Proverbs 27 — מִשְׁלֵי כז

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א אַל־תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא־תֵדַע מַה־יֵּלֶד יוֹם׃

רַשִׁ״י אל תתהלל. אל תתפאר עכשיו בדבר שעתיד להיות ליום מחר: כי לא תדע מה ילד יום. שמא היום יולד שום רעה שיבטל מחשבות מחר:

אִבְּן עֶזְרָא אל, יהללך - ב' דבקים. פירוש אל תתהלל על מעשה הצדקה בעבור יום מחר, שתאמר: מחר אעשה: ילד - כמו תולדות יעקב ענין קורות, וכן זה כאילו היה נולד המקרה, כלומר כי לא תדע מה יקרך מקורות היום ולא תוכל עשוהו ביום מחר, כענין אם לא עכשיו אימתי.

רַלְבַּ״ג אל תתהלל. במה שתבטח לעשותם ביום מחר כי לא תדע מה מקרה היום כי אולי יתחדשו לך מקרים מונעים מהביא מחשבתך לפועל:

מְצוּדַת דָּוִד אל תתהלל. אל תשתבח עצמך במה שתבטיח לעשות ביום מחר כי לא תדע מה דבר יקרה כי פן יקרה דבר אשר לא תוכל עשוהו:

מְצוּדַת צִיּוֹן תתהלל. מל׳ הלול ושבח: ילד. עניינו מקרה וכן אלה תולדות יעקב (בראשית ל״ז:ב׳) ולפי שהזמן מוליד הקורות אמר ילד יום:

ב יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא־פִיךָ נָכְרִי וְאַל־שְׂפָתֶיךָ׃

אִבְּן עֶזְרָא יהללך זר - אחר המעשה. ולא פיך - קודם המעשה. נכרי - כפל דבר.

רַלְבַּ״ג יהללך זר ולא פיך. וזה כמה שעשית אין ראוי שתהלל עצמך כי זאת תכונה פחותה טוב שיהללך זר ולא פיך נכרי ואל שפתיך:

מְצוּדַת דָּוִד יהללך. ר״ל אף בדבר שכבר עשית יהללך זר וגו׳: נכרי וגו׳. הוא כפל הדבר במ״ש:

ג כֹּבֶד־אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם׃

רַשִׁ״י ונטל. משא: וכעס אויל. שהאויל מכעיס להקב"ה גורם להביא כעס לעולם:

אִבְּן עֶזְרָא כובד - סמוך. ונטל - תרגום וישא פירוש כובד אבן ומשל החול מדומה בכבדות. וכעס אויל - יותר כבד.

רַלְבַּ״ג כובד אבן. הנה האבן יכבד מאד לנשאו וכן הענין במעמס החול אך שאת כעס אויל הוא כבד משניהם:

מְצוּדַת דָּוִד כובד. הנה האבן יש לה כובד רב וגם החול משאו רב אמנם כעס האויל כבד לשאת ולסבול יותר משני אלו כי מחסרון הדעת ירבה לכעוס:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונטל. ענין משא כמו נטילי כסף (צפניה א):

ד אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה׃

רַשִׁ״י ושטף אף, ומי יעמוד. לפני קנאתו של קנא ונקם:

אִבְּן עֶזְרָא אכזריות - דבקה זאת המלה בחכמה, כי היא יוצאה ממנה. ושטף - רמז למעשה העושה באפו שהוא כמים שוטפים, כלומר אכזריות מן החמה ושטף מן האף מדומים שהם קשים ומי יוכל לעמוד לפני איש קנאה, שהיא קשה ועזה משניהם, כי היא היולדת אותם, והעד כי קנאה חמת גבר, והטעם כי הקנאה מולדת חמתו.

רַלְבַּ״ג אכזריות. הנה החמה תביא לאכזריות כי בעל החמה לא ירחם על אשר יכעס עליו והאף כמו שטף מים שישחית הכל אך הקנאה היא יותר קשה מאד כי בעל הקנאה יצר לו בראותו טוב לזולתו ויבחר הרע לו ולזולתו יותר מטוב לו ולזולתו כמו שסופר מהמקנא והחמדן שאמר להם המלך מפני הכירו תכונותיהם שהוא מוכן לעשות להם טוב כיד המלך ישאל הא' מהם וינתן לו ולב' יותן כפלים והנה החמדן לא רצה לשאול כדי שיהיה לו כפל מאת המקנא והמקנא לא רצה לשאול שום טובה לעצמו לדאגתו על הטוב שיהיה לחברו ומיהר לשאול מהמלך שינקרו עינו האחת שישאר חבירו עור משתי עיניו:

מְצוּדַת דָּוִד אכזריות. החמה מביא לידי אכזריות והאף יסית לשטוף ולאבד ולפני בעל קנאה מי יוכל לעמוד ולהתקיים כי קשה היא עוד יותר מהחמה והאף כי בעל הקנאה יבחר ברע כשתהיה גם לזולתו משיבחר הטוב לו ולזולתו:

ה טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת׃

אִבְּן עֶזְרָא טובה תוכחת מגולה - מלת תוכחת עומדת במקום שנים, כלומר תוכחת מגולה שיוכיחוהו בגלוי טובה מתוכחת אהבה מסותרת, כלומר שאוהביו יוכיחוהו בסתר טובה ממנה המגולה, כי בגלוי יתבייש ויוסר.

רַלְבַּ״ג טובה. התוכח' והקטטה שיעשה האדם את רעהו בגלוי להוכיחו על רעותיו יותר מהאהבה שהיא מסותרת ולא יראה ממנה רושם בגלוי כי לא יהיה תועל' בזאת האהבה:

מְצוּדַת דָּוִד תוכחת מגולה. אף המוכיח בפרסום ומכלים למוכח מכל מקום טובה היא אם באה מאהבה מסותרת בלב המוכיח וכוונתו ליישר דרכי המוכח ולא לקנתר:

ו נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא׃

רַשִׁ״י ונעתרות. ל' גודל כמו העתרת' עלי (יחזקאל לה):

אִבְּן עֶזְרָא נאמנים - חזקים הם פצעי אוהב שיפצע וידכא בגלוי הראוי להוכיח, עד שיוסר והשונא נשקהו נשיקות חזקות ונעתרות ולא יוכיחהו כדי שילכד בפשעו, ופירוש נעתרות עבות. פרוש אחר: נעתרות - חזקות כנגד נאמנים כמו העתרתם עלי.

רַלְבַּ״ג נאמנים. הנה פצעי אוהב הם נאמנים וישרי' כי הם לתכלית טוב אם להוכיחו אם למלטו מרע כמו שיקרה לאדם בראותו כי אחיו או קרובו הפליג לעשות רע לאחרים או לומר חרפות קשות כנגדם והם ידמו לקחת נקמתם ממנו ולהצילם מידם ימהר להכותו בפניהם על מה שעשה או אמר כנגדם ובזה יתפייסו וימלטהו מידם אך נשיקות שונא הם נהפכות כי מראה לו אהבה להכשילו להפילו ברשת רצונו:

מְצוּדַת דָּוִד נאמנים. האוהב הפוצע לאהובו למען יישר לכת הנה הפצעים הם נאמנים המה כי עשו שליחותם והועילו לזה כי בעבורם ייטיב דרכו אבל מן השונא אפי׳ הנשיקות מרובות המה והנם למשא הואיל ואין בהם תועלת:

מְצוּדַת צִיּוֹן פצעי. הם מכות המוציאות דם: ונעתרות. ענין רבוי כמו ועתר ענן הקטורת (יחזקאל ח׳:י״א):

ז נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל־מַר מָתוֹק׃

רַשִׁ״י תבוס נופת. תרמוס ברגל כמו יבוס קמינו (תהלים נד): כל מר מתוק. כל דבר מר מתוק לה, ויש לפותרו בתלמוד תורה המראה א"ע כשבע שאינו מתאוה לדברי תורה לתאות נפש תבוס נופת. אף הטעמים המיושבים על הלב אינם חשובים עליו והמתאוה לה אפי' דברים הבאים לו במרירות וביגיעה הם מתוקים לו:

אִבְּן עֶזְרָא תבוס - [ז-ח] תרמוס. ונפש - שהיא רעבה, כל מר מתוק הוא לה. על כן כאשר הצפור שהיא נודדת מקנה אחר מחייתה, כן איש נודד ממקומו לבקש מחייתו ויהיה שבע.

רַלְבַּ״ג נפש שבעה. בעל נפש שבעה והוא האיש המסתפק השמח בחלקו יבוס גם הדברים המתוקים ר"ל שאינו נבהל להון ולא יפנה לקנין ההון אפי' במה שיושג ממנו בדרכים ערבים ומתוקים וישרים, ואולם בעל נפש רעבה הוא נבהל להון באופן חזק עד שאפילו מה שיושג ממנו במרירות ובקושי ובעברה הוא מתוק לו לעוצם תשוקתו לאלו הקנינים והנה זה המאמר לפי פשוטו הוא מבואר האמות וכאלו הערה הוא שלא ישתדל האדם לקחת מהמזון שיעור רב הכמות כי זה יביאהו למאוס אפי' הדברים הערבים ושלא ירעיב עצמו מאד כי זה יביאהו לחשוק גם בדברים המרים אך ינהג בדרכים הממוצעי' וידמה שקשר זה הפסוק לפסוק הקודם להעיר כי נשיקות שונא דומות ללקיחת נופת בנפש שבעה שיהיה סבה להקיא המזון אשר בבטנו ופצעי אוהב דומים ללקיחת המזון המר בנפש רעבה כי מצד הרעב לא יורגש במרירותו ויגיע ממנו התועלת שכבר יזון ממנו ויחיה בו בהפך הענין בלקיחת הנופת בנפש שבעה:

מְצוּדַת דָּוִד תבוס. בעבור שבעה תרמוס אף נופת צופים: כל מר. כל דבר מר נחשב להם למתוק:

מְצוּדַת צִיּוֹן תבוס. ענין רמיסה כמו יבוס צרינו (תהלים ס): נופת. ענין הזלה והתכה וכן ונופת צופים (שם יט) ותחסר מלת צופים והוא מובן מעצמו:

ח כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן־קִנָּהּ כֵּן־אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ׃

רַשִׁ״י נודדת מן קנה. שהולכת ומטלטלת כן האיש הנודד ממקומו ת"ח הנודד מן הלמוד מלחזור על גרסתו:

רַלְבַּ״ג כצפור נודדת מקנה. לסבה חזקה בשלא תוכל לחיות בארץ מפני חוזק החום או חוזק הקור כן איש נודד ממקומו ר"ל שאין ראוי שיהיה נודד ממקומו אם לא לדמיון הסבה הזאת כמו שמצאנו באברהם וביצחק שהתעוררו להעת' ממקומם לסבה חזקה והיא הרעב שהיה שם או ירצה בזה שכמו שהצפור נודדת מקנה תמצא בלי קן ותצטרך לבנותו כן איש נודד ממקומו יחסר לו כל:

מְצוּדַת דָּוִד כצפור. כמו שיקשה לצפור מה שנודדת מקנה כן יקשה לאיש הנדידה ממקומו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מן קנה. מן מדורה:

ט שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח־לֵב וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת־נָפֶשׁ׃

רַשִׁ״י שמן וקטרת. ריח שמן אפרסמון וריח קטרת משמחין לב: ומתק רעהו מעצת נפש. מי שחברו מקרבו וממתק לו בדבריו הוא טוב ממה שנפשו יועצתו, ד"א ומתק רעהו המכשיר מעשיו שהן מתוקין להקב"ה טוב לו ממה שהוא ממלא תאות לבו:

אִבְּן עֶזְרָא שמן - למשחה וקטרת להריח - נותן שמחה ללב, וכן ישמח לב מתק רעהו מעצת נפש שיעצהו מתק סוד, כאשר יועץ לנפשו המתק ישמחהו, כמו: אשר יחדיו נמתיק סוד, נתייעץ מתק סוד.

רַלְבַּ״ג שמן וקטרת. הנה הסבה בשמן והרבות הקטור טוב הריח ישמח הנפש והם דברים באים מחוץ כן מתק סוד האדם עם רעהו ללקיחת העצה טוב מהעצה שיקח מאדם בנפשו בלי עזר אחר:

מְצוּדַת דָּוִד ישמח. כ״א משמח את הלב: ומתק. וכן ישמח אמרי מתק מחבירו הבאים מעצת נפש ולא להחניף ולרמות:

מְצוּדַת צִיּוֹן וקטורת. עשן בשמים:

י רֵעֲךָ ורעה [וְרֵעַ] אָבִיךָ אַל־תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל־תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק׃

רַשִׁ״י רעך. ורע אביך הקב"ה שנקרא רע לישראל ורע אביך שחיבב את אבותיך: אל תעזב. אם עזבת יבא עליך פורענות: ובית אחיך. אל תבטח בבני עשו וישמעאל שיקרבוך מצינו כשגלו ישראל לבבל היו אומרים למוליכיהם בקולר בבקשה מכם הוליכונו בדרך אחינו בני עשו וישמעא' והיו בני ישמעאל יוצאים לקראתם ומקדמין אותם במיני מלוחים ונודות נפוחים: מאח רחוק. טוב שישכון ביניכם הקרוב לקוראיו משתבואו אצל אח שנתרחק לאמור יקרבו ימי אבל אבי וגו':

אִבְּן עֶזְרָא אל תבא ביום אידך - כי ישנאך כענין כל אחי רש שנאוהו. טוב שכן קרוב - שיהיה קרוב לעזרך מאח רחוק מאידך, על כן אל תעזוב רעיך.

רַלְבַּ״ג רעך ורע אביך. מי שהיה רעך ורע אביך אל תעזבהו כי טובה לך אהבתו מאד ולא תשען שתבא אל בית אחיך ביום אידך ותבטח בזה לעזוב אהבת רעך כי טוב לך שכן קרוב יותר מהאח שהוא רחוק לך רחוק המקום כי רחוק המקום הוא ממה שימעט שקר האהבה ואולם השכן הקרוב יהיה מוכן לך תמיד לעזר ולהועיל בכל עניניך:

מְצוּדַת דָּוִד רעך. האוהב אותך וגם את אביך אהב ומהנראה שנשרשה האהבה ולזה אל תעזוב אהבתו ואל תבטח לומר הנה בבוא עלי יום איד אבוא אל בית אחי לשאול מעמו עזרה כי יותר טוב שכן הקרוב עמך בכל עת כרעים אהובים מהאח הרחוק ממך ולא יתחבר עמך:

מְצוּדַת צִיּוֹן אידך. מל׳ איד ומקרה רע:

יא חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר׃

רַשִׁ״י חכם בני. התחכם בני: ושמח לבי. ותהא לבי שמח בך:

אִבְּן עֶזְרָא חכם - ללמוד חכמה חרפי, בעבור שלא היה לו בן משכיל.

רַלְבַּ״ג חכם בני. אתה בני התחכם ותשמח בזה הענין לבי ותישרני בזה שנוכל להשיב דבר למחרף אותי על החרפות שיחרפני אך אם תוכל תסבב שלא אוכל להשיב חורפי דבר מיראתו שיספר מומיך:

מְצוּדַת דָּוִד חכם בני. כן אמר שלמה לבנו התחכם בני ושמח לבבי ואוכל להשיב בדבר חרפה לאשר יחרפני כי אם תהיה סכל בעל כרחי אשים יד לפה כי אפחד שלא יגלה מומך:

יב עָרוּם רָאָה רָעָה נִסְתָּר פְּתָאיִם עָבְרוּ נֶעֱנָשׁוּ׃

רַשִׁ״י ערום ראה רעה. רואה פורענות הבאה על הארץ ונסתר הימנה שמשך ידו מן העבירה ופתאים לא נסתרו אלא עברו בדרך רעה: ונענשו. ונפסדו:

אִבְּן עֶזְרָא ערום, פתאים עברו - חוק מצוה, על כן יענשו הפתאים וימותו בלא עתם.

רַלְבַּ״ג ערום. מי שהוא ערום וחכם ראה דעת הגוף והבליו ונסתר מהרעה ההיא במשלו על תאוותיו אך הפתאים הנפתים לתאוות עברו בהם והשיגם רע והוא שכולם ערב שכלם אל הנפש המתאוה ולוקח מהשכל לבושו וקשוטו והוא מה שיש לו כח עליו מהשגת המושכלות:

מְצוּדַת דָּוִד ערום. כשראה הערום הרעה המעותדת לבוא נסתר ממנה ר״ל שמר עצמו מן הרעה טרם בואה אבל הפתאים עברו דרך הרעה ולא נשמרו והשיגה אותם הרעה ובא להם העונש וההפסד:

מְצוּדַת צִיּוֹן נענשו. גם הפסד ממון נקרא עונש וכן וענשו אותו מאה כסף (דברים כ״ב:י״ט):

יג קַח־בִּגְדוֹ כִּי־עָרַב זָר וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ׃

רַשִׁ״י כי ערב זר. אדם שנעשה ערב גורם שאמר הדיין למלוה קח בגדו:

אִבְּן עֶזְרָא קח, מברך - [יג-יד] שנים דבקים, מברך רעהו הוא שהיה ערב בעבור זר, ומברך רעהו המלוה בקול גדול, כדי שישמעו אחרים הברכה למצוא חן בעיניו, שלא יקח בגדו בבקר השכם שישכים למלאכתו ויברכהו, יחשוב לו רעהו המברך כאלו קללו ולא יחמול מקחת בגדו.

מְצוּדַת דָּוִד קח בגדו. קח בגד הערב למשכון ולא תאשם בזה כי מעצמו נעשה ערב בעבור הזר והכניס עצמו בזה: ובעד נכריה. כפל הדבר במ״ש ולומר בין ערב בעבור איש בין בעבור אשה עניה סוערה:

מְצוּדַת צִיּוֹן חבלהו. ענין משכון כמו אם חבול תחבול (שמות כ״ב:כ״ה):

יד מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ׃

רַשִׁ״י מברך רעהו. יש משבח את חבירו יום יום והברכה נהפכ' לקללה שאומרים עליו שהוא וותרן בממונו ועשיר והכל באין ושואלין ממנו והמלכות מתגרת בו לגבו' ממון כך נדרש במסכת ערכין, ועוד יש במדרש רבי תנחומא כנגד בלעם שהיה מברך את ישראל בקול רם שנאמר וישא משלו וגו' (מדבר כג) ל' נשיאות קול וסופו יעץ להחטיאם:

רַלְבַּ״ג מברך רעהו. מי שמברך רעהו בקול גדול והוא רגיל בכך וישכים לברכו בבקר יום יום זה הענין יחשוב לו לקללה מאת הש"י כי עושה מאדם כמו אלוה ויותן לו התודה והברכה בדמיון מה שראוי לתת לש"י או ירצה שאשר יברך את רעהו בקול גדול על הטובה שהטיב וחננו בדרך שישמעו דבריו לא יתאחר הזמן שתחשב לו לקללה כי זה יסבב שיבאו אנשים בלתי הגונים לבקש מרעהו מאותו הדבר אשר ברכהו עליו והמשל שאם ברך ראובן לשמעון בקול גדול על ששלח אשישה יין טוב הנה ישמעו דבריו אנשים רעים וילכו לשמעון שיתן להם מהיין ההוא ויגרום לו בזה הפסד תחת אשר הועילהו ובכמו זה הענין צריך האדם להזהר שלא יתן כלום לחבירו במה שאפשר שיגיעהו נזק והמשל שכבר יקרה ששאל שר גדול משמעון שישלח לו מיינו ואמר שאין לו יין טוב ובאותו מעמד בא ראובן וברך את שמעון על מה שנתן לו מיינו הטוב כי זה יהיה סבה שיכעס על שמעון השר הגדול ההוא והנה רבו מאד המינים אשר אפשר שיגיע בהם נזק מזאת הברכה ואפשר שירצה בזה עוד שאשר יברך בקול גדול מחשבתו אשר באה אליו תחלה בחקרו בעיון מה ויהיה זה סבה שיקצר מחקור בו עוד על שאר המחשבות הנופלות בו הנה זה הענין תחשב לו לקללה כי זה ממה שיסגור לפניו שערי העיון:

מְצוּדַת דָּוִד מברך. המשבח רעהו בקול גדול בפרסום רב בכל בוקר בהשכמה ר״ל בתמידות ובזריזות הנה לקללה תחשב לו כי כאשר ישבחוהו בנדיבות לב רבים יחלו פניו ומחסרים עשרו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מברך. ענין התפארות כמו אשר המתברך בארץ (ישעיהו ס״ה:ט״ז):

טו דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מדונים [מִדְיָנִים] נִשְׁתָּוָה׃

רַשִׁ״י דלף טורד. גשם הנוטף מן הגג לתוך הבית וטורד את בני הבית: ביום סגריר. יום הגשם שהכל נסגרים בבתיהם: ואשת. מדינים נשתוה שניהם שוין:

אִבְּן עֶזְרָא דלף - היא טפת המטר כמו: ידלוף הבית. טורד - מגרש, תרגום: ויגרשום וטרדינון. סגריר - כפול הלמ"ד על משקל זרזיף, כלומר ביום שיסגרו בני אדם מפני דלף המטר הטורד והמגרש אותם, או המטר נקרא סגריר. ואשת מדינים - נשתוה לדלף שהיא מגורשת משכניה והרוצה לצפון אותה שלא ירצה לשלח מדנים יצפון רוח והבל, אפילו שמן מור שתמשח ימינו האשה, יקרא לה לפתותה רוח הוא, כי לא יוכל ליסרה ותהפוכות הרוח רבות ואין יכולת באדם לאחוז בה, על כן דמה האשה לרוח ובענין שהימין מוכנת לכל דבר אמר: ושמן ימינו וכמוהו הנה ימינך:

רַלְבַּ״ג דלף טורד. הנה כמו שיקשה ביום שיצטרך האדם לעמוד נסגר בביתו מעוצם המטר כשיהיה דולף בביתו עד שלא יוכל להגן עליו מהמטר כן הענין באשת מדינים כי האדם יבטח בבואו לביתו כי שם ינוח לו והיא מטרדת אותו ומכאבת לבו בצד שאין לו תחבולה מהצטער עליה:

מְצוּדַת דָּוִד דלף. הנה טפטוף המטר לא יטריד בני הבית כ״א ביום בוא המטר אשר דרך בני אדם להיות נסגרים בתוך הבית כי אז יטפטף המטר אל הבית ויטריד בני הבית ממקום למקום אבל כשאין מטר אין טפטוף ואין טרוד אבל אשת מדינים נשתוה בכל העתים להטריד את בעלה:

מְצוּדַת צִיּוֹן דלף. ענין טפטוף כמו דלפה עיני (איוב טז): טורד. ענין גרושין כמו ולך טרדין (דניאל ד): סגריר. מל׳ סגירה: נשתוה. מל׳ השואה ודמיון:

טז צֹפְנֶיהָ צָפַן־רוּחַ וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא׃

רַשִׁ״י צופניה צפן רוח. מי שסבור לשומרה מתזנותיה צפונת רוח הוא כשם שאי אפשר לצפון הרוח כן היא לא תצפנה: ושמן ימינו יקרא. קורא הוא הצרעת לבוא עליו עד שיגרשנה כמצורע המטהר בשמן בבהן ידו הימנית:

רַלְבַּ״ג צופניה. מי שידמה לצפנה לכסות קלונה לא יוכל על זה כי היא תגל' נבלות' כמו שלא יוכל האדם לצפון הרוח שלא נודע במקום שהוא בו כי בנשיבתו הוא מודיע מציאתו ומקומו וכמו שלא יוכל לצפון שמן אשר ימושחו ידו כי ימינו יקרא לאנשים שיש לו שמן מפני רושם השמן שיש בו:

מְצוּדַת דָּוִד צופניה. החושב להסתיר הדבר בפני הבריות דומה הוא למסתיר את הרוח לכלוא אותו כי אז ירעים בקולו נפלאות וכן בעלת מדינים כל עוד שירצה להסתיר את הדבר היא מוספת והולכת: ושמן. כמו המושח עצמו בשמן אם ירצה להעלים לא יוכל כי ידו הימנית אשר ימשח בה היא תכריז על המשיחה כי היא נותנת ריח לכל הקרב וכן א״א להעלים מריבת האשה:

יז בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי־רֵעֵהוּ׃

רַשִׁ״י יחד פני רעהו. יחד ת"ח מחדדין זה לזה בהלכה:

אִבְּן עֶזְרָא ברזל בברזל - בי"ת בברזל מושכת במקום שנים והטעם בפני רעהו וטעם הבי"ת בעבור. יחד - שנים שרשים חדד יחד ונקרא הזעם פנים, בעבור שיראה בהם כמו שמצינו פני ה' חלקם, ופניה לא היו לה עוד וענינו זעם וחרון. וכן פירוש ברזל - בעבור ברזל הוא מחודד. וכן הוא איש יחד בעבור פני רעהו, כלומר שהוא מחדד לריב עמו בעבור חמות רעהו.

רַלְבַּ״ג ברזל בברזל יחד. הנה כמו שהברזל מתחדד בברזל כן החברי' מתחדדים זה את זה בדבר העיון:

מְצוּדַת דָּוִד ברזל. כמו הלוטש ברזל הסכין באחר נעשית חדה ושנונה כן יחדדו איש פני רעהו ר״ל ת״ח היושבים יחד ועוסקים בתורה הנה מחדדים זא״ז:

מְצוּדַת צִיּוֹן יחד. מלשון חדידה ושנון:

יח נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד׃

רַשִׁ״י יאכל פריה. וכן שומר אדוניו יכובד, ויאכל פרי מעלליו:

אִבְּן עֶזְרָא נוצר תאנה - יתכן שיהיה דבק למעלה שאין ראוי להתחדד עם אדניו, כמו עם רעהו ומי שישמרהו מכל דבר רע האדון יכבדהו.

רַלְבַּ״ג נוצר תאנה. הנה כמו שנוצר התאנה יאכל פריה ולולי שמירתו אותה יאכלו אחרים פריה כן מי ששומר אדוניו ישיגנו ממנו הפרי הראוי ואחשוב שרמז באדוניו אל החלק המושל באדם והוא השכל כי כאשר ישמר אותו שלא ימשלו בו שאר כחות הנפש יקרה הכבוד והחכמה:

מְצוּדַת דָּוִד נוצר. כמו השומר אילן תאנה הנה יאכל פריה נוסף על השכר כן השומר אדוניו יאכל פרי גמול מעשיו כי עוד מכובד מן האדון נוסף על התשלומין:

יט כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב־הָאָדָם לָאָדָם׃

רַשִׁ״י כמים. הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך: כן לב האדם לאדם. חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים:

אִבְּן עֶזְרָא כמים, שאול - [יט-כ] פירוש כמים שגברו בעבור מים אחרים שיתערבו, גם כן הפנים בעבור הפנים. והטעם: חמות כמים כן לב האדם מלא רע, בעבור האדם שישנאהו והוא פירוש נכון. והזכיר שאול ואבדון, כי השונאים רעיהם בלבבם חנם יורדים אליהם והם לא תשבענה ועיני האדם כמו כן לא תשבענה לראות, כי כשתחזינה הולכין לאבדון, לא תאמר שבענו מראותו ונוסר.

רַלְבַּ״ג כמים הפנים. הנה כמו שיורשמו במים מפני המביט בהם ויחשב הרושם ההוא אל ראותו בדרך שירא' בזה תאר פניו כן ענין בלב האדם לאדם כי האדם ישיג מהות צורתו במה שישפע לו ממנה ומהשפע ההוא ישוב לב האדם לראות בו עצמו וזה מבואר מדברינו בספ' הנפש ובמאמר הא' מספר מלחמות ה' ושם התבאר איך ישכיל האדם זה הכח אשר לו להשגת המושכלות מופשט וערום מהמושכלות:

מְצוּדַת דָּוִד כמים. כמו דרך המים מראים את הפנים בדומים להפנים המסתכלים בה אם שוחקות שוחקות ואם עצבות עצבות כן לב האדם לאדם אם לבו טוב על חבירו ייטיב גם לבו ואם רעה תרע גם היא:

כ שְׁאוֹל ואבדה [וַאֲבַדּוֹ] לֹא תִשְׂבַּעְנָה וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה׃

רַשִׁ״י שאול ואבדה. לא תשבענה מלקבל את הרשעים לתוכם כשם שעיני האדם רשע לא תשבענה מלשוט אחר יצר הרע מלמלאות תאותו:

רַלְבַּ״ג שאול ואבדון. והוא החומר אשר הוא סבת ההפסד לא ישבעו בלבישתם הצורו' כי תמיד יבקשו צורות אחרות בסבת בלתי השמע הכחות המתפעלות מהם אל הכחות הפעלו' וכן לב האדם לא תשבענה מהמושכלות ובזה ביאר סוד עמוק מענין השכל וההיולי כי כמו שההיולי ערום מצד עצמו מהצורות ולו כח על קבולם כלם עד שייחס ההיולי אל הצורות הוא יחס השכל ההיולאני אל המושכלות:

מְצוּדַת דָּוִד שאול. הקבר והגיהנם אינם שבעים מלקבל אנשים וכן עיני האדם לא תשבענה מן העושר וחושק להרבות עוד:

מְצוּדַת צִיּוֹן שאול. בור הקבר: ואבדו. הגיהנם:

כא מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ׃

רַשִׁ״י מצרף. כלי עשוי לצרוף כסף והכור עשוי לבחון זהב ואיש נצרף ומתחשב לפי מהללו ע"י שהבריות מהללות אותו במעשיו הטובים נבחן לרבים אם טוב אם רע:

אִבְּן עֶזְרָא מצרף - אם. ריפות החטים הכתושים וכן הפירוש מצרף יש לכסף לצרפו. וכור לזהב – לזקקו. ואיש - כלומר כל אחד צרוף וזקוק לפי מהללו, כלומר לפי מה שנתכוון להללו, אבל אם תכתוש את האויל בתוך המכתשת בחזקה, לא תסור אולתו מעליו, כאשר תסור קליפת הריפות. ואיש - כמו ואיש לא נעדר ואיננו בן אדם.

רַלְבַּ״ג מצרף לכסף. הנה יש לכסף מצרף לצרוף ממנו סיגיו וזה ידוע לצורפי' ולזהב כור מיוח' ג"כ לבאר ממנו סיגיו וכן הענין בשאר הדברים כל אחד מהם בדרך המהולל בו אשר נתבאר בנסיון שיתבררו בו סיגיו אך מהאויל אין תחבולה שתוכל בה לברר סיגיו ר"ל אולתו כי הוא יחשב היותו חכם:

מְצוּדַת דָּוִד מצרף. הכסף וזהב כאשר ירצו לדעת הטובים המה וכמה יש בהם מן הסיג הנה יקחו מהם במשקל ידוע וישימו בכור והסיג ישרף ותשאר נקי ובזה יבחן הכל והאיש יבחן לפי מהללו כמו שמשבחין אותו בני אדם כן הוא:

מְצוּדַת צִיּוֹן מצרף. וכור שמות כלי הצורפים:

כב אִם תִּכְתּוֹשׁ־אֶת־הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא־תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ׃

רַשִׁ״י הריפות. חטים הנידוכים במכתש: מכתש. אסיתא מורטיו"ר בלעז: בעלי. הוא בוכנא פולין מורטר"ו בלעז על שם שמעלין אותו ומכין בו תמיד נקרא עלי:

רַלְבַּ״ג אם תכתוש. ולזה הוא מבואר שאע"פ שתכתוש אותו במכתש בתוך החטים שיכתשו בו בעלי להסיר קליפת' וסיגם לא תוכל להסיר מעליו אולתו והנה זכר זה בזה המקום לפי שאולת סבה חזקה למנוע השגת השלמות כי האויל יסתפק במה שיראה לו מהעניני' בתחלת המחשבה:

מְצוּדַת דָּוִד אם תכתוש. אם תשים את האויל במכתש בתוך החטים הנכתשים ועמהם תכתוש אותו ביד המכתש עכ״ז לא תסור ממנו אולתו כי לא יעזבה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תכתוש. ענין כתיתה וטחינה: במכתש. שם הכלי שכותשים בו: הריפות. מל׳ רפיון ור״ל החטים הנרפים הנקלפים מקליפותיהן וכן ותשטח עליו הריפות (שמואל ב י״ז:י״ט): בעלי. הוא יד המכתש שדוכין בו וכן והעלות וכפות (דברי הימים ב׳ כד):

כג יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים׃

רַשִׁ״י פני צאנך. אל יקלו בעיניך להתבונן בם תמיד מה הם צריכים:

אִבְּן עֶזְרָא ידוע, חסן, גלה, כבשים, ודי - [כג-כז] ה' דבקים: שית לבך - שלא תשכחם ואל תשת לבך אל מעלה גדולה, כי לא לעולם קיימים האוצר והמלוכה, נראה הדשאים והעשבים יאספו עמך ויהיו מאכל לצאנך והכבשים יהיו בעבור מלבושיך ועתודים חלף שדה והחלב כענין מאכלך, ומאכל בני ביתך וחיים שתחיינה בו נערותיך.

רַלְבַּ״ג ידוע תדע. הנה כאש' תרצה לקחת המושכלות מהחוש דע פני צאנך והם המוחשו' אשר ישרוך אליהם: ושית לבך לעדרים. ר"ל למוחשות המסכימות אשר ישלם בהם ההשנות כי מהם תעמוד על המושכלות האמתיו' ולו תסתפק במה שתגיע מהחוש בזולת ההשנות הראוי בו יקרה מזה הטעות הרבה בקנין המושכלות כמו שהתבאר במקומותיו והנה לזאת הסבה המשיל זה לכאן כמו שאמר בספר שיר השירים כעדר הרחלי' לפי מה שבארנו שם:

מְצוּדַת דָּוִד ידוע. תן לבך לדעת בעצמך פני צאנך מה הם צריכים: שית לבך לעדרים. לתת להם די מחסורם וכפל הדבר במ״ש:

מְצוּדַת צִיּוֹן שית. ענין שימה:

כד כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם־נֵזֶר לְדוֹר דור [וָדוֹר׃]

רַשִׁ״י כי לא לעולם חוסן. שאם אתה עשיר בכסף ובזהב שמא לא יתקיים לעולם לכך אל תבזה דברים קטנים שלך:

אִבְּן עֶזְרָא חוסן - אוצר.

רַלְבַּ״ג כי לא לעולם חוסן. וראוי שתזדרז בקנין המוחשות בזה האופן כי לא יתמיד לאדם לעולם חוסן ותוקף וכח להשתדל באלו ההשגות ולקנותם כי במות האדם יסור ממנו זה הכח אשר לו מצד החומר ואע"פ שהנזר והמלכות שיהי' לשכל במה שקנה מהמושכלות הוא מתמיד לו לדור ודור כי השכל הנקנה הוא נצחי והוא ידע כי המוחשו' יגיעו תחלה לחושי' ואחר יגיע באמצעותם אל החוש המשותף ומדרגת' בו קרובה אל המדרגה שהיתה להם בחוש חוש אלא שלא יתפעל החוש המשותף מהם באופן הפעולות החושים ממוחשיהם ואחר זה יתקרבו אל ההשגות אל הרוחניות ויוסרו מהם הרבה מהקליפות בהגיעם אל הזוכר והשומר והדמיון כמו שנתבאר בספר החוש והמוחש:

מְצוּדַת דָּוִד כי וגו׳. עם כי כביר מצאה ידך מ״מ גם מזה אל תנח ידך כי לא לעולם יתקיים חוזק העושר ותהיה אז נושע בעדרי הצאן: ואם נזר. וכי נזר העושר היא דבר המתקיים לכל ימי הדורות וכפל הדבר במ״ש:

מְצוּדַת צִיּוֹן חוסן. ענין חוזק ויאמר על העושר וכן חוסן ויקר יקחו (יחזקאל כ״ב:כ״ה): נזר. כתר:

כה גָּלָה חָצִיר וְנִרְאָה־דֶשֶׁא וְנֶאֶסְפוּ עִשְּׂבוֹת הָרִים׃

רַשִׁ״י גלה חציר. כשגלה החציר בימי ניסן ויראה הדשא ונאספו עשבים לצמוח אז ייטיב לך שיהיו גזותיהם של כבשים ללבושך:

רַלְבַּ״ג גלה חציר. ולזה אמר שכאשר גלה חציר וסר והוא העשב שיוציא חוש ממוחשיו אז יוציא דשא בחוש המשותף:

מְצוּדַת דָּוִד גלה. לפעמים נגלה החציר ונראה דשא ופעמים נאספו וכלו עשבות הרים לזה תן דעתך להכין לעת אשר לא תמצא:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונאספו. ענין כליון כמו אסף אסיפם (ירמיה ח׳):

כו כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים׃

רַשִׁ״י ומחיר שדה. ישוו לך העתודים כי תאכל הבשר ותמכור העורות:

אִבְּן עֶזְרָא מחיר כסף - חלוף כמו כסף מחיר זה ולפי דעתי ממנו מחיר כלב חלוף ותמורה, ונראה מהיום שעבר וכן הפירוש פני צאנך אשר שמו פניהם ללכת שם. שית לבך - שלא תשכחם ואל תשת לבך אל מעלה גדולה, כי לא לעולם קיימים האוצר והמלוכה, נראה הדשאים והעשבים יאספו עמך ויהיו מאכל לצאנך והכבשים יהיו בעבור מלבושיך ועתודים חלף שדה והחלב כענין מאכלך, ומאכל בני ביתך וחיים שתחיינה בו נערותיך.

רַלְבַּ״ג כבשים ללבושיך. וכאשר נכרתו אלו העשבי' יקבלם הכח הזוכר והשומר באופן שיהיו מהם כבשי' ללבוש השכל לבוש עדיו ותמורת תבואת שדה יגיעו לך עתודים שהם יותר נכבדי' מתבואת השדה לאין שיעור:

מְצוּדַת דָּוִד כבשים. גיזת הכבשים יהיה לצורך מלבושך והעתודים יהיו לך בערך שדה כי כמו תבואת השדה נקצרת בכל שנה ושנה והארץ לעולם עומדת כן גיזת העתודים תתמיד והעתודים קיימים ומעברין נקבותיהם ומולידים ולדות הרבה ואף המה קיימים לבעליהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ומחיר. ענין ערך הדבר ושויו כמו יקחו במחיר (דברי הימים ב׳ א׳) עתודים. עזים זכרים:

כז וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ׃

רַשִׁ״י ודי. פרנסתך: ללחמך וללחם ביתך. תסתפק בחלב העזים הרי מליצתו, והמשל כן הוא, פני צאנך הרב המתמנה על הצבור ישאם בחיקו וינהלם לאט, כי לא לעולם חסן, ובזאת יאכל פירות והקרן קיימת: גלה חציר. כשיתפשטו שמועותיו ותגדל התורה על ידו אז יהיו הכבשים האלה לבושו יהיו התלמידים לו לשם ולבוש הוד והדר:

רַלְבַּ״ג ודי חלב. ויגיע לך מהם חלב עזים מה שיספיק ללחמך והוא שיקנה מהם מהמושכלות ויספיקך ללחם ביתך אשר יבנה בחכמה ובו חיים לנערותיך והם הכוחות המשרתו' השכל וזה יהיה מפני ב' צדדין הצד הראשון כי בחכמה יתיישר האדם להשיג לחם חוקו בקלות כאמרו ארך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד והצד הב' כי בה יהיה האדם מושגח מהש"י וימצא לו מפני זה לחם חוקו וישמר מהרעות הנכונות לבא עליו:

מְצוּדַת דָּוִד ודי חלב עזים. יהי לך די מחסורך חלב עזים למאכלך ולמאכל אנשי ביתך ובזה ימצא חיים לנערותיך ולא ימותו ברעב והוא למשל לומר אף אם חכמת בדברים עיונים למוד גם דברים פשוטים קלי העיון ותוכל לעסוק בהם לעת תחלש כח העיוני וללמד עם מי אשר קצרה דעתו להשכיל דברים עיונים ותחיה אותו בדברים פשוטים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ודי. ענין ספוק הצורך: ללחמך. למאכלך: ללחם ביתך. כמו וללחם ביתך בוי״ו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.