Proverbs 14 — מִשְׁלֵי יד

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ׃

רַשִׁ״י חכמות נשים בנתה ביתה. חכמות נקוד פתח שאינו שם דבר אלא החכמות שבנשים בונות את בתיהם שמתקיימות על ידיהן כמו אשתו של און בן פלת כמו שמפורש בפרק חלק: ואולת. ואשה שוטה: בידיה תהרסנו. תהרס ביתה זו אשתו של קרח:

אִבְּן עֶזְרָא חכמות - החכמה היא תבנה ביתה ואשת אולת, בידיה תהרוס ביתה.

רַלְבַּ״ג חכמות נשים. הנה כל אחת מהנשים החכמות בנתה ביתה בחכמתה כי היא מעמדת את הבית ושומרת הקנינים אשר בו והאשה האולת תהרוס ביתה בידה מצד העדר השגחתה מהבית וזה הערה גם כן לאשה חכמה המשרתת השכל בחכמה במוחשה לבנות ביתו בעיוניות כי היא עוזרת מאד לבניין הבית ואולם האשה האולת לא תתעורר אליו בזה אבל הורסת בידה הבית שהיה ראוי שיבנהו השכל:

מְצוּדַת דָּוִד חכמות נשים. כל אחת מהחכמות שבנשים בנתה ביתה ר״ל מעמדת ביתה על בסיסה: תהרסנו. מהרסת ביתה בידיה:

ב הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא יְהוָה וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ׃

רַשִׁ״י הולך בישרו ירא. מי שהוא ירא ה', ומי שהוא נלוז דרכים כלומר עוקם דרכיו: בוזהו. להקב"ה:

אִבְּן עֶזְרָא הולך בישרו - בדרך ישרו. בוזהו - לירא השם.

רַלְבַּ״ג הולך בישרו. מי שהוא הולך ביושר הוא ירא את ה' כי הש"י יישיר לזה בתורתו ובמצותיו ומי שהוא נוטה מדרכי היושר הוא מבזה הש"י:

מְצוּדַת דָּוִד הולך בישרו. ההולך בדרך ישר הוא ירא את ה׳ והמסיר דרכיו מן היושר יבזה את ההולך בישרו כי מחשיבו לכסיל:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונלוז. ענין הטיה והסרה כמו ונלוזים במעגלותם (לעיל ב):

ג בְּפִי־אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם׃

רַשִׁ״י בפי אויל חוטר גאוה. מקל של גאוה כגון פרעה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה׳:ב׳): תשמורם. כמו תשמרם תשמור את החכמים:

אִבְּן עֶזְרָא חוטר - מטה, והוא רמז ללשון שנמשלה למטה, כלומר בתוך פי האויל יש מטה והוא הלשון שיכה בה בדבר גאוה. ושפתי חכמים - שלא תדברנה בגאוה. תשמורם - תשמור אותם השפה, כי על כל אחד ידבר.

רַלְבַּ״ג בפי אויל. הנה בפי אויל מטה גאוה להשחיתו וההפך בדרכי החכמים כי הם באופן מהשפלות ופיוס לאנשים שישמרום מכל רע:

מְצוּדַת דָּוִד חוטר גאוה. גאוה זקופה כמקל: תשמורם. מלדבר גאות:

מְצוּדַת צִיּוֹן חוטר. מטה כמו ויצא חוטר מגזע ישי (ישעיה יא):

ד בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר וְרָב־תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר׃

רַשִׁ״י באין אלפים אבוס בר. באין שוורים האבוס ריקם שאפילו תבן אין מצוי בבית: בר. נקי וריקם כלומר במקום שאין תלמידי חכמים אין הוראה נמצאת כהלכה:

אִבְּן עֶזְרָא באין אלפים - בזה הפסוק הזהיר להתעסק בעבודת האדמה. אלפים - שוורים. וכן: ככבש אלוף, כלומר בעבור שאין אלפים נשאר האבוס בר ונקי, שאין שם כלום. פרוש אחר: באין שוורים יש אבוס אחד מן בר, מענין לשבור בר והיה התבואה הנקיה מן התבן. ורב תבואות - ואבוסים רבים מלאים בר, בכח שור והוא נכון:

רַלְבַּ״ג באין אלפים. הנה יקרה שממציאות הדברים ומהפקדו ימשך דבר אחר בעינו וזה כשלא ימצאו שורים ימצאו אוצרות התבואה שאוכלים השורים מלאים בר והנה מפני המצאם ימצאו רב תבואות כי רב תבואות בכח שור ואפשר שירצה בזה והוא יותר נכון כאשר לא היו שורים של פטם שמפטמים אותם באבוס בר הנה אז יהיו רב תבואות בכח שור והעיר בזה כי הנפש החמרית כאשר לא ישתמשו בה בעבודת השכל היא תאכל פרי תבואתו ותשחיתהו בהשתמשו בהכנתו להתחכם בהגעת תאות החומר ואם ישמשו בה לעבודת השכל יגיעו בכחה רב תבואות בענינים העיוניים:

מְצוּדַת דָּוִד באין אלפים. בהעדר הבקר יהיה אוצר התבואה ברור ונקי ר״ל במקום שאין ת״ח אין הוראה מצויה: ורב. הרבה תבואות באה ע״י כח השור כי יחרוש בשדה ר״ל המקבל עליו עול תורה כשור לעול ימצא על ידו תורה הרבה:

מְצוּדַת צִיּוֹן אלפים. שורים כמו שגר אלפיך (דברים ז): אבוס. אוצר התבואה כמו פתחו מאבוסיה (ירמיה נ): בר. ברור ונקי:

ה עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר׃

רַשִׁ״י ויפיח כזבים. ותמיד מדבר כזב עד שקר:

אִבְּן עֶזְרָא עד אמונים - שם דבר, כלומר עד שידבר אמונות. לא יכזב - בעת הצורך. ויפיח - דובר, וכן הוא עד שקר יפיח כזבים.

רַלְבַּ״ג עד אמונים לא יכזב. מי שלא יכזב והוא מי ששונא השקר הוא בהכרח עד אמונים כשישאל על עדות מה ומי שידבר כזבים הוא עד שקר:

מְצוּדַת דָּוִד עד אמונים. העד אשר יתמיד לדבר אמונות בודאי לא יכזב לדבר העדות אבל הרגיל לדבר כזבים ועם המה בדברים של מה בכך מ״מ הואיל ורגיל בכך יעיד ג״כ שקר ויש לחקור הרבה בדבריו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויפיח. ענין דבור:

ו בִּקֶּשׁ־לֵץ חָכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל׃

רַשִׁ״י בקש לץ חכמה. כשהוא צריך אל החכמה אינו מוצאה בלבו:

אִבְּן עֶזְרָא בקש לץ חכמה - ללמד חכמה. ואין - בעבור התעסקו בדבר ליצנות, לא יוכל לדעתה. ודעת לנבון - לאיש נבון נקל ללמד יזכור כמו ודעת לנפשך ינעם.

רַלְבַּ״ג בקש לץ חכמה ואין. הנה הלץ בקש חכמה ולא יוכל ללמוד ואולם הנבון נקל היותר עמוק שיהיה בעניני הבינה והוא ידיעת קדושים ר"ל ידיעת מלאכי השרת:

מְצוּדַת דָּוִד ואין. לא ימצא בלבו חכמה כי השמן לבו אבל לנבון נקל למצוא דעת כי הורגל בה:

ז לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל וּבַל־יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי־דָעַת׃

רַשִׁ״י לך מנגד לאיש כסיל. מהתחבר תמיד אצלו: ובל ידעת. סופך שלא ידעת חכמה:

אִבְּן עֶזְרָא לך מנגד - בהיות המלה קשורה עם מ"ם הוא ענין ריחוק, ובהיות עם למ"ד הודיע קירוב לדבר, והמ"ם משמש במקום שנים כמ"ם מאל אביך כלומר לך מנגד והתרחק לאיש כסיל ומבלי דעת, שהוא איש שפתי דעת, כמו התרחק ממנו, כלומר מאיש שלא ידעתו חכם.

רַלְבַּ״ג לך מנגד לאיש כסיל. להתחבר עמו והנה לא תדע שפתי דעת כי חברתו תמנע אותך מזה:

מְצוּדַת דָּוִד לך מנגד. לך ממרחק לכסיל: ובל ידעת. אז בל תדע שפתי דעת כאומר או הרחק ממנו או סופך להיות כמוהו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מנגד. ממרחק כמו כי מנגד תראה את הארץ (דברים ל״ב:נ״ב): ובל. הוי״ו היא במקום או כמו אביו ואמו קלל (ויקרא כ׳:ט׳):

ח חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה׃

רַשִׁ״י חכמת ערום. מי שהוא חכם הבין דרכו לפלס אורחותיו: ואולת כסילים. היא המרמה שבלבם סופה שמביאתם לידי טפשות:

אִבְּן עֶזְרָא חכמת, הבין - שם הפועל כלומר חכמתו היא תבינהו הדרך הראוי לו. ואולת כסילים - היא גוררת המרמה ולעולם יחשבו לרמות אחרים במפלתם.

רַלְבַּ״ג חכמת ערום. חכמת האיש הערום הוא הבין דרכו שילך בה בשיתחכם בדרכים ובסדרים שיובילהו אל חפציו ואולם אולת הכסילים הוא הבין מרמה כי לא יתחכמו למצוא הדרכים הישרים אשר יגיעו בהם אל חפציהם ולזה השתדלו למצוא דבר און ומרמה יחשב אצלם שיגיעו בו אל מבוקשם וזה לא יבינו דרכם ולא יגיעו אליו:

מְצוּדַת דָּוִד חכמת ערום. יסוד חכמת הערום הוא להבין דרכו לבל יעשה כפי ההזדמן ויסוד אולת הכסילים היא עשות המרמה שחשבו כי לא יעשו גם המה כפי ההזדמן:

ט אֱוִלִים יָלִיץ אָשָׁם וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן׃

רַשִׁ״י אוילים יליץ אשם. שהם חוטאים שצריכין לתת ממון למי שחטאו לו ויליץ בעדם אשמם שהם מביאים ממונם לו כמו הפלשתים שנאמר קחו לכם ה' טחורי זהב וה' עכברי זהב וגומר ונתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם (שמואל א ו׳:ה׳): אשם. אמנד"א בלע"ז: ובין ישרים רצון. אפיימינ"ט בלע"ז הקב"ה מרוצה להם:

אִבְּן עֶזְרָא אוילים יליץ אשם - כל אחד מהם והוא מלשון דבור, מלשון: המליץ בינותם כלומר יליץ לעשות אשם. ובין ישרים רצון - שירצה איש את חברו. ופירוש: כענין: וחטאתם כסדום הגידו. פרוש אחר: כשיעשה אשם יתלוצץ ואומר שאינו מועיל, בשביל כך אין מביאים אותו, שאין בור ירא חטא וכן בכל החקים, אבל האשם אצל הישרים רצון לפני המקום, שמתכפרין בו עונותיהם, אי נמי מתלוצצים בעון, ולפיכך אין חוששין לגזול ולחמוס ולהחטיא, אבל בין הישרים לא תמצא אלא רצון המקום ובני אדם שהיא הדרך הישרה, ולפירוש אמר רצון סתם.

רַלְבַּ״ג אוילים יליץ. האשם הוא סבה שידברו האוילים כי כאשר יראו שלא הגיעו אל מבוקשם שיהיה אשמם סבה לזה אז יתרעמו זה לזה ויתמהו במה שהיתה החטאת הזאת ויגידו או מה שהמציאו מהסבו' אשר הוא אשם להם כשיחקרו במום הסבות ההם ואמנם בין ישרים יסופר השגת הרצון כי הם יבואו בדברים בסבותיהם ולזה ישיגו רצונם מצורף לזה שהם נעזרים בו מהשם יתברך:

מְצוּדַת דָּוִד יליץ אשם. האשם שמביא היא תליץ עליו להתכפר על מעלו אבל בין ישרים יש ויש רצון ה׳ ומבלי קרבן:

מְצוּדַת צִיּוֹן יליץ. מל׳ מליצה: אשם. קרבן אשם:

י לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא־יִתְעָרַב זָר׃

רַשִׁ״י לב יודע. מרת נפשו טרחו ויגיעו שעמל בתורה לפיכך בשמחתו לא יתערב זר כשיקבל שכרו לעתיד. ד"א לב יודע מרת נפשו ישראל שהם מרי נפש בגלות והיו נהרגים על קדושת השם ובשמחתו לא יתערב זר לעתיד. בית רשעים. בית ארם ישמד:

אִבְּן עֶזְרָא מרת - ידבר על הנפש המתאוה. יתערב - מענין ערב רב, כלומר הלב יהיה ראוי שיהיה יודע למרר נפשו ולענותה בצום ולמנעה מתענוגי העולם הזה ובשמחתו שישמח, לא יתערב דבר זר והוא היגון שלא יתערב בשמחתו והוא שמחת העולם הבא, שאין עמה תוגה או שמחת הישועה, כענין שמחתי בישועתך.

רַלְבַּ״ג לב יודע מרת נפשו. לב האדם והוא השכל יודע מרירות נפשו הבהמית וצערה מצד היות הנפש אחרת אך לא יתערב עמו זר משאר כחות הנפש בשמחתו במה שהשיג מהשגות עיוניו:

מְצוּדַת דָּוִד לב יודע. לבו של האדם הוא יודע ומרגיש במרירות נפשו בעמל התורה ואין זולתו מרגיש בצערו של זה לכך בשמחתו בעל קבול השכר לא יתערב זר לחלוק בו כי לבדו יקבל שכרו משלם:

מְצוּדַת צִיּוֹן יתערב. מלשון תערובות:

יא בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ׃

אִבְּן עֶזְרָא ואהל ישרים - שאינם רוצים בבנייני בתים כמו הרשעים ומואסים חמדת העולם ויושבים באהלים, יעמידם השם כעץ פורח.

רַלְבַּ״ג בית הרשעים. אף על פי שבנינו חזק מאד ישמד ויחרב כי אין השם יתברך משגיח בו לשמרו מהפגעים והוא בעצמו יביא אל עצמו פגעים גדולים מפני רוע פעולותיו ואולם אהל הישרים אף על פי שהוא חלוש בבנין מאד יתקיים ויעמוד ויעשה פרי:

מְצוּדַת דָּוִד בית. ר״ל עם שהוא בנין חזק כדרך הבית: ואוהל. עם שהוא עראי כדרך האוהל מ״מ יפריח ויעלה מעלה מעלה:

יב יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי־אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת׃

רַשִׁ״י יש דרך ישר לפני איש. עובר עבירה ואומר אין בה עבירה ד"א יש דרך ישר לפני איש דרך עצל ישרה היתה בעיני עשו שהיה איש שדה ואחריתה וגו':

אִבְּן עֶזְרָא יש, גם - שניהם דבקים. פירוש יש דרך ישר מושם לפני איש והוא דרך המצות, ואחר שיושם הדרך לפניו ויסור ממנה ימצא דרכי מות. ומלת גם – לרבות על עזיבת דרך ישר. וכן הפירוש: גם בעבור שחוק העולם ותענוגיו יכאב לב ההתעסק בהם, כי השם יכאיבהו ואחרית שמחת ההנאות תבואהו תוגה.

רַלְבַּ״ג יש דרך. שיחשב שיהיה ישר מפני העלם ממנו האמת בה וכבר יראה בסוף כי אחריתה היא להגיע אל דרכים מובילים אל מות ואף על פי שאין בדרך ההיא בעצמה חטא ואשם:

מְצוּדַת דָּוִד ישר לפני איש. נראה בעיניו כי ישר הוא: ואחריתה. אבל סוף הדבר הוא מדרכי מות:

יג גַּם־בִּשְׂחוֹק יִכְאַב־לֵב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה׃

רַשִׁ״י גם בשחוק. שהקב"ה משחק עמהם בעה"ז יכאב לבם לעתיד לבא וכן הוא אומר ואתם תצעקו מכאב לב (ישעיהו ס״ה:י״ד):

רַלְבַּ״ג גם בשחוק. המשל כי בפעולות השחוק והבטלה שלא יחשב שיהיה בענינם רשע הנה יכאב לב כי הם סבה אל שיבצר מהשכל שלימותו והנה אחריתה של אותה השמחה היא תוגה לזאת הסבה:

מְצוּדַת דָּוִד גם בשחוק. אפילו בעבור רבוי השחוק עם כי לא עבר בזה על מצות ה׳ מ״מ יכאב לבו בעת יקבל הגמול על שפנה לבו לבטלה: ואחריתה. ר״ל א״כ סופה תהיה אשר השמחה תהפך לתוגה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תוגה. מל׳ יגון ועצבון:

יד מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב׃

רַשִׁ״י מדרכיו ישבע סוג לב. עשו: ומעליו איש טוב. יעקב:

אִבְּן עֶזְרָא מדרכיו ישבע - עומד במקום שנים, סוג פעול על משקל מול וענינו סור והדעת יקרא לב. וכן הפירוש: מדרכיו שהם דרכי ההבל, מהם ישבע איש וסוג מדעת כי השם ישביעהו שכר מעשיו ויאכילהו פרי דרכיו. ומעליו - מן עלה זית, ודימה מעשיו הטובים במצות הקלות בעלים והחמורות בפרי. וכן הוא וישבע אפילו מן עלה איש טוב והשבע הוא שכר מעשה הטוב. פרוש אחר: מעליו - מקום מעצמו.

רַלְבַּ״ג מדרכיו ישבע. רעות מי שלבו נסוג מהדרך הישרה ומעליו יסור איש טוב כדי שלא יספה בכל חטאתיו:

מְצוּדַת דָּוִד סוג לב. הלב הנסוג מה׳ ישבע מדרכיו כי גמולו כמפעלו: ומעליו. בעת יקבל הגמול יהיה איש טוב נפרד מעליו לבל יהיה נלקה עמו:

מְצוּדַת צִיּוֹן סוג. עניינו החזרה לאחור כמו והוסג אחור משפט (ישעיהו נ״ט:י״ד):

טו פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל־דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ׃

רַשִׁ״י פתי יאמין. לדבריהם וניסת אחריהם, ד"א בשחוק יכאב לב, שחוק לכסיל עשות זמה (לעיל י' כ"ג) וסופו יכאב לב, סוג לב רשע כמו (לקמן כ"ו) כסף סיגים, סוג הוא שם הפסולת סוג הוא הכסף המעורבב בפסולת: ומעליו איש טוב. וממעל לו לרשע יהיה הצדיק: פתי יאמין. לאנשי רכיל: וערום יבין לאשורו. לפסיעותיו כלומר יצפה מלריב וימתין עד יודע לו אל נכון:

אִבְּן עֶזְרָא יאמין לכל דבר - לסור מדרך הישרה. וערום יבין - בעבור אשורו הראוי לו. והטעם: דרכו שלא יסור ממנו, על כן אחריו חכם ירא.

רַלְבַּ״ג פתי יאמין לכל דבר. הנה האיש הפתי יאמין לכל דבר ולזה יתפתה לכל הדברים מזולת התבוננות אם הוא ראוי לעשות כן אם לא ומזולת התבוננות בדרכים הראוים להגיע אל התכלית ההוא ואולם החכם יבין לאשורו אם הוא ראוי אם לא ובאי זה דרך יגיע אליו:

מְצוּדַת דָּוִד לכל דבר. לדברי לשון הרע הנאמר לו: לאשורו. לדרכו האמיתי ר״ל לאמיתת הענין:

מְצוּדַת צִיּוֹן לאשורו. ענין דרך ופסיעו׳ כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כ״ג:י״א):

טז חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ׃

רַשִׁ״י חכם ירא. מן הפורענות: וסר מרע. מן הרעה: וכסיל מתעבר. מתחזק לעבוד בחזקה: ובוטח. ומחליק ונופל בארץ כמו בארץ שלום אתה בוטח, (ירמיה יב ה) ות"י את מתבטח ונפול מחליק וי"מ בטחון ממש בהיכלו בוטח לומר לא תבואני רעה:

אִבְּן עֶזְרָא חכם, קצר - שנים דבקים. כלומר ירא מהשם וסר מרע, וכסיל יתעבר ויכעוס עם אחרים ובוטח שיחיה ומי שהוא קצר אפים שיתעבר בכל עת מעשה אולת. ואיש מזמות - מחשבות רעות הוא ישנא, שישנאהו השם.

רַלְבַּ״ג חכם ירא וסר מרע. הגה החכם הוא ירא מהדברים ומפחד ובסבה זה ישמר עצמו מרע ואולם הכסיל הוא כועס ומקנטר עם מי שראוי לפחד ממנו והוא בוטח שלא יקרהו נזק בזה מפני זאת התכונה יגיעו לו רעות גדולות:

מְצוּדַת דָּוִד חכם ירא. החכם יפחד מדבר המפחיד ונשמר ממנו ולזה הוא סר מן הרעה ולא תבוא עליו אבל הכסיל מתמלא עברה להתקצף על כל ובוטח בעצמו שלא יאונה לו רעה ולא כן הוא וקצר בדבר המובן מעצמו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מתעבר. מלשון עברה וכעס:

יז קְצַר־אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא׃

רַשִׁ״י קצר אפים. הממהר לנקום כעסו: ואיש מזימות. מחשבות עצה רעה:

רַלְבַּ״ג קצר אפים. מי שהוא קצר אפים ר"ל שלא יביט בענינים כי אם בקצר' ובמהירות מזולת שיתיישב בהם הנה הוא יעשה אולת כי מגדר האולת הוא שלא תבא בדברים בסבותיהם וכן מי שהוא איש מזמות שחושב מחשבות רבות וזמן ארוך אם ראוי לעשות הדברים אם לא הנה ישנא כי לא ישיגו ממנו האנשים מבוקשם רק בקושי עצום מאד וזה כי ימצא שום מחשבה תקבל למה שישאלו ממנו לא יתן שאלתם וזה ג"כ סבה להתבלבל הרבה מעניניו כי מי שיחשוב בכל הדברים אם ראוי שיעשה אותם אם לא בזה האופן לא יעשה דבר גם מהדברים הצריכים לו מאד ולזה צריך שיזהר האדם באלו הענינים ולא יעמיק בהם ולזה ראוי לאדם שלא ימהר בזאת החקירה יותר מהראוי ולא יאריך בה יותר מהראוי:

מְצוּדַת דָּוִד קצר אפים. מי שאינו מאריך אפו וממהר לכעוס היא לו לאולת: ואיש מזמות. הנמשך אחר מחשבות לבו לבל יפלס דבר הטובה היא אם רעה יהיה שנוא לכל לשמים ולבריות:

יח נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת׃

רַשִׁ״י יכתירו דעת. יעשוהו כתר לראשם וסוף:

אִבְּן עֶזְרָא נחלו, שחו - שנים דבקים. כלומר האולת היא נחלתם. יכתירו - יקנו כתר הדעת ויעלו לגדולת החכמים, על כן שחו רעים שהם הפתאים, לפני הערומים שהם טובים ורשעים וצדיקים כפל הדבר.

רַלְבַּ״ג נחלו פתאים. הנה הפתאים נחלו אולת כי הם בלתי מעיינים בדרכים איך יגיעו אליו אבל במהירות יפותו לזה ואמנם החכמים ימתינו שימצאו הדעת ר"ל שיעיינו בהתישבות גדול ונפלא כדי שיתברר להם מה שראוי לעשותו ואיך יתישרו להגיע אליו:

מְצוּדַת דָּוִד נחלו. ר״ל אוחזים באולתם כאד׳ בנחלתו: יכתירו. אוחזים בדעת ועושים אותם כתר לראשם ויתפארו בם:

יט שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים וּרְשָׁעִים עַל־שַׁעֲרֵי צַדִּיק׃

רַשִׁ״י שחו רעים לפני טובים. לעתיד:

רַלְבַּ״ג שחו רעים. הנה לך עדות על מעלת הצדיקים והטובים על הרשעים והרעים שאתה תראה ששפלו הרעים לפני הטובים והרשעים ימצאו על שערי הצדיקים:

מְצוּדַת דָּוִד שחו. בסוף הדבר יהיו הרעים כפופים ונכנעים לפני הטובים והרשעים יסבבו על שערי בית צדיק לשאול לחם:

מְצוּדַת צִיּוֹן שחו. ענין כפיפה והשפלה כמו וישח אדם (ישעיה ב):

כ גַּם־לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים׃

רַשִׁ״י גם לרעהו ישנא רש. אפילו לשושביניו ואוהביו, גם לשון אפילו: ישנא רש. עם הארץ שאינו יודע לנהוג כשורה:

אִבְּן עֶזְרָא גם, בז, הלא - ג' דבקים. מלת גם - לרבות והוא דבק למעלה עם איש מזמות. וכן הוא כאשר ישנא איש מחשבות רעות, גם בז לרעהו ישנא הרש, בגלל רישו. ואוהבי עשיר רבים - בעבור עשרו רבים הם ומי שיבוז לרעהו הראוי לכבדו - חוטא הוא.

רַלְבַּ״ג גם לרעהו ישנא רש. הנה האיש העני בממון או בדעת יהיה שנוא גם לרעהו ואמנם אוהבי עשיר בממון או בדעת הם רבים כי במתן הממון יקנה לו האדם אוהבים או במתן החכמה גם כן:

מְצוּדַת דָּוִד גם לרעהו. לעני כמותו עם כי הדרך להיות אוהבים בשוים בדבר מהדברים: רבים. בין עניים בין עשירים:

כא בָּז־לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן עניים [עֲנָוִים] אַשְׁרָיו׃

אִבְּן עֶזְרָא אשריו - יהי מאושר מפי המאושרים.

רַלְבַּ״ג בז לרעהו חוטא. הנה מי שהוא מבזה האנשים עד שיגיע מרוע תכונתו שיבזה גם לרעהו הוא חוטא ומאושר מאד מי שהוא חונן ומשגיח על העניים והשפלים:

מְצוּדַת דָּוִד בז לרעהו. המבזה לרעהו הוא חוטא: ומחונן. המראה לענוים חנינה ואהבה אשרי לו:

כב הֲ‍לוֹא־יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב׃

אִבְּן עֶזְרָא הלא יתעו - באמת הם תועים חורשי רע, לפי הזרעותם, כי כשיחרוש הרע הוא תועה מדרך הישרה. וחסד ואמת - יבואון לחורשי טוב.

רַלְבַּ״ג הלוא יתעו. הנה האנשים שהם חורשי רע יתעו בדרכם כי ימצאו להם מונעים רבים מההגעה למבוקשם ואולם חורשי טוב ימצאו בדרכים חסד ואמת והנה האמת הוא שיתישר להם הדרך בדרך שחשבו אותו והחסד הוא שיתישר להם מהטוב יותר ממה שחשבו מפני העזר האלהי אשר ילוה אליהם:

מְצוּדַת דָּוִד הלא יתעו. החושבים רע הלא תועים הם בדעתם כי חשבו על הזולת ובאמת עליהם תשוב אבל החושבים טוב הוא חסד ואמת כי בעבור מחשבתם הטובה ימשך עליהם חסד ויאומת מחשבתם על מי אשר חשבו הטוב עליו:

מְצוּדַת צִיּוֹן יתעו. הונח על הרוצה ללכת בדרך זה והולך באחר והושאל לכל התועה בדעתו חורשי. ענין מחשבה:

כג בְּכָל־עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר־שְׂפָתַיִם אַךְ־לְמַחְסוֹר׃

רַשִׁ״י בכל עצב. בכל יגיע מלאכה יהיה ריוח אבל דברי הבל אך למחסור:

אִבְּן עֶזְרָא בכל עצב - עומד במקום שנים, כלומר בעבור כל עצבון ועמל שיטרח לצורך מחייתו, יש יתרון ותועלת, ובעצב דבור שפתים, שהם דברי תומו יש מחסור. והטעם: שיחסר כל ואך ממעט מותר המתעצב.

רַלְבַּ״ג בכל עצב. הנה בכל יגיע ועמל יהיה לאדם יתרון ותועלת עד שכל מה שיעמול בו יותר יגיע לו מהתועל' יותר ואולם דבר שפתים הנה היגיע' והרבוי בו אינו ליתרון אבל למחסור:

מְצוּדַת דָּוִד בכל עצב. בכל דבר עצבון ועמל יגיעת המלאכה יהיה לאדם יתרון וריוח מה אבל דבר שפתים העמל בו הוא אך למחסור כי ברוב דברים לא יחדל פשע:

מְצוּדַת צִיּוֹן עצב. גם העמל נקרא עצב כי עצב בעמל: מותר. יתרון והרוחה:

כד עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת׃

רַשִׁ״י עטרת חכמים עשרם. שהם עשירים בתורה: ואולת כסילים אולת. קלקלתן של כסילים היא האולת שנתעצל מן החכמה:

אִבְּן עֶזְרָא עשרם - עם חכמתם הוא תפארת ועטרת ראשם כי העושר יועיל לחכמה. ואולת כסילים - ואע"פ שיש להם עושר לא יועילם להסירה מהם, כי אולתם בעשרם אולת היא, או אולת שאין כמוה.

רַלְבַּ״ג עטרת חכמים עשרם. הנה עטרת החכמים עשרם אשר חכמתם מציאותו כי בו יוכרו תכונותיהם הטובות בנדיבות ובצדק ובעושר גם כן יהיו פנויים לעיין בחכמה ואולם אולת הכסילים ר"ל היציאה מהדעת החלושה אשר בהם הנה אולתם סבה לו כי הוא סבת הרוע והבלבול בכונותיהם ופעולותיהם והפסד ההוא סבה שיצאו מדעתם מרוב הצער והדאגה:

מְצוּדַת דָּוִד עשרם. אם מצאו עושר מעטרת אותם כי יוכר לכל תפארתם ונדיבות לבם בתתם לאביונים די המחסור ובפנים יפות: אולת וגו׳. ר״ל במעשה אולתם יוכר האולת הטמונה בלבם כי בעבור היות כל מעשיהם אולת נראה מזה כי יש עוד הרבה אולת תקועה בלבם ויגולה בעת ההזדמן:

כה מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה׃

אִבְּן עֶזְרָא מציל - עד אמת - הוא יציל הנפשות הלקוחות למות, ועד שמנהגו בדבר כזב - הוא איש מרמה.

רַלְבַּ״ג מציל נפשות. הנה מי שיעיד אמת במה שישאל עליו מציל נפשות מהחמס ואולם איש מרמ' ידבר כזבים בעדותו כאשר ישאל עליו והנה זה סבה להשחית נפשו' בחמס:

מְצוּדַת דָּוִד מציל וגו׳. עד אמת הוא מציל נפשות כי אם יעיד להרוג הרוצח אז יציל מידו נפשות בני אדם ואם יעיד לפטרו אז יציל נפש הנדון: ויפיח. המדבר כזבים מציל בכזביו את איש מרמה כי מסייע לו בעדותו:

כו בְּיִרְאַת יְהוָה מִבְטַח־עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה׃

רַשִׁ״י ביראת ה' מבטח עוז. נאמר באברהם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כו) והבטיחו כי ברך אברכך וגו': ולבניו יהיה. הוא: מחסה. שיחסו ויתחבא בצל זכותו:

אִבְּן עֶזְרָא ביראת יראת - שנים דבקים. והבי"ת משמשת בעבור שנים בראש הפסוק, וכן הפירוש: בעבור יראת ה' יהיה השם מבטח עוז לירא להמלט בו בעת צרתו. ולבניו - בזכותו יהיה השם מחסה עוז. וביראת ה' מקור חיים - כאילו היראה מקור החיים לירא, בעבור שיסור ממוקשי מות והן הפשעים.

רַלְבַּ״ג ביראת ה'. יש לבטוח בעוזו ית' שיציל האיש ההוא ירא ה' גם לבני האיש יהיה הש"י למגן ולמחסה עליהם בזכות אביה' ולהצילם מהרעות הנכונות לבוא עליהם:

מְצוּדַת דָּוִד ביראת ה׳. הליכות האדם ביראת ה׳ היא לו מבטח עוז וגם לבניו יהיה מחסה לחסות בצל זכותו:

כז יִרְאַת יְהוָה מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת׃

רַלְבַּ״ג יראת ה'. היא מקור חיים כי ממנה תוצאות החכמ' אשר בה יושגו החיים הנצחיי' והיא ג"כ סבה לסור ממוקשי מות בעניני' העיוניי' ובעניני' הגופיי':

מְצוּדַת דָּוִד מקור. יראת ה׳ הוא מקור הנובע חיים כי היראה תזהירו לסור ממוקשי מות הם עונות ופשעים:

כח בְּרָב־עָם הַדְרַת־מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן׃

רַשִׁ״י ברב עם. שהצבור זכאים הדרת הקב"ה הוא: ובאפס לאום. כשאינם דבקים בו: מחתת רזון. חסרון רזנותו הוא כביכול נותן מכבודו לאלהי נכר ומשליט את האומות על בניו:

אִבְּן עֶזְרָא ברב עם הדרת מלך - בי"ת ברב ובאפס - ענין בעבור פירוש בעבור עם רב שיש למלך יהדרוהו בני אדם, ובעבור אין לאום לרזון תבואהו מחתה. ויתכן שלא היה ירא שמים, על כן אין לו לאום.

רַלְבַּ״ג ברב עם. הדר המלך הוא כשיהיה לו רבוי עם כי בם יתחזק כנגד הקמי' עליו ואולם בהעדר העם ממנו יש לו מחתה שיהיה לו רזון וכחש בקום עליו אדם להלחם בו:

מְצוּדַת דָּוִד ברב עם הדרת מלך. הדרת מלך נראה בעבור רוב העם אשר אתו: ובאפס. וכשאין עמו עם רב אזי נראה הדרתו במה שהרוזנים יחתו ויפחדו מפניו והוא למשל לומר הדרת המקום הוא כשרבים עושים את המצוה ואם מועטים המה אם יעשוהו ביתר שאת ובכונה רצויה הם המהדרים את המקום:

מְצוּדַת צִיּוֹן ובאפס. עניינו כמו באין וכן אפס בלעדי (ישעיה מה): לאום. אומה: מחתת. שבר ופחד: רזון. עניינו כמו שר וכן האזינו רוזנים (שופטים ה):

כט אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב־תְּבוּנָה וּקְצַר־רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת׃

רַשִׁ״י מרים אולת. מפרישה לחלקו:

אִבְּן עֶזְרָא ארך - מי שהאריך אפו - רב תבונה הוא, ומי שלא יוכל לסבול כעסו - רוחו קצרה, על כן יקרא קצר רוח. מרים אולת - כי מאריך אפו ישפיל האולת וזה ירימה בהתכעסו.

רַלְבַּ״ג ארך אפים. מי שהו' ארוך העיון וחוקר בו מחקר ארוך הו' רב תבונ' כי בזה ישיג האמת ממה שיחקר בו ואולם מי שהוא קצר רוח מהשלמת החקירה אבל ישפוט תכף הנה הו' ירים לו מחלקי הסותר מה שהו' אולת ר"ל מה שהו' הפך האמת:

מְצוּדַת דָּוִד ארך אפים. מי שאינו ממהר לכעוס הוא רב תבונה אבל קצר רוח הממהר לכעוס הוא מרים האולת על התבונה כי ע״י הכעס החכמה מסתלקת ובוחר הוא א״כ באולת יותר מן החכמה:

ל חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה׃

רַשִׁ״י חיי בשרים לב מרפא. לב בשר שהוא רופא את הרעה ועובר על מדותיו הוא חיי בריותיו של הקב"ה שהן בשר ודם: ורקב עצמות קנאה. אדם בעל חמה רקבון עצמות הוא לכל:

אִבְּן עֶזְרָא חיי בשרים לב מרפא - מענין עד חיותם והלב שלא יזעף ולא יקנא באחר, הוא כמרפא לגופות. ומלת לב מושך אחר עמו כלומר חיי הגופות לרפאתם בהיות להם לב מרפא, והוא הלב הטוב והשמח שירפא הגוף בשמחתו. ורקב בעצמות - מקנא לעשות רע.

רַלְבַּ״ג חיי בשרים. הנה הלב שהו' מרפא ונותן רפיון ומרגוע לכעסו הוא חיי בשרי' כי בזה תועלת לו לשמרו מהפעלות הכעס ובו ג"כ תועלת לשמרו מהרע שימשך ממנו לו ולזולתו ולז"א כי הוא חיי בשרי' ואמנ' לב קנאה ושנאה הוא מבלה גם העצמו' לרוב שיגיע הרע ממנו:

מְצוּדַת דָּוִד חיי בשרים. מי שיש לו לב רפוי ואינו מקשה לבו לנטור קנאה הוא לו לחיי בשרים כי לא ידאג איך ובמה ינקום נקם אבל המקשה לבו ונוטר קנאה הוא סבה להביא רקבון בעצמותיו להתמדת הדאגה:

מְצוּדַת צִיּוֹן חיי. ענין רפואה כמו וימרחו על השחין ויחי (ישעיה לה): מרפא. מל׳ רפיון עם שהוא באל״ף כמו על כן הוא מרפא (ירמיה לח): קנאה. עניינו כעס וכן קנאוני בלא אל (דברים ל״ב:כ״א):

לא עֹשֵׁק־דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן׃

אִבְּן עֶזְרָא חרף עושהו - שגזר עליו הדלות, שסבור העושק שלא יוכל השם להצילו מידו. ומכבדו - מכבד השם, בעבור שאמר הענק תעניק לו על כן.

רַלְבַּ״ג עושק דל. מי שהו' עושק דל הוא כאילו חרף הש"י כי חשב שאין שם מי שישמרהו מידו לחלשתו ועל זה נשען כשעשקהו ולא נתן אל לבו כי הש"י יוכל להצילו מידו ולזה יהיה מי שחונן אביון מכבד הש"י כי הוא אינו מקוה בזאת המתנה גמול כי אם מהש"י:

מְצוּדַת דָּוִד חרף עושהו. כי בעבור חולשתו עושקו וחושב הוא שאין ביד המקום שעשהו להצילו מיד עושקו אבל החונן את האביון הוא מכבד את המקום שעשהו:

מְצוּדַת צִיּוֹן חרף. ענין גדוף:

לב בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיק׃

רַשִׁ״י וחסה במותו צדיק. כשימות הוא בטוח שיבא לג"ע:

אִבְּן עֶזְרָא ברעתו - שיחשוב לעשות לדלים ידחה ויפול רשע. ויש מחסה ובטחון לצדיק על השם, בעת מות הרשע. פרוש אחר: וצדיק בעת שימות עוד חוסה במותו, כמו חזקיהו.

רַלְבַּ״ג ברעתו ידחה רשע. הנה הרשע ידחה ברעתו כשחבא לו מהאמין בש"י כי ירעב והתקצף באלהיו ופנה למעלה ואולם הצדיק לא ידחה מאמונתו אפי' בסבת המות אבל במותו יחסה בש"י:

מְצוּדַת דָּוִד ברעתו. בעת בוא רעה על הרשע הוא נדחה מה׳ ולא יוסיף לבטוח עוד בו אבל מי שיחסה בה׳ אף בהיותו קרוב למיתה יחשב לצדיק או בעבור הרעה שעשה נדחה הוא לעשות עוד רעה אחרת כי עבירה גוררת עבירה אבל הצדיק כאשר היצר הרע יסיתו בעבור עבירה יחסה עצמו למאן הסתתו בהזכיר לו יום המיתה וכאשר אמרו רז״ל:

לג בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ׃

רַשִׁ״י בלב נבון תנוח חכמה. תשכון ותשקוט בנחת לשון מנוחה ומרגוע: ובקרב כסילים תודע. מעט חכמה שבלבו מכריזה איסתרא בלגינא קיש קיש קריא:

אִבְּן עֶזְרָא תנוח - תמצא מנוחה בלבו, כשילמדה כי הלב משכן לחכמים. תודע - יודיעה להם אולי ילמדוה. פרוש אחר: תמצא מנוחה שלא יודיענה לכסילים, תודע - שהכסילים יודיעוהו כאשר ידעוה ולא תנוח בקרבם כאשר תנוח בלב נבון, כענין: כל רוחו יוציא כסיל. ויתכן: מענין ויודע בהם אנשי סוכות, שהודיע פשעיהם בקוצים.

רַלְבַּ״ג בלב נבון תנוח חכמה. הנה בלב נבון תנוח החכמה ולא יפול להם ספק בה אחר הגעתה כי הם יודעים אותה בסבותיה ואמנם בקרב הכסילים תצטרך להתודע להם כי הם לחסרונם אינם מכירים כשהגיע האמת בדבר שכבר הגיע:

מְצוּדַת דָּוִד תנוח. תמצא מנוחה ולא יודיענה למי שאינו ראוי לה: ובקרב. מעט החכמה אשר היא בקרב הכסילים תודע לכל כי מכריזה ברבים איסתרא בלגינא קיש קיש קריא:

לד צְדָקָה תְרוֹמֵם־גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת׃

רַשִׁ״י צדקה תרומם גוי. ישראל: וחסד לאומים חטאת. הם עכו"ם שגוזלים מזה ונותנים לזה:

אִבְּן עֶזְרָא צדקה - היא תרומם גוי ותנשאהו כאשר יעשנה. וחסד - שיעשו לאומים. נחשב כקרבן חטאת. פרוש אחר: צדקה תרומם גוי – ישראל. וחסד לאומים חטאת - היא כי הוא לע"ג והעד נבוכדנצר: וחטאך בצדקה פרוק והוא הנכון.

רַלְבַּ״ג צדקה תרומם גוי. הצדקה שעושים ישר' לעשות דבריהם בצדק וביושר תרומם אותם ותתנם למעלה על כל גויי הארצות ואולם החסד שעושים שאר האומות על מה שהוא ראוי לאהבת הש"י כאילו תאמר מה שיענו נפשם בענויים נפלאים ומה שידמה לזה מהדברים הקשי' שיעמיסו עליהם הוא חסרון לא תוספ' בעבודת הש"י ואף אם היתה כוונתם לשמים:

מְצוּדַת דָּוִד תרומם גוי. המה יתרוממו בעבור הצדקה:

לה רְצוֹן־מֶלֶךְ לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל וְעֶבְרָתוֹ תִּהְיֶה מֵבִישׁ׃

רַשִׁ״י ועברתו תהיה לעבד מביש:

רַלְבַּ״ג רצון מלך. רצון המלך הוא לעבד משכיל וזריז ועברת המלך הוא בעבד מאוחר התנועה ובושש ללכת באשר ישולח:

מְצוּדַת דָּוִד רצון מלך. בנקל יתרצה המלך לעבד משכיל כי אף אם יכעוס עליו יתרצה לו בעבור רוב שכלו אבל על עבד הנמצא בו כל דבר בושה לפי רוב הסכלות עברתו עליו שמורה נצח:

מְצוּדַת צִיּוֹן ועברתו. מל׳ עברה וכעס:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.