בכל אלה באחד מאלה, כמו בן אתונות ורבים כמוהו: ויקבר בערי גלעד.

מְצוּדַת דָּוִד ויאמר חגי. הוסיף לנסותם אם יודעים הם עכ״פ שהשלישי טמא ואמר אם טמא נפש יגע בכל אלה ר״ל אם סדר הנגיעות האלה יהיה ע״י טומאת מת שהוא אבי אבות הטומאה ונעשה הכנף אב הטומאה והלחם ראשון והנזיד שני והיין וכו׳ שלישי: ויאמרו יטמא. ידעו מזה שיש טומאה בשלישי:

מַלְבִּי״ם ויאמר חגי אם יגע טמא נפש שהוא טמא מת. בכל אלה אם מקבל טומאה. וע"ז ענו כדין שמקבל טומאה:

יד וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם־הַזֶּה וְכֵן־הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם־יְהוָה וְכֵן כָּל־מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא׃

רַשִׁ״י כן העם הזה. כמו שאתם טועים בזו כן אתם טועים בכמה הלכות: ואשר יקריבו שם. אם לא יתנו לבם ללמוד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתִיב חַגַי וַאֲמַר כֵּן עַמָא הָדֵין וְכֵן כְּנִשְׁתָּא הָדָא קֳדָמַי אֲמַר יְיָ וְכֵן כָּל עוֹבָדֵי יְדֵיהוֹן וּדְיִקְרְבוּן תַּמָן מְסָאָב הוּא:

אִבְּן עֶזְרָא ויען - הטעם ישראל המביאים קרבן חטאת על שגגתם מזידים אשמים בדברים קשים, שהם חמורים ולא היו נזכרים מהם ויביאו קרבן על דבר שנעלם והם עושים שלא כהוגן בדעתם בזדון, גם הכהנים דבר הטהרה והטומאה, על כן אמר חגי: כן העם הזה - הם הכהנים, וכן הגוי הזה - הם ישראל זה וכן כל מעשה ידיהם. ואשר יקריבו - במזבח לפני וזהו שם טמא הוא. והנה התברר כי אין כח בקודש לקדש מה שלא היה קדש על ידי מגע אמצעי, ככח טמא נפש לטמא, וזה היה דרך משל דרך נתן אל דוד שתפסו בדבריו ואמר לו: אתה האיש ויען גם נכון הוא להיות המשל, בעבור שהם בונים בתים לשבתם ובית השם חרב על כן אחריו.

מְצוּדַת דָּוִד כן העם הזה. על הכהנים אמר כמתרעם הנה כן העם הזה כמי שאתם רואים שאינם יודעים את התורה: וכן הגוי הזה. כפל הדבר במ״ש: לפני. ר״ל בדברי התורה הנתונה מאתי: וכן כל מעשה ידיהם. כמו שטעו בזה כן טועים הם בכל מעשה ידיהם: ואשר יקריבו שם. ומעתה אשר יקריבו שם במזבח נחשב לטמא אם לא יתנו לב ללמוד ולדעת:

מַלְבִּי״ם ויען חגי ויאמר ע"פ השאלה והתשובה הזאת א"ל תוכחת מוסר בשלשה פנים, א] כן העם הזה שהם הכהנים וכן הגוי הזה שהוא כלל האומה, הם דומים כפתרון השאלה הזאת שאם יתקרבו ויגעו בקדושה לא תתדבק הקדושה בם, ובעת שיתקרבו אל הטומאה תיכף תתדבק בם ויהיו טמאים כמו הטומאה שהתקרבו אליו ובאו בחברתו, ב] וכן כל מעשה ידיהם, כמו שבמשל הזה אם יגע חול בקדש לא יקדש כמוהו רק אם יבלע בבשרו ויכנס בו הקדש אל תוכו לא אם נגע מבחוץ, כן הקדושה לא תתדבק אל האדם רק אם תבלע בו ותכנס אל תוכו, ר"ל אם יתפסנה בלבו ובנפשו הפנימית לא אם תגע בו מבחוץ, שהגוף החיצוני אין לו קורבה עם הקדושה שהוא ענין נפשי, אבל הטומאה תדבק גם אם תגע מבחוץ על הגוף כי היא יש לה שייכות עם הגויה, וכן כל מעשה ידיהם באשר אינם עושים רק בידים החיצונים ואינו מעשה לבבם ונפשם, ולכן טמא הוא, יתדבקו בטומאה לא בקדושה, ג] ואשר יקריבו שם טמא הוא, אחר שאין מקריבים לפני ה' בקדושה שיהיה קרבן נפשי בכונה הראויה, רק יקריבו שם, שמלת שם מציין המקום הרחוק הגשמיי שיקריבו על האבנים קרבן גשמי בהמיי, ממילא טמא הוא, כי הטומאה של גוייתם ואדמתם תדבק בקרבנם, ובזה הראה להם כי עדן לא התקדשו להדבק אל הקדושה ולבנות מקדש ומזבח רוחני בלב ונפש אשר עליו יעלו את נפשם עולה לה':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת העם הגוי. עם מעולה מן גוי, ושם גוי מורה ג"כ כלל האומה, ועם בא על חלק מן הגוי כמ"ש בארך (ישעיה א' ד') :

טו וְעַתָּה שִׂימוּ־נָא לְבַבְכֶם מִן־הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שׂוּם־אֶבֶן אֶל־אֶבֶן בְּהֵיכַל יְהוָה׃

רַשִׁ״י ומעלה. שנים שעברו: מטרם שום אבן אל אבן. מטרם חזרתם לשוב ולהוסיף על יסוד שיסדתם בימי כורש ובטל עתה שימו לבבכם לעסוק בבניין ובלימוד צרכי כהונה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן שַׁווּ כְעַן לִבְּכוֹן מִן יוֹמָא הָדֵין וּלְעֵילָא עַד לָא יִתְּשֵׁם נִדְבַּךְ עַל נִדְבַּךְ בְּהֵיכְלָא דַיָי:

אִבְּן עֶזְרָא ועתה שימו נא לבבכם - וטעם ומעלה - היום הבא אחר זה, כמו: מבן עשרים שנה ומעלה ותחסר מלת כי. מטרם שום אבן - וטרם ישרת בעבור אחר, וכן הוא מטרם היותם האבנים יסוד ההיכל כל בא אל ערמת דגן ויחשבו המחשבים שיהיו בה עשרים מדה והנה חציה, כי המארה היתה בה. מלת לחשוף - מים מגבא כמו לדלות והנה המארה שימצאו בה, פחות מהחצי שיחשבו.

מְצוּדַת דָּוִד ועתה. ר״ל אם כי עדיין אין קרבנם לרצון הואיל ואינם יודעים משפטי טומאה וטהרה וא״כ בנין הבית הוא הכנה לבד להקריב בה כשילמדו כי אז תהיה לרצון: שימו נא. ר״ל עכ״ז הבינו ההפרש שבין אחר התחלת הבנין ובין קודם ההתחלה ושימו נא וגומר: מן היום הזה ומעלה. ר״ל מלפניה: מטרם שום. עד לא הושם אבן הבנין על אבן יסוד ההיכל לבנות הכותל כי היסוד בנוי בימי כורש כמ״ש בעזרא:

מַלְבִּי״ם ועתה שימו נא לבבכם, מלבד מה שירצה שישימו לבבם להתבונן על הנהגת ה' שיתנהג עמהם מהיום הזה והלאה שהתחילו לבנות המקדש שתשתנה הנהגתו לברכה ולטוב, רמז ג"כ שישימו לבבם בהיכל ה', שישתדלו שהלב ימצא בהיכל ה', ר"ל שלא יהיה הבנין ועבודת המקדש אך פעולת הגוף רק שיהיה מעשה הלב והנפש, ובטרם תשימו אבן אל אבן לכונן הבנין תשימו לבבכם בהיכל ה', כי בנין האבנים בלא הלב לא יהיה בו קדושה, שהקדושה לא תדבק בפעולות חיצונות שהם כנוגע אל הדבר בחוץ, כנ"ל:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ומעלה. בא תמיד על זמן העתיד לא על העבר כפרש"י פה, וכבר בארתי בספר התו"ה (בחקותי סי' ס') , ההבדל בין והלאה ובין ומעלה, שבמלת ומעלה מציין אחר הזמן ואין הזמן ויום ההוא בכלל, ועתה באר ההבדל מטרם שום אבן ר"ל קודם הזמן הזה היה קללה, שימו לבבכם מן היום הזה ומעלה בעתיד ישנתה הדבר:

טז מִהְיוֹתָם בָּא אֶל־עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה בָּא אֶל־הַיֶּקֶב לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים׃

רַשִׁ״י מהיותם בא אל ערמת עשרים. מהיות לכם מארה משולחת במעשיכם כאשר עד הנה שהיו מעמידים כרי הראוי למוד מתוכו כ' סאין ולא היה מוצא אלא עשרה: בא אל היקב. הוא בור שלפני הגת והיין יורד לתוכו: לחשוף חמשים פורה. לשאוב ממנו חמשים מדות שמודדין בהם יין בגיתות ושמם פורה: לחשוף. למלאות כמו לחשוף מים מגבא (ישעיהו ל׳:י״ד) וכן חשפי שובל (שם טז): והיתה עשרים. לא שנשתלחה ביין מארה יותר מן הדגן אלא שאדם טועה באומד מדת היקב לפי שהוא עמוק אבל הכרי עומד לפניו ובמשנת אבות דרבי נתן שנינו טעם למה לא אמר ביין מדה מועטת כמו שאמר בדגן כגון לחשוף עשרים וחמש פורה והיה עשרה למדך שהיין מדה יתיר' לעולם וכשהיין לוקה סימן רע לעולם ולפי שהיין צריך להיות הרבה מנה בו מניין יותר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מִדְהֲוֵיתוּן עָלִין לַעֲרֵימַת עַסְרִין וְהַוְיָא עַסְרָא עָלִין אַתּוּן לְמַעֲצַרְתָּא דְבָהּ חַמְשִׁין גַרְבִין דַחֲמַר וַהֲוָיָא עַסְרִין:

מְצוּדַת דָּוִד מהיותם. ר״ל הבינו מה שהייתם בא כ״א אל ערמה אחת בחשבו שימצא בה עשרים מדות ולא מצא בה כ״א עשרה כי נשתלחה בה המארה: לחשוף. ר״ל בחשבו שימצא לשאוב חמשים מדות מן היין היורד מן הפורה ולא מצא כ״א עשרים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ערמת. כן יקרא כרי תבואה כמו בקצה (רות ג): היקב. הוא הבור שהיין יורד שם מן הגת: לחשוף. ענין שאיבה כמו ולחשוף מים מגבא (ישעיהו ל׳:י״ד): פורה. כן יקרא הגת וכן פורה דרכתי לבדי (שם סג):

מַלְבִּי״ם מהיותם, מביא ראיה ממה שראו עד הנה שמי שבא אל ערמת עשרים לא מצא רק עשרה כי היה בו קללה, וכן:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לחשף. כמו ולחשף מים מגבא (ישעיהו ל׳:י״ד) לדלות מן היקב: חמשים פורה. ת"י חמשין גרבין דחמרא, ופורה שם מיוחד למדה ידועה הנשאב מן היין בגת, כמו פורה דרכתי, שבשיעור מדה זאת היו דורכין היין:

יז הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְאֵין־אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם־יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מָחִיתִי יַתְכוֹן בְּשִׁידְפוֹנָא וּבְיַרְקוֹנָא וּבְבַרְדָא יַת כָּל עוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן וְלֵיתֵיכוֹן תָּיְבִין לְפוּלְחָנִי אֲמַר יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא הכיתי - כבר הזכרתי בספר עמוס כי מכת השדפון בקמה כמו: שדופות קדים. וירקון - שמוריק והעד כי כן הוא שהזכיר הברד. וטעם את כל מעשה ידיכם – כי מאירת ה' כללה הכל הפך: וברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה. ואין אתכם אלי - הטעם לא שבתם אלי והנה התברר כי ה' יסרם אולי ישובו מדרכם הרעה ולא שבו, על כן נתן להם המשל הנזכר.

מְצוּדַת דָּוִד הכיתי אתכם וגו׳. וחוזר ומפרש את כל מעשה ידיכם התבואות שזרעתם אותם הכיתי בשדפון ובירקון: ואין אתכם אלי. ר״ל ואין אני רואה אתכם שבים אלי:

מְצוּדַת צִיּוֹן בשדפון. ענין לקות הזרע עד לא נגמר הבשול: ובירקון. היא הכספת פני התבואה ונהפך לירקון:

מַלְבִּי״ם הכיתי אתכם בשדפון ובירקון ובברד. ומדוע היה זה? מפרש (הכיתי) את כל מעשה ידיכם ואין אתכם אלי, מה שהיה רק מעשה ידיכם אלי ואין אתכם בהמעשה. ר"ל שהיו רק פעולות חיצוניות רק מעשה ידים ואתם בעצמכם לא הייתם אלי, ר"ל שעשיתם מעשה בלא כוונה, גוף בלא נשמה, מקדש אבנים בלא לבבות, לכן הכיתי ושלחתי מארה במעשה ידיכם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת את כל מעשה ידיכם. נמשך על מלת הכיתי: ואין אתכם. ר"ל עצמכם, כמו וירעו הרועים אותם (יחזקאל ל״ד:ח׳) את עצמם:

יח שִׂימוּ־נָא לְבַבְכֶם מִן־הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר־יֻסַּד הֵיכַל־יְהוָה שִׂימוּ לְבַבְכֶם׃

רַשִׁ״י אשר יוסד היכל. שהתחילו עתה בשנייה להוסיף על יסוד הראשון שבנו בימי כורש:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שַׁווּ כְעַן לִבְּכוֹן מִן יוֹמָא הָדֵין וּלְעֵילָא מִיוֹם עַסְרִין וְאַרְבְּעָא לִתְשִׁיעָאָה לְמִן יוֹמָא דְיִשְׁרֵי לְאִשְׁתַּכְלָלָא הֵיכְלָא דַייָ שַׁווּ לִבְּכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא שימו - הנה הזכיר למעלה יעשו מלאכה בששי, וזה היה להביא האבנים ולהיותם מגוררות ומתוקנות ובתשיעי החלו לשום אבן אל אבן ליסד הבית, ולמ"ד למן היום נוסף כלמ"ד השלישי לאבשלום.

מְצוּדַת דָּוִד ומעלה. ר״ל ולהלאה: למן היום. ר״ל שהוא מן היום אשר בנו היסוד של ההיכל משם והלאה שימו לבבכם מה נעשה בימים האלה:

מַלְבִּי״ם שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה שימו לבבכם, ר"ל השגיחו ועיינו בדבר אשר למן היום הזה ומעלה, אשר למן היום שיסד ההיכל לא יהיו עוד מעשים חיצונים בפועל לבד רק שימו לבבכם שיהיה הבנין בכונת הלב, ואז תראו.

יט הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד־הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן־הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ׃

רַשִׁ״י העוד הזרע במגורה. עדיין לא זרעתם בשנה זו והאילנות עדיין לא חנטו פירותיהן ומעתה תזרעו בזמן ברכה כי בבניין הבית יבא ברכה במעשה ידיכם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הַעוֹד כְּעַן עִבּוּרָא בְּאִידְרָא וְעַד כְּעַן גוּפְנַיָא וְתֵינַיָא וְרִימוֹנַיָא וְאִילָנֵי זֵיתָא לָא טְעָנוּ יוֹמָא הָדֵין אֲבָרֵךְ:

אִבְּן עֶזְרָא העוד - הה"א לתימא ובעבור אות הגרון נפתח כמשפט וזה כמו: העוד אביכם חי והנה היה הזרע זרוע בארץ והטעם אין לכם אחר המגורה מקומות, שישימו שם הדגן בבתים כמו נהרסו ממגורות, כי בעבור שהכם בברד לא היה להם רק מעט. והנה הטעם אם אכה אתכם זאת השנה, תמותו והנה החלותם ליסד הבית, אז תחל הברכה בכל. מן היום אשר יסד ההיכל - אברך וזהו מן היום הזה ומעלה האמור למעלה והזכיר מפרי העץ, הנזכרים הגפן והתאנה והרמון והזית וטעם לא נשא ציץ ולא עלה, ואף כי פרי עד עתה לא נשא.

מְצוּדַת דָּוִד העוד הזרע במגורה. וכי יש עוד מה מן הזרע במגורה הלא הכל הוצאתם לזריעה כי מעט היו: ועד הגפן וגו׳. ואפי׳ הגפן וגו׳ לא נשא פרי: מן היום. אבל מיום התחלת הבניין אשלח ברכה:

מְצוּדַת צִיּוֹן במגורה. כן יקרא אוצר התבואה וכן נהרסו ממגורות (יואל א): ועד. ענינו כמו אפי׳ וכן ועד כפר הפרזי (ש״א ו): נשא. ענין גדול והצמחה:

מַלְבִּי״ם העוד, ר"ל האם יהיה עוד כדבר הזה שהיה עד הנה אשר הזרע (אשר הוא עתה במגורה ומוכן לזריעה) לא נשא פריו, כמו שהיה עד הנה שלא נשא פריו, לא לבד זרע הארץ, כי זה היה כולל מן זרע הארץ עד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית שגם העץ לא נשא פריו, ותראו העוד יהיה הדבר הזה, לא יהיה כן מעתה, כי מן היום הזה אברך וכולם ישאו פרים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת במגורה. אוצר של תבואה כמו נהרסו ממגורות יואל (ב' י"ז) , ור"ל העוד הזרע לא נשא:

כ וַיְהִי דְבַר־יְהוָה שֵׁנִית אֶל־חַגַּי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ תִּנְיָנוּת עִם חַגַי בְּעַסְרִין וְאַרְבְּעָא לְיַרְחָא לְמֵימָר:

אִבְּן עֶזְרָא ויהי, שנית - כי ביום אחד התנבא פעמים.

מְצוּדַת דָּוִד שנית. באותו יום עצמו בכ״ד לחדש הט׳:

מַלְבִּי״ם ויהי דבר ה' שנית, שביום כ"ד לחדש הגיעהו הנבואה שני פעמים ביום אחד:

כא אֱמֹר אֶל־זְרֻבָּבֶל פַּחַת־יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲמַר לִזְרֻבָּבֶל רַבָּא דְבֵית יְהוּדָה לְמֵימַר אֲנָא מְזִיעַ יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא:

אִבְּן עֶזְרָא אמור, מרעיש - דרך משל כאשר אומרים בימים האלה בארץ ישמעאל, בבוא שמועות רעות ממלחמות נהפך העולם.

מְצוּדַת דָּוִד אני מרעיש. ר״ל הבית הזה לא תקום לעד כי אני מרעיש את השמים כאלו כוכבי שמים ממסלתם ילחמו בהם ומלכי הארץ יתאספו לבא עליהם:

מַלְבִּי״ם אמר אל זרובבל, כי באשר שיצמח צמח לבית דוד תלוי בזמן שתגיע הגאולה האמתית, וצריך שיקדם לה מלחמת גוג ומגוג, ובזמן בית שני לא מלך מלך מבית יהודה וזרובבל נקרא פחת יהודה לא מלך וראה הנביא שאז לא הגיע זמן התיקון כי לא זכו הדור ההוא לזה ע"פ מעשיהם, הודיע אל זרובבל שבכ"ז דבר ה' לא ישוב ריקם ובא יבא בעת מן העתים, זכו אחישנה לא זכו בעתה, ואז אני מרעיש את השמים ואת הארץ, כמ"ש למעלה (פסוק ו') עוד אחת מעט היא ואני מרעיש, ובאר לו מה יהיה הרעש הזה, שהוא.

כב וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו׃

רַשִׁ״י והשמדתי חוזק ממלכות הגוים. מלכות פרס שהיא מושלת עכשיו על כל העולם יפלו ביד מלכות אחרת לסוף ל"ד שנה לבניין הבית כמו שאנו שונין במסכת עכו"ם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאֶהֱפּוֹךְ כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא וְאֶתְּבַּר תּוֹקֶף מַלְכְוַת עַמְמַיָא וְאֶהֱפּוֹךְ רְתִיכִין וְרָכְבֵיהוֹן וְיִתְקַטְלוּן סוּסְוָן וְרָכְבֵיהוֹן גְבַר בְּחַרְבָּא דַאֲחוּהִי:

אִבְּן עֶזְרָא והפכתי - כי מלחמות רבות היו עתידות בימי הנביא בהנבאו להיותה, וידענו כי כן היה רק לא מצאנו ספרים הקדמונים, לדעת המלחמות שהיו בימי דריוש זה הפרסי ובימי ארתחשסתא המולך אחריו, ובימיהם זרובבל הנשיא ליהודה, כי הוא ששבצר בראיות גמורות מן המקרא.

מְצוּדַת דָּוִד והפכתי. ר״ל אבל בסוף אקח מהם נקם ואהפוך כסא כל הממלכות ואשמיד חוזק הממלכות: וירדו. בעמקי השאול: איש בחרב אחיו. מהומת ה׳ תבוא בהם ויהיו נהרגים איש בחרב אחיו כמ״ש קראתי וגומר חרב איש באחיו (יחזקאל ל״ח:כ״א):

מְצוּדַת צִיּוֹן והשמדתי. ענין כליון:

מַלְבִּי״ם והפכתי כסא ממלכות,ועי"כ והשמדתי חזק ממלכות הגוים היינו ערי מבצר שלהם וחיילותיהם, ומפרש שזה יהיה ע"י חרב איש באחיו שיהיה במלחמת גוג ומגוג, כמ"ש (יחזקאל ל"ח כ"א) חרב איש באחיו תהיה:

כג בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־יְהוָה צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם־יְהוָה וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי־בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י ושמתיך כחותם. כלפי שנגזר על יכניה אביו חי אני אם יהיה כניהו בן יהויקים חותם על יד ימיני משם אתקנך (ירמיהו כ״ב:ל׳) ואומר שם כתבו את האיש הזה ערירי למדנו שהועילה לו תשובתו ונולד לו זרובבל והושם כחותם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֲקַרְבִינָךְ זְרֻבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִי אֲמַר יְיָ וְאַשְׁרִינָךְ כִּגְלוֹף דְעִזְקָא עַל יַד אֲרֵי בָךְ אִתְרְעֵיתִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא ביום אקחך - כדרך ישלח ממרום יקחני. ושמתיך - שמור כאילו היית חותם על יד ימיני וזה דרך משל.

מְצוּדַת דָּוִד אקחך זרובבל. ר״ל אקח איש מזרעך ועל המשיח יאמר: ושמתיך כחותם. כמו שאין חותם הטבעת זז מיד האדם כן לא תסור אהבתי ממנו: כי בך בחרתי. בזרע היוצא ממך בחרתי להיות הוא מלך המשיח:

מְצוּדַת צִיּוֹן כחותם. טבעת העשוי לחתום בו אגרות:

מַלְבִּי״ם ביום ההוא, אז יצמח צמח לבית דוד, ואז אקחך (ר"ל הזרע שיקים ממנו או שהוא עצמו יקום בתחיה) ושמתיך כחותם, שהוא יהיה תכלית הבריאה וחותמת, וכחותמו של הקב"ה שהוא אמת וקיים לעד, כי בך בחרתי מצד הבחירה שבחר בדוד עבדו ובזרעו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.