א
אַחֲרֵי־כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת־פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת־יוֹמוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
ויקלל את יומו - אעפ"י שלא ישיג ליום ברכה או קללה, לכן מרוב הצער יאמר המצטער: מקולל יהא היום שנולד בו והשעה שנולד בה. גם יש ימים שיהיו כן בהיות שני המאורות על מתכונה קשה, וזה צריך פירוש ארוך. וכן אמר ירמיה: ארור היום אשר יולדתי בו ויש אומר: כי על שם היום מהשבוע יאמר, שהיה מתאוה שלא ישמע זכרו, הוא היום שנולד בו. והנכון הוא הראשון.
מְצוּדַת דָּוִד
אחרי כן. כאשר חלפו שבעת הימים: ויקלל את יומו. אשר נולד בו בחושבו שכל מקרי האדם המה מוגבלים ומסודרים לפי מערכות הכוכבים בעת הלידה וההריון ולזה הוכח גם הוא במכאוב כי לא מצא בעצמו עון אשר יחטא ואשם ולכן ממרירות לב קלל יומו על כי בו הורו מערכות הכוכבים בו לרעה:
ב
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃
רַשִׁ״י
מענה איוב ויען. ויצעק שכל ענייה האמורה בתורה אינה אלא לשון הרמת קול ואב לכולם וענו הלוים קול רם (דברים כ״ז:י״ד):
אִבְּן עֶזְרָא
ויען איוב - כמו: וענית ואמרת בהביאו הבכורים ויהיה עניינו כמתחיל, או שאלוהו חבריו אחר מלאת שבעת ימים, מה לך? אז ענה להם. וכן: וענית ואמרת בהביאו הבכורים ישאלוהו הכהנים, מה זה? ידוע כי אין בלשון הקדש סימן שיורה על סימן האמצעי ואין בלשונם חוץ מעתיד ועבר, וכל מה שתמצא באיוב שהוא לשון עתיד, הוא בינוני או לשון עבר.
מְצוּדַת צִיּוֹן
ויען. עניינו הרמת קול וכן וענו הלוים וגו׳ קול רם (דברים כ״ז:י״ד):
ג
יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר׃
רַשִׁ״י
אולד בו. לשון עתיד שהיה אומר הלואי ויאבד היום שהייתי עתיד להולד בו ואז לא הייתי נולד: והלילה. אף היא תאבד: אמר. שיאמר המבשר אשר עליו הדבר מוטל: הורה גבר. שעיבר אבי את אמי, בנקבה נוהג לומר הורתה ובזכר נוהג לומר הורה את הנקבה: והלילה אמר. זה א' מן המקומות שחיסר המקרא את דבריו מפני שלא הוצרך לפרש מי הוא ומליצתו אמר האומר, (ודומה לו הירוצין בסלע סוסים אם יחרוש בבקרים) היה לו לומר אם יחרוש אדם בבקרים ורז"ל אמרו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו:
אִבְּן עֶזְרָא
יאבד יום - היה מתאוה שיאבד בתחלה היום שנולד בו - אם נולד ביום, ואם נולד בלילה שתאבד הלילה, שאמר המבשר: הורה גבר, וכמוהו: ויאמר ליוסף. והורה - כמו: יולד, וכמוהו: ותהר את מרים, כי היום שנולד בו יהיה יום חשך. והנכון שיתאוה להיותו יום חשך, עד שלא יהיה יום וזה טעם יאבד יום ולילה, הם כנגד הארץ מפאת השמש, בעבור היות הארץ באמצע הגלגלים וצבאות מעלה, ואין להם חשך כלל. גם קדרות הלבנה מפאת הארץ, שהיא למטה אין אור אלא ממעל, וזה עניין אל ידרשהו אלוה ממעל, כי הארץ היא חשך.
רַלְבַּ״ג
והלילה אמר הורה גבר. הרצון בו הלילה שאמר המבשר שהורה בה גבר והוא ליל ההריון ויחס ההריון ללילה להיותו עת המשגל לפי החק האנושי ארז"ל מלאך הממונה על ההריון לילה שמו:
מְצוּדַת דָּוִד
יאבד. היום אשר נולדתי בו יהיה אבוד ר״ל בכל שנה כשיבוא היום ההוא יהיה בו חושך עד שיהיה אבוד ממנו שם יום: והלילה אמר הורה גבר. ר״ל וכ״כ תהיה אבודה הלילה אשר המשכיל לדעת מתי היתה זמן העבור אמר באותה הלילה עיבר אבי את אמי (כי זמן הלידה נראה וידוע לכל אבל זמן העיבור לא יבין כ״א המשכיל בחכמה):
ד
הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ אַל־יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְאַל־תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה׃
רַשִׁ״י
היום ההוא יהי חשך. תמיד בכל שנה כשיגיע אותו יום: אל ידרשהו אלוה ממעל. לטובה: ואל תופע עליו. נהרה אורה כמו צוהר ומתרגמינן ניהור:
אִבְּן עֶזְרָא
תופע - כמו תשקיף: נהרה. אור וכמוהו ונהורא עמיה שרא. ויש אומרים: כי כמוהו: המנהרות אשר בהרים.
מְצוּדַת דָּוִד
אל ידרשהו. להשפיע בו טובה ממעל: ואל תופע. לא תזריח בו אורה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
תופע. תזרח כמו הופיע מהר פארן (שם לג): נהרה. אורה כמו ונהורא עמיה שרא (דניאל ב׳:כ״ב):
ה
יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן־עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם׃
רַשִׁ״י
יגאלהו. כמו לחם מגואל (מלאכי א׳:ז׳) במה גאלנוך (שם) והוא ל' ליכלוך: צלמות. צל של מות (חשך) שאינו מאיר לעולם: עננה. אפילה: כמרירי יום. שדים המושלים בצהרים כמו קטב מרירי והוא מושל בצהרים שנאמר ומקטב ישוד צהרים (תהילים צ״א:ו׳):
אִבְּן עֶזְרָא
יגאלהו - מן לחם מגואל. ויש אומר: שהוא מן גאל ועניינו שיפדוהו וימשכוהו לנפשם והוא רחוק. יבעתוהו - יפחידוהו שלא יעמוד כמו: יבעתתו רוח רעה. כמרירי יום - כמו: קטב מרירי. ויש אומרים: כי הכף כמו כחצי הלילה, כמסיגי גבול. ועניין מרירי יום - חוזק החום הדומה לסם המות ואם נולד בלילה, הלילה ההוא יקחהו אופל.
רַלְבַּ״ג
יגאלהו. יטנפוהו וילכלכוהו או יהיה הרצון בו שיהיו גואלין וקרוביו חשך וצלמות בדרך שישכנו עמו תמיד והכל עולה לענין אחד: כמרירי יום. הוא מענין עורנו כתנור נכמרו רוצה לומר חמימות היום ובא במשקל סגריר והרצון בו שיבעתהו האידים העולים בסבת חמימות היום עד שימנעו אורו: (ו ;) אל יחד בימי שנה הרצון בו לא יהיה אחד בימים שלא יבא במספר עמהם:
מְצוּדַת דָּוִד
יגאלוהו חשך וצלמות. ילכלך ויטנף אותו ותשכון עליו חשכת הענן: יבעתוהו. יפחדוהו תוקף חמימות היו׳ ר״ל האידים העולים בסיבת תוקף החום ימנעו אורו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יגאלהו. כמו יגעלהו בעי״ן ועניינו טנוף ולכלוך וכן לחם מגואל (מלאכי א): וצלמות. צלו של מות הוא חשכת הקבר: יבעתוהו. מל׳ בעתה וחרדה: כמרירי. ענין חמימה כמו כתנור נכמרו (איכה ה׳:י׳) ובאה בהכפל למ״ד הפעל על משקל סגריר (משלי כז):
ו
הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל־יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל־יָבֹא׃
רַשִׁ״י
אל יחד. אל ישמח כמו ויחד יתרו (שמות יח) (פ"א אל יתאחד סא"א):
אִבְּן עֶזְרָא
יחד - יתחבר מן יחד. והנכון בעיני: שהוא אל ישמח, כמו: ויחד יתרו עניינו אל ישמח להיחשב בימי שנה.
מְצוּדַת דָּוִד
הלילה ההוא. אשר עיבר בו אבי את אמי: יקחהו אופל. האופל יקח אותו לחלקו לישמש בו: אל יחד. אל יתאחד בימי שנה להתחבר עמהם להיות כמותם ואל יבוא בימי מספר החדשים וכפל הדבר במ״ש:
ז
הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד אַל־תָּבֹא רְנָנָה בוֹ׃
רַשִׁ״י
גלמוד. יחיד, וחסר מאדם ומכל בריה:
רַלְבַּ״ג
גלמוד. הרצון בו יחידיות ר"ל שלא ילכו בלילה חברת האנשים יחד:
מְצוּדַת דָּוִד
יהי גלמוד. כ״כ יגדל בו החשך עד שיהיה יחידי ר״ל לא ילכו בו חבורות אנשים יחד לטייל ולא תבוא בו א״כ רננה כי דרך חבורות אנשים ההולכים יחד לטייל אשר ישירו וירננו בדרך מהלכם אבל כשלא ילכו בו חבורות לא ישמע בו רננה:
ח
יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי־יוֹם הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן׃
רַשִׁ״י
יקבוהו. יקללוהו כמו קבה לי (במדבר כב): אוררי יום. המקללים את ימיהם, לפי שהם מכוונים לקלל קללה מתוך צערם: העתידים עורר לויתן. להיות ערירים במחברתם ליחד ליווי שלהם מחברת איש ואשתו מאין בנים, ובגמ' ירושלמי ראיתי עורר לויתן לקונן על ליווי שלהם כשימות כמו לא יערער על מתו:
אִבְּן עֶזְרָא
העתידים - שהם מזומנים לעורר אבלם, כמו: ועתדה בשדה לך. ועתידותיהם שוסיתי. ונו"ן לויתן מקום מ"ם ועניינו: אבל. ובדברי רבותינו ז"ל: אשה לא תעורר לויתה במועד. ויש אומרים: כי על אנשי ספינה שחשבה להישבר מדבר, שקללו היום שנכנסו בה, שהם עתידים שיאכלם לויתן והוא מין דג גדול. והקרוב, כי אוררי יום הם הספדנים בכל לשון, שיקללו הימים.
מְצוּדַת דָּוִד
יקבהו וגו׳. הספדנים המאררים בהספדם את יום מיתת המת אשר יספדוהו ומוכנים המה לעורר אבלות ולמדו לשונם לארר ולקלל המה יקבוהו את הלילה ההוא:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יקבהו. ענין קללה כמו לכה קבה לי (במדבר כ״ב:י״א): העתידים. המוכנים כמו להיות עתידים ליום הזה (אסתר ג׳:י״ד): עורר. מל׳ התעוררות: לויתן. ענין אבלות ובירושלמי לא תעורר אשה לויתה במועד (מ״ק פרק משקין):
ט
יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו־לְאוֹר וָאַיִן וְאַל־יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי־שָׁחַר׃
רַשִׁ״י
נשפו. חשך אישונו: בעפעפי. בזהרורי כמו ועפעפינו יזלו מים (ירמיהו ט׳:י״ז):
אִבְּן עֶזְרָא
נשפו - תמצא מלת נשף להתחלת הלילה ולאחריתו. בעפעפי שחר - יש אומרים: כמו: השקפה, וכמוהו: התעיף עיניך בו ואיננו. והנכון שהוא על דרך משל בעינים, והשחר דמה להם והענין, כאשר יפתח השחר עפעפיו כעינים, שיש להם עפעפים והוא האישון ונקרא עפעף על שם החור.
רַלְבַּ״ג
ככבי נשפו. הם הככבי' הגדולים הנראים בתחלת הלילה ובסופה ולא ימנע הראותה האור הנמצא אז: ואל יראה בעפעפי שחר. ר"ל שלא יבקע השחר:
מְצוּדַת דָּוִד
כוכבי נשפו. אף הכוכבים הגדולים הנראים בתחלת הלילה ובסופו גם המה יהיו חשוכים בהלילה ההוא עם כי אורם רב עד שלא ימנע הראותם בעבור קצת האורה אשר היא בתחלת הלילה ובסופו: יקו. הלילה ההוא יקוה שיבא אחריו אור השמש ולא יהיה כי לא תזרח השמש ביום שלאחריו ואפ׳ בבקיעת השחר וזהרו לא יראה הלילה ההוא כי לא יאיר אחריו אור השחר:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נשפו. תחלת הלילה וסופו שניהם קרואים נשף ובדרז״ל תרי נשפי הוו וכו׳ (ברכות ג) והוא ענין חשך כמו בנשף בערב יום (משלי ז׳:ט׳): בעפעפי. הוא אישון העין והושאל לבקיעת אור השחר והוא האור הנוצץ בפאת המזרח טרם יגלה השמש שהוא נראה כפתיחת העין:
י
כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי׃
רַשִׁ״י
כי לא סגר. מי שיכולת בידו לסגור וגם זה מן המקראות דומין להלילה אמר: דלתי בטני. שיצאתי ממנו שאם עשה כן ויסתר עמל מעיני:
אִבְּן עֶזְרָא
לא סגר - יחסר פותח הרחם: דלתי בטני - הטבור שממנו יבא המאכל לולד קודם שיולד.
רַלְבַּ״ג
דלתי בטני. ר"ל הבטן אשר היה בו הריוני והוא בטן אמי:
מְצוּדַת דָּוִד
כי לא סגר. ר״ל בעבור זה יהיו מקוללים כן על אשר לא שפטו אז מערכת השמים לסגור דלתי בטני הוא הטבור אשר דרך בו יבא המאכל להזנת הולד כ״א היה נסגר הייתי אז מת במעי אמי והיה א״כ נסתר מעיני העמל אשר אני עתה בו:
יא
לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע׃
רַשִׁ״י
למה לא מרחם אמות. מיציאתי מרחם (הייתי סא"א) מוכן למות מיד ומדבר בלשון עתיד כאלו עומד עכשיו ביום יציאת הרחם ואומר (למה) לא אמות עתה ולמה לא מבטן יצאתי ואגוע. למה לא היתה לי גויעה מוכנת:
מְצוּדַת דָּוִד
למה לא מרחם אמות. כאומר ואם בעבור סכנת אמי נשארתי חי במעיה למה לא מתי מיד בצאתי מן הרחם: מבטן. כאשר יצאתי מבטן היה לי לגוע ולמות וכפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
אמות. אמר דבריו כאלו ידבר עד לא יולד: ואגוע. ואמות כמו כי גוע אהרן (במדבר כ׳:כ״ט):
יב
מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה־שָּׁדַיִם כִּי אִינָק׃
רַשִׁ״י
מדוע קדמוני. ברכי אמי קודם למיתה: כי אינק. נגזר עלי לינק מהם לפי שהוא מדבר ביום לידה הוא מזכיר דברים של אחריו בלשון עתיד:
מְצוּדַת דָּוִד
מדוע קדמוני. מדוע באו לפני ברכי המילדות כמשפט המילדת לקבל אותי בצאתי מן הרחם כמשפט המילדת הלא טוב היה לי ליפול בארץ ולמות: ומה שדים. למה נמצאו שדים לאמי להניק אותי הלא טוב הי׳ לי בהעדרם כי מיד הייתי מת ברעב:
מְצוּדַת צִיּוֹן
קדמוני. באו לפני כמו ולא יקדמנה מגן (ישעיהו ל״ז:ל״ג): ומה. ענינו כמו למה וכן מה יתאונן אדם (איכה ג׳:ל״ט):
יג
כִּי־עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי׃
מְצוּדַת דָּוִד
כי עתה. א״כ היה הייתי א״כ עתה שוכב בקבר בהשקט וכאשר הייתי ישן בקבר אז היה לי מנוחה וכפל הדבר במ״ש:
יד
עִם־מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ׃
רַשִׁ״י
הבונים חרבות למו. זהו דרך למעמידי שם לבנות ערים נחרבות לזכרון להם כמו (ישעיה נח) ובנו ממך חרבות עולם וקורא לך גודר פרץ כלו' עם שרים ובעלי שם או הלואי שלא נודעתי ואהיה כנפל ומה שכתב לא אהיה כנפל טמון מפני שעומד על לשון שהתחיל לדבר בלשון תימה ומוסב על למה לא מדוע קדמוני ברכים או מדוע לא אהיה כנפל טמון:
רַלְבַּ״ג
הבונים חרבות למו. ר"ל שהם בונים המקומות אשר היו חרבים לקרא שמם על הבניינים ההם:
מְצוּדַת דָּוִד
עם מלכים. הייתי א״כ שוכב עם מלכים ודומה להם כי לא ניכר בקבר יתרון לזה על זה: הבונים וגו׳. דרך המלכים והגדולים לבנות ערים חרבות ושוממות למען היות להם לזכרון:
טו
אוֹ עִם־שָׂרִים זָהָב לָהֶם הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף׃
מְצוּדַת דָּוִד
או עם שרים. או הייתי שוכב דומה לשרים בעלי הזהב וכאומר הנה בקבר לא היה ניכר יתרון עלי לא לבעלי הממשלה ולא לבעלי העושר אבל עתה אל מי אדמה ואשוה:
טז
אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא־רָאוּ אוֹר׃
רַשִׁ״י
כעוללים. תינוקות ולכך קורא אותם עוללים שכולם שחוק וליכלוך כמו (לקמן טז) ועוללתי בעפר וכמו ויתעללו בה כל הלילה (שופטים יט):
מְצוּדַת דָּוִד
או כנפל טמון. מוסב על למה האמור בתחילת הענין לומר או למה כנפל טמון לא אהיה ר״ל למה לא הייתי נפל והוא הנופל מרחם קודם זמנו עד לא כלו חדשיו בעוד לא נתפשטו איבריו ועדיין הוא מקופל וטמון קצתו בקצתו: כעוללים וגו׳. הם הנפלים אשר לא ראו אור העולם וכפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
טמון. מכוסה ונסתר: כעוללים. כן יקרא התינוק הרך כמו עוללי טפוחים (שם ב) וכן יקרא במעי האם:
יז
שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ׃
רַשִׁ״י
חדלו רוגז. נמנעים מרוגזם שהיו נוהגים ורגילים להרגיז בארץ: ושם ינוחו. ושם נחו דבר ההווה כתבו בלשון עתיד:
רַלְבַּ״ג
חדלו רוגז. ר"ל חדלו יראה כמו העניין באמרו לב רגז שהרצון בו לב ירא והרצון בזה שאחר המות סרה ידאת הרשעים מעל האנשים:
מְצוּדַת דָּוִד
שם. ר״ל מה שאתאוה לשכון בקבר הוא בעבור כי שם חדלו הרשעים מרגזם ולא יוסיפו להתרגז ולכעוס על אנשים ומצאו א״כ שוכני הקבר מרגוע מן הרשעים: יגיעי כח. אותם שהיה כחם יגע ועיף מן העמל הנה שם ישכנו במנוחה:
יח
יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ׃
מְצוּדַת דָּוִד
יחד. האנשים שהיו במאסר עד לא מתו הנה שם כולם יחד בהשקט ושאנן ואין מי ישמע שם קול נוגש המכריז לעבודת המלך:
יט
קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו׃
רַשִׁ״י
קטן וגדול שם. שם ניכר מי חשוב ומי שפל ולפי שאותה גדולה גדולת עולם הוא ואותו שפלות שפלות עולם היא:
מְצוּדַת דָּוִד
קטן וגו׳. ר״ל שם שוה הקטן להגדול ואין יתרון לזה על זה ושם נעשה העבד חפשי מאדוניו כי לא יעבדנו עוד:
כ
לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ׃
רַשִׁ״י
למה יתן. (הנותן והוא הקב"ה): לעמל אור. למי שגדל בעמל וצרה למה נותן לו אור עולם ולא המיתו בהוולדו:
מְצוּדַת דָּוִד
למה יתן. ר״ל ואם אמנם הקבר הוא מקום מנוח ומרגוע למה יתן אור העולם למי שנפשו עמל בצרות ולמה יתן חיים וגו׳ וכפל הדבר במ״ש:
כא
הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים׃
רַשִׁ״י
המחכים למות. למרי נפש התאבים ומתאוים למות וקובלים לאמר איננו: ויחפרוהו. מרגלים אחריו: ממטמונים. יותר משמרגלי' אחר מטמוני אוצרות והיו:
רַלְבַּ״ג
ויחפרוהו ממטמונים. ר"ל שהם יבקשו המות יותר ממטמונים:
מְצוּדַת דָּוִד
המחכים. הלא המה אשר יקוו למות ומדוע איננו ואף כי יחפשו אחריו יותר מאחר מטמונים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
המחכים. המקוים כמו וחכיתי לה׳ (ישעיה ח): ויחפרוהו. מל׳ חפירה ור״ל יחפשו כי המחפש חופר בקרקע: ממטמונים. מאוצרות כי הדרך להניחם במקום טמון ונסתר:
כב
הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי־גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ־קָבֶר׃
רַשִׁ״י
שמחים אלי גיל. וישישו אם היו מוצאים קבר: אלי גיל. בשביל הגילה והששון של (מציאות) קבר:
אִבְּן עֶזְרָא
אלי גיל - יש אומרים: כי גיל תנועה לשמחה ולאבל, כמו רנה. ואחרים אומרים: כי עניינו כמו השמחים ללכת אל גיל כן ישישו, חזר ופירש מי הוא מהמחכים למות, הוא.
מְצוּדַת דָּוִד
השמחים. הנה האנשים שלימי הדעת השמחים אל דבר אשר ראוי ונכון לגיל בו הלא המה ישישו כאשר ימצאו קבר וסיבת מות:
כג
לְגֶבֶר אֲשֶׁר־דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ׃
רַשִׁ״י
לגבר אשר דרכו נסתרה. כל טובות אשר פעל נסתרו מאת בעל הגמול ולא הביט בהם: ויסך אלוה בעדו. עשה מחיצה לפניו לסיגרו במסגר כמו (הושע ב׳:ח׳) הנני שך את דרכך:
אִבְּן עֶזְרָא
הגבר אשר דרכו נסתרה - ממנו והאל סגר עליו וזה עניין ויסך אלוה בעדו כמו יסגור על איש, והגאון רב סעדיה פירש בו: להפך, ואמר: כי עניינו כי אין צורך לחיים אלא הגבר אשר דרכו נסתרה אפילו באכילה לא יתענג.
רַלְבַּ״ג
ויסך אלוה בעדו. ר"ל שגדר השם בעדו דרכו אשר ילך בה עד אשר ימנעו ממנו כל מבוקשיו:
מְצוּדַת דָּוִד
לגבר. מוסב למעלה לומ׳ הלא ישישו כאשר ימצאו קבר לגבר אשר דרכו נסתרה ממנו שיש לו קושי המזל לבל יוכל לעשות דרכו לגמור מעשהו אשר החל ואלוה עשה גדר בעד דרכו לבל יוכל לעבור בו ובעבור זה ישישו שלימי הדעת כאשר ימצאו לו קבר כי יאמרו טוב מותו מחייו והואיל וכן הוא למה יתן א״כ לעמל אור:
כד
כִּי־לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי׃
רַשִׁ״י
תבא. באה: ויתכו. לשון נתך ארצה נגרים ויורדים כמים ויש לפרש נתיכה ל' רבייה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויתכו כמים שאגותי - עד שיבכה, או הוא על דרך משל, שלא יתערב כי אם ירוצצו זאת אחר זאת ולא תפסקנה.
רַלְבַּ״ג
ויתכו כמים שאגותי. ר"ל שכבר נגרו אחת אחר אחת כמים הנגרים אשר ירוצו רץ לקראת רץ בלי הפסק:
מְצוּדַת דָּוִד
כי לפני לחמי. למה לי חיים הלא מר לי מאד כי אף לפני מאכלי תבוא אנחתי ולא הלכה הצער בשמחת תענוג המאכל ושאגותי המה תכופים מבלי הפסק כמי׳ הנגרים ויורדים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ויתכו. ענין שפיכה ויציקה כמו עד נתך מים (שמואל ב כ״א:י׳): שאגותי. צעקותי:
כה
כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי׃
רַשִׁ״י
פחד פחדתי. כל ימי עמדתי בפחד על זה כמו שאמרנו (לעיל א) ויהי כי הקיפו וגו': ואשר יגורתי. הן עתה הועתד ונגזר שיבא לי:
מְצוּדַת דָּוִד
כי פחד. הפחד אשר פחדתי בעת שלותי פן יבואו עלי הרעות האלה הנה כן באו אלי: ואשר יגורתי. כפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
כי פחד פחדתי. אשר פחד פחדתי וכן כי גוע אהרן (במדבר כ׳:כ״ט): ויאתיני. באה עלי כמו אתא בקר (ישעיה כא): יגורתי. ענין פחד כמו ויגר מואב (במדבר כב): יבא לי. כמו בא לי:
כו
לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא־נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז׃
רַשִׁ״י
לא שלותי. מדאגה זו והנה ויבא רוגז:
רַלְבַּ״ג
ויבא רגז. ר"ל מה שהייתי ירא ממנו ויהיה רוגז מענין יראה על דרך אמר שם רשעים חדלו רגז: ביאור דברי המענה צעק איוב ואמר יאבד יום אשר יולדתי בו והלילה אשר היה בו ההריון לאמי, היום ההוא יהיה חשך, היום ההוא אשר יולדתי בו יהיה חשך אל ישתדל בו אלוה ממעל להזריח עליו השמש ולא יאיר עליו שום אורה יהיה עם היום ההוא חשך וצלמות בדרך שלא יהיה אוד בו, יבעתהו האדים החזקים העולים בסבת חוזק החום מהיום, הלילה ההוא אשר הרתה בו אמי יקחהו אופל עד שלא יהיה בו אור הככבים לא יהיה נמנה באחת מימי השנה עד שיצורף אל השנה ולא יבא במספר הירחים עד שיצורף אל החדש, הנה הלילה ההוא יהי גלמוד עד שלא ילכו בו חברת האנשים במבואות העיר וברחובותי' ולא תבא בהם רננה בו, ואמנם אמר זה לפי שמנהג ההולכים בלילה שישירו וירננו, יקללו הלילה ההוא כל האנשים העתידים לעורר אבלם על קושי יומם שהם מקללים הזמן בסבת מרירות נפשם, יחשכו הכוכבים הגדולם הנראים בלילה ההוא בתחילתה ובסופה עם הסתר שאר הכוכבים בסבת האור הנמצא אז ויתמיד החשך בלילה ההוא לבלתי סור, יקוה לאור השמש ולא יזרח ולא יבקע השחר בה בדרך שלא יהיה אחריה יום, כי לא סגר הלילה ההוא דלתי בטן אמי שלא תתעבר והי' מסתיר בזה עמל מעיני ואחר שנתעברה למה לא מתי מעת צאתי מרחם אמי עד שתכף שיצאתי מבטן אגוע כי זה היה יותר טוב לי מחיותי לראות בזה הרע אשר מצאני, מדוע קדמוני ברכי' ברכי המילדת להצילני בעת הלידה ולמה נמצאו שדים לאמי להניק אותי להחיותי, כי עתה אם הייתי מת מרחם הייתי שוקט ונח מאלו הרעות בקבר, עם מלכים ויועצי ארץ אשר הם בונים המקומות החרבים למו להקרא שמם עליהם, או עם שרים זהב להם הכונסים להם אוצרות כסף הנה אלו האנשים עם טוב הצלחתם לפי הנראה לא היה להם בקבר יתרון עלי, או למה לא הייתי נפל שאמות מרחם ולא יושלם ההריון כי כמו העוללים המתים במעי אמם אשר לא ראו אור הנה המות נבחר מאד וזה כי בעת המו' סרה יראת הרשעים מעל האנשים ר"ל שהמתים אינם יראים מהרשעים ושם ימצאו מנוח היגעים כל האסירים הם הם שאננים בקבר ולא שמעו קול נוגש, שוה המות לקטן ולגדול אין יתרון בו לאחד על האחד ושם העבד חפשי מאדניו לא יעבדנו ולא ירדה בו, הנה תמה למה יתן השם לאיש הקשה יום אור החיים ולמה יתן חיים לאנשים המרי נפש, והנה המות להם יותר טוב עד שמחכים למות למצוא מרגוע לנפשם ולא ימצאוהו וישתדלו למצוא אותו יותר ממטמון לרוב תשוקתם אליו אם יאמר האומר כי לא די עדות בתשוקתם אל המות שיהיה המות יותר טוב להם כי כן מנהג החולים שתהיה תשוקתם אל מה שיזיקם ולא יתכן לומר שיהיו הענינים ההם המזיקים טובים להם מפני תשוקתם אליהם הנה אנחנו נמצא שהאנשים האחרים השמחים אל מה שראוי לשמוח עליו ישמחו ויגילו כי ימות האיש קשה יום אשר גדר השם דרכו עד אשר לא יוכל להשיג דבר ממה שיבקשהו לראותה כי המות טוב לו ואולם זכר השמחים אל מה שראוי לשמוח עליו כי מהם לבד חלקת ראייה בזה הענין לפי שבכאן אנשים רעי התכונה ישמחו כי ימצא רע לזולתם ולא תעיד שמחתם על הרע ההוא שיהיה הרע ההוא טוב למקבלים אותו וזה מבואר בנפשו ואחר שהתיישב שהמות טוב לכמו אלו האנשים המרי נפש הנני תמה למה השתדל השם שיתן לי חיים שכבר השיגני מהמרירות עד שתמיד אני מתאנח גם בעת היות מאכלי לפני אשר היה ראוי שישכחני צרתי השתדלותי בלקיחת מזוני ונתכו כמים שאגותי אחת אחר אחת כמים הנגרים בלי הפסק כי אין הפסק בין שאג' לשאג', הנה פחד פחדתי בעת שלותי פן יביאוני הרעות האלה אשר באו לי ואשר יגרתי בא לי, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי, מזה הפחד עד שבא מה שהייתי ירא ממנו, והכלל העולה מהדברים הוא שדעת איוב היה שכל מקרי האדם הם מסודרים ומוגבלים לפי מערכת הככבים בעת הלידה ולזה קלל היום שנולד בו לחשבו כי הוא היה סבת הרעות שקרהו וקלל ליל ההריון להיותו מורה על איכות מה שיקרה לעובר ברחם ועת צאתו מרחם וכבר זכרו זה בעלי המשפט ולזה היה מורה ליל ההריון על עת הלידה אשר הוא מורה לפי דעתם על כל מקרי האדם בחייו וקלל יום הלידה תחלה להיותו מורה בעצמות ראשונה על מקרי האדם בחייו וקלל ליל ההריון אחר זה להיותו מורה בשנית עליהם וזה שהוא יורה על עת הלידה אשר הוא מורה על אלו המקרים ועוד נתרעם על ליל ההריון על אשר לא היתה הוראתו אם שלא נתעברה אמו אם שלא תשלים הריונה ותפיל אם שימות בצאתו מרחם אמו כי אלו המקרים הם לפי מערכת הכוכבים ברגע רדת הטפה ברחם לפי מה שאמרו בעלי המשפט והנה בחר איוב לא היותו על היותו בסבת המקרים האלה אשר קרוהו ונתרעם על השם ית' המסדר זאת ההנהגה אשר מצד מערכת הככבים אשר ימצא בה זה האופן מהעדר הסדר והיושר אשר יבא ממנה רעות לטובים וטובות לרעים כמו שיזכור איוב במה שאחר זה איך לא סדר במי שיולד בכמו זה המערכת שימות מרחם ולא יראה ברע כי זה יותר טוב להם לפי מחשבתו ויחס זה לשגגה לשם ית' או ללאות וקצור וכבר שגג בזאת ההנחה בב' צדדים, האחת כי זאת ההגבלה המסודרת מצד מערכת הככבים לא תחייב על כל פנים הגעת המקרים אשר יורו עליהם אבל כבר נשארו אפשריים מצד הבחירה האנושית כמו שזכרנו בפתיחתנו לזה הביאור והשנית לחשבו שאלו הרעות המדומות הם רעות אנושיות עד שיבחר המקבל הרעות ההם המות מהחיים וזה אמנם היה צודק אם היו אלו הרעות רעות אנושיות לפי שהמות משובח על החיים הבלתי אנושיים לפי דעת קצת הקודמים כמו שנזכר בספר המדות ואולם הטובות האנושיות עם הרעות הבלתי אנושיות הם הם משובחות בעצמם ואפשר שנאמר שאיוב לא שגג בצד השני כי היה מאמין בהשארות הנפש כמו שנבאר במה שיבא בע"ה ואולם אמר זה לצער אלו החיים אשר היה בהם וגנותם שיותר טוב היה אצלו העדר ההצלחה האנושית עם העדר אלו הרעות אשר היה בהם מתיקות קניין ההצלחה האנושית עם קניין אלו הרעות ואע"פ שהם רעות בלתי אנושיות ואולם בצד הראשון היה טועה בלי ספק כמו שיוכיח תשובת ריעיו לו במה שיבא ותשובתו אליהם ולולא זה לא היינו אומרים שטעה בו כלל וזה כי אנחנו נראה ירמיהו ע"ה קלל את יומו אלא שירמיהו לא הביאתהו לזה אמונתו בשזאת ההגבלה היא מצד המערכה כמו שהתפרסם מדבריו במקומות רבים מנבואתו ואמנם אמר זה על צד ההפלגה והגוזמא לחוזק מרירות נפשו והנה דעת איוב היה כמו שיתבאר במה שיבא שההשגחה האלהית אינה באישי האדם כלל כל שכן בשאר אישי ב"ח אבל הם כלם משולחים ונעזבים אלא ההנהגה המסודרת מהגרמת השמימיים והביאהו להאמין זה החוש והעיון אם החוש למה שנראהו מרוע הסדור הנופל באישי האדם הטובות והרעות אם העיון להיות אלו הענינים הפרטים הזמניים בלתי אפשר בהם לפי מחשבתו שיהיו ידועים אצל השם יתברך לפי שאי אפשר שתהיינה בו ידיעות מתחדשות ונפסדות ולא ידע אם כן הענינים הזמניים מי שאין לו יחס עם הזמן כלל זהו אמרו מדוע משדי לא נצפנו עתים ויודעיו לא חזו ימיו ירצה בזה מדוע לא יהיו נעלמים מהשם ית' הענינים הזמניים והזמנים והנה אין לו יחס עם הזמן עד שיודעיו לא חזו ימיו אבל ראוהו קיים ועומד ורחוק מההתפעליות כולם בתכלית המרחק ומי שזה דרכו אי אפשר שיתואר בזמן כלל כמו שיתבאר בטבעיות ועוד שאלו הענינים הטבעיים הארציים לרוחק מדרגתם מהשם יתברך הנה ימאסם השם יתברך ויתעבם בהכרח לפחיתותם כי אין מדרך השלם בתכלית השלמות להשגיח בדברים אשר הם בתכלית החסרון ועוד כי השכל לא ישיג הדברים מצד מה שהם בו פרטיים אבל תהיה בו ההשגה לכחות אחרים כמו הדמיון והחוש ואם אין בשם יתברך כמו אלו הכחות אשר יושג בהם הפרט אי אפשר שישיג אלו הדברים הפרטיים והוא אומרו העיני בשר לך אם כראות וגומר הנה אלו הטענות שתמצא שיקיים בהם דעתו איוב בזה הדרוש, וכבר יספק מספק ויאמר אם היה דעת איוב כן על מה היה מעלה עולות ליראתו שמא חטאו בניו והוא יראה שהתשובה והתפילה אל השם יתברך בלתי מועילה להיותו בלתי משגיח בזה העולם השפל ונאמר כי איוב היה מאמין בהשארות הנפש כמו שיראה מדבריו במה שאחר זה ולזה היה מקריב בניו לעבודת השם יתברך כפי היכולת אע"פ שלא היה מאמין שיהיה בזה גמול גופני מצורף לזה שאיוב היה רוצה לצאת ידי שתיהן רצוני שלמה שהיה נבוך ומבולבל בענין השגחת השם יתברך היה רוצה לעשות הראוי לפי כל אחת מהדעות ולזה היה עושה פעולות המאמין בגמול ובעונש כדי שישמרו קנייניו עד שהשיגהו מה שהגיע ואז התרחקה ממנו האמנה הזאת לדעתו בעצמו שהוא היה צדיק ושאין השגת אלו הרעות על צד העונש למרי שקדם:
מְצוּדַת דָּוִד
לא שלותי. מעולם לא ישבתי בשלוה ובהשקט ובנחת כי יראתי מן הרעה הבאה ומתרגשת בעולם והנה באה עלי הרוגז והחרדה (העולה מהמענה ההיא שהיה איוב נבוך בדעתו ומסתפק לומר שכל מקרי האדם המה מוגבלים ומסודרים לפי מערכת השמים אשר יורו בעת ההריון והלידה ולזה קלל יום תולדתו וליל עיבורו אף יתרעם מול המקום המסדר את הנהגה ההיא לומר מדוע לא סדר אשר מי שיהי׳ ראוי להולד בכמו זה המערכה שנולד הוא שימו׳ או ברחם האם או בצאתי ולא יראה ברעה כי טוב לו המות):
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.