א
וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשּׁוּחִי וַיֹאמַר׃
רַלְבַּ״ג
ביאור מלות המענה, ויען בלדד השוחי ויאמר:
ב
עַד־אָן תְּמַלֶּל־אֵלֶּה וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי־פִיךָ׃
רַשִׁ״י
(מענה בלדד) ורוח כביר. רוח דברים: כביר. ל' רוב:
רַלְבַּ״ג
ורוח כביר אמרי פיך. ר"ל איך תוציא מפיך רוח חזק כנגד השם יתברך התחשוב לו לשבר הרי אמתות האמונ' בעניין ההשגח':
מְצוּדַת צִיּוֹן
ורוח. ענינו כעס כמו הניחו את רוחי (זכריה ו׳:ח׳): כביר. חזק כמו אל כביר (לקמן לו):
ג
הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאִם־שַׁדַּי יְעַוֵּת־צֶדֶק׃
רַשִׁ״י
האל יעות משפט. הה"א נקוד פתח ומליצתו לשון תימה:
מְצוּדַת דָּוִד
האל. וכי האל יעות משפט מבלי תת עונש לרשעים כפי הגמול וכי יעות הצדק לבלי תת גמול שכר הצדיקים ואיך תאמר שמסר הכל ביד מערכת השמים והיה א״כ כצדיק כרשע:
ד
אִם־בָּנֶיךָ חָטְאוּ־לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד־פִּשְׁעָם׃
רַשִׁ״י
וישלחם ביד פשעם. על ידי פשעם, (הפשע) הוא נעשה שליח להובילם:
אִבְּן עֶזְרָא
אם בניך חטאו לו - יש אומר: שהוא דרך מוסר ולא אדע למה הוצרכו לזה.
מְצוּדַת דָּוִד
אם בניך. ר״ל ראה שאין הדברים באים במקרה כ״א בהשגחה לפי הגמול כי כאשר בניך חטאו בעשותם משתה תמיד המביא לידי קלות ראש הנה אז גרשם מן העולם במקום פשעם כי בבית המשתה מתו במקום הרשע שם המשפט:
מְצוּדַת צִיּוֹן
וישלחם. גרשם כמו שלח מעל פני (ירמיהו ט״ו:א׳) והוי״ו היא במקום אז וכן אם בחוקתי תלכו וגו׳ ונתתי וגו׳ (ויקרא כ״ו:ג׳) ור״ל אז נתתי וגו׳: ביד. במקום כמו יד אבשלום (ש״ב יח):
ה
אִם־אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל־אֵל וְאֶל־שַׁדַּי תִּתְחַנָּן׃
רַשִׁ״י
אם אתה תשחר וגו'. יעיר עליך את זכותך:
מְצוּדַת דָּוִד
אם אתה וגו׳. ר״ל ומזה תשכיל לדעת כאשר אתה תדרוש לה׳ שירחמך ותתחנן אליו להעביר אשמתך:
ו
אִם־זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה כִּי־עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ׃
רַשִׁ״י
ושלם נות צדקך. ויעש' את נות צדקך שלם ותמים:
אִבְּן עֶזְרָא
ושלם נות צדקך - היא הנשמה. וטעם ושלם - משלום או מתשלום, ויחסר בית מנות צדקך.
רַלְבַּ״ג
יעיר עליך. הנה מעורר הטוב בעבורך או יהי' עניינו ישיש עליך ומזה העניין פי' קצת מפרשי' אמרו ג"כ והתעוררתי כי מצאו רע: ושלם. ויעמיד בשלום: נות צדקך. ר"ל נפשך כי הנפש היא נות הצדק ומשכנו:
מְצוּדַת דָּוִד
אם זך. ר״ל אם תעשה בזכות וישרות הלב לא ברמיה הנה לא יקופח שכרך כי מעתה יעורר רחמיו ויעשה נות צדקך שלם ותמים למלא כל מחסורך כי גמול הוא משלם:
ז
וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד׃
רַשִׁ״י
והיה ראשיתך מצער. ראשיתך שעברה מצער לפי אחריתך שישגה מאוד:
מְצוּדַת דָּוִד
ראשיתך מצער. הטובה שהיה לך בראשית ימיך תחשב למעט כי הטובה שיהיה לך באחרית ימים יגדל מאד עד שלעולם תחשב למעט הטובה שהיה לך מאז:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מצער. מעט כמו הלא מצער היא (בראשית י״ט:כ׳): ישגה. יתגדל כמו כארז בלבנון ישגה (תהילים צ״ב:י״ג):
ח
כִּי־שְׁאַל־נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם׃
רַשִׁ״י
לדור רישון. על דור ראשון, כמו (דברים ד׳:ל״ב) כי שאל נא לימים ראשונים: וכונן. הכן והזדמן לעמוד על חקרי אבותם:
מְצוּדַת דָּוִד
כי שאל נא. עתה שאל דבר לדורות הקודמים והכן דעתך אל מה שחקרו אבותיהם ומסרו להם:
ט
כִּי־תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי־אָרֶץ׃
מְצוּדַת דָּוִד
כי תמול. צעירים אנחנו לימים כאלו ביום אתמול נולדנו ולא נדע כל הקורות להביא ראיה מן המוחש: כי צל ימינו. כמו הצל אשר לא יעמדו זמן רב במקום אחד כי ינטה ממקומו בעבור הלוך השמש כן אנחנו מקרוב נולדנו ולא עבר עדיין זמן רב:
י
הֲלֹא־הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים׃
מְצוּדַת דָּוִד
יורוך. ילמדו אותך ויאמרו לך מה שקבלו מאבותם אשר חקרו מהדברים אשר נתפרסם להם מן החוש: ומלבם. אף מלב עצמם יוציאו דברים אשר חקרו בשכלם ע״פ הדברים אשר קבלו מאבותם:
יא
הֲיִגְאֶה־גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה יִשְׂגֶּה־אָחוּ בְלִי־מָיִם׃
רַשִׁ״י
היגאה גומא. זאת יאמרו אין הגומא גדל אלא בעוד שהביצה לחה במימיה ובליחלוחיה, ביצה מריש"ק בלע"ז:
אִבְּן עֶזְרָא
בלא בצה - כמו: ביצאותיו וגבאיו. אחו - ענינו צמחי אחו, כמו: ותרעינה באחו.
רַלְבַּ״ג
היגאה. היגדל: בצה. הוא טיט: אחו. הוא צמח האחו:
מְצוּדַת דָּוִד
היגאה. והנה כה יאמרו לך וכי יגדל עץ גומא בלא טיט הלח וכי יגדל צמח האחו בלי מים הלא אין דרכם לגדל אלא במקום המים לבוא בהם מרבית הלחלוחית ושפע הרטיבות:
מְצוּדַת צִיּוֹן
היגאה. היגדל כמו כי גאו המים (יחזקאל מ״ז:ה׳): בצה. טיט הלח כמו הטבעו בבוץ רגליך (ירמיהו ל״ח:כ״ב): אחו. שם צמח מה וכן ותרענה באחו (בראשית מא):
יב
עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל־חָצִיר יִיבָשׁ׃
רַשִׁ״י
באבו. בליחלוחו ובפריו: לא יקטף. לא ישבר ולא ינתק כמו (שם כג) וקטפת מלילות: ולפני כל חציר ייבש. קודם כל חציר ויבש, כשהמים כלים והביצה חריבה:
אִבְּן עֶזְרָא
באבו - במקום צמחו. לא יקטף - אפילו שלא יקטפנו אדם, הוא ייבש מאליו.
רַלְבַּ״ג
עודנו באבו לא יקטף. עודני באבו ולחותו ורעננותו לא הי' ראוי שיקטף ויכרת ועכ"ז ייבש בקלו' קודם כל חציר עם המצא אצלו לחותו ומזונו אשר ממנו יזון או יהי' הרצון באמרו לא יקטף בזולת שיקטף:
מְצוּדַת דָּוִד
עודנו באבו. כשהוא עדיין בלחלוחו הראוי הנה אז לא ישבר אבל כאשר פסקה הלחלוחית דרכו להתייבש טרם כל חציר כי רב הלחלוחית שבו היא סבה להתייבש מהר כאשר תסור ממנו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
באבו. ר״ל בלחלוח הראוי לו לפי טבע הצמח ההוא וכן באיבי הנחל (ש״ה ו) ור״ל בצמחי הנחל הלחים: יקטף. יכרת וישבר כמו רך אקטף (יחזקאל יז):
יג
כֵּן אָרְחוֹת כָּל־שֹׁכְחֵי אֵל וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד׃
רַשִׁ״י
כן ארחות כל שוכחי אל. להצליח בעת ששעתו משחקת לו עד שתתמלא סאתו: ותקות. סופו של חנף יאבד:
מְצוּדַת דָּוִד
כן ארחות. כן דרך של כל שוכחי השם עם כי בעת הצלחתם המה ממולאים בטובה אבל בבוא יום הפקודה תקות כל אחד אבודה חיש קל מהר:
יד
אֲשֶׁר־יָקוֹט כִּסְלוֹ וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ׃
רַשִׁ״י
אשר יקוט. יקצור ויכרות כסלתו והבטחתו: כסלו. היא מחשבת מבטחו כמו (לקמן לא) אם שמתי זהב כסלי, יקוט, לשון קציר כמו (יחזקאל טז) כמעט קט: ובית עכביש. שאינו קיים יהיה מבטחו:
אִבְּן עֶזְרָא
אשר יקוט - פי' הגאון בו: (הבל)[חבל] השמש, והוא רחוק, לכן הוא מן ונקוטותם ופי' כסלו השענו, כמו: אם שמתי זהב כסלי.
רַלְבַּ״ג
אשר יקוט. יכרות כטעם ונקוטותם: כסלו. ר"ל מבטחו וכמוהו וישימו באלהי' כסלם: בית עכביש. הוא הבית שאורג' העכביש והמשל בית זה הרשע דומ' לבית העכבי' להעיד על חולשתו:
מְצוּדַת דָּוִד
אשר יקוט. אשר אז יוכרת בטחונו והרי היא כאריגת העכביש שאינה מתקיימת:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יקוט. יוכרת כמו ונקטו בפניהם (שם ז): כסלו. בטחונו כמו יראתך כסלתך (לעיל ד): עכביש. שממית:
טו
יִשָּׁעֵן עַל־בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם׃
רַלְבַּ״ג
ישען על ביתו. הוא חושב להשען על חוזק ביתו שלא יוכל להזיק אותו מזיק ולא יעמוד ולא יתקיי': יחזיק בו. ר"ל יחזיק עצמו בו שהו' יחשוב שהו' חזק מצד חוזק ביתו אשר בו ולא יקום ולא יתקיי':
מְצוּדַת דָּוִד
ישען. עם כי הוא נשען על חוזק ביתו להתחזק בו הנה לא יעמוד בידו ועם כי יאחוז בו בחזקה לא יתקיים בידו כי יאבד ממנו בעת יכלה די גמול מעט מעשה הטוב שעשה וא״כ מרבית הטובה סיבה היא לו לרעה לקרב את האבדון כאשר מרבית הלחלוחית של הגומא והאחו סבה הוא להם להתייבש מהר:
טז
רָטֹב הוּא לִפְנֵי־שָׁמֶשׁ וְעַל גַּנָּתוֹ יֹנַקְתּוֹ תֵצֵא׃
רַשִׁ״י
רטוב הוא. לח וחזק מזלו טרם בא אליו עת פקודת מכת חומו המייבשתו ולפי שדימהו בגומא מדבר לפי הענין: ועל גנתו יונקתו תצא. יונקתו שורש היונק או ענף הילדה הגדל בשנה זו כמו מראש יונקתו קטף:
אִבְּן עֶזְרָא
רטוב הוא לפני שמש - קודם זרוח השמש, ותרגום לחים רטיבין. ועל גנתו - העניין כפול.
רַלְבַּ״ג
רטוב הוא לפני שמש. ר"ל הצמח ההוא לח ורענן והשמ' מביט בו ולזה הפליג בצמיחתו עד שיצאו לו יונקותיו על גנתו אשר הוא נטוע בה ר"ל שיצאו לו יונקו' משרשיו:
מְצוּדַת דָּוִד
רטוב הוא. ר״ל ובדבר רעות הצדיקים ימשילו לומר הנה העץ רענן אשר הוא רטוב אף בעמדו אל מול השמש וענפיו מתפשטים על כל הגן אשר הוא נטוע בו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
רטוב. מלוחלח: יונקתו. ענפיו הרכים כמו ויעל כיונק לפניו (ישעיהו נ״ג:ב׳):
יז
עַל־גַּל שָׁרָשָׁיו יְסֻבָּכוּ בֵּית אֲבָנִים יֶחֱזֶה׃
רַשִׁ״י
יסובכו. יתאחזו בענף ובסובך: בית אבנים. יחזה מקום איתן רואה ובונה לו למצודה ומנחם פי' יחזה לשון גבול יגבול אותו יבננו עד גבולו וכן מחוז חפצם (תהילים ק״ז:ל׳) וכן מחזה אל מחזה (מלכים א ז׳:ה׳) כל אלה לפני מכתו:
רַלְבַּ״ג
על גל שרשיו יסובכו. ר"ל שעל גל המים יסתבכו שרשיו עד שמרוב מזונותיו יסתעפו שרשיו באבני הסלע ויהי' יחזה יסתבך כטעם קרן חזות:
מְצוּדַת דָּוִד
על גל. ושרשיו נאחזים אצל גל המים ועומד בגבול של בית אבנים והוא דבר הנותן פאר לאילן:
מְצוּדַת צִיּוֹן
גל. מעין כמו גולת מים (יהושע טו): יסובכו. יתאחזו כמו עד סירים סבוכים (נחום א): יחזה. ענין גבול כמו מחוז חפצם (תהלים קו):
יח
אִם־יְבַלְּעֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ וְכִחֶשׁ בּוֹ לֹא רְאִיתִיךָ׃
רַשִׁ״י
וכשיבלענו. ממקומו הנפרע ממנו ומקרא חסר הוא זה: וכחש בו. מקומו: לא ראיתיך. שאין נשאר ממנו לא שרש ולא ענף והרי הוא כלא היה, שאין נפילתו כמפלת צדיקים כי הצדיק יפול ויקום וזה יפול בלא תקומה:
רַלְבַּ״ג
יבלענו. יעקרנו ויסירנו עד שיכחש האילן ממקומו ויאמר לא ראיתיך רוצ' לומ' שלא ישאר שם רושם כלל:
מְצוּדַת דָּוִד
אם יבלענו. אם מי ישחיתו לעקרו ממקומו: וכחש בו. ר״ל שיעקרו עם כל שרשיו לבל ישאיר שארית מה עד שהאילן יכחש במקומו לומר לא ראיתיך מעולם על כי לא נשאר שם זכרון מה והוא ענין מליצה:
יט
הֶן־הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ׃
רַשִׁ״י
הן הוא משוש דרכו. של רשע שכל משושו וגם הצלחתו ללא תקוה תשוב: ומעפר אחר יצמחו. בני אדם שהיו עד הנה שחים עד עפר יצמחו: אחר אדם אחר יצמח לקבל גדולתו של זה כשם שמצינו ולחוטא נתן ענין וגו' (קהלת ב׳:כ״ו) ע"כ דע על עצמך אם רשע היית אין תקומה למפלתך ואם תם היית כו':
אִבְּן עֶזְרָא
הן הוא - זהו דרכו המעולה ומנהג תולדותיו וזהו משל על הרשעים שלא יעמדו.
מְצוּדַת דָּוִד
הן הוא משוש דרכו. ר״ל עם כי נראה שהשחית את האילן הנה לא כן הוא כי זה הוא שמחת דרכו של האילן כי מעפר אחר אשר עתה ינטע בו יצמחו לו יונקות באופן יותר שלם כי כן דרך קצת מן הצמחים אשר תהיינ׳ יותר שלימות כאשר יעקרו ממקומם וינטעו במקום אחר א״כ הרעה הזה הטבה היא וכן רעת הצדיקים לטובה תחשב ועם כי לא נדע היאך הוא בעבור סכלות הדעת:
כ
הֶן־אֵל לֹא יִמְאַס־תָּם וְלֹא־יַחֲזִיק בְּיַד־מְרֵעִים׃
רַשִׁ״י
הן אל לא ימאס תם. ולא יחזיק ביד משנאיך המריעים לך עד אשר ישוב לרחם עליך וימלא שחוק פיך:
רַלְבַּ״ג
ולא יחזיק ביד מריעים. לא יאחזם להצילם מהרעות אבל יביאם עליהם כטעם ויחזיקו האנשי' בידו: ביאור דברי המענה. ענה בלדד השוחי ואמר עד אן תמלל דברים קשים כאל' כנג' השם ותוצי' מפיך רוח כבי' כנגדו, האם השם יתברך יעות משפט אין ספק שכל מה שיעש' הוא במשפט ובצדק, הנה אם חטאו לו בניך שלחם ובערם מן העולם בעבור פשעיהם, ואם אתה משחר אל אל שירחמך ומתחנן לפניו שיסלח לך אם חטאת או אם זך וישר אתה כמו שאת' אומר עתה יביא אליך הטוב ויעמיד בשלום נפשך ויהי' הרע שהביא אליך לטוב לפי שבלדד הי' חושב כמו שיתבאר מדבריו כי הרעות יבאו לטובי' אשר לא קדם להם מרי ועון להוסיף להם טוב במה שעתיד ומה שנחשיב אותו רע הוא טוב אלא שאנחנו לא נדע שיעור החכמ' האלהית אשר חייב' הגעת הטוב לו בכמו אלו הסבות ולנקיים אשר קדם להם מרי מעט יבואו רעות חלושות וכאשר ישובו לש"י יהפכו לטוב והחל לזכור הבדל מה בין הרעות שיבאו לרעים והרעות אשר יבואו לטובים ובין הטובות אשר יבאו לטובים והטובות אשר יבואו לרעים כי הטובות שיבואו לרעים הם רעות ואם לא נשער אופן היותם רעות והרעות אשר יגיעו לטובים הם טובות ואם לא נשער בזה לקצורנו בהשגת החכמ' האלהית ונתן ראיה מן המקבל, ויאמר כי שאל נא לדורות הקודמים וכונן אל מה שחקרו אבותיהם כי אנחנו נצטרך בזה לקבל עדות מהם לפי שתמול אנחנו ולא נדע העניינים אשר יצטרכו לזמן ארוך לעמוד עליהם מן החוש לקוצר זמננו, הלא הם יורוך האמת ויאמרו לך מה שנתפרסם להם מן החוש עם מה שהוציאו משכלם, הנה הגומא לא יגדל בזולת טיט ר"ל שהוא צריך ללחו' רב ולא ישגא צמח האחו בלי מים משקים אותו תמיד, ובעוד שזה הצמח בלחותו ורעננותו בזולת שיכרת ויקטף הנה ייבש קודם ייבוש כל צמח אחר וכן העניין בשוכחי אל שכבר יגיעם רע שיכלם לגמרי על מקומ' ובחשב' להיו' לשלו' ותאב' תקו' הרשע כבר תכרת תקותו וביתו אשר הוא בוטח בו בחזקו יהי' חלוש כמו אריגת העכביש שהוא בתכלי' החולש', הנה הוא נשען על חוזק ביתו ויחשוב להתחזק בו ולא יתקיי' בבית ההוא ובכלל הנה כל מה שיהיה עליו לעזר יאבד ממנו כמו האחו והגומא שיבשו פתאו' עם היוצא הלחו' אשר היו ניזונים ממנו ובהיות הענין כן הנה טובות הרשעים הם רעות ואולם אנחנו לא נדע האופן אשר הם בו רעות ונפלא מפני זה בשנראה הגעת אלו הטובות אל הרשעים ואחר שזכר אופן ההמשל בהיות טובות הרשעים רעות בא להביא משל ודמיון ברעות הצדיקים איך יתכן שיהיו טובות ואמר, הנה העץ שהוא רענן הוא במקום שהשמש רואה אותו ויוצאת יונקתו משרשיו על הגן אשר הוא נטוע בו לרבוי צמיחתו ויסתבכו שרשיו על גל המים עד שמרוב מזונו יסתעפו שרשיו באבני הסלע אם יוציאנו מוציא ממקומו בשלמות עד שלא ישאר ממנו רושם שם כלל, הנה זאת העקירה שנעקר זה האילן מהמקום ההוא הוא משוש דרכו ומעפר אחר יטעוהו בו יצמחו לו יונקות באופן יותר שלם ממה שתהיינה צומחות לו שם ויסתעפו שרשיו ויסובכו וזה דבר מבואר נגלה מן החוש ר"ל שקצת הצמחים תהיינה יותר שלמות כשיעקרו ממקומם ויטעום במקום אחר וכן רעות התם והשיר שאנחנו נחשוב אותם רעות ואינם רעות אבל הם טובות, ובכלל הנה השם ית' לא ימאס התם אבל ישגיח בו וישמרהו תמיד ולא יציל הרשעים מהרעות כאשר הביאם עליהם כמו שעשה זה בנקיים שקדם להם מרי מעט רצה לומר שהם כשישובו אל השם יתברך יצילם מהרע ההוא ויתהפכו להם לטוב, הנה אם היית עושה כמאמרי שתשחר אל אל ותתחנן לפניו יגיע לך מהטוב עד שימלא שחוק פיך מהטוב אשר ייטב לך ממקום אחר ושפתיך ימלא תרועה מרוב השמחה, שונאיך ילבשו בושת ויהרוס אוהל הרשעים: זה ביאור דברי מענה, והכלל העולה מהדברים הוא שדעת בלדד היה שכל טובות האדם ורעותיו מוגבלות ומסודרו' מאת הש"י בצדק ובמשפט לא יפול דבר ומה שיחשב מרוע הסרור בטובות האדם ורעותיו הוא מצד שכלותנו וזה כי הנקי כשיבואו לו רעות הם טובות בעצמותם אלא שאנחנו לא נדע האופן אשר בעבורו היו טובות והביא משל בזה מן הצמחים כי קצתם ישחיתו אותם יעקרו ממקומם וזה טוב להם כי ממקום אחר תהיה צמיחתם יותר טובה וכן הם רעות הצדיקים וטובות הרשעים הם רעות על דרך האמת שיכחדו בם הרשעים ויאבדו ולא יועיל' רוב טובם אשר בידם כמו הענין בעשבי האחו שיבשו עם המצא אצלם הלחות והרעננות ולא נראה מדבריו בספר הזה שישוה בזה הענין האדם לשאר ב"ח וזה שהחטא והפשע ושכיחת האל והחנפות והתמימות אשר זכר לא ימצאו כי אם באדם לבדו מבין שאר בעלי חיים כי לא יתוארו באלו התארים שאר הב"ח ר"ל שלא יאמר בהם שהם מרעים או חנפים או שוכחי אל או תמימים והוא מבואר שאיננו מחוייב במי שיודה שהשם ית' משגיח באישי האדם ופוקד אותם על כל מעשיהם בצדק ובמשפט שיודה שיהיה הענין כן בשאר אישי ב"ח כי אולי נבדל בזה האדם לפי דעתו להיותו בעל שכל ולזה ראוי יותר שיהיה נפקד על כל מעשיו ואמנ' היה מחוייב במי שיודה שהשם ית' משגיח על שאר ב"ח ולא ישיגם דבר מהמקרים אם לא במשפט שיודה זה באישי האדם כי זאת ההשגחה, תהיה יותר במי שיהיה יותר נכבד כמו שהתבאר בספר ב"ח ובכלל הנה אין ראוי שנייח' לאדם מהמום בדעותיו רק מה שנמצאוהו מבואר מדבריו או מתחייב מהם ולזה לא הסכמנו אנחנו שיהיה דעת בלדד בהשגחה כמו דעת כת המעתזל"ה כמו שזכר הרב המור' ז"ל ואחשוב שמה שהניעו להניח דעת בלדד ע"ז האופן הוא מה שימצא מדעות האנשים המפורסמים בזמנו בהשגחה ולפי שראה התיחסות מה בין דעת בלדד ודעת כת המעתזל"ה יחס מפני זה דעת המעתזל"ה לבלדד ובכלל הנה אם היו דעות האנשים שזכר הרב המורה על מספר חלקי הסותר אשר ימצאו בזה הדרוש היה ראוי שיפרשו דברי אלו האנשים בדרך שיסכימו לדעות ההם אע"פ שלא יהיו פשטי דבריהם מורים הוראה נגלית שיהיה להם הדעת ההוא אלא שהוא מבואר שמספר הדעות ההם אשר לכת המעתזל"ה והאש"ערייה יצאו מההוויות הנמצאות למדברים אשר קיימו בהם דעותיהם בחדוש העולם ואיננו ראוי שימנו כמו הדעות ההם חלקי הסותר כי המחשבה לא תפול בכמו הדעות ההם תחלה והעיון האמיתי ירחיקם ולזה נמשכנו אנחנו בביאורנו זה אל מה שיורה פשטי דברי אלו האנשים ונר' לנו מהם שדעותיהם הם על מספר חלקי הסותר אשר בזה הדרוש לפי מה שתשפטהו החלוקה לאנשים המטיבים בעיון והנה נבאר בע"ה במה שיבא איך נמצאו דעות אלו האנשים על מספר חלקי הסותר בזה הררוש והנה בלדד ואם הוא דבר כנגד המוחש כבר ימצא לו פנים מן ההראות כי הרבה פעמים יגיע לאדם רע ויתבאר בסוף הענין שכבר היה סבה להבי' עליו טוב או לשומרו מרע יותר חזק והרבה פעמים יגיפו לאדם טובות יתבאר בסוף שהם היו סבת הגעת הרע או למונעו מטוב אחר יותר חזק:
מְצוּדַת דָּוִד
הן אל. כי האל לא ימאס תם להרע לו על לא תכלית טוב וכאשר לא יחזיק ביד מרעים להיטיב להם על לא תכלית רע:
כא
עַד־יְמַלֵּה שְׂחוֹק פִּיךָ וּשְׂפָתֶיךָ תְרוּעָה׃
מְצוּדַת דָּוִד
עד ימלה. ר״ל וכן לא ימאס בך וישגא אחריתך עד אשר ימלא פיך שחוק ותרועת שמחה בעבור רוב הטובה:
כב
שֹׂנְאֶיךָ יִלְבְּשׁוּ־בֹשֶׁת וְאֹהֶל רְשָׁעִים אֵינֶנּוּ׃
מְצוּדַת דָּוִד
שונאיך. השמחים לאידך ואוהבי רעתיך הם ילבשו בושת כאשר יראו אותך בטובה: ואוהל. אבל אהל הרשעים היא תאבד ואין לו לשוב לקדמותו ולא כן אהלך כי תשוב ותכונן כמאז (העולה מהמענה ההיא שדעת בלדד כדעת אליפז שהכל בא בהשגחה ויוכיח מאבדן בניו בבית המשתה במקום הרשע שם המשפט ויחוה דעתו שטובת הרשעים המה לתכלית רע כמו מרבית הלחלוחית מקצת הצמחים ואף רעת הצדיקים לטובה תחשב כמו עקירת קצת הצמחים ואנחנו לא נדע היאך מקוצר הדעת ואף ינחם את איוב לומר כי ישגא אחריתו):
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.