Proverbs 15 — מִשְׁלֵי טו

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א מַעֲנֶה־רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר־עֶצֶב יַעֲלֶה־אָף׃

אִבְּן עֶזְרָא מענה - שנים דבקים. מלת לעבד מושך עצמו ואחר עמו. וכן הוא רצונו של מלך הוא לעבד משכיל, כי הוא יענה אמרים רכים, להשיב חמתו ועברתו. ותהיה לעבד מביש שיענהו קשות, וזהו ודבר עצב. ופירוש: דבר עצב המביש שיעצב המלך, הוא יעלה אף. ואמר: יעלה – כי מדת הכעס בעת הזעף תעלה ותראה באפי האדם, על כן נקרא הזעף אף.

רַלְבַּ״ג מענה רך. במענה רך ישיב האדם הכעס והחמה אשר יכעס עליו זולתו ואם יענה דבר עצב וכעס יגביר אף הכועס עליו ויהיה סבה שיעשה לו רעה:

מְצוּדַת דָּוִד מענה. רך הכועס על מי והוא משיב לו מענה רך בזה משיב חמתו מעליו אבל אם ישיב דבר המתעב תעלה את האף להתגבר יותר:

מְצוּדַת צִיּוֹן מענה. מל׳ עניה ותשובה:

ב לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת׃

אִבְּן עֶזְרָא תיטיב - מענין בהטיבו תתקן הדעת היטב. יביע - מנחל נובע, כלומר לא תפסק האולת מפיהם.

רַלְבַּ״ג לשון חכמים. ודבורם תטיב דעת השומעים דבריהם כי בזה יתוקנו דעותיהם ויחכמו ואולם מאמר הכסילי' הוא סבה להשים האולת נובעת ממקור לב שומעי דבריו:

מְצוּדַת דָּוִד תיטיב דעת. תתקן את הדעת כי אף אמרי דעת ידבר בתקון נמרץ ובמלות קצרות אבל פי כסילים אף דברי אולת ירבו באמרים כמעיין הנובע:

מְצוּדַת צִיּוֹן תיטיב. ענין תקון כמו ותיטב את ראשה (מלכים ב׳ ט׳): יביע. ענין דבור כמו יביע אומר (תהלים י״ט) והוא מושאל ממעיין הנובע מים רבים:

ג בְּכָל־מָקוֹם עֵינֵי יְהוָה צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים׃

אִבְּן עֶזְרָא בכל, מרפא - שנים דבקים. עיני ה' - כענין: ממכון שבתו השגיח שהביט הרעים והטובים ועיניו הם שכלו וחכמתו.

רַלְבַּ״ג בכל מקום. הנה עיני ה' הם בכל מקום כי כל הדברים שופעים מידיעתו והשגתו כמו שנתבאר במקומותיו ולזה הוא מבואר שהם צופו' הרעים והטובים מצד ההשגחה הכוללת ומצד הפרטים תדבק השגחתו בטובים אלא שכבר סודר ממנו מה שישול' בו לאיש כמעשהו אם טוב ואם רע:

מְצוּדַת דָּוִד בכל מקום. אף אם יסיתו במסתרים מ״מ צופות עיני ה׳ לראות מעשה הרעים והטובים ולא נכחד ממנו:

מְצוּדַת צִיּוֹן צופות. ענין הבטה וראיה:

ד מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ׃

רַשִׁ״י וסלף בה שבר ברוח. כשיסלף בל' סופה להביא עליו שבר הבא ברוח קדים המוכנ' להפרע מן הרשעים כמ"ש ברוח קדים עזה (שמות י״ד:כ״א) ברוח קדים אפיצם (ירמיה כ"ח) ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהילים מ״ח:ח׳):

אִבְּן עֶזְרָא מרפא - רמז למוסר שירפא נגע הסכלות, כעץ חיים שהאוכל מפריו יחיה שנים רבות, כן לומד מפיו מוסר יחיה. וסלף - שיסלף לשונו לדבר אולת תבא שבר ברוחו, כענין רוח נכאה, כי אין לשברה רפואה.

רַלְבַּ״ג מרפא לשון. מי שנותן רפיון לשונו ורפות דברים יגרום לעצמו החיים כי כל מי שיקום עליו להזיק לו יתפייס לו בדבריו ואולם מי שמשים בלשונו סלף ועוות יגרום לעצמו סלף קשה כמו שבר העץ ברוח חזקה כי בזה יוסיף כעס מי שקם עליו:

מְצוּדַת דָּוִד מרפא לשון. מי שלשונו רפויה ולא ידבר קשות ורק ידבר רכות היא לו לעץ המגדל חיים אבל המעקם בלשונו לדבר קשות בא שבר ברצונו כי לא יקובל דבריו ולא ימולא רצונו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מרפא. מלשון רפיון: וסלף. ענין עקום ועוות: ברוח. עניינו רצון וכן הנני נותן בו רוח (ישעיה לז):

ה אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם׃

אִבְּן עֶזְרָא יערים - יעשה בערמה, כשישמור התוכחות.

רַלְבַּ״ג אויל ינאץ מוסר. מי שינאץ מוסר אביו הוא אויל כי לא יתכן קנין החכמה אם לא יקדם לו המוכר ואולם מי שהוא שומר תוכחת יתחכם כי לקיחת המוסר הישרה לקנין החכמה:

מְצוּדַת דָּוִד ינאץ. ימאס את המוסר וממאן לקבלו: ושומר. השומר בלבו את החכמה יתחכם בסופו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ינאץ. ימאס: יערים. מלשון ערמה והשכל:

ו בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת׃

רַשִׁ״י בית צדיק חוסן רב. בית המקדש שבנה דוד הצדיק חוסן רב ומגדל עוז לישראל: ובתבואת רשע נעכרת. ובהבאת הצלם שהביא מנשה בה נעכרה:

אִבְּן עֶזְרָא בית צדיק - פירוש כבית חוסן הוא, אוצר תבואה ותרגום ממגורות חסניא, כמו: לא יחסן. פירוש: בבית צדיק אוצר רב מלא תבואות. ובתבואת רשע נעכרת - יש תבואה נעכרת, כענין זרעו חטים וקוצים וגומר.

רַלְבַּ״ג בית צדיק. הוא חזק מאד משני צדדים מצד עצמותו ומצד דבקות השגחת הש"י בצדיק ההוא ועם כל זה הנה כשיב' הרשע ר"ל בבית ההוא הנה היא נעכר' והוסר החוסן והזכות ממנה:

מְצוּדַת דָּוִד חוסן רב. מחוזק הוא מאד ולא יחרב: ובתבואות. בעת בוא בו הרשע נשחת הבית ההוא:

מְצוּדַת צִיּוֹן חוסן. ענין חוזק כמו וחסון הוא כאלונים (עמוס ב): ובתבואת. מל׳ ביאה: נעכרת. מלשון עכירה ובלבול כמו עכרתם אותי (בראשית לד):

ז שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא־כֵן׃

רַשִׁ״י שפתי חכמים יזרו דעת. יכתירו דעת כמו זר זהב: לא כן. אינו זהב אמת:

אִבְּן עֶזְרָא יזרו דעת - שילמדוהו לפתאים. ולב כסילים לא כן - ילמד כאשר החכמים יזרו, או לא כן ידע לזרות דעת, והוא הנכון.

רַלְבַּ״ג שפתי חכמים יזרו. ויפזרו הדעת בין האנשים שהוא דבר מסכים לאמת וכ"ש שלבם יצייר האמת ואולם לב כסילים יציי' מה שאינו כן ר"ל מה שאינו צודק:

מְצוּדַת דָּוִד יזרו דעת. המה מפזרים את הדעת ללמד לכל: לא כן. ר״ל לא כן יחפצו ללמוד כאשר החכמים חפצים ללמד:

מְצוּדַת צִיּוֹן יזרו. ענין פזור כמו יזורה על נוהו גפרית (איוב י״ח:ט״ו):

ח זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת יְהוָה וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ׃

רַשִׁ״י זבח רשעים. תועבה בלק ובלעם: ותפלת ישרים. זה משה:

אִבְּן עֶזְרָא זבח - השם יתעב זבחיהם כי מגזל יביאוהו. רצונו - שירצה השם בתפלתו.

רַלְבַּ״ג זבח רשעים. הנה זבח הרשעים הוא תועבת ה' כי אין הכוונה בזבחים כי אם להנקות מהחטאים ולעבוד הש"י ואלו מביאים זבחים מזולת שיסורו מהרשע שהם בו ואולם תפלת ישרים היא רצונו יותר מזבח הרשעים כי יש בתפלה תועלת בעצמותה והתועלת בזבח היא בשנות על דרך ההערה כמו שביארנו בספר ויקרא תועבת ה', הנה דרך רשע הוא תועב' ה' כי הוא דורך בה אל הרשע במדות ובדעות ואולם מי שהוא מרדף הצדק והיושר במדות ובדעות יאהבהו הש"י:

מְצוּדַת דָּוִד תועבת ה׳. כשעדיין לא שבו מרשעים ולא התפללו על המחילה: ותפלת ישרים. השואלים מחילה בעת הבאת הזבח התפלה ההיא היא לרצון לה׳:

ט תּוֹעֲבַת יְהוָה דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב׃

אִבְּן עֶזְרָא תועבת - כי הולך להרע. ומרדף - פועל יוצא ללבו או לאחר. והטעם: שיצוה לרדוף הצדקה, השם יאהבהו, כנגד תועבת ה'.

מְצוּדַת דָּוִד דרך רשע. ההולך לעשות רשע ועם שלא עשאה: ומרדף. הרודף לעשות צדקה אף אם נאנס ולא עשאה מ״מ יאהב לה׳:

י מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת׃

רַשִׁ״י מוסר רע לעוזב אורח. יסורים קשים מוכנים לעובר אורח של הקב"ה:

אִבְּן עֶזְרָא מוסר, שאול - שנים דבקים, אבדון בעבור שהוא אובד ממראה ומדעת בני אדם. מוסר רע - כלומר המוסר בדבר רע הוא לעוזב אורח המצות, שלא יחפוץ בו. ושונא תוכחת - פתאום ימות והשם שהשאול והאבדון גלויים נגדו, הוא בוחן המחשבות ולבות בני אדם, העוזב אורח מוסר ושונא התוכחת והוא יתן שכרם, שימיתם בלא עתם וירדו אליהם.

רַלְבַּ״ג מוסר רע לעוזב ארח. מי שעוזב דרך ה' צריך ליסרו במוסר רע וקשה כדי שיוסר ומי ששונא תוכחת ימות ברעתו כי לא ישוב ממנה ואפשר שרצה בזה כי מי שהוא עוזב הדרך הראוי במדות או בדעות כבר היה לו מוסר רע וחסר ואמנם מי שהוא שונא תוכחת ימות כמו שקדם:

מְצוּדַת דָּוִד מוסר רע. יסורים רעים מוכנים לעוזב אורח הנכונה והראוי:

יא שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד יְהוָה אַף כִּי־לִבּוֹת בְּנֵי־אָדָם׃

רַשִׁ״י שאול ואבדון נגד ה'. גלוי לפניו כל אשר בתוכה: אף כי. ק"ו הוא:

רַלְבַּ״ג שאול ואבדון נגד ה'. איך יחשוב חושב שלא ישגיח הש"י בלבות בני אדם לחסרונם הלא שאול ואבדון הם יותר חסרים מהם מאד ועכ"ז הם נגד ה' בבריאת העולם כי השאול הוא המרכז אשר סביבו הרקיע השמיני לשחקים ולזה יחוייב שיהיה לו ציון במרכז ההוא וקראו שאול כי הקבר הוא במקום השפל והמרכז הוא המקום השפל במוחלט וקראו אבדון כי הוא רחוק מאד מהשנוי ללבוש צורה אחרת ולפי שהצורה הארצית היא השפלה שבצורות הנמצאות הטבעיות קרא המקום ההוא אבדון והוא מבואר כי לבבות בני אדם מתיחסות באופן מה לש"י כמו שבארנו בפסו' הן אל כביר ולא ימאס כביר כח לב:

מְצוּדַת דָּוִד שאול. הקבר והגיהנם המה נגד ה׳ ויודע כל אשר בהם ומכ״ש שיודע הוא כל מחשבות לבות בני אדם:

מְצוּדַת צִיּוֹן אף כי. עניינו כמו כ״ש וכן אף כי אש אכלתהו (יחזקאל ט״ו:ה׳):

יב לֹא יֶאֱהַב־לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל־חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ׃

אִבְּן עֶזְרָא הוכח לו - פירוש להוכיח. אל חכמים - אל בית חכמים. לא ילך - שיחשוב שיוכיחו, על כן יסור מהם.

רַלְבַּ״ג לא יאהב לץ הוכח לו. הנה הלץ לא יאהב התוכחת ולזאת הסבה גם כן לא יאהב החכמה ולזה לא ילך אל חכמים ללמד חכמתם:

מְצוּדַת דָּוִד לא יאהב. בעבור שלא יאהב בתוכחה לזה לא ילך אל חכמים מפחדו פן יוכיחנו:

יג לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת־לֵב רוּחַ נְכֵאָה׃

רַשִׁ״י לב שמח ייטיב פנים. אם תשמח לבו של הקדוש ברוך הוא בלכתך בדרכיו ויטיב לך פניו לעשות כל רצונך ואם תעצבהו יראה לך רוח נכאה כד"א (בראשית ה') ויתעצב אל לבו ויאמר ה' אמחה את האדם וגומר, רוח נכאה טלנ"ט רוח של זעף:

אִבְּן עֶזְרָא לב, לב, כל - ג' דבקים. [ראה יד - טו] ייטיב - מן טובת מראה יפה הפנים. רוח נכאה - ונשברת היא על כן לא תלמוד הדעת, אבל לב נבון שישמח ואין לו עוצב בעולם, הוא יבקש ללמוד דעת.

רַלְבַּ״ג לב שמח. הנה הלב השמח ייטיב העיון ובכעס הלב ועצבונו תהיה הנפש נכאה ודואגת ולזה היתה השמחה משובחת באופן מהכעס ולזה תמצא כי אלישע אמר שיקחו לו מנגן לשמח לבו ואז היתה עליו יד ה' ונתבאר ג"כ שכל ימי כעס יעקב על בנו יוסף לא שרתה עליו רוח הקדש:

מְצוּדַת דָּוִד לב שמח. שמחת הלב תיטיב מאור הפנים וזהרו ובעבור עצבת לב נשברה הרוח וישפל בעיני עצמו:

מְצוּדַת צִיּוֹן נכאה. נשברה כמו ונכאה לבב (תהלים קט):

יד לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ־דָּעַת ופני [וּפִי] כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת׃

רַלְבַּ״ג לב נבון. יבקש תמיד דעת קדושים ופי כסילים יהיה רועה תמיד אולת בלב הכסילים כי מהלב יבא הדבור אל הפה:

מְצוּדַת דָּוִד יבקש דעת. יחזר אחר הדעת ללמדה: ירעה. יעשה את האולת לריע וחבר להיות רגיל עמה:

טו כָּל־יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב־לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד׃

רַשִׁ״י כל ימי עני רעים. ואפילו שבתות וי"ט דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי מעים: וטוב לב. מי שלבו טוב בעשרו: משתה תמיד. כל שנותיו דומות לו ימי משתה ללמדך שיהא אדם שמח בחלקו, ורבותינו דרשו מה שדרשו בחלק:

אִבְּן עֶזְרָא כל ימי עני - תאר והוא המתעצב. משתה - חסר כ"ף, פירוש עני דעת וממון - ימיו רעים, הפך לב שמח ולב טוב ושמח - במשתה תמיד, כלומר, כלב אוכל ושותה ושמח בכל יום.

רַלְבַּ״ג כל ימי עני רעים. כל מי שהוא עני בדעות כל ימיו הם רעים אך מי שהוא טוב שכל שמח בכל ימיו כאילו יעשה משתה בכל יום עם שתמיד הוא שותה מנחל עדני נעימות הדעות:

מְצוּדַת דָּוִד כל ימי עני רעים. עם כי מצוי לו די מחסורו כי יתקנא בעשירי העם ורעה עינו בשלהם אבל מי שיש לו לב טוב לבל ירע עינו בזולתו ישמח בחלקו וימיו נדמים לו תמיד כימי משתה ושמחה:

טז טוֹב־מְעַט בְּיִרְאַת יְהוָה מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ׃

רַשִׁ״י טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. קול בני אדם צועקים שנעשה האוצר מגזל וחמס כמו וראו מהומות רבות בתוכה ועשוקים בקרבה (עמוס ג׳:ט׳):

אִבְּן עֶזְרָא מאוצר רב - מקובץ שגזל מהומה באוצר. וטעמו: שבר מן: ויהם ה', פירוש שהרשע יהום בני אדם מהומה גדולה עשרם.

רַלְבַּ״ג טוב מעט ביראת ה'. טוב מעט מהממון שיקובץ ביראת ה' וביושר מאוצר רב שיקובץ במהומה וצעקה מפני דמעת העשוקים כי סוף הקנין המעט אל ההצלחה והקיום וסוף זה האוצר הרב אל ההשחחה וההפסד:

מְצוּדַת דָּוִד טוב מעט. יותר טוב מעט הון הבא ביראת ה׳ וביושר: מאוצר רב. ובו מהומת קול בני אדם צועקים על העושק אשר בו:

יז טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה־שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה־בוֹ׃

רַשִׁ״י משור אבוס. שאובסין לו המאכל בפיו על כרחו כדי לפטמו וכן ברבורים אבוסים (מלכים א ד), ויש למושלו כנגד קומץ מעט של עני שחביב משור חטאת של רשע, ד"א טוב ארוחת ירק, לתת לעני ואהבה שם להראות לו פנים יפות משור אבוס. להאכילו בשר שמן ויראנו פנים זועפות:

אִבְּן עֶזְרָא טוב ארוחת - עומד במקום שנים, בעבור הנושאה עלי אורח, כמו שלוחים מן ישלח ומנחה מן נחה, שם בארוחה השלוחה, כלומר שיאהב זה לזה, טוב מארוחת שור וישנאו זה לזה.

רַלְבַּ״ג טוב ארוחת ירק. טוב לאדם וערב ארוחת ירק עם חברה שתהיה אהבה שם ביניהם יותר משור שמן עם חברה שתהיה שנאה ביניהם כי השנאה תגרה מדון ביניהם ותהיה סבה לרעות גדולות:

מְצוּדַת דָּוִד ארוחת. סעודה של ירק במקום שאוהבין אותו טובה יותר מסעודת שור הפטם על האבוס ובמקום ששונאין אותו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ארחת. ענין האכילה התמידית בכל יום כמו וארוחתו ארוחת תמיד (מלכים ב כ״ה:ל׳): אבוס. שם המקום שמפטמים בו את הבהמות כמו וחמור אבוס בעליו (ישעיהו א׳:ג׳):

יח אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב׃

רַשִׁ״י איש חמה יגרה מדון. אדם שאין מעצור לרוחו להאריך חמתו יגרה מדון: וארך אפים. שאינו ממהר להנקם ולריב: ישקיט ריב. שהוא כלה ושקט מעליו (ס"א מאליו):

אִבְּן עֶזְרָא יגרה - מענין: מתגרת ידך.

רַלְבַּ״ג איש חמה יגרה מדון. האיש הכעסן יגרה מדון במקום שיש שלום ואמנם מי שהוא מאוחר הכעס ישקיט הריב והמדון ויהיה סבת השלום:

מְצוּדַת דָּוִד איש חמה. מי שדרכו לכעוס יגרה מריבה עם בני אדם אבל המאריך אף ואינו ממהר לכעוס ישקיט בזה את המריבה:

מְצוּדַת צִיּוֹן יגרה. מל׳ תגר וחרחור כמו ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב׳:ט׳): מדון. מלשון דין ומריבה:

יט דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה׃

רַשִׁ״י דרך עצל כמשוכת חדק. דומה בעיניו כאלו הדרכים גדורים לפניו בגדר חדקים: משוכת. גדר כמו הסר משוכתו (ישעיה ה), חדק קוצים: ואורח ישרים סלולה. כבושה ומופנה, ומדרש אגדה דרכו של עשו כקוץ זה הנסבך בגיזת צמר אם תטלהו מכאן הוא מתערה בכאן כך אין אדם יכול לצאת ידי עלילותיו בלא ממון:

אִבְּן עֶזְרָא עצל - בכל מקום רשע פירוש, דרך עצל כאילו סבובה משוכת חדק קוצים, שאינו יודע לצאת ממנה. סלולה - כענין סולו סולו המסלה. פירוש: הרימו ההרמה ורומז על הציונים הרמים, כדי שלא יטעו ההולכים עליה. וכן סוללה, כאילו יש לה ציונים סלולים ללכת דרך ישר.

רַלְבַּ״ג דרך עצל. הנה דרך העצל היא אצלו כמו גדר קוצים שההליכה עליו בקושי ויוזק המתהלך בו בכל המקומות שתדרך כף רגלו ואמנם ארח האנשים הישרים בפעולותיהם שאינם עצלים היא סלולה ודרוכ' ילכו בה בקלות ואפשר שירצה בזה והוא הנכון דרך העצל בחקירות העיוניות מחקור בהם מחקר ראוי היא קשה לו כמו הדריכה במשוכת הקוצים וזה כי תמיד ימצא מי שזה ענינו בדרך חקירתו ספקות וערבובים לא יתכן לו היציאה מהם כי לא הקדים כל אותם המחשבות לעיין בהם ולברור הצודקת מהבלתי צודקת ואמנם דרך הישרים שדורכים בחקירותיהם ביושר ולזה יקדימו תחלת כל המחשבות הנופלות בדרוש ההוא ויבררו הצודקת מהבלתי צודקת היא סלולה ודרוכה לא יתנגפו רגליהם בה ולא יכשלו בהליכתם:

מְצוּדַת דָּוִד דרך עצל. במקום אשר ידרוך העצל ידמה לו כאלו גדר של קוצים לפניו ומעכבו ללכת כי לגודל העצלות ימצא מניעות לכל מעשיו אבל אורח ישרים הוא להם דרך סלולה וכבושה כי ימצא צדדים לבטל המניעות:

מְצוּדַת צִיּוֹן כמשוכת. ענין גדר כמו הסר משוכתו (ישעיה ה): חדק. מין קוצים כמו טובה כחדק (מיכה ז): סלולה. ר״ל ממושמש בו הרבה להסיר אבני המכשול ודוגמתו סלסלה ותרוממך (לעיל ד):

כ בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח־אָב וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ׃

רַשִׁ״י בן חכם ישמח אב וכסיל אדם בוזה אמו. גורם לאמו שמבזים אותה:

רַלְבַּ״ג בן חכם. הבן שהוא חכם ישמח האב שמשער בענין שלימו' חכמתו יות' מהאם, והאדם הגדול שהוא כסיל הוא בוזה אמו כי אליה ייוחס יותר רוע מוסרי מפני שקדו תמיד אצלה בקטנותו או ירצה שהו' בוזה גם אמו והוא הנכון:

מְצוּדַת דָּוִד ישמח אב. בראותו אותו במושב החכמים: בוזה אמו. כי דרך נשים לגעגע על בניהן ולמנוע מהם שבט מוסר והבריות מבזין אותם לומר ארור שזה גדל:

כא אִוֶּלֶת שִׂמְחָה לַחֲסַר־לֵב וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶׁר־לָכֶת׃

רַשִׁ״י אולת. שמחה היא לחסר לב:

אִבְּן עֶזְרָא יישר - יבקש דרך ישר ללכת בה.

רַלְבַּ״ג אולת שמחה. מי שהוא חסר השכל ישמח באולת והוא ההשתדלות בדבר בזולת הסבו' הראויות ואמנ' איש תבונ' יישיר ההליכה אל המבוקש כי הו' יבא בה בסבותיו הראויות:

מְצוּדַת דָּוִד אולת. כאשר יעשה חסר לב אולת יחשב בעיניו לשמחה: ואיש תבונה. ישמח כאשר ילך בדרך הישר:

כב הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם׃

רַשִׁ״י הפר מחשבות באין סוד. בלא עצה לא תקום מחשבה:

אִבְּן עֶזְרָא הפר, שמחה - שנים דבקים. סוד - ענין עצה, פירוש שאחרים יפרו מחשבות החושבים, בעבור כי אין עצה, ובעבור יועצים תקום מחשבת הנועצים ותבא שמחה לאיש היועץ, בבא מענה פיו.

רַלְבַּ״ג הפר מחשבות. הנה בסבת שלא היה סוד ועצה בדב' יופרו המחשבות בו רוצה לו' שלא יצאו לפועל ובהמצא רוב יועצים בדבר להגיע אל המבוקש תשוב המחשבה שחשבו בעשיית הדבר ההוא:

מְצוּדַת דָּוִד הפר. מחשבות האדם יופר ויבוטל כשלא יועץ עצמו עם יועצים להמתיק סוד אבל ע״י הרבה יועצים תקום המחשבה:

מְצוּדַת צִיּוֹן סוד. ענין עצה שדרכו להיות בסוד לבל יודע, או שהעצה הוא למעשה כיסוד לבנין:

כג שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה־פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה־טּוֹב׃

רַשִׁ״י שמחה לאיש במענה פיו. כמשמעו ע"י מענה רך ודבור נחת הבריות אוהבים אותו ורבותינו דרשוהו על בעלי גירסא אם מוצאים בפיה' מענה אז תתקיים בם וישמחו: ודבר בעתו מה טוב. שואלים בהלכות הפסח ובהלכות החג בזמנו:

אִבְּן עֶזְרָא ודבר - העצה שיבא בעתו מה טוב לנועצים.

רַלְבַּ״ג שמחה לאיש במענה פיו. הנה ישמח האיש בדבור פיו כשיהיה לו לדבר אל המלך או אל הגדול ואמנם היה ראוי תחלה שישתדל שיהי' דבורו בעתו הראוי בשיקדי' לו מה שראוי לקדום כי דבר בעתו מה טוב:

מְצוּדַת דָּוִד שמחה. כל איש ישמח באמרי פיו כי יומתק לו עצת נפשו אבל דבר בעתו מה מאוד הוא טוב ור״ל אף אם לא יהיה עצת נפשו בהשכל ואף אם הצליח בהעצה ההיא בדבר כיוצא בו מ״מ אין כל העתים שוות ואולי היועצים יגלו אזנו לאמר לא עת עתה לעשות כזאת:

מְצוּדַת צִיּוֹן במענה. ענין אמירה כמו ומה׳ מענה לשון (לקמן טז):

כד אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה׃

רַשִׁ״י אורח חיים למעלה למשכיל. כמו שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳) כלומר לפני החכם קשוטה ומוכנת אורח חיים:

אִבְּן עֶזְרָא ארח חיים - שהוא למעלה למשכיל, כלומר המשכיל יתעסק לעשות רצון יוצרו, אולי ילך בארח החיים שהיא למעלה והם חיי הנפש המתאוה לשוב אל האלהים, למען שתסור מן השאול שהוא למטה.

רַלְבַּ״ג ארח חיים. הנה דרך חיים הוא למעלה אל איש המשכיל כי כל מה שיהיה הדבר המושכל יותר נכבד תהיה ההשגה בו יותר נכבדת ויותר ערב' ולזה יעלה תמיד בהשגותיו וחקירותיו אל הדברים היותר עליונים והיות' נכבדים והנה קרא לעליונים שהם יותר נכבדי' למעל' כי השמי' יותר נכבדי' מהיסודו' והעליון ביסודות הוא יותר נכבד מהשפל ממנו ולזה היה ארח חיים למעלה אל האיש המשכיל כאלו היה זה להתרחק מהמקום היותר שפל שהוא שאול:

מְצוּדַת דָּוִד אורח. שמורה אורח חיים לנפש המשכיל ללכת למעלה אז תשוב אל אלהים למען תסיר הנפש מלרדת אז אל שאול מטה והוא הגיהנם אבל תשוב אל מקורה אשר חוצבה ממנו:

כה בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְהוָה וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה׃

אִבְּן עֶזְרָא בית גאים - שיש להם גאוה, יסח השם ביתם ויהרסנו. אלמנה - עניינו אלהים שהוא דיין אלמנות, מן: אלמנה יצב גבולה.

רַלְבַּ״ג בית גאים. בית האנשים הגאים והתקיפים יחריב הש"י ויעמוד גבול האלמנה ואם הוא חלוש והאלמנה ג"כ היא חלושה:

מְצוּדַת דָּוִד ויצב. במקומו יעמיד גבול אלמנה אם כי תשש כוחה וחלפה עזרתה:

מְצוּדַת צִיּוֹן יסח. ענין עקירה כמו ונסחתם מעל האדמה (דברים כ״ח:ס״ג):

כו תּוֹעֲבַת יְהוָה מַחְשְׁבוֹת רָע וּטְהֹרִים אִמְרֵי־נֹעַם׃

אִבְּן עֶזְרָא רע - כלומר איש רע. וטהורים - נחשבים ככסף טהור, שאין בו סיגים. אמרי נועם - שינעמו לשם.

רַלְבַּ״ג תועבת ה'. מחשבות רע הם תועבת ה' כי הם התחלה לחוטאי' בדעות ובמדות ואמנם אמרי נועם הם טהורי' ונבחרים אל הש"י או ירצה בזה כי תועבת ה' היא מחשבות האיש הרע כי הם ברע תמיד ואולם מחשבות האנשים הטהורים הם אמרים שינעמו לש"י ויתערבו:

מְצוּדַת דָּוִד מחשבות רע. המדבר רכות ומחשבותיו לרעה: וטהורים. ראוים אמרי נועם להיות טהורים מבלי תערובות מחשבה רעה:

כז עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה׃

רַשִׁ״י עוכר ביתו. שהוא בוצע בצע: ושונא מתנות יחיה. מאחר שהוא שונא מתנות כל שכן ששונא את הגזל:

אִבְּן עֶזְרָא עוכר, לב, רחוק - ג' דבקים. [ראה כח-כט] הבוצע שהוא הגוזל, מסבב שיעכור ביתו מתנות השוחד.

רַלְבַּ״ג עוכר ביתו וגו'. מי שהוא לוקח שוחד לדון דין הוא עוכר ביתו ומשחית בהפך מה שהוא חושב ואמנם מי שהוא שונא גם המתנות ולא ירצה ללקח' מהאנשים יחיה ויתקיים לפי שהוא בוטח בש"י ואינו נשען על מתנות האנשים:

מְצוּדַת דָּוִד עוכר וגו׳. הבוצע בצע להרבות לו ישחית ביתו כי בא זה ואיבד את זה אבל השונא אף מתנות כי ישען בה׳ אז המקום יתן לו עוד חיים מה שאין ביד אדם לתת:

מְצוּדַת צִיּוֹן בוצע בצע. הגוזל הון כמו ובוצע ברך (תהילים י׳:ג׳) וכמו מה בצע (בראשית ל״ז):

כח לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת׃

רַשִׁ״י לב צדיק יהגה לענות. יחשוב ויבין מה יענה קודם שישיב דבר:

אִבְּן עֶזְרָא לב צדיק - יחשוב לענות על דין הצדק. יביע - כנחל נובע. פירוש ידבר הרעות כדי להטות דין, על כן רחוק השם מהם וישמע תפלת הצדיקים. פרוש אחר: לענות - מן לענה וראש והוא רחוק, בשביל שאין הלמ"ד בשוא.

רַלְבַּ״ג לב. הצדיקים יהגה ויתעסק תמיד לענין ולתועלת ואמנם פי רשעים ודבורם ישים הרעות והשחתות טבעיות כי דבורם יישיר אל כל רע ומחשבות הצדיק תיישיר אל הטוב:

מְצוּדַת דָּוִד יהגה. טרם יענה יחשוב בלבו מה יענה וע״כ דבריו מעטים אבל פי רשעים ירבה לדבר רעות כמעיין הנובע כי ידבר כל העולה על רוחו ואינו חושש:

מְצוּדַת צִיּוֹן יהגה. יחשוב כמו הגיון לבי (תהלים יט): לענות. מלשון עניה ותשובה:

כט רָחוֹק יְהוָה מֵרְשָׁעִים וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע׃

רַלְבַּ״ג רחוק ה' מרשעים. הש"י רחוק מעזור לרשעים ומשמוע לקולם ואמנם הוא ישמע תפלות הצדיקים לעשות בקשתם וזה לאות כי תפלתם היא הנשמעת:

מְצוּדַת דָּוִד רחוק וגו׳. מלשמוע את תפלתם:

ל מְאוֹר־עֵינַיִם יְשַׂמַּח־לֵב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן־עָצֶם׃

רַשִׁ״י מאור עינים. בתורה: ישמח לב. ששואלין ממנו דבר ויודע מה להשיב, ולפי פשוטו כמשמעו דבר שהוא תאוה למראות עינים, משמח הלב ומצחצח תוגת הלב כגון גן ירק ונהרות המושכי':

אִבְּן עֶזְרָא מאור, אזן, פורע, יראת - ד' דבקים. [ראה לא-לג] וכן הפירוש המאור שתחזנה העינים - הוא ישמח לב וכשתשמע האזן תוכחת שבה יש גם חיים, וילין בקרב חכמים, אז תדשנהו התוכחת יותר משמועה טובה.

רַלְבַּ״ג מאור עינים ישמח לב. מאור עיני הלב ישמח השכל כי שמחתו בהשגות העיוניות ושמועה טובה יתענג האדם בה עד שכבר תשמין העצם ותמלאהו מוח ובכלל הנה תמצא שהשמחה תשמין האדם:

מְצוּדַת דָּוִד מאור עינים. הארת עינים בדבר המסופק ישמח לב כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות: שמועה טובה. בדבר חדושי התורה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תדשן. ענין שומן:

לא אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין׃

רַלְבַּ״ג אזן שומעת. הנה האוזן השומעת תוכחות חיים ר"ל שתקבל מוסר בהשגת החכמה שהיא החיים הנה היא תלין בקרב חכמים ר"ל שכבר יישירהו זה אל שיתחכם ויעמוד בין החכמים או ירצה בזה שכבר תלין בקרב חכמים ללמוד חכמתם:

מְצוּדַת דָּוִד אוזן שומעת. אוזן אשר תשמע התוכחה המביאה חיים סופה תהיה כרוך אחר החכמה ותלין בקרב חכמים לשמוע דבר חכמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תלין. ענין התמדה כמו צדק ילין בה (ישעיה א׳):

לב פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב׃

אִבְּן עֶזְרָא פורע - כי לומד המוסר יכתירהו ויצפינהו והמתרחק ממנו, כאילו יגלהו ויפרעהו, מן: כי פרוע, כלומר פורע מוסר החכמים חפץ להמית נפשו ושומע תוכחת מפיהם, הוא קונה לב. והטעם דעת ויראת השם.

רַלְבַּ״ג פורע מוסר מואס נפשו. הנה מי שהוא פורע מוסר במדות הוא מואס נפשו כי לא יתכן שיהיה לנפש שלימות בזולת זה ואמנם מי שהוא שומע תוכחות הוא קונה שכל כי המוסר הוא התחלה להשגת החכמה:

מְצוּדַת דָּוִד פורע. המבטל את המוסר הוא מואס נפשו כי מה ראה שאינו חושש בתקנתה: קונה לב. יקנה בזה לב חדש ומשכיל:

מְצוּדַת צִיּוֹן פורע. ענין השבתה ובטול כמו ותפרעו כל עצתי (לעיל א׳):

לג יִרְאַת יְהוָה מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה׃

רַשִׁ״י ולפני כבוד ענוה. הענוה גורמת שהכבוד בא:

רַלְבַּ״ג יראת ה' מוסר חכמה. יראת ה' היא תישיר אל לקיחת המוסר בחכמה והענוה והשפלות תישיר להשגת הכבוד:

מְצוּדַת דָּוִד מוסר חכמה. היראה תחשב למוסר להאזין חכמה וא״כ היראה היא סבה לחכמה וקודמת לה וכן לפני כבוד על כרחך היה הענוה כי הענוה היא סבה להביא את הכבוד א״כ היא לפניו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.